דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן לג
לסימן שי"ד
בהגה"ה ואם היה סכין תקוע מע"ש בחביות מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אין מתכוון להוסיף ודוקא שהוציא ג"כ פעם אחת מבעו"י אבל כו' וכתב המג"א (סק"ה) הת"ה מקור דין הזה והשיג עליו הוא וכן הרב בט"ז וגם הפוסקים שקדמוהו וגם הגר"א מסכים על ידיהם. ולענ"ד דברי הת"ה נכונים בטעמם אלא שקיצר בלשונו והנה בסכין התקוע בחביות איכא למימר שאפילו אם יעשה נקב או ירחיב נקב שאינו בנין ממש דאין בנין בכלים ואיכא למימר דהוא בנין ממש דשייך ג"כ בכלים ומביא הת"ה מהמרדכי מדמייתי עלה מסכיני דביני אורבי דהוי בנין בקרקע וגומא הצריכה כשהיא בקרקע בנין ממש היא אלמא דס"ל להמרדכי דגם סכין בחביות לעשות נקב בנין ממש היא. אמנם נראה דסכין התקוע איירי שהוציאוהו והכניסוהו בחול ולאו פסיק רישא הוא שירחיב בגומא זה מלשון הת"ה. ביאור דבריו מדמייתי המרדכי מההיא דשמואל דבעי דצה ושלפה בסכינו לחביות ש"מ דס"ל להמרדכי דאע"ג דבדינא דשמואל אתותב ולא בעינן דצה ושלפה מ"מ בחביות בעינן דצה ושלפה וכן דרך המררכי לקצר עמג"א (ס"ק נ"ח) בסי' (ש"א) דוגמא לזה. ומבאר זאת הת"ה דההיא דשמואל דסכיני ביני אורבי, ע"כ לאו פסיק רישא הוא שירחיב בגומא פי' אפילו בלא דצה ושלפה דר"י פי' פ' כירה דלהכי בעינן דצה ושלפה שלא יזוז עפר ממקומו מהום מוקצה (מלשון ת"ה והקשו) עלי' שהוא מביא מדברי הר"י היפך דבריו שזה פי' רש"י. ור"י פי' משום הרחבת הגומא. ולענ"ד בדקדוק כ' כן והוא שכ' הד"י מזיז עפר ומרחיב הגומת. והנה לפי' ר"י קשה מאי מדמה ללפת וצנונות שבלפת וצנונות לאחר שהוציא אוכל הלפת ואין צורך לו להגומא ואם לאחר זמן יצטרך להטמין לפת אחר יחפור גומא אחרת דלא מיירי המשנה בשמכין הגומא שתתקיים לו לאחר זמן. אבל הכא הסכין ביני אורבי בעת שצריך לאכילה לחתוך בהם נוטלם מביני אורבי ואח"כ הלא ישיבה לביני אורבי וא"כ אין לך צורך לגומא יותר מזה להטמין בהם הסכינים ושפיר בעי דוקא דצה ושלפה שלא יתחוב הגומא. ע"ז מפרש הת"ה דברי הר"י שהחלל ביני אורבי הוא בין הלבנים רחב כדי צרכו גם בלא דצה ושלפה. אלא שסביב הסכינים מתמלא הגומא עפר ואותו עפר אינו בטל ואינו מטמם הגומא שאינו מחובר ונקל להוציאו משם אלא שבשבת שהיא מוקצה א"כ ההוצאה משם העפר כדרכו אסור מפני טלטול מוקצה וא"כ אם הוציא העפר משם אפי' ע"י טלטול מן הצד איכא שם הרחבת גומא שהיתה ליום השבת כטמונה מפני העפר שאסור להוציא כדרכו וזה מדמה הגמ' ללפת ולצנונות שג"כ מרחיב גומא שאין צריך אלי'. וכ' עוד הת"ה ומ"מ ע"כ מודה הוא (פי' הר"י) דאי הוי פסיק רישי' להרחיב הגומא אסור בעושה גומא וא"צ לעפרה חייב מדאורייתא (מלשון ת"ה) כוונתי' דלא נפרש דהר"י סובר לעולם מרחיב הגומא ביני אורבי בתוך הלבנים ממש נמי מותר ומה שאומר מזיז עפר כוונתי' עפר והלבנים והגמ' דמקשה מלפת וצנונות סברי דאין חילוק בין צריך לגומא כההיא דסכינ' ואין צריך לגומא כי ההיא דלפת וצנונות מפני שגם בסכיני' דביני אורבי אינו מכוין להרחיב הגומא כי הוא צריך לסכינ' לחתוך ולא להרחבת הגומא. ע"ז מבאר דא"א לומר כן דפסיק רישי' באיסור דאורייתא פשיטא דאסור והרחבת הגומא הצריכה כעושה גומא ממש הצריכה דחייב מדאורייתא. ומה שהקשה המג"א דפסיק רישי' במילי דרבנן נמי אסור. אין הת"ה חולק בזה דהא ע"כ המג"א ג"כ מודה דאיכא מילי דרבנן דלא אסרו פסיק רישי' כמו בשופך מים לכרמלית דאיכא שבות לשפוך לכרמלית להדי' ואם שופך לכרמלית ע"י פסיק רישא לא גזרו. ה"נ הכא פסיק רישא דמזין עפר מוקצה שע"י כן מרחיב גומא שאינה טמונה כההיא דעפר דביני אורבי או גומא שאינה צריכה. כי ההוא דלפת וצנונות ועמודים (דף קי"ג) שמביא המ"א לא גזרו בפסיק רישא ובגומא שאינה צריכא ע"כ גם המ"א מודה. ומזה אומר הת"ה כיון דההיא דשמואל בעושה גומא ממש בתוך הלבנים בעינן דצה ושלפה. אם כן בתוחב בחביות דמשמע מהמרדכי דאיכא בנין כזה בכלים ובהגומא מהחביות יתחוב הסכין עוד הפעם כשלא יצטרך לו עתה אסור להוציא שמרחיב הנקב להשיב הסכין אלא א"כ דצה ושלפה ואף כי צדקו דברי המג"א דבשופך מים לא שייך פסיק רישי' שהעקירה וההנחה נעשה אחר שפיכתו מ"מ הת"ה רק זכר לדבר נקט דבשבות דרבנן הקילו.