אור ברסלב
דברי חנוך חדושים על או"ח › סימן כט

דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד

חדושים על או"ח · סימן כט

סימן כח

מה שהשיב מהרב הנ"ל

ומ"ש על המג"א בסי' ש"ח ס"ק י"ח להוכיח מדהתוס' בשבת דף מ"ז דגם פתילה שאינה שלימה שנדלקה וכבתה מקרי כלי וודאי כן הוא וכ"ה בהדיא במג"א ס"ס תק"א בשם התה"ד ולפע"ד גם דעת המג"א כן והא דכתב נר שלם בא לאפוקי אם נדלקה בשבת זו או כמ"ש כת"ר ומצאתי בשו"ע של הגאון מלאדי כתב בהדיא דאף אם נדלקה וכבתה שרי ואפריון נמטיה לכת"ר שישב לדברי התוס' ההיא דשברי פתילה דמיירי דאינם ראוים לדלוק כי אם ע"י שיחבר אותן להכי הוה כשברי כלים והוי כמו פשתן בעלמא דמשמע בסכ"ד דהוי מוקצה והגרע"א הניח דברי התוס' בצ"ע ובשו"ע הנ"ל כתב שברי פתילה שאינם ראוים להדלקה אולם מ"ש כת"ר לחלק דדווקא פתילה של שמן מקרי כלי משום דמשמשת לימים הרבה כמו כלי אבל נרות שלנו דהשעוה והפתילות נשרפין ביחד לא מקרי כלי והוה כמו אוכל אף דמן הסברא נראין דברי כת"ר מ"מ מוכח מדהתו"ס בביצה דף כ"ב וברא"ש ובשו"ע סימן תקי"ד ס"ג בהג"ה דשוין הן מדכתבו שם דאסור לחתוך נר של שעוה בסכין ביו"ט משום דמתקן מנא מדאמרינן דאין חותכין את הפתילה לשנים ומאי ראי' הא התם מיירי בשל שמן כדמוכח שם דמקרי כלי. להכי אסור משום דמתקן מנא. אבל של שעוה לא מקרי כלי. אע"כ דשוין הם אח"כ מצאתי בתה"ד סי' פ"א שכתב להוכיח דפתילה מקרי כלי מדמשמע בכמה דוכתי בגמ' דיש בפתילות משום תיקון מנא עיי"ש. א"כ ניקום ונוכיח מדהתו"ס והפוסקים הנ"ל דגם בנר של שעוה מקרי כלי וכ"מ בשבת דף קכ"ד דפריך אהא דאין סומכין הקדירה בבקעת וכ"ת בשבת גופא ישתרו דהא דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר. הנ"מ היכא דאיכא תורת כלי היכא דליכא תורת כלי עליו לא ע"כ. פירוש דמלאכתו לאיסור היינו להסקה אלמא דעצים אף דאין משתמשין לפעמים הרבה שנשרפין בעת שמושן הוה ס"ד דהש"ס למקרינהו כלי שמלאכתו לאיסור. אלא א"כ יאמר כת"ר דזה הוא כוונת הש"ס במה דמשני דליכא תורת כלי. אבל אין זה במשמע. ועוד דהא הר"נ כתב בפ"ד דיו"ט בטעמא דאמרינן שם דלא נתנו עצים אלא להסקה משום כיון דאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליהם יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות עכ"ל הר"נ. אלמא דלא נחשב משום זה כאוכל דאוכל שחזי מטלטלין אף שלא לצורך כלל כמבואר בשו"ע סי' ש"ח ס"ג לכן אין לזוז מדברי המג"א ומה דנחשב פתילה כלי אף דאינה עומדת כי אם להדלקה טפי מעצים. יש לי רעינות רבות ואכמ"ל ומ"ש בההיא דסולמות נכון הוא:

(מה שכתבתי אנכי להרב נאבד ממני ויובן מתוך תשובתו) שנית לענין הנ"ל.

(א)

מ"ש כת"ר דגם באוכלין וכ"ד שאינו צריך עתה לאכילה אסור לתקוני ביו"ט כו' ותיקוני מנא ומוליד דבר חדש אחד הוא ואין מרסקין את השלג משום דקמוליד מיא א"ד. הנה סותר דברי עצמו דהא אין מרסקין אי אסור ביו"ט אף אי צריך עתה למים אסור. אבל באמת אינו דומה כלל דלא מבעיא ביו"ט דמתקנין כל אוכל נפש אלא אפי' בשבת פסקינן בסי' שכ"ד כר"י במסכת שבת (דף קנ"ה) דמותר לשוויי אוכלא אף לבהמה. וכבר כתב רש"י שם בד"ה וה"ק טעמא דר"ה דס"ל דאסור לשוויי אוכלא דכיון דמעיקר' סתמייהו לאו אוכלא והשתא דקמשוי להו אוכלא הו"ל אוליד אוכלא בשבת עכ"ל. ולר"י ס"ל דווקא בההיא דמרסקין את השלג דהויא מוליד דבר חדש דמתחילה הוא גוש ולבסוף נוזל. אבל בההיא דכיפין וזירין דהם כמו בתחילה שרי משום צער הבהמה והויא כמו מוללו ומריח בו דאמרינן בביצה (דף כ"ג) דשרי ועיין. ונראה דדווקא בדבר שאין דרך לתקן הרבה. אבל דבר שדרכו לתקן הרבה בבת אחת אסור. ולהכי פרכינן בשבת (דף קנ"ב ע"א) גבי מעלין את המדומע ואמאי הא קא מתקן ופי' רש"י שמביאה לידי היתר ונגזור משום תיקון שע"י מלאכה עכ"ל. וכן הא דאין מעשרין בשבת כתב רש"י בדף ל"ד ע"א דהאיסור משום מתקן וכן בדף ק"ט ע"ב אין עושין הילמי ואין מולחין צנון כתב רש"י משום דמעבד ומתקן. וגם עבוד אמרינן בדף ע"ד דליכא באוכלין. ורק מדרבנן אסור ומשום מתקן. וזה בשבת. וביו"ט כתבו התוס' שם דמ"מ מדרבנן אסור ובשו"ע סי' תק"י ס"ז בהגה"ה מביא שני דעות אי מותר למלוח צנון הרבה ביו"ט אי לא [ולדברי הרמב"ם בש"ע סי' שכ"א ס"ג שכתב הטעם דהוי כמבשל. בוודאי מותר ביו"ט]. וכן הא דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט. נראה מדברי רש"י ותוס' בכ"ד במסכת יו"ט. דהאיסור משום מתקן. והצל"ח כתב להוכיח מדברי הרמב"ם שביו"ט היא מטעם מקח וממכר. וטעמו דביו"ט לא שייך לאסור משום מתקן דהא כל מלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט. ולפענ"ד אין זה טענה. כמ"ש רש"י בר"פ א"צ דדבר שאפשר לעשות מעיו"ט אסור. או משום דהוי קודם לישה או משום דנעשה לימים הרבה. וצ"ע בהא דלש עיסה מעיו"ט דאסור להפריש חלתה ביו"ט. ועיין ביו"ט (דף כ"ו ע"א) גבי בכור. כתב רש"י משום דהוה כמתקן ובדף י"ח ע"ב אין מטבילין כלים ביו"ט. ולרבא הטעם משום מתקן. ואפ"ה משיקין מים ביו"ט משמע דבאוכל ליכא איסור דמתקן. ולרבי שם (י"ט ע"ב) בשבת אסור להשיק משמע דיש חילוק במתקן אוכל נפש בין יו"ט לשבת. איברא אנן קיי"ל ברבנן שם. דמותר אף בשבת להשיק. ואפשר משום דלא הוי תיקון כ"כ (עוי"ל דבמים ליכא לגזור משום תיקון שע"י מלאכה דהא כסא דחרשין ולא כסא דפושרין וא"כ ליכא במים גרידי בלא שדי ביה מידי משום שום מלאכה לגזור בזה. וכ"כ הפוסקים דחמין מצטמק ורע להם) משום דאפשר להשיג מים אחרים. כמ"ש שם התוס' בד"ה נגזור. וכמו דאמרינן בסוכה ל"ג ע"ב דאית ליה הושענא אחריתי דאז לא הוי תיקון כלי כמ"ש רש"י שם. אבל באמת אינו דומה לשם כמובן:

ומ"ש בסחופי כסא אשיראי דקמוליד ריחא אינו ענין לזה. דהתם לאו משום דמתקן את השיראי והגחלים. אלא משום דקמוליד בהם דבר חדש שלא הי' כלל בהם מעולם:

ומ"ש בההיא דקוליס האספנין שבת ל"ט דחייב משום מכה בפטיש ודייק לשון המשנה מפני שהוא גמר מלאכתו ולאשר כי צריך אני להאריך בזה מעט. ע"כ איחר אות בפ"ע לזה:

(ב)

והנה רש"י כ' בשבת (דף ל"ט ע"א) ד"ה שהדחתו מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו בישולו וחייב עכ"ל. וכ"כ בדף קמ"ה ע"ב שזהו גמר מלאכתו והוי בישול וחייב אלמא דהאיסור משום מבשל. ופי' דנגמר מלאכת הבישול וא"צ לבשלו עוד וכדאמרינן בר"פ הבונה כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת. וכן אמרו שם בדף ק"ג ע"ב הא כיצד אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה"ש ה"ב שהדחתן בחמין זהו גמר בישולן. וכ"כ הט"ז בסי' שי"ח סק"ה דבמים צוננים מותר להדיח אפי' מלוח הרבה עיי"ש. משמע אע"ג דאי אפשר לאכול כלל בלא הדחה. אפ"ה מותר משום דלא הוי תולדות האור ובש"ע של הגר"ז סיים ע"ז דלתקן אוכל בשבת שרי כדאמרינן בסי' שכ"ד היינו הא דמבואר בשבת קנ"ה דשוויי אוכלא משוינן. הרי מוכח להיפוך דאיסור מכה בפשיט ליכא באוכלא דלא כמ"ש כת"ר. וכן המבשל בשבת לא מצינו שיתחייב שתים גם משום מכה בפטיש. וראיה לזה דהא אמרינן בשבת ל"ט דבחמה מותר לבשל. וכן בדף מ' ע"ב המבשל בחמי טבריא בשבת פטור לגמרי. ואינו חייב משום מכה בפטיש. ואע"ג דרש"י כתב שם דבחמה שרי משום דאין דרך בישולו בכך ע"כ. והוי בישול כלאחר יד ומשום זה נוכל לומר ראינו חייב גם משום מכה בפטיש משום דלאו אורחיה בכך. אפ"ה לכאורה דברי רש"י תמוהים מדאמרינן שם והא מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה ואסרי להו רבנן. א"ל ר"י ההיא תולדות האור היא דחלפי אפתחא דגיהנם עיי"ש. ולפ"ד רש"י ממ"נ אם דרך לבשל בחמי טבריא. גם אם הוא תולדות חמה מחייב. דלא הוי שינוי. ואם אין דרך לבשל בחמי טבריא גם אי חלפי אפיתחא דגיהנם והוי תולדות האור הוי שינוי ופטור. ואפי' תימא דהתם לענין גזירה דרבנן מיירי דגזרינן אטו אור ותולדות האור. אכתי קשה מאי נ"מ אי הם מתחממים מחום השמש או מפיתחא דגיהנם. הלא נוכל לגזור משום אותן שאינם יודעים כיון דחכמים גופיהו נחלקו בזה. ועיין בביצה (דף ג' ע"א) ועוד דהא משמע דדרך לבשל בחמי טבריא. דהא אנשי טבריא עושים כן. וכן רבי בשבת (דף מ' ע"ב) הניח שם פך של שמן. ואפשר דכ"ע אם היה להם חמי טבריא היו עושין כן. ועיין בתוס' שבת (דף צ"ב ע"ב) ד"ה ואת"ל דבמקום דנוכל לומר דכ"ע אם היה להם כיוצא בהן היו עושין כן. אמרינן דאתרא לא בטיל כדאמרינן מי דמי ערביא אתרא הוא עיי"שה. וכ"נ מדברי הר"נ בחי' לשבת (דף מ' ע"ב) דר"י דס"ל דחלפי אפתחא דגיהנם. המבשל בחמי טבריא בשבת חייב. ויותר תמוה דאמרינן בפסחים (דף מ"א) אר"ח המבשל בחמי טבריא בשבת פטור. ופסח שבשלו בחמי טבריא חייב ומקשינן מ"ש בשבת דתולדות אור בעינן וליכא פסח נמי לאו תולדות אש הוא ע"כ. וכ' רש"י דלאו תולדות אש הוא הלכך לאו בישול הוא דלהוי חייב משום אב מלאכה עכ"ל. הרי מבואר בהדיא דטעם הפטור משום דלאו תולדות אש הוא. ועוד דאי טעם דפטור משום שינוי ופטור בשבת משום דלא הוי מלאכת מחשבת. א"כ מה ענין זה לפסח הרי עכ"פ מבושל הוא וכמו דפסקינן באו"ח סי' ל"ב ס"ה דאם כתבו תפילין בשמאל בדיעבד כשר. והגר"א ציין מביצה (דף י"ג דמחלקינן בין שבת למעשר עיי"ש. וכ"ה באה"ע סי' קכ"ג דאם כתב גט בשמאל כשר עיי"ש. משום דמ"מ כתב מקרי. אף דנעשה בשינוי וע"כ צ"ל דהתם שאני משום דעכ"פ הכתב היא כהלכתו כמו שנכתב בימין. אבל המבשל בחמי טבריא. עצם הבישול אינו דומה למבשל בתולדות האור כמבואר באו"ח סי' תנ"ב ס"ה אין מגעילין בחמי טבריא כו' משום דכבולעו כך פולטו מה בולעו ע"י תולדות האור כו' עיי"ש אלמא דאין שוה חימומם ובישולם ולהכי חף בפסח פטור [אח"כ ראיתי כמה עמקו רמיזות רבינו הגר"א שכ' בס"ק ט"ז עיין בפסחים (דף מ"א) ולא ציין בשבת מ' ע"ב ומשום דכיון למ"ש ונהניתי] אבל כיון שבאנו לידי מידה זו. א"כ נוכל לתפוס כפשטות דברי הגמרא דפטור משום דלאו תולדות אור הוא ובמשכן וודאי הי' מבשלין בתולדות האור ולא בחמי טבריא. ומחמת דאין דומה בישול חמי טבריא לבישול ע"י האור. ליכא לחיובא אף משום תולדות מבשל דבעינן שיהא תכלית הפעולה דומה למשכן. ועיין בפ' הבונה דמהדר גמרא למשכח בונה כל שהיא וחורש כל שהוא במשכן. וזה נמסרה לחכמים. לדמות התולדות לאבות. ואף אי הוה אורחיה. אפ"ה פטור (ועיין בפסחים דף ל"ז והללו שעשאן בחמה) וזה שכתב רש"י בפסחים הלכך לאו בישול הוא דלהוי חייב משום אב מלאכה דאין זה נקרא בישול. כיון דאינו דומה בבישולו (בטעמו או ברכותו) למבושל בחמי האור. וליכא לחיובא משום מבשל דמנויה באבות מלאכות. ומ"ש אב מלאכה כ"ה לשון הש"ס בפסחים (דף ה') ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. וכן לשון רש"י בפסחים (דף ס"ה ע"ב) שחיטה שהיא אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה שהרי באבות מלאכות היא מנויה עכ"ל וכד הוינא טליא אמרתי בזה דכוונת רש"י דלא נימא דהחיוב משום צובע דלא שייך בפסח ע"פ דברי התוס' בשבת ע"ה דשוחט דמתניתין וודאי משום נטילת נשמה דהא מני צובע עיי"ש] ואפשר דגם מ"ש רש"י בשבת (דף ל"ט) דאין דרך בישולו בכך כוונתו דבמשכן לא היו מבשלין כן. או אפשר ר"ל דבאופן זה אינו מתבשל ואף דראוי לאכילה אפ"ה אין זה בישול מקרי. כמו דג ובשר דחזי לאכלן חיים מחמת מלחן כמ"ש רש"י בשבת (דף קכ"ח ע"א) וכיון דהוכחנו דאודחיה לבשל בחמי טבריא שפיר קיימא ראייתינו דאין באוכלין משום מכה בפטיש כמ"ש מדלא חייב בחמה ובחמי טבריא משום מכה בפטיש ויתבאר עוד להלן:

(ג)

ובזה אשכחנא פתרי לדברי הר"נ התמוהים. והוא בסוף ע"ז כתב הר"ן דמולח בשר בשבת חייב משום מבשל אף דפטור משום מעבד עיי"ש וזה כבר תמהתי דהא מבואר בפסחים דבעינן תולדות אש. ומצאתי כעת שהשעה"מ בהחו"מ הקשה זאת, והנה למ"ש רש"י בשבת משום דלאו אורחייהו. לפ"מ שנראה לכאורה משום דהוי כלאחר יד. נוכל לומר דמליחה אורחיה. אבל כבר סתרנו פירוש זה. אולם לפמ"ש דטעם דפטור דחמי טבריא. משום דלא הי' במשכן. אבל מליחת עורות הי' במשכן. וכיון דמליח הוי כרותח הויא במליחת עורות שני מלאכות עיבוד ובישול [וזה דלא כמ"ש השעה"מ דבעורות דקשין ליכא במליחה משום בישול] דבכל דבר איכא בישול כמבואר בשבת (דף ע"ד ע"ב) גבי שדא סיכתא לאתונא. וכמ"ש הרמב"ם הובא במג"א סק"י דבין שרפה גוף קשה ובין שהקשה גוף רך עיי"ש, ולזה גם במליחת בשר איכא בישול משום דהויא כוותיה במשכן בעורות. ואף דמעבד ליכא. היינו משום דלא משוי מיכליה עץ וכבר כתבתי דזה נמסר לחכמים לדמות התולדות לאבות. ונ"ל דלזה נוטה גם דעת הרמב"ם בש"ע סימן שכ"א ס"ג דאסור למלוח צנון מפני שנראה ככובש כבשים והכובש אסור מפני שהוא מבשל [וברמב"ם כתב כמבש"ל] עיי"ש דלכאורה קשה מדוע בחמה התירו לכתחילה דלא מחלף באור [רק בתולדות חמה דלא מנכרא מאין בא להם החימום] ובמלח אסרו הלא גם מלח באור לא מיחלף ולדברינו ניחא משום דמלח היה במשכן. וצ"ע דא"כ לחייב מדאוריית'. וי"ל דלכאורה נ"ל להביא ראיה לדברי הר"ן מפסחים (דף מ"א ע"ב) ת"ר אין מוללין הקדירה בפסח והרוצה שימלול נותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ [דאין החומץ מניחו להחמיץ לפי שמבשלו] וי"א אף נותן החומץ ואח"כ נותן את הקמח [אף נותן חומץ תחילה דאע"ג דחומץ כבר מעורב הוא בתבשיל הוא מבשל את הניתן בתוכו לשון רש"י] מאן י"א אר"ח ר' יהודא היא דתנן האילפס והקדירה כו' ר"י לכל היא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר [שהחומץ מבשלן ואע"ג שקדם] ונוקמא כר' יוסי כו' הני מילי בעיניה אבל ע"י תערובות לא [כשהחומץ בעין אבל כשהוא מעורב בתבשיל אין כוחו חזק] וקשה דהא אף אי מבשל. היינו ע"י החומץ. ולא הוי תולדות האור. ואף אי נימא דגם תולדות האור מסייע לבשל הוי זה וזה גורם. וגם לא גזרינן דהא מותר לטבל פת בחומץ [בשבת דף קי"א אבל מטבל הוא כדרכו] ואף אם שוהה מעט מותר. וגם ליכא למגזר משום כלי ראשון לפי מאי דפשיט הגמרא בשבת (דף מ"ב) דר"י מתיר ליתן אף בכ"ר אי ליכא חומץ וציר. ואפי' תימא דר"י גזר אף בכה"ג. מ"מ מנל"ן להש"ס דרבנן סברי דחומץ אינו מבשל. דלמא טעמיהו משום דלא גזרי. אלא ע"כ דבמלח הוי בישול דאוריית' וידעתי כי יש לדחות ראיה זו משום דר"י אמר כן בפירוש. ועוי"ל אלא דעכ"פ אהני לי ההערה הנ"ל לישב דברי הרמ"א ביו"ד סי' ס"ט שכ' דעם מלח וציר אפי' בכלי שני מבשל ותמהו הש"ך והגר"א דהא ת"ק פליג על ר"י ולפ"ד י"ל דדווקא לענין שבת שרי רבנן משום דלא הוי תולדות האור:

שוב ראיתי דמ"ש באות ב' להוכיח דליכא חיוב מכה בפטיש באוכלין מהא דלא חייב במבשל משום מכה בפטיש אין ראיה דמצאתי ברש"י בשבת (דף ע"ד ע"ב) ד"ה תנור כו' אבל גבי חביות ליכא משום מכה בפטיש דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור עכ"ל. למדנו דחיוב מכה בפטיש דווקא אם עושה בידים ממש ובשעת עשיתו גומר הכלי דומיא דמשכן שהיה מכה בפטיש וע"י זה נתיפה ונגמר הכלי. אבל אם אחרי סילוק ידיו נגמר ממילא ליכא מכה בפטיש. וסייעתא מזה להמג"א בסי' רנ"ב סק"כ שכתב דגם במלאכת טחינה פטור אם אינו עושה בידים ממש. דלא כל המלאכות שוות כמ"ש שם בהגהות נתיב חיים ובק"נ על הרא"ש פ"א דשבת סי' ל"ג עיי"ש:

(ד)

אח"כ מצאתי להנשמת אדם בהלכות שבת כלל ק' אות ה' שכתב דדבר שאי אפשר כלל לאכול אסור להדיחו אפי' בצונן אם עי"ז נעשה ראוי לאכילה. משום מכה בפשיט. כדמוכח מלשון הגמ' שזהו גמר מלאכתו [כבר כתבתי דאין מלשון זה ראיה] והא דפרשו המפרשים גבי קוליס האספנין דחייב משום מבשל כדאיתא בגמ' (דף ל"ט) התם אינו טוב לאכילה ממש ע"י שרית צונן אלא דווקא ע"י חמין רק שמקודם הדחה גם כן ראוי לאכילה ע"י הדחק ל"ש לחייב משום מכה בפטיש כמו דל"א שיחויב בכל המתבשלין משום מב"פ עכת"ד. ובעניי כל דבריו אינם מובנים. דמ"ש כיון דהיה ראוי מתחילה ע"י הדחק ליכא משום מכה בפטיש. דהרי התוס' בשבת (דף ק"ב ע"ב) פי' מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה [להשוות עקמימותיו לשון המ"מ] הרי דקודם היתה כלי רק דנתיפתה ונגמרה עי"ז. וכן אמרו בדף (ע"ה ע"ב) הצר צורה בכלי [העומד בכך לנאותו] ושקיל אקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש הרי דעיקר חיוב מב"פ היא בדבר הראוי מתחילה. אלא דעי"ז נגמר. וכן העושה נקב בלול של תרנגולין דגם מתחילה נקרא לול וחזי לישיבת תרנגולין. אלא דהנקב מועיל שלא יזיק להם הריח וכן בדף (קכ"ב) גבי מחזירין דלתות אמרינן דאם תקע בחוזק חייב משום מב"פ אף דגם מתחילה חזי ע"י הדחק. וכ"כ בעצמו בספרו ח"א כל העושה דבר שעי"ז נגמר המלאכה כלשון הגמ' בשבת ע"ה ע"ב חייב משום מב"פ. וא"כ ה"נ גבי קוליס האספנין דכיון דקרי הש"ס להדחתן בחמין גמר מלאכתן. ממילא דחייב משום מכה בפטיש. וסבור הייתי לומר דאדרבה דליכא חיובא דמפ"ב אלא דווקא כשאין הכלי חסרה שום מלאכה להשלים אותה. אלא דצריך ליפותה או להחליקה. או לתקנה על צד היותר טוב. ונוכל לכוון כן בלשון הש"ס שבת (דף ע"ה ע"ב) כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מב"פ היינו דאית ביה גמר לבד המלאכה. אבל אם נעשה המלאכה והגמר בבת אחת ליכא חיובא דמב"פ. אלא דרש"י לא כתב כן (בדף מ"ז ע"א) המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת דזהו תחילתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מב"פ עכ"ל. וכן לשון רש"י (בדף ע"ד ע"ב) גבי תנור שהובא לעיל נמי לא משמע כן וכן משמע בדף (ע"ה ע"ב) המנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש ואפשר דהתם מיירי להרחיבה. אלא דמ"מ נ"ל דמדברי התוס' בדף ק"ב ע"ב ד"ה האי שכתבו דהא דחייב במטה של טרסיים ובמחזיר קני מנורה וקרן עגולה משום דבנין גמור חייב בכלים ולא ניחא להו בפי' רש"י דחייב משום מב"פ. אפשר דס"ל כמש"כ. שוב מצאתי בהגהות מרדכי ר"פ הבונה כתב ופי' רא"ם רב אמר משום בונה פי' מרא זו מחוסרת בנין בחיסרון שופתא הלכך אין בו משום מב"פ שאינו נקרא מב"פ אלא בדבר שאינו מחוסר בנין שהכאת הפטיש הוא לאחר גמר הבנין ולא אמר רב משום בונה לומר שחייב משום בונה. דהא אין בנין אלא להסירו מטעם מב"פ שלעולם בחסרות בנין לא תהא מלאכת מב"פ עכ"ל ושמח לבי שכוונתי לזה. הגם שהתוס' לא פירשו כן עכ"פ בסברא דידיה מודי. וכ"מ (בדף ק"ד ע"ב) תנא כתב אות אחת והשלימה לספר. ארג אות אחת והשלימה לבגד חייב. מאן תנא אמר רבא ר"א היא דאמר אחת על האריג חייב ר"א אמר אפי' תימא רבנן להשלים שאני ע"כ. הרי לרבא בר"ה פטור לרבנן ואף לר"א משמע דמחייב משום אורג וכותב. וכ"מ ברמב"ם. ולא משום מב"פ. אלא משום דאכתי חסר מלאכת אריגה וכתיבה. ליכא משום מב"פ. ובזה ניחא דליכא במבשל משום מב"פ משום דחסר מלאכת הבישול ואף דחזיא לכוס. אפ"ה אין זה אכילה. הרי עכ"פ הנך רואה דהגמ' כתב להיפוך מסברת הנ"א. וכן קשה להנ"א דהא דג תפל בוודאי אינו ראוי לאכול חי כמבואר בשבת (דף קכ"ח) ואפ"ה לא מצינו דלתחייב בבישול דגים משום מב"פ. גם לפמ"ש רש"י (בדף ע"ד ע"ב) דכיון דמאליה נגמרה בתנור ליכא משום מב"פ ממילא ליכא קושיתו דלחייב בכל המבשלין משום מב"פ דהא הגמר נעשה ממילא. אבל בהדחת מלוח ישן קשה דהא בידים הוא עושה הגמר מלאכה וצ"ל כמ"ש. שוב ראיתי דגם מהרא"ש יש להוכיח דס"ל כהגמ"ר דהרא"ש כתב בפ"ד דיו"ט סימן ט"ו דבליבון רעפים איכא משום מב"פ. ואף דמאליה נתלבנת בתנור. א"כ קשה על הא דשבת (דף ע"ד) מדוע בחביתא לא חשיב אלא שבע חטאות ובתנור שמונה. גם משום מב"פ. ואמאי לא חייב גם בחביתא משום מב"פ דהא איהו לא ס"ל תי' רש"י משום דמאליה נגמרת. אע"כ דבחביתא כיון דבתנור היא מתבשלת ג"כ ליכא משום מב"פ וכסברת הגמ"ר. אבל ברעפים אין מחוסר אלא החיסום להכי חייב משום מב"פ. שוב מצאתי דהגר"א בסי' שכ"א ס"ק כ"ב הביא ירושלמי האי מאן דשחיק תומא כו' כד יהיב משקין משום לש כד גמר מלאכתן משום מב"פ עכ"ל. אלמא דאיכא באוכלין משום מב"פ ואפשר דהירושלמי אזיל לשי' דכבר הוכיח הנ"א שם. דהירושלמי דסובר דאינו חייב משום מבשל אלא כשהאור מהלך תחתיו. א"כ הא דחייב בהדחת קוליס האיספנין ע"כ משום מכה בפשיט. אבל לש"ס דילן אפשר דליכא באוכלין משום מב"פ. מדהתירו לערב בשום. ועיין במג"א סי' שכ"א ס"ק כ"ח בשם תשו' הרמב"ם התיר אפי' לטרוף אם נתן המשקה יע"ש. וכן מדפסקינן כר"י בשבת (קנ"ה) דשווי אוכלא משוינן ולא אסרינן משום מב"פ. והירושלמי סובר כר"ה דאסור לשווי אוכלא. ודע דמהא דאמרינן בביצה (ל"ג) דאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי אינו ענין לזה דהתם כשמתקנם לתשמיש ל"ש משום מב"פ. דאינו עומד לכך דעומד לבהמה. אבל אנן איירינן לתקנו לאכילה דעומד לכך. ומטעם זה רציתי לומר דדוקא בדבר העומד למאכל בהמה משום דאינו מתקיים לכלי. אבל בדבר שאינו מיוחד דווקא למאכל בהמה. יש בהם משום תיקון כלי. ומתרצא בזה הא דהקשו מההיא דשבת (דף קמ"ו ע"ב) דאמרו שם בטרפא דאסא גזירה שמא יקטום משום דעלים אינם מיוחדים לבהמה כמ"ש בסוכה (דף מ') עלי קנים ועלי גפנים לקטן לאכילה כו' לקטן לעצי' כו'. ואף שמצאתי משמיה דגברא רבא כוותי בק"נ על הרא"ש פ' חביות. וגם מקרא מסייעני [בראשית ג' ז'] ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות. אפ"ה חוזרני בי משום דבביצה (ל"ג ע"ב) לא משמע כן דפריך מהא דמטלטלין עצי בשמים כו' ומוללו ומריח בו ולא יקטמנו כו' ומשני כי תניא ההיא בקשין קשין בני מלילה נינהו חסורא מחסרא. ואמאי לא משני דמיירי באינו עומדי' דווקא למאכל בהמה. דמסתמא עצי בשמים אינן עומדים דווקא לבהמה ומיירי ברכין. אלא ע"כ כיון דרכין נינהו והבהמה יכולה לאכלן תו לית בהם משום תיקון כלי:

(ה)

ולשיטת הגמ"ר קשה דא"כ אמאי מחייב רב במחזיר מטה של טרסיים (שבת מ"ז ע"א) הא משום בונה לית ליה לרב ומשום מב"פ הא מחוסר בנין ויש לישב. ולפ"ז אפשר דגם רש"י ס"ל כסברת הגמ"ר. אלא כיון דחזינן לשמואל (בדף ק"ב ע"ב) דמחייב משום מב"פ אלמא כיון דלא מחייב משום בנין הוי כאינה חסירה שום מלאכה. ולהכי חייב משום מב"פ. ורב ס"ל דחייב משום בנין להכי ליכא חיובא דמב"פ ובזה ניחא דמ"ש רש"י במטה של טרסיים. דהוי תחילתו וגמרו וחייב משום מב"פ. משום כיון דאין בנין בכלים וליכא חיובא משום בונה [ושם אליבא דשמואל מפרש ועיין בהגר"א סי' שי"ד סק"ד] ואיכא מב"פ ומ"ש רש"י (בדף ע"ד ע"ב) גבי חביתא דליכא חיובא דמב"פ משום דמאליה נגמרה, ולא קאמר משום דבתנור מתבשל וחסירה מלאכת הבישול היינו משום דמתחילה רפי והדר קמיט. כדאמרינן גבי סיכתא וכשרפי אז הוי בישולו ואז הוי החיוב משום מבשל. ואח"כ מתקשה. ואז נגמר הכלי וע"ז הקשה רש"י דלחייב על זה משום מב"פ. וע"ז תי' רש"י דמאליה נגמרה בתנור כי בשעת הכנסתו אדרבה היא מתרפה. ובזה נוכל לומר דהרא"ש שכ' דבליבון רעפים איכא מב"פ לא פליג על רש"י משום דהתם ברעפים יבישים. דתיכף בהנחתו בתנור מתחילי' להתקשות ולהתחסם להכי איכא מב"פ. אבל בחביתא לכתחילה הם מתרפים. ועיין מ"ש התוס' בשבת (דף י"ז ע"ב) ד"ה אין פורסין דבפירס מצודה בשבת פטור. אלא דווקא אם בשעת פריסתו ילכוד אז חייב עיי"ש. ועיין בסנהדרין (דף ע"ז) אמרי התם בלא שרגא לא מתחיל הבלא בשעתיה. הכא בלא שרגא נמי מתחיל הבלא בשעתיה [מיר בשעת כפיה מתחיל ואח"כ הולך וחזק לשון רש"י] ובלא"ה אם נאמר כשיטת הגמ"ר י"ל ברווחא. ולפ"ז הדרן לקמייתא דמהא דלא מחייב במבשל משום מב"פ מוכח דבאוכלין ליכא חיובא דמב"פ אם לא ע"פ סברת הגמ"ר. וכן מוכח לשי' הפוסקי' הובא בב"י סי' שי"ח דבנתבשל כמאב"ד תו ליכא חיובא מדאורייתא. ואמאי לא מחייב משום מב"פ. דהא דמתקנו לכל אדם בוודאי לא גרע מצר צורה בכלי העומדת לנאותה והכא בוודאי עומד להתבשל כל צורכו דהא כ"ע לאו ליסטים הם כבן דרוסאי וכן פסקינן ביור"ד סי' קי"ג ס"ט בהג"ה דאם גמרו ישראל מותר דלא מקרו גמרו ביד עו"ג. ובזה ל"ש סברת הגמ"ר דהא אינה חסירה בישול לשי' הפוסקים הנ"ל. ואפשר בזה לישב מ"ש הב"י שם דלהרמב"ם בנתבשל כמאב"ד נהי דאסור לבשלו. אבל עכ"פ מותר לשרותו בחמין. דלכאורה אינו מובן כיון דיש בו משום בישול. א"כ כל דמקרב בישולו חייב. ולפ"ז אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ דאחר שנתבשל כמאב"ד ליכא משום בישול והא דכתב המבשל דבר שהיה מבושל כל צרכו פטור משום דאי לא נתבשל כ"צ חייב משום גמר מלאכה דהיינו מב"פ ודווקא כשגומר לגמרי. אבל במקרב בישול ליכא שום חיובא. ובזה יש לתרץ קושית הרמ"ך בכ"מ [פ"ט מה"ש ה"ג] לדעת הרמב"ם. א"כ אמאי התירו לשהות כשנתבשל כמאב"ד ע"ג כירה גרופה וקטומה ניחוש דלמא מגיס כדגזרינן בצמר ליורה עיי"ש. ולפ"ז ניחא דבהגסה בעלמא ליכא משום גמר מלאכה. והא דמחייב הרמב"ם בהגסה היינו קודם שנתבשל כמאב"ד דאז שייך בישול וכל שמקרבו איכא חיובא. ולפ"ז מוכח מד' הרמב"ם דגם באוכלין איכא חיובא דמב"פ ותהדר קושין אמאי לא אסרו במבשל בחמה משום מב"פ [ובירושלמי מבואר משום דאין תבשילו ברור אך אין זה שי' ש"ס דילן] וצ"ל ע"פ סברת הגמ"ר דכיון דמחוסר בישול ליכא חיובא דמב"פ. ולפ"ז יהי' סתירה לפי' הלח"מ בפ"י מה"ש שכ' דהרמב"ם מחייב בעושה נקב תרתי משום בונה ומשום מב"פ. אלא כתי' המג"א בר"ס שי"ד דבמחובר לקרקע החיוב משום בונה. ובאינו מחובר לקרקע החיוב משום מב"פ. ובזה חילק ע"פ הגמ"ר אלא דרב מחייב באמת משום בונה. וכיון דאיכא בינה ליכא מב"פ. ובאינו מחובר לקרקע דליכא בונה. איכא מב"פ כמ"ש לשי' רש"י. ולשי' המג"א מוכרח הוא דהרמב"ם סובר סברת הגמ"ר מדלא חייב במחובר גם משום מב"פ אלא משום דחסר בנין לגמרו ליכא מב"פ. וכן במבשל בחמה כיון דלכתחילה חסירה בישול ליכא מב"פ אף דפטור גם משום מבשל:

(ו)

אבל לפ"ש הלח"מ מוכרח דהרמב"ם לס"ל כהגמ"ר קשה כנ"ל. ונראה לומר דבאמת מוכרח לומר דלאו בכל גמר מלאכה איכא מב"פ דבעינן דווקא מלאכת מחשבת והוא גמרא ערוכה בביצה (דף י"ג ע"ב) מתקיף לה ר"א בר ממל ורישא למעשר אין לשבת לא ומי איכא מידי דלשבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה מתקיף לה ר"ש בר אידי ולא והא גרנו למעשר כו' משיעמיד ערימה ואילו גבי שבת העמדת ערימה פטור אלא מאי אית לך למימר מלאכת מחשבת אסרה תורה. ה"נ מלאכת מחשבת אסרה תורה [אע"ג דלמעשר הויא מלאכה לשבת מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה כו' עיי"ש לשון רש"י] ואף דלפי' רש"י שם לא איירי שם במלאכת מב"פ. אפ"ה וודאי גם במלאכת מב"פ צריך מלאכת אומנות דהא כל המלאכות ממשכן ילפינן וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"י מה"ש הי"ז המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה ה"ז חייב משום מב"פ "שזו "היא "מלאכת "הרופא עכ"ל. אשר לכאורה הארבעה תיבות מיותרים אלא ללמדנו דבעינן מלאכת אומנות. ובזה ניחא מה שחשב הרמב"ם בפכ"ג שם דברים שהם מדרבנן שהוא כמו מתקן כלי. ולא מחייב מדאורייתא אלא משום דלא הוי מלאכה. וכן צחצוח מנעול (שבת קמא) אף דהוי גמר מלאכה. וכן פספוס הבגד המכובס לרככו דשרי (שבת ק"מ) וכן לשום מוכין לבי סדיא [בסי' ש"מ ס"ח] להרמב"ם הוי גזירה שמא יתפור ולא מפרש כמ"ש רש"י דהשתא קמשוי ליה מנא. וכן לפי שי' הירושלמי דמחייב משום מב"פ באוכלין א"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בכל תיקוני אוכלין בשבת. והרי טוענין קורות בית הבד בשבת (דף י"ט ע"א) בכל הסוגיא דגומרין בידים עיי"ש וכן הא דפסקינן דמותר לשוויי אוכלא (שבת קנ"ה) אע"כ כדכתיבנא. ובזה ניחא דברי הרמב"ם בפכ"ג מה"ש שכ' דהעושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול חייב משום מב"פ. לפיכך גזרו על כל נקב אפי' עשוי להוציא בלבד כו' ומפני זה אין נוקבין בחביות נקב חדש ואין מוסיפין בו כו' [ה"ב[ נוקבין מגופה כו'. אבל מצדה אסור מפני שהיא כמתקן כלי עיי"ש. אשר לכאורה קשה דלטעם מב"פ מאי נ"מ אם עשוי להכניס ולהוציא. או להוציא בלבד. סוף כל סוף הרי הוא גומר את הכלי. ובאמת התוס' כתבו (בדף ק"ב ע"ב) דטעמא דשמואל דסובר דנקב בלול הוא משום מב"פ. משום דס"ל דנקב שבלול אינו עשוי להכניס ולהוציא עיי"ש. אלמא דאיכא מב"פ אף באינו עשוי להכניס ולהוציא וסוגיא (דדף קמ"ו) אתיא אליבא דרב דמחייב בנקב משום בונה וליכא כלל מב"פ בנקב. ולשמואל דמחייב משום מב"פ לא יקשה א"כ מ"ט די"א דשרי להוסיף דכל הסוגיא שם איירי במוסטקי כמ"ש התוס' שם. ולהכי ליכא משום מתקן כלי. אבל להרמב"ם דכתב בפירוש דליכא מב"פ משום דאינו עשוי להכניס ולהוציא ומשמע אפי' אי הוה גמר מלאכה קשה. וכן לשי' רש"י שכ' בהדיא (בדף קמ"ו ע"א) על הא דאמרינן ות"ק מ"ש נקב חרש דלא דקמתקן פתחא. אוסופו נמי קא מתקן פתחא שמרחיבו יש כאן משום גמר מלאכה לשון רש"י] א"כ מאי משני משום דאינו עשוי להכניס ולהוציא. ועיין בשבת (דף מ"ח) הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת [דהשתא קמשוי ליה מנא מחייב משום מב"פ והיינו גמר מלאכה לשון רש"י] מתקיף לה ר"כ וכי מה בין זה למגופת חביות א"ל רבא זה חיבור וזה אינו חיבור ע"כ וקשה דמאי נ"מ לענין חיוב מב"פ אם הוא חבור אם לאו הא מ"מ הוא גמר מלאכה ועיין בריט"בא פ"ק דע"ז ולפ"ד מיושב זה. אבל מ"מ הקשה שם דהאיך ס"ד דר"כ דליכא בזה חיובא דמב"פ. וכן לפי התוס' שם ולפמ"ש הריטב"א שם קשה. ודוחק לומר משום דסופו ליטול כל המגופה אע"כ כדברינו דלאו בכל גמר מלאכה איכא חיוב דמב"פ אלא דווקא במלאכה. אלא דליכא שיעורא או משום טעם אחר ע"ז חייב משום מב"פ. וכן יורה לשון הש"ס כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב. וכיון דלא הוי חיבור אינה חשובה מלאכה במה דמנקבה ולהכי מותר לשווי אוכלא וכמו כן לבשל בחמה דלא הוי שום מלאכה בזה וליכא מב"פ וכמו כן תיקון הדס ע"י מיעוט הענבים (סוכה ל"ג) לא הוי אלא מדרבנן כמ"ש התוס' בשבת [דף פ"ג] סד"ה לא והא תיקון למצוה הוי תיקון מדאורייתא כמ"ש התוס' בשבת [דף ק"ד:] ד"ה אמר דאם העביר קולמוס ע"ג גט שנכתב שלא לשמה חייב אע"ג דכתב ע"ג כתב פטור. אע"כ משום דלאו מלאכה היא ועיין בנ"א כלל ט"ז אות ה'. איברא לשון התוס' בשבת (דף נ"ג) שכתבו דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים. משמע דלא הוי תיקון מעליא במה דמכשירו למצוה וצ"ע בתוס' שבת (דף ק"ל) ד"ה דאמר ובמ"ש רש"י דבשבת בעינן מלאכת אומנות יתישב במה דהתירו ברירה וכן טחינה [סימן שכ"א ס"ב] לאכול לאלתר דה"ט משום דדרך אכילה בכך לא מקרי מלאכת אומנות:

(ז)

ובזה נוכל לישב דברי הרמ"א בסי' שכ"א ס"ט מותר לחתוך בשר כו' דק דק בסכין (משום דאין טחינה אלא בגידולי קרקע) אבל אסור לחתוך בשר חי דק דק לפני העופות דהואיל ואין יכולין לאוכלו בלא חיתוך קא משוי ליה אוכל עכ"ל. ותמהו הט"ז והגר"א דהא אנן קיי"ל דמותר לשויי אוכל בשבת. והמ"א בסי' שכ"ד סק"ה תכ' משום דהוי מלאכה דמיירי לחתוך דק דק דהוי טחינה עיי"ש. אבל לשון הרמ"א שכתב משום דקא משוי ליה אוכל. אינו מיושב. ועור דהא ליתן מיד לפני התרנגולים מותר לחתוך. כמ"ש המג"א בס"ק ט"ו. והכא כתב לפני העופות דמשמע ליתן להם מיד. אך לפמ"ש יש לישב דכבר הקשינו לפי שיטת הירושלמי דיש באוכלין משום מב"פ. אם כן אמאי מותר לשווי אוכלא. וע"כ צ"ל כמ"ש דדוקא בדבר דהוי מלאכה איכא חיובא דמב"פ. אבל לחתוך בחתיכות גדולות או להתיר ולפספס את הכיפין והזירין לא הוי שום מלאכה. אבל לחתיכות דקות דהוי טחינה דהוי מלאכה דאורייתא אף דאין טחינה אלא בג"ק אפ"ה בגמר מלאכה אסור משום מב"פ כמו בכלים דאין בנין אפ"ה אסור משום מב"פ. וזהו שכתב הרמ"א דמשווי ליה אוכל וחייב משום מב"פ וכיון דהאיסור משום מב"פ אף לאלתר אסור. כמ"ש המג"א בכה"ג בס"ק כ"ד וכ"ז אפילו לצורך אותה סעודה אסור עיי"ש. וזה דלא כמו שנראה מדברי הגר"א בס"ק י"ז. ועיין סוף סי' שכ"א ומותר להחליק האוכל בשבת ולא הוי בזה משום ממחק הואיל ואפשר לאוכלו בלא זה עיי"ש. והגר"א הערה מקורו משבת ק"ט זעירי לטעמי'. ניחא לפ"ד דאם לא היה אפשר לאכול אסור משום מב"פ כיון דהוי מלאכה ממחק. ועיין מג"א בס"ק כ"ה בשם הש"ג ול"נ שלא הותר אלא כו'. אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותיקון גדול הוא זה והרי נאסר לטרוף אפילו בחרדל הנילוש כבר עכ"ל. והוא כדברינו. וכ"כ רש"י בשבת קמ"ב ע"א. ואמאי הא קא מתקן. כתב רש"י שמביאה לידי היתר ונגזור ביה אטו תיקון שע"י מלאכה עכ"ל. אלמא דמתקן בלא מלאכה ליכא חיובא דמב"פ. ועיין שבת (ק"ט ע"א). אר"ח שריקא טויא שרי (לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם משחשיכה שרי ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל ולא אמרינן דמי מתקן כו') זעירי לטעמיה דאמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין בשבת לתוך המשמרת (שמסננין בה שמרים) ואינו חושש. אלמא כיון דמשתתי הכי (שראוי לשתותו כמו שהוא בלא סינון) ה"נ כיון דמתכיל הכא (בלא שירקא לשון רש"י) לאו מידי קעביד. משמע דאי לא הוה מתכיל הכי היה אסור משום מתקן אף דאנן קיי"ל דמותר לשוויי אוכלא. היינו משום דהוא חם קצת והוה כמו הדחת קוליס האספנין בחמין דחייב מפני שהוא גמר מלאכתן ולהכי מדמה הש"ס למשמרת דהוה מלאכה. ורש"י דקדק שמסננין בה שמרים. וכ"כ רש"י בשבת ק"ו ע"א על הא דאמרינן מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. הא נמי מתקן גברא ויש מלאכה בתיקון זה עכ"ל. אלמא דבתיקון בלא מלאכה ליכא איסורא דאורייתא דגם באדם איכא איסורא דמב"פ כמו במפיס מורסא לדעת הרמב"ם וכן בנטילת צפרנים לשיטת הריב"ש הובא במג"א בס"ס ש"ג עיי"ש. האיסור משום דמתקן גברא. ובזה ניחא דטבילה והזאה אינו אלא שבות אף דמתקן גברא דכבר הוכחנו דתיקון מצוה חשוב תיקון. דלא הוי שום מלאכה בזה. וכן מוכח להדיא בביצה דף י"ג ע"ב (הובא למעלה) המקלף שעורין מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב אר"א וכן לשבת. ופירש"י אחת לא הוי מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא אבל משקבלן בידו הויא תולדות דישה וחייב עכ"ל. ואף דמוזכר שם בגמ' הלשון גמר מלאכה אפ"ה מהדר רש"י למצוא מלאכה בזה. ויותר נראה דרש"י ס"ל דליכא חיוב גמר מלאכה באוכלין וכדהוכחנו באות ה' לשיטת הרשב"א. ולהכי מפרש רש"י על מעשר משום דהוי ליה קבע ולא משום גמר מלאכה כמ"ש התוס' שם משום דרש"י ס"ל דליכא חיוב דגמר מלאכה באוכלין ואם כן מאי מקשה שם. ומי איכא מידי דלמעשר הוי גמר מלאכה ובשבת לא הוי גמר מלאכה. להכי דחק רש"י לפרש דלשון גמר מלאכה פירושו קביעות והוי דש. ותוס' שם שפירשו מטעם גמר ס"ל כשי' הירושלמי:

(ח)

מסקנת הדברים. דאין סתירה מש"ס דילן לשי' הירושלמי דאיכא חיוב מב"פ באוכלין זולת דהרשב"א דסובר דלאחר שנתבשל כמא"בד ליכא איסורא דאורייתא. מוכח דס"ל דלא כהירושלמי ועיין במג"א סימן שי"ט סקי"ב הביא מחלוקת הרמב"ם והרשב"א. דלהרמב"ם במשמרת אסור אפי' צלולין ממש. ועכורין דלא משתי לרוב בני אדם אסור אפי' בסודרין ולהרשב"א שרי כיון דמשתי ע"י הדחק. ואפשר דאזלי לטעמייהו בהא דנחלקו בבישול אחר שהגיע כמב"ד דאין נאכלין לרוב בני אדם אי חייב אי לא. אבל זאת הוכחנו דאף לגמר מלאכה צריך מלאכת מחשבת ואומנות. וא"כ נסתרו דברי הנ"א (שהובא באות ד') שאוסר להדיא אף בצונן דבר שנגמר מלאכתו בכך וחייב משום מב"פ דבצונן לא הוי שום מלאכה ובזה קיי"ל דשוויי אוכלא משוינן. וכן מותר לבשל בחמה. וכן מוכח מדברי רש"י (בדף ק"ט ע"א) שכתב לטוח בעודו חם. אבל בצונן ליכא חיובא. ולענין איסור שבות כבר בארנו באות א'. (וגם הראנו פנים לשי' הגמ"ר דחיוב מב"פ ליכא אלא דוקא בשאינו חסרה שום מלאכה. זולת מה שהוכחנו דגם להרא"ש בביצה מוכרח לומר כן. וכעת ראיתי דדברי רש"י שם בשבת ע"ה ע"ב ד"ה תנור דקחשיב בתנור גמר מלאכה מה שמעבה עליו את הטיט. סותר לכאורה להא דמבואר בפ"ה דכלים מ"א דגמר מלאכתו כדי שיסיקינו כדי לאפות בו סופגנין והצירוף אשר נצרף מתחילה טרם הטיט אינו כלום עיי"ש בר"ש וברא"ש. ואם כן אפשר דיש לו שיטה אחרת שם במנין חטאות. וצ"ע בכ"ז) ובלא"ה דברי הנ"א תמוהים דכיון דכתב דבקוליס האספנין ליכא משום מב"פ לפ"ש משום דמיירי דחזי על ידי הדחק כמו שהוא חי. אם כן הא דתני מפני שהוא גמר מלאכתו ע"כ פי' מלאכת הבישול א"כ לא מצינו בש"ס איסור גמר מלאכה. והאיך הוכיח ממשנה אי דאיכא איסור גמר מלאכה. והו"ל להביא דברי הירושלמי. ועיין ר"ס שט"ו ובמג"א דמחיצה העשויה להתיר אסורה. אבל בלא מחיצה אף שמתיר שרי יעוש"ה ועיין בסי' שכ"ג ס"ח.

ועתה נבוא לסלק השגת כת"ר ואבאר ראייתי. אנכי הבאתי ראיה דנר של שעוה מקרי כלי ממה דלמדו התוס' בביצה דף כ"ב דאסור לחתוך נר של שעוה לשנים. מהא דאסרו לחתוך את הפתילה לשנים. ואם איתא כדברי כת"ר דפתילה מקרי כלי. ונר של שעוה לא מקרי כלי. אם כן מאי ראיה מזה לזה. ול"מ באוכלין דמותר לחתוך לשנים אם צריך לבו ביום ולא מיתסר משום מתקן אף בשבת וכ"ש ביו"ט (דלא כמ"ש כת"ר) וע"ז לא הביא כת"ר שום ראיה דמדמי הש"ס אוכלין לכלים. אלא אף בדבר שאינו אוכל אפ"ה כיון דלא הוי כלי מותר לתקנו לצורך. והראיה דאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי משום דלא מקרי כלי ואף אם אינו מתקנו לאכילה ולא תימא משום דהותר לחתכו למאכל בהמה להכי שרי אף לחצוץ בו שיניו. הא ליתא דהא מרא דשמעתא בביצה ל"ג הוא רב יהודא ואיהו סבר בשבת קנ"ה דמטרח באוכלא לא טרחינן. אם כן אדרבה למאכל בהמה אסור ולחצוץ שיניו שרי. אלא דיש לדחות משום דאינו עומד לדבר שמתקנו דהא הבהמה תאכלנו (ואף דהוכחנו דאף באינו מיוחד למאכל בהמה שרי. ומה"ט רציתי לומר דנר של חלב מותר לחתכו ביו"ט דהא ראויה למאכל בהמה ואף דאינו עומדת למאכל בהמה דהא גם עצי בשמים אינן עומדים למאכל בהמה אפ"ה קאמר הש"ס דאין בהם משום תיקון כלי. אלא דאפשר משום דהפתילה בתוכה אסור). אבל איך מביאין התוס' ראי' מכלי לדבר שאינו כלי וליכא ראיה. וכ"ש לחתכו לשנים דודאי ראוי להתיר במידי דלאו כלי.

ועוד ראיה לזה דהא מבקעין עצים ביו"ט (בביצה ל"א ע"ב) ובשו"ע סי' תק"א ואף באינה ראויה כלל להסקה כמות שהיא יעו"ש. ולא איתסר משום תיקונ' מנא ואף אם רוצה לבקעה ולהסיקה בשני מקומות אפ"ה שרי וליכא משום תיקוני מנא כמו דאסרו לחתוך את הפתילה לשנים. אע"כ משום דעצים לאו תורת כלי עליהם ליכא משום מתקן מנא. אבל פתילה תורת כלי עליה ולהכי אסור. ואם כן ראיה מד"התוס' דאסרו גם בנר של שעוה. מוכח דגם נר של שעוה תורת כלי עליה. אלא משום דעכ"פ יש לפקפק בזה ולומר דעכ"פ לענין שבת לא מקרי כלי. הבאתי עוד ראיה מדברי התה"ד סי' פ"א שהביא ראי' דפתילה מקרי כלי מהא דאסרו בפתילות משום תקונ' מנא עיי"ש חם כן כ"ש דראייתו מדברי התוס' חזקה כראי מוצק. אך לרווחא דמילתא אבאר דדברי התה"ד מוכרחים (א) וז"ל הגמרא בביצה דף ל"ב אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי. מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא אר"י ר"מ היא דתניא כלי חרס מאימתי מקבל טומאה כו' ועיי"ש בתוס' שהקשו על פירש"י דהא אף אי אינו עושה כלי גמור מ"מ אסור להתחיל את הכלי. ואפשר ליישב פי' רש"י דבאמת בלא"ה אסור ביו"ט. אלא דהגמרא מקשה על לשון המשנה דאמר מפני שהוא עושה כלי דמשמע דהוא כלי גמור. ואפשר דקושית התוס' על המשנה גופא למה נקט' מפני שהוא עושה כלי הא אף אי אינו עושה אסור. ואם כן מוכח לדעתם בהדיא לפי פירושם דדוקא משום דעושה כלי גמור לענין קבלת טומאה להכי אסור לעשותו ביו"ט. אבל אי לא הוה כלי גמור שרי אף דעכ"פ מתקן את הנר יעו"ש שכ"כ בפירוש. ושבת וטומאה תלוי זה בזה כדאמרינן בשבת (קכ"ג ע"א) מדלענין טומאה לאו מנא לענין שבת נמי לאו מנא וכן אמרו שם (בדף קי"ב) מדלענין טומאה מנא לענין שבת נמי מנא הוא. אלא דלכאורה הוא תמוה איך אפשר לומר כן דדבר שאינו מקבל טומאה שרי לתקוני' ביו"ט. הא פתילה גופא אינה מקבלת טומאה כמבואר בשבת (כ"ח ע"ב) וגם אין עושין פחמין ביו"ט דודאי אינה מקבלין טומאה ואין שוברין את החרס משום דמתקן מנא וכן מבואר שם בדף ל"ד אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח אף דודאי אינו מקבל טומאה משום דהוי פשוטי כלי עץ. אבל באמת קושיא זו עצמה קשה בשבת שם (דף קכ"ג) דתלי טומאה ושבת בהדדי. דהא פשוטי כלי עץ ניטל בשבת. ועיין שם במהרש"א הביא בשם הר"נ דכי אמרינן דשבת וטומאה כהדדי נינהו ה"מ בדבר שהיא כלי מעקרא ונשברה כגון מחט שניטל חורה. אבל בכלי מעיקרו שבת וטומאה לאו כהדדי נינהו. והמרש"א הוסיף להוכיח מד"התוס' בגולמי כלים דכיון דלא נעשה הגלמי מעיקרא על דעת זה שיהיה כלי כמו שהוא הו"ל כמו שברי כלים ואי לאו שראוי ליחדה כך לא הוי נמי מנא לשבת עכ"ל. אם כן בזה מיושב גם בסוגין דביצה דנר הוי כמו גולמי כלים. ולהכי בעינן שיהא כלי גמור לקבל טומאה אבל פתילה ופחמין וקנה שנפצע דהוי כלי מעיקרו אף דאינן מקבלין טומאה אפ"ה כלי מקרי לענין טלטול בשבת ולענין איסור עשייתן ביו"ט. וכן שברי כלי חרס מקרי תורת כלי לענין שבת כמבואר שם בתוס' הטעם. הנך רואה דלמקרי כלי בשבת. ולענין איסור תיקון ביו"ט שוין הם בכל דבר ולהכי עצים דלאו תורת כלי עליהו שרי לבקען כמ"ש לעיל. ובזה מיושבין דברי המהרש"א בביצה ד"ה חזי. אשר לכאורה תמוהין הם. ואף לפירש"י דכתבנו לעיל דדייק הגמרא מלשון מפני שהוא עושה כלי א"כ ליכא ראיה דתלי בטומאה. אבל אחזה לי ממקום אחר דתלי בתורת כלי לענין שבת דז"ל רש"י ואין עושין פחמין דאינהו נמי כלי לצורפי זהב ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשיה ותיקון עכ"ל. ובדף ל"ד כתב אין מפצעין את הקנה כו' שעושה כלי דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תיקון כלי עכ"ל. נראה מלשון רש"י בהדיא דדוקא אם מקרי כלי אסור לתקוניה מלעשותו. אלא דצריך להתבונן בדברי רש"י מדוע הוסיף בפתילה משום שצריכה עשיה ותיקון ובפחמין ובקנה לא כתב כן. וכל מי שיש לו עינים יראה דרש"י במתק לשונו נתכוין לתרץ את אשר הרגשנו במכתבינו העבר. דמאי שנא פתילה מעצים הלא עצים קיימי ג"כ להדלקה ואפ"ה לא מקרי כלי לענין מוקצה והא פתילה נמי לא קיימא כי אם להדלקה ואמאי אסור לתקוניה ביו"ט דרש"י ס"ל גם כן דתלי בתורת כלי לענין מוקצה. ואפשר דרש"י הקשה מהא דמבקעין עצים. וע"ז כתב רש"י דכאן דצריכא עשיה ותיקון מקרי תורת כלי ושאני עצים דאין צריכין שום תיקון להסקה כי דולקין אותן כמות שהן זולת אם עבים הם מאוד צריך לבקען ולשברן אבל לא בתיקון. ובאמת גם לענין תורת כלי דשבת בהא תליא כל העצים לית בהו תורת כלי וקנין ומקלות דכיון דהיו מתוקנים והמקלות היו צריכין להיות דקין וחלקים להכי קרי להו הש"ס בשבת (קכ"ג ע"ב) כלים. ועיין תוס' שבת דף ק"מ ע"ב ד"ה תליא. ור' פירש לנו דלתליא דבישרא רגיל להיות בו תורת כלי אבל של דגים לא עכ"ל. וע"כ משום דלבשר היו צריכין עצים מתוקנים ולדגים לקחו עצים בעלמא. ואלו בשפוד כתבו התוס' בביצה (דף כ"ח ע"ב) ד"ה רבינא דלא מקרי תורת כלי. והיינו משום דלקחו עץ בעלמא ועיין שם במהר"ם ובשו"ע סי' תקי"ח ס"ג ובהגר"א שם. וכבר הקשה הרשב"א מ"ש מקנים ומקלות. וע"כ צ"ל דבזה תליא אם צריכה עשיה ותיקון אז נפיק מעץ בעלמא. אף אם מצאו קנה חלק ולא חלקנו אותו. אבל אם כל הקוצין טובים לזה אז לא מקרי תורת כלי כי לשון כלי מורה על דבר שצריכה תיקון. ועתה צדקו ראיית התה"ד מכאן דפתילה מקרי כלי לענין מוקצה דהא בהא תליא. וגם ראייתי קמה וגם נצבה מדאסרו לחתוך נר של שעוה. מכלל דגם הוא מקרי כלי משום שצריכה עשיה ותיקון. ואם איתא להחילוק שחלק כת"ר בין משתמשת לימים הרבה ובין אם כלה בעת תשמישו לא הוה צריך רש"י לחלק בין פתילה לעצים משום שצריכה עשיה ותיקון. וכן לא היינו מוצאים לחלק בין שפוד וקנין ומקלות ובין תליא דבישרא לדכוורי דכולם משתמשין לפעמים הרבה אע"כ החילוק כמ"ש וההיא דאין עושין פחמין. אפשר דיפרש כמ"ש בחי' המאירי דצורפי זהב לוקחין גחלת גסה ומכבין אותה במים והיא נעשית פחם וחוקקין אותו ועושין אותו כלי וצורפין בו עכ"ל. ואפשר לומר דכל פחמין צריכין עשיה ותיקון ולהכי מקרי כלי. אחר כך מצאתי בחי' הרשב"א דף ל"ג שכתב ולפיכך נראה דלא ניתנו עצים להסקה אין לומר שלא ניתן עיקר תשמישן אלא להסקה. אלא ה"ק לא התירום חכמים אלא להסקה דמדינא אסורים הן לטלטל בין לשבת ובין ליו"ט שאין להם תואר כלי וכצרורות הן כו' אלא שהתירו חכמים לטלטלם להסקה לצורך אוכל נפש ולהסקה בלבד נתנום כלומר להסקה התירום ולא לדבר אחר עכ"ל ושמחתי שכוונתי בעז"ה לדעתו דתלי בתואר כלי ועולה כמ"ש. ועוד יש לי דרכים רבים לחלק בין נר ופתילה לעצים. אלא דאין הזמן מספיק לי עתה ויבוא במק"א:

עתה העת לבאר שיחתי דיש חילוקים טובא בין נר לעצים. וכת"ר כתב דלא מצא אף אחד. דכבר כתבתי סברת רש"י במשנה בזה. ובדברי רש"י בביצה (דף ל"ג ע"ב) למדנו טעם אחר בזה. וז"ל רש"י בד"ה לא יטול אלא מן האבוס של בהמה דדבר הראוי לאכילה מוכן לכל הצורך אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה עכ"ל. ואכתי אינו מובן כדפריך הש"ס בשבת (דף קכ"ד) דהא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו וצ"ל משום דלאו תורת כלי עלייהו. ואפ"ה אי לא הוה דרכן לדבר האסור הוי שרי כמו אוכל דחזי. ולס"ל מאי דאמר שם בשבת דאסור משום גזירה כמ"ש הבעהמ"א דסוגיות חלוקות הן. אך דבאמת צ"ע דהא בסוכה (דף מ') ובב"ק (דף ק"א) מבואר דסתם עצים להסקה עומדין ולכה"פ לא גרע ממלאכתו לאיסור ולהיתר דשרי כמ"ש המג"א בסק"ט. ואפשר דכוונת רש"י משום גזירה דיעשה מהן דבר האסור או משום גזירת הרואים. ובדף (ל"א ע"ב) כתב רש"י אין סומכין בבקעת קסבר לא ניתנו עצים אלא להסקה לפיכך מוקצין הן אצל כל תשמיש עכ"ל וצ"ע. ולדעת רש"י מיושב שני הקושיות דהקשה הרשב"א דבביצה (דף ח') באפר שהוסק ביו"ט דאם ראוי לצלות בו ביצה מותר (דאיידי דחזי להפוכי ולצלות בו שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם לרש"י) ובחי' רע"א לאו"ח הקשה כן מדנפשי'. ועוד מהא דאמרינן בביצה (דף כ"א ע"ב) דמטלטלין סופלי לחיותא משום דחזי להסקה. א"כ אף בבקעת כיון דחזי להסקה יטלטלנה לסמוך חת הקדירה עיי"ש. ולמ"ש רש"י ניחא משום דהנך שני דברים אפר וסופלי אין דרכן לדבר האסור להכי מה שראוין להסקה מותר לטלטלן. ובזה מיושב דברי המג"א בסי' תצ"ט סק"ט דמותר לטלטל חלב ושעוה ביו"ט מפום דחזי להדלקה עיי"ש. והגר"ז בש"ע שלו כ' עלי' דלפ"מ דקיי"ל דאף עצים יבשים אסור לטלטלן משום דאין תורת כלי עליהו. אם כן ה"ה לחלבים ושעוה, ולמ"ש רש"י בעצים טעמא אחרינא איכא. עוי"ל טעם אחר בזה דדוקא מה דאינו ראוי אלא להסקה לא חשיב תשמיש ומשום דהנאתו אחר ביעורו ועיקר התשמיש אחר שכלה ולא הוי ככלי דמשמש בעת שהוא בעינו. אבל מה שהוא עומד להאיר מקרי משמש בשעה שהוא בעינו. כמ"ש בתוס' בשבת (דף (כ"ה ע"א) ד"ה הא. דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים עכ"ל. ואם כן שפיר כתב המג"א להתיר בטלטול שעוה וחלב ביו"ט ועוד דבשעוה ביו"ט ודאי נראה דברי כת"ר דהוי כאוכל דחזי ביומיה דהוא נאכל ע"י האור והפתילה. ועיין בסוכה (דף מ' ע"א) רש"י בד"ה שהנאתו וביעורו שוה דומיא דאכילה. כלומר שהנאתו וביעורו שמתבער מן העולם באין כאחד כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר כו' יצאו עצי הסקה שהנאתן אחר ביעורן משנעשו גחלים אופין בהן כו' עיי"ש. ועוד דהך דינא דלא ניתנו עצים אלא להסקה אף ביו"ט היא מהלכות הקשות. והבו דלא להוסיף עליה ואין לזוז מדברי המג"א. גם לפמ"ש הרשב"א בטעמא דאין סומכין הדלת בבקעת משום דאינו ראוי להצית בה את האור שם. אבל באפר ראוי לצלות הביצה במקום שמכסה עיי"ש. אם כן ה"נ מותר לטלטל את השעוה במקום דאינו מתירא להדליק שם. אך בגוף דין הנר של חלב שכ' כת"ר ראיתי להשע"ת שהביא בשם הגאון יעב"ץ בסמו"ק שכתב כסברת כת"ר:

ע"כ דברי הרב ר' הענדיל נ"י.

תוכן העניינים

דברי חנוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה