דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן כא
מהרב הנ"ל
לסימן רפ"ב
בסי' רפ"ב במג"א סק"ו כתב משמע מכאן [מדעולה למנין שבעה] דאשה חייבת לשמוע קה"ת כו' ומיהו י"ל דאע"פ שאינן חייבות עולות למנין. וכ"כ התוס' סוף ר"ה עכ"ל. ולענ"ד מדברי התוס' שם מוכח דחייבות וז"ל התוס' [ר"ה ד' ל"ג א' ד"ה ה"א] ור"י בר"י מביא ראיה דנשים מברכות על כל מ"ע שהזמן גרמא מדאמרינן הכל עולין למנין שבעה ואפי' אשה כו' ואע"ג דאשה אינה מצוה לעסוק בתורה כדאמרינן בפ"ק דקידושין [ולשון התוס' בעירובין צ"ו ב' דפטורה מתלמוד תורה] ואור"ת דאין זו ראיה דברכת התורה לפניה ולאחריה לאו משום [מצות כ"ה לשון התוס' בעירובין] תלמוד תורה שאפי' ברך ברכת הערב נא כו' חוזר ומברך עיי"ש וכוונתם דזה ברכה בפני עצמה מדבריהם על מצות קריאת התורה בציבור. ואם אית' דס"ל דנשים פטורות מקה"ת הראי' במקומה עומדת דאכתי אמאי מברכין הא פטורים גם מקה"ת. אלא ודאי דס"ל דנשים חייבות לשמוע קה"ת כמ"ש המג"א ממסכת סופרים וכ"כ רש"י במגילה [כ"א ע"ב ד"ה ובנביא] התרגום אינו אלא להשמיע לנשים ולע"ה עכ"ל וכ"מ מדאמרינן שם [כ"ב ע"ב] ושאין בו ביטול מלאכה לעם קורין ארבעה וכ' רש"י שאין בו ביטול מלאכה כ"כ שאין הנשים עושות בו מלאכה עכ"ל ואם פטירי מקה"ת אמאי כחן יפה לפחות ולהוסיף גברי בקה"ת ועיי"ש בט"א אלא דזהו שחייבות לשמוע לאו משום מ"ע דת"ת. אלא הוי מכשירי מצוה לדעת מצות הנוהגות בהן וידוע דברכה לא הוי אלא על מ"ע אבל לא על מכשירי מצוה ומתחילה היה סובר הר"י בר"י דהא דמברכין בה"ת בעת שעולין לקרות בתורה הוא משום דאסור ללמוד בלא בה"ת ומשום מ"ע דת"ת וא"כ כיון דבנשים ליכא מ"ע דת"ת ופטורין מלברך ומותרין לקרות בתורה בלא בה"ת ולהכי הביא ראיה דמותרין לברך אף כל הברכות שפטורין. אבל ר"ת דוחה דהברכה לאו משום מ"ע דת"ת אלא דזהו ברכה בפ"ע שנתקנה על קה"ת בציבור ובזה גם נשים חייבות ולהכי מברכין. וא"כ אדרבה ראיה מדבריהם דחייבין. ומיהו אכתי דברי התוס' צריכין ביאור דשם כתבו מתחילה דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו ועולה למנין שבעה כו' עכ"ל. וא"כ מאי קשה להו מאשה דמברכת בה"ת הא כיון דמוציא' אנשים בברכת' ש"ד כמ"ש התוס' גבי סומא. ואפשר דס"ל להתוס' דבה"ת דאוריית' ולפ"ז סר ראייתי מדברי התוס' למסקנא דנשים חייבין דנוכל לומר דלבסוף כיון דלא הוי משום מ"ע דת"ת אלא משום קה"ת ל"ה אלא מדרבנן. ואף דבפני עצמן אסירי לברך אפ"ה כשמוציאין אנשים ש"ד. אבל באמת אנכי במקומי עומד מדלא הביאו בתחילה ראיה להא דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן מהא דאשה עולה למנין שבעה ודלגו לאשה ונקטו קטן דבתריה מכלל דאשה חייבת. והא דלא תי' התוס' גם על הברכה משום דמוציאין אחרים חדא דכבר מבואר בסי' רע"ג לענין אם יצא מוציא דוקא בשאחרים אינם יודעים לקדש דבלא"ה כיון דפטירי משום שיצאו כבר אסורין לברך. וא"כ ה"ה נשים ובגמ' משמע סתמא אפילו באיכא אנשים שיודעין עולין למנין שבעה מדמסיק דלא תקרא לכתחילה מפני כבוד הציבור. ואי באינם יודעין הלא ע"כ כפופין לה. אבל על קטן ליכא איסור' לברך משום דמוזהר לחנכו כמ"ש התוס' שם. ועוד דאפשר דתוס' סברי כמ"ש המרדכי פ"ב דמגילה סי' תשצ"ח לחלק בין קטן וסומא דיכולין לבוא לכלל חיוב ובין נשים עיי"ש ולפ"ז נשים אינן יכולין לפטור אפי' בר חיובא דרבנן וא"כ מדעולין למנין שבעה ופוטרין את האנשים מחיוב' מוכח דגם הם חייבות ודברי התוס' מבוארין אצלי באריכות ואכ"מ:
ע"כ מהרב הנ"ל: