אור ברסלב
דברי חנוך חדושים על או"ח › סימן יט

דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד

חדושים על או"ח · סימן יט

סימן יח

ושייך לסי' רע"א

סי' רע"א סעיף י' ויותר טוב לישב בשעת קידוש וכו' בביאורי הגר"א ס"ק כ"ד עיין תוס' ברכות מ"ג א' ד"ה הואיל וכן עיקר ואכתוב מה שכ' לי הרב מוה' הענדיל נ"י בילדותו. וז"ל התוס' בברכות הנ"ל. וצע"ק מהבדלה שאנו מבדילין ועומדי' האיך אנו פוטרין זא"ז מיין ומהבדלה אחרי שאין אנו יושבין ולא מסובין. ושמא י"ל מתוך שקובעין עצמן כדי לצאת ידי הבדלה קבעי נמי אכולא מילתא ולכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה כדי שיהי' נראה כקבע ופוטר אותם עכ"ל ולכאורה משמע מדברי התוס'. דגם בהבדלה עצמה צריכה הסיבה. והוא תמוה דדוקא בברכת הנהנין אמרו הסיבה ולא במצות. וראי' מדאמרינן הי' עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול שופר או מגילה אם כיון לבו יצא. ואף אם תחשב עמידתן בבהכ"נ אחת כהסיבה מ"מ זה שבחוץ יוצא אף שאין עמהם בבהכ"נ אחת. וא"ת כמ"ש המג"א בסי' קס"ז ס"ק כ"ה ואם מקצתן מסובין אחד מברך לכולם אף שאינם מסובין (ש"ג) עיי"ש חדא דמלשון הש"ג נראה דעכ"פ ישיבה בעי, דז"ל הש"ג אבל אנו שאין דרכן בהסיבה כו' ישיבתינו זהו הסבתינו כו'. ועוד אני אומר אף במקום שדרכן להסב אם היו מקצתן מסובין ומקצתן אינן מסובין אחד מן המסובין מברך לכולן ומוציא בין המסובין ובין שאינן מסובין עכ"ל. מדלא משכח הנפקא מינה אלא במקום שדרכן להסב מכלל דלדידן אין נ"מ משום דעכ"פ ישיבה בעי כמ"ש בשו"ע (סי' קס"ז סי"א) ולדידן אפי' קבעי מקום לאכילתן או בע"ב כו'. אא"כ ישב בשולחן אחד אלמא דבלא ישיבה לא מהני בכל אופן זולת בשמש. שם בס"ק כ"ז [ובחנם דחק שם הפמ"ג] וא"כ כאן דהם חוץ לבהכ"נ לא מהני מה דמקצתם בבהכ"נ. ועוד דמשמעות דכולהו סוגיא אף ביחיד. אם מתכוון להוציאו יצא אפי' אינו עומדים בבית אחד ועוד דהא בברכת המצות אע"פ שיצא מוציא. וכיון דיצא כבר ואינו רוצה לצאת עתה מה הוא הסיבתו הלא אינו קובע עמו יחד. וא"ת דהכא שאני משום ברכת בפה"ג חדא דהא מסקינן ספ"ג דר"ה ובסי' רע"ג ס"ט דגם בברכת בפה"ג יכול להוציא אע"פ שכבר יצא. והוא אינו נהנה עמהם כלל. וא"כ הרי אינו קובע עמהם. ואפ"ה מוציאם [ועוד דהא הביא כת"ר מהגר"א (ס"ק לח) ומהמג"א סי' (רצ"ו סק"י) דבפה"ג אינו מעכב הקידוש. וכת"ר האריך להקשות ע"ז מספ"ג דר"ה. ובמחילת כבודו בפירוש אמרו בש"ס שם או דילמא ברכה לאו חובה היא הרי מפורש כדבריהם] וצ"ע ברש"י עירובין דף מ' ע"ב ד"ה וליתביה כו' דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבפה"ג שלא לצורך עכ"ל. משמע דהברכה חובה. ועוד דהא אמרו בפסחים דלשמואל מקדשין בבי כנישתא לאפוקי אורחין דאכלו ושתו בבי כנישתא. וכתבו התוס' שם פירוש בחדרים הסמוכים לבהכ"נ ומשם היו שומעין הקידוש הרי דלא היסב המקדש עמהם אפ"ה הוציאן. וכן בסי' (רע"ג ס"ו) ואם קידש בביתו ושמע שכנו ושולחן ערוך לפניו יוצא בו כו' עכ"ל וע"ש במג"א (ס"ק י"ג) שכ' להדיא דבמקדש על היין אינו יכול לפוטרו בברכת המוציא בכה"ג משום דלא הסיבו אלמא דבקידוש לא בעי הסיבה:

והיה נראה לומר דתוס' הקשו מיין לחודא. וכן במרדכי כתב מיין הבדלה. וכוונתם דהיה מנהגם לשתות כל אחד יין מהבדלה. וכן נראה מלשון התוס'. וביותר באגודה שהביא שם בחידושי אנשי השם על מרדכי ואף דמבואר בש"ס דאף בברכת פה"ג יכול להוציאם אף שיצא. ואף באינו שותה. י"ל דס"ל להתוס' דדוקא כשהמקדש אינו שותה עמהם דאז השתיה מוכרח להקידוש דבלא טעימה לא נפקי ידי קידוש. אבל היכא דהמקדש בעצמו שתה כדין תו שתית אחרים הוה כנהנין ולא מצי להוציאנהו אלא בהסיבה. אך מ"מ נראה דהתוס' בפסחים חולקים ע"ז (דבדף ק"א) בד"ה ור"י אמר אף ידי יין יצאו ומיירי ששתו בבהכ"נ אע"ג דלענין קידוש יצאו בשמיעה כדפי' לעיל לעניין יין לא פטר אלא א"כ שתה דהוי הפסק כו' עכ"ל. משמע דאי לאו ההפסק היו יכולין לילך לביתם ולשתות על סמך בפה"ג שבירך המקדש בבהכ"נ. אף דכבר נפקי ידי קידוש במה דשתה המקדש או אחר בבהכ"נ. ור"י הא ס"ל דיין בעי הסיבה בברכות (דף מ"ג) אלא וודאי כיון דברכת בפה"ג צריכה לקידוש. ויוצאין בה. תו מצי למשתי אף יין אחר. אע"ג דלא טעמו מהקידוש אם נתכוונו בכך. ואפי' בלא הסיבה. ועתה נחזור לדברי רבינו הגר"א דבשלמא מה שכ' לישב בקידוש אפשר משום דמבואר בש"ע דמצוה מן המובחר שיטעמו כולם. וס"ל כמ"ש בדעת התוס' בברכות. דכיון דכבר שתה אחד מהם כדין. תו לא נפקי בברכת בפה"ג בלא הסיבה. אבל הגר"א כ' גם בהבדלה בסי' (רצ"ו ס"ק י"ז) דבעי ישיבה. ובהבדלה הא כ' המג"א שם (ס"ק ד') דכוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתותו כולו. וא"כ בני הבית אין שותין יין. ל"ל ישיבה וצ"ע. ובדוחק י"ל כיון דמבואר בשו"ע סי' (רע"ג ס"ד) דהא דאמרי' אע"פ שיצא מוציא הוא דווקא לאינם יודעים. אפשר דס"ל דאם השומע יודע. תו ליכא ערבות. והוי כמו בנהנין. דלא נפיק חד בדחבריה אא"כ הסיבו יחד דהוי כחד. ולפ"ז גם בקידוש והבדלה לחודא אינו מוציא. דכיון דהיא על היין. ופתיכא ביה הנאה שאני משאר מצות וצריך הסיבה אולם פשטא דמלתא משמע דדווקא ביצא אינו מוציא את היודע. משום דכיון דהוא יודע בעצמו ל"ל לחבריה לברך בשבילו. אבל כשחבירו לא יצא ומברך בשביל עצמו מוציא אף את היודע. ומ"מ כשאין להשומע יין על מה להבדיל אפשר דיוצא שפיר אף להגר"א. דהוי כאינו יודע כיון דאין לו על מה לברך]. ועכ"פ איני מבין כיון דאינו שותה יין מה מועיל בישיבתו. וגם כת"ר אמר בזה. דמה מהני בזה הסיבה. הא אף בשאר דברים נחלקו בברכות (מ"ג) אי מהני הסיבה ואולי מטעם זה. העיד הגאון מהר"ח (בס' עליות אליהו במעלות הסולם אות י"ג ד"ה וכן) בשם הגר"א דעמד בהבדלה. ועיין בסי' רע"ב ס"ט בהג"ה ומי שאינו שותה יין מחמת נדר כו' ובמג"א שם סק"ט דכ' כיון שאחרים יודעין לברך כו' עייש"ה:

עכ"ל הרב נ"י.

תוכן העניינים

דברי חנוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה