דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך
סימן תכד
סעיף ד' (א) מי שחציו עבד וחציו ב"ח שהכהו אדם או נגחו שור נתבאר משפטו בטור יורה דעה סימן רס"ז, והנה בטור (סימן זה סעיף ו') כתב מי שחציו עבד וחציו ב"ח אם בעליו בני כפייה שיכולין לכפותן לשחררו חבלתו לעצמו ואם בעליו אינן בני כפייה כגון קטנים שאינן בני כפיי' חבלו בו חבלה שסופו לחזור כגון שהכה על ידו וצמחה וסופה לחזור אם נעשה ביומו הוא שלו וביום של רבו היא של רבו אבל אם אין סופה לחזור כגון שחסרו אבר חולקין בו רבו והוא, והרמב"ם לא חילק אלא כתב סתמא ביום רבו לרבו וביום עצמו לעצמו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה עכ"ל,, ונראה דהא דאם אין סופו לחזור כגון שחסרו אבר דחולקין בו רבו והוא, היינו דוקא בלא מכליא קרנא אבל במכליא קרנא כגון שהמית מי שחציו עבד וחציו ב"ח אין הדין שיחלוקו, אף שהיתומים קטנים שאינן בני כפייה אינם נוטלים חצי קנס כיון דלכי גדלי יכפו אותם וזמן ממילא קא אתי א"כ אינן נוטלים חצי קנס, ולפ"ז מיושב קושיית מהרש"א גטין (דף מ"ב) דאבעיא התם בגמרא אי מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס ובעי הגמרא למפשיט מהא דקתני מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשי' מאי לאו כמשנה ראשונה, והקשה במהרש"א דהא יכול לאוקמיה אפילו כמשנה אחרונה ואיירי ביתומים קטנים שאין בני כפייה דהא תוספות כתבו לעיל על הדין דנגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו דאפילו למש"א נפ"מ כגון שהיתומים קטנים, ולפי הנ"ל מיושב קושייתו דתוספות לא כתבו סברא זו רק היכא דלא מכליא קרנא כגון בנגיחה אבל בכלייא קרנא דהיינו מי שהמית חציו עבד וחצי ב"ח לא אמרינן דהקטנים יזכו בחצי קנס כיון לכי גדלי יכפו אותם והזמן ממילא קא אתי וא"כ צריך הגמ' לאוקמי' דברייתא מי שהמית חציו עבד וחציו ב"ח איירי למשנה ראשונה:
סעיף ה' (ב) מי שיצא לחירות לא הגיע גט שחרור לידו וחבלו בו אחרים פטורים, עב"י (סעיף ז') דדין זה מקורו מגטין (דף מ"ב) דהיא אבעיא דלא אפשטא מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס או אין לו קנס ע"ש, עוד אבעיא שם (בדף הנ"ל) עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תבעי לר' מאיר תבער לרבנן תבעי לר' מאיר עד כאן לא קאמר ר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתי וכו' תבעי לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דהשתא מיהו ליתנהו אבל הכא הא קאי שור והא קאי עבדא, וע' בתוספות וברשב"א שם דהאבעיא היא רק כשמכר העבד לקנס אי הוי לרבנן כדקל לפירותיו אבל אי מכר קנס עצמו פשיטא דאפילו לר' מאיר לא קנה דהא לא עבידי דאתי כדקאמרינן ע"ש, וערשב"א שם דהקשה אשמעתין דאם מכר העבד לקנס אמאי לא אמרינן דאפילו לרבנן קנה מטעם דגוף העבד מכר לו לכשיגחנו השור ועשה שותף עמו שיהא שותפו לענין קנס, ולשאר דברים כגון למלאכתו ולעמוד לפניו יהיה של חברו דאטו שותפין שקנו עבד והתנו ביניהם כך מי לא הוי קנסיו לשותף זה ומה שנא הכא, והניח בצ"ע, ולפע"ד אחר העיון נראה דשפיר מיושב קושיית רשב"א דהא במעוכב גט שחרור היא אבעיא דלא אפשטא אי יש לו קנס או אין לו קנס ואם כן חזינן כיון דאין יכול לעשות עמו מלאכתו אף דיש בידו להתירו בבת חורין אפ"ה אפשר דלאו אדון קרינא ביה מכש"כ הכא דאין ללוקח שום שייכות בעבד וה לא למלאכה ולא להתירו בבת חורין רק לקנס א"כ ודאי אין לו שום זכיות בקנס דלאו אדון הוא, רק מכח המוכר יבוא זכיותיו של לוקח בקנס ועל זה שפיר אבעיא היא אי הוי כדקל לפירותיו כמו שפירש תוספות ורשב"א ועיין:
ג וחבלו בו אחרים פטורים, עסמ"ע (סק"ו) דהביא בשם הטור דאם כותבין הרשאה זה לזה יוכלו לגבות דמי החבלה ע"ש, ולי צ"ע (דמשמע הכא) אעיקרא דדינא] דבלא הרשאה מחזיק המחזיק דמי נזקו לעולם אמאי הא כתב הש"ך (סימן ע"ו סקט"ו) דאם אדם בעצמו אומר לשנים אחד מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזהו והם ג"כ אינם יודעים כתב הש"ך דמניח המנה ביניהם והם חולקין ולא אמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו כיון דליכא רמאי ע"ש, וכש"כ הכא י"ל דחולקין ואמאי פטור המזיק לגמרי בלא הרשאה וצ"ע: