דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך
סימן רצא
סעיף ג' (א) בקש מחבירו שיתן רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצירו ונתן לו רשות ולא פירש כלום בשמירתן אינו חייב בשמירתן כלל. עש"ך (ס"ק ט') דתמה על הרמ"א למה שתק כאן ולא הביא יש חולקין ולקמן (סימן שצ"ח) מביא הרמ"א בעצמו י"ח וסוברים דבעל חצר חייב בהיזק דאתא לי' מינים עכ"ל, ולפע"ד יש לתרץ דהרמ"א לקמן (סימן שצ"ח) וכן הטור פסקו כתירוץ שני של תוס' בבא קמא (דף מ"ז ע"ב) דהיכא דהכניס ברשות בעל חצר בעל השור פטור אם הזיק שורו שור של בעל החצר אבל בעל החצר חייב בהיזק דאתי מחמתיה אבל בהיזק דאתא מעלמא כגון נגנב או אפילו בהיזק דאתי מעצמו כגון חנק את עצמו או נשברה כלים ברוח נמי פטור, משום הכי אתי שפיר דלקמן איירי בהיזק דאתא מניה ע"כ הביא הרמ"א יש חולקין דחייב בעל חצר בנתן לו רשות אבל כאן (בסי' זה) איירי משמירה דגנבה ואבדה משום הכי לא הביא הרמ"א יש חולקין דבזה פסק רמ"א דפטור בעל חצר:
סעיף ה' (ב) יש מי שאומר שהשומר זה מיד כשקבל עליו לשמור וכו' חייב עליו אם פשע ויש חולקין דאינו חייב עד שימשוך ובמקום שמשיכה קונה, עסמ"ע (סק"ח) דכתב דאם לא נסתלקו הבעלים משמירתם אלא שומרים קצת עמו הוי ליה שמירה בבעלים ופטור, ועש"ך (סקי"ב) דהניח בצ"ע דמנ"ל הא, ולפע"ד נראה דפוסקים דסוברים דחייב מיד כשנסתלקו הבעלים, החיוב היא מדין ערב כיון דסמיך דעתו עליו ונסתלקו משמירה, ולא דמי לאומר הכישה במקל ושלחו ביד עבד כנעני דפטור, דהתם סמכא דעתא דעבדו מנטרא אבל הכא כיון שנסתלקו הבעלים שפיר חייב בשמירה מדין ערב, ולפ"ז י"ל דאינו פטור אם בעליו עמו דהא מבואר בחדושי הר"ן ב"מ היכא דחיובא הוא מצד ערב לא פטרינן ליה מטעם בעליו עמו ע"ש (בדף צ"ט) וסברא גדולה היא, ושפיר צריך דוקא נסתלקו הבעלים, דקודם לכן אינו חייב מטעם ערב ופטור לגמרי כיון שלא עשה קנין כנ"ל, ועיין מה שכתבתי לעיל (סימן ס"ו סק"ו) ע"ש, ולפ"ז מיושב דברי הטור (סימן שמ"ו) דכתב דאם המשאיל עם השואל במלאכתו בשעה שמשך את הפרה פטור ולכאורה צ"ע דהא הטור סובר כשטת התוספות ורא"ש דחיובו משעה שנסתלקו בעלים משמירה, א"כ למה נקיט הטור משך, ולפי הנ"ל א"ש היכא דנסתלק הבעלים משמירה חיובא מצד ערב לא פטרי בבעלים ולכך נקיט משך שעשה קנין:
סעיף ו' (ג) אם פשע בו ולא שמרו כראוי לענין אחד אע"פ שלבסוף נאבד באונס חשיב פושע וחייב לשלם, לפע"ד נראה דאינו חייב על תחלתו בפשיעה וסופו באונס אלא דוקא בשעה שבא האונס עדיין הפשיעה ראוי להיות, אבל אם בשעה שבא האונס נסתלק הפשיעה אף שיוכל להיות אונס מ"מ פטור אע"ג דאותו חשש אונס אשר היה מתחלה נשאר עדיין מ"מ פטור, וראיה לדבר מבבא קמא (דף נ"ב) בסוגיא דשור פקח שנפל לבור ביום פטור בעל הבור אע"ג דהיא תחלתו בפשיעה לענין לילה מ"מ אם נפל לבור ביום פטור דאותה לילה שעברה כבר עברה ונסתלק הפשיעה וטל חשש לילה העתידה לבוא עדיין לא הוי, ואם ירצה יוכל לומר עדיין יש לי פנאי לכסות דכי אתא לילה מכסינא, וזו היא סברת הרמב"ן במלחמות בסוגיא הנ"ל הרי דאם בשעה שבא אונס נסתלק הפשיעה אע"ג דאותו חשש אונס עדיין קיים דפטור, ולפ"ז יש ליישב היטב קושיית הפ"י דהקשה אמאי אם כסהו כראוי והתליע מתוכו דפטור דהא היא תחלתו בפשיעה תחלת חפירה וסופו באונס דהתליע, ולפי הנ"ל אתי שפיר היכא דכסה כראוי אף דתחלת חפירה היה פשיעה מ"מ כיון דכסהו כראוי אזדא הפשיעה אף דחשש אונס עדיין נשאר מ"מ פטור כסברת הרמב"ן הנ"ל ועיין, ובחדושי לב"ק הארכתי בזה, ועיין בספר דברי משפט בסוף הספר מה שנדפס שם מאאמ"ו זצלל"ה:
סעיף ז' (ד) המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות ואמר תן לי פקדוני ואמר השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה או באיזה מקום קברתי הכספים המתן לי עד שאבקש וכו' הרי זה פושע וחייב לשלם מיד, הרשב"א במסכת גטין (דף י"ג) הקשה לפי גרסת הספרים דגרסי שם שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין מנה זו נותנין מנה סתם אין נותנין דגבי פקדון איכא לאפלוגי בין מנה זו למנה סתם חיישינן למנה קבור, הקשה הרשב"א הא אנן קיי"ל היכא דאמר.. השומר לא ידענא פשיעה היא אם חייבים היורשי' מטעם פשיעה. ותירץ הרשב"א דרב לשטתו אזיל דרב ושמואל הא אמרי מלוה על פה אינו גובה לא מיורשים ולא מלקוחות ומשום הכי במנה סתם חושש רב למנה קבור, ולכאורה אכתי קשה אמאי צריך הגמרא שם לפסוק הלכתא למנה קבור לא חיישינן תיפוק ליה לדידן אף אם חיישינן למנה קבור הא אנן קיי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשים, ואפשר לומר דשפיר צריך הגמרא לפסוק למנה קבור לא חיישינן היכא דלא הניח להם אביהם רק מטלטלין דאי חיישינן למנה קבור אף דחיוב היא מטעם כל לא ידענא פשיעה היא מ"מ הוי מטלטלין דיתמי ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אבל כיון דאפסוק הלכתא דלא חיישינן למנה קטר לא שייך לומר דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי דאמרינן הם הם מטלטלין שהפקיד אצל אביהם והם מנה שהפקיד:
סעיף כ"ג (ה) מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו ונתנם השומר לאמו והחביאה אותם ולא טמנה אותם ונגנבו וכו' ואמרו חכמים ישבע השומר שאותו מעות עצמם הם שנתן לאמו וכו', עברא"ש (פרק המפקיד) דכתב מה דנשבע שומר שמסרן לאמו היא שבועת שומרים ע"ש, ולכאורה קשה לפוסקים דסוברים היכא דהוא רגיל להפקיד או לאשתו ובניו שומר ראשון פטור לגמרי מכל וכל א"כ הוי למימר דהוי כמו טענת החזרתי א"כ אמאי צריך לשבע שבועת שומרים וכן הקשה בקצות החושן ע"ש, ולפע"ד נראה דשפיר כתב הרא"ש דיש לו עליו דין שבועת שומרים דהא אנן קיי"ל דאין השומר יכול לסלק א"ע משמירה תוך הזמן כמבואר לקמן (סימן רצ"ג סעיף א') ע"ש, מ"מ פטור היכא דהפקיד אצל מי שרגיל להפקיד ורואין כאלו הוא בעצמו משמר יפה כל חד וחד לפי דינו, משום הכי פטור שומר ראשון דהא יוכל לומר הלא אין לו דין לוה על זה רק שומר וכיון דמסר לרגיל להפקיד (שפיר) הא עשיתי שמירה יפה, ושפיר סובר הרא"ש דצריך לשבע שבועת שומרים דשמר יפה, אע"ג דשני פשע מכל מקום מה הוי ליה למיעבד ופטור מכל מקום צריך שבועת שומרים:
בהג"ה (ו) ודוקא במעות וכיוצא בזה בדבר שאינו מסויים צריכים שניהם לשבע אבל בחפץ מסוים נשבע השני ולא הראשון, לכאורה קשה דהא מבואר בסימן רצ"ד סעיף ד') מי שהפקיד אצלו גלימא והביא עדים שנאנס לו גלימא אע"ג שלא ידעו אם היתה גלימת המפקיד פטור משבועת שומרים, ואם המפקיד בעצמו אינו יודע אם היא אותו גלימא פטור אפילו משבועת שומרים והיסת ע"ש, וא"כ הכא דהא אמו נשבעת שכך וכך מאותו מין מטבע הפקיד אצלה אבל אין סימן למטבע ושומר טען שהיא מעות של פקדון א"כ ה"ל למימר ששומר פטור משבועה בשלמא לפי דברי הש"ך (שם סק"ו) דסובר דוקא שעדים אומרים גלימא כזו ממש שפיר, אבל לשטת הב"ח ונמשך אחריו הנתיבות המשפט דאינם צריכים העדים לומר כעין גלימא ממש מ"מ פטור אם כן אמאי צריך השומר לשבע וצ"ע:
סעיף כ"ד (ז) מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו וכו' ולא שמרו כדרך השומרים שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון ובעה"ב פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד [הג"ה] ואם אין להם כשלם יש אומרים דבעל הבית חייב לשלם ויש אומרים דפטור, שטה הראשונה היא שטת הרא"ש בבא מציעא (דף מ"ב) דפסק כרבינו תם דגבי רגיל להפקיד אם אין לשומר שני לשלם הראשון חייב, וכתב הרא"ש והא דאמר הגמרא גבי עובדא אותבינהו בקרטליתא ואגנוב נימא לה לאימא זילי שלים לא בשביל שיפטר איהו אם אין לה לשלם אלא לענין דינא קאמר אי מחייבא אימיה לשלם לבנה אי לא, והא דאמרינן בריש הכונס מסרה לרועה אחר נכנס הרועה תחתיו ומפרש הגמרא דמסרה לברזילא דאורחא דרועה למסור לברזילא, לאו למפטר רועה קמא אלא דלא מקרי פושע כשומר שמסר לשומר עכ"ל הרא"ש, ולכאורה ד"ק קשה להבין דהא אנן קי"ל דשומר שמסר לשומר לאו פשיעה היא כמבואר ברא"ש גופה דלרבא שומר שמסר לשומר לאו פושע מקרי, ואפשר לומר דכוונת הרא"ש דבאמת בשומר שמסר לשומר אף אם אין רגיל להפקיד אצלו ג"כ לא נקרא פושע מ"מ לא יצא שומר ראשון מחיוב שלו שהיה עליו קודם שנתן לשומר שני, א"כ ממילא אם פשע שומר שני הוי כאלו הוא בעצמו פשע כיון דאין המפקיד צריך לתבוע משני, אבל גבי אשתו ובניו, או גבי רגיל להפקיד יצא שומר ראשון מכל דין שמירה בין לענין שבועה ובין לענין חיוב ממון, דאם השני פשע צריך המפקיד לגבות משני, מטעם דהא יש לך גברא בחריקאי, רק אם אין לשומר שני צריך הראשון לשלם מטעם ערב כמו ערב שחייב אם אין נלוה לשלם, ושפיר דברי הרא"ש מה דקאמר ולא הוי פשיעה כמו שומר שמסר לשומר, כוונתו דהתם גבי אין רגיל להפקיד עיקר חיוב מוטל על הראשון אבל גבי מסרה לברזילא הרועה פטור היינו עיקר החיוב מוטל על ברזילא רק אם אין לשני לשלם הראשון חייב כמו ערב: סעיף כ"ו (ח) שומר שמסר לשומר חייב וכו' אבל אם מיעט שמירתו כגון שהראשון שומר שכר ושני שומר חנם וכו' עש"ך סקמ"ד דהביא בשם תרומת הדשן דאם השומר אינו יודע אם נאבד בפשיעה או באונס חייב דכל שומר צריך לשבע בבירור אבל לא שאינו יודע, וכתב הש"ך וכן עיקר ולא כמ"ש הנמוק"י (ריש פרק הגוזל ומאכיל) בשם הרא"ה דהא קיי"ל דשעבוד לא הוי בשואל עד שעת אונסים לפיכך השואל חמור לרכוב עליו שלוחו ומתה בדרך והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכ' או לא פטו' דהוי אינו יודע אם הלויתני, אבל השואל חמור לרכוב עליו הוא ונתנה לשלוחו והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה כיון דפשע בזה דאין השואל רשאי להשאיל מאותה שעה שנתנה לשלוחו התחיל השעבוד ה"ל כאינו יודע אם פרעתיך וחייב והביא הש"ך שמהרש"ל חולק עליו דאי איירי שטוען המשאיל ברי לי שפשעת אפילו גבי דידיה נמי חייב ואי איירי שמשאיל ב"כ בא בטענת שמא אפילו גבי שליח נמי פטור דהוי כשמא ושמא ופטור אפילו באינו יודע אם פרעתיך עכ"ל, ולפע"ד י"ל דהא הרמב"ן הקשה אמאי פטור השואל במתה מחמת מלאכה משום דלאו לאוקמה בכילתא שאלתה דהא אפילו מתה כדרכה דלא מחמת ששואל פשע דהא מה"מ מה לי הכא אפ"ה חייב וכ"ש מתה מחמת מלאכה ותירץ הרמב"ן דגבי מתה כדרכה משאיל לא פשע אבל מתה מחמת מלאכה משאיל פשע דהוי ליה למידק שפיר אם ראויה למלאכה כזו ועש"ך (סימן ש"מ) דהביא ג"כ סברא זו, ולפ"ז שפיר הדין אם ידוע בודאי שמתה מ"מ פטור השואל אף דמשאיל טוען ברי דקדקתי היטב ויכולה לעשות מלאכה זו מ"מ כיון דאנן רואין דמתה מחמת מלאכה אמרינן לא דקדק היטב, אבל היכא דשואל בעצמו אינו יודע באיזה ענין מתה שפיר יוכל המשאיל לטעון ברי לא פשעתי ודקדקתי בה היטב ויכולה לעשות מלאכה זו ומה שמתה היא בענין אחר שלא מחמת מלאכה וה"ל ברי ושמא גבי אינו יודע אם פרעתיך דחייב: