אור ברסלב
דברי התורה סימן צא

דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך

סימן צא

סימן צ

סעי' א' (א) חנוני על פנקסו כיצד וכו' וצריכים שישבעו כל אחד בפני חבירו חנוני בפני פועלים ופועלים בפני חנוני כדי שיתביישו יותר. עש"ך (ס"ק ה) כתב מלשון המחבר משמע דחנוני צריך לישבע תחילה דאם הוא לא ישבע פועלים גובין בלא שבועה ואם חנוני רוצה לגבות אף דפועלים אינם רוצים לישבע צריך חנוני לשבע ממילא מוכח דחיובא דפועלים עדיף מחיוב דחנוני אף לשיטת המחבר דסובר דחנוני גובה מן הדין מבע"הב דהא סובר היכא דפועלים מתו גובה חנוני בלא שבועה ועש"ך (ס"ק י"ב) ע"ש מ"מ חיוב דפועלים יותר חזק מחיוב דחנוני דלגבי פועלים הוי לגמרי כאיני יודע אם פרעתיך ממילא מוכח היכא דאין שניהם רוצים לישבע נוטלים פועלים ולא חנוני כמבואר הכא דלגבי פועלים הוי כאיני יודע אם פרעתיך ולגבי חנוני הוי א"י אם נתחייבתי, לפ"ז נראה לפע"ד היכא שבאו יורשים לגבות לפי שיטות רוב הפוסקים דסוברים אפי' יורשי פועלים אינם גובין היינו דוקא היכא דגובה חנוני בעצמו אבל לגבי יורשים של חנוני בודאי הם קודמין וכן נראה לכ"ע דחיוב דפועלים יותר חזק ונותן ליורשי פועלים ולא ליורשי חנוני וראיתי בנתיבות המשפט דלא משמע כן ולפע"ד נראה כמו שכתבתי:

סעיף ב' (ב) בד"א כששניהם לפנינו ותובעים מבעה"ב אבל אם מת החנוני ופועלים לבדם תובעים או שמתו פועלים והחנוני לבד תובע נוטל בלא שבועה שהרי אין בעה"ב מפסיד כלום שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד. עסמ"ע (ס"ק ז') דהביא בשם הרמב"ן דאם מתו פועלים יורשי פועלים גובים משום דהוי כא"י אם פרעתיך, ועש"ך (ס"ק יוד) דפסק כן ע"ש, ולפ"ז מוכח היכא דלוה טוען איני יודע אם פרעתיך גובים יורשי מלוה אף שהם טוענים א"י [ואף להחולקים על הרמב"ן, הוא מטעם המבואר בב"י בשם מגיד משנה ע"ש, וטעם זה לא שייך בנ"ד], כיון דיש חזקת חיוב אנן טענינן בעבורם, ולפ"ז יש ליישב דברי הר"ן שבועות (דף מ"ט) דכתב דאם נאמר דחייב ונשתעבד השומר משעת משיכה הוי טענת המפקיד טענת ברי ע"ש, ולכאורה הוא תמוה דהא אינו יודע המפקיד אם בפשיעה או באונס, ולפי הנ"ל אתי שפיר כיון דהוי חזקת חיוב מש"ה כיון דבעלים אין יכולין לידע אם בפשיעה או באונס אנן טענינין בעבורם כמו גבי יורשים מש"ה כתב הר"ן דהוי כמו טענת ברי ועיין:

סעי' ד' (ג) יש מי שאומר שאפי' אין החנוני טוען ברי שנתן אלא טוען שמצא בפנקסו שנתן לפועלים כך וכך הרי הוא כברי הואיל ויש רגלים לדבר שהרי צוהו בעל הבית לתת לפועלים. עסמ"ע (ס"ק ח"י) דאם כופר בעה"ב צריך לישבע היסת ועש"ך (ס"ק כ"ד) דכתב דפנקס דוקא מהני אם יש רגלים לדבר או שהוא מדוקדק היטב ולא טעה בשום פעם ואין חילוק בין לישבע להוציא או להשביע את הנתבע ע"פ פנקסו, ועיין בתומים דפסק לחייב הנתבע שבועת היסת אפי' על סתם פנקס וכתב תומים דהסמ"ע ג"כ חולק על ש"ך בזה דהא הסמ"ע כתב אם בעה"ב כופר שלא צוהו צריך לשבע ע"ש, ולפע"ד י"ל דהסמ"ע אינו חולק דהא הכא איירי דחנוני טוען שצוהו ליתן לפועלים רק על נתינה לא ידע א"כ שפיר יש רגלים לדבר דהא טען דבעה"ב צוה ליתן ובפנקס מצא כתוב שנתן אע"פ שבעה"ב כופר צריך לשבע כיון דאיכא רגלים לדבר אבל היכא דלא ידע אם צוה בעה"ב רק בפנקס מצא כתוב שנתן כך יש לומר דצריך דוקא פנקס המדוקדק היטב וכסברת הש"ך:

תוכן העניינים

דברי התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה