אור ברסלב

דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך

סימן צ

סימן פט

סעיף א' (א) הנגזל כיצד ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חברו למשכנו שלא ברשות ולא היה כלום תחת כנפיו וכשיצא ראוהו שהיה לו כלים תחת כנפיו ואינם יודעים מה הם עסמ"ע (סק"ב) דכתב דוקא שעדים מעידים שראוהו כשיצא היה לו כלים תחת כנפיו רק שאינם יודעים כמה הם או שלא ידעו איזה כלים היו אבל אם אין העדים יודעים שהוציא כלים אין בעה"ב נאמן בשבועה להוציא דשמא לא הוציא תחת כנפיו אלא אבנים או צרורות ע"ש והש"ך (סק"ב) דכתב דכולם השיגו על המרשים דסובר אע"פ שלא ראוהו עדים שהיה כלים תחת כנפיו רק שראוהו נכנס ריקן ויצא בחבילה תחת כנפיו ע"ש ולי נראה דהרמב"ן במלחמות פרק הזהב (דף מ"ט) בפלוגתא דרב ור"י גבי דברים אין בהם מחוסר אמנה, נראה דרמב"ן סובר כשיטת המרשים ותימא שלא הביא הש"ך דברי רמב"ן אלו וצ"ע:

ב וי"א דבעינן נמי שטוען מידי דאורחא לאנוחי במקום שנכנס לשם והכי מסתברא. לכאורה משמע מדברי הרמ"א דדין זה שוה לדין שאינו אמוד, וקשה דהא (בסימן שפ"ח) פסק המחבר אם טען על דבר שאין דרכו להניח בכלי זה אינו נאמן ואם תפס אין מוציאין מידו והרמ"א לא חלק עליו וגבי אינו אמוד ודאי אפי' תפיסה לא מהני [דרק גבי אין דרכו להניח] היא בעיא דלא אפשטא כמו שהביא הטור הכא בשם הרמב"ם והטור גופי' הביא דברי הרמ"ה במקום שאין דרכו להניח אינו נאמן ע"ש, ולפע"ד נראה אף דהרמב"ם ומחבר סוברין דדבר שאין דרכו להניח בעיא דלא אפשטא ומהני תפיסה דזה דוקא דהמזיק טען שמא אבל היכא דהמזיק טען ברי י"ל דהרמב"ם מודה דאין הניזק נאמן ולא מהני תפיסה משום הכי (בסימן שפ"ח) איירי דמזיק טען שמא כמבואר במחבר משום הכי מהני תפיסה אבל הכא דגזלן טוען ברי ודאי נגזל אינו נאמן ולא מהני תפיסה ולפ"ז מיושב מה דהקשו על הרמב"ם ומחבר שהביאו דניזק טען כך וכך ומזיק טען איני יודע למה דוקא דמזיק טען איני יודע וכן הקשה הש"ך ולפי הנ"ל ניחא דהוכרח המחבר לומר דמזיק טען איני יודע משום סיפא דסיים דאם תפס אין מוציאין דדוקא היכא דמזיק טוען שמא מהני תפיסה אף באין דרכו להניח מהני תפיסה אבל בטוען מזיק ברי י"ל דהרמב"ם מודה דאינו מועלת תפיסה ועיין: סעיף ב' (ג) ראוהו עדים שנכנס למשכן את חברו ולא ראוהו בעת שיצא וכו' הרי זה פטור הטעם מבואר בסוגיא דשבועות עביד אינש דגזים ולא עביד עט"ז דהביא על זה תוס' בשם רוקח דאין בכלל זה מי שהוחזק לכך ולפע"ד נראה דהכא דלא ראוהו כשיצא אפילו בגברא דהוחזק לכך אין בעה"ב נאמן דתוס' בשם רוקח כתבו זה רק על מאן דנקיט נרגא בידיה ואמר אזיל ואקטליה ליה דקלא דפלניא ואשתכח דקטל ושדי דאפילו הכי לא אמרינן דאיהו קטל משום עביד דגזים ולא עביד ועל זה כתב תוס' דהא יש אומדנא דאיהו עביד ואפילו הכי מחזקינן אותו בחזקת כשרות אבל היכא דמוחזק לכך אמרינן שהוא עביד כיון דיש כאן אומדנא גדולה אבל הכא דלא ראוהו אם נעשה המעשה ודאי בעלים אינן נאמנים ושפיר דברי המחבר בכאן [דסתם ונקט] אפילו מוחזק לכך אין בעה"ב אמן ואפשר כוונת ט"ז ג"כ כמו שכתבתי:

סעיף ד' (ד) כשם שבעה"ב נאמן לשבע ולטול כך שומר של בעה"ב אפילו אשתו של שומר נשבעת שזה נטל כך וכך ומשלם הגזלן לבעה"ב אבל שכירו ולקיטו של בעה"ב שלא מסר להם שמירת הבית אינם בכלל זה עסמ"ע (ס"ק י"ד) דהביא בשם מגיד משנה דלא מהני בזה תפיסה ע"ש וסברת מגיד משנה הוא כיון דכל עיקר הוא מצד התקנה שתקנו חכמים והיכא דהוי ספיקא אוקמיה אדאורייתא ע"ש, מעשה שבא לפני באחד נשא אשה ואיזהו שבועות אחר נשואין יצאה אשתו מן הדת ר"ל ועיין באבן העזר (סימן קי"ח סעי' י"ט ברמ"א) ואם לא מתו הבן או הבת רק נהרגו או נשתמדו יש אומרים דלא שייך בזה דין חתנים ואפילו לא נתן האב צריך ליתן וסיים רמ"א שם וצריך להתיישב בדבר אם שייך בזה תקנת שו"ם ע"ש ובעובדא הנ"ל אבי המומרת התפיס כל המטלטלין מבעל ופסקתי דצריך אביה להחזיר כל המטלטלין מכח סברת מגיד משנה הנ"ל דדבר שהוא רק מצד התקנה היכא דהוי ספיקא אוקמיה אדאורייתא ובעובדא הנ"ל ג"כ הוא ספק אם באופן זה נתקנה תקנה משום הכי פסקתי דצריך אביה להחזיר כל המטלטלין:

סעי' ז' (ה) מדליק אש בשל חברו האמינו לניזק לשבע ולטול כל מה דהוא אמוד שיהיה לו משלו, עש"ך (סקט"ו) דהביא בשם הטור דוקא הצית אש בבית חברו נאמן כל מה שיטעון שכן דרך כל דבר להניח בביתו אבל אם הצית אש בגדיש של חברו אינו נאמן אלא על דבר שדרכו להניח בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר אבל על שאר דברים שאין דרכן להניח בגדיש אינו נאמן וכתב הש"ך דמשמע מדברי הטור דפסק דאם יש עדים שהיו שם חייב אפילו על דבר שאין דרך להניח בגדיש ע"ש, ולפע"ד מבואר בטור (סימן תי"ח) להיפוך אפילו הביא עדים שהיה מונח ארנקי בגדיש פטור ע"ש וכן מבואר ברשב"א ב"ק (דף ס"ג) ועש"ך (סימן תי"ח) ע"ש אבל נ"ל שכוונת הטור כך הוא דאם טוען שהיה מונח בגדיש דברים שאין דרך להניח נראה דאפילו על דברים שדרכו להניח נמי פטור דעל דברים שהוא טוען אינו נאמן כיון שאין דרך להניח ועל מוריגין וכלי בקר על זה לא טען אבל אם באו עדים ואמרו שהיה מונח שם דברים שאין דרכו להניח אף דפטור על אותן דברים מ"מ רואין כאלו מונח באותו מקום דברים שדרך להניח ועיין מס' ב"ק (דף ס"ב) מבואר כן להדיא ע"ש ולפ"ז שפיר לשון הטור דאינו נאמן ופטור לגמרי מכל וכל ולפ"ז יש ליישב לשון המחבר (סימן שפ"ח) דכתב מזיק ממון של חברו אם אין דרך להניח בכלי זה הוא פשע בעצמו ופטור המזיק ואח"כ מסיים המחבר אינו נאמן וקשה דהא מרישא שמעינן זאת דאפילו אפשר שמונח בתוכו אינו נאמן שכתב שהוא פשע בעצמו ובסיפא כתב דאם יש עדים חייב דהא כתב דוקא הוא עצמו אינו נאמן משמע אבל אם יש עדים חייב ולפי הנ"ל אתי שפיר דאם ליכא עדים פטור אף על מה שדרך להניח דעל מה שטען אינו נאמן דאין דרכו להניח ועל השאר לא טען אבל היכא דאיכא עדים אף שפטור על אין דרכו להניח כיון שפשע בעצמו מ"מ רואין אותו מקום כאילו היה מלא כלים שדרך להניח וחייב עכ"פ על דברים שדרכן להניח ומיושב לשון המחבר היטב:

סעיף ח' (ו) מי שיש עליו עדים שמסר ממון ולא ידעו כמה הפסידו ונמסר אומר כך הפסידני ומוסר כופר במה שטענו יתבאר בסי' שפ"ח דין זה הוא בעיא במס' ב"ק (דף ס"ב) ולא אפשטא ועיין בתוס' שם (ד"ה עשו תקנת נגזל במסור) דבעיא היא אפילו אין המוסר יודע כמה היה ההפסד דומיא דתקנת נגזל באשו שאין המבעיר יודע כמה הפסיד ע"ש וכן כתב הרא"ש, ולפ"ז יש ליישב דברי הרי"ף (בפרק הגוזל ומאכיל) דהביא ראיה מסוגיא זו דממון מסור אסור לאבד מדבעי באם עשו תקנת נגזל במסור הא אפילו בידים מותר לאבד אלא ודאי ממון מסור אסור לאבד ע"ש, ולכאורה צ"ע מאי ראי' היא זו דלעולם נוכל לומר דממון מסור מותר לאבד אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו לאבד ממונו ובעיא של גמרא היא אי עשו תקנת נגזל במסור דהיינו דב"ד יוכלו לכפות את המסור לירד לנכסיו ולפי סברת הר"י ורא"ש הנ"ל אתי שפיר דכתבו דבעי' של גמ' היא בשמא דאין מסור יודע כמה הי' ההפסד דומיא דאשו, ולפ"ז י"ל דסברת הרי"ף כך היא דאי אמרינן דממון מסור מותר לאבדו א"כ גבי מסור ליכא חזקת ממון והוי ליה למימר ברי ושמא ברי עדיף דהא כל הטעם דקי"ל לאו ברי עדיף משום חזקת ממון ובמלשין בשקר אין כאן חזקת ממון כיון דמותר לאבד ממונו מזה הביא רי"ף ראיה דממון מלשין בשקר אסור לאבד ואיכא כאן חזקת ממון ולכך לא אמרינן ברי עדיף ועיין במגיד משנה (פרק ט"ו מאיסורי ביאה הלכה כ"ו): סעי' י' (ז) המפקיד אצל חברו שק צרור ופשע בו המפקיד אומר חלי זהב ומרגליות היה בו ושומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול היה בו ישבע בעל הפקדון ויטול עש"ך (סקט"ז) דהביא בשם הר"י מגא"ש דבדין זה דירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חברא שק צרור דטעם דירושלמי דישבע ויטול משום דררא דממונא הוא משום הכי אמרינן ברי עדיף דהא ודאי אפקיד גביה אלא דלא ידע אי סוגין או מטכסין. והרמב"ן ז"ל חולק עליו בדין זה דודאי כי אמרינן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור אפילו בדאיכא דררא דממונא איירי וראיה מסוגיא דשאלה ושכורה דהתם ודאי איכא דררא דממונא ואפילו הכי מקשה הגמרא והא ברי ושמא לאו ברי עדיף והרשב"א ז"ל דחה קושיא זו לפי שאין הנתבע מודה בשום חיוב שאם אומר בשעה שהיתה שכורה מתה אינו חייב כלום אבל בעובדא דירושלמי ודאי איכא דררא דממונא דאפילו היא סיגין כמו שהוא טוען מ"מ חייב לשלם דמי סיגין לעולם נוכל לומר ברי ושמא ברי עדיף, ולפ"ז יש לתרץ קושיית הנימוק"י בסוגיא דשאלה ושכורה דתוס' שם הקשה אמאי מקשה הגמ' לימא תהוי תיובתא דר"נ ור"י דהא צריך לשבע שבועת השומרים דכדרכה וע"י גילגול צריך לישבע דשכורה מתה וא"כ הוי ליה מתוך שאיל"מ, ותירץ תוס' דעל טענת שמא של נתבע אין מגלגלין דעיקר גלגול מסוטה גמרינן ואמרה האשה אמן אמן ואין מגלגלין אלא דוקא בטוען הנתבע ברי, ונמוק"י תמה דהא לקמן בסוגיא דמחליף פרה בחמור (דף ק') קתני במתניתין זה אומר גדול וזה אומר איני יודע זכה בגדול א"כ חזינן בטענת שמא של נתבע נמי הוי מתוך שאינו יכול לשבע משלם ע"י גלגול ולפי הנ"ל ניחא דהא הרשב"א הנ"ל כתב דגבי שאלה ושכורה ליכא דררא דממונא דאם טוען ששכורה מתה ליכא דררא דממונא דהא ליכא שום חיוב אבל גבי סוגיא דמחליף פרה בחמור ודאי חד עבד אית ליה אלא שאינו יודע אם גדול מכר או קטן וא"כ הוי שפיר דררא דממונא משום הכי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כשטת הר"י מגא"ש הנ"ל והחיוב הוא משום ברי ושמא ולא מטעם מתוך שאינו יכול לשבע משלם ושפיר דברי תוס' לשטת הר"י מגא"ש:

סעי' י"א (ח) וי"א שלא אמרו אלא בטוען שאולים הם אבל בטוען גנובים הם אין בעה"ב נאמן וכן עיקר ואם הוחזק זה ונתפרסם לגנב אפי' בעה"ב טוען גנובים הם דינו כטוען שאולים. עש"ך (ס"ק כ"ב) דהביא בשם הפוסקים דבדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אפילו לא הוי הצדדים לריעותא נמי בעה"ב נאמן וכתב אף שמדברי הרי"ף והרמב"ם משמע דצריך להיות הצדדים לריעותא לא שבקינן דבריהם הסתומים מקמי הרא"ש ור"ן וטור ור"י המפורשים ע"ש, ואפשר לומר דהכא הכל מודים דצריך להיות צדדים לריעותא דהכא מיירי מיד לאחר שהוציא הכלים בא בעה"ב וטוען גנובים ובזה לא שייך טענת שאולים כמו שמבואר בסמ"ע (ס"ק כ"ח) מש"ה צריך להיות כל הצדדים לריעותא:

סעיף ט"ז (ט) הנחבל כיצד ראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בשעה שחבל בו זה אומר חבל בי וזה אומר לא חבלתי בו הרי זה נשבע ונוטל וכו'. ערמב"ם (פרק ה' מחובל ומזיק הלכה ד') דכתב הטעם שקנסוהו חכמים לאלו השוטים ובעלי זרוע שיהא נחבל נאמן ועראב"ד דכתב הטעם כיון שאין דרכו לחבול בעצמו מש"ה האמינוהו ע"ש, ולכאורה יש לתמוה על טעמא דהרמב"ם דהא על זה אנו דנין אם הוא אמת שהוא חבל בו או לא וא"כ שמא לא חבל בו מאי קנס שייך בזה, וע"כ צ"ל מטעם נאמנות הנחבל, ולפע"ד שלא יהיו דברי הרמב"ם תמוהים כ"כ י"ל דהא מבואר פרק החובל (דף צ"א) דיש אומד לנזיקין ועיין ברמב"ם (פרק א' מחובל הלכה י"ח) דכתב היכא דנאבד החפץ ואמר המזיק דלא הי' בו כדי להזיק וניזק אומר שהי' בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר עכ"ל ועראב"ד שם דכתב דהוי בכלל תקנת נחבל ע"ש, וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר לענין חשש דלמא חבל בעצמו וגם יש חשש עוד דלמא לא הוי כלי שיש בה כדי לחבול בה חבלה זו, הנה אם ניחוש דלמא חבל בעצמו כיון שאין דרכו כלל דאטו בשופטני עסקינן כמבואר במס' ב"ק (דף פ"ה) מש"ה האמינו חכמים אבל על חשש דלמא לא הוי כלי שראוי להזיק חבלה כזו ע"ז כתב דקנס חכמים הוא שנאמן הניזק שהי' כלי שראוי להזיק חבלה כזו:

תוכן העניינים

דברי התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה