דברי התורה· רבי צבי הירש אוירבאך
סימן כב
סעיף א' (א) ויש חולקין דוקא אם קבל קרוב או פסול בדיין אחד או בע"א אבל אם קבל בתרי דאיכא תרתי לרעותא אפילו אחר גמר דין יכול לחזיר בו אבל אם קנו מידו בכל ענין לא יוכל לחזור. ולכאורה יש לעיין היכא דהוי קנין רק על חדא רעותא דיהיה עד פסול כעד אחד ואחר קנין קבל עליו כבתרי או לענין דיין דקבל פסול בדיין ואח"כ קבל עליו להיות כתרי או כשלוש וגמרו הדין אי מהני דהא י"ל גמר דין לא מהני על תרתי לרעותא וא"כ ה"נ לא מהני אך יש לומר דהא קיי"ל דקנין מהני על חדא רעותא ועל זה אין יכול לחזור דהא אין לאחר קנין כלום וא"כ גמר דין יועיל רק על חדא רעותא וזה מהני אף לשטת רמ"א וכנ"ל ולפ"ז י"ל ע"ד הש"ך (ס"ק ב') דחולק על הסמ"ע דסובר דהיכא דקבל עליו דיין כשר במקום ג' דהוי רק חדא רעותא דדוקא בקבל עליו קא"פ א' במקום ב' דאיכא תרתי שמות לרעותא חדא דקבל פסול להיות ככשר והשני דמקבל להיות יחיד כרבים משא"כ בקבל א' במקום ג' דשם חד הוא, וש"ך חולק וסובר דהוי תרתי לרעותא והסמ"ע הוכיח דינו מתשובת הרא"ש, ולהנ"ל י"ל דתשובת הרא"ש מיירי דהוי קנין רק על חדא רעותא דיהיה כתרי דיינים ואח"כ קיבל עליו דיהיה כג' וגמר הדין דמהני דהא לא שייך תרתי לרעותא דהא מכח קנין אזיל חד רעותא ולא נשאר אלא חד רעותא ומהני גמר דין:
ב ולעיל סימן י"ב וכו'. עש"ך (ס"ק ה') דפסק דאינו נקרא גמר דין אלא היכא דב"ד אמרו צא תן לו אבל חייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין אלא אם גמרו ב"ד ויצא מב"ד ע"ש [וכן נמשך אחריו הנתיבות סק"ז] ולכאורה משמע היכא דיצא מב"ד מהני חייב אתה ליתן לו, ולפע"ד דבר זה צ"ע דהא משמע מסוגיא דב"מ (דף י"ז) אף היכא דיצא מב"ד לא הוי פסק דין דנראה כמסתפקין בדבר וכן בב"ק (דף ס"ט) משמע ג"כ דלא הוי גמר דין ואף דלקמן (סעיף ג') מבואר דהיכא דיצא מב"ד הוי גמר דין היינו היכא דהטיל על עצמו חיוב ויצא מב"ד דלא הוי הדבר ספק אבל הכא גבי נאמן עלי אבא דמהני גמר דין וכיון דלשון זה לא הוי גמר דין רק כמסתפקין א"פ לא מהני אף אם יצא מב"ד וצ"ע:
ג נתבאר איזהו מקרי גמ"ד עש"ך (סק"ו) דהביא דעת הטור בשטת הרמב"ם דסובר דצריך גבי נאמן עלי אבא דהוציא ממון על פיו אבל בלא זה לא ע"ש, ולכאורה קשה א"כ בסנהדרין (דף כ"ד) לרבא דסובר באתן לך מחלוקת א"כ אמאי צריך לחלוק בסיפא גבי היה חייב לחברו שבועה ואמר דור לי בחיי ראשך ועיין ברש"י דפי' תרתי דאתן לך למה לי ע"ש ולשיטת הטור דסובר דכוונת הרמב"ם דפסק גבי נאמן עלי אבא דוקא דהוציא ממון על פיו ממילא לר' מאיר דסובר דיכול לחזור אף אחר שהוציא א"כ שפיר רישא רבותא לר"מ דאפ"ה יכול לחזור וסיפא רבותא לרבנן דאפילו לא הוציא רק שנשבע התובע בחיי ראשו אינו יכול לחזור וא"כ צ"ע אמאי הקשה הגמרא: סעיף ב' (ד) אבל אם כבר דן לפניו לא יכול לחזור בו בש"ך (סקט"ו) כתב דלשיטת בעל התרומות וטור כיון דסוברים דלא מהני קנין לדון לפני כותים ממילא בדיעבד אף אם כבר דן נמי לא מהני דבמה יתקיים הדין עכד"ק, ולכאורה מאי הוכחה היא זו. נהי דקנין לא מהני דהוי איסור אבל מ"מ אם כבר דן י"ל דמהני אך י"ל דכוונת הש"ך היא כך דהא גבי נאמן עלי אבא מהני גמר דין צריך דוקא קיבל מקודם וגדולה מזו פסק הש"ך לעיל (סק"א) דצריך דוקא קבלה בב"ד אבל קבלת חוץ לב"ד לא מהני כמבואר בירושלמי, קבלה בפני שנים לא מהני אף לאחר גמר דין וא"כ הכא דקבלה לא מהני אף שהיא בפני ב"ד דהא קבלה לאיסור לית ביה ממשא ממילא הוי כאלו לא קבל כלל ולא מהני ושפיר כתב הש"ך אם דן כותי לא מהני כלל אף בדיעבד: