אור ברסלב
דברי דוד פסחים סוגיא דמשרת ושיטות הפוסקים בטעם כעיקר. (פסחים דף מג ע"ב ודף מד ומה) › שיטת רבינו חיים

דברי דוד פסחים· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

סוגיא דמשרת ושיטות הפוסקים בטעם כעיקר. (פסחים דף מג ע"ב ודף מד ומה) · שיטת רבינו חיים

שיטת ר"ת

ושיטת רבינו חיים הביאו הרא"ש במס' חולין ובה' חלה. ג"כ דטכע"ק היא שההתר נהפך להיות איסור. אבל בתנאי שיהי' בתערובות כזית בא"פ. ואז נהפך ההתר לאיסור ולקי על כל כזית מן התערובות כאילו כולו איסור. אבל בפחות מכזבא"פ לא מסתבר שהחמירה בו התודה כ"כ שיהי' ההתר נהפך לאיסור. ומפרש כן בדברי ר"י דמס' ע"ז כל שטעמו וממשו אסור ולוקי עליו וזהו כזבא"פ דאין הכונה בממשו דאמר ר"י כמו דצריכינן לפרש לשיטת רש"י דהיינו ממשו ממש. רק בטעם גרידא מיירי ר"י וגם זה מקרי ממשו אי אית בי' טעם כ"כ שיהי' כזבא"פ מהטעם. והיינו כגון בשרה ענבים במים. אי איכא במים כ"כ טעם כמו במים שעירב בהן יין גמור בכזבא"פ גם זה טעמו וממשו מקרי ולקי עלה על כל כזית וכזית מן התערובות כאילו הוא כולו איסור [ונראה דהרא"ש הבין כן בדברי ר' אלי' שהביאו התוס' במס' ע"ז. וכן יראה מביאורי הגר"א (בסי' צח). דשיטת ר' אליהו ור' חיים הכל חדא. דאין דרכו של הרא"ש להביא דעה חדשה שלא נזכר בלל בתוס'] אבל לקמן אי"ה יתבאר פי' אחר בדברי ר' אליהו והוא האמת לע"ד. והנה בפחות מכזבא"פ לא ביאר הרא"ש מה דינו לשיטת ר"ח. והפר"ח הבין דגם בפחות מכזבא"פ נמי אית בי' איסור תורה. והוכרח לומר כן לפי הגהתו בדברי הטור י"ד (בסי' צח) רבינו חיים במקום ר"ת. והגהתו באמת מוכרחת שם בדברי הטור וא"כ ע"כ צריך לומר דגם בפחות מכזבא"פ נמי איכא איסורא דאורייתא. דלהדיא כתב כן הטור בתחילת דבריו וגם בסוף דבריו דכתב דבנשפך ואינו ידוע אם הי' בו ששים במבשא"מ אזלינן לחומרא. משום דהוי ספיקא דאורייתא. הרי דאפי' בפחות מכזבא"פ איכא איסורא דאורייתא. ולפ"ז לא ארווח לן בפירושו. רק דלא נצטרך לסברת קיוהא שכתב הטור. דבלא"ה יהיה ניחא טעמייהו דרבנן דפליגי עלה דר"א בד' מיני מדינה כיון דלית בהו כזית בא"פ דאין ההיתר נהפך לאיסור א"כ לא לקי עלה. ויהי' פלוגתייהו לענין מלקות. גם במימרא דר"י במס' ע"ז יהי' פירושו מרווח טפי מפי' ר"ת. אבל ביתר הדברים שהקשינו לשיטת רש"י גם לשיטה זו תקשה. דהא בהכרח צריך לומר דאביי בה"א לא ידע מטכע"ק. דאל"ה האיך ניחא לי' ממדוכות וקופות כיון דעכ"פ איכא איסורא דאורייתא לפי האמת אף בפחות מכזבא"פ. א"כ ה"נ לאביי בה"א דלא ידע מכזבא"פ עכ"פ איסורא דאורייתא איכא. וא"כ אכתי תיקשה היאך הוי, ניחא לאב מאי דאמרינן שאני אומר במדוכות וקופות. וע"כ צריך לומר דלא ידע בה"א מטכע"ק. ולפ"ז נצטרך ג"כ לומר דד' מיני מדינה אית בהו ממשו של חמץ. וגם בפירושא דשמעתין דמקשה וממאי דמפת ומיין כו' ובמה שהביא מהברייתא נצטרך ג"כ לומר כמו. שביארנו לשיטת רש"י. וכבר כתבנו שכל זה דוחק:

ואם באנו לומר בשיטת רבינו חיים הך סברא שכתבנו לעיל דשרה פיתו ביין לא הוי טכע"ק וכמו שבארנו לעיל פירושא דשמעתא אליבא דהך סברא. הוי ארווח לן טפי ממאי דרצינו לעיל לומר הך סברא אליבא דר"ת דלר"ת אכתי גם אליבא דהך סברא צריכינן בהכרח לומר דד' מיני מדינה אית בהו ממשו של חמץ וכמו שהכרחנו לעיל משום דלר"ת ליכא בהו טעמא רק קיוהא בעלמא אבל לרבינו חיים לא נצטרך לכל זה דבאמת איכא בהו טעמא רק דרבנן פליגי לענין מלקות. וא"כ ה"נ בה"א דאביי אם נאמר דידע מטכע"ק והך דמקפה ומדוכות מוקי בצונן לא תקשי לי' נמי מד' מיני מדינה. כיון דטעמא אית בהו רק דהוי סבר כזבא"פ דרבנן ולכך הוי ניחא לי' מאי דפליגי רבנן עלה דר"ע בכותח הבבלי אף דהוי סבר דאית בי' כזבא"פ. מ"מ עתה בה"א שכזבא"פ דרבנן א"כ כזבא"פ הוי כמו פחות מכזבא"פ לפי האמת דלא מסתבר למימר לשיטת ר"ח דהחמירה בו תורה כ"כ כו':

אך כבר כתבתי דלא ברירא בעיני הך סברא. וגם דוחק לאוקמי ההיא דמקפה ומדוכות הכל בצונן. וגם ההיא דקופות דוחק לאוקמי במין במינו דווקא. כמו דצריכין בהכרח לומר אם נפרש שמעתין אליבא דהך סברא כמבואר בדברינו לעיל:

אך באמת כל זה הוא לפי הבנת הפר"ח בשיטת רבינו חיים. אמנם כד דייקינן שפיר. לא מסתבר כלל לומר כן בשיטת הר"ח. דממה נפשך אם קרא דגיעולי עכו"ם או משרת דילפינן מיני' לטכע"ק. אתי אף לפחות מכזבא"פ. רק כל כמה דאית ש טעמא לא ילפינן מקרא דאסור א"כ ממילא גם ההתר נהפך להיות איסור וא"כ אמאי לא לקי עלה כיון דאתעביד כולו איסור. והרי אוכל כזית מן האיסור דהא להך שיטתא הוי ילפותא גמורה אף ללקות (דהך סברא דהאי קרא אינו רק איסור עשה זהו דחידש רבינו יוסף והראב"ד ודעימי'. אבל בשיטת הר"ח לא הובא הך סברא כלל. ועוד דא"כ היינו שיטת הראב"ד ומאי בינייהו) משום דאהדרי קרא לאיסורו. וכמו שהקשה ר"ת על הר"י מאורליינ"ש ומה שכתב הרא"ש דלא מסתבר לומר שהחמירה כ"כ ללקות עליו כו'. גם זה אינו מובן דאכתי האיך פסקינן לקרא בסכינא חריפא לומר דאתי לכזבא"פ ולפחות מכזבא"פ רק המלקות דקרא לא הוי רק לכזבא"פ. ואנה הרמז לזה בכתוב. הא קרא סתמא כתיב. וגם מאי סברא כלל לומר דלא לקי כיון דאי עביד כולו איסור. ואם נאמר דבאמת בפחות מכזבא"פ אין ההתר נהפך לאיסור. רק הטעם גרידא עכ"פ אסור כמו חצי שיעור דהוי דאורייתא. גם זה ליתא. דהא כבר הוכחנו דלהנך שיטות דסברי דההתר נהפך לאיסור אין סברא כלל לומר דהטעם לחודי' יהי' אסור בלתי היפוך ההתר. משום שאין בו ממש ולא שייך בי' איסור אכילה. דאל"כ מנ"ל באמת לפרושי קרא להכי דההתר נהפך דהא מקרא דגע"כ ליכא למילף רק על הטעם שיהי' אסור. וגם הך קרא דגע"כ אינו מיותר דלמילתי' אתא כמש"ל. אלא ע"כ צ"ל דלא הי' נראה להם סברא כלל לבעלי שיטה זו. לומר דיהי' איסור בטעם גרידא בלתי היפוך ההתר וכמש"ל. וכיון שכן מה איסור יש בפחות מכזבא"פ מדאורייתא. אי מקרא וודאי דלקי נמי כיון שההתר נהפך לאיסור. ואי אין ההתר נהפך בפחות מכזבא"פ. גם איסור דאורייתא נמי לית בי':

לכך נראה לע"ד דבאמת דעת הר"ח דבפחות מכזבא"פ לית ביה איסור דאורייתא כלל. והכי קאמר הרא"ש כיון דחזינן דהקפידה תורה על הטעם. והיינו ע"כ שיהי' ההתר נהפך לאיסור דבלא"ה אין סברא כלל שיהי' איסור בטעם. לכך מסתבר לי' לר"י במס' ע"ז למימר דזהו דווקא בדאיכא כזבא"פ. דאז בטעמו וממשו ידעינן זה מסברא בלי שום קרא דחייב עכ"פ על האיסור עצמו. דלא אמרה תורה שיהי' בטל ברוב רק במין במינו [וכמו שכתבנו לעיל בשיטת רש"י רק דלרש"י זהו עצמו דברי ר"י טעמו וממשו. ולשיטת הר"ת צריך לומר זה מסברא בלא דברי ר"י. דר"י מיירי בטעמו גרידא ואפ"ה קרי לי' ממשו כיון דאיכא כזבא"פ] ולכך גם בטעם גרידא הקפידה תורה שיהי' אסור. וכיון שהוא אסור ע"כ דגם ההתר נהפך לאיסור. אבל בפחות מכזבא"פ כיון דאפי' בממשו בלא קרא נמי לא חייב לא מסתבר לאוקמי קרא להכי למימר שגם בזה הקפידה התורה על הטעם להופכו לאיסור דאם כן הי' הטעם חמור מממשו וטעמו אי לא הוי קרא לטכע"ק או בהיכי דאין נותנים טעם זה בזה כגון קמת בקמח ובא לאוכלו כך וזהו לא הוי מסתבר לי' לר"י לכך מוקי לקרא דטכע"ק בדאיכא כזבא"פ דווקא ואם כן בפחות מכזבא"פ ליכא איסורא דאורייתא כלל לשיטת הר"ת כיון דליכא קרא להכי. [ומכ"ש למאי דבעינן למימר לעיל דפשטא דסוגי' משמע דליכא איסור דאורייתא בחצי שיעור ע"י תערובות. ויתבאר זה עוד אי"ה בשיטת הרמב"ם. א"כ וודאי דליכא איסור בטעם גרידא בפחות מכזבא"פ]:

והא דמשמע מדברי הטור לפי הגהת הפר"ח דאיכא איסורא דאורייתא אף בפחות מכזבא"פ. אילולי דמסתפינא הוי אמינא כיון דבלא"ה צריך להגיה בדברי הטור כמ"ש הפר"ח יותר נראה להגיה עוד קצת בדבריו ולומר דבאמת מתחילה כתב שיטת ר"ת ובאמצע דבריו חסר איזה תיבות וגם חסר ור"ח אומר כו'. והא דמסיים ואם נתערב באינו מינו ונשפך אזלינן לחומרא משום דהוי ספיקא דאורייתא היינו אליבא דשיטת ר"ת שהתחיל בה. וכן בהרא"ש צ"ל כן דאליבא דר"ת אמרה. דבלא"ה רחוק הדבר שלא יביא הטור שיטת ר"ת כלל. דהא דרכו של הטור להיות נמשך אחרי הרא"ש אביו והרא"ש בחולין ובה' חלה הביא תחילה שיטת ר"ת ואחריו שיטת רבינו. וא"כ מדוע ישמיט הטור לשיטת ר"ת לגמרי. לכך יותר נראה להגיה בדבריו דהביא להנך ב' שיטות של ר"ת ושל ר"ח. כמו שגם הרא"ש לא הביא רק הנך ב' שיטות. וסיום דבריו הוא לחוש לדעת ר"ת. ונמצא כי יהיו דבריו מתאימים עם דברי אביו הרא"ש ותדע לך דכן הוא דא"כ אמאי הוצרך באו"ח סי' תמ"ב לפרש דד' מיני מדינה לית בהו טעם חמץ רק קיוהא בעלמא דהא הך סברא לא צריכינן למדחק רק לשיטת ר"ת אבל לשיטת ר' חיים בלא"ה ניחא. וכמו דמסיק הפר"ח דגם בכותח דאית ביה באמת כזבא"פ מ"מ כיון שאינו נאכל רק ע"י טיבול כו' שייך בי' נמי סברת ר"ח דלא מסתבר שהחמירה תורה כ"כ כו' שכתב הרא"ש. וא"כ לא צריכינן כלל לסברת קיוהא לשיטת הר"ח וא"כ איך נאמר דביו"ד לא הביא הטור רק דעת הר"ח. ובאו"ח הזכיר סתמא סברא ת אלא ע"כ כדכתיבנא דגם הטור ביו"ד הביא ב' השיטות דר"ת ודר"ח ובסוף דבריו חש לדעת ר"ת ולכך הוצרך באו"ח להך סברא דקיוהא כנלע"ד להגיה בדברי הטור. והוא נכון לדעתי:

ורפ"ז יהי' מרווח לן טובא בפירושא דשמעתין אליבא דר' חיים. דנוכל לומר שפיר דאביי הוי ידע גם בה"א דטכע"ק אסור ואפ"ה הוי ס"ד גבי מקפה וכותח הבבלי דרק משום התמל"א הוא דאיכא לחיובי מלקות. אבל משום טכע"ק לית לן לחייבינהו. כיון דכזבא"פ הוי סבר דלא הוי מדאורייתא א"כ הוי הסברא לאביי בכזבא"פ כמו דהשתא לדידן בפחות מכזבא"פ דלית בהו משום טכע"ק. משום דלא מסתבר להחמיר טפי בטעם מבממשו כמ"ש הרא"ש. וה"נ לאביי בכזבא"פ נמי כיון דהוי סבר דלא הוי מדאורייתא אף בממשו א"כ לית לן לחיובי בטעם טפי מממשו. והא דטכע"ק אסור משכחת לה לאביי כמ"ש התוס' בנזיר (דף לו:) ד"ה וכזבא"פ דאורייתא ומ"מ קשה לרשב"ם כו'. וי"ל דמשכחת לה כגון שהבליע כזית יין בשני זתים פת כו' ואוכלו בבת אחת דלית כאן צירוף כלל עי"ש בדבריהם. וא"כ לא נצטרך לומר דד' מיני מדינה אית בהו ממשו של איסור גם בה"א. והוי ניחא טובא אך מ"מ הא דמקשה הגמ' ממאי דמפת ומיין דלמא מיין לחודי' אכתי תיקשה גם לפר"ח כמו שהקשינו לשיטת רש"י ור"ת. דהא ע"כ גם עתה דקאמר מיין לחודי' בהכרח מיירי דאית בהו כזבא"פ בהיין דאל"ה לא הוי חייב על היין לחודיה אם הי' בפחות מכזבא"פ. וא"כ למאי קאמר מיין לחודיה לימא מפת ומיין ומשום טכע"ק. וכן הא דמייתי מברייתא דמפת ומיין נמי צריכינן לפרושי כמו לרש"י ור"ת וכבר כתבנו שזהו דוחק. וגם מתניתין דהעושה עיסה מהאורז קשיא טפי לפירושו מלפי' רש"י ור"ת. דלפי' ר"ת וודאי אתיא מתניתין כפשוטו דכל שיש בה טעם דנן יוצא בכזית מהתערובות דהוי ככולו דגן ולפירש"י נמי כיון דהך דיוצא בה יד"ח בפסח ואם חמץ היא ענוש כרת קאי על טעם הדגן ולא על התערובות ממילא לא צריכא מתניתין לפרושי דמיירי דווקא בכזבא"פ כיון דקאי על טעם הדגן ממילא ידעינן דבעינן כזבא"פ דווקא דאטו מי עדיפא הא מאילו הי' הדגן בעין. אבל לרבינו חיים צריך לומר דקאי על כזית מן התערובות ומיירי בדאיכא כזבא"פ דווקא א"כ כל כה"ג ה"ל למתניתין לפרושי וכמו שהקשה הפר"ח לשיטת רש"י אך לשיטת רש"י לק"מ אבל לר"ח וודאי קשיא וכדכתיבנא. וגם בעיקר הסברא שכתב הרא"ש לדעת ר"ח דלא מסתבר שהחמירה תורה כו' יש לפקפק בה. דאימא דחמיר וחמיר כיון דאתעביד כולו איסור א"כ אף בפחות מכזבא"פ נמי חייב. וחמור טפי מממשו כיון דנותן טעם מהפכו כולו לאיסור ומנ"ל לר"י לאוקמי קרא בכזבא"פ דווקא כיון דקרא סתמא כתיב דקפדינן אטעמא א"כ כל שנותן טעם יהי' מהפך ההתר לאיסור ומילקי נמי ללקי עלה. ועיין בזה:

תוכן העניינים

דברי דוד פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה