אור ברסלב
דברי דוד פסחים סוגיא דמשרת ושיטות הפוסקים בטעם כעיקר. (פסחים דף מג ע"ב ודף מד ומה) › שיטת הר"י מאורליינ"ש והראב"ד

דברי דוד פסחים· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

סוגיא דמשרת ושיטות הפוסקים בטעם כעיקר. (פסחים דף מג ע"ב ודף מד ומה) · שיטת הר"י מאורליינ"ש והראב"ד

שיטת רבינו חיים

ושיטת הר"י מאורליינ"ש שכתבו התוס' בע"ז ובחולין. וכן הוא שיטת הראב"ד. דטכע"ק דאורייתא לכ"ע. רק שאין לוקין עליו משום דגע"כ אינו רק עשה דתעבירו באש. ועיין בתוס' ע"ז דכתבו להדיא דאפי' איכא כזבא"פ לא לקי אטעמא. משום דאינו אלא עשה:

ונראה דהם מפרשים כולה סוגיא דידן כמו שפי' רש"י דטכע"ק הוא שההתר נהפך להיות איסור. רק מאי דקשיא לי' לרש"י מרבנן דפליגי עלה דר"א בכותח הבבלי ומר"י דמס' ע"ז דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. עד שמחמת זה הוצרך רש"י לומר דלית להו לרבנן דר"א וכן לר"י טכע"ק מדאורייתא. קמתרצו אינהו דאף הם ס"ל דהוי איסור דאורייתא ומ"מ לא לקי עלה משום דהוי איסור עשה. ולפ"ז אסור דאמר ר"י היינו מדאורייתא מקרא דגע"כ רק דאין לוקין עליו וכן רבנן דפליגי עלה דר"א בכותח הבבלי ושאר מיני מדינה נמי לא פליגי רק לענין מלקות אבל מודו דהוי איסור דאורייתא משום טכע"ק. דלית מאן דפליג על טכע"ק לפי האמת. ובהך דאמר ר"י טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזבא"פ צריך לומר דמפרשי נמי כרש"י. דזהו ידעינן מסברא בלא קרא דטכע"ק כיון דאיכא טו"מ לא בטל ולוקה עכ"פ על האיסור עצמו אם אכל כזית מן האיסור עצמו המעורב. דאף דגם ההתר נהפך לאיסור מקרא דגע"כ מ"מ ע"ז לא לקי דאינו רק עשה. ובהך דהעושה עיסה מן האורז ודגן צריך נמי לפר שי דמיירי דאיכא כזבא"פ דווקא. ואוכל כזית מן הדגן עצמו. דאף דגם ההתר נהפך לאיסור מ"מ כיון דחזינן דעכ"פ לא הוי כממשו ממש דהא לא לקי עלה לכך אינו יוצא יד"ח בפסח בהיפוך ההתר. דלענין לצאת יד"ח בפסח בעינן ממשו דווקא דהא כל שחייבין על חימוצו כרת אדם יוצא יד"ח בפסח. כדאמרינן בכמה דוכתי'. וכרת וודאי דאינו חייב רק על ממשו של דגן דההתר הנהפך אינו רק איסור עשה ולית בי' כרת ולכך לענין לצאת יד"ח בפסח בעינן נמי שיאכל כזית מן הדגן עצמו וא"כ הא דתני במתני' ענוש כרת ואדם יוצא יד"ח בפסח. הכל קאי על הדגן. ולא על התערובות. ולכך לא צריכא מתניתין לפרושי דמיירי בכזבא"פ דווקא. דממילא ידעינן וכמש"ל. וכן כתב הראב"ד להדיא בה' חו"מ דהך דהעושה עיסה מיירי בכזבא"פ דווקא. ובעינן שיאכל כל הכזית עי"ש וכן הביאו כל הפוסקים על שמו. ולפ"ז הי' הדין דבטעם גרידא לעולם לא לקי אף דאיכא כזבא"פ. ואיסורא דאורייתא איכא אף בפחות מכזבא"פ. ובטעמו וממשו הוא דלקי דבאיכא כזבא"פ ואוכל כזית מן האיסור עצמו. כן הי' נראה לי בשיטתם. וכן התוס' להדיא בשיטת הר"י מאורליינ"ש. אלא שהרשב"א בתוה"א (דף קא:). כתב בשיטת הראב"ד וז"ל אלא דבמין ושאינו מינו לענין מלקות פעמי' לוקה ופעמי' אינו לוקה. כיצד כזבא"פ כל שאוכל כזית מן האיסור עצמו לוקה לדברי הכל פחות מיכן אסור ואינו לוקה לדברי הכל דילפינן מנזיר לרבנן ומגע"כ לר"ע ואין מלקין לא על ההקישות ולא על ק"ו. דנראה מדבריו לפום רהיטא דאף בטעם גרידא לקי בדאיכא כזבא"פ. מדלא מפליג בין טעם לממש רק בין איכא כזבא"פ לליכא כזבא"פ. ולא הבנתי זה. דלפ"ז צריך לומר דגם זה ידעינן מסברא דבטעם מרובה כ"כ עד שהוא כזבא"פ הוא אסור מסברא בלא קרא דטכע"ק דאי מקרא לא הוי לקי עלה דאינו רק איסור עשה. וע"כ צריך לומר דזה ידעינן מסברא ולא הבנתי. דאיך הסברא פשוטה כ"כ דילקה על הטעם בלא קרא דטעם כעיקר. דאדרבה הסברא נותנת להיפוך דכיון דבין כך ובין כך ההתר נהפך לאיסור. א"כ ליכא תו לפלוגי מסברא בין טעם מרובה לטעם מועט. כיון דבטעם מועט נמי ההתר נהפך לאיסור ואפ"ה לא לקי. ועוד דהא כבר כתבנו דלבעלי שיטה זו שההתר נהפך לאיסור. ע"כ לא נראה להם סברא כלל שיהיה איסור בטעם גרידא. וא"כ איך שייך כזית בכדי אכילת פרס בטעם גרידא. ועוד דמי הכריחו להראב"ד לזה כיון דמימרא דר"י מתפרשא כפשוטו כמו לפי' רש"י דטעמו וממשו היינו ממשו ממש. א"כ מנ"ל להראב"ד להעמיס גם זה בדברי ר"י דגם זה מקרי ממשו. ואיך נפרש לממשו דאמר ר"י בתרי גווני. ועוד כמה גימגומי' ולא חפצתי להאריך בזה. לכך נראה דגם הראב"ד לא כוון לזה. רק דקאי הכל אממשו שנתערב. ובזה אמר דאי איכא כזית בכדי אכילת פרס מן ממשו של איסור וגם אוכל כל הפרס דאוכל הכזית מן האיסור הוא דלקי אבל פחות מכזית בכדי אכילת פרס אף דנהפך ההתר לאיסור ונמצא אוכל כזית איסור אפ"ה לא לקי כיון דממשו של איסור ליכא כזית והיפוך ההתר אינו רק משום טעם כעיקר ולא לקי עלה משום דאין מלקין על ההיקשות ולא על ק"ו. אבל בטעמו גרידא לעולם לא לקי. אף בדאיכא כזבא"פ. והא דלא מפרש כן משום דלשיטה זו אין בטעם לבדו שום ממש בלא צירוף ההתר. שיהי' שייך לומר עליו דאוכל כזית מן האיסור עצמו ולכך לא אצטריך לי' לפרושי הא מלתא. כנלע"ד ברור בדברי הראב"ד. ומעתה יהיו דבריו מתאימים לדברי הר"י מאורליינ"ש שכתבו התוס'. רק שהר"י מאורליינ"ש לא כתב הך סברא דאיסור עשה רק לר"ע דילפינן מגע"כ. והראב"ד הוסיף דאף לרבנן דילפי ממשרת נמי אין מלקין על ההיקשות ולא על ק"ו בשאר איסורי'. אבל לענין דינא יהיו שווים דאיסור דאורייתא איכא אף בפחות מכזבא"פ משום טכע"ק. ומילקא לא לקי רק בממשו של איסור שנתערב בכזבא"פ ואוכל כל הפרס דאוכל כזית מן האיסור. אבל בטעמא גרידא כגון שרה ענבים כו' אף דאיכא כזבא"פ לא לקי בשאר איסורי':

ולפ"ז לא ארווח לן בשיטתם זאת. רק קושיית הגמ' דמקשה ור"ע טכע"ק מנ"ל. דאתי שפיר לשיטה זו כמו לשיטת ר"ת וגם לא נצטרך לסברת קיוהא שכתב הטור אליבא דר"ת. אבל ביתר הדברי' שהערנו לעיל בשיטת רש"י. גם לשיטה זו תקשה. דע"כ צריכינן למימר דאביי בה"א לא ידע מטכע"ק. דאף דמאי דמקשה ממקפה נוכל לומר שפיר לשיטה זו דידע מטכע"ק ואפ"ה הוו ס"ד דאביי דלא לקי רק משום התמל"א. דמשום טכע"ק לא הוי לקי. מ"מ מאי דמקשה ממדוכות וודאי תקשה דאי ס"ד דידע מטכע"ק איך הוי ניחא לי' לדידי' מאי דאמרינן שאני אומר כיון דטכע"ק דאורייתא. ואף דלא לקי עלה מ"מ איסורא דאורייתא איכא ואיך אמרינן שאני אומר. וע"כ דנצטרך לומר דלא ידע בה"א מטכע"ק וכמו שכתבנו לשיטת רש"י ור"ת. וגם נצטרך לומר דבכותח הבבלי אית בי' ממשו של חמץ. דאל"כ לא הי' מקשה מידי אמאי פליגי עלה רבנן אליבא דר"א בכותח הבבלי. וגם לפי האמת נצטרך לומר כן דהא משמע וודאי דגם לפי האמת אי הוי כזבא"פ בכותח הוי מודי רבנן דלקי עלה. והיינו ע"כ משום ממשו דמשום טעמו גרידא לא הוי לקי אף בדאיכא כזבא"פ. וגם בשאר מיני מדינה נמי צריך לומר דאית בהו ממשו של חמץ. דאל"כ מאי מקשה הגמ' על זעירי אי הכי לענין חמץ בפסח נמי משום התמל"א. דאף אם נאמר דקושיית הגמ' הוא למאי דידע באמת מטכע"ק דהתם סתמא דגמ' קמקשי כן ולא אביי וסתמא דגמ' וודאי ידע מטכע"ק כיון דלפי האמת כולהו אית להו טכע"ק מ"מ לפי שיטה זו דבטעם גרידא בלא צירוף ההתר לא שייך שום איסור וא"כ מאי התמל"א שייך הכי כיון דאין כאן איסור ללקות עליו כלל. וע"כ צריך לומר דאית בהו נמי ממשו של חמץ. וכל זה דוחק כמ"ש לעיל. וגם במאי דאמר הגמ' ממאי דמפת ומיין דלמא מיין לחודי' נמי תקשה כמו שהקשינו לדעת רש"י דהא עכ"פ בנזיר גופי' וודאי דאיכא איסורא בטכע"ק אף ללקות עליו לפום סברא דהשתא דילפינן ממשרת, וניהי דבשאר איסורין דילפינן מנזיר קאמר הראב"ד דאין מלקין על ההקישות וק"ו כו'. מ"מ בנזיר גופי' הוי ילפותא גמורה אף ללקות עליו דמדר"ע נשמע לרבנן כי היכי דלר"ע דמוקי להתמל"א היינו ללקות עליו ה"נ לרבנן דמוקמי לטכע"ק היינו נמי ללקות עליו. וכיון שכן. תקשה למאי קאמר מיין לחודי' כמו שהקשינו לשיטת רש"י. וגם מאי דמייתי מהברייתא דמפת ומיין נמי ע"כ צריכינן לפרושי כמו לרש"י וכל זה דחוק כמש"ל. ועוד נוסף ע"ז קשה טובא לשיטה זו. דמאי קאמר הגמ' ור"ע טכע"ק מנ"ל בע"כ צריך לפרושי לשיטה זו דהכי קא מקשה. דמנ"ל דהאי משרת להתמל"א דהא כל כמה דלא ידעינן לימוד לטכע"ק טפי מסתבר לאוקמי לטכע"ק מלהתמל"א. וכמ"ש התוס' בנזיר והבאתיו לעיל בשיטת ר"ת. וא"כ קשה דמאי משני נפקא לי' מגע"כ. דהא אכתי בעי משרת בנזיר גופי' לטכע"ק ללקות עליו. דמגע"כ לא הוי רק איסור עשה. ואין לומר דהכי קמדייק ר"ע דאי ס"ד דמשרת לטכע"ק הוא דאתא. א"כ מאי בעי קרא דגע"כ דהא גע"כ לא מייתר דלמילת' אצטריך להורות דין הכשר כלים:

ואף אם נרצה לומר דהראב"ד יפרש הך דמקשה ור"ע טכע"ק מנ"ל כמו דמפרשי' לפירש"י. דלאו משום דמלתא דפסיקא ה"ל להגמ' דטפי איכא לאוקמי קרא לטכע"ק מלהתמל"א לכך מקשה ור"ע טכע"ק מנ"ל. רק משום דחזינן בדר"ע דאית לי' טכע"ק דאל"כ לא הוי מחייב על צירוף הפת גרידא דלא פשט בו היין כיון דהיין הוי מיעוטא וכמש"ל בשיטת רש"י. ובאמת לא נרוויח בשיטתו טפי מבשיטת רש"י בהך קושיא דר"ע טכע"ק מנ"ל. דאכתי גם זה אינו. דסוף סוף תקשה לפי האמת מדוע יצטרף הפת גרידא להיין כיון דהיין הוי מיעוטא. והפת שפשט בו היין אינו אלא באיסור עשה וא"כ לענין מלקות אכתי הוי איסורא מיעוט ואיך יהי' התמל"א וע"כ צריך לומר להראב"ד דלא הי' בגירסתו הך דנפישי התר. והקושי דמקשה ור"ע מנ"ל טכע"ק. הוא משום דמסתבר טפי לאוקמי קרא לטכע"ק מלהתמל"א וכמו שפירשנו לשיטת ר"ת וא"כ הדרא ק' לדוכתא]. וא"כ בין כך ובין כך קשיא טובא לשיטת הראב"ד והר"י מאורליינ"ש. וגם קשה לשיטה זו מה דהקשה ר"ת דנימא דאהדרי' קרא לאיסורו כמ"ש התוס'. ואם כן גם שיטה זו אשר בחר בה הפר"ח צ"ע טובא:

ולכל השיטות הללו תקשה טובא. מהירושלמי דפ"ב ממס' ערלה. וז"ל ר' אבוהא בשם ר"י כל נותני טעמין אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעם של נזיר. אמר ר' זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור ובנזיר אפי' לא טעם טעם ממשו של איסור. אמר ר' בא בר ממל כל נותני טעמים אין איסור והתר מצטרפין ובנזיר איסור והתר מצטרפין. מתניתין מסייעא לדין ומתניתין מסייע לדין. מתניתין מסייע לר' זעירא כזית יין שנפל לקדירה אכל ממנו כזית פטור עד שיאכל את כולה על דעתי' דר' בא בר ממל כיון שאכל ממנו כזית חייב. מתניתין מסייע לר' בא בר ממל [ומייתי הך ברייתא דמשרת כמו שהוא במס' דילן רק בשינוי לשון קצת כמו שהוא בספרי פ' נשא] מכאן למדו חכמי' לכל נותני טעמי' שיהיו אסורין וקשיא על דר"ז בכל אתר אמר עד שיטעום וכאן אפי' לא טעם. עכ"ל הירושלמי והביאו גם הרז"ה בספר המאור בשמעתין. והנה התוס' בחולין וכן הרשב"א בתוה"א, מייתי מהא דירושלמי ראי' לשיטת רש"י דטכע"ק לאו דאורייתא מדר' אבוהא בשם ר"י דאמר כל נ"ט אין לוקין עליהן ונותני טעם היינו טעם כעיקר. ודחו לה דלמא התמל"א הוא דאמר שם וכש"ס דילן. וזה וודאי אינו. דהא אותו הלשון עצמו דאמר ר' אבוהא כל נ"ט אותו הלשון עצמו אמר זעירי ובזעירי ע"כ הפירוש דטכע"ק דהא מקשה עלה מברייתא דמשרת. וכן לעיל מינה קאמר שם בירושלמי נמי ר' אבוהא בשם ר"י כל נ"ט אין לוקים עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור התיב ר' חמא בר יוסי קומי ר"י הרי בשר בחלב לא טעם ממשו של איסור ואת אמר לוקה וקבלה מהו וקבלה כהדין אינש דשמע מילי' בעל דיני' וקבלה. [ועיין במפרש שם שפי' כלומר מהן וקבלה דהא באמת אין ראי' מבב"ח דחידוש הוא וכדדחי בש"ם דילן חולין (קח.) לאביי דבעי למילף מבב"ח דטעם ולא ממשו אסור ודחי לה רבא משום דחידוש הוא. לזה משני הירושלמי כאינש דשמע מילי' דבעל דיני' וקבלה כלומר ששומע מה דבע"ד מקשה כנגדו ושותק ואינו חש להשיבו. עי"ש במפרש והוא נכון. וא"כ ע"כ בטכע"ק מיירי ולא בהתמל"א מדמותיב עלה מבב"ח. ובאמת כבר הרגישו בזה התוס' בזבחים (עט.) ד"ה אמר רבנן. וכתבו וז"ל ומיהו סוגיא דירושלמי מוכח דבנתינת טעם מיירי:

אמנם לע"ד הקלושה נראה דלא די דלא הוי סייעתא מזה לפי' רש"י רק קושיא עצומה על רש"י ועל כל העומדים בשיטתו דפירושא דטכע"ק הוא שההתר נהפך להיות איסור. דהא חזינן בר' זעירי דאמר נו"ט אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור ובנזיר אפי' לא טעם ממשו של איסור. והיינו ע"כ הפירוש דבכל התורה לא אמרי' טכע"ק רק בנזיר אמרינן טכע"ק גם לזעירי. (רק דהתמל"א לא ס"ל לזעירי גם בנזיר) ולפ"ז קשה איך מייתי ראיה לזעירי מהך ברייתא דכזית יין שנפל לקדירה אכל ממנו כזית פטור עד שיאכל את כולה, והיינו ע"כ הפירוש דעל כזית מן התערובות הוא פטור עד שיאכל כל הקדירה ואז אוכל כזית מן האיסור עצמו. ולר' בא בר ממל קשה דבכזית מן התערובות חייב משום התמל"א וכדמסיים בירושלמי ע"ד דר' בא בר ממל כיון שאכל ממנו כזית חייב. ולשיטתם דטכע"ק הוא שההתר נהפך להיות איסור ולקי על כזית מן התערובות א"כ גם לר' זעירי תקשה מהברייתא. דהא עכ"פ בנזיר אית לי' טכע"ק ואעפ"כ לא לקי רק עד שיאכל את כולה. והך ברייתא בנזיר מיירי מדתני כזית יין ומדמקשה מינה לר' בא בר ממל. ולדברי הראב"ד דכתב דאף לרבנן דילפינן לטכע"ק מנזיר אפ"ה לא לקי בשאר איסורי' משום דאין מלקין לא על ההקישות ולא על ק"ו. א"כ קשיא עוד טובא דא"כ מאי מקשה מברייתא דמשרת לר' זעירי דהא ר' זעירי אין לוקין קאמר וברייתא דמשרת לא אתי רק לאיסורא. ולהר"י מאורליינ"ש נמי אף דלדידי' אי ילפינן ממשרת הוי דרשא גמורה גם ללקות. וא"כ הוי אתי שפיר הא דמקשה לר' זעירי מברייתא דמשרת מ"מ תקשה מה שהקשינו לעיל כיון דבנזיר עכ"פ אית לי' לר' זעירי דטכע"ק אסור אף ללקות עליו כדאמר ובנזיר אפי' לא טעם ממשו של איסור. א"כ יהי' חייב על כזית מן התערובות וא"כ איך מייתי ראי' לר' זעירי מברייתא דכזית יין אדרבה מהך ברייתא תהוי תיובתי' גם לר' זעירי:

והא דבעו התוס' והרשב"א לאתויי ראי' לשיטת רש"י דטכע"ק לאו דאורייתא מר' אבוהא בשם ר"י דהירושלמי. לע"ד דלאו ראי' היא. דהעיקר כמו שפירש המפרש שם דר' זעירי ור' בא בר ממל. לאו אליבא דנפשייהו פליגי רק דפליגי בדר' אבוהא אר"י. דאי ס"ד דאליבא דנפשייהו פליגי א"כ אמאי לא מקשה לר' אבוהא בשם ר"י מברייתא דמשרת כמו דמקשה לר' זעירי. אלא ע"כ דר' זעירי ור' בא בר ממל פליגי אליבא דר"י. משום דר"י סתמא קאמר כל נותני טעם אין לוקין עליהם ולא פירש בדבריו עד שיטעום ממשו של איסור כמו דמפרש ר' זעירי. ולכך איכא לפרושי נמי בדבריו דהתמל"א קאמר כמו דמפרש ר' בא בר ממל וא"כ ש"ס דילן אתיא כר' בא בר ממל אליבא דר"י והירושלמי דלעיל מינה דמותיב לר' אבוהא בשם ר"י מבב"ח אתיא לר' זעירי בשם ר"י. וא"כ אין כאן ראי' כלל לפסק רש"י. ובהכי ניחא כולה סוגיא דירושלמי בלי שום גמגום. ועכ"פ איך שיהי' הנה עכ"פ מוכח מהירושלמי דאין הפירוש בטכע"ק שההתר נהפך להיות איסור. רק שהטעם לחודי' יהי' אסור ולקי על כזית מן הטעם אם הוא כזית בא"פ. והיינו כמו דמפרשינן לרבינו חיים דאית בי' טעם כ"כ כמו שעירב בו ממשו של איסור בכזית בא"פ. וכן פי' הרז"ה בספר המאור והרמב"ן במלחמות והר"ש במס' טבול יום להך דטכע"ק כמו שכתבנו שהטעם לחודי' יהי' אסור. אבל לעולם אין ההתר נהפך להיות איסור. ואין הטעם חמור מהעיקר עצמו. ונמצא דדינו דטכע"ק הוא כמו טעמו וממשו לשיטת רש"י. ובהכי ניחא הא דילפינן מגע"כ היינו שהטעם עכ"פ אסור מדחזינן שהקפידה תורה על הטעם ומה שעשינו סמוכים לסברא זו דההתר נהפך להיות איסור מהא דקול ומראה וריח כו' כדמבואר בדברינו לעיל. וכתבנו דהא דקול ומראה וריח אית בהו עכ"פ איסורא היינו משום שהם איסורי הנאה אבל באיסורי אכילה לא שייך כלל לאסור בטעם לחודי' כיון דלא הוי מידי דאית בי' ממשא. גם זה אינו תדע דהא אביי בעי למילף טעמו ולא ממשו מבב"ח. ואי ס"ד דאית לחלק בין איסורי אכילה להנאה. א"כ מאי מייתי מבב"ח דהא בב"ח אסור בהנאה. ולכך גם טעמו אסור. ואין לומר דראייתו דאביי הוא מדכתיב תלתי קרא חד לאיסור אכילה כו'. וא"כ מוכיח אביי דע"כ טעמו ולא ממשו בעלמא נמי אסור אפילו באיסורי אכילה דאם דווקא באיסורי הנאה למה צריך קרא לאיסור הנאה הא ממילא ידעינן דטעמו אסור ש"מ דאסור בהנאה. דזה אינו דאימא דבאמת אי לא הוי כתיב רק חד קרא לאיסור אכילה הוי ילפי' מיני' לטעמו ולא ממשו בכל התורה ולא הוי ידעינן לאיסור הנאה. אבל עתה דכתיב קרא לאיסור הנאה מנ"ל למילף לטעמו ולא ממשו לכל התורה אימא הא דקפיד קרא אטעמו הוא באיסורי הנאה דווקא. אלא ש"מ דאין לחלק כלל בין איסורי אכילה להנאה לענין איסור הטעם דגם בכל איסורי אכילה עיקר הקפידא הוא על הטעם ולא על ממשות הדבר. דהא נבילה מוסרחת דלית בה טעם שריא מן התורה. וגידין דלית בהו טעם באמת אמרי' דלא הוי רק גזירת הכתוב. וא"כ שפיר מסתבר למימר דהא דטכע"ק היינו שהטעם לבדו יהי' אסור וכדמוכח מהירושלמי ועוד דאטו בסברא בעלמא ניקום ונפלוג על הירושלמי דמוכח מיני' להדיא דעל הטעם לחודי' קאי וכדכתיבנא:

ובזה יתיישב פירושא דכולה סוגיין בלי שום גמגום ויתיישבו כל הקושיות וכל הדוחקי' שהערנו לעיל בשיטת רש"י ור"ת ור"ח והראב"ד. דשפיר נוכל למימר דאביי בה"א ידע מטכע"ק ואפ"ה הוי ס"ד דכזית בא"פ לא הוי מדאורייתא. וא"כ לא משכחת לה שיהי' חייב על הטעם רק דהבליע כזית יין בכזית או בשני זיתים פת ואכלו בבת אחת. וכמ"ש התוס' בנזיר הבאתי' לעיל בשיטת ר' חיים. ואפ"ה הוי ס"ד דמקפה משום התמל"א הוא דלקי על כזית מן התערובות אבל משום טכע"ק לא הוי לקי רק על כזית מן הטעם ואוכלו בבת אחת וזה לא הוי במקפה וכן הא דמייתי ממדוכות וקופות וחמץ נמי ניחא. ויתיישב נמי הא דכתבו התוס' בתחילת סוגיין דהתמל"א לא שייך רק במעורבי'. אשר נתקשינו בכוונתם לעיל דא"כ תיפוק לי' משום טכע"ק ובמ"ש עתה ניחא דאף דאית בהו משום טכע"ק. אעפ"כ צריכינן להתמל"א דאל"כ לא הוי לקי על כזית מן התערובות ואף שכתבנו לעיל דמסוף סוגיין מוכח דהתמל"א הוי אף באינו מעורבי' וכמו שפירש"י. מ"מ הראי' שמביא התוס' מחטאת דהתמל"א הוי נמי במעורבים וודאי משמע כדבריהם דמ"ש רש"י דא"נ לא איבלע בכולה וודאי דהוי דוחק. וגם הא דמקשה הגמ' וממאי דמפת ומיין דלמא מיין לחודי' נמי אתי שפיר. דמשום טכע"ק לית לן לצירופי הפת רק משום התמל"א. וכן הא דמייתי מברייתא דמפת ומיין נמי אתי שפיר דע"כ משום התמל"א הוא דאמר ר"ע לצרף הפת. ולא צריכינן למ"ש רש"י דההוכחה היא מדפליגו רבנן עלה דר"ע ולפ"ז אזדא לה ההוכחה שהוכחנו לשיטת רש"י וכן לכל השיטות דיין בפת מקרי ממשו. ולפי מה שכתבנו נוכל לומר דהוי טעמו. דכל עיקר ההוכחה הוי ממאי דאביי הוי סבר בה"א דטכע"ק לאו דאורייתא. ומקושיית הגמ' ממאי דמפת ומיין וממאי דהביא מהברייתא דמפת ומיין לפי פירוש רש"י. אבל לפי מה שפירשנו עתה אין כאן שום הוכתה ודו"ק. וגם לא נצטרך לומר דד' מיני מדינה אית בהו ממשו של חמץ. ואפ"ה הוי קאמר הגמ' אי הכי לענין חמץ בפסח נמי משום התמל"א. דמשום טכע"ק לית לן לחיובי בהו מלקות כיון דליכא כזית בא"פ. ולא מחייב רק על הטעם לבדו. וגם רבנן דפליגי עלה דר"א בכותח הבבלי נמי סברי דטכע"ק דאורייתא דלית מאן דפליג על טכע"ק כדמשמע מהא דמקשה ור"ע מטכע"ק מנ"ל. ואפ"ה שפיר פליגי עלה דר"א בכותח הבבלי ובכל תערובות חמץ דליכא בהו כזית בא"פ. דמשום טכע"ק לא לקי עלה. ואפשר דאפי' איסור דאורייתא נמי לא הוי בפחות מכזית בא"פ. וכמבואר בדברינו לעיל. וכמו שיתבאר עוד לקמן אי"ה:

וזהו לדעתי כוונת הרמב"ם דמפרש לטעם כעיקר כמו שכתבנו דהטעם לחודי' אסור. וכולהו ס"ל דטכע"ק דאורייתא. כדמשמע מכולה סוגיין כמ"ש ר"ת. ויין בפת וכן חלב נימוח הכל מקרי טעמו ולא ממשו. כמ"ש דאין סברא לחלק ביניהם. ומימרא דר"י במס' ע"ז מפרש דקאי ג"כ על טעם גרידא רק אי איכא מהטעם כזית בא"פ לזה קורא ר"י טעמו וממשו. כמו דפירשנו לשיטת ר' חיים כהן שהביא הרא"ש. וגם ר"י אית לי' דטכע"ק דאורייתא. ולכך לקי על הטעם בכזית בא"פ אבל בפחות מכזבא"פ וודאי דלא לקי כיון שההתר אין נהפך לאיסור בשום ענין. ובכזית בא"פ נמי לא לקי רק באוכל כל הפרס דאוכל כזית מן הטעם עצמו. והא דכתב הרמב"ם דפחות מכזית בא"פ אינו אסור אלא מדבריהם. אף דאיכא למימר להך שיטה דגם בפחות מכזית בא"פ נמי איכא איסורא דאורייתא מידי דהוי אחצי שיעור כיון דטכע"ק מדאורייתא דהטעם לא בטל. א"כ אף בפחות מכזבא"פ נמי יהי' איסור דאורייתא עכ"פ בהטעם כמו חצי שיעור מ"מ מסתבר לי' להרמב"ם דהא דאמרינן חצי שיעור אסור מן התורה היינו דווקא כשהוא בעיני' אבל חצי שיעור ע"י תערובות לא הוי איסור דאורייתא כלל כיון דלא חזי לאיצטרופי והוכיח כן מסוגיין וכמו שכתבנו לעיל דאף לפי פירוש זה שפירשנו עתה להרמב"ם נמי מוכח כן דכיון דאביי בה"א ידע מטכע"ק. ועוד דבמדוכות וקופות וודאי דממשו נמי אית בהו. וא"כ האיך הוי ס"ד דאביי לומר דמשו"ה אמרינן בהו שאני אומר משום דכזית בא"פ לאו דאורייתא. דסוף סוף מי ניחא דעכ"פ ליתסר מדאורייתא משום חצי שיעור. אלא ע"כ דחצי שיעור ע"י תערובות לית בי' איסור כלל. ומכ"ש אם נאמר דהרמב"ם לא גרס להך דאלא מאי התמל"א גבי מדוכות וכותח וקופות. וכמ"ש התוס' וודאי דמוכח כן וגם לגי' רש"י נמי מוכח עכ"פ מקופות וכמש"ל. ומה שכתבנו לעיל לדחות הך סברא דאפשר דאביי סבר בה"א כר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה. באמת לאו דחי' היא. דוודאי דוחק לאוקמי לאביי דלא כהלכתא דוודאי הלכה התם כר"י וכמו שפסקו כל הפוסקי'. ואם אביי הוי סבר בה"א כר"ל וודאי דהוי צריכינן למפסק כאביי דהוא בתרא. אלא ש"מ דאין נראה לשום אחד מהפוסקי' לאוקמי לאביי כר"ל [משום דר"ל איתותב התם מברייתא דכוי וח"ש ואף דדחי לה התם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אינו אלא דחי' בעלמא. למאי דבעי למימר התם תדע. אבל לפי מאי דדחי לה התם להתדע מסתמא אמרינן דילפותא גמורה היא ולא אסמכתא]. ולכך שפיר הוכיח הרמב"ם דחצי שיעור ע"י תערובות לית בי' איסור כלל אפי' בממשו וכ"ש בטעמו ולפ"ז טעמו וממשו וטעמו גרידא להרמב"ם חד דינא אית להו. דבאיכא כזבא"פ לקי בשתיהן ובדליכא כזבא"פ אין כאן איסור דאורייתא כלל. ואפשר דרש"י נמי מודה בהא דחצי שיעור על ידי תערובות וכמש"ל. זהו מה שנלע"ד בביאור כוונת הרמב"ם והיא השיטה הנכונה ומחוורת בפירושא דשמעתין בלי שום גמגום. ולדעתי זהו כוונת ר' אלי' בתוס' דע"ז וזהו שיטת התוס' בנזיר. אף דאיכא לפרשינהו כשיטת ר' חיים מ"מ לענ"ד נראה דכוונו למש"כ זהו מה שהעלתה מצודתי בע"ה בביאור סוגיא זו וה' יראנו נפלאות מתורתו אמן:

והא דאמרינן בחולין (דף צח) ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא. סבר מר בר רב אשי לשיעורי בתלתין. אמר לי' אבוהא לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן. ועוד הא אמר ר"י חצי שיעור אסור מן התורה. לא תיקשה למ"ש לשיטת הרמב"ם דחצי שיעור ע"י תערובות לית בי' איסור דאורייתא כלל. דה"ק התם ועוד הא חצי שיעור בעיני' אית בי' איסור דאורייתא. וכיון דבעיני' אית בי' איסור דאורייתא לית לן לאקולי בביטולי במה שנעשה דרבנן ע"י תערובות. דהא במין במינו וודאי דלא ס"ד דמר בר ר"א לאקולי בפחות מששים דהא לא יפלוג מסתמא על רבא דאמר אמור רבנן בששים במין במינו והיינו ע"כ משום דבעיני' אית בי' איסור דאורייתא לית לן לאקולי בי' במה שנעשה דרבנן ע"י תערובות וה"נ קאמר לי' רב אשי האמר ר"י חצי שיעור אסור מה"ת. וא"כ לית לן לאקולי במה שנעשה דרבנן ע"י תערובות. תדע לך דע"כ צריך לומר כן. לפי מה שהסכים הגר"א (בסי' צח) דחלב בבשר הוי מין במינו. וא"כ בלא"ה נמי וודאי דנעשה מדרבנן ע"י תערובות. דהא מין במינו מדאורייתא ברובא בטל. וא"כ ע"כ צריך לומר דה"ק כיון שהוא בעיני' מדאורייתא לית לן לאקולי ע"י תערובות. וא"כ גם מסוגיא זו לא קשיא לן לדברי הרמב"ם. דאית לי' בח"ש ע"י תערובות לית בי' איסורא דאורייתא כיון דלא חזי לאצטרופי. וכפשטא דסוגיא דידן ואדרבה המדקדק שם בסוגיא דחולין יראה כמעט קצת ראי' לדברי הרמב"ם. דאמר התם ההוא דאתא לקמי' דר"ג בר רבי כו' אמר אבא כו' עי"ש היטב ללשון ראשון דרש"י דמיירי הכל בפלגא דזיתא ולכך הוי ס"ד דהני תנאי ואמוראי לאקולי בהו. דוודאי דוחק לומר דכולהו ס"ל כר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה ולכך הוי ס"ד לאקולי בהו. אבל אם נאמר דחצי שיעור ע"י תערובות לית בי' איסור דאוריית' אף בשאינו מינו כיון דלא חזי לאצטרופי. א"כ אתי שפיר מה דהוי ס"ד דהני תנאי ואמוראי לאקולי בהו. והיינו דהא דבעינן ששים במין במינו היינו משום דכנגדו בשא"מ אסור וכיון דחצי שיעור ע"י תערובות גם בשא"מ לית בי' איסור דאורייתא כלל. ולכך הוי בעי לאקולי במינו. ואפשר דאפי' בשא"מ. ומ"מ לרב אשי לא ניחא להו הך סברא לאפלוגי בינייהו אלא כיון דח"ש אסור מה"ת בעיני' תו לית לן לאקולי בתערובתו כלל. ועדיין צ"ע. אבל הא וודאי דאין סתירה מסוגיא זו לדברי הרמב"ם:

ולשיטת הראב"ד שהבאתי לעיל שכתב דאפי' אי ילפינן טכע"ק ממשרת נמי לא לקי בשאר איסורים דאין מלקין על הק"ו. קשה עוד טובא מסוגיא דידן. דא"כ מאי מקשה הגמ' מדרבנן נשמע לר"ע. וניליף להתמל"א לכל האיסורין מנזיר כמו דילפינן לרבנן טכע"ק לכל התורה מנזיר ולדבריו אין כאן קושיא כלל. דהא דילפינן לרבנן לטכע"ק היינו לאיסורא בעלמא אבל לא למלקות. והתמל"א וודאי לא שייך רק לענין מלקות דלאיסור בעלמא מאי בעי צירוף הא אליבא דר"י קיימינן דחצי שיעור אסור מה"ת, וע"כ דלא בעי צירוף רק לענין מלקות. וא"כ מאי קשי' לי' להש"ס דנילף לשאר איסורים להתמל"א דהא לענין מלקות ליכא ילפותא דאין מלקין על הק"ו. מיהו לזה י"ל קצת לפמש"כ לעיל בדעת הרמב"ם דחצי שיעור ע"י תערובות לית בי' איסור דאורייתא כלל כיון דלא חזי לאצטרופי. וא"כ מקשה שפיר דנילף לשאר איסורי' התמל"א מנזיר עכ"פ לאיסור בעלמא. ויהי' נ"מ לחצי שיעור או להיכי דנתערב ביותר מכדי אכילת פרס דיהי' עכ"פ אסור מדאוריית'. ואי לא אמרי' התמל"א לית בי' איסור דאורייתא כלל. (אף שזה רחוק בעיני שיסבור הראב"ד כהרמב"ם בהא). אבל אכתי קשה דא"כ מאי משני משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובי' והיינו כדמסקי' דלכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיני' דהא כל איסורי' שבתורה מנזיר ילפינן. ואי ס"ד דמנזיר לא מצינן למילף רק לאיסורא אבל לא למלקות. א"כ ע"כ צריך לכתוב קרא גבי חטאת כי היכי דיהי' חייב מלקות דאי ילפינן מנזיר לא הוי בי' מלקות. וא"כ ליתא כאן ב' כתובי' כיון דחטאת למלתי' אצטריך וצע"ג ליישב זה. ולדברי הר"י מאורליינ"ש ניחא ונראה דזהו מה שהכריחו להר"י מאורליינ"ש לומר כן. ועיין:

סוף הספר

תוכן העניינים

דברי דוד פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה