דברי דוד על רש״י· רבי דוד הלוי סגל [הט"ז]
ספר שמות
פרק א
פסוק א
פירש"י שמנאן בחייהם בשמותם כו'. הרא"ם כתב בזה, אינו ר"ל שכותב התורה מנאן דא"כ מאי בחייהם והלא בזמן שכתב משה התורה מתים היו ועוד מאי הבאים באו מיבעי ליה אלא הקב"ה מנאם באותה שעה שירדו למצרים ומשה כתב באותו לשון עצמו שנאמר מפי ה' כו'. ומ"ש הבאים תירצו במדרש כו' עכ"ל ובאמת דחק הרב עצמו במקום שא"צ לפלפול, כי ודאי משה כתב התורה כל ענין כאילו היה הוא עצמו באותה שעה שם, דהא כל התורה נאמרה מפי השכינה והשכינה חי וקיים תמיד כי כל התורה היתה כתובה בלשונה במרום ומשה לקחה משה ודבר זה מבואר בכמה מקומות, ומה שאמר הבאים ולא אשר באו אין זה קושיא לפי הפשט דלשון הווה הוא שייך בין לעבר בין לעתיד כמו שפירש"י תחילת איוב על פסוק ככה יעשה איוב:
לכולם בשם יקרא. הרא"ם פירש שזה קאי על הכנסתן דזה משמע שהם במספר ובשמותן דקריאתן בשמות היא מספרן, וקשה דא"כ מנא לן דההוצאה היא בשמותן. ונראה דפסוק זה קאי על, ההוצאה במה שאמר קודם לו המוציא במספר אלא דהפסוק מסיים איש לא נעדר, דזהו מיותר דהא כבר אמר לכולם, אלא דעל ההכנסה קאמר כן שגם אז לא נעדר מזה הענין שהיה בשעת הוצאה.
[הוספה: בפרשת שמות ברש"י ואלה שמות בני ישראל אע"פ שמנאן בחייהן כו' להודיע חיבתן וכו' עכ"ל. וצריך ביאור מאי נ"מ בהודעת חיבתן. ונלע"ד לתרץ רק נקדים דאיתא בחו"מ סי' ע"ז סעיף ז' וז"ל שנים שלוו מאחד בשטר אחד ומחל לאחד מהם לא מחל אלא חלקו וגובה מחבירו חצי החוב, וכתב רמ"א בהג"ה ויש חולקים, והוא הרא"ש וס"ל דגם חלק חבירו מחול וכתב הסמ"ע דנתבאר מתשובת הרא"ש דלא אמרינן דמחול כל החוב אא"כ אמר אני מוחל לך כל התביעות בזה השטר דכיון דאמר בזה השטר כוונתו על כל החוב, אבל אם לא אמר בזה השטר אמרי' מתוך אהבתו אותו מחל לזה ולא היתה כוונתו על השותפות ויוכל להוציא מהשני חלקו עכ"ל. וכתבתי בספרי ויקהל משה הנ"ל דמיון נאה לזה דהקב"ה היה לו חוב דהיינו שיעבוד מצרים על שנים דהיינו יעקב ועשו כמו שפירש"י בפרשת חקת ע"ש. ונודע שלא היו ישראל רק רד"ו שנים בשיעבוד ונמצא מחל להם הקב"ה החוב א"כ יאמר עשו שגם לו מחל וירצה ליטול חלק בא"י. ונלע"ד דלז"א הכתוב ודגלו עלי אהבה דאי' ודלגו שדלג הקב"ה על הקן ומחל להם, שלא יאמר עשו שגם לו מחול לז"א עלי אהבה, ר"ל לי לבד מחל מחמת האהבה ולא לעשו כנ"ל:
ובזה נבא אל הביאור מדרש תנחומא ריש תרומה וז"ל. ויקחו לי תרומה זש"ה אהבתי אתכם אמר ה' וכתיב ואת עשו שנאתי ואשים את עריו מדבר וגו' עכ"ל. והוא תמוה, ולפ"ד מתורץ דכבר הקדמנו דאם הלוה אוהב למלוה לא אמרינן דמחל גם לחבירו דלזה מחל מחמת שהוא אוהבו ולא לחבירו, וה"ה אם לוה א' הוא שונא להמלוה לא אמרינן דחלקו מחול אף שאינו אוהב להשני, וכן אם אחד הוא קרוב או בנו של המלוה ומחל לבנו או לקרובו לא אמרי' דחלק חבירו מחול כו', א"כ מתורץ, דאיתא בתנחומא ויקחו לי תרומה אמר הקב"ה טובה גדולה עשיתי עמכם שהוצאתי אתכם ממצרים ואין אתם נותנים לי תרומה עכ"ל, והיינו שהוציאנו ממצרים קודם זמן דאל"כ לא היה טובה שכך היה בהבטחה ואח"כ יצאו, רק שלא תקשו הרי אם מחל הקב"ה החוב ליעקב א"כ גם חלק חבירו של עשו ג"כ מחול וא"כ עשה לעשו יותר טובה דהרי ישראל פרעו קצת החוב ועשו לא היה כלל במצרים לזה מתרץ המדרש זש"ה אהבתי אתכם אמר ה', וא"כ כשאחד אוהבו של המלוה לא אמרינן שמחל גם לחבירו דאמרי' לזה מחל מחמת אהבתו וכנ"ל, ועוד תירוץ שני וכתיב ואת עשו שנאתי, וא"כ הוא שונא לו ובזה לא אמרינן שמחל לו החוב וכנ"ל ודו"ק:]
פסוק ה
ויוסף היה במצרים, והלא הוא ובניו כו' קשה לי למה, הוזכר כאן ובניו. שנית במ"ש רש"י ומה בא ללמדנו דמשמע אפי' אם היה כאן דבר מה שלא היינו יודעים מ"מ קשה מה תועלת יש בהודעה זו ומה ריוח יש בה, ואח"כ אמר וכי לא היינו יודעים דמשמע אילו לא היינו יודעים הוה ניחא, וזה אינו דאכתי קשה מה ריוח בזה הידיעה. ונראה לפרש דנקדים תחילה שמה שהיו במצרים נחשב לתועלת כי שם נזדככו ע"י עינוי שהיה להם שם כמבואר בדברי המפרשים, והוא מרומז בפסוק ידוע תדע כי גר וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, נכלל ברכוש ההוא במה שנזדככו שם נשמתם ועפ"ז מתורץ דברי רש"י, דהוקשה לו תחילה במ"ש ויוסף היה כו' דהיינו לענין חשבון מנין נפשות דזה ודאי ל"ק למה עשה פרט מן יוסף שהיה בכלל דמצינו כן את הארץ ואת יריחו דהיינו שהיה יריחו שקול כנגד כולם וכן אפשר גבי יוסף, אלא דקשה כיון שהתחיל לומר איש וביתו דהיינו בניהם של כ"א היו בכלל השבעים נפש וא"כ למה כתב ויוסף ולא הוזכרו בניו שהרי אף הם בכלל המספר והיה לו לומר ויוסף ובניו היו במצרים אלא דע"כ לא בא לבאר המספר עם יוסף אלא מידי אחרינא קמ"ל וקשה מה בא ללמדנו בזה, את"ל דיש לימוד בזה לענין המעלה שזכו מחמת היותם במצרים כמ"ש ע"כ קמ"ל שגם יוסף היה לו המעלה ההיא. על זה קשה דכבר, אנו יודעים זה שהיה במצרים, ותירץ דקמ"ל אע"פ שהיה במצרים מדינת רשע, ועוד שהיה מלך אפ"ה עמד בצדק ועדין צריך לי תלמוד היאך נקשר זה פה, ונ"ל דל"ת שהיה דוקא לשאר שבטים מעלה בחייהם שהיו סובלים צרות הרבה בהיותם בארץ כנען דהיינו רעב והרבה מלחמות משא"כ יוסף היה מלך, ע"כ אמר אדרבה ויוסף היה בצדקו, אע"פ שהיה מלך לא גבה לבו:
פסוק ז
וישרצו, שהיו יולדות ששה בכרס אחד. יליף מן ששה לשונות דאמר הכתוב, והא דנקט רש"י לשון וישרצו ולא לשון פרו מפני שאינו מיותר דהיתור מתחיל מן וישרצו, וא"ל א"כ ונימא רק חמשה דאין יתור רק חמשה, י"ל מדהא לדרשה הא נמי לדרשה כדאמרינן גבי בן בקר רך וטוב:
פסוק י
נתחכמה לו, לעם נתחכמה מה לעשות לו לכאורה פירושו דבא לתרץ על אומרו לו לשון יחיד, וכן הבין הרא"ם והוקשה לו דא"כ למה לא הקשה כן על, רב ועצום דהוא ג"כ לשון יחיד ואמר דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן, ולא נ"ל כן אלא רש"י לא בא לתרץ לשון יחיד דזה פשוט דעם הוא לשון יחיד וקאי על עם אלא דהוקשה לו היתור דלו למה לי דדי לומר הבה נתחכמה פן ירבה. ותירץ דקאי על עם, די"ל במ"ש הנה עם בני ישראל עם ל"ל, אלא דהענין הוא דאף אם יש רבוי בני אדם והם בלי אסיפה אחת ואין להם חבורה ביחד אינם יכולים לעשות שום דבר, אלא אם הם נקראים בשם עם ויש להם חבור יחד אז יכולים לעשות איזה דבר בכח, ע"כ אמר הנה עם בני ישראל פירוש שנהיו לעם, ע"כ הבה נתחכמה לו לעם כלומר מה נעשה שלא יהיו עם, וזהו שהוסיף רש"י מה לעשות לו דהיינו שלא יהיו עם, ועל זה הסכימו שיהיו עסוקים בעבודה ולא יהיה להם שום חבור להקרא בשם עם, ועל זה שפיר אמרו רז"ל למושיען של ישראל דעל זה קאי יתירא דלו שזכרנו:
ועלה מן הארץ, על כרחנו הרא"ם פירש דאע"ג דמנהג העולם חפצים בזה אם ילך השונא ממנו מ"מ כאן היו תופסין בהם בהכרח ועכשיו יצאו מידינו, וקשה דאם היו דואגים שמא יגברו ישראל עליהם אמאי לא היו דואגים שמא יהרגו את מצרים באותה מלחמה. ותו קשה כיון דישראל היו רבים מהם למה הזכירו מלחמה שיתוספו על השונאים הא יש לחוש גם לזה שמא יתגברו ויעלו מהארץ בעל כרחם. ונ"ל דרש"י מפרש הפסוק בדרך אחר לפי פשוטו, דיש להקשות מה זה שאמר גם הוא על שונאינו האי גם אין לו פירוש דמשמע שבלא"ה יש תוספת על השונא עד ששייך לומר שגם אלו יתוספו אלא דה"פ שדואגים שמא כי תבא מלחמה השונא עם המדינה יתוספו ישראל על אנשי המדינה כאילו רוצים לעזור להם ויהיו לאחדים עמהם, ואח"כ ונלחם בנו ויהפכו לנו לאויבים, ושמא תאמר אנחנו לא נקבל אותם שיהיו עמנו כמו שמצינו בדוד, עם אכיש מלך פלשתים לזה אמר ועלה מן הארץ בעל כרחנו ילכו עמנו (זה פירוש נכון), אבל לא היו דואגים שילכו מהם דודאי היו חפצים בזה, ובזה מתורץ קושית הרמב"ן על רש"י שהקשה היה לו לומר ועלה על הארץ שכן דרך הלשון בענין מלחמה כמו עלה רצין מלך ארם ירושלים למלחמה עליה (ישעיה ז') דלפי פירושנו החשש היה שיעלו בעל כרחנו כאילו רוצים לסייע אותם:
פסוק יא
את פיתום ואת רעמסס, שלא היו ראויות לכך. י"מ שהוכיח זה מלשון את פיתום כו' דמשמע שכבר היו פיתום, ורעמסס אלא שהוסיפו בחיזוק, וזה אינו דהא כתיב ויבן את ואת רחובות נינוה כו' משמע שהיינו מה שהיה אח"כ, אלא נראה דיש כאן יתור תיבה ערי דהיה ל"ל ויבן מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסם אלא דה"ק ויבן מה שהיו כבר ערים דהיינו את פיתום כו):
פסוק יב
וכאשר יענו אותו, בכל מה שהם היו נותנים לב כו'. צריך להבין דעת רש"י בזה, דתחילה אמר שפיר יענו וירבה הוא לעתיד דהיינו דקאי על המחשבה שהיתה תחילה וחושב על העתיד, ואח"כ כתב כן רבה וכן פרץ ותו דלמה לא נקט גם על יענו כן, ותו במה שמביא המדרש משמע שבא לפרש פירוש אחר ממ"ש תחילה לפי הפשוט וזה אינו כאן, וזה יש לתרץ דבא ליתן טעם אחר על לשון עתיד של ירבה ויפרוץ, דדוקא אם זה לשון התורה שמדברת להודיע מה שנעשה כבר קשה היה לומר בלשון עבר דהא בשעת כתיבת התורה כבר נעשה זה אבל אם רוח הקודש אומרת כן לא קשיא כלל דרוח הקודש אמרה כן קודם לזה ונלע"ד דקשה לו דמשמע כאן מכח כ"ף הדמיון שיש היקש ודמיון להעינוי עם הרבוי והפריצה דעל זה אמר כן ירבה, וזה אינו דלא קרב זא"ז, ע"כ פירש דהדמיון הוא מצד המחשבה, כמו שהיה להם מחשבה כן היה לו ית' מחשבה כל אחד לפי ענינו, אחר כך מתקן לשון כן שהוא מיותר. ומצינו בפרשת, כי תצא ג"כ לשון כזה בפסוק כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, שם לק"מ דבאמת מרמז שם הרי זה בא ללמד ונמצא למד כמ"ש שם רש"י ע"כ כתב רש"י כן רבה וכו', להורות דל"ת דכיון שאנו מדמין מחשבה למחשבה הוה דמיון ממש, דהיינו כמו שבבן אדם יש מחשבה ואח"כ מעשה כן הוא ח"ו בו ית' וזה אינו שבו ית' המחשבה היא עצמה המעשה דכשחושב באיזה ענין הוא כבר נעשה משא"כ בבן אדם דאפשר שלא יבא לידי מעשה מה שהוא חושב, ואיתא בפרק חלק שבעכו"ם מצרף הקב"ה מחשבה [רעה] למעשה, ע"כ כתב לשון כן להורות כאילו כבר נעשה מה שבמחשבתו יתברך, וע"כ אמר רש"י כן רבה כו', דזה נלמד מלשון כן מורה שאין כאן עתידות אלא ההווה ועתיד שניהם בפעם אחת, ואין דמיון כן אלא לענין שיש כאן וכאן מחשבה אבל עצם המחשבה אינם דומים דבמחשבה זו של המצריים לא היה רק מחשבה לחוד ואפ"ה נענשו כמו שזכרנו, אבל במחשבתו יתברך הוא כאילו כבר נעשה, וזה נלמד ממלת כן כאילו אמר כבר הוא כאילו נעשה. על זה אמר אח"כ שע"פ המדרש יש פירוש אחר על מלת כן, ואע"ג דבפ"ק דסוטה אמר ר"ל דבר זה דרוח הקודש על קושיא דרבו ופרצו מיבעי ליה מ"מ גם תיבת כן מתורץ בזה, דבא להורות על דבורו יתברך מדה כנגד מדה, דכלפי שאמרו מצריים פן ירבה אומרת רוח הקודש כן ירבה דמה שאתם חוששים מכח ספק אני אעשה אותו ודאי. כנ"ל נכון בכוונת רש"י:
ויקוצו כו', כקוצים היו בעיניהם ואע"פ שויקוצו קאי על המצריים ה"ק נתמלאו למצריים קוצים בעיניהם מחמת בני ישראל:
פסוק טו
שם האחת שפרה, שפרה זו יוכבד כו' תיקן בזה לתרץ לשון אשר שם האחת דלא היה לו לומר מלת אשר ולא ה"א של האחת אלא שם אחת שפרה ושם שנית פועה, ועל מה הזכיר כאן לשונות מראים על מה שמפורסם כבר, אלא זהו יוכבד ומרים שהם מפורסמות בתורה:
פועה זו מרים שפועה ומדברת והוגה לולד כו' בגמרא פ"ק דסוטה איתא בלשון זה שפועה ומוציאה הולד, וזה לא נתיישב לרש"י, ומשמע דרש"י לא גריס הך ומוציאה הולד אלא שפועה לולד, וכן משמע מלשונו שם בגמרא. וק"ל למה קרא לפועה מילדת והלא מעשיה אחר הלידה הרבה דאז שייך להשתיק התינוק כשהוא בוכה לא בשעת לידה. אבל התוס' בשם ר"ח גרסו גירסא זו ופירשו לחשו לחישות ויוצא הולד כמו שעושין הנשים עכשיו ללחוש באזני האשה וקשה לפר"ח למה לא נקט פועה לראשונה שהרי מעשיה קודם לשפרה שמשפרת הולד אחר שיצא כבר, ונ"ל דזה הוא הוכחה למה שאמרו שזו היא יוכבד ומרים, דקשה קושיא זו שזכרנו ופירשו דזו יוכבד ומרים והוזקק להזכיר תחילה שפרה שהיא אמה של פועה:
פסוק יז
ותחיין את הילדים, מספקות להם מזון. בפ"ק דסוטה לא דיין שלא היו ממיתין אותם אלא שהיו מספקות כו' אין הפירוש בזה דקשה לתלמודא היה לו לכתוב ולא המיתו דודאי גם אילו כתב ולא המיתו היה קשה עדיין ל"ל ולא המיתו כיון שכבר כתוב ולא עשו כו', אלא דל"ת דסיפא דותחיין הוא פירוש על הרישא דולא עשו, דעל זה קשה ל"ל הפירוש דפשיטא הוא. על זה תירצו דסיפא מילתא אחריתי היא ואמר קרא דרך לא זו אף זו, לא די במה שלא עשו דהיינו שלא המיתו אלא אף זו שהיו מספקות להם כו' וקשה קושיא זו במאמר פרעה ותחיין את הילדים דל"ל ותחיין כיון שאמר למה עשיתם כו' ושם א"ל דהקשה להם ג"כ על מה שהספיקו להם כו' דא"כ לא היו המילדות מתרצים כלום במ"ש בטרם תבא אליהן כו' דאכתי קשה על הסיפוק. ונראה לתרץ אחר שנדקדק עוד לשון יתור במ"ש אם בת היא וחיה, דדי לומר אם בן הוא והמיתן אותו ממילא ידענא אם בת לא תמיתון. ועוד במ"ש מדוע עשיתן את הדבר הזה מה עשייה שייך בזה היה לו לומר מדוע לא עשיתם כדברי, ונ"ל דפרעה גזר אומר אם בן הוא והמיתן אותו בידים ואם בת היא וחיה מעצמה אבל אתם לא תעשו שום פעולה כדי להחיותה כדרך מילדות שעוסקות בהולדה שמסייעות לתינוק במה ששייך לו להחיותו, והם עשו להיפך כי עשו כל הפעולות כדי להחיות התינוק הן זכר הן נקבה, ע"כ אמר מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים ולא הייתם אפילו בשב ואל תעשה. ולעיל לא שייך לתרץ כן יתורא ותחיין כו' בדרך זה, כי כתוב שם ותיראן המילדות את האלהים נכלל בזה שעשו כל פעולות הצריך לתינוק דאל"כ אין שם יראת שמים, אבל בדברי פרעה יתפרש שפיר הפירוש שזכרתי. וכן יש לכוין במדרש שאמר וז"ל אם זכר הרגו אותו ואם נקבה אל תהרגו אותה אלא אם חיתה חיתה ואם מתה מתה עכ"ל. דקשה מה כיון במ"ש ואם מתה מתה אלא דה"ק שיהיו בכל ילדה נקבה בשב ואל תעשה ולא יעשו פעולה להצילה ממיתה כמו שאמרנו:
ותחיין את הילדים כו', לפי שלשון עברי וכו'. לפי שבלה"ק ישמש בוי"ו המהפך מעתיד לעבר, ובעתיד אין חילוק בלשון רבים לנקבות בין נוכחות לנסתרות, וע"כ בא לשתיהם ותחיין, ובלשון ארמית לא ישמש בוי"ו המהפך ותרגם בלשון עבר ושם יש חילוק בין נוכחות לנסתרות וק"ל:
פסוק יט
חיות הנה, בקיאות כמילדות בגמרא פ"ק דסוטה מאי חיות אילימא חיות ממש אטו חיה מי לא צריכא חיה לאולודי ומסקינן שנמשלו לחיות, וכמ"ש רש"י אח"כ בשם רבותינו וקשה כיון דאידחי בגמרא מיד פירוש של חיות ממש היאך הביאו רש"י לפירוש הפסוק ונראה דרש"י ס"ל דאפשר לפרשו ג"כ כפשוטו חיות ממש, וה"ק דהעבריות אינם כמצריות דהמצרית תיכף שמרגשת קצת חבלי לידה שולחת אחר המילדת אע"פ שעדיין יש שהות הרבה עד הלידה ולפיכך אינו בנמצא שתלד בלא המילדת כי היא מקדמת עצמה בזה. אבל העבריות הם בקיאות בענין לידה ואינה שולחת אחר המילדת עד שיש זמן קרוב ללידה ומתוך כך בשעה ששולחת אחריה היא מולידה בעוד המילדת בדרך וכשתבא כבר ילדה האשה, וזה שאמר בטרם תבא המילדת וילדה ואחר זה באה המילדת. זה נכון לפי הפשט, אלא דבתלמוד אמרו דרך דרש שנמשלו כולן לחיות השדה
פרק ב
פסוק א
ויקח את בת לוי וכו' ובת ק"ל שנה היתה. יש מקשין למה הוזכר נס זה בתורה כמו שנזכר גבי שרה. ונראה דלק"מ דודאי ידוע לכל שבידו יתברך לעשות נסים שלא כדרך הטבע וא"צ להזכיר זה, אלא דגבי אברהם ושרה היה שם הודעה תחילה לאברהם ושרה ושרה היתה צוחקת ודברים אלו הוצרכו להכתב בתורה וכן הרבה דברים שהיו שם משא"כ כאן דלא היה רק הנס לחוד א"צ להזכירו:
וקורא אותה בת לוי. בגמרא פ"ק דסוטה לא הוזכר שם בת לוי אלא בת לחוד. ואיך שיהיה לא הבנתי הוכחה זו לומר שנהפכהלנערה דאטו על זקנה אין לומר בת פלוני והלא בשרה פירש"י בת ק' כבת כ', גם אח"כ כאן ברש"י זכר בת ק"ל כו'. ונראה דמשום קושיא זו הוסיף רש"י מלת לוי ופירושו דכל שמייחס אותה אחר אביה משמע דאין לה חשיבות מצד עצמה, ואם היתה זקנה היה לקרותה בשמה ג"כ יוכבד בת לוי, ותו דגבי עמרם כתב איש מבית לוי לא יחסו אלא אחר בית אב שלו ואותו קרא איש וביוכבד כתב בת ויחסה אחר האב, אלא ודאי דלא היה עדיין יחוס מצדה ע"כ קראה בת לוי והלא בת ק"ל היתה:
פסוק ג
ולא יכלה עוד הצפינו כו', והיא ילדתו לששה חדשים. בפ"ק דסוטה דילדתו לט' חדשים וג' חדשים היתה מעוברת קודם נישואין השניים, וכתב הרא"ם שדברי רש"י הם ע"פ אגדה החולקת על התלמוד:
בחמר ובזפת כו', כדי שלא יריח. אבל גבי נח היה הכרח לכך מפני חוזק המים אלא דקשה דגבי נח פירש"י החילוק הזה של חוזק המים וכתב שם ועוד שלא יריח הצדיק משמע שלריח רע אין חילוק בין חוזק המים. ונ"ל דגבי נח לא היה שייך ריח רע כי התיבה היתה גבוהה שלשים אמה והזפת לא היה אלא למטה במקום ששוקעת במים ונח היתה דירתו למעלה מזה, אבל תיבתו של משה היתה קטנה והיה מונח במקום שהיתה שוקעת:
פסוק ה
את אמתה כו', ורבותינו דרשו לשון יד היינו בפ"ק דסוטה, ואע"ג דגם פירוש שפחתה הוא בגמרא שם דפליגי בזה ר' יהודה ור' נחמיה, רש"י קרא לזה דרשה ושפחתה הוה פשוטו, ומש"ה אמר קודם לזה ורבותינו אמרו וכאן אמר דרשו:
פסוק ו
והנה נער בוכה, קולו כנער. זה דברי ר' יהודה אבל ר' נחמיה הקשה עליו א"כ עשיתו בעל מום דלוי נפסל בקול ונ"ל דר"י ס"ל לפי שעה היה כך כדי שתחמול עליו והרמב"ן פירש דמיום הולדו נקרא נער כמ"ש מה נעשה לנער היולד, ולא מתיישב הייתור דהנער דלא היה לומר אלא והנה בוכה:
פסוק ט
היליכי, נתנבאה ולא ידעה כו'. כתב הרא"ם אע"ג שדרך הלשון הוא כן כמו הא לכם זרע מ"מ כל, היכא דאיכא למדרש דרשינן, ול"נ דכאן מצינו שלא כדרך לישנא דקרא דהא כתיב את הילד והיה לו לומר היליכי, הילד, את אינו צודק בזה כמו שם גבי זרע דלא כתיב את הזרע אלא לדרשה קאתי והיליכי היא תיבה בפני עצמו ולא דבק עם הילד:
פסוק יב
וירא כי אין איש שאין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר אע"ג דמאותו זנות שבא עליה המצרי נולד המקלל כמ"ש והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, ופירש"י שם מלמד שנתגייר הכא אמר שמהיום והלאה לא יצא ממנו אבל זה כבר יצא ממנו. ועוי"ל שלא יצא ממנו גר שיהיה בתוך עם ישראל לעם אחד כמ"ש על ונשיא בעמך לא תאור היינו בעושה מעשה עמך אבל רשע לא נקרא עמך. והקשה הרא"ם דכאן משמע דאם היה איש עתיד לצאת ממנו להתגייר לא היה הורגו ואמאי הא כבר נתחייב מיתה ממה שעשה בבית ובשדה כמו בכל חייבי מיתות שאין משגיחין על מה שעתיד לצאת ממנו, ועוד הביא מה דאמרי' בפ' שור שנגח גבי אל תצר את מואב דהיה משה סבור שחייבים מואב הריגה מכח הצווי של צרור המדינים ואמר הקב"ה ב' פרידות טובו' יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית ע"ה אמר הקב"ה שלא יכה את מואב אע"פ שנתחייבו במה שנלחמו עם ישראל, ועוד הביא מהריגת אנשי שכם מחמת שעברו על הדין ולא מיחו בשכם ולא השגיחו אם יצא מהם זרע כשר. ודחק לחלק בזה. ולעד"נ דאין כאן קושיא, דיש חילוק בין מיתה בידי שמים דנתחייב מיתה מדין שמים או מי שנתחייב בדיני אדם, דהמתחייב בידי שמים לא נתחייב אם סופו להוליד זרע כשר אבל מי שנתחייב בידי אדם אין משגיחין בזה. מש"ה גבי מואב דחיוב שלו מכח חיוב בידי שמים ע"כ הועיל דבר זה, וכן משה שהרג המצרי בשם המפורש הוא כמו דיני שמים שהרי מיתתו בידי שמים, אבל באנשי שכם לא היתה מיתתם רק שבני יעקב דנו אותם מכח הטעמים שכתב הרמב"ן בפ' וישלח בזה לא הקפידו על זרע שלהם:
פסוק יג
שני אנשים עברים, דתן ואבירם כו'. אע"ג דבפ' שלח לך פירש"י אנשים ל' חשיבות שאני הכא דלשון אנשים הוא מיותר דהרי כתיב עברים אלא דאתי לג"ש דכתיב במקום אחר גבי דתן ואבירם סורו מעל אהלי האנשים כו' וא"ל דילמא נילף ממרגלים דכתיב בהו כולם אנשים ופירש"י כשרים היו באותה שעה דהרי כאן מפורש לרעה דהיו שניהם רשעים כמו שפירש אח"כ. ועיין בפ' שלח לך:
למה תכה כו' בהרמת יד נקרא רשע. קשה מנלן דנקרא רשע בשביל זה שמא הוכיחו סתם על זה, ואי משום דכתיב לרשע, שמא התורה מעידה שבלאו הכי היה רשע, כמו שע"כ אתה צ"ל גבי השני שהיה רשע מדקרי אותו רעך והיינו שבעלמא היה רשע ה"נ באותו שרצה להכות ומנלן דנקרא עכשיו רשע בשביל הרמת יד ונרא' לתרץ דממ"ש נצים משמע דשניהם היו רשעים, ותו דהא יש ג"ש דאלו הם דתן ואבירם ומפורשים במקום אחר לרשעים וא"כ קשה למה אמר לרשע לשון יחיד שהוא היה רשע אלא דה"ק באמת כבר היה רשע אלא דקמ"ל דאפי' אם לא היה כבר רשע היה נעשה עכשיו רשע מכח הרמת יד:
פסוק יד
מי שמך לאיש, והרי עודך נער.קשה אטו בנערות, וזקנות תליא מילתא ונראה דה"ק אתה קורא אותי רשע ומתגבר עלי איני יודע במה כחך גדול אם מצד שאתה משתמש בשם הלא איסור, יש בזה דאיתא. בפ' בתרא דקדושין (ד' עא) אין מוסרין השם אא"כ הוא בחצי ימיו והטעם שמא ישתמש בו לאיזה דבר והנה אתה עודך נער ואין לך רשות להשתמש בשם, ואם בהריגה כפשוטה מי שמך לאיש שר וכו'.
הלהרגני אתה אומר, מכאן אנו למדין כו' דאל"כ אתה מבקש מיבעי ליה. וא"ל היאך היה סבור שיהרגו בשם כמו המצרי דהא באמת ראה בעצמו שאינו מת, דלפי דרכי לק"מ, דלא קאי, רק על כחו של משה שאמר הרשע דאתה קורא אותי רשע וסמכת על שאתה תוכל להרוג ע"י שם, באמת אין לך כח עלי שאני מזרע ישראל וע"כ אמר הלהרגני אתה אומר שיש לך כח להרגני באמירה שלך כאשר הרגת את המצרי לא כן הוא. כנ"ל בזה:
אכן נודע הדבר כו', להיות נרדים בעבודת פרך. תיקן בזה דל"ת מאי תמיה שלו הא כבר נגזר במאמר כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם, ע"כ אמר להיות נרדים בעבודת פרך ולא הוזכר שם רק עבדות ועינוי וזה יוכל להיות בלא עבודת פרך:
פסוק טו
וישמע פרעה, הם הלשינו עליו. נראה דלמד זה מיתור לשון את הדבר הזה דדי לומר וישמע פרעה, אלא מרמז על הדבר הזה עצמו שאמר משה שיש דלטורין, שכיון שאמר בפרהסיא כאשר הרגת את המצרי ודאי עשה כן כדי לפרסם הדבר, ונתקיים כן כי הם הלשינו עליו וברית כרותה לשפתים, כמו שדרשו על פסוק שמעו דבר ה' קציני סדום לפי שאמר תחילה כסדום היינו:
וישב על הבאר כו' למד מיעקב. וא"ל יעקב ממי למד, דשם נזכר מעשה שראה יעקב בבאר איך היה שם דבר שינוי משאר בארות שצריכים כל הרועים להתאסף שם, אבל כאן אמר וישב על הבאר אע"פ שלא ראה שום שינוי אלא ודאי שלמד כן מיעקב:
פסוק כג
וימת מלך מצרים, נצטרע כו'. דאל"כ למה נאנחו ישראל אחר מיתתו. ותמה הרא"ם למה סיים הפסוק מן העבודה היה ל"ל משום מיתת בניהם. ונ"ל דבאמת היו נאנחים משום בניהם רק שלא היו רשאים לזעוק בפירוש דבר זה, דכיון ששחיטת בניהם היתה רפואת המלך ויקצוף המלך עליהם שאינם רוצים ברפואתו ע"כ אמרו ישראל הטעם שהוא מחמת כובד העבודה, אבל באמת ויזעקו בלא העבודה אלא מחמת בניהם. וסיים הכתוב ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה הגם שגלוי לפניו ית' שלא היתה שועתם מחמת העבודה מ"מ הוא ית' ידע שאין היזק באבדן מולדתן כי סופן להיות רשעים כדאיתא במדרש שמיכה נשאר מהם ועשה פסל, ע"כ אמר הכתוב שלא היה הקב"ה מקבל שועתם מחמת הבניה אלא מן העבודה:
פרק ג
פסוק ג
אסורה נא אסורה מכאן להתקרב שם דקשה למה זכר את ההסרה דפשיטא שיסור מכאן אם ירצה לילך לשם והיה לו לומר אלכה נא. ותו דאם הראייה כפשוטה מה תועלת שילך לשם כיון דאף כאן הוא רואה, אלא דעל קירוב להקדושה קאמר דכל המתקרב אל הקדושה צריך הכנה בדעתו ומחשבתו להסיר ממנו מה שלא היה לו תחילה קדושה שתהיה לו עכשיו, ע"כ אמר אסורה מכאן להתקרב, שם להקדושה, ולא על קירוב המקום ממש קאמר:
פסוק ה
אדמת קדש הוא המקום פירוש דל"ת דהוא קאי על אדמת וא"כ היה ל"ל היא לשון נקבה כדאמר רק אדמת מצרים לא היתה לפרעה, אלא דהאי הוא קאי על המקום שזכר כבר:
פסוק י
ועתה לכה ואשלחך וגו', וא"ת מה יועילו כו'. פירוש דלפי משמעות הענין היה משמע דמ"ש והוצא הוא פירוש על מ"ש ואשלחך אל פרעה דהיינו שהשליחות יהיה על זה. וזה אינו מצד הלשון דהיה ל"ל להוציא אלא דכשאמר ואשלחך ממילא ידענא שהוא להוציא אותם ממצרים, אלא דסוף הפסוק מתרץ מה שקשה דמה יועיל השליחות דשמא לא יוציא הן מצדו הן מצד ישראל לזה אמר והוצא כו' דדבר זה אני מבשרך שלא ישתנה הדבר ובודאי תוציאם:
פסוק יא
מי אנכי מה אני חשוב כו'. אע"פ שכבר אמר לו והוצא דהיינו שבודאי תוציאם כמ"ש לפני זה, מ"מ חשב משה כיון שהכל יהיה בודאי דרך נס לא דרך הטבע כי היאך יבוא לפני מלכים אלא ע"כ דרך נס, וא"כ אני חושש שמא יגרום החטא ותתבטל הגזירה כמו שמצינו גבי יעקב שחשש כן אפי' אחר ההבטחה:
וכי אוציא את בני ישראל כו' מה זכו ישראל שיעשה להם, נס קשה וכי למד משה קטגוריא על ישראל. אלא דגם זה הוא הדרך שזכרתי דשמא יגרום החטא שלהם שלא להגאל, דבשלמא אם היה להם זכות מצוה הייתי אומר אין עבירה מכבה מצוה אבל איני יודע מה זכות יש להם. והשיבו על הראשון לא שלך היא כי אם משלי כי אהיה עמך, ואתן לך אות שתהיה בטוח על זה שלא תהיה ניזק מצד איזה חטא דהיינו שראית שהסנה איננו אוכל ומצד חשש שלך מצד מה זכות כו' אל תירא הגם שאין להם זכות לעת הזאת מ"מ אני רואה להם זכות של עתיד שיקבלו תורה בהר הזה. ולפי ד"א לא יהיה האות מחמת הסנה כמו שזכרתי אלא האות של הצלחת השליחות שאני שילחך עכשיו יהיה לך לבטחון שאח"כ אתן לכם התורה. וכדי של"תמה אות הוא לבטחון דהאות הוא להצלחת השליחות היא גופא איני יודע אם יהיה, בשלמא לפירוש הראשון יש עכשיו אות מה שכבר ראה בסנה אבל לפירוש השני קשה, ע"ז אמר רש"י שכך מצינו בסנחריב בענין האות של עתיד על עתיד שאחריו:
פסוק יד
אהיה אשר אהיה, אהיה עמהם בצרה זו כו' דבר זה פירשתי יפה בדרוש של סדרא זו:
פסוק טו
וזה זכרי כו', וכן בדוד הוא אומר ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור. יש לתמוה היאך מרומז כאן החילוק שבין הקריאה להכתיבה. ונראה שהוא ע"ד דאיתא ס"פ אלו עוברין (דף נ') ר' אבינא רמי כתיב זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור, פירש"י בלשון אחרון כיון דכתיב זה שמי פשיטא דזה זכרי היאך יקרא אלא בשמו, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, לימדו הקב"ה שם הכתב ושם הקריאה וא"כ גם כוונת רש"י בפסוק ה' שמך לעולם ה' זכרך כו' דהכתוב אומר ה' שהוא שם הוי"ה הוא שמך לעולם, אבל אותו השם הוי"ה זכרך לדור ודור שיש לאותו השם תואר אחר לזכרון בקריאתו:
פסוק טז
את זקני ישראל כו' היאך אפשר לו לאסוף כו', קשה הא כתיב ויקהל משה את כל עדת ישראל וכ"ש הזקנים לחוד ונ"ל דהתם ל"ק שהיה מקהיל אותם ע"י שופר, משא"כ במצרים שלא היה להם שררה היה צריך לילך בעצמו לאספם וזה א"א למשה עצמו, וגם ע"י שלוחים לא היה כי עדיין לא היה לו שום שררה בשליחות שלוחים:
פסוק יח
ושמעו לקולך וכו', שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף שבלשון זה נגאלים. לאו למימרא שע"י זה יוודע שהוא הגואל האמיתי, דשמא הוא כבר שמע דבר זה מן יוסף או מאחרים, אלא דהכי אמר יעקב ויוסף שתהיו בטוחים שיבא הגואל האמיתי ולא יוכחש דבר זה אם לא שלא יאמר פקוד יפקוד, וכיון שאתה אומר כן יסמכו על ההבטחה שהוא הגואל האמיתי וכ"כ הרמב"ן. וכתב עוד אבל במקום אחר מצאתי שמשה נתלש מבית אביו י"ב שנה שאילו גדל הבית אביו היו אומרים שאביו מסרה לו לפי שיוסף מסרה ללוי בסוד ולוי לקהת וקהת לעמרם ולכך נתלש מבית אביו וכשהלך והגיד לישראל האמינו בו ע"כ. והחזקוני הקשה שלא מצינו ביעקב פסוק דפקוד יפקוד אתכם, והרמב"ן כתב אולי ידרוש מה שאמר יוסף פעמיים פקוד יפקוד להגיד שמסורת בידו מאביו:
נקרה עלינו כו' כמו ויקר אלהים אל בלעם אע"ג דשם פירש"י שהוא לשון טומאה גם כאן יש טומאה מצד ארץ מצרים שהמקום טמא, ע"כ נלכה נזבחה לה' אלהינו להבריח הטומאה:
אחא נקרה מאתו הלום. זהו פירוש על מה שהביא תחילה ואנכי אקרה כה. וברא"ם גורס אהיה נקרא כו' ע"ש:
פסוק יט
לא יתן אתכם וגו', אם אין אני מראה לו ידי החזקה. פירוש דהיד החזקה קאי על הקב"ה, ולפירוש זה א"צ לשום חבור לפסוק ושלחתי שאח"כ, כי הענין של פסוק נשלם בסופו, דקמ"ל שלא ישלח אותם כל זמן שאין אני מראה לו ידי החזקה. ממילא פסוק ושלחתי כו' דאח"כ הוא ענין בפני עצמו. אבל לפירוש השני לא נשלם הענין של פ' הראשון אלא אחר החבור של פסוק ושלחתי, דכשאמר ולא יתן אתכם להלוך הוא ענין אחד שלם ואח"כ מתחיל ענין אחר דהיינו דקמ"ל דאין מניעות השליחות בשביל תקיפות ידו. ובזה צריך אני לומר עוד דבר אחר, דכל שאתה אומר אין הענין נעשה בשביל כך צריך אתה לומר אלא בשביל כך. וזה לא שייך במאמר ושלחתי שאחר זה, אלא דפסוק ושלחתי הוא דרך הוכחה למה שאמר קודם לו וה"ק ואין הענין משום תקיפות ידו דהא ושלחתי כו' פירוש שתראה דבאמת ושלחתי את ידי כו' ואחרי כן ישלח אתכם אז תבין למפרע מה שלא שלח אתכם תחילה לא היה משום תקיפות דיליה ופירוש זה דאמר דהפסוק השני הוה הוכחה לשלפניו דבר זה לא נמצא בתרגום רק בשם ר' יעקב בר מנחם נאמר לו כן נ"ל ביאור הדברים ואין כאן קושיא כלל:
פרק ד
פסוק ט
והיו המים וכו', ואלו כשיהיו לארץ יהיו בהוייתן בס"א גרסי במקום ואלו ואף וכן העתיק הרמב"ן דברי רש"י וכן ברא"ם. ולפי גירסת ואף ה"פ שומע אני שיהיו דם בעודן בידו וכך ישארו אף שיגיעו לארץ דהיינו בהיבשה ולפ"ז מ"ש רש"י בהווייתן יהיו בהווייה של דם, ע"כ כתב עוד פעם שנית והיו ללמד שדוקא אחר שיגיעו לארץ יהיו דם ולא בעודן בידו. ולשון בהווייתן אינו מיושב שפיר לפ"ז דמשמע כהווייתן בתולדותם דהיינו מים אבל הדם אינו הויה להם אלא שינוי מהווייתן הטבעי. ולגירסא ואלו ניחא לי טפי דה"ק דה"א דלא נעשו דם אלא בשעת לקיחתן ביד אבל אח"כ כשיפלו לארץ יחזרו להווייתן הראשונה בטבעם שהיא סתם הווייתן דהיינו מים קמ"ל והיו השני דאדרבה לא נהפכו לדם אלא משעה שנשפכו לארץ ושם נשארו כן אבל בעודן בידו לא נעשו עדיין דם. וגירסא זו נראה עיקר והיא ברוב ספרים. ופירושה דאילו לא נכתב והיו בתרא הו"א דנעשו דם תיכף בלקיחתו ונשארו כן עד לעת שנשפכו לארץ לדם ביבשת, כלומר בעת שנתלשו מן המים ואח"כ חזרו למים כהווייתן דמעיקרא, קמ"ל דהווייתן לדם לא היתה עד ביבשת. והרא"ם הקשה על והיו קמא ל"ל הל"ל והמים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, ולפי דרכנו לק"מדה"א דהמים משעת לקיחתן נעשו תיכף דם ונשאר כן לעולם ביבשת קמ"ל והיו קמא אצל מים כדי שנפרש והיו המים כו' היינו הויה דמים עד אח"כ דבאו ליבשת נשאר אח"כ הווייה דדם. כנ"ל בזה:
פסוק י
גם מתמול וגו' שלא רצה ליטול גדולה על אהרן. כתב מהרא"י לפ"ז לא מתיישב מה שהשיבו הקב"ה ידעתי כי דבר ידבר כו' ותירץ דה"ק אהרן דבר ידבר כלומר שאתה תדבר בעצמך ע"כ מתורץ כפל דבר ידבר, זהו דרך דרש ולפי פשוטו ה"ק מה אתה מקשה לי מגדולתו של אהרן והלא כבר ידעתי שאהרן דבר ידבר וראוי הוא לכך אלא שמ"מ אתה צריך לעשות צווי שלי שנית שאהרן לא יקנא בך וזהו שמסיים וגם הנה הוא כו' ועכשיו מיושב לשון וגם:
פסוק יא
או מי ישים וגו' מי עשאן עורים שלא ראו כו' וקשה למה הזכיר הכתוב פקח מאחר שאין לו צורך בענין זה של משה ואם יש בו אי זה צורך כמו שמוזכר בתנחומא או מי עשך פקח שתברח מפני פרעה א"כ למה לא זכרו רש"י. ונ"ל. דהפקחות היה בזה דלפי הטבע אין אדם יכול לברוח בהיותו בין ההורגים בבימה אלא ודאי שמשה היו עיניו פקוחות וראה שההורגים נסתמו עיניהם וע"כ מילא את לבו לברוח ורש"י לא הוצרך להזכיר זה כיון שזכר כבר ענין עור ותכלית של זה הפקחות הוא בשביל ענין העיוור. וזהו עצמו הפקחות. ועיין בפ' יתרו בפסוק ויצילני מחרב פרעה מה שכתבתי שם:
הלא אנכי, ששמי ה' עשיתי כל זאת. נראה דהוצרך לזה דודאי גם משה האמין בה' וידע כל מה שעשה לו הוא ית' אלא שהיה חושש שמא יגרום החטא כמו שאמרו גבי יעקב דהיה מפחד כן אע"פ שהיתה לו כבר הבטחה ממנו ית', השיבו ית' אל תירא מזה כי כל עיקר כוונתי לתשלום שכר ועל זה נקרא שמי ה' שאני נאמן לשלם שכר כמ"ש רש"י ריש וארא שעל זה רמז לו שם הוא ית' שאני אשלם שכר ואוציא את ישראל ממצרים א"כ אין ביטול בדבר כאן מאחר שעשיתי כל כך נסים בשביל להוציא את ישראל ממצרים ע"כ אין כאן חשש שמא יגרום החטא:
פסוק יג
ביד תשלח כו', שאין סופי להכניסם כו'. ובפ' בהעלותך בפסוק נוסעים אנחנו פירש"י שיתף עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזירה וכסבור שהוא נכנס. וכן קשה ממ"ש רש"י בפסוק תביאמו ותטעמו נתנבא שלא יכנס כו' וי"ל שודאי היה רצון הקב"ה שלא יכנס משה לארץ אפי' בלא גזירה מצד שחטא משה אלא מצד שיש טובה לישראל כמ"ש במדרש אילו הכניס משה את ישראל לא"י לא היה אפשר להיות בהמ"ק חרב ואין זה טובה באמת לישראל כי עתידים לחטוא ויצת, אש בציון וכילה חמתו בעצים ואבנים ונשארו ישראל קיימים. וזה הדבר ידע גם משה אלא שהיה סבור שאפשר שלא יחטאו ולא יצטרכו לבא לידי חורבן ע"כ היה סבור שיכול להיות שיכנס הוא לא"י וא"צ לומר בזה ביטול הגזירה שעדיין לא היתה גזירה אלא היתה ידיעה דרך נבואה שעתיד להיות כך ומ"מ אין לזה הכרח ודבר זה נוגע לענין קושיית בחירה וידיעה שאין להרהר אחר זה דמ"מ הבחירה לא נתבטלה. אבל אחר שנגזרה גזירה מצד חטא משה כמ"ש לכן לא תביאו כו' אזי נמנע כניסתו לארץ. וזה דבר ברור:
פסוק יח
וישב אל יתר חותנו, ליטול רשות שהרי נשבע לו. הקשה הרא"ם דכאן משמע שלא היה צריך רק נטילת רשות ולא צריך התרה וכן משמע לעיל גבי ויואל פירש ג"כ שהיה נשבע שלא יצא כ"א ברשותו. ובפ' אלו נאמרין משמע דהיה צריך התרה דאמר רב נחמן ויאמר ה' במדין לך שוב מצרימה במדין נדרת במנין התר נדרך דהיה צריך התרה ולא נטילת רשות לחוד. והאריך בזה. ול"נ ד"ז דאיתא בש"ר ולמה השביעו א"ל יודע אני שיעקב אביכם כשנתן לו לבן בנותיו נמלך והלך לו חוץ מדעתו שמא אני נותן לך בתי ואתה עושה לי כך מיד נשבע לו ונתן לו את בתו ואגב נתרץ ג"כ מה שקשה דתחילה אמר ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי כו' משמע שמעצמו אמר כן ואח"כ אמר ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב וכו' משמע שמצד הדבור עשה כן ונ"ל ששתי שבועות היו שם, הא' שמשה לא יזוז משם אפי' לבדו בלא אשתו ובניו בלי דעתו של יתרו וזה מבואר ברש"י לעיל על ויואל משה, ושבועה השניה היתה שלא יקח אשתו ובניו אתו כמוזכר במדרש ושבועה זו היתה בסתם שלא ילך ממדין עם אשתו ובניו ולא תלה הדבר בדעת יתרו ואע"ג דזכר במדרש דגבי יעקב נטל את בניו בלי דעת לבן מ"מ אח"כ אמר שסתם נשבע לו וא"כ שבועה הא' א"צ התרה רק ידיעת יתרו אבל שבועה השנית צריך התרה. ומש"ה ניחא הכל דתחילה אמר משה מעצמו שילך הוא לבדו למצרים ויראה שלום אחיו וישוב לביתו למדין. ויש סיוע לפירוש זה ממאמר אלכה נא ואשובה דהפסיק בתיבת נא בין אלכה לואשובה להורות דנא שהוא לשון בקשה קאי על ההליכה לחוד אבל באמת ואשובה למדין אח"כ רק שאראה את אחי שם ועל זה אמר לו לך לשלום ולא היה צריך להתרה רק לידיעת יתרו וע"כ פירש"י ליטול רשות דבזה סגי. ואח"כ אמר הקב"ה שילך לגמרי ממדין עם בני ביתו ויתיישב שם ע"כ אמר לך שוב מצרים ר"ל עם הכל ילך כי מתו כל האנשים וכו', ועל זה אמר ויקח משה את אשתו ואת בניו כו', והיינו אחר ההתרהכמו שזכרו במדין נדרת במדין התר נדרך, כנ"ל נכון בזה:
פסוק יט
כי מתו וגו', אלא שירדו מנכסיהם י"מ שזה מוכח מדאמר המבקשים את נפשך ולא אמר אשר בקשו את נפשך. אלא דעדיין הם חיים ומ"ש כי מתו פירושו כי ירדו מנכסיהם וא"כ עדיין מבקשים אלא שאין יכולת בידם לעשות עמך רע מחמת שעניים הם:
פסוק כ
וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה. אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים כו'. דא"א לומר כסדר דהיאך שב למצרים ואח"כ לקח המטה והא במדין היה המטה, אלא דהך אין מוקדם ומאוחר שוה למה שמצינו במקומות אחרים דכאן י"ל דה"ק ויקח משה, את המטה כבר קודם שובו, וכן פירש"י בויקרא גבי ונמצה דמו דה"ק וכבר נמצה דמו, ואמר שם רש"י לפירוש זה דמקרא מסורס הוא, וע"כ אמר גם כאן שאין מדוקדק המוקדם ומאוחר בכאן:
פסוק כג
הנה אנכי הרג וכו' אבל הקב"ה ישגיב בכחו כו', לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב ודבר זה מפורש שפיר בפ' אל נקמות ה' אל נקמות הופיע ר"ל שהקב"ה יש לו רחמנות קודם הנקמה וגם אחר הנקמה וע"כ אמר אל קודם הנקמה כי אל הוא מדת החסד והזכיר ה' שהוא ג"כ מדת הרחמים והיינו, אחר הנקמה. והרחמים של אחר הנקמה הוא פשוט שחס עליו קצת בשעת הנקמה ואינו מכלהו אבל הרחמים קודם הנקמה אינו מובן מה הוא, על זה חוזר ואומר, אל נקמות דהיינו חסד שלפני הנקמה מה הוא נקמות, הופיע לשון גילוי שתחילה מגלה לו שיביא עליו נקמה אולי ישוב כמ"ש רש"י כאן:
פסוק כד
ויחי בדרך במלון, משה. כתב זה דבמקומות אחרים שנאמר ויהי לא לא קאי על האדם אלא מורה על זמנו של הענין שיאמר אח"כ כמו ויהי בימים הרבים כו' וכן כולם, וכאן א"א לומר כן דא"כ על מי קאי מ"ש ויפגשהו ה' למי פגש אלא ע"כ דהך ויהי קאי על משה ועליו אמר ויפגשהו ועוד הוכיחו ממ"ש אח"כ ויבקש המיתו ולמי קאי, ובאמת יש תנא בנדרים דמפרש דאת התינוק ביקש להמית, ע"כ נקט כאן תחילה למשה דעליו קאי כתנא השני:
ויבקש המיתו כו', ועל שנתרשל מן המילה כו'. בגמרא פרק ארבעה נדרים תניא ר"י בן קרחה אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה כו' פירוש דר"י קמ"ל דאין פירוש התרשלות המילה שם דהיה משה יכול למולו קודם לכתו ממדין בענין שהיה יכול למולו בלי מניעה, דודאי משה לא היה נחשד על זה אלא דהיה לו מניעה מצד סכנת הדרך. אלא שנענש מחמת שבא למלון סמוך למצרים היה לו אפשרות למול ולילך בלי סכנה כן פירש"י והר"ן שם, ומשה בבואו למלון נתעסק בעסקי המלון ואח"כ למול בנו ולא היה לו להתעסק שם אלא במילה תחילה:
סכנה היא לתינוק הרא"ם הקשה הא קודם מתן תורה הוה ועדיין לא נצטוה וחי בהם ולא שימות בהם. ולק"מ דודאי הסברא נותנת שאין צוויו של הקב"ה להמית נפש עבור המצוה שדרכי השי"ת דרכי נועם כו' ולא בא אח"כ בשעת מתן תורה אלא להזהיר שיש עונש על זה מי שממית עצמו בשביל מצוה:
פסוק כו
אז הבינה שעל המילה בא להרגו. הקשה הרא"ם למה לא הרגישה כן בשעת, הבליעה אלא חשבה שלא בא להמיתו רק להראות שימול אותו ולמה לא חשבה כן אחר שהרפה ממנו ונ"ל דה"ק דודאי חשבה שבא להמיתו דאם לא בא אלא להראות שימול בנו לא היה לו לבלעו אלא מקום המילה בלבד אלא שביקש להמיתו, אלא דבשעת הבליעה חשבה שכבר נתחייב מיתה מחמת עבירה זו ואין לו עוד תקנה ע"כ אמרה חתן דמים אתה לי שאתה גרמת מיתת בעלי, אבל כשהרפה ממנו ראתה כי לא בא להמיתו תיכף אלא יש לו עוד תקנה במילה, אז אמרה חתן דמים למולות, שהמלאך הראה עונש מיתה אם לא תמול א"כ חתן שלי נתרפא על דבר המילה, כלומר שיש עוד תקנה:
פרק ה
פסוק א
ואחר באו וכו' החזירם לאחוריהם. הקשה הרא"ם, שהרי בפרשת משפטים כתיב תחילה עלה אלי אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק ואח"כ כתיב ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, משמע דאכולהו קאי, ואם היה זה בעבור פרעון חטא אהרן מה חטא וכן נדב ואביהוא. ונראה שיל"ד דכיון דאמר משה לבדו ממילא אתמעט אהרן וכל שאחריו ולמה הוצרך להזכיר אח"ז והם לא יגשו אלא דוהם קאי על הזקנים לחוד ושתי הגשות קאמר, דהיינו תחילה יעלו כל הנזכרים לענין השתחוויה ושם כולם שוים, אלא דאחר השתחויה יהיה הגשה למשה לבד ואפילו אהרן אתמעט ולאהרן נדב ואביהוא תהיה עכ"פ ג"כ הגשה קצת כמ"ש רש"י ביתרו אבל והם דהיינו הזקנים לא יהיה להם אחר ההשתחויה כלל הגשה אלא יחזרו לאחוריהם אלא שיש עדיין לומר דילמא נדב ואביהוא הם שוים להזקנים דכיון שאנו רואים שיש עכ"פ הגשה קצת לאהרן מכח יתורא דוהם כו' ולזקנים כלל לא אלא שיש ספק לענין נדב ואביהוא אם נכלול אותם עם אהרן ולומר שתהיה להם ג"כ הגשה קצת או נכלול אותם עם הזקנים וקרא דוהם כלל גם אותם בזה אמרינן אוקי אמסתבר דמצינו בזקנים שחטאו, כאן אמרינן דעלייהו לחוד קאי והם, דודאי ניחא טפי לומר דקאיועל כולם מסתמא אלא דע"כ לא קאי על אהרן וצריך אתה לסתור הכלל, ע"כ אזלינן בתר הסברא היאך לסתור הכלל (כנ"ל נכון) ובמדרש יליף המיעוט דזקנים מפסוק, ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה כו' וקשה דהא שם קאי לענין שיעשו משפט בין איש לרעהו כדפירש"י שם, ע"כ אתא שפיר גירסת רש"י דיליף מונגש משה לבדו:
פסוק ו
הנוגשים, מצריים היו. דאל"כ למה לא הוכו כמו שוטרי בני ישראל:
פסוק ז
תבן אשטובל"א. בריש כירה פירש"י קש זנבות השבלים וגבבא הנגבב מן השדה אשטבל"א, וא"כ כאן מיירי ממה שנשאר בשדה דהיינו גבבא אבל התוספות כתבו שם דהנשאר בשדה שהוא אשטבל"א הוא נקרא קש. ותבן הוא מה שנקצר עם השבולת. וא"כ קשה דהא כאן כתיב תבן ממילא, לא הוה כאן אשטובל"א. וצ"ל דכאן קרי ליה תבן לשון זיבול כמ"ש התוס' שם מידי אחרינא:
פסוק טז
וחטאת עמך, אילו היה נקוד פת"ח. פירוש תחת הטי"ת אז היה דבוק לתיבה שאחריו דהיינו עמך כמו חטאת הקהל היא, ואז לא היה נקרא שם דבר בפני עצמו כי אין ביאור לו כי אם מחמת הדביקות, וא"כ היה פירושו דבר זה של פרעה הוא חטאת של עמך, אבל עכשיו שנקוד קמ"ץ תחת הטי"ת אינו דבוק לעמך, דאילו לא נכתב רק חטאת לחוד בקמ"ץ היה לו פירוש בפני עצמו כמו והאחד לחטאת ואז מיקרי שם דבר ואז פירושו שדבר זה מביא לחטאת ופירש אח"כ למי לעמך וחסר למ"ד כמו בית לחם:
פסוק כב
למה הרעות וכו' וא"ת מה איכפת לך. קשה היאך לא איכפת ליה בצרות ישראל, ונראה דה"פ דע"כ אין כאן שתי קושיות אחת על הרעות ואחת על השליחות דא"כ היה קושיא של למה הריעות אינה תלויה בשליחותו דהא שליחותו קושיא אחרת היא ועל זה קשה מה טעם זכר כאן דוקא קושיא של למה הרעות ולא קודם לזה דהיה להם עכ"פ עבודה קשה, אלא צ"ל דגם קושיא הראשונה היתה ג"כ מחמת השליחות, דתחילה הקשה למה הרעות מחמת שליחותי וא"ת לי מה איכפת לך שהריעות היתה גם אם לא היתה השליחות שלך אלא אדם אחר היה שליח, על זה קובל אני למה שלחתני דקי"ל מגלגלין חובה ע"י חייב ולמה אני הוא החייב להתגלגל על ידי חוב אל ישראל וביאור ענין זה לפי דעתי דמשה לא ידע משליחות אחרת שלא נתגלה לו עדיין, ובשליחות הזה ראה ריעותא וחשב אולי לפורענות נעשה שליחות שלו והעם לא יהיו נגאלים ח"ו כי אפשר שגרם חטאם כמו שאמר אכן נודע הדבר שהיו בהם דלטורים וע"כ היה קובל שעל ידו יהיה גלגול הפורענות ח"ו, ודרך זה יתיישב בו תחילת הפרשה שאחריה אי"ה:
פרק ו
פסוק ב
וידבר אלהים אל משה, דבר אתו משפט כו' דברי רש"י בזה הענין קשה לכאורה להבינו, וגם חבור הפסוקים של וגם שלש פעמים צריך ביאור רחב התקשרותם ביחד, ראשונה במה שנתנו טעם בשם אלהים כאן יותר ממקומות הקודמים הרבה פעמים שם אלהים, תו כפל לשון רש"י על שהקשה לדבר ולומר, תו מה תשובה נמצא על שאלת משה למה הרעותה, ועל השליחות שלו, תו לשון רש"י אבות הראשונים לשון הראשונים הוא מיותר ולא נמצא זה בשאר מקומות שנזכרו אבות וגם אין לו פירוש דמדאמר הראשונים מכלל דאיכא אחרונים מאן נינהו, תו במ"ש ולא לחנם שלחתיך מהיכא תיתי לומר כן. ועוד יש הרבה דברים שצריכים ביאור ולא זכרנום, גם מה שהאריך הרא"ם בקושיות ויתורצו בדברינו אי"ה ונ"ל בדברי רש"י שהוקשה לו שינוי השם בפסוק אחד בראשו הזכיר שם אלהים ובסופו שם ה' אלא דיש כאן שני ענינים, הענין האחד הוא משפט על משה במה ששאל והרהר, והשנית לתרץ קושיות שלו וע"כ אמר וידבר אלהים דזהו משפט על העבר. והוא בדרך זה דבמאמר למה הרעותה יל"ת ולומר דדרך שאלה אמר כן לא דרך הרהור, כמו שאמרו במדרש רבה מאי למה הרעותה בנוהג שבעולם ב"ו אומר לחבירו מה אתה עושה כן הוא כועס עליו פירוש בתמיה, ומשה אמר למה הרעותה כו'. ואיתא עוד במדרש, שהחטא של משה היה במאמר ומאז באתי אל פרעה כו' אמר משה לפני הקב"ה באז חטאתי ובאז אני מקלסך. ונראה דאין כאן מחלוקת דבאמת היה חטא במאמר למה הרעותה כי בדעתו היה להרהר אלא שלא היה גלוי לבני אדם דשמא אמר דרך שאלה ובקשה כמו למה ה' יחרה אפך והקב"ה לא הראה עליו משפט עד כי אמר ומאז באתי כו' שגלוי לכל ומזה בא עליו העונש גם על למה הרעותה כי נגלה עליו גם בזה שהיה הרהור בלבו וע"כ אמר רש"י על שהקשה לדבר בדברים גלויים שזכרנו דהיינו וגם מאז ולומר ג"כ למה הרעותה כי בא זה וגילה על זה זהו, פירוש של וידבר אלהים אל משה שדבר אתו משפט. ואח"כ כדי לתרץ שאלת משה למה זה שלחתני וחשש לגרם חטא ישראל אמר ויאמר אליו אני ה', כי כבר כתבנו בסוף שמות דמשה היה חושב ששליחותו היתה בחנם מחמת גרם חטא של ישראל ולא ידע שעדיין תהיה שליחות אחרת, על זה אמר אני ה' נאמן לשלם שכר ולא לחנם שלחתיך כמו דעתך אלא ויבא הדבר לידי גמר בשליחות אחרות ש אני מבקש לשלם שכר, למתהלכים לפני ולקיים הבטחתי שדברתי לאבות הראשונים, והוכיח דבר זה שלא יהיה בחנם דהא הבטחתי להאבות לתת להם את ארץ כנען משמע להם עצמם והם הראשונים לזה ואח"כ זרעם אחריהם דבכולם כתיב לך ולזרעך והרי האבות הם הראשונים ולא נתקיים הבטחתי להם, וע"כ תתקיים במה שאני נותן לזרעם אחריהם בה נחשב כמו להם עצמם, א"כ ע"פ הכרח הוא להביאם לארץ כדי שיתקיים אמתות שלי לתת שכרם של האבות, וע"כ אמר וארא אל האבות להורות דבר זה כי בשביל שהם אבות וקיום הבטחתם תלוי בכם וא"כ אין ביטול בדבר מחמת גרם חטא של ישראל:
פסוק ג
ושמי ה' וכו' לא ניכרתי להם במדת אמיתות שלי פירוש שהם ג"כ, ידעו ששמי ה' מורה על תשלום שכר אלא שלא נודע להם בפועל שלא הגיע זמן תשלום שכר עדיין בימיהם. והרא"ם נתן חילוק בין הבטחת בשם אל שדי שהיא על תנאי שלא יחטאו ובין הבטחת שם של ארבע שהיא בלא תנאי, ולא נ"ל כן אלא כל הבטחות שוות, אלא ששם אל שדי אין עצמותו אלא הבטחה לחוד, אבל שם של ד' עצמותו מורה על קיום ההבטחה, ואע"פ שנאמר שם של ד' בהבטחה ענינו שמורה על הקיום, וע"כ אמר שלא נודעתי להאבות קיום הבטחה עדיין שיראו בפועל מה שמורה שם של ד' שענינו הקיום:
שהרי הבטחתי ולא קיימתי הקשה הרא"ם דדברי ה' א"צ ראייה ולפי שיטתי דלעיל שהאבות עצמם היו בהבטחה זו כיון שנאמר לך ולזרעך אתי שפיר דה"ק שהרי לאבות עצמם הבטחתי ולא קיימתי עדיין א"כ מוכרח שיתקיים הבטחתם על ידיכם וא"כ אין חשש שמא יגרום חטא שלכם שתתבטל ההבטחה שזה אין שייך אלא לאותו עצמו שהובטח אבל לא בבא מחמת זכות אחרים:
פסוק ד
וגם הקימותי וגו', וגם כשנראיתי להם באל שדי כו'. זהו הוכחה שנית לבטל חשש גרם חטא ישראל, שהרי בשעת ההבטחה באל שדי העמדתי ברית לקיים זה ולא קיימתי עדיין והכרח הוא להתקיים מחמת זה:
פסוק ה
וגם אני כמו שהצבתי כו' יש עלי לקיים, פירוש זהו חזוק לבטל חשש גרם, חטא שזה אינו מבטל עכ"פ חשש גרם חטא דאמרינן בגמרא מעולם לא יצאה מדה טובה מן הקב"ה וחזרה אלא מתקיימת עכ"פ וע"כ לא אמרינן שיגרום החטא אלא שיש לדאוג שיבא איזה פורענות ח"ו, וע"כ אמר כאן וגם אני פירוש מצורף לזה שאמרתי הנה מדתי היא שאיני משנה מקיום הבטחתי לבטל מה שאני מבטיח לטובה אפילו אם יחטא האדם, כל זה הוא בירור שבודאי אקיים הבטחתי ע"כ שמעתי את נאקת בני ישראל כו':
אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור אותו הברית. נראה דקשה לו היאך תלוי זכירת הברית בשמיעת נאקתם ואילו לא היו צועקים וכי לא היה ראוי לזכור הברית, ע"כ פירש שהם נואקים וטוענים על המצריים שהם עושים להם יותר מן הגזירה דהגזירה היתה כי גר יהיה זרעך לחוד, אלא שהם מוסיפים על, זה ועבדום וענו אותם, וזה שאמר אשר מצרים מעבידים אותם מעצמם ועל ידי זה ואזכור את בריתי כפי מה שנזכר שם על ועבדום וענו אותם דהיינו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:
פסוק ו
לכן, ע"פ אותה השבועה, אמור כו'. פירוש משום זה נסתלק חשש שמא יגרום החטא כמו שזכרנו וע"כ, אמור לבני ישראל אני ה' הנאמן בהבטחתו ולא לחנם היתה שליחות משה, והרעה אשר נהיתה על ידו היא כדי לקיים אחר זה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ואלולא זה שנתקיים ועבדום וענו אותם לא היה מתקיים ואחרי כן יצאו כו', וע"כ מתורץ מה שהקשית למה הרעותה שזו היא טובה באמת כי יצאו ממצרים ברכוש גדול ואח"כ תתקיים נתינת הארץ שזו התחלה לה, וע"כ סיים והבאתי אתכם כו':
פסוק ח
נשאתי את ידי הרימותיה לישבע בכסאי כתב הרא"ם הרימותיה בכסאי לישבע בשמי לא להשבע בכסאו כי אין שבועתו יתברך בכסאו רק בשמו כדכתיב כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם. ותימה עליו דבסוף בשלח פירש"י ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו ושם הוזכר כס ושם יה בשוה דמשמע כמו שנשבע בשם יה כך נשבע בכסאו, וכן הוא עיקר שהוא יתברך נשבע בכסא מלכותו כדרך מלך ב"ו שנשבע במלכותו:
דרך כלל נחזור ביאור פרשה זו לפירש"י, לפי מה שזכרנו כוונתו הוא בדרך זה, דמשה הוקשה לו על תוספת העינוי אחר שליחותו, הגם שהוגד לו תחילה שלא ישלחם פרעה עד שיבאו עליו המכות מ"מ זה היה אפשר להיות בלא עינוי יתר. ע"כ היה חושש שמא גרם חטא ישראל שלא תתקיים הבטחתם לבא לארץ, ע"כ הקשה למה הרעותה בעינוי יתר וא"ת מה אכפת לי בזה כיון שגרם חטא שלהם קובל אני למה שלחתני וגלגלת חוב על ידי. השיבו הש"י תחילה לענשו שלא יכניסם לארץ, וזהו וידבר אלהים אל משה. ואח"כ התחיל לתרץ קושייתו ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר ותקויים ההבטחה לא כמו שחששת מחמת גרם חטא, ונתן לו הוכחות על זה שלא שלחו בחנם, האחת כי אילו לא היה כאן זכות ישראל היה אפשר לומר גרם החטא, אבל אינו כן כי אני נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני הם האבות הראשונים בהבטחה זו, כי גם הם עצמם נרמזו בהבטחה שאמרתי לך ולזרעך, ויש במשמע שתחילה להם ואח"כ לזרעם ועוד יש לפרש שבמה שיכניס בניהם לארץ יהיה גם להם כאילו הם קיימים, וכזה מצינו בהרבה מקומות והנה לא קיימתי להאבות מה שהבטחתים באל שדי, וא"כ ע"כ צריך שיהיה הקיום שלהם תלוי בקיום לבניהם וא"כ אין חשש גרם חטא ישראל. ועל זה שמי ה' שהוא מורה על ההבטחה וקיומה לא ניכרתי להם עצמם דהיינו להאבות, וא"כ ההכרח שיהיה הקיום לזרעם שנית שבשעת ההבטחה לאבות היה שם ברית שהיא שבועה, שלישית וגם אני דהיינו מצד מדותי לקיים הבטחתי אפי' בלא שבועה כמ"ש רז"ל מעולם לא יצאה מדה טובה מלפני הקב"ה אפילו על תנאי וחזרה. כל זה מבטל חשש שמא חטא גורם לבטל ההבטחה, וגם ששמעתי נאקת בני ישראל אשר יש להם טענה שמצריים מוסיפים להעבידם, יותר מן הגזירה שנגזר עליהם, והיינו קושיא של למה הרעותה, דיש מזה טובה ובזה יש תועלת ואזכור את בריתי דהיינו מה שאמרתי ועבדום וענו אותם וגם את הגוי דן אנכי, לכן ע"פ שבועה זו שזכרתי שיאמינו שאני ה' נאמן בהבטחתי לקיים, ולא תחוש לגרם, חטא והוצאתי אותם תחילה ברכוש גדול ואח"כ תתקיים השבועה להכניסם לארץ. זהו המשך הפרשה אע"פ שהרא"ם ושאר מפרשים לא פירשו כן חלקי מה' אמרה נפשי והוא נכון. ומתורץ כל מבוכת המפרשים בזה:
פסוק ט
מקצר רוח כו', ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה. אע"פ שגם לפירוש הראשון ג"כ קאי אשל מעלה כמו שזכרנו, מ"מ יש חילוק דלפירוש קמא יהיה מאמר אני ה' תירוץ על קושיית משה ומודיע להם דבר חדש מה שצריך שיהיה עוד לפניהם, שעל זה מורה שם בן ד' ברוך הוא, משא"כ לפירוש רבותינו ז"ל אין שם בן ד' דכאן להשמיע דבר חדש אלא דרך קושיא על מ"ש משה למה הרעותה שהרהר אחר מדות השי"ת:
וגם הקימותי כו' וא"ת לא הודיעם שכך שמו. פירוש שהשאלה והידיעה תלויים זה בזה שכל שיש שאלה יש ידיעה וכל שאין שאלה אין ידיעה וא"כ כיון שאמר לא הודעתי ממילא ידעינן שלא היה שם שאלה, על זה אמר שאינו כן שהרי באמת לא היה שם שאלה ואפ"ה היה שם ידיעה אלא ודאי שאינם תלויים זה בזה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שהיה לו לומר לא שאלו לי. ואין להקשות דכאן משמע דאילו אמר לא הודעתי קשה עליו הרי הודיע תחילה כו' ולעיל אמר לא הודעתי אין כתיב כאן דמשמע אילו אמר כן לא היה קשה מידי דלעיל לא נתכוין אלא להורות החילוק שבין הודעתי לנודעתי, ובזה נדע להבין פירוש של נודעתי שהוא לשון הכרה לא ידיעה פשוטה כמשמעות לא ידעתי וכאן לא הוזכר ידיעה פשוטה כלל דבאמת א"א לומר כאן כלל כן:
ועוד היאך הסמיכה נמשכת כו'. פירוש בשלמא לפירוש קמא הוי הכל הוכחה למה דלא חיישינן לביטול ההבטחה מחמת גרם חטא כמו שזכרנו, אבל לפירוש רז"ל שאין כאן באמירת אני ה' אלא להקשות ממה שלא הרהרו האבות ובזה אין מקושר וגם הקימותי כו':
מה הפטיש הזה מתחלק לכמה ניצוצות פירש"י בפ' ר"ע (פ"ח:) מה פטיש זה מתחלק הסלע על ידו לכמה ניצוצות וקשה דא"כ מה הסלע מתחלק מיבעי ליה. אבל ר"ת פירש דסלע זה מיירי בסנפרינון שהפטיש מתפוצץ ממנו כדאיתא במדרש והקשה הרא"ם לתרווייהו שלא מצינו שם ניצוץ אלא בדבר המאיר, לכן נראה דה"פ הפטיש המפוצץ הסלע הוא עב מאוד ומרוב עביו כשמוציאין אותו מהאש מתחלק לכמה ניצוצות מרוב חומו, ופירוש הפסוק הנה כה דברי כאש וכפטיש יחד, ול"נ דה"ק כפטיש שהוא מכה על הסלע מתחלק הפטיש לכמה ניצוצות שנתזין כדרך שיש במכה אבן בברזל שקורין שבא"ל שנתזין ממנו ניצוצות של אש:
פסוק יב
ואיך ישמעני פרעה, זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה נראה שהוצרך לזה דבאמת יש פירכא דמה לישראל שהם בקוצר רוח, ע"כ צ"ל דהא יש סברא אחרת שפרעה לא ישמע מצד שהוא ערל שפתים ואין זה כבוד מלכות, ואם תרצה לומר שהם שקולים זה מקוצר רוח וזה מכח כבוד מלכות א"כ אין כאן ק"ו, ע"כ אמר שהתורה מודיענו שיש טפי סברא למניעת השמיעה מצד כבוד מלכות מבקוצר רוח של ישראל, וע"כ אמרה תורה כאן לשון ק"ו. וכן יש לפרש גם בפרשת ויגש על פסוק הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו כו' כמו שזכרתי שם, ולכוונה זו הזכיר רש"י לומר שזהו אחד מי' ק"ו שבתורה, ובזה מתורץ מ"ש ערל שפתים קודם ואיך ישמעני פרעה להורות תיקון הפירכא על הק"ו ולפ"ז לא ס"ל לרש"י כרמב"ן שכתב על ואני ערל שפתים פירושו, ועוד שאני, ערל שפתים, אלא שדבר זה הוא עצמו של הק"ו דמה ישראל לא שמעו אלי מקוצר רוח ק"ו לפרעה מצד ערל שפתים, שזה סברא טפי לבלתי שמוע, והתורה מעידה על זה:
פסוק טז
ושני חיי לוי כו' שכל זמן שאחד מן השבטים היה קיים לא היה שיעבוד קשה קושיאגדולה מכח זה דהא אמרינן במדרש בפרשת בשלח שבני אפרים מיהרו את הקץ לצאת ממצרים ל' שנים וע"כ נהרגו מאנשי גת דהיינו פלשתים וכן מפורש בפיוט בשביעי של פסח קלגסים מראות עצמות זבד ושותלח כו' דהיינו בני אפרים כמוזכר בדברי הימים (סי' ז') ובני אפרים שותלח כו' וזבד בנו ושותלח בנו וגו' והרגום אנשי גת כי ירדו לקחת מקניהם ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו, משמע שאפרים ואחיו היו חיים בשעת הריגת זבד ושותלח, וזה א"א שהרי מתו כל השבטים קודם השיעבוד כמוזכר כאן והיאך אמרו שזבד ושותלח נהרגו סמוך ליציאת מצרים ונראה לתרץ אחר שנדקדק עוד בפסוק שם שאמר ויתאבל אפרים ימים רבים ולא קבל תנחומין מאחיו יותר מכשיעור הנהוג ולמה היה כן. אלא דהענין הוא כך שלא נהרגו בניו של אפרים בחייו אלא שראה בנבואה שלעתיד יהיו נהרגים, וכוונת הכתוב והרגום שאח"כ יהיו נהרגים, כמו והרגוני על דבר אשתי שפירושו על העתיד, ומ"ש כי ירדו לקחת מקניהם היו"ד בקמ"ץ דהיינו לשון עבר דהיינו שבשעת הריגה יהיה דבר זה כבר עבר שירדו לקחת מקניהם וע"כ היה מתאבל עליהם, והיה ימים, רבים כי באמת היו עדיין חיים ואין מקבלים תנחומין על החי כדאמרינן גבי יעקב בפרשת וישב ויתאבל על בנו ימים רבים מטעם זה וכן הוא גבי אפרים ממש שהיו בניו עדיין חיים בימיו. (כנ"ל נכון ואמת בס"ד):
ולוי האריך ימים על כולם. לשון הג"א שהרי לוי כשבא למצרים בן מ"ג היה שהרי בן פ"ד היה יעקב כשהוליד את, לוי וראייה לזה כי שבע שנים היה מיום שנשא יעקב את רחל עד שנולד יוסף כדמוכח בקרא, שהרי כאשר ילדה רחל את יוסף אמר שלחני ואלכה ואז נשלמו השבע שנים שהיו לו לעבוד עוד, ועוד ראייה מדכתיב ארבע עשרה שנה עבדתיך בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ואלו שבע שנים משנולד יוסף שאז התחיל לעבוד בצאנו כמ"ש בקרא ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה ושבע שני השבע ושתים שני רעב הרי ל"ט נמצא משעה שנשא רחל ולאה עד שבאו למצרים מ"ו שנה היה וכל השבעה בנים של לאה נולדו בשבע שנים א"כ בשנה השלישית של נשואי לאה ילדה את לוי נשאר מלידת לוי עד שבאו למצרים מ"ג שנה, וכך היה לוי כאשר בא למצרים ונשאר עוד מן חייו צ"ד שנה וכל ימי לוי לא היה שיעבוד, הוציאם מן רד"ו שזה הזמן היו במצרים נשאר קי"ו שנה ימי השיעבוד מכאן אנו יודעים ימי השיעבוד:
פרק ז
פסוק ג
ואני אקשה וגו', בחמש מכות הראשונות כו'. נראה הטעם שגלוי היו לפניו יתברך שהם עצמם יחזקו לבם ולא היה צריך לחזק לבם עד מכת שחין שהיו נכנעים כמ"ש ולא יכלו לעמוד כו' מפני השחין והי' הקב"ה מחזק לבם:
אלא ויחזק לב פרעה. ואע"ג דגבי ברד כתיב ג"כ ויחזק, נראה דשם יש כפל לשון ויכבד לבו הוא ועבדיו ואח"כ ויחזק לב פרעה, אלא צ"ל דהך ויכבד קאי על הקב"ה שהכביד לב פרעה ואח"כ הוסיף פרעה חיזוק מעצמו ומש"ה אמר שה אחר זה כי אני הכבדתי כו' שלא יטעה לומר שפרעה חיזק לבו מעצמו, ולשון טוב לי דנקט רש"י נראה דמתרץ בזה לשון הכתוב ואני אקשה כפל לשון דהיה לו לומר ואקשה אלא דה"ק ואני לטובתי אקשה את לב פרעה:
פסוק טז
עד כה כו' שאפתח בה בכה. פירוש המכה עצמו, אבל בשאר מכות לא נאמר כה רק בהתראה ולא במכה עצמה:
פסוק כב
ויחזק לב פרעה, לומר ע"י מכשפות כו', הא דלא פירש כן במטה לעיל דגם שם נאמר ויחזק לב פרעה ומסתמא גם שם היה הטעם כן נ"ל דרש"י מוכיח דיש חילוק ביניהם מדאמר ולא שת לבו גם לזאת שיש בזה רבותא טפי מההיא שלפני, זה אלא דלעיל לא היה ענין המטה מכה על פרעה רק חידוש ומופת וע"כ לא היה לפרעה כ"כ מורא על ראשו מש"ה חיזק שם את לבו משא"כ כאן דהיתה מכה עליו ואפ"ה ויחזק כו' ע"כ הוא מטעם שאמר שזה מעשה כישוף מש"ה אמר גם לזאת, והרא"ם פירש דלעיל נשתוממו כולם בראותם בליעת מטה משה לשאר מטות ולא מתיישב בזה מי הכריחו לרש"י לפרש כן:
פרק ח
פסוק ה
למתי אעתיר לך כו'. אעתיר העתירו כו' הרא"ם עשה חילוק בין ויעתר להעתיר דויעתר לא הוה פירושו לשון רבוי אלא נתאמץ בתפלה, ותמוה לי שהרי בפרשת תולדות פירש"י דויעתר הוא לשון רבוי אלא דגם ויעתר הוא רבוי תפלה אלא דאינו לשון הפעיל אלא לשון ויפעל כמ"ש רש"י לקמן בפרש' זו:
פסוק כ
תשחת הארץ, נשחתה הארץ. פירוש הארץ ולא יושבי הארץ כמו ריש ישעיה בקומו לערוץ הארץ פירש"י רשעי הארץ:
פסוק כו
ויעתר אל ה', נתאמץ בתפלה, פירוש נתאמץ ברבוי תפילה ועיין מ"ש למעלה גבי למתי אעתיר:
פרק ט
פסוק י
באדם ובבהמה כו' לא נגזרה גזירה כו' והירא את דבר ה'. קשה למה לא נכתב דבר זה אלא לקמן במכת ברד ותו למה לא היתה בדבר התראה שלח העז כו', כמו לקמן ונראה דשאני אדם מבהמה דבהמה מועדת להיות ניזוק מן האדם דאדם אית ליה מזלא כדאיתא ריש ב"ק אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח ובבהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף מש"ה במכת דבר שלא היתה גזירה אלא על הבהמות לא היה צריך התראה כי תיכף יאמינו לזהרבים, ויניסו בהמתם לבתים ולא היתה צריך התראה כי התראה אינה אלא לאדם משא"כ בברד דהוה על האדם ועל הבהמה יהיה צריך התראה בשביל האדם ואשר לא שם לבו אל דבר ה' היה מוציא בהמתו שהיה להם בטחון על מה שהאדם יש לו מזל ממילא גם הבהמה לא תהיה ניזוק כי חד גזירה הוא, ע"כ אמר ויעזוב את עבדיו פירוש מחמת עבדיו עזב גם מקנהו, והכתוב שאמר הירא את דבר ה' הוא מתרץ הקושיא של רש"י מנין היה להם בהמות מתרץ על זה דאע"ג דגבי דבר כתיב וימת כל מקנה מצרים מ"מ לאו דוקא הוא אלא הירא את דבר ה' הניס כו', פירוש במכת דבר. וזה מדייק בלשון הכתוב שאמר ויעזב בוי"ו היה לו לומר עזב כמו הניס אלא דעל תרתי מילי קאי דהיינו שכבר לא שם אל לבו בדבר ועכשיו שנית ויעזוב כו' ובזה מתורץ מה שקשה גבי שחין שמקשה רש"י מנין דקנו בהמות מישראל משא"כ לענין המכות שהזכיר באמת בהמות של מצרים שהיה להם כבר והכתוב של הירא כו' מורה שלא היה להם אלא מאותן שיראו כבר ולא קנו אח"כ:
פסוק יד
את כל מגפותי. למדנו מכאן שמכת בכורות כו'. קשה בכורות מאן דכר שמיה כאן בברד, ואי משום דברד ובכורות הם בחלק של באח"ב אכתי מנלן דבכורות חמיר טפי מכל באח"ב, ותו היאך, נפרש ע"ז מ"ש כי עתה שלחתי כו' דבר מאן דכר שמיה. ורבים צווחו בזה קדמאי ובתראי וכתבו בשם ה"ר יעקב מאורליינ"ש להגיה בכורות במלאפו"ם כלומר בכורים הזרעים ששיבר הברד דהיינו כי השעורה אביב וקצת מגיהים במקום בכורות בצורות דהיינו רעב שמגיע מחמת ברד, וכל זה איננו שוה לי והנלע"ד דודאי בכורות כפשוטו הוא והצעת דברים כך הם, דבדבר ששייך בו מיתת אדם ובהמה מצינו בו שחס השי"ת ב"ה על האדם, וכן במכת בכורות היה בו באמת מיתת אדם אלא שחס השי"ת שלא למהר המכה ההיא וחד טעמא לתרווייהו, מה במכת דבר שלא היה בה מיתת אדם הוא מצד שרוצה הקב"ה להרבות הראות כחו ה"ה במכת בכורות שלא הקדימה משום שאח"כ א"א להראות נפלאותיו ע"כ הביא תחילה מכות אחרות, וזהו מבואר בפירוש בפסוקים דה"ק הנני שולח כל מגפותי זו מכת בכורות שיש בה מיתה ושקולה נגד כל המכות אלא שאיני מביאה מיד מטעם שתלמוד מהדבר שראוי להמית אפילו בני אדם ואפ"ה חסתי ולא הבאתי בה מיתת אדם, וז"ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר אלא שהעמדתיך בשביל הראותך את כחי ה"נ בזה לענין שאשלח את כל מגפותי דהיינו מכת בכורות בודאי אלא שאיני מקדימה ג"כ מטעם זה למען הראות מופתי, פירוש זה נראה אמת ומקובל ת"ל דלא כשאר מפרשים זה בכה וזה בכה ולא ראיתי נחת בדבריהם:
וא"ל על דברי הלא גם במכת ברד היה מיתת אדם, לק"מ דבברד לא היה בודאי מיתת האדם דאילו מי שהכניס עבדיו לבית לא מת משא"כ בבכורות, וע"כ הראה הקב"ה דבר זה שהוא טעם למה לא הקדים הבכורות דוקא כאן בברד ולא בשחין או ארבה לפי שברד הוא התחלת חלק ג' של המכות שהוא באח"ב, עוד י"ל מדכתיב אצל מכת ברד את כל מגפותי ש"מ שמכת ברד שקולה נגד כל שאר המכות ואעפ"כ לא התרה הקב"ה בפרעה כ"א במכת בכורות כמ"ש והנה לא שמעת עד כה ופירשו חז"ל היא מכת בכורות שפותחת בכה, ע"כ ש"מ שמכת בכורות שקולה נגד כל המכות אפילו נגד מכת ברד דאל"כ הו"ל להתרות במכת ברד ולא במכת בכורות נמצא מתורץ מה שמביא רש"י כאן דמכת בכורות שקולה כו' שהרי הלימוד יוצא ונובע מכאן ממכת ברד (שמעתי):
פסוק לב
כי אפילות הנה כו' פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו. פירש הרא"ם דהא כתיב ואת כל עשב השדה הכה הברד דמשמע אפילו המאוחרות שהיו רבות אלא ודאי דפלאות היה דבר זה שלא לקו. והקשה ע"ז ממ"ש כי השעורה אביב כו' משמע אילו לא היתה השעורה עומדת בקשיותה היו ניצולין וזה סותר מ"ש את כל עשב השדה הכה הברד ע"כ. ונ"ל דיש לדקדק עוד הלשון שאמר פלאי פלאים כפל לשון על מה זה. ונראה דתרי פלאים הוו, דמה שהוכה כל דבר קשה הוא מצד הטבע אלא דמה שהוכו דברים רכים זה היה נס. ומה שלא הוכו חטה וכוסמת בין הדברים הרכים זהו ג"כ נס במה שנשתנו מחבריהם וה"ק קרא והפשתה והשעורה כו' נוכתה זהו מצד הטבע כי השעורה אביב כו' אלא דמה שהחטה והכסמת לא נכו מן הדברים הרכים האחרים שנוכו זה היה מצד פלאי פלאים. האחד במה שנוכו האחרים, והשני מצד שנשתנו אלי ולא נוכו. והרמב"ן כתב ולא ידעתי למה נכנסו אלו שני הפסוקים במקום הזה טרם השלים דברי משה בתפלתו וסור הברד. ונ"ל דזהו מדברי משה שרמז לו שאל יסמוך על שיש לו קיום עדיין כי לא נתמלאה סאתו, כפירש"י בפסוק ודור רביעי ישובו הנה שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה, וזה נאמר גבי מצרים. ע"כ אמר ידעתי שטרם תיראון מפני ה' מחמת שיש לך עדיין קיום, דע לך שלא נתמלאה סאתך וראייה שהפשתה והשעורה נכתה כי נתמלאה סאתם כי השעורה אביבכו' והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה ולא נתמלאה סאתה עדיין, מש"ה אתה עדיין לא נעשית כלה עד שתתמלא סאתך. וזה דבר נכון מאוד בס"ד: