אור ברסלב

דברי דוד על רש״י· רבי דוד הלוי סגל [הט"ז]

בראשית

הקדמה

פרק א

פסוק א

פירש"י אמר ר' יצחק כו' נהירנא כד הוינא טליא ראיתי כתב אחד ישן נושן מאוד ביאור רש"י כתוב בו שזה המאמר בשם ר' יצחק שמביא רש"י אינו מוזכר בשום מדרש או תלמוד, אלא שמה שאמר מ"ט פתח בבראשית כו' הוא מדרש ולא דברי ר' יצחק אלא שזה ר' יצחק היה אביו של רש"י ולא היה למדן גדול ורש"י רצה לכבד אביו ולהזכירו בתחילת חבורו ואמר לו שאל איזה קושיא ואכתבנה על שמך, והקשה לו סתם למה התחילה התורה בבראשית כו', וע"כ אין קשה למה הקשה בכפל כי הקושיא ראשונ' אינה אלא מצד כבוד אביו, כך ראיתי שם אלא דמה שכתב שר' יצחק אביו של רש"י לא היה למדן גדול, זה אינו דבפרק בתרא דע"ז (דף ע"ה) מביא רש"י פירוש על הגמרא וז"ל לשון אבא מורי מנוחתו כבוד והוא נראה כו' עכ"ל:

שכבשתם ארץ ז' אומות, הקשו המפרשים למה יקראו לסטים הלא כנען עבד של שם כדכתיב ויהי כנען עבד למו ומה שקנה עבד קנה רבו וכו'. נ"ל דאין זה קושיא דאם. אחד נתן לעבד מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו לא קנה הרב, וא"כ כאן הקב"ה חלק אל כנען מדינות מיוחדות ולאחיו שם מדינות אחרות כמבואר בפסוקים א"כ אין לזה כלום בשל חבירו והוי כמתנה בפירוש על מנת שאין לזה על זה כלום:

בראשית ברא וכו' ואם באת לפרשו כפשוטו כו', לפירש"י הוה המשך הסיפור מן בראשית עד ויאמר אלהים יהי אור שהוא כונת הידיעה שמודיע לנו הכתוב. ויש להקשות למה לא פירש"י שוהארץ היתה תהו היא הידיעה, והסיפור אינו אלא פסוק ראשון בלבד, והרא"ם תירץ דא"כ קשה למה אמר והארץ בוי"ו היה לו לומר הארץ כו', אבל הוי"ו של ויאמר אינו קשה ל"ל די"ל דהוי"ו מהפך מעתיד לעבר. ולא נראין דבריו בזה משני צדדין, דמ"ש וי"ו דוהארץ היה קשה, זה אינו דכן מצינו בהרבה מקומות ואחד מהם בפרשת ויצא אם יהיה אלהים עמדי ושמרני כו' והאבן הזאת, וכו', שנית במ"ש דוי"ו דויאמר אלהים הוא צריך להפך מעתיד לעבר אין זה מיושב, דקשה ע"ז דהיה לו לומר אמר אלהים יהי אור ולא צריך לא וי"ו ולא יו"ד דויאמר והיה שפיר לשון עבר. ונ"ל דרש"י לא רצה לפרש כן משום דקשה ע"ז דאם היה הסיפור פסוק ראשון לחוד והידיעה היא מן והארץ היתה וכו' יש מקום לטעות ח"ו ולומר כי בריאת שמים וארץ היה מן האלהים ב"ה אבל תהו ובהו וחושך ורוח אלהים מרחפת אינו מן האלהים דהא אינו דבק לקרא קמא דנזכר בו דאלהים ית' הוא הפועל והיה כאומר כשבנה המלך עיר פלוני היה שם כבר מעצמו כולו מים, וזה אינו בהקב"ה דהכל הוא ממנו ית' ב"ה כדאיתא פרק אין דורשין דאפי' תהו ובהו וכו' הכל הוא מרצונו ית' שהוא חפץ בהויה זו ולא נהיה שום הויה בעולם בלי כחו ורצונו של הקב"ה, אבל כשהוא דבק למעלה הוה שפיר, דה"ק בראשית הבריאה שנהיתה מן הקב"ה דהיינו שמים וארץ, והארץ היתה כו', שגם זה היתה ממנו ית' ויתעלה וגם חושך ורוח אלהים כו' אז ויאמר אלהים יהי אור, ונמצא מפורש שהכל הוא בריאת הקב"ה. ולכאורה יש להקשות במ"ש בראשית בריאת שמים וארץ משמע שיש אחרית אלא שמספר מה שנעשה בהתחלה ולא באחריתו וזה ודאי אין שייך בהקב"ה שאין שייך בו לומר זמן איזה משך שיהיה הן גדול הן קטן, רק הוא אומר ויהי תכף בפעם אחת ואין זה קושיא דאדרבה הא קמ"ל קרא דתיכף שהיה רצון הש"י לברוא שמים וארץ והארץ, היתה וכו' באותו רגע ויאמר אלהים יהי אור ואין דומה למעשה בשר ודם שיש זמן מיוחד לכל אחד, וע"כ אמר בראשית להודיע שלא היה רגע פנוי מן הבריאה של אלו למאמר ויאמר אלהים יהי אור מה שאין שייך זה בזולת הקב"ה:

ויש לך מקראות שמקצרים לשונם, פי' בדבר שמעצמנו נבין שיש תיבה חסירה והיא מובנת מצד הסברא:

שהרי המים קדמו, בשלמא אי לא נפרש דחסר הכל י"ל דלא חשיב הכל אלא מה שקדם לאחר שמים וארץ, אבל אם מוסיף תיבת הכל תקשה לך ל"ל תיבת הכל היה לו לכתוב בראשונה ולא הכל אלא ודאי דבא להורות שקודם כל הבריאות שבעולם קדמו שמים וארץ וזה אינו דהרי המים קדמו:

לא גילה המקרא כו', אע"פ שגם בריאת אש והמלאכים ג"כ לא נזכרו בתורה מתי היה ואפ"ה היתה בריאת המלאכים ביום ב', שאני מים דהכתוב מזכירם בענין סידור הבריאה דכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים היה לו להזכיר זמן בריאתם:

ברא אלהים ולא אמר ברא ה', פי' ששם של ארבע הוא שמו העצם ב"ה ואלהים הוא כשפועל דין, א"כ היה ראוי, להזכיר בתחילת הבריאה מי הוא בשם העצם ואח"כ היה לו להזכיר התואר אלהים:

פסוק ב

תהו לשון תמהון כו' צריך לברור דעת רש"י דתחילה פי' על תהו שמתמיה על בהו משמע דבהו שייך ללשון תהו ומפרש אותו במה הוא תהו וא"כ למה נאמר ובהו הוי"ו ראשונה יתירה, ותו דתהו ל"ל כיון שהעיקר הוא הבהו, ותו דהתרגום מפרש צדיא וריקניא דצדיא הוא פירוש של תהו וריקניא פירוש של בהו ורש"י פירש שניהם על בהו, ותו דהתרגום זכר תחלה צדיא ואח"כ ריקניא ורש"י זכרם להפך. ונראה לתרץ כל זה, ותחלה נפרש שעכ"פ יש חילוק בין צדיא לריקניא, ונראה דצדיא הוא שחרב מן האדם וכל שאר בריות, וכל שהיא צדיא אין בה שום בריה, דצדיא הוא תרגום של שממה, ושממה היינו מענין זה, דכתיב שממה מאין יושב, וריקניא הוא שאין שם שום דבר הגדל מן הארץ לא זריעות ולא עשבים. ובאמת בלשון תהו לחוד מרומז בהו כו תהו קאי על תמהון האדם, וסתם תמהון היינו מכח אלו תרתי, אלא שיש לומר שיש תמהון גם מצד אחד מהשנים האלו, ובהו יש ג"כ לפרשו על אחד מאלו לחוד או על שניהם ביחד, גם מה שפירש"י תחילה על תהו שהוא תמהון ומסתמא על בהו שבה ולא היה צריך בהו אלא ללמד שהיה בהו מצד שניהם, וא"כ נכלל שניהם ג"כ במלת תהו, דאל"כ אחד מהם סגי או תהו או בהו. ומש"ה ניחא דהתרגום כתב דרך פירוש החלוק דתהו ובהו וע"כ הקדים צדיא לריקניא כי צדיא הוא פירוש על תהו ובהו הוא על ריקות אבל רש"י גילה לנו שבכל אחד יש לימוד על צדיא או ריקות, וע"כ כתב תחילה סתם בתהו שהוא תמהון, ממילא תוכל לפרשו או על אחד או על שניהם, וע"כ כתב ובהו לגלות ששניהם בכלל תהו וע"כ היפך הסדר להורות שאין כוונתו כדרך התרגום לפרש המלות (כנ"ל נכון בס"ד):

פסוק ה

יום אחד כו' היה לו לכתוב ראשון. הרמב"ן הקשה לא יתכן לומר ראשון בעבור שעדיין לא נעשה שני כי הראשון קודם לשני במנין או במעלה אבל כאן שניהם נמצאים והאחד לא יורה על שני עכ"ל ולא הבנתי שיחתו, דא"כ לא תוכל לעולם לומר על יום ראשון שהוא נקרא יום ראשון, כי בזמן שיש יום ראשון אין לך עדיין שני עד מחר אלא ע"כ אני אומר ראשון שיודע אני שיהיה שני אחריו, ה"נ בשעת בריאת עולם ידע הקב"ה שיהיה אחריו שני. והרא"ם תירץ קושיית הרמב"ן כיון שבשעת כתיבת משה התורה כבר היו ז' ימים הו"ל למימר ראשון על העבר. ולא נייח לי בזה, דמנא לך להקשות לכתוב ראשון כיון דבשעת הבריאה לא היה שייך כן, ושמא הכתוב מספר איך היה באותו זמן, והנה לפי דעת הרמב"ן היה ראשון לא ניחא ואחד ניחא, ולפע"ד נראה איפכא דראשון ניחא כמו שזכרתי ואחד לא ניחא כאן, דאע"פ דמצינו לשון אחד ע"כ בסגנון זה דאמר אחריו שני כההיא דשם האחד פישון ושם הנהר השני כו' דבמקום שהמנין הוא להוספת המספר לחוד לומר שיש תוספת בריבויו שייך שפיר מנין האחד במקום מנין הראשון ואחריו שני דלא בא להורות זמן הקדימה אלא לדעת המספר כמ"ש שם והיו לארבעה ראשים ומפרש אח"כ שם שלהם בזה שייך שפיר אחד ושני, משא"כ כאן דבא להורות זמן הקדימה של הא' קודם לב' וב' קודם לג' אין שייך אחד אלא ראשון דזהו עיקר כוונת הענין וע"כ יפה הקשה לפי סדר הפרשה דבא להורות בענין סדר הבריאה היאך היה זה אחר זה הול"ל ראשון, ובפרשת יתרו כתוב אשר שם האחד גרשום כו' ושם האחד אליעזר, שם היה ראוי לומר ושם השני אליעזר, כיון דכתיב לפניו ושני בניה עמה ממילא לא בא אח"כ רק לומר המנין בשביל המספר לחוד לא בשביל קדימת הזמן כמו הנהר פישון, אלא דיש טעם לשם שאמר גם באליעזר האחד, להורות על האחד המיוחד, שהוא ר' אליעזר כדאיתא במדרש:

פסוק ז

מעל לרקיע. על הרקיע לא נאמר לפי שהם תלוים באויר. קשה הא גבי חליצה נאמר ג"כ לשון זה מעל רגלו ודרשינן מעל ולא מעל דמעל, פירוש שיהיה המנעול דוקא על רגלו בלי הפסק והרא"ם הקשה זו וחילק בין מ"ם דהתם למ"ם דכאן ולא נייח לי לחלק בלשון אחד ממש. ונ"ל לפע"ד דרש"י לא הקשה כאן על מ"ם דמעל אלא על למ"ד של לרקיע דודאיאין קושיא לא נימא אלא רקיע דמשמע סתם רקיע, ועל כרחך צריך למ"ד להורות דקאי על רקיע הנזכר למעלה, אלא דקשה לו למה לא אמר הרקיע, בה"א והרויח, בזה שלא תצטרך לומר מעל אלא על, דדוקא אם כתב לרקיע אין שייך לומר על לרקיע אבל אם נכתב הרקיע יבא שפיר לשון על הרקיע, וע"כ נקט רש"י על הרקוע לא נאמר דאז, היה מרויח המ"ם של מעל אלא אמר מעל לרקיע בלמ"ד של לרקיע ואתה צריך למ"ם של מעל, ותירץ למ"ד של לרקים להורות שלא עליו ממש קאמר כמו במעל רגלו אלא שהיה תלוי באויר, וע"כ צ"ל מעל במ"ם (כנ"ל נכון מאודו):

לפי שהם תלוים באויר, מקשים בזה הא זה נלמד מן בתוך המים כמ"ש רש"י לפני זה. ולק"מ דמתוך המים אין לדייק שיהיה הרקיע באויר אלא בתוך המים, כמו בתוך הים, דהיינו שיהיה הרקיע בתוך המים ממש, ויתרחקו המים אשר תחת הרקיע אל הארץ אבל המים שעל הרקיע ישארו, כמות שהם מונחים עליו ממש מש"ה כתב כאן לרקיע בלמ"ד כמו שזכרנו וכתב מעל להורות שעכ"פ, לא, יהיו על גבי הרקיע ממש אלא באויר, ואין אנו יודעים כמה יהיו רחוקים מן הרקיע ואנו למדין זה מן בתוך המים דמשמע שיהיה הריחוק שלמעלה שוה לשל מטה, דאם היו העליונים מונחים ממש על הרקיע למעלה אין שייך, לומר דנילוף מריחוק שלמטה דאדרבא אימא לך למעלה לא היה ריחוק כלל, משא"כ עכשיו דמוכח מן מעל שיש ג"כ למעלה ריחוק וא"כ אתא בתוך המים להשוות הריחוקים להדדי. (וראיתי בזה למפרשים מה שכתבו בזה ולא נראה בעיני וכאשר זכרתי כן הוא נכון ופירוש מרווח בס"ד):

ומפני מה לא נאמר כי טוב כו''. זה מקושר לשלפניו, דבלאו הכי לק"מ, שביום השני לא נעשה שום פעולה חדשה, דמעשה הרקיע כבר היו ביום ראשון אלא דנתחזק ביום ב' והמים העליונים נשארו מונחים כמו שהיו תחילה, ועל מה יאמר כי טוב, אבל עכשיו שאמרנו שנתרחקו המים העליונים מן הרקיע זה היה מעשה חדש הול"ל כי טוב:

פסוק ח

ויקרא אלהים לרקיע שמים וכו' שא מים בב"ר נזכר שא מים, טעון מים, ובהגינה נזכר שם מים, ובמתניתא תנא אש ומים שהביא הקב"ה אש ומים וטרפן זה בזה ונעשה מהם שמים, ורש"י הביא כולהו ונראה לפרש ענין השלשה טעמים שזכרנו דשא מים דלא כמלאכת ב"ו שעושה מלאכה ממים כגון מבשל מלח. מהם ואחר שנעשה אלה כלן המום משם, אבל במעשה שמים אינו כן אלא שנעבה שמים עדיין טעון מים בעין כמו שהיה קודם המלאכה, שם מים קמ"ל דלא תאמר כיון דאש ומים א"א להיות ביחד ה"נ נימא דיש דם מיוחד שם לאש ומקום מיוחד למים קמ"ל דבמקום אחד יש שם אש ויש שם מים, ועדיין יש לטעות ולומר דהויין זה אצל זה ואינן מעורבין ממש, לזה אמר אש ומים מעורבין כו'. וא"ל הא לא נזכר אש אלא השי"ן לחוד, י"ל דהקמ' שתחת השי"ן, מביא אל"ף והוה כאילו נזכרה בפירוש אלא דק"ל אפי' אם נזכרה האל"ף בפירוש לא ניחא דהוה לו להקדים האל"ף לשי"ן והרא"ם כתב דאין מוקדם ומאוחר גם באותיות, וקשה דאמרינן בפרק רע"ק מאי הר סיני הר שנעשה בו ניסים לישראל ופרכינן הר ניסאי ל"ל מיבעי. ונראה דלהכי כתב שלא כסדר, להורות על העירוב של אש ומים בהדדי כמו שהאותיות מעורבים ומהפך ראשון לשני וכיון שכל הפירושים שקולים הם יבואו כולם כדאיתא ריש ב"ק לענין ובער:

פסוק ט

יקוו המים, שטוחים היו והקוום באוקיינוס. במסכת פרה פ"ח במשנה כל הימים כמקוה, פי' דלא הוו מים חיים כמעין שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דר"מ ר"י אמר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה שנא' כל הנחלים הולכים אל הים ודברי רש"י כאן הם כר' יהודה מדזכר אוקיינוס הוא הים הגדול ואותו קרא הכתוב ולמקוה המים וכתב בפרק שמנה שרצים דף ק"ט דביה משתעי קרא במעשה בראשית ששם נקוו כל מי בראשית:

פסוק י

קרא ימים, והלא ים אחד הוא. זהו מבראשית רבה, משמע דס"ל כרבי והודה מש"ה מקשה שפיר והלא ים אקד הוא הנקרא ים הגדול והוא דוקא מקוה, אלא דקשה דכאן מתרץ מפני טעמי הדגים שהם מחולקים ובמשנה שזכרתי אומר הטעם דנכתב ימים לפי שיש בו מיני ימים הרבה, והרא"ם האריך בזה ואמר שיש בזה מחלוקת. ולי נראה דדא ודא אחת היא דמ"ש במשנה שיש בו מיני ימים הרבה קשה ע"ז מאי ריבוי שייך בזה כיון דכולהו שוום הם דהים הגדול הוא ים אוקיינוס יש בו שינוי משאר ימים אבל שאר ימים שוים הם אלא שנפוצים למקומתם, לזה אמר שבאמת הם מחולקים במינם ולא ראי זה כראי זה והא לך ראיה שאין הדגים שוים בטעמם ע"כ שייך בהם לשון ימים, וגילה, לן קרא דימים שקאי על ים אוקיינוס והוא דוקא קרוי מקוה, ותדע שהוא כן דגם כוונת האומר טעם דדגים צריך לטעם שיש בו מיני ימים רבים דאל"כ למה קרא ימים בשביל חילוק הדגים ארץ נמי פירותיה חלוקים זה מזה והיה לקרותה ארצות, אלא דמטעם הדגים נדע שיש מינים חילוקים בימים וכולם הולכים אל הים הגדול, ומש"ה ילפינן דין אחד דאין קרוי מקוה אלא הים הגדול אבל שאר ימים קרויים מים חיים ונ"מ לטבילת מצורע וכיוצא בו אבל מן הארץ אין חילוק יוצא לענין דין ע"כ אין לנו עסק בחילוקי טעמי פירות:

פסוק יא

תדשא הארץ כו' ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני. הקשה הרמב"ן דמצינו בדברי רז"ל שני מיני דשאים ורש"י עצמו הזכיר דשאים ואם הלבוש בכלל כל המינים נקרא דשא איך יתכן שיקרא המין האחד דשא עד שיאמר ב' מיני דשאים והראב"ד תירץ דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כדאיתא בראשית הגז דף קצ"ז, וק"ל א"כ מאי פריך ריש פסחים על דאמר אור אורתא הוא הא כתיב הבוקר אור ה"נ לתרץ כן דלשון חכמים לחוד כו' וההיא דראשית הגז יש ליישבו ואין כאן מקומו להאריך בזה. אבל נראה לתרץ קושיית הרמב"ן דודאי שם דשא הוא דבר כולל והוא כאומר כלל, הן של מין פלוני הן כל הדשאים, בכלל, ולהכי אומר תדשא הארץ לשון כולל, אבל במי שרוצה להבדיל בין זה לאחר כגון שאומר הבא לי עשב פלוני דנתכוין שלא יביא עשב אחר אז לא יאמר הבא לי דשא פלוני כי לא מכוון על הכלל. מש"ה במאמר התנא הרכיב שני מיני דשאים לק"מ דשם לא נתכוון לתת הבדל שלא יביא דוקא מין זה הוא ולא אחר אלא הכוונה שלא יקח אחד מכלל זה ואחד מכלל זה וירכיבם יחד, וע"כ שפיר אמר שני מיני דשאים, ומ"ש רש"י שכל שורש לעצמו נקרא עשב כוונתו אם האומר מתכוין להבדיל בין זה לבין אחר ורש"י למד דבריו מדאמר הכתוב תדשא הארץ דשא עשב דנקט שניהם ומתחילה לא נקט רק דשא לחוד דהיינו תדשא:

עץ פרי כו' והיא לא עשתה כן יש לדקדק וכי הארץ יש לה יצר הרע לעבור על מצות ה'. ונראה שחטאה הארץ מצד השכל שלה דהיינו כח הארץ למעלה, שחשבה שהש"י אמר תחלה עץ פרי ואחר כך. עץ עושה פרי הוה תרי לישנא דסתרי אהדדי וסברה היא תפוס לשון אחרון כדקיימא לן בפרק המקבל לענין דיני ממונות, והאמת אינו כן דעושה פרי צריך לגופיה דהיינו למינו דוקא. ואע"פ שהיה בטעות מ"מ שגגת תלמוד עולה זדון וע"כ נפקד חטא שלה אח"כ:

נפקדה גם היא על עונה. יש לתת טעם היאך תלוי חטא שלה בחטא האדם., ונראה ששייכו אהדדי, דחטא הארץ גרם לחטא האדם דהעץ שאדם אכל אתרוג היה ועצו ופריו שוה והוא דבר חידוש והיה חשק אדם לאכול מעץ כזה ובא לידי חטא ואילו לא חטאה הארץ היו כל העצים טעמם ופרים שוה ולא היה חשק אדם לאותו עץ אתרוג ולא בא לידי חטא ע"כ נפקד עון הארץ כשנפקד עון האדם:

פסוק יד

יהי מארת וגו' מיום הראשון נבראו וכו', בחגיגה פרק אין דורשין (דף י"ב) אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם עד סופו ד"ר יעקב וחכמים אומרים הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו בו עד יום רביעי וקשה על החכמים דא"כ מאי ויבדל אלהים דקאמר לעיל דפירש"י דהיה ביום ראשון וגנזו וא"ל דאותו דרשה היא דלא כדעת חכמים אלא כדעת ר' יעקב זה אינו דהא רש"י כאן כחכמים ולעיל כתב כר' יעקב, וזה אינו מסתבר כלל דיכתוב רש"י ב' חידושים דסתרי אהדדי. אלא נראה דגם חכמים ס"ל דנגנז אור של יום ראשון אלא דס"ל דאותו אור של יום הראשון היה גדול מאוד ורב אלא דנגנז ונשאר ממנו אור שהכניסו הקב"ה לחמה ולבנה והם נתלו ביום רביעי אבל ר' יעקב ס"ל דאור ראשון נגנז לגמרי והיינו שהיה אותו אור אור אחר וביום רביעי נבראו חמה ולבנה וא"כ דברי רש"י כחכמים לגמרי, ורש"י שהביא דברי חכמים בא לפרש לשון תפסוק שאמר יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל ולא אמר ויבדל אלא דכל עיקר של הפסוק הזה לא בא אלא לחדש ההבדלה אבל הבריאה שלהם היתה כבר:

פסוק כא

התנינים כו' והרג את הנקבה כו'. ובב"ב פרק הספינה מבואר הטעם לזה:

פסוק כב

ויברך אותם, לפי שמחסרים אותם וכו' הקשה הרא"ם למה הוצרך האדם לברכה ולא הספיק לו ביצירת הקב"ה. ולק"מ דודאי עיקר הברכה באדם מצד ששייך בו שכר ועונש משא"כ בבהמות דאין בהן שכר ועונש אלא המה מתברכים בשכרו של אדם וע"ז צריך טעם למה צריך האדם שיתברכו אלו יותר משאר בריות:

פרו לשון פרי כלומר עשו פירות, ורבו כו' ונראה כוונת רש"י דל"ת פרו לשון ריבוי כמו ובני ישראל פרו או והפריתי אתכם ויהיה כאן כפל, דהרי כתב אח"כ ורבו והיינו לכפול הברכה, וא"כ קשה למה אח"כ כשאמר והעוף ירב בארץ לא אמר כפל דמ"ש שרץ המים מהעוף, אלא פרו הוא לשון פרי ול"ת שאתם תהיו הפרי דזה אינו לשון ברכה ואם הוא לשון ברכה הדרא קושיא לדוכתה, אלא כאילו אמר עשו פירות, פרו דהיינו תשמיש וע"י זה ורבו, נמצא דאין כאן כפל אלא הברכה היא ורבו, ופרו הוה סיבה לרבו. ממילא העוף ושרץ המים שווין, כנ"ל נכון דעת רש"י:

פסוק כד

תוצא הארץ הוא שפירשתי כו'. אבל על ותוצא הארץ דשא לא כתב כן דלעיל מיניה כתיב לפני זה תדשא הארץ דשא וע"ז קאי ותוצא. וקשה למה באמת אמר תדשא הארץ הלא כבר היה ביום ראשון שהכל נברא בו, וכן קשה על ישרצו המים דמשמע תחילת הבריאה ותירוץ דשאני הני תרווייהו דכתיב בה ויברא אלהים דמשמע דבאלו היה בריה חדשה עכשיו דהיינו תנינים הגדולים במים וכאן בריאת האדם, והאריך בזה ונכון הוא:

פסוק כה

ויעש תקנם בצביונם ובקומתן בפרק אלו טריפות פי' רש"י צביונם בדמות שבחרו להם ובערוך פירש לשון צבי ותפארת לשון יופי ובקומתן אין פירושו שנברא בעמידה, דהא פ' אחד דיני ממונות אמרינן שעה ה' עמד על רגליו אלא שנגמרה כל קומתן מתחילתן הרא"ם, ורמזו ביום ההוא קודם בריאת אדם ללמד שכל מעשה בראשית היה כן כמו האדם:

פסוק כו

ענותנתו של הקב"ה כו'. דבריו צריכים ביאור דהתחיל בענוה וסיים בטעם שלא יתקנאו בו, ותו מה שהכניס לכאן כשהוא דן המלכים כו' מלכים מאי בעו הכא ומאי שייכות יש לזה לכאן, ותו שבסוף כתב, טעם אחר לכאן שלא יהיה קנאה במעשה בראשית. ונראה דתחילה אמר דלשון נעשה לא תטעה ח"ו דלמלאכים הוא צריך בבריאת האדם אלא לשם עניוות עשה כן הקב"ה, ולא תקשה למה לא אמר עניוות זה בכל הברואים שעד הנה, לזה תירץ שיש כאן טעם גדול דיש חשיבות גדול באדם שהוא בדמות הקב"ה ושלא יתקנאו בו וכן מצינו עוד בדבר גדול דהיינו בשעה שדן את המלכים הוא ג"כ נמלך בהם וכן בגזירת עירין פתגמא שהיה בדבר גדול בדניאל, וע"ז הוקשה לו מי הכניסו להקב"ה באמת לדבר הגדול הזה, לזה תירץ שלא יהא קנאה כו' וכיון שכן הוצרך לעשות שלא יתקנאו בו ובזה הראה עניוות שלו, ובזה ניחא מ"ש בפרק אחד דיני ממונות שאין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא שלו דהקשה הרא"ם דמשמע אפי' על כל דבר נמלך בהו, ולדידי ניחא דהתם נמי כל דבר גדול קאמר כעין שזכרנו:

נעשה אדם כו' ויתקנאו בו. וקשה דהא מלאכים אין ביניהם קנאה כדאיתא פרק ר"ע כלום קנאה יש ביניכם, והרא"ם כתב בזה דכיתות כיתות יש בזה והאריך בזה להביא ראיה מכמה מקומות שנתקנאו מלאכים בבני אדם. וג"א האריך טפי לפי דרכו ולי נראה דלק"מ דודאי בין המלאכים עצמם אין קנאה בין זה לזה אפי' במי שיש לו מעלה יתירה אין האחרים מקנאים בו אבל באינו מינם כגון מין האדם והוא בדמות שלהם ודאי כלל מין המלאכים מתקנאים במין האדם באם רואין שיש להם מעלה כמותם והוא קרוץ מחומר:

יש בעליונים כדמותי. פי' להבין ולהשכיל כמו שפירש"י אח"כ:

בצלמנו בדפוס שלנו. קשה דכתיב ומה דמות תערכו לו והלא כאן בדפוס יש תואר מה שנעשה בו, ונראה דלא דפוס ממש אמר כאן אלא במדותיו ית' אמר כן, והענין הוא דהקב"ה הוא הנותן לכל ואינו מקבל מזולתו והמלאכים הם המקבלים מן הקב"ה ואינם נותנים כי אין נותן אלא הקב"ה ורצה הקב"ה לזכות את האדם בהבראו שיהיו לו שתי המדות שיהיה המקבל כמו המלאכים ויהיה נותן שיתן משלו לעניים, זהו בצלמנו הנזכר כאן צלם שנינו. ועד"ז אני מפרש הפסוק בתהלים אך בצלם יתהלך איש יצבור ולא ידע מי אוספם, ר"ל צריך שיהיה לאיש שני צלמים דהיינו מקבל ונותן והוא אינו הולך אלא בצלם אחד, היינו יצבור שתמיד רוצה להיות, מקבל ולא ידע מי אוספם דהוא אינו רוצה להיות נותן לעניים, וע"י זה יכלה ממנו ולא ידע מי יאסוף אותו

פסוק כז

בצלם אלהים כו' פירש לך אותו צלם כו'. לכאורה אין בזה הפירוש שום חידוש יותר ממה שלפניו, ונראה לפרש שקמ"ל דל"ת ח"ו שיש להקב"ה שום צלם ותואר ממש אפילו ברוחני אלא על מידותיו של הקב"ה אמר כן, ובזה מתפרש בכל התורה יד ה', עיני ה', רגלי ה', ח"ו שיש בזה ממש אלא שמדה זו נקראת כן וזו נקראת כן, ודבר זה פירש הכתוב כאן, דתחילה אמר ויברא את האדם בצלמו, ל"ת ח"ו בצלם שיש בו ממש קאמר לא בצלם אלהים דהיינו בעניני אלהות, שלא שייך שום תואר מצד עצמו חלילה אלא מצד המקבל קאמר שהמקבל ממידה זו שלגבי דידה עצמה יש תואר כזה וחשוב כאילו מצד הנותן יש בו ממש כן, וע"כ אמר צלם דמות דיוקן יוצרו הוא, אמר לשון כפול דמות ודיוקן ללמד שאין שם דיוקן ממש ח"ו אלא דמות דיוקן הוא. זהו פירוש שהכתוב מחדש לנו במאמר בצלם אלהים כו':

פסוק כח

וכבשה, חסר וי"ו כתיב. לא בא לפרש החסר לחוד אלא דבגמרא פריך הא וכבשוה כתיב משמע תרי ומשני חסר כתיב וקשה יצאנית דנקט רש"י היאך זה שייך כאן, אלא שיש כאן שני פרושים על ומלאו את הארץ דהביא, האחד דקאי על הארץ עצמה שהיא תהיה מלאה מן האדם, שאדם יהיה לפעמים כאן ולפעמים כאן ולא תהיה הארץ ריקה מן האדם לגמרי, וע"ז תירץ ואמר וכבשה חסר וי"ו, דהך כבישה היא בלא כיבוש דהיינו שמכניסים אותה במקום מוצנע, ורמזה התורה אע"פ שאמרתי לך שתמלא את הארץ אבל הנקבה תכבוש שלא תמלא את הארץ כדרך שאמרתי לך בזכרים, והפירוש האחר מלאו את הארץ היינו פריה ורביה שבכ"מ יהיו בני אדם מחמת, כי רבים יהיו, כעין ותמלא הארץ אותם, וע"ז אמר וכבשה ללמד שאזהרת מצות פריה ורביה היא במי שיכול לכבוש לעסוק במצוה זו והיינו האיש דרכו לכבוש האשה לתשמיש משא"כ באשה, ואין הפירוש שהאיש כופה את האשה לתשמיש דזהו אסור אפי' באשתו אבל דדרכו לכבוש עד שתאמר רוצה אני והיינו בדברים מה שאין שייך באשה וכמו והוא ימשל בך, ורש"י פי' בפ"ק דקידושין לכבוש קאי על מי שדרכו לכבושבמלחמה, ולי נראה כמו שכתבתי ועכ"פ דבשני פירושים של רש"י הוה שפיר טעם על חסר וי"ו שהוא למעט הנקבה כל אחד לפי דרש שלו:

פרק ב

פסוק ב

ויכל ביום השביעי כו' ונראה כאילו כלה ביום השביעי. לא שהתורה נתכוונה לומר ביום השביעי כפי שהוא דעת בן אדם אע"פ שטועים בזה, אלא דה"ק היה מצומצם כך בסוף יום ששי עד שהיה נראה כך בעיני בן אדם שהוא שביעי ונראה טעם הצמצום בזה להקל על ישראל בעשיית מלאכה בבין השמשות דלא ליחייבו, עליה עד יום השביעי בבירור מן התורה אלא מדרבנן הוה תוספות מחול על הקודש בשבת, וא"ל מנלן לפרש כן דילמא אה"נ קצת בהתחלת יום שביעי היה זה כמו אך ביום ראשון תשביתו דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ד') דמשמע ששהא שעה אחת בו ומכח זה רמינן עליה מקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא כו', וי"ל דדייק כאן מדאמר ויהי בקר יום הששי ויכלו השמים ש"מ שתיכף אחר ששי כלתה המלאכה באת מנוחה וכלתה ונגמרה המלאכ' ש"מ דהמנוחה נמי נקראת מלאכה:

ואחי הגאון מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל אמר רמז לזה בפסוק כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות דה"ק גם ביום השביעי לא שבת ממלאכה אלא לעשות כלומר מלאכה של עשיה שבת ממנה אבל מלאכה של מנוחה לא שבת ממנה אלא היתה גם ביום השביעי:

פסוק ג

ויברך ויקדש, ברכו במן. קשה דמה ברכה היתה בשבת בשלמא קדשו שלא ירד בשבת שפיר אלא ברכה לא מצינו, שבעל כרחך היה הכרח שירד בששי כפל דאל"כ מה יאכלו בשבת, ונראה שהברכה היתה שחלק שהיה על השבת ניתוסף בו שיהיו שלש סעודות משא"כ בשאר ימים שלא הוצרכו רק לשתי סעודות:

פסוק ד

בהבראם כו' בה"א בראם, ולפ"ז לא ירמוז הכתוב שהכל נברא ביום ראשון אלא ה"ק אלה תולדות השמים והארץ דהיינו עוה"ז ברא הכל בה"א ורמז בזה דבדבר קל יוכל האדם לזכות לעה"ב כדאשכחן הרבה דברים כל העושה זה יש לו חלק לעוה"ב וע"כ נברא בה"א דהיא אות קלילא, וא"ל ל"ל לכתוב ביום עשות ה' אלהים כו' דתחילה קמ"ל שנברא עוה"ז בה"א ואח"כ קמ"ל דיוק דביום עשות כו' ארץ שמים היה דוקא בה"א אבל העוה"ב נברא ביו"ד:

פסוק ה

טרם יהיה בארץ כו' ואינו ל' קודם, פי' של"ת דבא לומר סדר נבראים דקודם הכל היה שיח שדה ואד יעלה מן הארץ, וזה אינו דאדרבא האד השקה תחילה ואח"כ צמח השדה, אלא דפירושו עד הוא ממילא היה תחילה שלא היה עדיין שיח השדה וכיון שפירושו כן אין נופל לשון קעש כמו שיש בלשון קודם

פסוק יג

ארץ כוש וגו' כוש ואשור עדיין לא היו, בפ"ק דכתובות (דף י') אמרי' בגמרא דקרא כתיב לעתיד לבא דכתיב חדקל ההולך קדמת אשור ותנא רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי אלא דעתידה, וכתבו התוספות בלא רב יוסף לא מצי להוכיח דאפשר דאשור וכו' היינו שם המחוז והוא מעולם שמו כך ולא שם העיר ואח"כ הקשו דמאי מייתי מאשור דאשור אע"ג דלא היה בבריאת עולם כיון דהוה בימי משה שפיר ה"ל למיכתב, ונראה לר"י לפרש דסליקא בימי משה מי הוה דקים ליה דסליקא לא הוה במי משה וסביב סליקא הולך חידקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה עכ"ל ולפי זה מ"ש רש"י כאן כוש ואשור עדיין לא היו כו' באשור יש הוכחה כמו שאמרו דאשור היא סליקא אבל בכוש אין שם הוכחה דדילמא שם המחוז הוא כך כמ"ש בתוספות לענין אשור אי לאו רב יוסף, אלא כוונת רש"י כיון דבאשור יש הוכחה א"כ ה"נ נימא כן לענין, הסמוך לו, וכן נמי בחוילה הנזכר בנהר ראשון אלא דכוש הוא סמוך לאשור בפסוק נקטיה רש"י וה"ה שלפניו כנ"ל. ובג"א האריך לפלפל זה גם הביא דברי מהרא"י דמקשה על רש"י דשמא אשור היה שם המחוז ואשתמיט מינייהו דברי התוספות שזכרתי:

פסוק יח

לא טוב היות וגו' שלא יאמרו שתי רשויות כו'. קשה הא מצות פריה ורביה לא היתה שייכה אם היה לבדו וזה אחד ממצות עשה שבתורה ומאי לא טוב דקאמר דמשמע שאין זה רק לא טוב וי"ל דודאי סופו להשיאו אשה אלא אפילו זמן מועט לא טוב להמתין בזה:

פסוק כא

ויסגור מקום החתך. בגמרא שם מקשים בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב ויסגור בשר תחתנה אלא למ"ד זנב מאי ויסגור בשר כו' א"ר זביד לא נצרכה אלא למקום חתך. ולכאורה קשה כיון דרש"י ס"ל כמ"ד פרצוף למה כתב מקום החתך דזהו אליבא למ"ד זנב ולק"מ דרש"י דקדק ממ"ש רב זביד לא נצרכה אלא למקום חתך ולא אמר בקיצור מקום חתך אלא דרב זביד, אמר דבריו אליבא דכ"ע אפילו למ"ד פרצוף ותרצה לפרש ויסגור, על מילוי חסרון של צד אחד דקשה מה הוצרך הכתוב להודיענו בזה אלא דקמ"ל דמקום החתך הוצרך לסגרו שלא יהא מאוס עליו והא ראיה מן ויישן ויקח דע"כ הוא כדי שלא תמאס עליו כשיראה חתיכת בשר ה"נ לענין ויסגור. ובזה ניחא מה שמהפך רש"י וכתב לפרש ויסגור קודם ויישן ויקח המוקדם בפסוק:

פסוק כג

זאת הפעם, מלמד שבא על כל בהמה וחיה. בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ג) פירש"י מדכתיב זאת הפעם מכלל דפעמים אחרים שימש ולא נתקררה דעתו והקשו המפרשים היאך בא על בהמה שהרי נצטוו על העריות ובהמה בכלל עריות כדאיתא פרק ד' מיתות ומתוך זה פירשו שלא בא עליהם ממש אלא שבדעתו בא עליהם ובחכמתו לידע אם שוה טבעו לטבעם ודבר זה אינו עולה לפירש"י שכתב בהדיא ששימש פעמים אחרים, ובאמת הקשו ישיא זו מחסרון ידיעה דאיתא פרק אחד ייני ממונות (דף ל"ח) שעה שביעית נזדווגה לו חוה כו' שביעית נצטוה כו' דהציווי על מצות שלו היה אחר זיוג חוה ודבר זה שבא על בהמה וחיה היה לפני חוה וכמו שהוא מבואר בהדיא בפסוק שלמדו ממנו איסור בהמה דהיינו פסוק והיו לבשר אחד שהוא נאמר אחר זיווג חוה. ויש שהקשו קיאך נמאס בביאת בהמה וחיל, ואין זה קשיא דמתחילה היו כל הבריות נאים ואח"כ נמאסו כמו שמצינו בנחש וה"ה בשאר בריות שהיו נבראים במאמרו של הקב"ה, ואין כלנו להפקיע דברי חכמים מפשטן:

פסוק כד

על כן יעוב איש, רוח הקודש אומרת כן. אל דל"ת שזה ממאמרו של אדם שאמר זאת הפעם כו', דזה אינו דא"כ לא היה תועלת נמשך ממאמר ע"כ יעזב כו' משא"כ ממאמר רוח הקודש שיש אזהרה בזה כמפורש אח"כ ברש"י אחר זה:

שם נעשה בשרם אחד. הרמב"ן הקשה הלא אף בבהמות נעשה בשרם אחד ע"י ולד שלהם. ובאמת לק"מ דלא בא הכתוב כאן אלא לאסור ביאת בהמה וחיה כדאיתא בפרק ד' מיתות (דף נ"ח) ר"ע אומר ודבק באשתו ולא בזכר באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד מי שנעשים לבשר אחד ע"י ולד שיולדתו יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד שא"א שיולידו וזה כוונת רש"י במה שהזכיר כאן פירוש של בשר אחד ללמד על ביאת בהמה שהוא אסור אלא דק"ל על הגמרא שאמרו ודבק ולא בזכר דהיינו שאין שייך בו דבוק כיון שאין הנשכב נהנה כדפירש"י שם ותיפוק ליה מצד שא"א להיות בשרם אחד וא"כ דבק ל"ל הא מבשרם אחד ילפינן לה. ונ"ל דאי לאו ודבק היינו מפרשים בשרם אחד היינו באיסור ביאת בהמות מצד שאין להם אחדות שאין שייך בבהמה שתהיה תמיד עמו שאין שייך אצלה להיות מתיחדת עם אדם המיחדה לה תמיד ע"כ, אין בשרם אחד שהיום היא עמו ולמחר עם אחר, וקצת דומה לפירוש זה פירש הרמב"ן על ודבק ע"ש, ולפי זה עם זכר היה מותר ששייך בו שיהיה תמיד עם המיחדו לו ודומה לזה שמצינו בגמרא בג' דברים שלגבי פרסיים שאין כותבין כתובה לזכרים, מש"ה כתב ודבק למעוטי זכר שאין בו דבק מנד שאין הנשכב נהנה וא"כ הו"א דבהמה שהנשכב נהנה ושייך בו דיבוק מותר קמ"ל בשר אחד דאסור. כנ"ל נכון:

פרק ג

פסוק א

והנחש היה ערום, היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות כו' כ' הרא"ם משמע דס"ל דמתחלת אאא נעשו מפני הצינה והחום שלא היו יכולים להתקיים בזולתן, ומש"ה קשיא ליה דהיה לו לומר ויעש לאדם ולאשתו כתנות תיכף אחר ויהיו שניהם ערומים, שאילו היה סובר שלא נעשו אלא מפני שהיו מקפידין על גילוי ערוה לא הוה קשיא ליה מידי שהרי המקומות כסדרן היו כתובין וכו' שלא היו מקפידין אלא לאחר הקפדת גילוי ערוה וזה לאחר שאכלו מעץ הדעת ונפקחו עיניהם כוץ, לא שכן הוא מנא ליה שהכתנות היו מתחולת בריאתן מיד מפני הצינה וחום דשמא המקראות כסדרן שזה היה אחר החטא כו' ולא תירץ על זה כלום ולי נראה דכתנות עור היו מיד בשעת קריאת שמות דכן משמעות הפסוקים ויקרא שם אשתו חוה וכו' ויעש ה' כו' כתנות עור דסמוכים זה לזה היו אלא דאפי' הכי היו ערומים דכתיב כתנות עור ואמרינן במדרש רבה שהן דבוקין לעור ופירש"י בשם תנחומא שמתוך דקותן היו דבוקים לעור ולא היו מרגישים בהם ומש"ה היו כערומים בעיני כל וע"כ מקשה רש"י שהיה לסמוך כאן עשית כתנות עור וללמד שאע"פ כן היו ערומים בעיני כל ועוסקים, בתשמיש, זה מוכח מייתור לישנא דאמר האדם ואשתו וכבר זכר זה במ"ש שניהם ערומים אלא להורות בעסקי איש ואשתו:

אף כי אמר שמא אמר לכם. האי שמא אינו פירוש של אף דאין פירוש תיבת אף כן אלא פירושו של כי דהיינו דילמא וה"ק אף גם זאת יש לחוש דשמא היה הציווי על כל עצי הגן. ויש לתת טעם מאיזה צד בא לו דבר זה שיהיה אסור בכל עצי הגן. ותו קשה מי הכריח לחוה להוסיף איסור נגיעה מעצמה, ותו קשה מה אמר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' הא נגיעה אין בה איסור אלא מעצמה אמרה כן, ותו דנגיעה אינה ראיה דנעשה ע"י אונס של דחיפה, ותו קשה מאין ידעה שאין מיתה בנגיעה דשמא עדיין תמות קודם כלות היום. ונראה לתרץ הכל, דיש לדקדק דאמר הקב"ה יתור לשון דהיינו תיבת ממנו דדי לו לומר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, אלא ודאי ה"ק מכל עץ הגן תאכל מצד הדין אבל מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל פירוש מכל עץ הגן מצדו, וזהו ממנו פי' בשבילו. והשיבה לו חוה אין הפירוש של ממנו כמו שאתה אומר לאסור שאר העצים אלא הפירוש הוא שאפילו נגיעה אסורה פירוש ממנו ובשביל אכילה, ודחפה הנחש לנגוע ואמר שלפי פירוש שלך מותרת את גם באכילה דהא איסור אכילה ואיסור נגיעה אחד הוא ואכילה בלא נגיעה אין בו מיתה, כדרך שאמרו גבי אונס תחילתו באונס וסופו ברצון מותרת לבעלה א"כ עתה שהנגיעה שלך היה באונס ממילא האכילה ג"כ אין בה חיוב מיתה. וע"י זה אכלה ממנו:

פסוק ו

כי טוב העץ להיות כאלהים. הא דהפכה הסדר מן אמירת הנחש, נראה דיש כאן שני פקיחת עינים כמ"ש רש"י אח"כ על ותפקחנה לענין חכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש כו', מש"ה מתורץ באמירת הנחש ונפקחו עיניכם ואח"כ והייתם כאלהים ואח"כ ידיעת טוב ורע, דקשה ממ"נ אי חשוב חשיב קודם היה לו לומר כאלהים תחילה ואי חשוב חשיב באחרונה לימא כאלהים באחרונה, ולפמ"ש יש לתרץ דמש"ה הפסיק באלהים בינתיים דאילו חשיב פקיחת עינים אח"כ הו"א הראשון טפי חשוב ופקיחת העין הוא כפשוטו ראות העין, וע"כ סמך כאלהים בין תרווייהו דתרווייהו מעין מעלות אלהים הם האחת החכמה והשנית תבונה ואילו לא נכתב אלא חד הו"א דקאי על החכמה לחוד ולא על תבונה. ועפ"ז אמר הכתוב ותרא האשה כי טוב למאכל, היינו. שאמר הנחש כאלהים באמצע וזה מורה על שיווי שניהם ששניהם הם לענין חכמה דהיינו כי תאוה לעינים היא החכמה ונחמד להשכיל הוא ידיעת טוב ורע דהיינו תבונה:

ותתן גם לאישה כו' וישא אחרת. זה נלמד מיתורא דעמה שבא להורות שנתכוונה שיהא אישה עמה דוקא ולא עם אחרת הן במיתה הן בחיים:

פסוק ז

וידעו כי עירומים כו' מצוה אחת היתה בידם כו'. ועכ"פ ערומים ממש היו כדלעיל אלא שהפסוק לא מיירי מזה, וא"ל דלמא לענין בושת איירי כמו שפירש"י למטה אצל מי הגיד לך כי עירום אתה, דאין שייך בזה וידעו כיון שהתחיל לומר ותפקחנה, עיני שניהם פתח בראיה וסיים בידיעה אלא היה לו לסיים ויראו כי ערומים הם, משא"כ למטה אמר לשון הגדה לחוד דלמטה לא שייך לפרש על הערום מן המצוה דבזה אין לשון מי הגיד לך שפיר דמעצמו ידע זה שהוא ערום וכאן שקאי על מצוה שפיר אמר ותפקחנה ואח"כ וידעו, דה"ק ותפקחנה שנתחכמו לתת לב על עבירה שבידם שנתערטלו ממצוה וידעו שדבר גדול הוא זה. ועפ"ז מיושב לי מה שיש להקשות בלשון רש"י שאמר שאף הסומא יודע כשהוא ערום כו' דהא כבר פירש דלא מיירי לענין ראיה אלא לענין חכמה, אלא דזה שייך, לדברי, רש"י שלפניו להוכיח דעל החכמה קאמר דאי לענין ראות העין קאמר וערומים הם כפשוטו קשה אף הסומא יודע מזה אלא דלענין החכמה קאמר וערומים הם לענין מצוה:

עלה תאנה וכו' ומפני מה לא נתפרסם כו' פירוש ע"י דבר אחר מוכח זה ולמה לא פרסמו בשעת אכילה מאיזה פרי אכל

פסוק ח

וישמעו מה שמעו שמעו את קול הקב"ה שהיה מתהלך כו'. נראה דתיקן בזה דל"ת דמתהלך קאי על הקב"ה דהיינו קול הליכה של הקב"ה שמעו, אלא ההליכה קאי על הקול וע"כ הוסיף רש"י תיבת שהיה כדי ללמד שהיה הקול מתהלך וכן איתא במדרש א"ר תחליפי שמענו שיש הלוך לקול שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך,

פסוק ט

איכה כו' שלא יהא נבהל להשיב פירוש אם לא נכנס עמו תחילה בדברים והענישו פתאום היה נבהל להשיב והקב"ה רוצה שלא להעניש דרך בהלה אלא מתוך מתון כמ"ש הוו מתונים בדין:

פסוק יא

מי הגיד לך כו' מאין לך לדעת כו' עיין לפני זה בפסוק וידעו כי עירומים:

פסוק יד

כי עשית היה לו להשיב דברי הרב כו', משמע אילו היה משיב כן היה מועיל ובאמת כל המסית חייב מיתה אף אם אין הניסת שומע לו, כתבו שם התוספות בפרק זה בורר (דף כ"ט) דשאני נחש שלא נצטוה אזהרת מסית והיה מועיל לו תשובה זו משא"כ באדם המסית שמוזהר שלא להסית חייב מיד כשמסית ולא מועיל לו תירוץ זה:

פסוק טו

ואתה תשופנו לא יהיה לך קומה, דאל"כ מה קללה היה זה לנחש:

ואף משם תמיתנו דהוא דומיא דהוא ישופך ראש ואף זו מן הקללה דתמיד יהיו רודפים זה לזה:

פסוק טז

עצבונך, זה צער גידול בנים הא דגידול בנים לצערא יהא, יש לי לתת טעם משום דבאותו פעם היו לה כבר בנים כמו שפירש"י על והאדם ידע מש"ה נתקללה תחילה על צער גידול בנים שיש לה כבר ואח"כ על מה שתתעבר ותלד אחר זה:

פסוק יז

ארורה האדמה בעבורך מעלה לך דברים ארורים. הקשה הרא"ם דכאן משמע שאין הארורה זאת לאדמה אלא להאדם שתוליד לו דברים המצערים איתו, וכן נראה ממילת בעבורך כלומר שהארורה לא תהיה אלא בעברך מצד הנזק שיגיע לך וממ"ש אחר זה משל ליוצא לתרבות רעה כו' נראה שנתקללה היא בעצמה ופי' בעבורך הוא בסיבתך. ונראה דלק"מ דדא ודא אחת היא, דהיינו שאם נתקלל האדם בזה שתצמיח לו דברים רעים גם לה קללה תחשב ע"ד שמגלגלין חובה ע"י חייב ובפרט שזה רצון האדמה שתעשה בצמיחה דבר טוב שזה רצון קונה ונמצא ששפיר קללת האדם קללת האדמה והכל ניחא:

פסוק כא

כתנות עור י"א חלקים כצפורן כו' נראה דהני תרי דעות לאו בפירושכתנות עור לחוד פליגי אלא חלוקים עוד אימתי נעשו כתנות עור אלה, דעה ראשונה ס"ל דזה שייך למה שלפניו ויקרא האדם שם וגו' דזה היה תיכף אחר הבריאה ואז עשה להם הקב"ה כתנות עור והיה לבוש דק מאוד דבוק לעורם שהרי עכ"ז נראו ערומים כמו שזכרנו לעיל בפסוק והנחש היה ערום. והדעה השנית ס"ל דהקב"ה עשה להם מן הצמר עור ממילא נעשה זה אחר החטא שלהם. ונתרץ לתרווייהו ל"ל וילבישם דדי לומר שנעשה להם כתנות וממילא היו לובשים. ונראה לי דלתרווייהו ניחא, דלדעה א' קמ"ל שהקב"ה עשה להם הכתנות והוא הלבישם בשעת בריאתם ממילא היו דבוקים לעורם ממש משא"כ בלבוש שאינו דבוק והאדם הוא הלובש והפושט. ולדעה שניה קמ"ל דכיון דאח"כ היינו אחר שנתביישו מחמת גילוי ערותם עשו להם חגורות לכסות בשרם הערוה לחוד כמשמעות הפסוק שלא נזכר לבוש רק חגורות דהיינו לכסות מחגורה ולמטה ושאר הגוף נשאר ערום בשניהם והורם הקב"ה מאחר שנתודע להם שיש ביוש בגילוי ערוה לא סגי בכיסוי ערוה לחוד לא מיבעיא באשה אלא אפי' באיש אסור לעמוד ערום, ע"כ עשה להם כתנות עור וילבישם כל הגוף כנ"ל נכון:

פסוק כב

היה כאחד ממנו הרי הוא יחיד כו' לא הוזכר בפסוק מן העליונים כלום אלא בתיבת ממנו דפירושו בעליונים שאני שוכן עמכם ואני מיוחד שבכם כן הוא במקומו דהיינו בתחתונים, ובתרגום אומר הוה יחידי בעלמא מניה למידע טב וביש האי מניה נראה דמפרש תיבת ממנו דבפסוק לא הוה פירוש מחבורתנו במקומנו כמ"ש רש"י בעליונים אלא פירוש מניה כמו ולא ישאירו ממנו עד בוקר וכוונת הפסוק דהיה כאחד כלומר מיוחד בזה שממנו ילמדו לדעת טוב ורע שאין שני לו בזה ויש לחוש שיאכל מעץ החיים כו', אבל רש"י פירש ממנו כפשוטו מעולם שלנו. והרא"ם פירש שממנו פירושו שמעצמו הוא שיודע הטוב והרע שאין לו מכריח על פעולותיו מצד בחירה שלו ואמר שכן הוא גם כן דעת רש"י. וא"א לומר ברש"י כן דא"כ לא היה לו לסדר כאחד ממנו אלא כאחד לחוד. ותו במ"ש ומה היא יחידותו לדעת טוב ורע היה לו לומר ממנו לדעת טוב ורע כיון שעיקר הוא מוכח ממנו דהיינו מעצמו בלי מכריח לפירוש רא"ם. ע"כ אומר שבחנם טרח הרא"ם בפירוש דבר זה הן בתרגום הן ברש"י והדברים כפשוטן כמו שזכרנו ומ"מ למדנו מדברי הרא"ם כלל לענין פירוש ממנו בכ"מ, דאם היא דגושה מורה על יחיד נסתר, והיינו כמו לא ישאירו ממנו שזכרתי וכן בפרשת שלח לך כי חזק הוא ממנו, ואם אינה דגושה פירושו כפשוטו ככל ממנו סתם:

ומה היא יחידותו. כתב הרא"ם לא הבנתי כוונתו שאם נאמר שטוב ורע היינו דרכי צניעות אין זה נמצא בעליונים שהרי אין למעלה דרכי צניעות אלא שכל ומדע. ואם נאמר שטוב ורע היינו שכל ומדע לא יהיה הש"י בזה יחידי בעליונים שהרי גם המלאכים הם בעלי שכל ומדע גם בזה אין קושיא כלל, דה"ק כיון שעכ"פ יש לאדם יחידות בידיעת טוב ורע יאמרו הבריות שכמו בעליונים יש שכל ומדע ומכל מקום כל ברואי מעלה מקבלים ממנו יתברך ויתעלה ואין נותן זולתו הכי נמי ח"ו בתחתונים האדם הוא המשפיע לתחתונים ואין נותן זולתו כיון שהוא בעל שכל ומדע ויהיה חי לעולם:

פרק ד

פסוק א

את קין את אחיו כו'. כתב לפרש המאוחר אחר את ה', משום דרש"י לא בא לדרוש אתין שבתורה אלא אחר שראינו דהך את שנזכר הוא אינו כשאר אתין אלא פירושו עם ה"נ יש לדרוש אתין הנזכרים בענין זה:

לכך נאמר ותוסף. לכאורה אין צריך לותוסף כיון דיש שלשה אתין וכיון דבהבל יש שני אתין ממילא נולדו עמו שתי תאומות. ונראה שהוא ג"כ בדרך שזכרתי דרש"י לא דריש אתין אם לא שיש סברא לדורשו ה"נ כאן דאי לאו ותוסף לא הייתי דורש אתין שבפסוק זה ולא היה מוזכר אלא אחיו הבל וא"כ לא היה דרש רק לתאומה, אחת, עם הבל אלא מדכתיב ותוסף ממילא אתה צריך את אחד וא"כ דרשינן גם את השני תחילה. כנ"ל נכון:

פסוק ד

וישע ויפן כו' וכן אל ישעו אל יפנו רבים תמהים הא רש"י גופו פירש בפרשת שמות שא"א לפרש אל ישעו דשם אל יפנו כמו לא שעה דכאן. ויש מוחקים בשביל זה וכן אל ישעו. ונ"ל דיש ליישבו שפיר בדרך זה, דיש בכלל מאתים מנה, דהיינו דכוונה של ישעו הוא פניה אלא שיש בפניה עצמה שני דרכים, האחד שלא ידבר כלל מאותו ענין ממילא לא יפנה לשם, והשני שידבר כמו שירצה רק שלמעשה לא יכריע מזה, וזהו אל יפנו הנזכר שם שזכר רש"י דאין לפרשו כן. ובזה ניחא דגם שם פירוש ישעו יפנו אלא של"ת שלפניה לחוד נתכוון הכתוב בדברי פרעה כמו כאן ע"כ כתב שם הפסוק בדברי שקר ולא אל דברי שקר כמו שזכר רש"י להורות שאפי' הדיבור מזה לא יהיה שם ובזה ודאי לא יפנה לו. נמצא ששפיר זכר רש"י כאן ואל ישעו ואל יפנו דעכ"פ, פירושו לא יפנה אלא דהרחקת פנייה היתה אפי' ע"י הדיבור, לא יהיה ובפרשת שמות פירושו לא יהגו דא"א לומר דאל ישעו דהיינו פנייה כמו וישע אל הבל ששם היינו, פנייה ע"י מעשה לחוד דמש"ה כתב רחמנא שם בדברי שקר ולא אל דברי שקר להורות שהרחקת הפנייה תהיה אפי' ע"י דיבור הכל נכון:

פסוק ז

לפתח חטאת רובץ, לפתח קברך. התרגום כתב ליום דינא והוקשה על זה שתיבת דין לא נזכר כאן כלל בתיבת לפתח. על כן פירש שפתח היינו פתיחת הקבר והתרגום לא זכר אלא המכוון לפירוש התיבה:

פסוק יא

מן האדמה יותר ממה שנתקללה כו'. פירוש שקללה דכאן היא עצמה הקללה דלעיל בענין האדמה נגד האדם אלא שנתוסף עליה בענין זה שלא תוסיף תת כחה לו והרמב"ן הקשה ע"ז כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר בתחילה אלא אמר שהוא ארור ממנה כו' ולק"מ כי קללת האדמה וקללת האדם חדא היא כמו שזכרתי לעיל וה"נ כן הוא בהאי דתוספת קללה שהאדמה חטאה ג"כ בפצותה פיה ונעשתה שותף לקין וניתוסף קללה לשניהם והקשה הרא"ם שכאן משמע שהפתיחה זו של האדמה היא לרעה ובפרק אחד דיני ממונות אמרינן מיום שפתחה הארץ לקבל דמו של הבל שוב לא פתחה פיה לטובה אלא לרעה משמע שפתיחה של הבל היה לטובה. ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי נגד קין היה טובה שיכוסה דם של הבל אבל נגד הבל היה רעה שכל זמן שהוא נגלה הנקמה תהיה יותר גדולה כמו בדם זכריה הנביא וחטא האדמה היה שפתחה לטובת קין ולא לטובת הבל וראוי היה להיפך:

פסוק יג

גדול עוני מנשוא כו' אתה טוען עליונים ותחתונים כו', קשה מאי שייכות יש מזה לטעינת העון ונראה דה"ק התחתונים ודאי חוטאים כמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו וא"כ למה בראת אותם וכי תימא כדי שיהיה לך משרתים והלא כבר בראת עליונים לשרתך אלא ע"כ דיש תקוה לחטא התחתונים ע"י תשובה א"כ למה לעוני אי אתה טוען:

פסוק יט

צלה היא של תשמיש. קשה הא כתיב וצלה, ילדה גם היא. ואגב נתרץ למה הזכיר שם אחותו של תובל קין נעמה למאי נ"מ, ותו למה תלאה באחותו של תובל קין ולא אמר ותלד צלה את נעמה. ונראה לתרץ דהקב"ה היפך את טבע צילה שהיתה עקרה ואפ"ה ילדה וע"כ אמר גם היא לרבותא. וכדי של"ת למה עשה הקב"ה נס בזה בשלמא אם היה הולד דהיינו תובל קין צדיק שפיר אבל באמת היה לוטש חורש כו' והכל לתקלה, וע"כ תירץ ואחות תובל קין היא נעמה והיא אשתו של נח וצדקת ובשבילה עשה הקב"ה נס זה ולא היתה הכוונה בשביל תובל קין אלא בשביל אחותו כנ"ל נכון:

פסוק כד

שבעים ושבעה כו' וזהו ק"ו של שטות. קשה ודאי אין לך שטות גדול מזה ומאי ס"ד דלמך ללמוד ק"ו כזה. ונראה דה"ק דע"י תפלה שאתפלל לפני הקב"ה ימתין לי עוד הרבה וזה למד ק"ו מקין שע"י שהכניע עצמו ואמר גדול עוני מנשוא נעשה לו הרווחה שבעה דורות ק"ו שתועיל תפלתי להמתין עוד, וזהו שטות דע"כ צריך הקב"ה לקיים דברו לפרוע חטא קין:

וילד בשנים קשה למה הזכיר דבר זה כאן. ונראה לתרץ דעיקר העונש הוא על שלא הניחו לעשות פירות ולהוליד בנים כמו שזכרתי לעיל מש"ה אמר וילך בשנים כלומר שראוי להוליד בנים אם לא היה נהרג:

פסוק כה

וידע אדם, ללמד שנתוספה לו תאוה על תאותו. בב"ר אמרו לשעבר אם לא היה רואה אותה לא היה מתאוה ועכשיו אפי' לא רואה אותה מתאוה לה. ודבר זה נראה שהוא מרומז בפסוק ותרא כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, פירוש מאכל הוא כינוי לתשמיש כמ"ש על פסוק קראן לו, ויאכל לחם, וע"ז אמר וכי תאוה הוא לעינים ר"ל דעד הנה היה לו לאדם תאוה מכח עינים שרואה אותה וכל שאינו רואה אותה שוכח אותה והיא חפיצה שתמיד יזכרנה ע"כ אכלה והאכילה את בעלה. וקשה מאי לימוד שייך בזה ומה תועלת יש בתוספת תאוה ונ"ל בדרך זו דמצוה פריה ורביה שהיא ע"י תשמיש שא"א בלא תאוה הוה כמו שאר מצות עשה שבתורה, ובזה היה די בתאוה האנושית לפי הטבע, אלא שאח"כ שנגזר כילוי הדורות נחלשה קיום מצוה זו וכיון שאין תכלית פריה ורביה בכאן ע"כ הוצרך הקב"ה להוסיף תאוה יתירה על הטבעית כדי שיהיה קיום למצוה פריה ורביה וכזה מצינו ביהודה עם תמר שרמז הקב"ה למלאך שממונה על התאוה כדמצינו במדרשות וכו' כי שם לא היה חיוב מצות פריה ורביה והוצרך לתאוה יתירה על התאוה הטבעית:

פסוק כו

אז הוחל, לעשותן אלילים. נלמד בב"ר מדכתיב הוחל לשון חולין:

פרק ה

פסוק כד

כי לקח אותו, לפני זמנו. בספ"ק דיבמות כתבו התוספות דאגדות חולקות זו על זו דבב"ר י"א דחנוך מת כדמתרגמינן אמית יתיה ובריש מסכת דרך ארץ משמע דנכנס לג"ע משמע בחייו עכ"ל בקצת נוסחאות מהתרגום כתוב ארי לא אמית יתיה ומרש"י מבואר כנוסחאות התוספ' שמת בודאי:

פסוק כט

זה ינחמנו, יניח, ממנו. בב"ר וכי למך היה נביא שידע זה אר"ש בן יהוצדק, נולד מהול היה שבשעה שא"ל הקב"ה לאדם ארורה האדמה בעבורך אמר לפניו רבש"ע עד מתי א"ל עד שתוליד אדם מהול כיון שנולד נח מהול אמרו זה ינחמנו:

את עצבון ידינו, לא הביא רש"י מעשינו רק עצבון ידינו ובמקום עצבון כתב את עצבון. נראה כוונתו דעל מעשינו אין שייך לומר שיניח ממנו את מעשה שלנו דעכ"פ צריכין למעשהולא תצמיח מאליה אלא מעצבון ידינו שייך שהעצבון לא יהיה וא"כ ה"ק קרא יניח ממעשינו וזהו ממנו דנקט רש"י דהקב"ה יסלק ממעשינו את העצבון של ידינו והך ועצבון דכתיב בוי"ו אין פירושו דאלו אחרינא קאמר לבד ממעשינו אלא תרוויהו דבקים דממעשינו יסלק את העצבון אלא שיהיה מעשינו בלי עצבון. והא דנקט רש"י תרתי תיקן אחר זה. וצמיחת קוצים נלמד תרי תיבות עצבון ידינו דעצבון קאי על הקוצים וידינו קאי על מחרישה שלא יהו טורחים עוד בידיהם כמו שהיה לפני זה. והרא"ם לא נתן דעתו לפרש כן וכאשר כתבנו הוא נכון בס"ד:

פסוק לב

בן חמש מאות כו' ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תיבות הרבה, רבים מקשים דהא אם יהיו הרבה צדיקים לא תהיה הגזירה שהרי פירש"י אצל אברהם ועל פחות מעשרה לא ביקש שהרי גבי נח לא הצילו על דורם פחות מעשרה משמע דעשרה היו מצילים. ולק"מ דכל גזירה שלא נתקיימה מחמת הגנת הצדיקים עכ"פ הגזירה היא קיימת למעלה אלא שהצדיקים מעצרים אותה שלא תרד למטה ונ"מ שאם תתבטל ההגנה כגון שיתקלקלו מעשיהם הגזירה של מעלה מוכנת ח"ו לבא א"כ היה נח צריך לעשות תיבות הרבה ולא היה סומך על ההגנה דשמא תסתלק ההגנה שיקלקלו מעשיהם ונח היה רוצה שתהיה עכ"פ הצלה לבניו אפילו אם יקלקלו מעשיהם וע"כ היה צריך לעשות תיבות הרבה:

כבש את מעיינו במדרש נקט האי מילתא בשם רבי נחמיה ומשמע לכאורה דחולק על רבי יודן אבל באמת אינו חולק כי גם רבי יודן צריך לזה דאל"כ קשה למה לא כבש מעיינו שלא להוליד אפילו אלו הג' אלא ע"כ שכאן אין חשש כיון שלא היה אפילו הגדול שבהן בר עונשין. וא"ל למה נענשו שאר קטנים במבול דגלוי היה לפני הקב"ה שסופם להיות ג"כ רשעים ובזה מתורץ ג"כ למה נענשו ער ואונן והא לא היו בני מאה שנה דידע הקב"ה שגם אח"כ יעשו חטא זה דהשחתת זרע וכעין שאמרו בבן סורר ומורה:

פרק ו

פסוק ב

מכל אשר בחרו, אף בעולת בעל. הקשה הרא"ם דכאן אמרינן דדור המבול עברו על א"א ובפ"ק דקידושין (דף י"ג) אמרינן כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין אל יהא לו עסק עמהם א"ר יוחנן וקשים לעולם יותר מדור המבול שנאמר אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו וכתיב על כן תאבל הארץ וגו' וגם דגי הים יאספו ואילו בדור המבול כתיב כל אשר בחרבה מתו ולא דגים, שבים משמע דבדור המבול לא עברו על א"א ושמא אגדות חלוקות הם ע"כ וג"א כתב לפרש ההיא דקידושין קאי דוקא על דמים בדמים נגעו דהיינו ענין הוראת היתר א"א שהוא מרבה ממזרים משא"כ בזנות א"א, והאריך בזה אבל נ"ל שאין שייך כלל לומר על דור המבול שלא עברו ק א"א שהרי אמרו בפרק חלק (דף ק"ח), שעברו על הכל ותו דהא אמר קרא בהדיא כאן ויקחו להם נשים כו' משמע נשים שהם א"א וילדו מהם בנים כדרך איש ואשתו לא דרך זנות, אלא נראה דודאי עברו ג"כ על א"א אלא שאין אישות לעכו"ם משום עריות אלא איסורא בעלמא איכא משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו כמ"ש התוס' בפרק ד' מיתות (דף נ"ב) ומש"ה קשה מי. שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין דמתיר א"א של ישראל שהוא חמור טפי שהוא גילוי עריות ומוליד ממזר:

פסוק ג

לעולם כו' כלומר לאורך ימים דאי לעולם כפשוטו משמע דכל שאינו לעולם ממש לא היה מקפיד אפילו הוא זמן רב וזה אינו דגם בצער זמן רב יש קפידא אלא דהאמת הוא כן דפירוש לעולם הוא לאורך ימים.

בשגם כו', בשביל שגם זאת. צריך לבאר פירוש הפסוק ע"פ דרך רש"י מאי גם זאת דאמר דמשמע שיש תחילה ענין אחר בזה ומה הוא, ותו מ"ש ומה אם יהיה אש כו' מי ביקש דבר זאת שיצטרך להזכירו. ולפי הפירוש של בני אלהים היינו שרים של מעלה יש לפרש בדרך זה שהמלאכים האלו שלחם הקב"ה בין בני אדם והיה הכוונה שהם ילמדו אותם לטובה ולבטל היצה"ר מהם כמו שהם אין להם יצה"ר וכן היתה הסברא בכוונה, והנה עכשיו נהפך הוא שבני אדם גברו ביצה"ר עד שהטו המלאכים לדרכיהם שהלכו אחר היצה"ר וא"כ אין תקנה עוד לבני אדם כיון שכח שלהם גדול כ"כ לדרך הרע. וע"כ אמר שגם חסרון זה יש בהם שהם בשר וראוי להכנע בפני האש ואפ"ה גברו על מלאכי אש ע"כ אין להם תקוה שיהיו נכנעים:

והיו ימיו וגו' עד ק"ך שנה אאריך. הטעם כתבו מפרשים רמז לימי משה וגם בשגם הוא בגמטריא משה וק"ל דכאן משמע דיותר מזמן ק"ך שנה הוה אורך ימים ועל סך יותר מק"ך שנה אמר לא ידון רוחי לאורך ימים ובסוף גיטין אמרינן מהרה דמרא עלמא תתנ"ב, שנה הוא כמנין ונושנתם וי"ל דהא דאמר כאן לא ידון רוחי לאורך ימים לא נתכוון לתת שיעור בק"ך שנה אלא אמר הענין שיהיה רוחי נדון בקרבי ומסופק אם אשחית או לא לא יהיה זמן רב אלא תיכף אכריע שראוי להשחית אלא שאעשה לו חסד להמתין לו ק"ך שנה:

פסוק ז

מאדם עד בהמה. אף הן השחיתו דרכן בגמרא חלק (דף ק"ח) כי השחית כל בשר א"ר יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על האדם ואדם על הכל ואח"כ איתא שם בשם ר' יהושע בן קרחא כמו הד"א שמביא רש"י. וא"כ השה על לשון ראשון דרש"י שהוא ר' יוחנן ולא אמר שהרביעו כו' אלא דמעצמם עשו כן וכן פירש"י בפרשת נח אפילו בהמה וחיה משמע בלא הרבעה ונ"ל דודאי האמת היה בלא הרבעה ג"כ ורש"י לא בא כאן אלא לתרץ לשון מאדם ועד בהמה משמע שיש להם שייכות להדדי בחטא ביחד לזה תירץ שאף הן השחיתו פירוש האדם היה עצמו רובע בהמות וע"ז אמר ד"א הכל נברא כו' ע"כ יש להם שייכות ביחד:

פסוק ט

אלה תולדות נח וכו', הואיל והזכירו ספר בשבחו. דקשה שבא להזכיר תולדותיו וספר בשבחו אלא דהזכירה גורמת השבח וכיון שהפסיק אמר שנית ויולד נח כו', ואע"ג דבסוף פ' בראשית זכרו ג"כ שאני התם שבא לספר ענינו של נח מה היה בימיו משא"כ כאן לא בא אלא להזכיר סדר התולדות לחוד. והקשה הרא"ם הלא כמה פעמים מזכיר אברהם יצחק ויעקב ואינו מספר בשבחם ותירץ דהיינו דוקא כאן שמזכירו אצל רשעים וכו' ולי נראה דאין שייך ספור שבחו אלא במקום שרצו לספר מה ענין היה לאנשי דורו בימיו כמו כאן, וכן באברהם בענין ואברהם היו יהיה לגוי גדול כו' פירש"י ג"כ דזכר צדיק לברכה כיון דשם מספר מפלת סדום ועמורה:

בדורותיו, יש מרבותינו דורשין כו' יש לדקדק בדבר זה חדא למה זכר תקלה בדור של צדיקים ואח"כ בלשון בני זכר דורו של אברהם, ותו למה אמר בסוף לא היה נחשב לכלום ולא אמר שלא היה חשוב כמותם. ותו קשה ללשון ראשון את האלהים התהלך נח שהיה צריך סעד כו' דזה אינו לשבח וכ"ש מה שהוזכר לקמן מקטני אמנה היה ותו לשון בדורותיו קשה דהיה לו לומר בדורו, דהא לא היה אלא בדור אחד. ונראה לפרש דיש כאן תרי מילי ואינם סותרים זא"ז, הא' הוא הויות הצדקות שיש בזה מעלות הרבה זע"ז והשני חשיבות הצדיק דהיינו שהקב"ה מחשיבו ומדבר עמו בזה לוקח הקב"ה החשוב שבאותו דור לפי מה שהוא לבדו ולזה אין שייך מעלות, דכיון שמיחד אליו הנבואה אין באותו הדור נביא אחר שתאמר עליו שזהו פחות מנביא זה לענין הנבואה ובזה ניחא הכל דודאי לשון בדורותיו מורה גם על הדורות שהיו לפניו כמ"ש עשרה דורות מאדם ועד נח דהיינו שנח היה תכלית של כל אותן עשרה דורות כי אין בהם חפץ זולתו, וזהו לשבח דכיון דבדורות הללו היה הוא הצדיק ולא היה לו ממי ללמוד כ"ש שהיה לו מעלה יתירה אם היה לו ממי ללמוד ולשון שני ס"ל ג"כ דבר זה אלא דמפרש הפסוק לענין חשיבות שלו בעיני הקב"ה, דבדורו היה יותר חשוב ודבר עמו הקב"ה, אבל, אם היה בדור אברהם לא נחשב כלל לנביא כי היה באותו הדור חשוב ממנו ולא בא אליו הדבור כלל ולא שייך בזה מעלות לומר זה יותר מזה, נמצא דאין כאן מחלוקת דלענין הויות הצדקות לשון שני ס"ל כראשון ולענין חשיבות הראשון ז"ל כשני:

היה צדיק יותר. דאילו למעלה וחשיבות א"ל כ"ש אלא הכ"ש הוא לענין הכח דאם יש לו כח להיות צדיק בלא לימוד מאחר כ"ש שיש לו כח ללמוד מצדיק יותר להיות כמוהו ללמוד ממנו, וע"ל מה שכתבתי בפרשה זו גבי לשבעת ימים עוד:

ויש שדורשין לגנאי. קשה ממאמר אשר איננה טהורה כו' ולמה הזכירה תורה כאן גנאי לצדיק ונראה דהך לגנאי אין פירושו לגנאי של נח ח"ו אלא לגנאי הדור שלו, וה"ק קרא ראו מה גרוע דור ההוא אשר נח שהיה צדיק תמים בדורותיו והוא את האלהים התהלך נח לא כאברהם, אלא ודאי שהדור היה גרוע כ"כ:

פסוק יג

קץ כל בשר, כל מקום שאתה מוצא זנות כו' קשה א"כ היאך נשאר נח ובניו ונראה לתרץ זה ע"פ סדר הפסוק דקשה דתחילה אמר והנני משחיתם את הארץ ואח"כ עשה לך תיבת כו' ואח"כ ואני הנני מביא את המבול כו', דהיה לו לסמוך, הבאת המבול אצל משחיתם את הארץ דהא ההשחתה היא ע"י המבול, ולמה הפסוק בעשית התיבה בינתיים, אלא שהוא לתרץ הקושיא שזכרנו כיון שקץ כל בשר כו' היאך יהיה ניצול נח מן האנדרלמוסיא שהורגת טובים ורעים לזה אמר עשה לך תבת כו' ממילא לא תהיה כלל ביניהם וכאלו אתה בעולם אחר חוץ מהם. וא"ל א"כ מה זה שכתב רש"י אחר זה ולמה הטריחהו בבנין הא הוכרח לבנין דבהצלה בלא בנין היה גם נח נענש מכח אנדרלימוסיא. י"ל דה"ט דאפשר שיהיה לו הצלה בתיבה נעשית מאליה או להבריחו לארץ ישראל אשר לא היה שם המבול והיה גם כן נבדל מהם ולמה הטריחהו בבנין:

כי מלאה הארץ חמס, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. קשה לשון הפסוק דהתחיל בהשחתת הארץ ושזו היא סיבה משום ערוה וע"ז וסיים בחמס ותו למה באמת היה גזר דינם דוקא בשביל גזל ולא משום ע"ז וג"ע שהם יותר חמורים ועונשו מיתת ב"ד. ונראה לתרץ ע"ד שארז"ל גדול השלום שאפילו עובדים ע"ז אין נענשים שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו וכשיש מריבה, ביניהם אז נענשים שנאמר חלק לבם עתה יאשמו, ע"כ אמר וירא אלהים את השחתת הארץ ואעפ"כ לא בא קץ שלהם עד עבירה של גזל ונחלק לבם כמ"ש:

אנדרלמוסיא כו' פי' בערוך דבר ויש במדרש המות היה הולך בימי המבול ולפיכך ציוה הקב"ה לעשות תיבה ע"ד לא תצאו איש מפתח ביתו. וזה סיוע למה שזכרתי קודם לזה:

פסוק טז

צהר, יש אומרים חלון. קשה למה לא אמר הכתוב בפירוש חלון, ותו דלקמן הזכירו בשם חלון ואמר ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה. ותו אשר עשה ל"ל, ומנ"מ מזה שהוא עשאו, ונראה לתרץ ע"ד הגמרא פ' חז"ה (דף נ"ט) לענין חזקת החלון אמר שמואל ולענין אורה אפילו כל שהוא יש לו חזקה פי' רשב"ם חלון העשוי לכנוס ממנו האור במקום אופל לא בעינן צורת חלון אלא אפילו כל שהוא יש לו חזקה דחלון העשוי לאורה מילתא דקביעותא הוא דכל הימים אדם צריך לאורה כו'. משמע דסתם חלון אינו מיקרי עשוי לאורה ואינו קבוע והנה כאן צוה הקב"ה שיעשה חלון שהוא לאורה. ממילא יהיה לו קביעות בתיבה כי משפט דור המבול היה שנה תמימה. ונח לא עשה רק חלול בעלמא שהוא אינו לאורה אלא להכניס ולהוציא משם כי היה מקטני אמנה כדלקמן. וע"כ לא עשה דבר שהוא קביעות. ע"כ אמר הכתוב ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, כלומר כמו שעשה לפתיחה בעלמא ולא עשאו לאורה והי"א ס"ל דהכתוב קמ"ל דלאו חלון יהיה אלא אבן טוב יתקן שם לאורה וזה נלמד מדכתיב לקמן חלון התיבה אשר עשה מעצמו בלא ציווי הקב"ה, דהציווי היה על אבן טוב וזה אינו ענין להחלון שעשה הוא:

ואל אמה וגו', כסויה משופע כו'. הרא"ם מפרש דברי רש"י דלמעלה היה פתוח ולא היה לו לעשות תיקון שלא יפלו הגשמים כדרך שפירש"י על הפתח התיבה שתהא בצדה משום הגשמים, וע"כ כתב הרא"ם, ששיעור אותה הפתיחה למעלה היה אורכה אמה ורחבה ששית מן אמה דהיינו טפח כמו בלמטה שהיתה הרוחב ששית מן האורך ובאותה פתיחה מעט לא יפלו הגשמים, דאי תימא שהיה האורך שש, אמות ורחבו אמה היו הגשמים נופלים שם, ולא נראה לי כן דא"כ היה לרש"י לומר כדי שלא יפלו המים לשם ולמה הזכיר שיזובו המים כאן וכאן, ותו דאפי' אם היתה הפתיחה קטנה מ"מ גשמים מועטים נופלים לשם ולמה לא יעשה שלא יפלו שם גשמים כלל אלא ודאי דגם למעלה היה כיסוי ואין שם פתיחה כלל. ורש"י נותן טעם על קטנות הכיסוי באורך ורוחב דאלו היה הכיסוי למעלה כמו למטה היו הגשמים מתקבצים קצת על הכיסוי כדרך כל גג שהוא רחב ואינו משופע ע"כ עשאו משופע כדי שלא יהיה שום מקום שיתקבצו שם הגשמים. וכ"כ בספר אמרי שפר:

פסוק יז

ואני הנני מביא הנני מוכן להסכים כו' מדנקט רש"י תיבת מביא משמע שמכאן הוכיח שיש כאן דעת אחרים דאם לא היה, אלא דעת עצמו היה לו לומר אביא לא מביא שהוא שם התואר של בעל ההבאה. אלא ודאי דאחרים שמוני למביא דהיינו ב"ד של מעלה:

ואמר רש"י מוכן להסכים דהיינו עדיין אינו מסכים אלא שאני מוכן להסכים וזה יליף ממלת הנני דמורה על ההכנה. ובמקומות רבות מצינו הסכמת ב"ד של מעלה כגון וה' הכה כל בכור דפירש"י הוא וב"ד אלא, דשם, נגמרה ההסכמה כי הכה באותה שעה אבל כאן היתה כבר דעה שלהם אלא שהיה רחוק ממני דעתם ועכשיו נתקרב הדבר ומוכן והכוונה בזה דהקב"ה ביקש שיעשו תשובה ולא גמר ההסכמה כ"א היתה נגמרת אין תרופה לזה. ונראה דעד"ז מרמז וי"ו של ואני דתחילה אמר שיעשה תיבה אע"פ שהרבה ריוח לפניו אפ"ה אטריחך בבנין כדי שיראו וישובו, וע"ז אומר לך ראיה עוד שמוכן אני להסכים ולא מסכים ממש להורות שיש עדיין תרופה, ועיין לקמן גבי ואני הנני מקים:

מבול שבלה את הכל כו' שלשתן מוכח דפשוטו של תיבה היא בל היינו בלה אלא דצריך לפרש המ"ם והוי"ו, לזה אמר שמרמז עוד שבלבל לזה באה המ"ם שתקראנו מבלבל, ואע"פ שאין כאן רק בי"ת אחת, הדגש שבו מורה כאילו יש עוד בי"ת, וכמו שהבי"ת הכתובה למ"ד אחריה הכי נמי הבי"ת הנוספת מכח הדגש, והוי"ו תצרפו אל המ"ם והוי כאילו כתוב מוביל דפירושו הוביל, דכל שיש לתרץ האותיות ולצרף מהם תיבה יש לנו לעשות כן אפילו הם

פסוק יח

אתה ובניך וגו' מכאן שנאסרו בתשמיש. קשה דלקמן גבי ויבא נח ובניו כו' חזר רש"י שנית דנאסרו בתשמיש ללא צורך כיון שכבר פירשו כאן גבי ציווי. ותו ששם פירש"י מפני שהעולם שרוי בצער וכאן לא זכר טעם זה, ונראה לדקדק עוד דבציווי אמר כאן ובאת אל התיבה אתה ובניך כו' זכר תחילה הביאה אל התיבה ואח"כ הפרישה מן הנשים ובסוף אמר ויבא נח ובניו כו' אל התיבה זכר תחילה הפרישה מן הנשים ואח"כ ביאה אל התיבה אלא דהציווי היה אחר שיבא אל התיבה ויהיה שם אז דוקאשהיה הפרישה ונח הוסיף מדיליה להקדים הפרישה קודם ביאתו לתיבה, וע"ז אמר רש"י שעם לפי שראה נח טעם האיסור מפני שהעולם שרוי בצער א"כ גם קודם ביאה לתיבה שייך זה הטעם, והענין הוא דבצווי היה המשמעות שיבואו לתיבה קודם לירידת גשמים ממילא לא יהיה עוד צער, וע"כ לא נאסר עד אחר שיהיו בתיבה אבל נח לא נכנס עד שדחקוהו המים ממילא, כבר התחיל הצער ונאסר גם קודם הכנסו אל התיבה, לזה אמר הכתוב דרך טעם מפני מי המבול כפירש"י שדחקוהו המים ומפני זה היתה חיוב הפרישה גם, סמוך להכנסו לתיבה, זה נ"ל נכון מאוד בס"ד:

פסוק כ

מהעוף למינהו, ומאליהן באו דאם לא כן היאך היה נח יודע איזה לא השחיתו, ולא סגי בזה לחוד לסימן שלא השחיתו דרכם דודאי גם אותן שהשחיתו באו מאליהן ע"כ הוצרך עוד לסימן קליטת התיבה. וקליטת התיבה לחוד לא הוה סימן דלא השחיתו שאין קליטת התיבה סימן אלא אם באו מאליהן והתיבה קולטת לזה ולא לזה אבל אם הובאו שם ע"י נח אין שייך סימן קליטת התיבה דע"י הכנסת נח באו אף שאין התיבה מסכמת לזה. ובזבחים (דף קי"ו) איתא דרב חסדא אמר קליטת התיבה ור' אבהו אמר מאליהן באו וס"ל לרש"י דלא פליגי:

פרק ז

פסוק ב

תוכן העניינים

דברי דוד על רש״י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה