אור ברסלב

דברי דוד על רש״י· רבי דוד הלוי סגל [הט"ז]

ספר ויקרא

ספר שמות

פרק א

פסוק א

לכל דברות ולכל אמירות כו'. נראה דקשה לו מ"ש ויקרא ולא פירש מי הקורא ואי סמך על מ"ש אחר זה וידבר ה' ממילא הוא יתברך ג"כ הקורא, קשה דהו"ל לומר איפכא ויקרא ה אל משה וידבר אליו כמ"ש ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה וכן בהרבה מקומות, לזה תירץ דמרמז בזה לשון חבה, דיש חילוק בין שקורא אל עבדו ומצוה עליו זהו דרך מורא ואין כאן דבוק אלא קרוב אליו בשעת הקריאה ולא אח"כ, משא"כ אם שני אוהבים קוראים זה לזה הוא לאהבה חלוטה ודבוק ביניהם. ע"כ אמר רש"י דפסוק זה הוא מורה שבכל מקום שיש דבור או ציוי היתה קריאה בלשון חבה כאוהב לאוהבו לא כאדון לעבדו, והוא לשון שמלאכי השרת משתמשים בו דכתיב וקרא זה אל זה לא זה לזה כאדון לעבדו אלא דרך חבה וריעות אבל לנביאי או"ה נאמר ויקר אלהים אל בלעם דהיינו דרך מורא כציוי האדון לעבדו, וממילא הוה דרך ארעי לא דרך דיבוק כאוהבים זה לזה. וע"כ לא הזכיר כאן ה' אצל הקריאה דהוה משמע דרך ציווי כאדון לעבדו אלא לשון שאוהב קורא לחבירו ויש עוד חילוק בין קריאות האלו, דבקריאת אדון לעבדו הוא שייכא דוקא אם אין העבד אצלו קוראו שיבא אליו, אבל אם הוא כבר אצלו א"צ קריאה, אבל בקריאה של חיבה שזכרנו היא אפילו עומד אצלו ומפני החבה הוא זוכר שמו, וזה מבואר גבי מלאכי השרת שנאמר וקרא זה אל זה משמע לשון זה אל זה דהם סמוכים זה לזה ואפילו הכי קוראים אחד לחבירו. ויש עוד פירוש לקצת מפרשים ואמר קדוש קדוש קדוש, שהפירוש שם שמלאך אחד שמו קדוש ומלאך אחד אומר לו אתה ששמך קדוש, נאמר קדוש, ואומרים כולם קדוש ה' צבאות, הרי שאפילו הם ביחד כמ"ש זה אל זה אפ"ה קוראו בשמו קדוש, ה"נ כן הוא גבי משה כאן. דלא כקריאת ויקרא ה' אלהים אל האדם ששם היתה הקריאה כביכול כאילו האדם רחוק ממנו וע"ז קשה למה אמר אל משה דמשמע שקוראו שיבא אליו ממקום שהוא שם כמו באדם משא"כ כאן וא"כ אל הוא מיותר כאן והו"ל ויקרא משה, וכמו שמצינן גבי שמואל שבפעם הראשון כתיב ויקרא ה' אל שמואל ואח"כ שני פעמים אומר ויוסף ה' קרוא עוד שמואל, והיינו שבפעם האחד לא היתה הקריאה דרך תיבה אלא כקורא מרחוק ע"כ אמר אל שמואל אבל אח"כ שנתקרב אמר סתם שמואל ולא אל כי הוא דרך רבה, וא"כ קשה כאן שאמרנו שדרך חיבה הוא היה לו לומר משה כמו בשמואל, וע"ז תירץ רש"י דהאי אל ממעט שכל ישראל לא שמעו וכיון שהקריאה דכאן היא דרך חיבה מוכח מזה דבכל מקום היתה כן, ע"כ כתב רש"י לכל הדברות כו' דאל"כ למה נשתנה דוקא כאן להראות החיבה. אלא דבאמת היתה בכל מקום כן וכאן נכתב בתחילת הספר כי ללמד על הכלל כולו יצא:

יכול אף להפסקות היתה קריאה, הפסקה פירושה אותן פרשיות שנכתבו אחר פרשה ראשונה שנזכר שם וידבר ה' אל משה, ובפרשה שאחריה נכתב סתם, כמו אחר פרשה זו נכתב ואם מן הצאן אלא שהקב"ה הפסיק קצת ביניהם וחזר לומר הפרשה אחרת, אבל קריאה לא היתה שם קודם אמירת פרשה השנייה ופירוש דברי רש"י כאן הוא בדרך זה, דבכל מקום דאיתא לשון יכול אינו דרך קושיא אלא הוא תירוץ על קושיא דיש שם יתור, וע"ז מתרץ יכול כו' דהיה מקום לטעות באיזה טעות קמ"ל האי יתור לבטל הטעות, ה"נ קשה ל"ל וידבר ה' אלא היה לו לומר ויקרא אל משה לאמר לו, אלא ע"כ פירוש דהאי וידבר הוא מיעוט דממעט מקומות אחרים שלא היתה שם קריאה, היפך ממ"ש לכל דברות היתה קריאה, לזה מתרץ יכול אף להפסקות היתה קריאה, לכך נאמר וידבר למעט ההפסקות אבל כל שאר פרשיות היו בכלל קריאה קודמת לה:

ומה היו ההפסקות משמשות. בשלמא בלא הא שהקדמנו הו"א שלא היה שם הפסקהכלל אלא כולן נסמכו במאמר אחד, אבל השתא דכתבה תורה יתור וידבר כדי לבטל הטעות דקריאה קודם ההפסקות ש"מ שהיו שם הפסקות, ע"ז קשה למה באמת היו שם הפסקות כלל:

ליתן ריוח למשה להתבונן כו'. בודאי יש כח להקב"ה ליתן חכמה למשה שיתבונן אפילו בלא הפסקה, אלא שעשה כן ללמדנו דרך ארץ כדי שלא יסמוך אדם על חריפותו שיאמר ממהר לקבל אני ואדרבה לפום חורפא שבשתא, ע"כ יעשה הפסקה בלימודו:

אליו כו' ר' יהודה אומר י"ג דברות כו'. אע"ג דלשון זה הורגל בלשון פלוגתא מ"מ כאן הוא מפרש דברי ת"ק, ובת"כ איתא באמת א"ר יהודה. ומצינו ג"כ בלשון הנזכר בכאן שאינו אלא מפרש, והפירוש הוא כאן על מ"ש ת"ק למעט את אהרן דקשה מהיכי תיתי שישמע אהרן יותר מכל ישראל ול"ל אליו, לזה א"ר יהודה שיש י"ג פסוקים שנזכר אהרן ע"כ צריך מיעוטים ע"ז דלא לאהרן נאמרו כלל. וא"ל א"כ לאיזה צורך נמשך אהרן עם משה בפסוקים הנ"ל, דשיתפו בשביל שיהיה שותפו לשליחות לישראל, כ"כ הרא"ם. ואין זה מספיק דמ"מ יש ח"ו שקר בלשון התורה שאמרה שהיה הדבור למשה ולאהרן. וצ"ל דכבר ידוע שיש חילוק בין נבואה לרוח הקודש, ומדריגת הנבואה היא מעלה יותר גבוהה ממעלת רוח הקודש, ודוד ושלמה כל דבריהם היו ברוח הקודש לא נבואה. והנה במקומות שנזכר אהרן עם משה היה הענין שאהרן ראה כן ברוח הקודש אלא שמשה היתה לו מעלת נבואה, אבל מ"מ היו שניהם בכלל יודעי דברי ה' אלא שהידיעה של משה יותר חשובה מידיעת אהרן דבר זה לומדים מכח הי"ג מיעוטים שמביא רש"י קצת מהם:

יכול שמעו את קול הקריאה, הרבה מטריחים עצמם לפרש למה כתב רש"י דבר זה כאן ולא קודם דבור של אליו למעט אהרן. והדברים פשוטים לפי ענ"ד דדברי רש"י כאן תלויים זה בזה, דעיקר הטעם לחלק בין קריאה לדבור הוא מכח הי"ג מיעוטים שהם הי"ג דברים שנזכר בהם אהרן ומשה והם בדבור דוקא לא בקול הקריאה, ואפשר שבאמת שמעו כל ישראל את הקריאה דהא ע"ז אין מיעוט לגבי אהרן, וא"כ כל ישראל הוויין כאהרן בזה ואין לאהרן מעלה על כל ישראל בזה, כיון דמכח אליו נתמעט אהרן עם כל ישראל והו"א דזה דוקא בדיבור אבל לא בקול הקריאה. ת"ל קול לו קול אליו. ביאור דבר זה דבפסוק שבסוף נשא כתיב ובבוא משה אל אהל וכו' וישמע את הקול, מדבר אליו היה אפשר לכתוב קול מדבר לו וכתב קול מדבר אליו לדרשה דכל ישראל שמעו, ממילא גם אהרן לא שמע דכבר הושוו ביחד כמו שזכרנו. וברא"ם הגיה כאן ברש"י יכול שמע את קול הקריאה ומפרשו על אהרן לחוד, והדברים פשוטים כמו שזכרתי. ויש כאן גמגום לפי דעת קצת מפרשים והלא לא דרשינן בשום מקום אליו ולא כתיב לו, עד שכתבו בשם הריטב"א דגמרא גמירא להו דכאן דוקא דרשינן ליה ולי נראה בדרך זה דכאן היה ראוי לומר לו, דכבר פירש"י בהרבה מקומות דכל לי ולו הסמוכים לדבור פירוש שלהם עלי ועליו ובסוף נשא כתיב מדבר אליו, ושם פירש"י מתדבר כלומר שהקול מתמלל לעצמו ומשה שומע מאליו וא"כ לא היה לו לומר אליו דהיינו לנוכח של משה בפניו אלא היה לו לומר לו דפירושו עליו, כלומר שהדבור של הקב"ה היה מענין של משה ואפ"ה כתב אליו, אלא ודאי דלמיעוטא אתי. כנ"ל נכון מאד בס"ד:

מאהל מועד, ולא היה יוצא חוץ לאהל פירוש ואילו היה משה עומד חוץ לאהל גם הוא לא היה שומע כי שם לא היה הקול כלל, וכתב הרא"ם שהקשה הראב"ד דאם היה הקול נפסק ולא יצא חוץ לאהל כלל וכבר היו ישראל עומדים חוץ לאוהל ולא היו רשאים ליכנס עם משה תוך האוהל מדכתיב ונועדתי לך שם לך היא יעודה ולא לכל ישראל כדתניא בת"כ א"כ למה הוצרך למעט כל ישראל מכל הדברות לומר שכל ישראל לא היו שומעים, ותירץ הראב"ד מה שהוצרך למעטן אינו אלא מהדברות שנאמרו למשה קודם הקמת המשכן עכ"ד הרא"ם, וק"ל ע"ז שהרי אמר רש"י שיש למעט מקול לו קול אליו שכל ישראל לא שמעו והך קול אליו כתיב שם ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו כו') הרי דאחר הקמת המשכן הוצרך למעט ולא כדברי הראב"ד. ובג"א תירץ קושית הראב"ד דלא היה איסור ישראל ליכנס עם משה אלא תוך האהל, אבל הקול היה נשמע בפתח האהל, ובזה הוא ממעט כל ישראל וזה דוחק גדול דודאי חד דינא יש לפתח האהל עם תוך האהל, וג"כ אין לתרץ דהדבור עצמו לא היה יוצא חוץ לאהל אבל קול הקריאה יצא חוץ לאהל, דהא קרא למשה שיבא לתוך האהל, ובזה הכתוב ממעט ישראל שלא שמעו קול הקריאה. גם זה אינו דהרי פירש"י בסוף, נשא למעט אהרן מן הדברות והדברות לא יצאו חוץ לאהל וא"צ מיעוט, ותו דשם פירש"י דכשמגיע לפתח האהל היה נפסק הקול שנדבר עמו, ושם קאי לפרש פסוק הקול מדבר אליו וכאן כתב רש"י בהדיא דפסוק זה מיירי בקול, קריאה דיליף מקול לו קול אליו דקול קריאה לא שמעו א"כ גם קול הקריאה נפסק בפתח האהל ועוד כתב הרא"ם וא"ת שהקול נפסק חוץ לאהל אם כן כששכן עליו הענן ולא יכול משה לבוא אל המשכן מיראתו עד שקרא אותו השם כדאיתא במדרש תנחומא היאך נשמע הקול אליו ושמאיש לומר שהמדרש הזה חולק עם המדרש של ת"כ שאמר שהיה הקול נפסק עכ"ד. ונלע"ד לתרץ קושית הראב"ד בדרך זה, דודאי זהו אמת דישראל לא שמעו לא הקריאה ולא קול הדברות, אלא דביטול שמועתם בתרווייהו לא היה בסגנון אחד, דבטול הקריאה לא היתה מחמת פסיקת הקול דלא היה נפסק אלא יוצא אפילו חוץ לאהל וגם לא היה חזק כ"כ אלא דלא הגיע אלא לאזנו ולא לאוזן ישראל, אבל קול הדבור היה חזק מאד ואילו היה יוצא חוץ לאהל היו אפילו ישראל שומעים, אלא דהיה נפסק לגמרי חוץ לאהל וזהו מבואר בפסוק שאמר הקול מדבר אליו דלשון הקול מורה על קול חזק כדפירש"י שהוא הקול שנדבר בסיני, וסיים עליו מדבר פירוש דהיינו בדבור היה חזק, ממילא בקריאה בלא דבור לא היה אותו הקול חזק, ואמר על שניהם אליו למעט את ישראל דלא שמעו שניהם אבל לא ראי זה כראי זה. ודרך זה מוסכם מלשון רש"י סוף נשא שנאמר וידבר אליו למעט את אהרן מן הדברות וישמע את הקול יכול נמוך ת"ל הקול כו' נפסק כו' דלא זכר רש"י רק הדברות והא קול הקריאה ג"כ לא שמע, ותו למה מפרש פסוק וישמע את הקול אחר וידבר אליו ובפסוק הוא מאוחר אלא דנתכוין למה שזכרתי והיינו דלענין קול הקריאה שלא שמע סמך רש"י על מה שנזכר כאן בדבריו מדכתיב אליו ולא לו, וזה לא היה נפסק גם לא היה חזק, אבל למעט הדברות בזה כתב אח"כ שהיה חזק אלא שנפסק, ולפי זה אין כאן יתור בפסוק כלל, והכל ניחא בס"ד:

פסוק ב

אדם, למה, נאמר. פירש הרא"ם ולא נאמר איש, והא דהקדים לקושיא זו דמיירי בנדבה. פירש מהר"ן דה"ק בשלמא אי מיירי בחובה י"ל דלהכי אמר אדם למעוטי כותים, אבל עכשיו דמיירי בנדבה וכותים ג"כ שייך בהו נדבה כדאמרינן פ"ק דחולין (דף י"ג:) איש איש לרבות כותים שנודרין ונודבין כישראל א"כ קשה למה נאמר אדם. והעתקתי זה משום פלפולא, אבל אינו אמת דא"כ בפרשת תזריע דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו מאי קאמרת ביה למה לא נאמר איש, וכי נעיין במה שמרשים רש"י אדם כי יקריב מכם והוא ללא, צורך, אלא תחילה היה להרשים אדם ולפרשו ואח"כ כי יקריב ולפרשו, אלא כוונת רש"י לתרץ פירוש לשון אדם מכם והיה סגי לומר אדם כי יקריב לחוד או כי יקריב מכם לחוד, וזהו שאמר רש"י אדם למה נאמר פירוש לשתוק לגמרי ולא יאמר אלא כי יקריב מכם, וכיון שרש"י רוצה לתרץ קושיא זו שהיא תחילה וסוף דהיינו כפל, ניחא ליה לפרש תחילה כי יקריב המוקדם דמיירי בנדבה, קודם שיפרש המאוחר תיבת מכם כפל עם אדם דחד מינייהו הוא מיותר, וע"כ פירש תחילה כי יקריב שהוא מוקדם ואח"כ אדם, שהקושיא מכח מכם שהוא מאוחר, והרוצה לתלות קושיית אדם לתיבת כי יקריב הוא לפלפל בעלמא ואין בו צורך:

הבהמה, יכול אף חיה, ת"ל בקר וצאן יש להקשות לכתוב בקר וצאן בהמה ל"ל, וי"ל דצריך בהמה משום דרשה דמן הבהמה להוציא הרובע והנרבע:

מן הבהמה, להוציא את הרובע והנרבע. א"ל פשיטא שפסול לקרבן דהא אפילו באכילה אסור דהבהמה היא בסקילה, תירצו התוס' בתמורה ר"פ כל האסורין (דף כ"ח) דמיירי שאין שם אלא עד אחד על הרביעה דאין השור בסקילה אפ"ה פסול לקרבן:

מן הבקר להוציא את הנעבד, הא דנקט פסול רביעה מבהמה ונעבד מקרא דבקר ולא איפכא, דכל חד מענינו, דבבהמה כתיב אשר יתן שכבתו בבהמה ובבקר כתיב וימירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב. ואין שייך לומר מיעוט אחר מיעוט לרבות כיון שנוכל לדרוש כל אחד בפני עצמו:

פסוק ג

תמים, בלא מום. וקשה הא כתיב בהדיא אשר בו מום לא תקריבו. תירצו בת"כ דהאי תמים צריך להיקשא בעלמא לענין כשם שבעל מום אפילו אם עלה ירד כך מי שאינו זכר אינו לרצון כלל:

אל פתח אהל מועד, מטפל בהבאתו. בהבאתו אין פירושו של יקריב הנזכר בפסוק אלא לשון רש"י הוא על אל פתח אהל מועד דהיינו שיביאנו לשם. ומש"ה מקשה רש"י ומהו אומר יקריב כפל דאין צריך לטיפול הבאתו שזה נלמד מן אל פתח אהל לחוד:

יקריב אותו כו', מלמד שכופין כו'. עיקר הלימוד הוא בשביל אמירת רוצה אני, אבל לענין בעל כרחו לא שייך לימוד דהא אין כאן לימוד מן יקריב אותו דהא דרשינן אותו לענין אם נתערב כמ"ש רש"י לפני זה, אלא דעכ"פ משמעות דיקריב הוא לענין בע"כ וא"ל דילמא לא אתא אלא לזה לחוד, דא"צ קרא על כפייה דבכל מצות עשה כופין אותו עד שתצא נפשו כדאיתא בהכותב (דף פ"ו):

עד שיאמר רוצה אני. א"ל דמאי מהני אמירה זו כיון דבעל כרחו אומר כן, דאמרינן אגב אונסיה גמר בלבו להסכים עם מה שאומר בעל פה כי רצונו להיפטר מהאונס, ואפילו בענין ממון אמרינן בפ' חזקת הבתים א"ר הונא תלה אותו עד דזבן ליה קנה דאגב אונסיה גמר ומקנה ליה כ"ש כאן דמצוה הוא:

פסוק ה

בני אהרן, יכול חללים ת"ל הכהנים. בת"כ איתא אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין ת"ל בני אהרן מה אהרן כשר אף בניו כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. ובפרשת אמור איתא שם בת"כ בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים יצאו חללים ומנין לרבות בעלי מומין ת"ל בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ע"כ. וזה הפך ממה ששנו כאן ונראה לתרץ דבפ' אמור לענין טומאה דרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן דהן אינן נזהרות מליטמא דהו"א שגם הן אסורות כיון שיש בהן עכ"פ צד קדושה דמזרע אהרן קאתיין ואין ראוי להן להטמאות למתים ע"כ אתא קרא דבני אהרן למעוטינהו דרשאות ליטמא למתים, וא"כ שפיר אמרינן אף בעלי מומין במשמע דבני אהרן דאין ע"ז שום יתור למעטו. משא"כ כאן לענין הקרבה דא"צ מיעוט על בנות אהרן שלא יקריבו דמהיכי תיתי דאשה תקריב דפשוט שאשה לא תוציא איש בשום מצוה מן התורה, וא"כ יש כאן בבני אהרן יתור, וע"כ צריך אתה לומר למעט בעלי מומין. וא"ל הא כבר נתמעטו בעלי מומין מהקרבה דכתיב כל איש אשר בו מום לא יקרב, דהו"א דוקא בעבודת הקרבה על המזבח אבל בהולכת הדם לא נתמעטו קמ"ל הכא דאפילו לזה פסול כנ"ל לכאורה, אבל אח"כ ראיתי שאין זה נכון כמ"ש בפרשת אמור ע"ש:

וזרקו כו' שתי מתנות שהן ארבע. הפר עומד למטה שא"צ לעלות על הכבש כיון שדמו נזרק למטה מחוט הסיקרא והזריקה היא מן הכלי שנתקבל שם הדם לכותל המזבח כנגד חודו של קרן המזבח בזוית של קרן מזרחית צפונית ואח"כ בא לו לקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון וזורק כנגדה לחודו של זוית, בפ' איזהו מקומן (נ"ג) הקשו למה לא אמרי' מזרחית דרומית וזוית מערבית צפונית דעולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא ה"ל יסוד:

פסוק ז

בני אהרן הכהן כו' הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט כו', דאל"כ הכהן ל"ל, וכן בהכהנים, דאי בא למעט חללים הא כבר אתמעיט אפילו גבי קבלת דמים דהיא ראשונה לזריקת דם כ"ש שאר עבודות שאחריה, ובפ"ב דזבחים (דף י"ח) הקשו ל"ל תרי קראי דבפרשת תצוה כתיב והיתה להם כהונה לחק עולם ודרשינן מיניה (שם) בזמן שבגדיהם עליהם כהונה עליהם אין בגדיהם עליהם נחשבו כזרים וזר שעבד חייב מיתה, ותירצו דאי משם הו"א דוקא עבודה דמעכבא כפרה, אבל דלא מעכבא אלא למצוה כנתינת אש של הדיוט ע"ג המזבח לא תבעי בגדים קמ"ל. וא"ל א"כ קרא דהתם ל"ל, משום דלא הוה ידעינן כאן מה ממעטינן מן הכהן הכהנים:

פסוק ח

אשר על המזבח, שלא יהיו הגזרים (פירוש חתיכות עצים גסים) יוצאים חוץ למערכה. והטעם שלא יעכבו רגלי הכהנים בהילוכם סביב למערכה כן איתא בפרק קדשי קדשים (דף ס"ב:):

פסוק י

ואם מן הצאן וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וילמוד עליון מתחתון שבן בקר נשחט בצפון, ותחתון מעליון שכן כאן טעון סמיכה הפשט וניתוח וכל מה שנזכר לעיל, (כ"ה בפרק איזהו מקומן דף מ"ח):

ולמה הופסק כו', אע"ג דבריש הפרשה כתב זה בכל הפרשיות, י"ל מכאן נלמד לכל הפרשיות ונכתב כאן דכאן מוכח טפי דיש דברים סותרים זא"ז, דהוי"ו מדבק הפרשיות וההפסקה מחלקתם, לפיכך אמר שאין כאן חלוקה אלא כדי ליתן ריוח:

פסוק יד

מן העוף כו' ואין תמות וזכרות בעוף, א"ל דילמא וי"ו דגבי עוף מוסיף על ענין ראשון וגם בעוף צריך תמות וזכרות דא"כ גבי צאן לא לכתוב זכר תמים ונלמוד אותו מבן בקר מכח הוי"ו של בן בקר, אלא ע"כ דבא ללמד דכל היכא דאית ביה בפירוש תמות וזכרות איתיה, וכל שלא נכתב בפירוש ליתיה. ועוד יש לפרש דאי הוה תמות וזכרות בעוף קשה מן דגבי עוף ל"ל מה הוא ממעט כיון דאפי' מום פוסל בו כ"ש מחוסר אבר:

פסוק טז

בנוצתה, עם בני מעיה. בפרק קדשי קדשים (ס"ה) אמרינן דת"ק ס"ל דלשון בנוצתה מלשון נוצה ממש ואבא יוסי ס"ל שהוא מלשון כי נצו גם נעו, מדכתיב בנוצתה ולא עם נוצתה משמע שהנוצה דבוקה, לזפק והנוצה אינה דבוקה אלא נעור אלא הנוצה היא הקורקבן שהוא דבוק להזפק, והקשה הרמב"ן שהרי שנינו בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיה היוצאים עמה והשליכן לבית הדשן. ומשנה זו היא משנת אבא יוסי וקתני נוצה א"כ אבא יוסי לא חלק על הת"ק כלל בפירוש נוצתה שהיא נוצה ממש, וא"כ קשה על רש"י שפירש דלאבא יוסי דאינו נוטל רק הקורקבן ולא הנוצה ממש ונ"ל לתרץ דהאי תנא דמתני' ספוקא מסתפק ליה הלכה כדברי מי אם כת"ק, דנוצה ממש לחוד ולא הקורקבן או כדברי אבא יוסי דקורקבן לחוד ע"כ החמיר כדברי שניהם וחותך שניהן הנוצה וגם הקורקבן וזה הוא כונת רש"י שאמר ורז"ל אמרו כו', פירוש שרז"ל הוסיפו שגם הנוצה ממש נוטל גם בפ"ק דיומא (דף כ"א) איתא כן אמר אביי מוראה ונוצה כו' היו נבלעים במקומן:

אצל המזבח קדמה, במזרחו של כבש. דהו"א לפרש שהשליך המוראה בצד המזבח ובאיזה צד קדמה דהיינו במזרח של הכבש, וזה אינו דהא כתיב לעיל מיניה והקטיר המזבחה וא"כ היה עומד על הכבש שהוא בדרום המזבח כשהיה מקטיר ובאותו מעמד הסיר המוראה והשליכה והיאך יעמוד בדרום המזבח וישליך המאוס לצד מזרח המזבח דרך אויר שעל המזבח, אלא ודאי דהאי קדמה היינו מזרח הכבש והוא אצל המזבח דנקט קרא ובאותו חלק השליך למזרח שלוולעולם היה הוא בדרום המזבח על הכבש והשליך המוראה בסמוך לו דהיינו סמוך למזבח במקום שהיה המזבח רחב יותר מן הכבש כי המזבח היה ל"ב אמה על ל"ב והכבש לא היה רק שש עשרה אמה והכל בצד דרום המזבח:

פרק ב

פסוק א

סלת יהיה קרבנו כו' שהיא הראשונה שבמנחות ריש פרק הרי עלי אמרינן לשון זה ופרכינן עלה א"כ אמר הרי עלי עולה סתם יביא בן בקר שהיא העולה ראשונה ומשני דעיקר המעלה של מנחת סולת דלית לה שם לווי שנקראת מנחה סתם, אבל השאר יש להם שם לווי מנחת מחבת מנחת מרחשת כו' ומה דקאמר שהיא הראשונה כו' לסימן בעלמא נקטיה לידע איזה היא העיקר וא"כ גם כוונת רש"י כן במ"ש שהיא הראשונה:

לכך נקראת מנחת סולת. קשה א"כ יש לה ג"כ שם לווי כמו שאר המנחות, וי"ל דמ"מ כל המנחות היו ג"כ סולת אלא שזו נשתנית בקמיצה:

פסוק ב

מלא קמצו, יכול מבורץ פירוש גדוש. וחסר היינו כל שלא הגיע הסולת לתוך פס ידו אלא תופס בראשי אצבעותיו השלש, עם אגודל שהוא דבר מועט, אלא פושט שלש אצבעותיו על פס ידו ומה שנוטל בתוכה הוא הקומץ:

לבונתה והקטיר, אף הלבונה בהקטרה סד"א הואיל ולבונה אינה בכלל הקמיצה לא תהא בכלל ההקטרה קמ"ל שאע"פ שאינה בכלל הקמיצה היא בהקטרה. ומה שפירש"י המקרא שלא כסדר שתחילה פירש לבונתה והקטיר ואח"כ מלא קומצו. נראה כוונתו דיש מקום לטעות ולפרש דעל כל לבונתה פירושו מוסיף על, כל לבונתה שאף היא בקמיצה ועל כולם הוא אומר אח"כ והקטיר, ע"כ פירש תחילה דעל כל פירושו לבד מכל הלבונה וא"כ דלא הוה לבונה בקמיצה דגם בהקטרה אינה קמ"ל לבונתה והקטיר שמ"מ אף הלבונה בהקטרה מדסמיך והקטיר ללבונה, ואח"כ אמר וכ"ת באמת מנלן לפרש על כל לבונתה כן דדילמא מוסיף קאמר ולזה תירץ רש"י דהא כתיב מלא קומצו מסלתה כו' דמשמע שאין נקמצת כלל הלבונה:

פסוק ד

וכי תקריב וגו' להכשיר בו שמן שני ושלישי קשה דהא נפקא לן מדכתיב בפרשת תצוה כתית למאיר אבל לא למנחות דשם לא בעינן זך דהיינו הראשון כדפירש"י שם, ונראה דבא להתיר כאן אף השלישי דהו"א למאור בעינן זך דהיינו ראשון ולגבי מנחות אפחתיה חד דרגא דהיינו אף השני כשר קמ"ל כאן דאף הג' כשר, ובזה מתורץ ג"כ לא נכתוב למאור, דהו"א דכאן לא הוכשר אלא שני:

פסוק ה

ואם מנחה על המחבת כו' אלא צף. (במנחות ס"ג) פירש"י ששולי הכלי צפון אצל אוגנו ומתפזר השמן אצל אוגנו. ל"א שאמצעית הקרקעית שהוא המקום שמניח בו המנחה היה נקפל מלמטה למעלה ובולט וכשהיו נותנין על אותו המקום הגבוה היתה נראה כאילו היא צפה:

פסוק ח

והגישה הכהן כו' דרומית מערבית. שיש ראיה לצד מערב כיון דכתיב לפני ה' שהוא כלפי פתח האהל ויש ראייה לצד דרום שנאמר אל פני המזבח דהיינו דרומו ששם יש הכבש למקום פתח הבית הוא פני הבית, ע"כ צריך שתהיה ההקרבה אל זוית מערבית דרומית:

פסוק יא

וכל דבש, כל מתיקת פרי כו'. זה צריך ביאור למה כתב כן ועכ"פ קשה למה הזכיר לשון מתיקה בזה ודי היה לו לומר כל הזב מן הפרי. ונראה כונתו דלכאורה יש לפרש הך דבש סתם על דבש תמרים דכן הוא בפסוק ארץ זבת חלב ודבש גבי בכורים דאינם אלא מן שבעה מינים ולא מדבש דבורים, ותו דסיים בזה קרבן ראשית תקריבו כו' דהיינו בכורים שבאים משבעה מינים ומסתמא כיון שאסרה תורה דבש לקרבן אשה והתירה מה שאינו לאשה דהיינו בכורים ודאי האיסור הוא ממש ממין ההיתר דהיינו דבש תמרים, וא"כ אין איסור מפורש להביא מנחה מדבש דבורים או שאר מינים, וזה ודאי אינו דלא מצינו מנחה רק מסלת ומאפה כו', ע"כ פירש"י דדבש היינו כל המינים אסורים וא"כ תקשה לך לשון תקריבו אותם דהיינו אותם הנזכרים באיסור מנחה ע"ז הזכיר לשון מתיקה ולשון דבש אינו אלא לשון מתיק' ואין שום דבר במשמעו אלא כאילו כתיב מתוק דעל מתיקה הבא מפירות אמרה תורה דאסור למנחה, ומתיקה מותרת בבכורים פירוש ממין השייך לבכורים, ואילו לא זכר רש"י לשון מתיקה אלא סתם כל הבא מן הפרי ממילא לא היה שום דבר הכולל בכל הבא מן הפירות אלא כל אחד מין בפני עצמו לא היה שייך לומר ע"ז תקריבו אותם דמשמעותו כולם וזה אינו, ע"כ זכר לשון מתיקה דזה כולל כל הפירות וכולם שוים בזה ע"ז שייך שפיר לשון אותם בבכורים דפירושו המתיקה השייך איסור בכולם יש לה היתר בבכורים דבא ממחיקה. וזה חריף:

פסוק יג

מלח ברית כו', להקרב במזבח במלח. שהמלח בא מן מים מלוחים שמבשלים אותם. ומה שזכר אח"כ וניסוך המים בחג ואין ענינו לכאן. אלא שבא לתרץ למה דוקא מים מלוחים זכו להקרב טפי ממים מתוקים, לזה תירץ דשאר המים המתוקים זכו פשיטא להקרב בחג אלא אפילו המלוחים זכו ויש לתת טעם למה זכו המלוחים להקרב בכל קרבן והמתוקים דוקא בחג, דהמתוקים דומים לצדיקים והמלוחים דומים לפושעים, ומצינו שכל תענית ותפלה צריך שיהיו רשעים בתוכם וראייה מחלבונה שבקטורתוע"כ חלקו כאן כבוד לפושעים שישובו וגדול בעל תשובה יותר מצדיק גמור:

פרק ג

פסוק ג

ואת כל החלב, להביא חלב שעל הקבה בפרק אלו טרפות (דף מ"ט:) משמע ברש"י דחלב שעל הדקין, אסור לכ"ע לפי שדבוקים בחלב הקרב בראשם אלא חלב שעל הקיבה מותר לר' ישמעאל ולר"ע גם זה אסור:

פסוק ד

על הכבד כו' ובמקום אחר הוא אומר מן הכבד. הרא"ם פירש שבזה מביא ראייה שנוטל מן הכבד קצת כיון דכתב שם מן הכבד, ואח"כ כתב שאינו מבין דברי רש"י כי משמע שהכבד קרב לגבי מזבח כמו הכליות, וזה ודאי אינו שלא נקרב אלא מעט ממנו ועוד שלמעלה פירש על הכבד על במקום מן ופירוש שיטול גם מן הכבד ואח"כ פירש על הכבד לבד מן הכבד ע"כ. ואגב חורפיה לא נתכוין כראוי כאן בדברי רש"י ומאד תמוה מה שכתב דמן הכבד משמע שיטול גם מן הכבד, וזה אינו דהא בפרשת נח גבי והנני משחיתם את הארץ פירש"י כמו מן הארץ ד"א את הארץ עם הארץ כו' משמע דלפירוש מן הארץ אין במשמעו עם הארץ. ונראה כוונת רש"י מבוארת ומתוקנת ולא כדרך הרא"ם בזה, דתחילה כתב רש"י דודאי מה שהשוה הכתוב כבד לכליות אינה להקרבה דהא כבד אינה בהקרבה וא"כ לא תימא דאף מקצת מן הכבד אינה בהקרבה זה אינו דמצינו שינוי לשונות בזה דכאן אומר על הכבד ובמקום אחר מן הכבד אלא ודאי דמורה לנו דגם הכבד בהקרבה וע"כ היינו במקצת. ואח"כ הוקשה לו דכיון דכתיב על הכבד על הכליות משמע דלגמרי הם שוים ואת אמרת שהכבד נקרב במקצת והכליות נקרבים כולם. לזה כתב רש"י שלבד מן הכבד ולבד מן הכליות יסירנה לזו, פירוש שלענין ההסרה שניהם שוים שהיותרת צריך להסיר אותה מן הכבד והכליות עכ"פ כל חד לפי ענינו זה במקצת וזה בכולו אבל על כל פנים גם הכבד היא בהסרה ואינה דבוקה בהיותרת כמו בכליות, ע"כ סיים רש"י יסירנה זו כלומר שלזה שוים כבד וכליות אבל לא להקרבה, נמצא הכל ניחא בס"ד:

פסוק ה

על העולה מלבד העולה למדנו שתקדים עולת התמיד פירוש דלשון מלבד עולת התמיד משמע שבא ליתן מעלה לעולת התמיד, וע"כ אין המעלה לומר שלא תהיה עולת התמיד נדחית לגמרי כשיש זבח שלמים דמהיכא תיתי זה לדחות החיוב מפני קרבן נדבה של זה אלא ע"כ המעלה היא לענין קדימה שתהיה לעולת התמיד. וכן הוא הכוונה בפרשת שמיני בפסוק מלבד עולת הבוקר שפירש"י כל אלה עשה אחר עולת התמיד הוא ג"כ מהוכחה, זו שאין מעלה אלא בקדימה. כן נראה לי, ולא כהרא"ם שכתב דכאן לא דייק הקדימה מדכתיב על, דהא לא משתמע אם להקדים אם לאחר אלא דייק מדכתיב בתריה אשר על העצים אשר על האש דמשמע שכבר ערכו העולה, ומ"ש רש"י גבי מלבד עולת הבוקר שהיינו לאחר התמיד סמך על מ"ש במקום אחר, ואשתמיטתיה מה דאיתא בברכות ריש פרק אלו דברים תדיר קודם, וכתב רש"י נפקא לן בזבחים מקרא דכתיב במוספין מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד כו' דמשמע לאחר הקרבת התמיד הקריבו למוספין וקא דרש אשר לעולת התמיד קרא יתירא למילף דבשביל שהיא תמיד הקדימה הכתוב ומכאן אתה למד לכל התדירין עכ"ל. הרי דמקרא דמלבד כו' לחוד שמעינן ההקדמה לעולת התמיד, וא"ל למה לי אשר על עולת התמיד דזה מלמד של"ת דוקא בקרבן הוה כן ולא בשאר מילי קמ"ל דתדיר קודם בכל דבר. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי כיון דילפינן תדיר קודם בכל מקום מקרא דאשר לעולת התמיד למה לי כאן קרא דעל העולה הא פשיטא דתדיר קודם מקרא דאשר לעולת התמיד, ותו דא"כ יש כאן שני כתובים על תדיר קודם ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ונראה דהציווי דכאן הוא על המחשבה בשעת הערכה דאז צריך לכוון שתהיה עולת התמיד תחילה וזה מכוון בלשון רש"י שאמר שתקדים עולת התמיד כו' על המערכה, דומיא דפיגול דפוסל במחשבה וא"כ אין כאן שני כתובים בענין אחד דכאן מחדש הפסוק דין אחד מכח היתור:

פרק ד

פסוק ג

פר, יכול זקן כו'. קשה הא לעיל גבי עולה פירש"י מן הכבשים ומן העזים דהם מיעוטים לחולה זקן ומזוהם ול"ל כאן מיעוט אחר לזקן, וכ"ת דהתם גבי עולה וכאן גבי חטאת צריך מיעוט בפני עצמו, א"כ קשה דהו"ל למכתב כאן עוד מיעוט לחולה ומזוהם. וי"ל דלענין פסול דחולה ומזוהם שהוא מאוס שפיר ילפינן חטאת מעולה דמסתבר הוא לפסול משום הקריבהו נא לפחתך, אבל לענין פסול זקן דהיינו יותר מג' שנים אינו מסתבר אלא דגזירת הכתוב לפסול הו"א היכא דגלי גלי דוקא קמ"ל דגם גבי חטאת כן הוא:

פסוק ח

ירים ממנו, מן המחובר כו'. הקשה הרא"ם למה לי זה תיפוק ליה כדאיתא בפרק איזהו מקומן (דף נ') את עור הפר את כל בשרו מלמד שמוציא את כולו כשהוא שלם חוץ לג' מחנות ואח"כ מנתחין אותו ושורפין אותו וא"כ היאך אפשר שירימו החלב אחר הנתיחה שאז היה חוץ לשלש מחנות ונפסלו ביוצא ותירץ מה שתירץ. אבל לענ"ד אין כאן קושיא דהא דצריך להוציאו שלם פירש"י שם דאי במנותת היאך יוכל להוציאו הכל בהוצאה אחת הנתחים וקרבו ופרשו עכ"ל, וא"כ שפיר הו"א דעיקר מצות ניתוח, היינו לנתח כולו וזה יהיה חוץ לג' מחנות, אבל אם לא ינתח כולו אלא במקומויחתוך ממנו חתיכה שהחלב דבוק שם וכל השור לא ינתח רק חוץ לג' מחנות דזה אפשר להוציאו בפעם אחת, קמ"ל דלא יעשה כן דגם זה מיקרי מחובר כשיסיר החלב ממקום חבורו בחתיכה ודוגמא לזה איתא גבי שחיטה דאסור, לשרוט במחובר כמו צפרני ידיו דהאיסור הוא אפילו נחתכה היד וצפורן מחובר בה ה"נ כן, וזהו קמ"ל כאן דאסור לענין הסרת החלב:

פסוק י

כאשר יורם כו' שאין למדין למד מן הלמד כו' פירוש שמש"ה נכתב כאשר יורם להורות לנו שבכ"מ אין למדין למד מן הלמד בקדשים כו', פי' דבשור זבח השלמים כתיב להקריב גם כליות ויותרת ואח"כ בפר כהן משוח ג"כ כ"כ ואח"כ בפר העלם דבר של צבור לא נזכר בהדיא כליות ויותרת אלא ילפינן לה בהיקש מדכתיב ועשה לפר דהיינו העלם של צבור כאשר עשה לפר של כהן משיח והיינו לענין כליות ויותרת. ואח"כ בפרשת שלח לך בהעלם של ע"ז לא כתב כלום מן כליות ויותרת אלא דיש היקש בלאו הכי לאלו שנים העלם של צבור והעלם ע"א לענין שגגתם וממילא ילפינן גם זה, ומצינו עוד יתור דכתיב כאשר יורה מזבח השלמים כו' גבי כהן משיח דמורה על כליות ויותרת גביה ובאמת ל"צ ליה דהא נזכר גביה דכהן משיח בהדיא, אלא אמרינן אם אינו ענין לכהן משיח תנהו ענין להעלם צבור, ואכתי קשה למה לי ענין זה להעלם צבור דהא יש ביה היקש מכח ועשה את הפר ללמדו מן כהן משיח אלא היתור דכאשר יורם מורה לנו שאין לך ללמוד שעירי ע"א מן העלם צבור כיון דהעלם צבור עצמו לא נלמד בו אלא בהיקש מכהן משיח ודבר זה אין לנו כח ללמוד אותו דבקדשים דבר הלמד מן ההיקש אינו מלמד לדבר אחר ממנו ע"כ מהני יתורא דכאשר יורם דמורה כאילו כתוב בהדיא גבי העלם צבור כליות ויותרת ממילא שפיר נלמד אחר כך העלם ע"א לענין זה, ומזה ידעינן בכל התורה שאין למדין בקדשים היקש מדבר שהוא עצמו נלמד בו מן ההיקש אלא דוקא מדבר שנזכר בו בפירוש וזהו שכתב רש"י דבשחיטת קדשים דריש האי דכאשר יורם לענין שדבר הלמד מן ההיקש כו' כל זה אמרי' בפרק איזהו מקומן (דף נ') אלא דקשיא לי על רש"י כאן ממה דאיתא בפרק בית שמאי (דף מ"ד) דילפינן דבר זה שאין למדין היקש מן היקש מקרא אחרינא דהיינו מדכתיב גבי העלם צבור ועשה לפר כו' דהך לפר הוא מיותר כיון דהענין מיירי שם בפירוש בהעלם צבור היה די לומר ועשה כאשר עשה כו' אלא דהאי מורה כאילו נכתב בפירוש שם גבי העלם צבור כליות ויותרת ונוכל ללמוד אח"כ שפיר שעירי ע"א מהעלם צבור כיון דבהעלם צבור אינו בא מן היקש אלא נכתב בו בפירוש וא"כ מזה למדנו שאין למדין היקש מהיקש למה לי קרא דכאשר יורם שזכרנו שמלמדנו דבר זה שאין למדין היקש מהיקש וכבר הקשה רש"י קושיא זו בפרק איזהו מקומן (דף נ') ותירץ דמאן דיליף לה מן לפר יתירא הוא אינו לומד באמת דבר זה מן כאשר יורם אלא מוקי לה למילי אחריני והיינו ר' ישמעאל אבל תנא דבי רב מוקי הך לפר יתירא על פר יום הכפורים ולא על העלם צבור וא"כ צריך ללמוד דאין מלמדין היקש מהיקש מן כאשר יורם, וא"כ קשה על רש"י דכאן שפירש על ועשה לפר היינו פר זה דהיינו העלם צבור והיינו כרבי ישמעאל שזכרנו וא"כ למדנו הך דרשא דאין למדין היקש מהיקש מן לפר ואמאי כתב קודם לזה דבשחיטת קדשים ילפינן למה מן כאשר יורה ונ"ל דהך לפר זה דנקט רש"י אין הכוונה בו להזכיר תיבת לפר הנזכר בפסוק אלא דהוא לשון רש"י ועיקר הלימוד מן ועשה לחוד דהיינו פר זה שהוא העלם צבור, אבל לפר שנזכר בפסוק קאי על יום הכפורים וכתנא דבי רב וא"כ צריך כאשר יורם ללמד שאין למדין היקש מהיקש אלא דקשה לי טובא ליישב דברי רש"י דכאן דהתנא דבי רב דס"ל לפר זה פר של יוה"כ ס"ל דאין, כאן היקש לשעירי ע"א עם העלם צבור דהא איתא בפרק ב"ש (דף ל"ט) לפר זה פר יוה"כ להשוות להעלם צבור כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח החטאת אלו שעירי ע"א וא"כ שיש לימוד לשעירי ע"א ע"כ אין לנו היקש בלאו הכי ממילא אין שייכות להיקש זה, אלא למ"ד לפר זה העלם צבור וכן משמע מפירש"י דכאן דכתב החטאת להביא שעירי ע"א לחלב וכליות א"כ אין כאן היקש לע"א להעלם צבור וכיון דפירש"י בפרק ב"ש דלמאן דס"ל לפר זה פר יוה"כ ילפינן מכאשר יורם שאין למדין בהיקש מהיקש בקדשים הא אין כאן היקש לגמרי למאן דדריש לפרש לפר זה יוה"כ אלא יש לימוד לשעירי ע"א מפסוק מפורש ורש"י גופיה כתב ג"ם כאן שהחטאת מביא ברבוי בשעירי ע"א ואין כאן היקש לגמרי בין ע"א להעלם כו' וא"כ למה כתב רש"י דיש לימוד מן כאשר יורם דאין ללמוד היקש מהיקש דהא אין כאן היקש כלל משעירי ע"א להעלם צבור ולא ידענא בר נגר דליפרקה להאי מילתא:

פסוק יב

מחוץ למחנה, חוץ לג' מחנות. שיש ג' מחנות, האחת מחנה שכינה דהיינו מפתח העזרה ולפנים הוא מחנה שכינה ומפתח העזרה עד פתח הבית מחנה, לויה ואח"כ כל העיר ירושלים היא מחנה כל ישראל דהיינו לאכילת מעשר שני וקדשים קלים ומפתח שערי ירושלים ולחוץ הוא חוץ לעיר. ואך חוץ לשלש מחנות נלמד מדכתיב אצל כהן משיח מחוץ למחנה הרי אחת ובפר העלם צבור דכתיב ושרף אותו כאשר שרף כו' הרי אחת ובפרשת צו אצל שפך הדשן אחת והיה אפשר למילף זה מזה אלא דצריך לכל הנשרפים ג' מחנות כאילו היו נכתבים במקום אחד כולן:

על שפך הדשן ישרף שאין ת"ל כו'. הרא"ם הקשה אדרבה נימא ששנה הכתוב לעכב אפילו בדיעבד כמו שמצינו בהרבה מקומות במה ששנה הכתוב ונ"ל לתרץ דלשון ישרף הוא מיותר כיון שאמר ושרף אותו, ובזה אין שייך שינה לעכב דזה שייך בעיקר המצוה דאמר על שפך הדשן פעם שנית, אבל שריפה יתירה ל"ל, אלא מורה דהשריפה תהיה מכל מקום אפילו בלא שפך דשן דהיינו אם אין שם דשן, כנ"ל בזה נכון:

פסוק יח

יסוד מזבח העולה וגו' זה יסוד מערבי לאפוקי שלא נטעה לפרש דהאי אשר פתח אהל מועד קאי על המזבח פירוש איזה מזבח קאמינא היינו שהוא אצל פתח כו' לאפוקי מזבח הזהב שהוא מבפנים ואע"ג דבהדיא אמר מזבח העולה הו"א דכ"ש מזבח הזהב שכשר לשרוף שם כיון דשם מתן קרנות, וסברא זו איתא בגמ' בפירש"י דה"א לומר כן, ע"כ אמר דאין הפירוש כן דלא קאי על מראה מקום איזה אלא על צדדי המזבח עצמם קאמר דהיינו יסוד מערבי שלו ישפכנו לשירי הדם, וע"כ אמר רש"י זה הוא יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח דע"ז קאי קרא הקשה הרא"ם דבפרק איזהו מקומן (דף נ"א) אמרינן דאי כתיב מזבח העולה הו"א כ"ש למזבח הפנימי ע"כ כתיב אשר פתח אהל מועד לעכב דוקא חיצון ולא בפנימי, ועוד מערבי נפקא ליה מסברא משום דכי נפיק מאהל מועד אחר הזייה שלפנים ביסוד מערבי פגע ברישא ואין מעבירין על המצות עכ"ל, ותירץ בדוחק ע"ש אם תרצה. אבל נלע"ד דלק"מ דדרכו של הרא"ם בסוגיא זו אינו נכון לפע"ד, דמ"ש דטעם מערבי מכח אין מעבירין על המצות, זה אינו דאי לא היה לנו רבוי הו"א דבפנימי הוא שופך במקום מתן קרנות וא"כ זהו עיקר המצוה ואין שייך לומר בזה דמעביר על המצוה היא כיון דעיקר המצוה היא טפי שם, גם לא הוזכר בגמרא ולא ברש"י שום דבר מהא, דאין מעבירין על המצות וגם תמוה לי טובא מה מקשה על רש"י בחומש כאן ממ"ש דיסוד מערבי הוא נלמד מקרא דפתח אהל מועד ובגמרא ילפינן לה מסברא הלא הוא ממש בגמרא ורש"י שם איתא ג"כ להא מילתא ממש ובגמרא שם איתא מאי טעמא דמתניתין דתנן שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון דאמר קרא על יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ברישא ופירש"י יסוד שכנגד הפתח וזה הוא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח האהל, הכוונה בזה של"ת דפתח אהל מועד קאי על המזבח לסימן איזה מזבח לזה אמר בגמרא דקאי על היסוד שהוא סמוך לפתח דהיינו ההוא דפגע ברישא כשיוצא מן ההזאה וזהו יסוד של מערב, ולסימנא בעלמא נקט האי מילתא דפגע ברישא, שבאמת כל היסודות קרובים לפתח, האהל אלא דההיא דמערב סמוך טפי שתחילה פוגע בו זהו כוונת הכתוב אשר פתח אהל מועד, ולא עלה כלל על דעת הגמרא לומר אין מעבירין על המצות ומה שהקשה עוד הרא"ם דהא בגמרא, נפקא ליה מפתח אהל מועד תמהתי דבגמרא לא הזכיר פסוק אשר פתח אהל מועד בענין הלימודים אלא כל הלימודים הם מלשון העולה הנזכר בפסוק בחמשה מקומות שהזכיר רש"י ודוקא לענין פירוש הכתוב דדוקא יסוד מערבי הוא לזה מביא הפסוק דפתח אהל מועד כמו שזכרתי אבל לענין לימוד דדוקא במזבח החיצון ולא בפנימי זה אינו נלמד מהאי אלא מתיבת העולה, נמצא דמאי דבעינן יסוד מערבי הוא דבר אחר כפירש"י בגמרא וכאן בחומש:

פסוק כ

ועשה לפר הזה כו', הזה היינו פר העלם צבור, וכבר זכרתי דדברי רש"י כאן אליבא דתנא דבי רב דדריש לפר היינו פר יוה"כ וא"כ מ"ש רש"י כאן לפר הזה צ"ל דפשוטו דקרא קאי על העלם דבר אלא דמכח היתור דלפר דרשינן פר יוה"כ, אלא דקשה הא כתב רש"י לעיל מה ת"ל פר לרבות פר של יוה"כ כו' וא"כ היינו כמ"ד לפר זה העלם דבר, ותו קשה דבפרק ב"ש (דף ל"ט) אמרינן ועשה כאשר עשה מה בא ללמוד לכפול בהזאתו, פירש"י לעכב אם חסר אחת מהם, וכתב, עוד דאין לומר דאקשינה לכליות ויותרת דהא כתיב בהאי קרא וכפר עליהם ואימורים לא מעכבי כפרה, וא"כ קשה על רש"י דכאן שכתב שבא ללמוד ג"כ על כליות ויותרת, וצ"ע:

פסוק כב

אשר נשיא יחטא, אשרי הדור כו'. ולא אמר אשרי הנשיא בזה דא"כ פשיטא שיש שבח לנשיא בזה ומאי רבותיה דנשיא אלא דקאי, על הדור דאפילו אם אינם נותנים לב להביא כפרה על שגגתם מ"מ יש תקוה כיון שיראו בתשובת הנשיא לסוף גם הם יעשו כן:

פרק ה

פסוק ד

להרע, לעצמו בגמרא ילפינן מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין לו רשות:

פסוק ח

ולא יבדיל, אינו מולק אלא סימן אחד. כיון דא"צ אלא סימן אחד בשחיטה כי מלק טפי הוה הבדלה ואע"ג דברוב נמי סגי לכתחיל' מצוה בכל הסימן כי מלק נמי רובו לא הוה הבדלה, אבל סימן שני אפי' מצוה לכתתילה ליכא:

פסוק יג

מאחת מאלה כו' שיכול החמורים שבהם כו' פירוש טומאת מקדש וקדשיו הנזכר לעיל הוא חמור שזדונו כרת ושבועת העדות היא קלה שאין זדונה כרת אלא שהשוההכתוב בה שוגג למזיד. וקלה שבקלות היא שבועת ביטוי שאין זדונה כרת ולא השוה שוגג למזיד, ויש שלשה מיני קרבנות, הא' כשבה או שעירה והשני שתי תורים והשלישי עשירית האיפה והו"א שחטא החמור לקרבן החמור והקל לשתי תורים והקל שבקלות לעשירית האיפה, וקשה דהיאך הו"א כן הא בכל הג' עבירות כתיב ואם דל הוא כו', והרא"ם תירץ בדוחק. ונראה לתרץ בדרך זה דקראי מיירי בעשה אחת מן הג' עבירות אז דינו חלוק בין עשיר לדלות, אבל אם אדם אחד עשה כל הג' עבירות שאז חייב ג' קרבנות הו"א שבזה יביא קרבן חמור וקל וקל שבקלות ואפילו הדל שבדלות שאין חילוק בין עושה אחת מהם שיש שם חילוק בין עשיר לדל ודלי דלות ה"נ בעושה כלם שיש חילוק ואפילו ה מזה אין חיוב על דלות וכ"ש דלי דלות להביא כבש אלא כולם בעשירית האיפה בדלי דלות אפילו על העבירה החמורה, וזה פירוש של מאחת מאלה שאין חילוק בין עושה אחת לעושה מאלה דהיינו כולם:

פסוק טו

כי תמעל מעל. אין מעילה בכ"מ אלא שינוי פירוש שמשנה מרשות הקדש לרשות חולין וקשה הא גבי מעילה בפקדון או בתשומת יד שנזכר בפרק שאחר זה אין שם שינוי מרשות לרשות, ומכח קושיא זאת כתב הרא"ם דרש"י לא נתכוין כאן רק הך מעילה לחוד לא במקום אחר. וזה אינו לפי הספרים שכתוב כאן מעילה בכ"מ. ע"כ נראה דגם שם הוה שינוי רשות שהרי אין חיוב שם אלא בנשבע על שקר וא"כ פונה עצמו מן הקב"ה, במה שמזכיר שמו לשוא ופורק עול ממנו ודמיא לע"ז שנזכר אח"ז:

וכן הוא אומר וימעלו כו'. פירש"י בר"פ הנהנה (ערכין י"ח) ששינו עצמם מן המקום לע"ז:

וכן הוא אומר בסוטה. פירשו התוס' שם שהאשה בזנותה עושה שינוי שמנחת בעלה ומדבקת בדבר שהוא חולין וגנאי לה. ואח"כ כתבו התוס' דצריך שני דמיונות האלו דהיינו ע"ז וסוטה, דיש כאן שתי עבירות במעילה, האחת היא באם לא נהנה מהקדש אלא שינוי לחוד כמו נטל אבן או קורה של הקדש ובנאה בביתו או שנתנה אשה קטלא של זהב על צוארה בזה אין שם הנאה בשעת ההוצאה עצמה מן הקדש לחולין, יש לימוד מן ע"ז דיש שם שינוי מן רשות הקב"ה ולא הנאה ואפ"ה חייב ועבירה אחרת במעילה שנהנה ובלא שינוי רשות כגון גזבר של הקדש שהיו האבנים של הקדש כבר בידו והוא בונה אותם בביתו, וזה נלמד מסוטה שיש שם הנאה ולא שינוי רשות שבזה שהיא מזנה אינה מוציאה עצמה מרשות בעלה ע"כ. וקשה דהא אמרינן תחילה שאין מעילה אלא בשינוי, וא"כ היאך מביא ראייה מסוטה כאן, וי"ל דגבי סוטה הוה עכ"פ קצת שינוי בזנות מן רשות בעלה וכ"כ התוס' שם:

וחטאה בשגגה מקדשי ה', שנהנה מן ההקדש מלשון רש"י משמע דתרתי בעינן שינוי וגם נהנה דבו מעל כתיב דבעינן שינוי ואח"כ יליף דבעינן ג"כ נהנה וכן הוא בר"פ הנהנה ת"ר אין מעל אלא שינוי כו' מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה אף מעילה כו', ואח"כ אמרינן שם דאקשי רחמנא מעילה לסוטה דאע"ג דלא פגם שהרי כבר היא בעולה מבעלה ואקיש ג"כ לע"ז דעד דאית בה שינוי, וצ"ל שם דחדא מינייהו סגי או נהנה או פוגם, והיינו ע"כ שיש חילוק דבמידי דשייך בו פגימה בכל מה שנהנה מזה בזה צריך שיהיה דוקא שינוי בו, אבל במידי דאין שייך לו פגם ברוב פעמים כגון אבן של הקדש בזה חייב בשינוי לחוד, וכן מחלקים התוס' שם בברייתא שזכרתי והיינו דעת חכמים דשם ר"פ הנהנה, וא"כ רש"י מיירי כאן במידי דשייך בו פגימה ע"כ בעינן תרווייהו וזה שלא כדברי הרא"ם דכתב לרש"י הוה וחטאה כמו או חטאה דחד מינייהו סגי:

פסוק כא

נפש כי תחטא כו' לפי שכל המלוה כו'. נראה דבא לתקן מה דקשה דלמה אמר כפל תחטא ומעלה כו', וסגי לומר כמו לעיל נפש כי תמעול לחוד גם כאן, ותו קשה למה אמר מעל בה' ולעיל לא זכר בה' ותו דפתח בה' וסיים בעמיתו ע"כ פירש דהפסוק, תנא והדר מפרש ותרתי מילי קאמר, הא' תחטא, והב' ומעלה, וע"ז מפרש הפסוק מה שאמרתי ומעלה בה' היינו שכיחש בפקדון שאין שם הכחשה רק מן ה', ומה שאמרתי תחטא היינו מכחש בתשומת יד כו' והוא מכחש בעדים ושטר בין כך ובין כך הוה דינו כמו שנזכר בהבאת אשם. וקשה מאי הכחשה כאן בעדים ושטר ונשבע לשקר דהא כשיש עדים אין נותנין לו שבועה מעיקרא אלא צריך לשלם. ונראה דנתכוין בזה לדרבי חייא קמייתא ריש ב"מ (דף ג') דתני ר' חייא האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו בידו חמשים זוז נותן לו, חמשים זוז ונשבע על השאר כדין מודה במקצת שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, וכן הדין כשמראה אח"כ שטר על חמשים, ותרווייהו צריכי דאיכא חומרא בכל אחד דבכופר בעדים ושטר יש באמת ג"כ כופר בה' דכופר באלהים ואנשים, ויש חומר בפקדון שהוא עצמו קבל הפקדון ע"ד חבירו שהאמין בה' והוא קבל הפקדון על דעת זה ועכשיו מקלקל האמנה בזה משא"כ בכופר בעדים ושטר לא היה בפירוש שום סמיכות על הקב"ה רק על עדים ושטר:

פרק ו

פסוק ב

צו את אהרן, אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, בקידושין (כ"ט) יליף כל אחד מאלו מקראי:

אמר ר"ש ביותר כו' נראה דבא לתרץ למה נאמר דוקא כאן דבר זה דהא כל הקרבנות נוהגין מיד ולדורות, לזה תירץ דכל הקרבנות יש בהם הנאה לכהנים במה שמגיע לחלקם מן הקרבן א"כ בודאי יזדרז כל אחד שלא להתעצל בעבודה פן יקדמנו אחר משא"כ בעולה שכולה כליל ואין לכהנים חלק בבשרה הו"א שיתעצל בה, וזהו חסרון כיס לכהן של אותו משמר וזה מיקרי חסרון כיס על דרך המבטל כיסו של חבירו שפירושו שמבטל ממנו הריוח שמגיע לו, ע"כ אמר כאן גבי עולה לשון זירוז זה נראה יותר נכון מן הדברים שנאמרו בזה במפרשים:

פסוק ג

הדשן אשר תאכל כו'. משעשתה דשן כו' כוונתו לתקן דל"ת דוהרים הוא מחובר להדשן שאחריו וה"ק שירים דהיינו שיבדיל הדשן ממה שנתערב מכח הדלקה שברי עצים עם אפר יבדיל האפר מן אותו תערובת, וע"ז אמר שישים אותו אצל המזבח. ממילא ישים כל האפר ההוא שנבדל אצל המזבח. לזה פירש דהך והרים אינו מחובר להדשן ואין פירושו לשון הבדלה אלא לשון הרמת תרומה, וה"ק והרים שיקח תרומה מקצת מן הדשן אשר עשה האש שתאכל את העולה ונעשה כבר דשן מאותו דשן יקח תרומה ואותו תרומה ישים אצל המזבח ולא כולו, וזה פירוש נכון בדברי רש"י, ויש ראיה מדאמר הדשן בה"א, דמשמע שכבר נעשה דשן ונבדל מן העצים:

פסוק ד

ופשט את בגדיו אין זה חובה כו'. נראה דיש לזה הוכחה מדאמר אחרים דמשמע פחותים מן הראשונים שזהו לשון אחרים בלשון הפסוק כמו אלהים אחרים, וכיון שזכר הכתוב פחותים ולא אמר שילבש בשעת שימוש בגדים טובים יותר ממה שהיו עליו בשעת הוצאת הדשן בתחילה אלא דלאו חובה היא אלא מצד דרך ארץ שאדם לוקח בגדים פחותים במלאכה זאת ממה שהיו לו תחילה:

והוציא את הדשן, הצבור בתפוח. פירוש לא הדשן ששם אצל המזבח דא"כ למה צוה לשומו אצל המזבח יוציאנו תיכף אלא דקאי על מה שנשאר על המזבח ונתרבה, ע"כ אין זה חובה לכל יום אלא כשהוא רבה:

פסוק ה

והאש על המזבח תוקד בו, ריבה כאן יקידות הרבה בפ' טרף בקלפי (דף כ"ח) אמרי' שבתחילה היו מבעירין אש על מערכה גדולה שיכולה לקבל כל המערכות של אותו יום ואחר שסידר אותה היה נותן עליה שני גזרי עצים שאם לא היתה המערכה הגדולה מתגברת זאת המערכה של שני גזרי עצים היתה מקיימת אותה אח"כ סידר מערכה שלישית להקטיר עליה איברים ופדרים שלא נתעכלו כל הלילה וקודם מערכה של שני גזרי עצים סידר מערכה שנייה כנגד מערכה גדולה בקרן מערבית דרומית, וממנה היו חותין גחלים להכניס למזבח הפנימי להקטיר קטורת שחרית וערבית, וביוה"כ הוסיף עוד אחת. זה קיצור מן הגמרא שם:

חלבי השלמים, אם יביאו שם שלמים. דאין חובה לשלמים רק נדבה לפעמים. ורז"ל לא ניחא להו בזה דא"כ לימא חלבי השלמים דה"א משמע שידוע הוא דבר ברור וחוב. אלא פירושו לשון השלם דהיינו שעולת התמיד בבוקר קודם לכל ובערב מאוחר לכל שאין אחריה שום קרבן:

אש תמיד כו' אף היא מעל מזבח החיצון תוקד הקשה הרא"ם היאך דרש כאן לענין נר תמיד הא לעיל כתב רש"י דנחלקו רז"ל במנין המערכות שהיו שם וא"כ קאי הפסוק הזה לענין מערכות המזבח וכ"ה בגמרא יומא. וי"ל דודאי פשטיה דקרא דאש תמיד תוקד בו קאי על מערכות המזבח דאי על הנרות לא היה לו לומר על המזבח אלא מעל המזבח דהיינו שמשם מדליק אבל ההדלקה היא על המנורה, אלא מדרשא דתמיד ילפינן לה גם לנרות ותו דגם לשון בו אינו מיושב אם תפרשהו על המנורה דמשמע שבמזבח עצמו תהיה יקידה ומאותה יקידה ידליק נר המנורה וא"כ הוה כאילו נאמר כאן שתי יקידות האחת למזבח והשניה למנורה:

פסוק יט

המחטא אותה יאכלנה כו', יצא טמא בשעת זריקת, דמים שאינו חולק בבשר. ואי אפשר לומר יאכלנה ממש קאמר דטמא בשעת זריקה שלא היה ראוי לעבודה שהוא אסור אח"כ לאכול כלל, דא"כ קטן נמי שאינו ראוי לעבודה בשעת זריקה יהיה אסור אח"כ באכילה וכ"ת ה"נ דהא מרבינן מכל זכר אפילו קטן יאכלנה אלא כאן ממעטינן שלא יהא לו חלק (הכי איתא בריש פרק טבול יום):

פסוק כא

ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר פירוש לאחר יום ולילה שאחריו דהיינו בעמוד השחר של מחר וכתב הרא"ם וא"ת למה הצריך הכתוב שבירה הא אינו נעשה נותר עד הבוקר ואז הוא פוגם דהא לינת לילה פוגמת, וי"ל כיון דבעלות השחר איסור נותר ופגימתה באים כאחד ולא קדמה פגימתה לאיסור נותר, הו"ל כמו נותן טעם לשבח, וא"ל ישהנו עד עלות השחר ואע"ג שכבר נאסר הלא כבר נפגם ונותן טעם לפגם, וי"ל כיון דבעמוד השחר דלמחר חל להיות שבירה ומריקה תו לא פקע אפילו לאחר מכאן כמ"ש סמ"ג בהלכות חמץ ומצה עכ"ל ובנ"א כתב עליו במ"ש תירוץ קושיא ראשונה דכיון דפגימותו ואיסורו באין כאחד הו"ל טעם לשבח ואין לזה טעם כיון דעכ"פ אין לו טעם לשבח באותו רגע וכי זה עדיף מנבילה גמורה שנפגמה דאין נקרא טעם לשבח. ולי נראה ג"כ תמוה תירוץ קושיא שנייה שכתב כיון דבעמוד השחר באין כאחד וחל שבירה עליו תו לא פקע ממנו כו' אין לזה פירוש כלל כיון דבעמוד השחר נקרא נ"ט לשבח לפי דבריו ה"ל כמו בלילה קודם שנפגם ואמאי לא יהיה אח"כ נפגם אחר זמן דהפגימה מתחלת אחר עמוד השחר לפי דבריו. ולענין קושית הרא"ם בזה עמדתי מרעיד ומשתומם מה זה בידו להקשות כן, דדוקא לענין אכילה דבטעם האיסור תליא מילתא אז יש היתר בנ"ט לפגם שאינו נהנה משא"כ בנותר שדינו בשריפה עיקר מצות שריפה שלו אפילו אחר שהוא נפגם ונשתהא יותר מזמנו דכל זמן שהוא בעולם חייב לשרפו ומה יועיל בזה טעם לפגם וע"כ צותה תורה לשבר הכלי חרס ולמרוק ולשטוף כלי נחשת שלא יבא לידי פגם ויהיה נותר בעמוד השחר, שאסור להביא לידי נותר, וא"כ מאי קשיא ליה להרא"ם דלמה הצריך שבירה כו' דאדרבה מטעם זה צריך שבירה שלא יבא אח"כ לידי נותר ויטען שריפה ומה תועיל פגימתו לבטל מצות שריפה ממנו גם על הג"א תמהתי איך לא הרגיש בזה. ואני הקשיתי קושיא כזו בטורי זהב שלי ביו"ד סי' ק"ה בדין כבוש כמבושל גבי כלי דקשה למה יהיה אסור הכלי ע"י שנכבש בתוכו מעת לעת דהא אחר מעת לעת מיד האיסור הבלוע הוא פגום ואין אוסר הכלי, התם שפיר שייך להקשות כן כיון שהאיסור שם מחמת בליעת הכלי מן מה שנשרה בו איסור משא"כ כאן שעיקר שבירת הכלי שאמרה תורה בזה לא משום שיפליט אח"כ בתבשיל שיתבשלו בו דודאי אפילו אם רוצה להניחו ולא לבשל בו אח"כ שום דבר אינו מועיל, אלא עכ"פ עושה איסור במה שעושה נותר ופוגם הקדשים וניתק לעשה באם כבר נעשה נותר שטעון שריפה, ולכך צריך כאן שבירה שלא יבא לידי נותר ויצטרך שבירה כיון שאין שייך בו שריפה בבליעת נותר שבו, וכ"ז פשוט בעיני, והרא"ם וג"א סברו שטעם השבירה בכאן משום שלא ישתמש בו תבשיל אח"כ, וזה ודאי אינו כלל דא"כ אין מצוה בשבירה אלא באיסור בישול בה:

פסוק כג

וכל חטאת וגו', שאם הכניס החיצונה כו'. וכיון דלפ"ז מיירי האי קרא בחטאת חיצונה קשה מאי דאמר הכתוב אח"ז לכפר על נפשותיכם דהא אין כאן כפרה בחטאת זו שנפסלה אלא ה"ק אותו חטאת שבאה לכפר לפי דעתו של זה באש תשרף ואין כאן כפרה:

פרק ז

פסוק א

קדש קדשים הוא, הוא קרב ואין תמורתו קריבה. יש כאן תימה דבגמרא בתמורה (דף י"ח) איתא אשם הוא, קרב ואין תמורתו קריבה ומקשינן ל"ל קרא והא הלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם ירעה עד שיסתאב ויפול בה מום ויפלו דמיו לעולה של קיץ, ותמורת אשם מתה ומשנינן אה"נ אלא קרא אתא לכדרב דאמר אשם שניתק לרעייה דהיינו שנאבד ויתכפרו בעליו באחר ונמצא זה ושחטו סתם קודם שנסתאב כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא, פירוש אע"פ שעומד לינתק דאמר קרא הוא בהוייתו יהא ועדיין אשם הוא ולא חזי לאיקרובי לאשם לפיכך פסול. והנה רש"י כאן פירש ג"כ דהוא, של אשם מלמד דבעינן ניתוק דוקא כמו סוגיא שזכרתי, אבל הוא קרב ולא תמורה א"צ קרא דהלכה מסיני היא, וכאן פירש"י דהוא דכתיב גבי קדשי קדשים מלמד ע"ז, וא"כ קשה קושית המקשן דל"ל קרא הא גמירי לה, ולכל הפחות, היה לו להביא הא דכתיב גבי אשם הוא דהוא של קודש קדשים ולא ילפינן מיניה כלל בגמרא. ונראה לתרץ דהא עכ"פ קשה היאך מתרץ בגמרא דאתא לניתק לרעייה דוקא סותר מ"ש בברייתא בהדיא אשם הוא הוא קרב ולא תמורתו קריבה וע"כ לתרץ בדרך זה דהאמת דהוא דאשם, הוא אתא למעוטי לא ניתק, וזהו חידוש דיש לטעות ולומר דהתמורה בשחט סתם דקריבה עולה אפי' א ניתק דהא גם מתחילה לא היה ג"כ אשם עצמו אלא תמורה אשם, ע"כ אנו לומדים דהוא אתא למעט תמורה לגמרי דאינה קריבה כלל, והאי מילתא ילפינן לה מהוא של קודש קדשים הוא דמשמע דהתמורה אין קדושת קרבן עליה כלל, וא"ל א"כ למה לא תירץ בגמרא כן דהוא דאשם מלמד שאין בה קדושה כלל לקרבן אפי' בשוחט סתם, י"ל כיון דע"כ צריך למינקט החילוק שבאשם בין ניתק ללא ניתק שזה עיקר החידוש שבאשם דלא ניתק לא וא"כ אין שום לימוד לאין תמורתו קריבה, וע"כ צריך לימוד לזה מן היא דקדש קדשים וא"כ גם הוא דאשם דרשינן ואין תמורתו קריבה ע"כ נקט ר"ע שפיר דרשה דאין תמורתו קריבה שזהו אפי' להמסקנא ובקיצור מזרחי פירש דקרא דהוא דקודש קדשים אתי שפיר על אין תמורתו קריבה וללמד שיש עשה על המקריב התמורה דאי מהילכתא הו"א איסור לחוד יש בהקרבת תמורה וכה"ג מתרץ שם לעיל מיניה לר' ישמעאל על לימוד שלו, וא"כ הוא דאשם הוא ע"כ אתא ללא ניתק לא כדמשני בגמרא:

פסוק ט

לכהן המקריב אותה כו' ת"ל לכל בני אהרן רבים מקשים הא האי לכל בני אהרן כתיב אח"כ אצל מנחה בלולה בשמן וחרבה, וכן מ"ש רש"י אח"כ ת"ל, לכהן המקריב דכתיב אצל מאפה תנור ואמאי לא נימא שישחילוק לענין זה בין המנחות דזו למקריב וזו לכל בני אהרן, והאריכו לתרץ זה. ולי נראה בדרך זה, דהאי לכהן המקריב א"א לומר לו ממש ואין שום זכות למשמר, דהא ע"כ צריך להזכיר משמר דהא האי במקריב הוא כל הראוי להקריב כמו אשר יכפר דסמיך ליה וא"כ א"א לומר לו לבדו ממש אלא ע"כ כל הראוי באותו משמר קאמר, ואח"כ גבי מנחה בלולה אמר לכל בני אהרן נמי ע"כ לאותו משמר קאמר דודאי א"א לומר לכל הכהנים שבעולם קאמר דא"א לחלק בזה לכל אחד, אלא לאותו משמר קאמר, וא"כ קשו קראי אהדדי בלשון הכתוב דתחילה קורא להמשמר בלשון יחיד ואח"כ קורא אותו דרך כלל לכל בני אהרן, אלא צ"ל דיש שייכות ללשון כלל וללשון פרט דהיינו שבכל משמר היו בתי אבות כי כ"ד משמורות היו וכל משמר נתחלק לששה בתי אבות וכל בית אב ביומו, נמצא שפיר לשון יחיד שנזכר תחילה דהיינו למעוטי כל שאר בתי אבות וקרא דלכל בני אהרן לרבות כל אותן שהיו באותו יום ולא לבדו ממש. ואין להקשות על פירוש זה דהיה לו לומר יכול לו לבדו ת"ל המקריב דהיינו כל שראוי להקריב כמו שזכרנו דהא ע"כ צריך להביא ת"ל לכל בני אהרן מכח הקושיא דהא קורא המשמר בלשון כלל כמו שזכרנו א"כ סגי בקושיא זו גם על מה שנאמר לו לבדו ממש, ובדרך הזה מצינו הרבה בגמרא:

פסוק טו

ובשר זבח תודת שלמיו כו', וחגיגת י"ד הבאה עם הפסח נאכלת ליום ולילה ובפרשת ראה כתב רש"י לשני ימים, והוא פלוגתא דבן תימא וחכמים בפרק כל הפסולים והרמב"ן חולק על רש"י בזה:

פסוק טז

וממחרת והנותר ממנו כו וי"ו זו יתירה שהרי אינו נאכל אלא שני ימים ולילה אחד שכן הוא הלכה למשה מסיני, ופירוש הפסוק כן הוא שביום הקרבתו יאכל וכן ביום המחרת אם נותר ביום הראשון יאכל, אבל הנותר ביום השלישי מעלות השחר ישרף מיד, אבל בליל שלישי לית ביה אכילה ולא שריפה דהשריפה דינה דוקא ביום דכתיב ביום השלישי באש ישרף:

פסוק כ

וטמאתו עליו כו' ואזהרת טמא שאכל את הטהור כו'. רש"י פירש פסוק זה המאוחר קודם שפירש המוקדם דמתחילה הו"א דקאי האי טומאתו עליו על בשר טמא וא"כ יש לו אזהרה מכח והבשר אשר יגע כו' ועונש מכח האי קרא דטומאתו עליו ונכרתה, אבל אחר שפירש דטומאתו עליו קאי על טומאת הגוף א"כ ליכא בטומאת בשר אלא אזהרה ובטומאת הגוף עונש כאן ואזהרה מכח ג"ש, דהיינו כתיב כאן טומאתו ובטמא שנכנס למקדש שיש שם עונש ואזהרה ה"נ יש כאן גם אזהרה, ואח"כ קשה דא"כ למה לי עוד כרת בטומאת הגוף ומתרץ דיש ג' כריתות:

אחת לכלל פירוש כל הקדשים דכתיב אשר יקרב אל הקדשים, ואחת לפרט דמיירי בשלמים והוה דבר שהיה בכלל ויצא ללמד לא על עצמו יצא אף כל הכלל כן ולמה יצאו שלמים ללמד כל קדשי מזבח לאפוקי קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהן משום טומאה ולא הוה כאן כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט דהכלל והפרט מרוחקים זה מזה כדאמרינן בפרק כל המנחות (דף נ"ה) ואחת לקרבן עולה ויורד דאמר בפרשת ויקרא נפש אשר תגע בכל דבר טמא ופירש כאן מה עשה אחר שנטמא קמ"ל בהאי כרת שלישי דגם שם איירי בטומאת קודש:

פסוק כו

לעוף ולבהמה, פרט לדם דגים וחגבים בכריתות ר"פ דם שחיטה (דף כ':) ת"ר כל דם לא תאכלו שומע אני אפי' דם מהלכי שתים דם ביצים דם חגבים דם דגים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה אוציא אני דם שרצים דם ביצים דם דגים דם חגבים ואימא כל דם כלל עוף ובהמה פרט אין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה אין מידי אחרינא לא נפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ואמרינן שם דמרבה כוי לאיסור דם. וצריך לתת טעם למה לא זכר רש"י רק דגים וחגבים ולא שאר דברים הנזכרים בגמרא דהם אין בהם איסור דם, ונראה הטעם לפי דאמרינן שם בכריתות דשאר דברים יש בהם איסור עכ"פ אבל דגים וחגבים מותר אפילו לכתחילה מש"ה נקט רש"י דגים וחגבים לרבותא דאפילו לכתחילה מותר:

ובמסכת קידושין כו'. אע"ג דכבר כתיב בויקרא בכל מושבותיכם ודרשו בו כה"ג, תירצו בתוס' לענין פסח דחד אתא לח"ל בזמן שבהמ"ק קיים וחד לח"ל בזמן שאין בהמ"ק קיים ה"נ הכא:

למה הוצרך לומר. דפריך התם כיון שחובת הגוף נוהגת אפילו בח"ל מושבות דגבי חלב ודם ל"ל ומשני הואיל וכתיב גבי קרבן הו"א דוקא בזמן דאיכא קרבן יש איסור חלב ודם קמ"ל בכל מושבותיכם, הא דפירש"י תחילה לעוף ולבהמה ואח"כ בכל מושבותיכם ובפסוק הוא מוקדם, נראה לתרץ שהכתוב אומר כל אוכל חלב אשר יקריב ממנו אשה לה' כו', ר"ל דוקא בבהמה שראויה להקרבה יש איסור חלב ודם אבל ממה שאינו ראוי להקרבה אין איסור ומה שנאמר לעוף ולבהמה היינו עוף תורים ובני יונה ובהמה היינו טהורה דוקא, ע"ז הייתי מפרש דלהכי אתא בכל מושבותיכם לאסור בכל המינים של דם אפילו אינו ראוי לקרבן, אבל השתא דהך לעוף ולבהמה ממעט דגים וחגבים מכח כלל ופרט וכלל כמו שזכרנו א"כ אין איסורדם בכל המינים א"כ קשה ל"ל בכל מושבותיכם הא בלאו הכי ידענו שאין הדבר תלוי בראוי לקרבן אלא כל עוף ובהמה אסור בהם וע"כ מביא רש"י דבמסכת קידושין מתרץ זה. וראיתי לתרץ דברי רש"י דהו"א לפרש בכל מושבותיכם דקמ"ל כל המינים שבארצכם כמו שפירש"י גבי סירוס בפרשת אמור ובארצכם לא תעשו כל אשר בארצכם. אבל השתא שפירש"י דדם דגים מותר הוצרך לפרש בכל מושבותיהם ל"ל, וע"ז זה דא"כ דבכל מושבותיכם אתא לכלל לא לכתוב רק וכל דם ממילא משמע כל דם שבעולם וא"כ לא היה לרש"י להפך הפירוש שלא כסדר שאמר הכתוב:

פסוק ל

את החלב על החזה כו', יכול שיהא אף החזה לאשים. קשה מהיכא תיתי כן הא כתיב בהדיא והקטיר החלב והיה החזה לאהרן כו'. תירץ ג"א דהו"א מקצת מן החזה היה לאשים כמו בכבד לעיל דנוטל קצת מן הכבד עם היותרת. ואין מיושב בזה דשאני בכבד דכתיב יותרת על הכבד דשם יש יתור על הכבד דודאי הוא יותרת על הכבד משא"כ כאן גבי בחזה דהחלב מונח עליה ואין כאן יתור ונ"ל דהו"א דה"ק ידיו תביאינה את אשי ה' היינו החלב והחזה ששניהם שייכים לאישי ה' אלא דרחמנא זיכה לאהרן ובניו משלחן גבוה את החזה כמ"ש בפ"ק דב"ק (דף י"ב) בקדשים קלים דאי משלחן גבוה קא זכה לכהן לא הוה ממון בעלים לקדש בו אשה ה"נ אמרינן כאן דמאשי ה', זכה הכהן ולא הוה ממון בעלים לקדש בו אשה קמ"ל קרא דלא הוי כלל מאשי ה' והוא ממון בעלים. ובזה ניחא לי לשון הכתוב שאמר אחר זה כי את חזה התנופה וגו' לקחתי מאת בני ישראל ואתן אותם לאהרן הכהן דקשה מאי חידש לנו הכתוב בזה, ולפי מה שזכרתי ניחא דקמ"ל דנלקחו מאת בני ישראל ולא משלחן גבוה ממילא מה שנתתי להם הוה ממון בעלים, וזה דבר חריף ונכון בס"ד:

פרק ח

פסוק ב

קח את אהרן כו' שבעת ימים קודם הקמת המשכן. דבר"ח ניסן הוקם המשכן נמצא דבכ"ג אדר היה תחילת המלואים וכל אותן שבעת ימים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו כדי להרגילם ובר"ח ניסן היה הקמתו דרך קבע ששוב לא יתפרק עד יום נסיעתם. וא"ל היאך נאמר ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים והלא היה נסתר בכל יום מן שבעת ימים אלו, תירץ הרא"ם דמקום פתח אהל מועד קאמר, ולי נראה דלא היתה הישיבה כל היום כולו אלא בעת הצורך בכל יום דהיינו כשהיה בהקמה דוגמא לדבר בסכות תשבו שבעת ימים דאין פירושו שלא יפסוק מישיבה ההיא אלא לעת הצורך לישב ה"נ כן הוא דבכל יום היה מקימו ב' או ג' פעמים דפלוגתא היא בת"כ:

פסוק טו

ויחטא את המזבח, חטאו וטיהרו מזרות ליכנס לקדושה פירוש לא כשאר טהרת המזבח דהוא מספק טומאה דכאן כבר הזה עליו שבע פעמים והיינו טהרת טומאה אלא דכאן היה על כניסתו לקדושה והכתוב מפרש ויתן על קרנות המזבח ויחטא את המזבח דבמתן דם סביב היה לו חטוי וטהרה מן זרות. ולא כמשמעות דברי הרא"ם דהחיטוי היה במידי אחרינא אחר מתן הדם דא"כ היה לו לפרש במה שנעשה ההיטוי:

ויקדשהו, בעבודה זו פירוש דלא קאי ויקדשהו על יציקת הדם אל היסוד ובזה לא נעשה קדושה למזבח אלא דקאי על עיקר העבודה דהיינו מתן דם סביב:

פסוק טז

ואת יתרת הכבד, על הכבד. כאן לא נאמר על הכבד אלא דרש"י כתב כאן מה שנזכר בפרשת תצוה על הכבד שפירושו מקצת הכבד עמו, וזה הוכיח רש"י מדאמר כאן יותרת הכבד וא"כ למה הזכיר בפרשת תצוה על הכבד ולא אמר יותרת הכבד כמ"ש כאן אלא דעל דלעיל הוא לדרשה שנוטל קצת מן הכבד עמה:

פסוק כב

איל המלאים, איל השלמים שמלואים כו'. בפ' תצוה דכתיב ומלאת יד אהרן ויד בניו פירש"י על ידי הדברים האלה דהיינו כל העבודות שהיו בימי המלואים. לפי שהמילוי דשם פירושו חינוך שכתב, רש"י שם זה מילוי ידים והחינוך היה ע"י כל העבודות וכן לעיל בפרשה זו פירש"י למלואים ליום חינוך כהונה, אבל כאן דלא איירי אלא בשלמים לבד וקראו מלואים א"א לפרש לשון חינוך דהא כל הקרבנות היו לחינוך, ע"כ פירש שמשלימין הכהנים בכהונתם והיינו שיש מעלה בעבודת איל של שלמים טפי משאר העבודות שהיו אז לפי שיש חלק לכהן העובד ולבעלים זה אהרן ובניו ולמזבח:

פסוק כח

ויקטר המזבחה משה שימש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן. קשה למה לא כתב רש"י דבר זה לעיל שנזכר הרבה פעמים שמשה עשה מעשה של כהן. ותו חלוק של לבן מאי בעי הכא. נראה בדרך זה דאחר זה שכתוב על העולה פירושו אחר העולה דקשה לכאורה מאי נ"מ מזה. ותו דכיון דתחילה עשה חטאת ועולה שהם שכיחים בכל שעה ואחר כך איל המלואים שהוא הוראת שעה וממילא היה צריך בגדים אחרים כמו שמצינו ביוה"כ שהיה מחליף בגדיו בין קרבן תמיד ובין קרבן היום ה"נ היה צריך להחליף בגדיו וזה לא נמצא בכתוב, ע"כ תירץ רש"י שבאמת לא היה חילוף בגדים אלא כמו שהיה לבוש לבן בתחילת היום דגם בכל יום היה לובש בגדי לבן בתחילת היום בשעת עבודת התמיד ובהם סיים כל העבודות כל ימי מלואים, ודבר זה אנו לומדים מדכתיב על העולה שהיינו אחר העולה ואחר סמוך משמע שלא הים הפסק בינתיים בחלוף בגדים אלא באותן בגדים שהיו עליו בשעת העולה היו נמי עליו בכל העבודות, וזה דבר נכון בס"ד. ויש ראיה לפירושנו מדפירש"י תחילה על העולה אחר העולה ואח"כ כתב ולא מצינו שוק של שלמים כו' והיה ראוי לכתוב האי ולא מצינו כו' במה שאמר ויקטר המזבחה דהיינו גם שוק ימין, אלא דרשו סמך אחר העולה למה שאמר משה שימש כל שבעה כו' דזה נלמד מזה כמו שזכרנו:

פרק ט

פסוק א

ויהי ביום השמיני, הוא ר"ח ניסן. רוצה לתרץ ה"א דהשמיני ולא אמר שמיני דמשמע הידוע ומהו ידיעתו ויחוסו של זה השמיני אלא שהוא ר"ח המפורסם בעשר עטרות השנויות בס"ע ומובא בפ' ר"ע (פ"ז):

ולזקני ישראל, להשמיעם שע"פ הדבור כו', דא"ל להשמיעם הציווי של ישראל דהא נזכר אח"כ ואל בני ישראל תדבר אלא ע"כ בשביל הציווי שיצוה לאהרן ויש להקשות כאן דהא כבר אמר משה בפרשת צו זה הדבר אשר צוה ה' לעשות, פירש"י שם ואל תאמר לכבודי ולכבוד אחי ולמה הוצרך לזה שנית כאן. ותו דלמה שינה כאן הלשון שלא יאמרו מאליו הוא נכנס ולא אמר בלשון דלעיל ונראה דלעיל אמר להוכיח בפניהם שיאמינו לו שהכל הוא ע"י צווי הקב"ה דהיינו כיון שנעשה נס שכל העדה היו עומדים בפתח אהל כפירש"י שם, וכן מצינו הוכחה זו ממש גבי יהושע שאמר בזאת תדעו כי אל חי בקרבכם והיינו מכח, הנס שצמצמו כל ישראל בין שני בדי ארון, אבל כאן לא בא להוכחה אלא ידיעה בעלמא והיינו שכל העבודות בבית המקדש לכהנים היה דרך זריזות שכל הקודם זוכה לעשות, כדאיתא בזה מי שזכה כו' ודבר זה היה קודם חילוק המשמרות בימי האבות כמו שנאמר לבד ממכריו על האבות. אלא דמ"מ כהונה גדולה אין שייך בה כל הקודם זוכה אלא אותו שבחר לו יה יתברך, ועל זה רמז השי"ת לאהרן שהוא הנבחר במקום שתצטרך בחירה והיינו יוה"כ, וכניסה זו שצוהו משה תהיה לראיה על זה, ע"כ אמר כאן שלא יאמרו מאליו הוא נכנס והיינו דרך זריזות ות והקדים עצמו כמו בשאר עבודות אלא מחמת צווי נכנס ואע"פ שא"צ צווי כי תלוי בזריזות מ"מ כניסה זו היא לכהונה גדולה והודיע הקב"ה בצווי כניסה דעכשיו על כהונה גדולה דצריך שיהיה בחיר ה', ובזה א"צ הוכחה רק ידיעה בעלמא על העתיד בכהונה גדולה. והרא"ם דחק עצמו לתרץ היכן מרומז כאן כהונה גדולה ולפי דברינו ניחא בס"ד:

פסוק ב

קח לך עגל, להודיע שמכפר לו הקב"ה כו'., כתב הרא"ם לא ידעתי היאך מודיע זה, אם בעבור שנראה להם כבוד ה' בלא עגל נמי ידענו זה ע"י קרבנות אחרים, ועוד קשה כי זה מורה שכבר נתכפר אלא שהידיעה נתחדשה עכשיו והיה לרש"י לומר להודיע שנתכפר, לא שמכפר עכשיו, ותו יש להקשות יתור לשון שעשה דנקט רש"י ונראה דעת רש"י דקשה לו יתור לשון קח לך ולא קח סתמא אלא דאמר לך להנאתך שטובה יהיה לך מזה דהיינו שתהיה מכופר עון העגל, אלא שעדיין קשה דהא איתא במדרש תנחומא אמר הקב"ה לישראל יש בידכם תחילה וישחטו שעיר עזים דהיינו במכירת יוסף ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר ויבא עגל ויכפר על מעשה עגל ע"כ, הרי דגם קרבן ישראל היה לכפרה א"כ למה כתב דוקא קח לך ובישראל קחו שעיר עזים ולא אמר קחו לכם. ע"כ תירץ רש"י דגבי אהרן שהוא עשה העגל צריך פרסום טפי הכפרה שלו, ע"כ צריך שידעו רבים שנתכפר אבל בישראל אע"פ שבאמת גם שם הוא לכפרה מ"מ א"צ שידעו הכל דבר זה כמו באהרן (כנ"ל נכון בס"ד):

פסוק ז

קרב על המזבח, שהיה אהרן בוש וירא לגשת כו'. זה מוכרח מיתור לשון קרב אל המזבח והיה די לומר עשה חטאתך ודאי אין עשיית חטאת אם לא שיקרב אל המזבח אלא ע"כ שהיה בוש לקרב. אלא דקשה מאי נינהו שני לשונות בושה ויראה. ותו לשון רש"י לכך נבחרת וכי בשביל שהוא נבחר תתבטל הבושה ממנו אין זה ביטול הבושה שהיא מן טבע האדם כמו שמצינו בשאול שהיה נחבא אל הכלים אע"פ שהיה נבחר למלוכה. ונראה דאהרן היה בוש מצד טבעו להכנס לגדולה וגם ירא מצד יראה שהיא מעלת המלאכים שכל הנהגתם ביראה כמ"ש עונים ואומרים ביראה, והשיב לו משה דבשלמא היראה נאה לך כמו שזכרנו אלא הבושה שלך מצד טבעך צריך אתה לבטל טבעך דאיתא במזרחי לעיל בפר' זו די"מ מפני שהחוטא בדבר אחד ונזוף בו אין מדרכו שישתמש בדבר ואפי' בהזכרה בפה כל עוד שלא נתכפר בו, וא"כ כשיראו שאהרן מביא עגל לחטאת ואינו בוש שמא יזכר עונו נודע שנתכפר, ע"כ אמר כאן למה אתה בוש הלא לכך נבחרת, מרמז בזה כיון שאין אתה בוש נראה לכל שנמחל לך ונבחרת וא"כ א"א לך להיות בוש דאתה מבטל הבחירה בזה, אבל היראה שלך היא נאה לך מצד מעלת השכינה פני אלהים אדירים הוא יתברך:

פסוק כג

ויצאו ויברכו את העם, אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם. יש לדקדק דבפרשת פקודי בפסוק ויברך אותם משה פירש"י אמר להם יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו', והוא מאחד עשר מזמורים שבתפלה למשה עכ"ל, הרי אמר תחלה יהי רצון ואח"כ ויהי נועם וכאן איפכא. תו לעיל כתב אחר ויהי נועם וגו' וכאן לא כתב וגו'. תו למה, לו לרש"י להזכיר לעיל שויהי נועם הוא מי"א מזמורים וכי דרכו של רש"י להזכיר מראה מקום:

ונ"ל ע"פ ההצעה דהיו צריכים לבקש על שני דברים, האחד שתשרה שכינה במעשה ידיהם, שניה להכרית הקליפות המתאוים להדבק בדבר קדושה ע"ד כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ודבר זה ברור בכמה מקומות. ובמזמור ויהי נועם כו' יש שני דברים אלו, דהיינו עד כוננהו הוא תפלה על השראת שכינה, ומן יושב בסתר כו' הוא להכרתת הקליפות כידוע שזה מבריח רוחות הטומאה והקליפות ומש"ה בפ' פקודי ששם לא היה עדיין הקמת המשכן היה צריך לבקש על שני דברים, ומש"ה אמר מזמור ויהי נועם עם מה שכתוב אחריו במזמור שהוא מן אחד עשר כו', דהיינו שתחלתו שהוא בסוף מזמור הקדום לזה לענין השראת שכינה ואח"כ יושב בסתר שהוא הברחת קליפות, ומש"ה התחיל יהי בתפלת יה"ר כי הוא עיקר הבקשה מאלו שני דברים, וע"כ היא נזכרת תחילה במזמור הנ"ל קודם יושב בסתר שאחר מזמור זה, ושניהם חשובים כאחד שהם שייכים לתפלת משה בי"א מזמורים שלו. אבל כאן שהוקם המשכן בכל יום מן המלואים כבר נכרתו הקליפות ולא הוצרך להתפלל רק על השראת שכינה ע"כ לא אמר יושב בסתר רק פסוק ויהי נועם לחוד דמיירי מזה, וכיון דלא הוצרך לומר יושב בסתר, ע"כ אמר תחלה הפסוק של ויהי נועם לחוד ותו לא, ע"כ לא אמר רש"י וגו' כמו לעיל ואחר זה אמר יהי רצון שתשרה שכינה כו' כיון ששניהם מענין אחד אמר תחילה הפסוק ואח"כ תפלת יהי רצון לפרש מה מבקש בפסוק ויהי נועם (כנ"ל נכון מאוד בס"ד).. ומבואר עוד בדברי רש"י שאמר שכל ז' ימי מלואים כו', דמלמדנו בזה שעכשיו לא היו חסרים רק השראת שכינה וכבר היו הכרתת הקליפות כמו שזכרנו:

פרק י

פסוק ב

ותצא אש, רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן. רבים מתמיהים מה לנו לפשפש אחר עבירה שלהם והוא מפורש בפסוק בשביל אש זרה ורבים מבקשים למצוא פתח לתרץ זה ולא נייח לי בכל מה שראיתי. והנלע"ד שכל התנאים שמדברים בזה היה קשה להם יתור בפסוק שאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם א"כ בודאי מתו ול"ל אח"כ וימותו לפני ה' וכן בפ' אחרי מות אמר אחרי מות שני בני אהרן אמר שנית וימותו לפני ה', אלא ע"כ צ"ל שמלבד העבירה המפורשת בפסוק היתה בהם עבירה אחרת שלא היתה ידועה לבני אדם שנתחייבו עליה רק לה' לבדו ית'. ע"כ אמר מיתה פעם שנית שהיתה לפני ה' ולא לבני אדם, ובזה פליגי תנאי מה היתה העבירה ההיא שהיתה לפני ה', ואמר כל תנא דעתו בזה, ורש"י הביא שנים מהם שהם פשוטים יותר בעיניו וכן הכוונה בפרשת פנחס שנאמר בהקריבם אש זרה לפני ה', כלומר מלבד העבירה אשר לפני ה' לבדו:

פסוק ג

וידם אהרן, קיבל שכר על שתיקתו. הוכחה לזה, דקשה למה לא נכתב תחילה שבכה אהרן, אלא הטעם שלא נכתב בתורה מעשה שהיה אם אין נפקותא מזה דלא קיבל שכר על מה שבכה על מיתת בניו אבל על השתיקה קיבל שכר. וע"ז אמר אח"כ ומה שכר כו':

בקרובי אקדש. הא דהיפך רש"י לפרש וידום אהרן קודם לזה משום שזה שאמר בקרובי אקדש, הוא ראיה על קיבול שכר על השתיקה, שהיא שלא בדרך הטבע, דמצד הטבע דהמנחם אינו משבח את המת בפני קרוביו אדרבה אומרים דברים שלא יצטער, כמו שמצינו בפ"ד דב"ק (ל"ח) בעובדא דרב שמואל בר יהודה דשכיבא ברתיה ואמרו לו אילו היתה ראויה לצאת ממנה דבר טוב לא היתה מתה, וכאן ששבח משה להמתים בפני אהרן. שהם קרובים להקב"ה יותר מהם והיה לו להוסיף בכייה ואפ"ה שתק, ע"כ ראוי לשכר טוב:

פסוק ו

ולא תמותו, הא אם תעשו תמותו. דבכ"מ קי"ל מכלל לאו אתה שומע הן והקשה הרמב"ן דהא דרשינן בגמרא בפרק מגלחין (דף כ"ד) הא אחר שלא פרע חייב מיתה כיון דאמר כאן ולא תמותו משמע הא אחר שלא פרע ימות, וא"כ נימא גם כאן גבי אהרן דאין בהם חיוב מיתה אם לא יפרע ולא צריך ולא תמותו, אלא לומר שהם אין בהם עונש אם לא יפרע הא אחר יש לו עונש וג"א הקשה איפכא מנלן שאחר ימות דילמא לא ימות וקרא לא אתא אלא לומר שאם הם לא יפרעו ימותו ותירץ ע"ז דאם אין איסור באחר אם לא יפרע ממילא אין הפריעה שייכא לאבילות כלל וא"כ למה כאן בבני אהרן ימותו אם לא יפרעו דהא אין זה מן האבילות כלל וכאן אין איסור אלא מה ששייך לאבילות ולא, תירץ כלום, דודאי עכ"פ יש זה באבילות שלא יפרע ואסור לו לעשות כן אלא דשמא העובר ועושה זה אינו חייב מיתה, ומש"ה אם בני אהרן עשו זה שפרעו ראשם חייבים מיתה כי אסור להם לעשות מידי דאבילות: ונ"ל דבכ"מ ודאי הוה לדיוקא דגופיה דמכלל לאו אתה שומע הן, דאל"כ אין צורך לכתוב הלאו או ההן במקום שהוא פשוט, אבל כאן אפשר ג"כ לומר דאתא לאורויי דיוק אחר דהיינו באבל אחר דהוא במיתה אם לא יתאבל במה שחייב להתאבל, ואין לנו הכרעה איזה דיוק הוא אמת אמרינן שניהם אמת וכיוצא בזה אמרינן ריש ב"ק מכדי שקולים הם יבואו שניהם:

ואחיכם כל בית ישראל, מכאן שצרתן של ת"ח מוטלת על הכל כו' הקשה מהרא"י מנלן זה דמשום אלו האבלים יצטערו הכל, שמא משום צער המתים שהיו ת"ח יצטערו, ותירץ דא"כ היה לו לומר ואחיהם לייחס האחוה אל המתים, מדאמר ואחיכם יחס האחוה אל המתאבלים:

פסוק ט

יין ושכר יין דרך שכרותו, זה דעת ר"א בכריתות פ' אמרו לו (דף י"ג) והיינו שאם לא שתה רביעית בפעם אחת או שנתן לתוכה מים כל שהו פטור, ויליף בג"ש דדוקא יין אבל שאר משקין אין איסור:

תוכן העניינים

דברי דוד על רש״י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה