דברי דוד על רש״י· רבי דוד הלוי סגל [הט"ז]
ספר דברים
פרק א
פסוק א
ומהו במדבר אלא בשביל, מה שהכעיסוהו במדבר קשה למה לא הזכיר החטאים כסדר שהיו נעשים ומול סוף היה לו להביא בראשונה וכן שאר החטאים ותו קשה לשון סוף, די היה בסוף לחוד, וע"ק במ"ש כל שיש לו תשובה ישיב, מה תשובה שייך להשיב דהא אין כאן שום פלפול רק הזכרת חטאים שלהם. ונראה לפרש דהיה כאן משא ומתן בענין זה דהיינו דתחילה אמר במדבר בערבה שיש קצת זכות לאלו השנים ויבא השלישי דהיינו מול סוף ויכריע עליהם לבטל הזכיות כמו שיתבאר, ואח"כ אמר, בין פארן ובין תופל ולבן יש ג"כ זכות לכל אחד מהם ויבא השלישי דהיינו וחצרות ויכריע עליהם, ואח"כ אמר יש זכות קצת על וחצירות ויבא ודי זהב לבטלו:
והענין בזה דנקדים גמרא פרק אמר להם הממונה (דף ל"ה) תנא הלל מחייב העניים ויוסף מחייב הרשעים, דהיינו שהעניים יש להם זכות שהוכרחו לחטוא מחמת דוחק שלהם והלל מחייבם שהיה עני גדול ואפ"ה היה צדיק, והרשעים יש להם זכות לומר אני נאה וטרוד ביצרי ויוסף מחייבם שהיה יפה תואר, ואפ"ה לא חטא בזנות אשת פוטיפר, בזה אמר כאן שמה שחטאו במדבר מחמת דוחק שלהם שהיה להם עניות בלחם ואמרו מי יתן מותנו במצרים בשבתנו על סיר הבשר כו' ובערבה היה להם זכות, מחמת שהיו טרודים ביצרם שבנות מואב הלכו ערומות לפניהם על אלו זכיות הביא מול סוף דהיינו שני חטאים דאמרינן בערכין (ט"ו) שחטאו בירידה לים שאמרו המבלי אין קברים כו' ובעלייה, אמרו כשם שאנחנו עולים מצד זה המה עולים מצד אחר, ע"ז מכריע מול סוף, דמול היינו בשעת ירידתן מול הים, וסוף היינו בסוף כשעלו, דמה שהיה זכות על במדבר מחמת עניות הרי בשעת ירידתן לים היו מלאים כל טוב כסף וזהב ומזון ואפ"ה חטאו, ונגד זכות של בערבה מכח טרדת יצרם הרי עבירה דעלייה מן הים דלא היה טרדת היצר הרע דראו השכינה, בים וראו קריעת ים סוף ושאר נסים ואפ"ה חטאו בעלייה שהיו מקטני אמנה כדאיתא שם בערכין, ואח"כ אמר בין פארן שהיה להם זכות שלא חטאו שם כלל ישראל רק המרגלים, ובין תופל ולבן שאמרו לחם הקלוקל בזה יש זכות שלא חטאו נגד הקב"ה רק ביזוי המן בא השלישי דהיינו החצירות דהיינו מחלוקת קרח שהיה שם כלל ישראל כמ"ש ויקהל את כל העדה מלמד שנתפתו כולם וגם חטאו נגד השי"ת דכל החולק על רבו כאילו חולק על השכינה, נמצא נתבטלו שתי זכיות של מרגלים ואמירת לחם הקלוקל כמו שזכרנו מכח עבירה דקרח כמו שזכרנו, ועל חטא קרח יש קצת זכות שריבוי העושר גרם להם כמו שפירש"י בפרשת כי תשא שאמר משה להקב"ה אתה גרמת להם שהשפעת להם כסף וזהב מה יעשה הבן שלא יחטא, על זה סמך ודי זהב שמביא רש"י הפסוק וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, שפירושו דאילו עשו הבעל מן הכסף היה להם תירוץ שהרבוי של כסף גרם זה אבל וזהב עשו לבעל וזהב לא היה רבוי ע"כ אמר גם כאן ודי זהב כלומר שזהב היה להם די צרכם ולא רבוי נמצא שאין להם שום תירוץ על זה:
ובזה מתורץ עוד מה שמקשים למה לא חשב משה כאן מסה ומריבה ותבערה, דלא חשב כאן רק מה שצריך לבטל הזכיות שזכרנו ולזה שייך מה שנזכר כאן. וניחא הכל בס"ד לפירש"י:
פסוק ב
אחד עשר יום מחורב כו', ובעשרים ותשעה בסיון קשה שהרי שני ימים יתרים דהא ג' ימים הלכו מן סיני כ' אייר והיינו כ"א כ"ב כ"ג ואח"כ ל' של קברות התאוה וז' של מרים, וצ"ל דיום הכ' של אייר ג"כ מן החשבון ובו התחילו לנסוע ממילא הלכו ן' וכ"א וכ"ב וז' של מרים א"כ לא היו רק ו' שלמים ומקצת יום שביעי ככולו כצ"ל לפירש"י וביפ"מ הקשה דכאן משמע שכל הדרך שמחורבעד קדש ברנע הלכו בג' ימים ובפרשת בהעלותך פירש"י שבמסע הראשון שנסעו מסיני הלכו ג' ימים דהיו מתכוונים להקניטו ואמרו כמה לבטנו בדרך הזה ג' ימים, וזה היה בקברות התאוה, וכתיב מקברות התאוה נסעו העם חצרות ואחר נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן דהיינו קדש ברנע שנשלחו משם המרגלים משמע לפחות ה' ימים. ואפשר לומר שבמסע הראשון לא הלכו רק יום אחד ובעשרים שנסעו מהר ה' בו ביום חנו בקברות התאוה כדכתיב דרך שלשת ימים ולא כתיב שלשה ימים, ומ"ש רש"י כמה לבטנו בדרך הזה ג' ימים לאו דוקא אלא שהיו מתרעמים על שדפקם ביום אחד לילך דרך ג' ימים לפי מנהג הולכי דרכים, ולזה כיון הג"א שכתב וכך היה שביום כ' אייר נסעו ובאו לקברות התאוה בו ביום והתרעמו על הבשר ואכלו אותו כ"ט יום נמצא שכלו בכ' בסיון ובכ"א נסעו ובאו חצרות ושהו שם להסגר מרים ויום בואם מן המנין ונמצא כלים ביום כ"ז וביום כ"ח נסעו לקדש ברנע ושלחו מרגלים ביום כ"ט עכ"ל:
ולי מה יקרו וכבדו אזני משמוע דברים אלו, דרש"י אמר הלכו בדרך ג' ימים ואנן ניקום ונדרוש דהוא יום אחד, אבל הנלע"ד דבודאי ג' ימים הלכו מן סיני לקברות התאוה ולא היה חנייה בינתיים וזה היה להם לצער ביותר, אבל מה שהלכו אח"כ מקברות התאוה לחצרות היתה שם חנייה בחצרות ומחצרות היתה חנייה בפארן זה אין צער כלל, וזהו שאמרו לבטנו בדקו ג' ימים כלומר בלי חנייה בינתיים, וכאן בודאי היו יותר מן ג' ימים מן סיני לקדש ברנע אלא דחשיב כאן ג' ימים שהיו בלא חנייה בינתיים, וסמך על מה שכתב אח"כ וכ"כ היתה שכינה מתלבטת כו' דהיינו מה שהלכו בלא חנייה, ומ"ש רש"י כל אותו הדרך היינו מה שהיה דרך הלבטה ובצער לפי דעתם, כנ"ל נכון:
פסוק ג
ויהי בארבעים כו' ממי למד יעקב כו' רבים מקשים מאי קושיא דילמא ממי שלמד מיעקב הן ממאמר השם הן מצד הסברא כמ"ש רש"י אח"כ מפני ד' דברים כו' ה"נ במשה. ונ"ל לתרץ ע"פ הקדמתנו בפרשה זו שאמר תחלה אלה הדברים כו' שזהו דברי תוכחת משה מעצמו, וראייה שאמר אח"כ ויהי בארבעים שנה כו' משמע בהדיא דהתוכחה היתה לא בצווי הקב"ה, א"כ ממי למד זה לברך סמוך למיתה אדרבה הסברא נותנת להיות זריז במצוה כדרך שוב יום אחד לפני מיתתך, ואע"ג דזה אינו קשה כ"כ דשאני משה דידע יום מיתתו מ"מ טוב היה לו להקדים בשלמא ביעקב אמרינן ודאי ע"פ הקב"ה נעשה אע"פ שלא הוזכר בפירוש, משא"כ במשה דהכתוב מיעט בפירוש שלא נעשה ע"פ צווי השי"ת, ע"ז תירץ שלמד מיעקב שעשה בודאי ע"פ צווי הקב"ה. ואח"כ כתב הטעם למה באמת צוה הקב"ה גם ביעקב ומתרץ ומשום ד' דברים כו':
וחוזר ומוכיחו אין להקשות ממה שדרשו הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים, דהתם מיירי לאפרושי מאיסורא שרואה בחבירו שאינו פורש מהאיסור שהוכיחו עליו ועושהו פעם שנית חייב להוכיחו שנית, משא"כ דבשעת התוכחה לא עשו ישראל שום איסור אלא משום זהירות שלא יחטאו לעתיד עשה כן, דבר זה יהיה סמוך למיתה, אלא שעדיין קשה מה זה הטעם שלא יחזור ויוכיחו מה היזק יש בזה, ויש אומרים דרך דרש שלא יחטא המוכיח ויבא אותו שהוכיח לו ויחזור להוכיח את המוכיח לומר אתה מוכיחני ואתה בעצמך עושה כן גם זה הבל דמה הפסד יש בזה. אלא נראה ע"פ מה שאמרתי, דכאן לא היתה התוכחה רק על העתיד שלא יחטא, ודבר זה אין לו זמן קבוע וא"כ בכל יום יצטרך לעשות כן, אלא ודאי יש זמן קבוע דהיינו סמוך למיתה והטעם כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ז) דהיו שם בריוני ור' זירא היה רגיל להוכיחם וכשנפטר ר' זירא אמרו הבריוני עד האידנא היה ר' זירא מוכיח אותנו השתא דנח נפשיה מי יוכיחנו הרהרו תשובה בלבייהו, זה הטעם עצמו גם כאן שלא יסמכו על תוכחה שנייה ומה שאמר שלא יהא חוזר ומוכיחו היינו שהעם יאמרו כן כל שהוא סמוך למיתת המוכיח מי יחזור ויוכיחנו משא"כ בחייו יסמכו על תוכחה, שנייה ולא ישימו לב על תוכחה ראשונה:
פסוק ה
הואיל, התחיל כמו הנה נא הואלתי. ובפ' וירא פירש"י הואלתי רציתי כמו ויואל משה. ול"ק מידי דהתם כתיב ב' פעמים הואלתי, ופשוטו של הואלתי הוא לשון התחלה, ע"כ לא פירש"י שם על הואלתי הראשון שהיה התחלה באמת, משא"כ דהואלתי השני שם א"א לפרשו התחלה דהא לאו התחלה היא, ע"כ פירש שם רציתי, אבל כאן מתפרש דוקא התחלה כפירוש הואלתי הראשון דשם, דא"א לפרש רציתי דלשון רציתי משמע שהיה מסופק בדבר אם יתקבלו דבריו, ע"כ אמר אני רציתי בכך אבל איני יודע אם אתה תסכים לזה, וזה אין שייך כאן דהא לא היה משה מסופק כאן בשום ענין, אלא הפירוש הוא כאן לשון התחלה. וצריך ביאור מה ענין התחלה לכאן והלא גם סיום היה שם, ולפי מה שזכרנו דמשה מעצמו אמר ההוכחה ברמז אלא שסמכו למה שצוהו הקב"ה לאמר אח"כ ה' אלהינו כו' הוה שפיר כאן דהפסוק עצמו אומר ענין זה שזכרנו דהך בעבר הירדן שנזכר בתחילה זהו התחלה של משה בענין זה קודם שיאמר ה' אלהינו שהוא ע"פ צווי השי"ת:
פסוק יב
טרחכם וכו' הריני מוסיף עליכם דיינים כתב הרמב"ן לא ידעתי זה שיהא בע"ד יכול להוסיף יותר על ג' בדיני ממונות וכ"ש לאחר שטען בפניהם וראה שחבירו נוצח בדין. ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינים אני בורר לי ותבחר אתה ב' אחרים והם עוד אחד ויהא נגמר הדין בה' או ביותר, ואע"ג שג' יכולים לכוף לדין לפניהם ה"מ כשאינו רוצה לקבל ולבא לדון אבל אם רוצה לברר יותר בורר דהו"ל כאומר נלך לבית הועד דרבוי חכמים הוא ב"ד יפה עכ"ל. ולא הבנתי זה דלאחר גמר דין מאלו ג' איך יוסיף דיינים. ולע"ד נראה דהך והריני מוסיף דיינים מיירי קודם גמר דין רק שראה מתנועת הדיינים שהם מסכימים לצד שכנגדו יכול לומר אני מוסיף דיינים כיון שהוא גמר דין:
פסוק יג
חכמים כסופים. נראה דקשה לו חכמים ל"ל כיון דאמר נבונים והלא בכלל מאתים מנה, אלא דפירושו כסופים והוא מלשון כי נכסף נכספת, וכן ר"ל כאן אנשים נחמדים ובעיני הבריות, וכסופים שייך ללשון חכמים כמו בפסוק יודע טוב ורע תרגומו חכים בין טב לביש, וידיעה בזה הוא לשון אהבה, כמו וידע האדם את אשתו:
פסוק טז
ובין גרו, זה בעל דינו. צריך ביאור מי הוא הנתבע שחבירו נקרא אוגר עליו דברים ולמה לא נקראו אוגרים זע"ז, ותו דל"ל כלל בין גרו, ונראה דתרי מילי נקט, האחד בין איש ובין אחיו דהיינו שאחד מהם אינו מוחזק יותר מחבירו אלא החפץ מונח ברשות שלישי או הפקר כההיא ארבא דפרק חזקת הבתים (ל"ד) או שנים אוחזין בטלית דשניהם מוחזקים, וזהו שאמר בין איש ובין אחיו, אח"כ אמר שאחד מהם, מוחזק וחבירו לא בא רק בדברים להוציא ממנו בראייה או עדים:
אפילו בין תנור לכיריים. איני יודע רבותא בזה דודאי דין על פרוטה כדין של מאה אפי' לאקדומי כדאיתא בסנהדרין ובפרק א' דסנהדרין (דף ז') פירש"י שנפלה להם בית בירושה אל יאמר טול אתה תנור וזה כיריים שהרי תנור עודף., על הכירה וצריך להוסיף דמים וגם בזה לא היה צריך קרא שיוסיף לו דמים, דפשיטא הוא ותו למה יתחייב זה ליטול הכירה והוא יכול לומר אנא נמי בתנור ניחא לי ולא בהוספת מעות. ונראה פירוש זה דהם מעצמם בחרו להם כך דזה משתמש בתנור וזה בכירה וחלקו כן בסתם, והו"א דיכול בעל התנור לומר הואיל וחד תשמיש לתרווייהו ודאי מחל בעל הכירה לבעל התנור המותר של התנור קמ"ל דאפ"ה לא, מחל וצריך להוסיף מעות:
פסוק יז
כקטן כגדול תשמעון, שיהא חביב עליך כו'. בפ"ק דסנהדרין (דף ח') כקטן כגדול תשמעון אמר ר"ל שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומפסקיה לאמתו פשיטא אלא לאקדומי דין של פרוטה שבא לפניך וחזר ויבא לפניך דין של מנה הקודם לפניך הקדם לחתכו. ולפי הנראה דלשון ר"ל שאמר חביב עליך הוא מיותר, אלא דר"ל קמ"ל דל"ת דהך כקטן כו' קאי אדסמיך ליה דהיינו לא תכירו פנים דקאי על אנשים גדולים וחשובים ועליהם מזהיר הכתוב כקטן כו', שע"ז קשה ל"ל תשמעון לא היה לומר אלא כקטן כגדול, דהיינו לא תכיר פני הגדול, אלא דעל הדין קאי דין קטן כדין גדול, ומלת תשמעו מזהיר על שיכנסו דבריו באזניך כחושק לשמוע, וע"ז מפרש אח"כ מהו החיבה אי לענין עיוני ביה היטב קודם הפסק פשיטא דהא כבר כתיב ושפטתם צדק סתם, אלא לענין הקדמה, וא"ל למה מפרש לענין הדין הא גם על האנשים יכול לפרש כן לענין הקדמה, דזה אינו דהא באמת אין דין הקדמה בין אנשים דהא קי"ל ת"ח קודם לע"ה ודין יתום ואלמנה ג"כ קודמין לשאר דינים אלא כאן מיירי באנשים שוים רק החילוק בין דין קטן לגדול, ובזה מבוארים דברי רש"י וחסר כאן מלת כתרגומו, ר"ל דגם התרגום אמר מילי זעירא כרבא ולא תרגם גברא זעירא ובספרים שלנו כתוב אח"כ, ד"א כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שלא תאמר זה עני כו', ושם אין ענין להך כתרגומו, וראיתי מפרשים ע"ז דברים כמעיילי פילא בקופא דמחטא, אלא ט"ס יש כאן ושינוי מקום להך כתרגומו, ויש מוחקים אותו לגמרי ולי נראה לשנות מקומו וטעות כזה רגיל בדפוס שראה מלת כתרגומו אחר תשמעו הראשון וטעה והדפיסו אחר השני:
לא תגורו מפני איש. לא תיראו, לא שמזהיר שלא יעות משפט בשביל המורא דהא כתיב ושפטתם צדק, אלא מזהיר שבשעת משא ומתן בדין לא יהיה לך מורא ותכבוש יצרך לפסוק כהוגן דא"כ לא יטה לבבך לחפש אחר חובתו ותטעה לזכותו:
תקריבון אלי, על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד. הא דנקט בנות צלפחד ולא משפט פסח שני ומשפט המקושש, נראה דעיקר התרעומת על משה מצד הלשון שאמר תקריבון אלי, לשון קריבה משמע שאני מוכן ומזומן לפסוק אותו ואין חסר רק ההקרבה אליו, שזה לשון מעלה כמד"א פלוני קרב אצל השררה משא"כ באינך שזכרנו לא נאמר בהם לשון קירוב אלא עמדו ואשמעה או כי לא פורש מה יעשה לו, וע"כ היה כאן עונשו בלשון הקרבה גבי בנות צלפחד דכתיב ויקרב משה את משפטן לפני ה'. וע"ז אמר וכן בשמואל כו' דגם שם חטא בלשון הרואה ונענש ג"כ בלשון רואהשנאמר אל מראהו כנ"ל נכון:
פסוק יט
המדבר הגדול והנורא, שהיו בו נחשים כקורות. אע"ג דהענן היה הורג לפניהם נחשים ועקרבים מ"מ שם המדבר הוא נורא מחמת שיש בו נחשים שמזיקים אחרים:
פסוק כב
וישיבו אותנו דבר, באיזה לשון הם מדברים. נראה דנ"מ לשמא יבואו לאיזה עיר ולא יגידו שהם מא"י שהם בכלל לא תחיה כו' ויכירום מחמת הלשון:
פסוק כג
שנים עשר אנשים גו', מגיד שלא היה שבט לוי עמהם. הרבה מקשים הא מפורש זה בפרשת שלח לך שלא מנה שבט לוי בכלל, ונכנסו לדחוקים. ואיני יודע מאי קושיא דהא כל משנה תורה היא נאמרה תחלה ולכך נקרא משנה תורה שחזרה ונשנית בערבות מואב. ואם מ"מ שייך כאן קושיא, נראה די"ל דהך איש, אחד לשבט, קאי על הך דקאמר ותקרבון אלי כולכם ותאמרו אלי, דמשמעותו שגם שבט, לוי היו בכלל האומרים נשלחה מרגלים אלא שמשה לא שלח משבט לוי, קמ"ל איש אחד לשבט דלא היה שבט לוי בכלל האומרים נשלחה, וה"ק איש אחד מרגל לשבט אשר בקש דבר זה לשלוח:
פסוק כה
ויורידו אליו, מגיד שא"י גבוהה מכל הארצות. קשה הא כבר ידענו זה ממאמר יוסף מהרו ועלו אל אבי כדפירש"י פרשת ויגש א"י גבוהה מכל הארצות, ותו מנלן מכל הארצות שמא דוקא מהמקום שהיו שם לחוד היא גבוהה, ותו דשמא לא כל א"י גבוהה שמא אותו המקום לחוד הוא גבוה ולא שאר א"י, ותו למה לא יליף כאן מן ויעלו, וע"ז י"ל דשמא בשביל ההר שהיה שם אמר כן אלא מדאמר אח"כ אל נחל אשכול ולשון נחל הוא עמק ואפ"ה אמר ויורידו ש"מ שא"י גבוהה כו', אבל נראה לתרץ הכל דיליף מדאמר ההרה ולא אמר איזה הר וכי הר אחד היה שם בשלמא בספר יהושע שאמרה רחב ההרה לכו, שם לק"מ דהיא הראתה להם ההר, או דלא היתה צריכה להראותו אלא שפשוט שילכו בדרך שבאו שם, משא"כ כאן, אלא ע"כ דכל א"י נקרא הר נגד שאר ארצות ע"כ אמר סתם ההרה דהיינו א"י כולו. וא"ל א"כ ל"ל דבר זה בפרשת ויגש, לק"מ דשם אין כאן יתור בפסוק אלא דרש"י מפרש שם לשון ועלו שהוא לשון עלייה מחמת שא"י גבוהה כו', ואי משם לחוד הו"א דוקא אותו המקום לחוד ע"כ קמ"ל יתור, וזה מכוון בלשון רש"י דלעיל לא זכר לשון מגיד כמו שזכר כאן, אלא ע"כ כדפרישית דכאן יש יתור מגיד דבר זה אבל לעיל אינו אלא פירוש הפסוק לחוד וא"ל א"כ לילף כאן מן ההרה דהו"א אה"נ דא"י כולה הוה הר אלא מנלן דבשאר ארצות לא היה ג"כ הר, ע"כ יליף מן ויורידו, דכל הולך מן ההר הוה ירידה, וא"ל דילמא לכאן לחוד דא"כ ההרה ל"ל:
פסוק כז
בשנאת ה' גו' משל למלך כו', קשה דרש"י נקט התרעומת משום דא"י היא בית הבעל והכתוב אומר, לתת אותנו ביד האמורי ואי הא לאו הוא. ויש לומר דה"ק ודאי אם היה הקב"ה בעזרנו לא היינו יראים מן אנשי א"י, דאנו רואין שהש"י שונא, אותנו מאחר שחלק לנו בית הבעל, ממילא תהיה המלחמה שלנו דרך הטבע בלי ישועת ה' ממילא נותן אותנו ביד האמורי כי אנה אנחנו עולים כו' פירוש כיון שאנו רואים השנאה מחמת שהוציא ממצרים שהיא בית שקיא:
פסוק מו
ותשבו בקדש ימים רבים י"ט שנה, ז"ל הרא"ם הרב ר' מיוחס טען על דברי רז"ל שאמרו י"ט שנה ישבו בקדש ואמר אם כדבריהם נמצאו ל"ח שנה אלו מתחילין מט"ב של שנה שנייה כשנגזרה, הגזירה וכלין עד ט"ב של שנת הארבעים, וא"א לומר כן לפי שבאותו הזמן היו ישראל בהר ההר שהרי באחד באב מת אהרן ובכו אותו שלשים יום ונלחמו עם מלך ערד ואח"כ נסעו מהר ההר ומשם ועד נחל זרד ה' מסעות, לפיכך א"א לומר כן והמקום ימחול לנו. פירוש מאחר שישבו בקדש ברנע י"ט שנה א"כ ע"כ שפירוש והימים אשר עברנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד ל"ח שנה אינו מיום נסיעתם משם אלא או מיום בואם לשם שהוא בכ"ט בסיון כדאיתא בתענית או מט"ב שנגזרה בו הגזירה, ויתחייב מזה שיהא התשלום ל"ח שנה שעברו בו את נחל זרד בט"ב או בכ"ט סיון, וזה א"א שהרי באחד באב הבא אחריו מת אהרן בהר ההר ואחר כמה מסעות עברו את נחל זרד. אבל זו אינה טענה דאיכא למימר דהאי ל"ח שנה בשנים שלימות קאמר, השתא לק"מ משום דבכ"ט בסיון או מט"ב שבאו שם עד ר"ח תשרי שבאו בנחל זרד היו שלשים ושמנה שנה שלימות וחדשים, והכתוב לא חש למנות רק השנים השלימות, עכ"ל הרא"ם:
פרק ב
פסוק א
ונפן ונסע המדברה, שאילו לא חטאו כו' וא"ל הא בקשו ממלך אדום לעבור דרך ארצו ולא הניחם, י"ל דלולא החטא היה הקב"ה נותן בלב מלך אדום להניחם. ועפ"ז יש לתרץ מה שקשה במה שאמר בפרשת חקת שאמר מלך אדום פן בחרב אצא לקראתך שפירש"י אתה מתגאה בקול כו' אף אני כו' דקשה מה תועיל לו ברכת החרב כיון שיש לישראל ברכת הקול שאז אין הידים ידי עשו. ולק"מ דמלך אדום חשב בלבו למה לא הוליך הקב"ה את ישראל דרך אחד עשר יום שהוא בקיצור אלא שקלקלו מעשיהם כמו שפירש"י ריש פרשה זו א"כ יתקיים בי והיה כאשר תריד כו' ממילאברכת חרב שלי תגבר עליכם:
דרך ים סוף, דרך יציאתן ממצרים. זה פשוט שלא חזרו ממקום שהיה סביב הר שעיר בדרומו של א"י לאחוריהם לים סוף שהיה במקצוע דרומית מערבית דלא מצינו זה, אלא דכך היה. ויתישב ג"כ מה שקשה על דבור שאח"כ פנו לכם צפונה לרוח מזרחית כפירש"י דמשמע שבשעה שסבבו הר שעיר נצטוו לפנות לצפון להתקרב לא"י, ובפרשת מסעי פירש"י שהוצרכו לסבב כל דרומה של ארץ מואב ואח"כ הפכו לצד צפון. ולק"מ דתרי פניות לצפון היו, דהיינו שארץ מואב לא היה בשטח אחד עם ארץ אדום אלא אדום לא היה קרוב לא"י כמו מואב בצד דרום א"י, ובמקום שהיה סוף רוחב אדום התחיל מואב, וכשסבבו את כל הר שעיר בדרום באורך שלה נצטוו שיפנו עצמם לצד צפון, דהיינו שילכו בצד מזרח של הר שעיר ושניהם לצפון, עד שהגיעו למואב ורצו ללכת ברוחב של מואב לא"י, ולא הניחם מואב וחזרו והפכו פניהם למזרח והלכו בדרום ממערב למזרח כמו שהלכו ממצרים דרך ים סוף ממערב למזרח, וכן הלכו אצל הר שעיר תחילה. רק שבסוף שעיר פנו, לצפון כמו שזכרנו, ועכשיו פנו פעם שנית לצפון והלכו במזרח מואב עד סיחון ועוג. וא"ל למה לי פנייה הראשונה, דעכ"פ הרויחה בפנייה ראשונה כל רוחב אדום ועכשיו היו קרובים טפי לא"י אותו חלק של רוחב אדום, נמצא דמה שאמר הקב"ה פנו לכם צפונה, פירושו שתצטרך עכ"פ לפנות עוד פעם שנית לסבוב את מואב במזרח ותתחיל הפנייה לא"י ברוחב אדום ותחזור למזרח אצל מואב ותסיים הפנייה אחר שתהיו במזרח מואב שנאמר ויבאו ממזרח שמש עד ארץ מואב, פירוש ושם פנו לרוחב מואב עד סיחון ועוג, כנ"ל:
פסוק י
האמים לפנים וגו' אתה סבור שזו רפאים כו'. הרמב"ן הקשה מה בכך שהוא של אברהם הא כתב רש"י עצמו שקיני קניזי וקדמוני שתים מהם לבני לוט, ולמה אמר שרפאים אינה של אברהם מאי שנא מקיני וקניזי שהם של אברהם ואפ"ה נתן שניהם לבני לוט ויש לתרץ דבפרשת לך לך כתיב לזרעך אתן את הארץ וחשב שם קיני וקניזי וקדמוני כו' ואת הרפאים, ופירש"י שם והשלשה שהם אדום ומואב ועמון והם קיני וקניזי וקדמוני ועתידים להיות ירושה לישראל שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם ואת הרפאים ארץ עוג כו', הרי שרש"י תיקן שם מה דקשה היכן נתקיימה הבטחה זו ותירץ דאדום ומואב ועמון עתידה להתקיים כמפורש בפסוק, אבל רפאים לא מצינו שנתקיים לישראל אלא דהיינו עוג שנתקיימה. וא"כ אמר כאן רש"י שפיר לא תהא סבור שזו שישבו בה האימים לפנים זו רפאים הנזכר בהבטחת אברהם ובזה לא מצינו שום פסוק שתתקיים לעתיד, וא"כ יש לישראל לומר על ידינו תתקיים הבטחה זו ונכבוש אותה, לזה אמר הקב"ה למשה לא זו היא רפאים שנתתי לאברהם ותרצו אתם לקיים אותה, דרפאים אלו כבר נתתים לבני לוט, והם נכללו בשם נחלת בני עמון כמוזכר כאן אחר זה, ומה שנזכר בהבטחת אברהם לעיל לזרעך אתן הרפאים היינו מלכות עוג שנתקיימה כבר, ממילא ברפאים דכאן אין לכם כלום והוא כמו קיני וקניזי, וכן כוונת רש"י בפסוק שאחר זה גבי עמון, שפירש"י, ההוא יקרא ארץ רפאים זו היא שנתתי לאברהם. כנ"ל ברור ופשוט, ומאד תמהני על רבינו הגדול הרמב"ן שלא הרגיש בזה. והרא"ם תירץ קושיית הרמב"ן כפי הנזכר בספרו ולי אין כאן קושיא מעיקרא:
פסוק טז
וידבר ה' אלי וגו', לא נאמר וידבר אלא ויאמר כו'. בפרק יש נוחלין (דף קכ"א:) איתא האי מילתא בלשון זה, אלי היה הדבור, ופרשב"ם שלא היה כל ל"ח שנים פה אל פה כבתחלה, וכן פירש"י בתענית (דף ל':) שלא היה הדבור עם משה ביחוד וחיבה, ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי דאית בהו וידבר, אפ"ל שלא היה הדבור עם משה פא"פ אלא בחזיון לילה, וכך הם דבריו פה שכתב לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חבה פנים אל פנים כו'. ומ"מ יש תימה דאמאי כתב כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר, דאדרבה לשון ויאמר הוא לשון רכה וידבר הוא לשון קשה. ויש דוחקים עצמם לומר דלשון קשה הוה לשון חבה, זה בכה וזה בכה, אבל כל מה שאומרים בזה הוא אינו מסתבר, ותו קשה בזה דהגמרא מוכיח מלשון וידבר שלא אמר ויאמר ולמה אמר בגמרא אלי היה הדבור, דאם זה קושיא מה תעשה בכל התורה במקום שאמר וידבר, ותו דאם לשון וידבר מורה על יחוד הדבור פא"פ למה הוצרך בגמרא לומר אלי היה הדבור הא כבר ההוכחה שלא אמר ויאמר, למה הוצרך לומר אלי היה הדבור: ונ"ל דודאי דברי רש"י כמו שהוא בגמרא וכאן הוא אמת, דהיינו דלשון דיבור שייך אצל פא"פ, שכן מצינו כמה פעמים ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, וכן פה אל פה אדבר בו, אבל בלשון אמירה לא מצינו גבי פא"פ, ואין אנו צריכין לתת טעם לשינוי הלשונות בין וידבר לויאמר, אלא דאנו הולכים אחר מה שכתובה, כדרך הגמרא בכל דוכתי לומר דבר זה הוא כך וכך שכן מצינו במקום אחר, ה"נ אמר כן דמשתמו אנשי המלחמה למות היה דבר ה' אלי, כלומר פא"פ ואלי היה הדבור ממש.ומפני שעכשיו קשה שיש שינוי בנבואת משה דבזמן ל"ח שנה היתה שלא דרך פא"פ ואח"כ היתה פא"פ מה טעם לזה הלא במשה עצמו לא היה שינוי, ותירץ ללמדך שהשכינה שורה בשביל ישראל דוקא, וקשה ע"ז והא בדורו של אחאב ושאר מלכים ירבעם וחבריו היו להם נביאים והיו רשעים גמורים המלכים והדורות, ויש לתרץ דודאי הנביאים עצמם הם תמיד במעלה אחת אלא במה שהשי"ת מגלה להם עתידות לגלות לישראל אין דבר זה רק בשביל ישראל דהיינו בשביל קיום שלהם שורה שכינתו עליהם בדרך זה, ואם הם רשעים אולי ישובו, וכן שאר שליחות לצוות להם דבר מה:
פסוק כה
תחת כל השמים, למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג. רש"י מיירי כאן בסיחון ומזכיר עוג ובפרק אין מעמידין (דף כ"ה) פירש"י עצמו במלחמת סיחון ונראה דקשה לו כפל הבטחה על סיחון שאמר אח"כ פעם שנית ראה החלותי תת לפניך את סיחון כו', ותו קשה במ"ש פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים, דמשמע כל העמים שהם תחת השמים והיינו כולם ובאמת לא היה פחד משה רק על סיחון ועוג כי לא נלחם רק עמהם אלא דהך תחת כל השמים לא בא לרבות כל העמים ולא מיירי הך על פני העמים אלא על סיחון ועוג, והך תחת כל השמים קאי על הנס דהיינו שעשה לך נס שיהיה נגלה תחת כל השמים וזהו העמדת החמה, ומש"ה נקט רש"י במלחמת עוג ובאמת היתה גם בסיחון, אלא דשם לא ללמד על סיחון עצמו עמדה דראה כבר מפלת סיחון באותה שעה דנאמר לו ראה החלותי תת לפניך את סיחון אלא ללמד על מלחמת עוג שתהיה אח"כ בסמוך שגם שם יהיה לו נס זה, ומש"ה נקט רש"י מלחמת עוג, ועיין אחר זה וקשה ממה שנאמר ביהושע כשעמדה לו חמה ולא היה ביום ההוא לשמוע ה' בקול איש כו' והא כבר היה לעולמים בימי משה, י"ל דגבי משה היה כן מצד הקב"ה כי משה לא ביקש ע"ז, משא"כ ביהושע שביקש על זה כמפורש שם, ע"כ אמר ולא היה כיום ההוא לשמוע ה' בקול איש:
פסוק לב
ויצא סיחון, לא שלח בשביל עוג כו' צריך לימוד לזה, דמנלן לומר כן דמאי שנא מעוג שנזכר שם ויצא עוג מלך הבשן כו' ואפשר לתרץ זה דכאן נזכר תחילה החלותי תת לפניך את סיחון כו', למה לו להזכיר שנית סיחון די היה לו לומר ויצא לקראתנו כו' משא"כ בעוג שלא הוזכר תחילה. אבל יותר נראה לתרץ ע"פ מה שכתבנו בסמוך דקשה כפל הבטחה עבור סיחון אלא דמרמז גם על עוג, מש"ה ניחא כאן דההבטחה היתה על מלחמת סיחון לחוד ומלחמת עוג לחוד, רק יש חשש לשניהם יחד דישתתפו ביחד ואז צריך זכות יותר לנצחם לזה באה הבטחה זו גם על השותפות, וע"ז אמר הכתוב שהיו גבורים כ"כ שלא היו צריכים לשותפות ויצא סיחון לחוד וא"כ ל"צ להבטחה על שותפות כיון שסיחון נפל שוב אין לך דאגה:
פרק ג
פסוק יב
ואת הארץ הזאת, האמורה למעלה. רש"י הפך לפרש המאוחר בפסוק קודם המוקדם דהיינו ההוא יקרא ארץ רפאים קודם ואת הארץ כדי להודיע הנפקא מינה במ"ש שארץ ההיא נקרא ארץ רפאים שניתנה לאברהם, ומתרץ שהוא לענין ירושת ישראל משא"כ ברפאים אחרים לבד מזו בפרשה שנזכר בפרשת מואב היא של בני עמון ומואב, וע"כ סמך לזה ואת הארץ הזאת ירשנו כלומר שמותר לנו לירש כדי של"ת א"כ למה אמר עד נחל ארנון הא כל הארץ עד חרמון נקרא רפאים והם מותרים, לזה אמר שלא קאי עד נחל ארנון אלא לענין שנתתי לראובני כו', אבל לענין היתר ירושה הוה עד הר חרמון כמו שזכר לעיל:
פסוק כג
ואתחנן. אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. כתב הרא"ם והשואלים מן נח מצא חן בעיני ה' שלא היתה מתנת חנם כי נאמר אחריו צדיק תמים היה בדורותיו, טועים הם בין חן לחינון כי חן בכ"מ ענין אהבה וחיבה ולא מתנת חנם ולי נראה דגם שם היא מתנת חנם דאף, על פי שנזכר שם שהיה צדיק כו' מ"מ העולם נדון אחר רובו (קדושין מ"ו) ואמרינן נמי בפרק החובל (דף צ"ב) בהדי הוצא לקי כרבא, ואם כן גם נח היה ראוי ללקות עמהם אלא שנח מצא חן בעיני ה', והוא ג"כ מתנת חנם:
לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון. יש לדקדק אם לא בא רש"י אלא לפרש מנין לו למשה לבקש מתנת חנם מה שאינו מן הדין קשה למה סיים רש"י א"ל בלשון ואתחנן שזה יתור לשון ברש"י. אלא נראה דלפי פירש"י זה לא הוזכר תפלה דואתחנן קאי על לשון חנם וחסר בפסוק שהתפלל ע"ז, וכן משמע ממ"ש ד"אזה אחד מעשר לשונות של תפלה משמע שלפירוש ראשון אין כאן לשון תפלה, ואם כן על כרחך צריך לומר דהכי קאמר דאני הוא שאתחנן, כלומר שאני הוא בעל החנם, וזה שייך אם נזכר במקום אחר בכתוב שיהיה אחד שיהיה בעל מקבל מתנות חנם, וע"ז שייך אני הוא האיש ועלי אמר הכתוב ההוא, וע"ז קשה היכן הוא אותו הכתוב, ואמר לפי שאמר וחנותי את אשר אחון דהיינו שיהיה אדם אחד שאחונן אותו במתנת חנם, ע"ז אמר ואתחנן כלומר אני הוא אותו האיש. כנ"ל נכון:
בעת ההיא כו' דמיתי שמא הותר הנדר. צריך לתרץ כפל לשון כי דמיתי הוא לשון ספק דהיינו דמיון ולא ממש, ואח"כ אמר שמא, הוא ספק שני, והיה לו לומר דמיתי שהותר הנדר. ותו דיש כאן סתירה זה את זה, דלפי מה שאמר שמא הותר הנדר משמע דאילו ודאי הותר לא היה מתפלל על זה ואח"כ אמר פתח להיות מתפלל אע"פ שנגזרה גזירה, ודא ודאי קושיא היא ותו במ"ש שמא הותר הנדר קשה ממ"נ אם הותר הנדר א"צ תפלה למשה איש האלהים, כי בודאי לא גרע משאר ישראל, ואם לא הותר אז לא מהני תפלה. ונ"ל לתרץ דתחילה אמר שאני מתפלל שראיתי שאחר הגזירה שעל ישראל אמרת הניחה לי ורמזת לי שתפלה מהני, ממילא ה"נ מהני. וכ"ת שאני התם דהקב"ה עצמו הראה פתח לתפלה במ"ש ועתה הניחה לי משא"כ כאן, לזה אמר שמא הותר הנדר ע"י שכבשתי ארץ סיחון ועוג, נמצא שאין לי פתח גדול מזה שתפלה מהני לבטל הנדר וא"ל מנליה לרש"י שאמר משה שמא הותר דילמא אמר ודאי הותר, זה ל"ק דא"כ אתה החלות למה לי כיון דאין כאן נדר פשיטא שיבוא לא"י, ותו תפלה למה לי אלא ע"כ לומר דה"ק דאתה החלות במקום שודאי יש פתח אלא דכאן יש ספק אם יש שם פתח, ע"כ אמרתי אולי יש כאן פתח דמהני תפלה וע"כ אני מתפלל שלא יהיה עיכוב מצד תפלה שלי:
לאמר זה אחד מג' מקומות, הביא זה כאן כי קשה מ"ש השי"ת אל תוסף לדבר הא לא זכר משה כלל מן הוספת דבור, וע"כ לומר שהקב"ה ידע מה בלב משה עוד לדבר, א"כ גם קודם התחלת דברי משה היה לו להקב"ה לומר אל תדבר מזה כלל, ע"כ הביא זה דאמר משה איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה את שאלתי אם לאו, דקשה מאי איני מניחך ע"כ לפרש שאיני מניח מלהתפלל כמו ועתה הניחה לי שקאי על התפלה, ה"נ אמר דאם תודיעני אם לא תעשה שאלתי דהיינו שאכניס, את ישראל לא"י אז עכ"פ אתפלל עוד על ראייה בעלמא את הארץ. והשיב לו הש"י אל תוסף דבר אלי כו', דהיינו שאתה מבקש אח"כ על ראייה בעלמא דדבר זה אני עושה לך בלא תפלה שנית עלה ראש הפסגה וראה כו':
פסוק כד
ה' אלהים, רחום בדין. השם של אדני הוא מדת הדין ושם של יו"ד ה"א הוא רחמים וא"כ קשה למה אמר משה אדני תחילה לא כלשון הש"י רחום תחלה, וכן הקשה הרמב"ן, ונ"ל כוונת רש"י ע"פ הגמרא בברכות (דף כ':) כתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים וכתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך אמר הקב"ה היאך לא אשא להם פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית עד כביצה, שמע מינה שהדין נותן אשר ירחם עליהם, ה"נ קאמר רחום בדין כלומר הדין נותן שתרחם עלי כי על תנאי זה נברא העולם כמ"ש רש"י ריש בראשית ראה שאין העולם מתקיים, וא"כ העיקר הוא מצד הרחמים וזה נשאר קיים, ע"כ הקדים רחמים לדין לחזק הרחמים שהם ע"פ הדין:
אתה החלות וגו' פתח להיות עומד ומתפלל, פירוש שמצא פתח להתפלל, וכן הוא בספרי אתה החלות אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל, פירוש שמשה חשב כך שזהו פתח גם בכאן דהיינו כמו שבגזירה ההיא היה פתח ה"נ כאן בהתרת הנדר חשב שזה פתח כמו שכתבתי בסמוך:
ולפי פשוטו אתה החלות כו' ולא קאי על היתר הנדר אלא קאי על להראות המלחמה, וא"ל אדרבה כבר קבל שכרו כמ"ש יעקב קטנתי מכל החסדים, הכא שאני שאמר שאתה אמרת אחל תת פחדך וכל שיש לו התחלה צריך להיות לו סוף ומבקש אני שהסוף יהיה ל"א מלכים. והקב"ה לא נתכוין שם רק על ארץ עוג שהוא יהיה הסוף לא ל"א מלכים:
פסוק כו
למענכם, בשבילכם אתם גרמתה לי כו' קשה הא מפורש לעיל יען לא האמנתם בי להקדישני ולמה תלה כאן בישראל, וי"ל דהטעם שהיו צריכים להקדיש שם הקב"ה בשבילם כמו שפירש"י בפ' חקת שיאמרו מה סלע זה ק"ו אנו ואילו לא היו אומרים ולמה העליתונו ממצרים לא היו צריכים לקדוש השם הזה:
פסוק כט
ונשב בגיא כו' והכל מחול לך. קשה דהא כתיב אחר זה כו' כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו כו' ואיה המחילה ולמי מחל כיון שנשמדו כל העוברים ותו קשה במ"ש, ואני לא זכיתי לימחל לי, מנליה הא דילמא לא בא הכתוב אלא להוכיח את ישראל שישמעו אל החקים והמשפטים ויהיה החטא נמחל להם. ותו קשה בפסוק היאך שייך ונשב בגיא לכאן ולשון ונשב בוי"ו משמע דמחובר למעלה נראה לתרץ הכלע"פ מה שפירש"י בזאת הברכה שקברו של משה נברא מששת ימי בראשית מול בית פעור ובא שם לכפר עון פעור, משמע שלא נמחל, וכן בספר יהושע כתיב המעט לכם עון פעור אשר לא הטהרנו. אלא נראה ע"ד דאיתא בפרק ד' מיתות (דף ס"א) העובד ע"א מאהבה ויראה ס"ל לרבא דפטור ופירש"י מאהבת אדם, וא"כ קשה למה נתחייבו הריגה על עון פעור הלא לא עשו כן אלא מאהבת הזנות עם בנות מואב, וצ"ל דתחילה עשו מאהבה ולבסוף עבירה גוררת עבירה והיו עובדים לפעור כשאר עובדי פעור שכן כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור דהיינו דבוקים בו מצד עצמו לא בשביל זנות, וזה היה בקצתם ועליהם נגזר הריגה והשמדה, משא"כ שאר חוטאים בשביל אהבה ודבקים באמת בה' לא נשמדו באותה שעה אלא תלויים ועומדים ועונותם על עצמותם וניצולו ממיתת ב"ד ומתו קצתם במגפה וקצתם היה להם זכות תולה להם העונש, וע"כ אמר הכתוב כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור, פירוש מצד עצמו לא בשביל אהבה, השמידו ה' אלהיך אבל אתם הדבקים בה' רק שחטאו מצד אהבת חטא, הם חיים כולכם היום אלא עונשם תלוי ועומד, נמצא שהמחילה באותו היום ועונשו תלוי ואח"כ יוכל לעשות תשובה ויהיה נקי ועכ"פ העון עצמו אינו נמחק ומבצבץ והולך, וע"ז אמר שקברו של משה מכפר ומגין עליהם מעונשים. ועפ"ז שפיר אמר משה כאן ואצו את יהושע כו' אבל אני לא אביא אתכם מטעם ויתעבר, ה' שנזכר קודם לזה, ועוד טעם אחר שלא ליכנס לא"י כי ונשב בגיא מול בית פעור ונצמדתם לע"א ואעפ"כ ואתה שמע ישראל אל החקים וזכיתם למחול המיתה והמחילה תלויה ע"י קבר שלי, נמצא שאני סיבה למחילה שלכם והיה בודאי כ"ש שאזכה למחילה שלי ואעפ"כ לא זכיתי לזה. כנ"ל ביאור הענין והמשך הפסוקים, וז"ל התוס' בספ"ק דסוטה (דף י"ד) בשם מדרש אגדה וז"ל בכל שנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה לקטרג ולהזכיר וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו עכ"ל:
פרק ד
פסוק ב
לא תוסיפו כגון חמש פרשיות בתפילין. יש לדקדק מאי שייכות יש לאזהרה זו בכאן אצל חטא פעור, ותו קשה בפסוק, ל"ל לשמור את מצות ה' אלהיכם דהא כבר אמר זה אל החקים אשר אנכי מלמד אתכם כו'. ונראה דכאן בא להזהיר דרך כלל שלא יסמוך אדם על חכמתו לבקש טעם למצות השי"ת כמו שעשה שלמה שאמר לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו אני ארבה נשים ולא יסירו לבבי כדאיתא בבבא מציעא (דף קט"ו) משום דדרש טעמא דקרא אלא אפילו כאביגיל ולא דרשינן טעמא דקרא ואפילו ר' יהודה דמקיל שם היינו היכא דהכתוב עצמו מפרש הטעם כמו בזה ולא יסור לבבו אבל במקום שאין מפורש הטעם אלא אתה מבקש טעם מעצמך ובשביל זה לפעמים שאין טעם זה תרצה לשנות הדין, זה אסור לכ"ע וע"כ אמר הכתוב להזהיר ע"ז, ועשה בזה שני חלוקות דהיינו בעשה ולא תעשה, ואמר תחילה במצות עשה דהיינו אשר אני מצוה אתכם לעשות ותרצה לומר מדעתך כיון שדבר זה ניחא להקב"ה אני אוסיף בו כמ"ש גבי ברכת כהנים אוסיף בברכה להם, ע"כ אמר ע"ז אל תוסף ואין לך לילך אחר מחשבתך, ואח"כ אמר במצות ל"ת כגון ענין שלמה שגרע מצות לא ירבה כו' מכח מחשבה שלו, ע"כ אמר לא תגרעו ממנו לשמור והיינו לשמור מצות ה' דכל השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ואתה רוצה לגרעו מפני טעם שלך לא תעשו כן, וע"ז אמר עיניכם הרואות דפרעו עצמם מפני שהיו סבורים שהלכו אחרי הטעם שלא יכבד את הע"א אלא רוצה לבזותה ופרעו עצמם נגדה ואפ"ה השמידם הקב"ה, ואתם הדבקים תמיד לא יזוזו מן הקב"ה אפילו בזה מכח טעמכם חיים כולכם היום. וענין זה סמכה תורה לכאן דשייך על מה שאמר וחזקהו ואמצהו שלא ירך לבו לומר כו' דהיינו שלא ילך אחר מחשבות לבו לשנות ממאמר הקב"ה בשביל שכלו. ודבר זה הוא כפתור ופרח לפי ענ"ד:
פסוק ו
כי היא חכמתכם וגו', בזאת תחשבו חכמים. תיקן בזה שמשמעו דהחקים והמשפטים הם החכמה והבינה לעיני העמים וזה אינו דהא החוקים הם דברים שאין להם טעם ואוה"ע מונין את ישראל לומר מה טעם כמו שפירש"י ריש חקת, וא"כ למה אמר שיהיה זה לחכמה בעיני אוה"ע, ע"כ פירש דקאי על האנשים דלא יהיה לכם מזה דאנה שאוה"ע יחשבו אותנו לשוטים בשביל החוקים האלו אלא מבטיח אני אתכם שבזה יהיה לכם מעלה במה שאתם מקיימים אפילו דבר שאין לו טעם ואינם מהרהרים אחרי מי שמצוה אותם ותולין החסרון בעצמם לומר אמת הם החקים אלא שאנחנו אין מבינים הענין, וע"כ סיים לומר ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, דתיבת רק הוא מיעוט, והיינו שהגוי הגדול הזה הם, חכמים ונבונים רק שהחסרון מצדנו, ועפ"ז אמר אח"כ שפיר רק השמר לך ופירש"י אם תעוותו אותם תהיו נקראים שוטים ש"מ דתחילה היה הדאגה שתקראו שוטים והבטיחם ע"ז רק שבשביל זה תהיו שוטים,ובזה מתורץ לשון רק השני שהוא מיעוט דהיינו שממעט מה שהיה לכם דאגה תחלה:
פסוק יד
ואותי צוה וגו' ללמד אתכם תורה שבע"פ. דל"ת דקאי ג"כ על תורה שבכתב דהיינו שאר מצות חוץ מי' דברות, ודייק לה לפי הנראה מלשון ויכתבם דמשמע דאלו נכתבו אבל מה שאותו צוה אין לכתוב אותם והיינו תורה שבע"פ דדברים שנתנו בעל פה אסור להיות בכתב. וא"ל א"כ שאר מצות היכן הם, י"ל דהכל נכלל בעשרת הדברות כמו שפירש"י בפרשה ומביא ראיה מאזהרות שכתב רבינו סעדיה:
פסוק יט
ופן תשא עיניך, להסתכל בדבר. דקשה מה זו אזהרה שלא ישא עיניו השמימה והא הראיה אינה ברשות האדם כמ"ש טור או"ח סי' א' דדוד היה מתפלל בשביל זה העבר עיני מראות שוא, אלא דכאן מזהיר שלא תשא עיניך כדי לכוין בזה ולתת לב לטעות אחריהם:
פסוק כו
העידותי בכם, הנני מזמינם להיות עדים, לשון עדות לא שייך על מה שלא נעשה וג"כ אין לפרש דעל ההתראה שאני עושה לכם עכשיו יהיו הם עדים דא"כ חסר כאן או מלת התראה כי העידותי אינו אלא עדות, או תאמר שהוא מלשון התראה בו כמו והועד בבעליו ויהיה חסר מלת עדים, ע"כ פירש הנני מזמינם להיות לעתיד עדים, והך הזמנה היא בעצמה התראה, דאל"כ למה אני מקדים, מה שעתיד להיות אלא שזהו התראה כנ"ל, אבל א"ל דלא נתכוון רש"י אלא לתרץ דבר זה לחוד דכיון דלא נעשה המעשה אין שייך עדות, אלא צ"ל דעל העתיד קאי דיהיו אח"כ עדים דא"כ לא הוה סיים רש"י שהתריתי בהם דהתראה מאן דכר שמיה אלא כדפרישית:
פרק ה
פסוק ה
לאמר, מוסב על דבר ה' עמכם. דאי, לאו הכי אין פירוש למלת לאמר דדוקא סמוך, לדבור או לאמירה שייך לאמר, אלא דקאי על מה שנאמר דבר ה' עמכם והיינו דבר ה' פנים אל פנים לאמר אנכי ה' אלהיך וכל מה שאחריו, אלא שהפסיק ביניהם אנכי עומד לומר שלא כל הדברות דבר ה' פנים בפנים אלא אנכי ולא יהיה לך ובזה מתורץ למה לא אמר מוסב על ראש הפסוק הזה עצמו שאמר להגיד לכם את דבר ה' לאמר, דא"כ היה קשה וכי משה אמר כל הדברים והלא אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וא"ל הא כשהוא מוסב על דבר פנים אל פנים נמי תקשה וכי כל הדברות נאמרו ע"פ הקב"ה והא לא שמענו אלא שנים, זה ל"ק דלהכי באמת הפסיק לומר אנכי עומד כו' כדי לפרש דמשה שאמר פנים בפנים לא קאי אלא על שני דברות:
פסוק ז
על פני, בכל מקום שאני שם. דל"ת דדוקא בארץ ישראל שנאמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וגו' אלא גם בכל העולם אין מקום ריקן בלי השפעת השי"ת שם, וא"י יש לה מעלה, שהנהגה שלה לא ע"י מלאך אלא הקב"ה בעצמו ויש כאן להקשות דבפרשת יתרו לא פירש"י אלא פירוש הד"א שמביא כאן ולא פירוש זה. ונראה לתרץ דבאמת יש ב' לימודים על על פני כמו שמביא כאן, והפירוש השני הוא יותר קרוב לפשוטו ע"כ הביא לעיל פירוש השני דכאן ולא הפירוש הראשון כי היכי דלא תקשה מנלן הפירוש הראשון דילמא אין לנו אלא הפירוש השני, אבל כאן שהיו מול בית פעור כמ"ש לעיל בסמוך וגם שם הזהיר בעל פני ודאי אפילו בח"ל יש איסור ע"ז, ע"כ מביא כאן שני הפירושים הנ"ל, ובזה מתורץ למה הביא רש"י פירוש זה על על פני הא כתב אחר זה עשרת הדברות כבר פירשתים:
פסוק יב
כאשר צוך כו' במרה. בפ' ר"ע (פ"ז:) הקשו התוס' מנלן דבמרה דילמא כאשר צוך בפ' המן דנזכר שם דיני שבת, ותירצו דכיון דגבי כיבוד אב ואם נאמר ג"כ כאשר צוך וע"כ היינו במרה ע"כ אמרו גם כאן כן. ותמהתי לכאורה דאין כאן קושיא דהא מרה היתה קודם פ' המן ונקט הקודם, ולק"מ דהא דאמרינן במרה נצטוו על שבת הוא מחמת דלא מצינו ציווי קודם מתן תורה אלא מכח שהיו שם שאר ציוויים, וע"ז הקשו דילמא בפ' המן היה הציווי ולא במרה דבפ' המן נזכר בהדיא שבת אבל גבי כיבוד אב דאין שום מקום בהדיא מסתבר טפי דבמרה היה עם שאר ציוויים:
פסוק טו
וזכרת כי עבד היית, על מנת כן פדאך שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו צריך טעם למה תלה יציאת מצרים בלהיות עבד להקב"ה מאי שנא משאר מצות. ונראה דה"ק בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו דאילו ב"ו הפודה עבד מן רבו ודאי עושה כדי שיהיה לו עבד וישתעבד בו, אבל הקב"ה פדה ישראל ממצרים שעבדו שם עבודת פרך ועשה אותם לעבד, בלי עשיית מלאכה אלא אדרבה לשבות ממלאכה ביום השבת ובזה יהיו לו עבדים. ובזה מתורץ מה שאנו אומרים בכל יו"ט זכר ליציאת מצרים כגון ר"ה יו"כ שבועות, ומה זכר ליציאת מצרים בהם, ולפי מה שכתבתי ניחא דבמה שנצטוינו לשבות בהם מכל מלאכה אנו עבדים שלו, ובזה נזכר החסד של יציאת מצרים שהיו שם עבדים ע"י מלאכה כבידה. וז"ש רש"י שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו, כלומר שע"י שמירת המצות שלא נעשה מלאכה נהיה לו עבדים ונקבל שכר, וזהו חסד עליון ב"ה:
פסוק יז
ולא תנאף, אין לשון ניאוף אלא בא"א. כפל פירוש זה כאן ללמדנו דין חדש דהיינו אע"ג דלא נאמר לא תחמוד אלא באשת רעך מ"מ יש איסור חימוד אפילו בפנויה וזה ילפינן מהכא דכתיב גבי חימוד לאו שני שנאמר ולא תתאוה ואע"ג דשם לא נזכר אשה מ"מ מדאמר ולא תתאוה בוי"ו משמע דמיירי ג"כ באשה, וה"ק קרא באשת חבירו יש ב' איסורים, אחד מכח הרהור זנות, והשני מכח דאסור לחמוד הרהור החמוד, מצד דבר שאינו שלך כי גוף האשה שלה ואתה חומד למה שהוא של אחר כמו שמצינו לענין ז' מצות בני נח דאסור ביאת פנויה שלא מדעתה מצד איסור גזל שגזל את גופה כשאר עניינים כגון ביתו ועבדו יש בו איסור אחד בחמוד, ונלמד מזה דבפנויה איכא ג"כ איסור חמוד דלא גרע מביתו, ואמר רחמנא באשת חבירו יש שני לאוין בחימוד לא תחמוד ולא תתאוה, משא"כ בדברות ראשונות לא נאמר אלא לא תחמוד הו"א כיון דנזכר באשת רעך לא תחמוד וכלל עמה ביתו ממילא באשה פנויה מותר לחמוד ועדיף מביתו, ע"כ כפל רש"י כאן דגם בפנויה יש איסור חימוד מכח לא תתאוה, ע"כ אמר רש"י כאן דיוקא אין לשון ניאוף אלא בא"א, פירוש איסור ניאוף שיש עליו מיתה אינו אלא בא"א אבל איסור חימוד שאין בו מיתה הוא אפי' בפנויה אבל לעיל לא נתכוון רש"י לדיוק אלא לפשוטו דאין ניאוף בפנויה. כנ"ל נכון:
פסוק כד
ואת תדבר אלינו, התשתם את כחי כנקבה וע"כ אמר ואת לשון נקבה לא ואתה כמו שאומרים לזכר וצריך ביאור למה אמרו ישראל ואת תדבר וכאילו התישו הם כחו בכוונה ורצון. ונראה דבאמת אף קולו של משה היה בו כביכול קול הקב"ה כמ"ש משה ידבר והאלהים יעננו בקול, ופירש"י שקול הקב"ה מסייע לתת בו כח שמגביר והולך, והיו ישראל עדיין יראים מתגבורת הקול אפי' במה שידבר משה, ובקשו שידבר משה בקולו של עצמו לא בסיועת קול הקב"ה. ובזה יש לתרץ מאמר הכתוב דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלהים דקשה כפל דודאי אם ידבר משה עמהם א"צ לסיים ואל ידבר עמנו אלהים, אלא כדפרישית דאל ידבר עמנו אלהים, אפילו בקול שלך כי חזק הוא ממנו, וע"כ אמר התשתם את כחי כנקבה, שכל זמן שהיה קולו של הקב"ה מסייעו ומגבירו היה נחשב לזכר שמשפיע לנקבה משא"כ כשאין שם אלא קול של עצמו הוא דומה לנקבה שמקבלת מזכר כן היה משה מקבל מן הקב"ה כנקבה, משא"כ אם הקב"ה מסייע בקולו הוא כאילו הקדוש ברוך הוא אמר בעצמו ב"ה וב"ש:
פרק ו
פסוק ז
ובשכבך, יכול אפילו שכב בחצי היום כו' דבר זה צ"ע לפרשו כי אין לו פירוש כמשמעו, שתחלה למד מן ו' למעט שכב ביום וזה אין מובן ממי למד כן. ותו מה שלמד מן ובלכתך בדרך הי"ל ללמוד זה על שכב בחצי היום תחלה. ונראה פירושו דלכאורה קשה ל"ל בשבתך כו' ובלכתך כו' הא סגי לומר בשכבך ובקומך אלא דכולהו צריכין דובקומך לחוד לא משמע זמן קימה ע"כ צ"ל ובלכתך בדרך ללמד דהך בקומך אינו בשעת הליכתך מביתך לדרך שהוא בשחרית וכדרך רוב הנוסעים בדרך וא"כ גם בשבתך בביתך נמי כן. וה"ק תחלה יכול אפילו בחצי היום ת"ל ובקומך והך בקומך יכול אפילו בחצי לילה ת"ל בלכתך בדרך כמו שזכרתי, וא"כ גם בשכבך היינו בשבתך בביתך היינו זמן שכיבה שלילה זמן שכיבה אבל מן בשבתך בביתך אין שום הוכחה על זמן שכיבה אלא עיקר הלימוד מן בדרך כמו שזכרתי ואי לא בשבתך כו' הו"א דבדרך לא קאי אלא לפרש ובקומך. וראיתי דרכים שונים בזה ואינם נכונים לענ"ד:
פסוק ח
והיו לטטפת כו', טט בכתפי שתים אין הפשט שהתורה תדבר בלשון כתפי ובלשון אפריקי ח"ו לומר כן, אלא טט הוא לשון הקודש אלא שאין אנו יודעים פירושו ואמרינן כיון שמצינו בלשון כתפי ואפריקא שטט הוא שתים ופת הוא שתים אמרינן דגם בלשון הקודש הוא כן, וכן מצינו בהרבה מקומות שיש בלשון הקודש ובלשון לעז פירוש אחד:
פסוק יב
מבית עבדים כו' ממקום שהייתם עבדים דל"ת שהיו, עבדים באותו מקום שהוציא ישראל משם אלא מתחת יד פרעה הוציאם, וכן פירש"י בפ' יתרו במ"ש אנכי כו' מבית עבדים וראוי לתרץ על מה הקפידה תורה ע"ז הא אדרבה אם היו שם תחת עבדים והוציאם משם היה החסד גדול טפי שהוציאם משפלות עמוקה לגדולה ונראה דנ"מ מזה בענין איסור ע"ז דהיינו שלא לעבוד לצבא השמים ולשרים של מעלה בלתי לה' לבדו. דהו"א כשם שישראל היו משועבדים לפרעה ולעבדיו כך יהיו בשעת חירותם עבדים להקב"ה ולשרים של מעלה, כי כביכול יהיו תחת יד הקב"ה ושריו כמו שהיו תחת יד, פרעה ושריו, ע"ז אמר שגם כשהייתם במצרים לא הייתם נקראים עבדים אלא לפרעה שקנה אתכם במה שהיו ניזונים ברעב במצרים, אבל מצרים אע"פ שהיו מעבידים בהם זה לא היה ע"פ הדין אלא גזל בעלמא., ואין שייך לומר שהוציאם משם ולא הוה אלא כמציל מפי הארי, וא"כ גם בהקב"ה כביכול יהיו כן שהוא אדונינו ע"פ הדין ולא עבדים לעבדים שהם שרים של מעלה, והאדבר זה ריש עשרת הדברות דאיירי באיסור ע"ז, וכן כאן אמר השמר לך פן תשכח את ה' ופירש הרמב"ן דמזהיר על ע"ז דהיינו שאמר לפני זה ובתים מלאים כל טוב שהיה מותר להם קדלי דחזירי וכל האיסורים בשעת כבוש הארץ והו"א גם ע"ז והא מותר בעת ההיא ע"כ מזהיר השמר לך שלא תשכח את ה' אלהיך, וע"כ אמר כאן מבית שהייתם עבדים לפרעה ולא לעבדיו כן תהיו תחת יד הקב"ה את ה' אלהיך תירא ואותו דוקא לבדו תעבוד ולא לעבדיו שלמעלה ח"ו זה נ"ל נכון מאד בס"ד:
פסוק יג
ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו כו'. דקרא בשמו תשבע אין לו פירוש אחר, דא"ל שהיא מצות עשה כמ"ש לפני זה ואותו תעבוד, זה אינו דמאי מצוה יש בזה וכי לא סגי שלא ישבע כלל, ול"ד לאותו תעבוד דלא סגי בלאו הכי. וא"ל ג"כ, דקמ"ל איסור שלא ישבע באלהים אחרים אלא בשמו הא כבר הזהיר אפילו הזכרה בעלמא שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אלא ע"כ קמ"ל, שיש חילוק בזה בשבועת הקב"ה עצמו שיש איסור זולת אם יהיו בך כל המדות הללו אז יש היתר:
פרק ז
פסוק ד
כי יסיר את בנך מאחרי, בנו של כותי כו'. בקדושין (דף ס"ח) אר"י משום רשב"י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראל קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותי קרוי בנך אלא בנה, ופירש"י כי יסור לעיל מינה כתיב את בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וסמיך ליה כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי יסיר את בתך משמע דבן הנולד לכותי מבתך קאמר שיסירנה הכותי ושמעינן דבן בתך אפי' מן הכותי קרוי בנך ומדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דנשמע מינה דקפיד נמי קרא בבתו לא תקח, לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לה מבנך אלמא בן הכותי אינו קרוי בנך אלא בנה, וכתב רש"י עוד בנך הבא מישראלית קרוי בנך לאו מקראי דייק לה אלא ה"ק מדלא קפיד קרא אבן הנולד ממנה ש"מ בנך מישראלית קרוי בנך אבל בנך מן הכותית אינו קרוי בנך, אמר רבינא, ש"מ בן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך לימא קסבר רבינא כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר פירש"י דאתא לאשמועינן דלא שדינן בתר כותי ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל אלא בתר ישראלית שדינן ליה וכיון שבעבירה נולד הו"ל ישראל פסול, ומשני נהי דכשר לא הוה ממזר לא הוה פסול מיקרי, פירש"י נהי דשמעינן מינה דכשר לא הוה כו' ממזר מיהו לא תשמע מינה עכ"ל. והא דפירש"י לאו מקרא דייק, לה כו' לא קאי אמאי דאמר בנך הבא מישראלית קרוי בנך, דזה ודאי, מקרא מלא הוא כפירש"י לעיל מזה אלא אסיפא דהיינו אין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך דזה לא נלמד אלא מדלא קפיד קרא ע"ז. והרא"ם הבין דארישא קאי ומש"ה האריך לתרץ דברי פירש"י מקושיות התוספות על רש"י, מה חידש רבינא, ודברי שגגה הם וא"צ להאריך מזה, ועל קושיית התוס' על רש"י מה חידש רבינא, נ"ל דלאו קושיא היא דהמקשן דמקשה נימא קסבר רבינא כו' הוא הקשה קושיית התוספות מאי קמ"ל רבינא, אלא ע"כ דקמ"ל דקרוי בנך וממילא הוה ממזר, ומשני דזה לא קמ"ל רבינא אלא דקמ"ל דפסול מיקרי, ודוק בלשון רש"י ותמצא שכן כוונתו. זה נ"ל ברור:
פסוק יב
והיה עקב תשמעון, אם המצות קלות כו' לכאורה יש, לפרש דפירוש לשון עקב בכל מקום שכתוב אחריו איזה שכר פירושו לשון בעבור, עקב שמע אברהם בקולי ובשאר מקומות, אלא דכאן א"א לפרשו כן דאין לשון זה אלא אם כבר עשה אחד איזו מצוה אמר עליו לשון זה דרך גמול על העבר, וכן פירש הרא"ם אלא דקשה דהא פרשה זו לקמן כתיב עקב לא תשמעו בקול ה' אלהיכם והיינו להבא. ונראה כוונת רש"י, דקשה שהתחיל הכתוב בקיום המצות שהוא חייב עליהם וסיים ואהבך, כו' מה טעם באהבה זו בשלמא באהבת ישראל להקב"ה הוה שפיר במה שאמר לעיל ואהבת את ה' אלהיך כדפירש"י שם שתהיה עבודה להקב"ה אבל אהבת הקב"ה לישראל מה היא הא ודאי יש שכר הרבה בקיום המצוה ולא יתן לו הקב"ה יותר ממה שמגיע לו אלא ודאי שהש"י יתן לו שכר יותר מהראוי מכח אהבה ולמה יהיה כן באמת, ע"כ פירש"י אם המצות קלות כו' פירוש שאתה תעשה מה שאין חוב ברור עליך כ"כ דהיינו מצות קלות שאדם דש בעקביו ואין עליך חוב, לעשותם אלא לפנים משורת הדין אז תזכה ג"כ לחיבה יתירה מן הקב"ה יותר על המגיע לך מקיום המצות מדה כנגד מדה:
ושמר ה' וגו', ישמור לך הבטחתו. תיקן בזה ב' דברים, האחד דל"ת ושמר הוא דבוק למה שלפניו כלומר אם עקב תשמעון וגם ושמר לך, כו', וגם ואהבת וכו' אז תהיה ברוך כו' זה אינו אלא אז ושמר כו' ועוד תיקן דל"ת מ"ש אשר נשבע לאבותיך דמשמע דהשבועה רוצה לקיים וזה אינו תלוי באם עקב תשמעון דהשבועה חייב לקיימה אפילו אם לא תשמעון, על כן פירש על ההבטחה קאי דהיא בשבועה היתה לחזק ההבטחה בלי מניעה משום צד וההבטחה היא על מנת אם עקב תשמעון כו':
פסוק יז
כי תאמר בלבבך כו' ולא יתכן לפרשו כו' לשון אלא דהא פשיטא דלא שייך עלייהו לא תירא, רק לשון אי היה קצת הו"א לפרשו וגם זה אינו, ופירש"י סוף גיטין דא"כ הוה אם תאמר כן לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם עכ"ל, ותמוה הוא דהא בלאו הכי א"א לפרשו בלשון אי, דהיאך שייך לומר אם תאמר כן אל תאמר כן, וכן אין שייך לומר אל תירא כיון שכבר אמר כן או נתיירא איך יאמר ע"ז אל תירא וכבר נתיירא, אלא הוא לשון שמא ואז שפיר י"ל יש ספק אם תאמר כן אני מורה לך שתחזיק בצד שלא תירא:
פסוק כב
פן תרבה עליך וגו' והלא אם עושין רצונו של מקום כו'. יש לתמוה דבפ' משפטים כתיב ג"כ ורבה עליך חית השדה ושם לא פירש"י כלום. ויש מתרצים בדחוקים רחוקים. ולי נראה דאין כאן קושיא כלל דלעיל כתיב פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה אין שייך להקשות קושיא דכאן והלא אם עושים כו' כי הקב"ה נתן לאדם את הבחירה להיות צדיק או רשע, ע"כ חס הש"י על ישראל אולי יבחרו יצר הרע וירבו חיות השדה, אבל כאן כתיב לא תוכל כלותם מהר דהיינו לא יהיה יכולת קשה, ע"ז הא הבחירה בידינו ולמה אמר שבודאי לא תוכל, ע"כ פירש שגלוי לפני הקב"ה שעתידין לחטוא וזה תירוץ נכון ואמת:
אלא שגלוי לפניו כו' יש מקשין מה הרויחו ישראל, במה שלא ירבו חית השדה והעכו"ם ישארו בארץ דאם יחטאו ישראל יזיקו אותם העכו"ם. ונל"ת דפורעניות שבא על ידי החיות גרע טפי דהחיה מועדת להזיק טפי מן האדם ועוד נראה לתרץ ע"ד הגמרא דפ"ק דפסחים (דף ה') שאין צריך לבדוק חמץ בגל משום סכנת עקרב ומקשינן והא שלוחי מצוה אינן נזקין ומשנינן היכא דשכיח היזקא שאני, ומביא ראיה משמואל שאמר ושמע שאול והרגני הרי חזינן דבמקום דיש היזק דשכיח לא מועיל אפילו שליח מצוה ה"נ כאן דאם תהיה הארץ שממה יהיו שם רבוי חיות דרך הטבע ויזיקו ואין הצלה אלא בתשובה גדולה כי אין הצלה דרך נס, משא"כ היזק שע"י עכו"ם אינו דרך הטבע דרוב פעמים שאין העכו"ם מזיקים ואדרבה דדרך שמטיבים עם ישראל אלא שהחטא גורם שיזיקו לנו, ואפשר שע"י תשובה קצת ניצול מהיזק שלהם, וע"כ לא תהיה הארץ שממה ולא יהיה רבוי חיות דרך הטבע, ואע"ג דאמרינן חיה רעה באה לעולם כו' היינו דוקא בשביל עבירות גדולות דחשיב שם שבועת שוא וחילול השם משא"כ כשיש שכיח היזק דהיינו שהם במדינה אז הם מזיקים אפילו בשאר עבירות וצריך תשובה גדולה:
פרק ח
פסוק ד
לא בצקה, לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף. מקשין דהא בכי תבא כתיב ונעלך לא בלתה מעל רגלך הרי שהיו להם מנעלים אלא שלא בלו כדרך שאומר גבי שמלתך וכאן אמר שהיו יחפים. שמעתי רבות בזה ולא לרצון לפני. ונ"ל דודאי היו להם מנעלים ונתגהצו ג"כ ומכח הגיהוץ לא בלו כמו השמלות מכח ענני הכבוד אלא שלמטה ממש שהוא דבר מאוס אפילו, אם תאמר שהיה גם למטה ענני כבוד מ"מ לא היה שם גיהוץ מכח הענן במקום מדרך כף רגל כי הענן הוא כבוד השכינה ואין לייחס שם במקום מיאוס, אלא צ"ל שלמטה לא היה, להם שולים במנעליהם והיו יחפים שם אלא שע"ג הרגל היה להם מנעלים נמשכים מן המנעל שעל ברכיהם ולמטה ואותו חלק אינו מקום מיאוס ונתגהץ מכח הענן, וע"ז אמר בפ' כי תבא ונעלך לא לא בלתה מעל רגלך היינו החלק שעל גב הרגל היה כמו שמלותך הנזכר שם, אבל למטה היו יחפים שלא יתגהץ שם נמצא מתקיימים שני הכתובים כנ"ל בזה נכון בס"ד:
פסוק ח
זית שמן זיתים העושים שמן. תיקן בזה דל"ת דמשבח הארץ במה שיש שם שמן זית נמצא עיקר היחוס הוא מציאות השמן וזה אינו שבח גדול באמת כי יש מקומות רבים שמביאים לשם שמן זית אף שאינו גדל שם, ותו דהול"ל שמן זית ולא זית שמן, אלא דעיקר השבח הוא, עץ הזית שגדל שם ונעשה ממנה שמן וממילא גם ודבש ה"פ התמרים שדבש נמשך ממנו לגדל לשם. ועיין פ' כי תבא:
פרק ט
פסוק א
גדולים ועצומים ממך, אתה עצום והם עצומים ממך. בפרשת ואתחנן כתוב ג"כ להוריש גוים גדולים ועצומים ממך ולא פירש"י כן. נראה לתרץ דלעיל ל"ק דדי הוא רבותא לומר שתירש גוי גדול ועצום ממך ואע"פ שאין להם בעצמם מעלה מצד עצומם כנגד שאר העמים מ"מ כיון שעכ"פ הם עצמם חזקים יותר מכם זהו חידוש, אבל בכאן יש קושיא דהכתוב מספר אח"כ מה היא עצימותם דאמר ערים גדולות כו' עם גדול ורם כו' דהכתוב סותר דברי עצמו דתחילה אמר שהם עצומים ממך דמשמע שאין חיזוק שלהם אלא לנגדך ולא משאר עמים ואח"כ משבח אותם נגד כל העמים שמסיים מי יתיצב לפני בניענק, לזה פירש אתה עצום נגד כל העמים ואפ"ה הם עצומים ממך, ונותן טעם לזה שיש להם מעלה מצד ערים שלהם שהם תקיפות ומצד עצמותם שהם בני ענק ואתה אע"פ שאתה עצום מבני ענק מ"מ אין לך מעלה של הערים שאתם חונים על השדה וא"כ יש ב' מעלות להם ואפילו הכי אתה מורישם:
פסוק יח
ואתנפל וגו'. באותה עליה נתעכבתי מ' יום. עיין מה שכתבתי בפרשת כי תשא:
ואמר לו למשה סלחתי כדבריך זה הלשון לא נמצא אלא בפרשת שלח לך גבי מרגלים אלא דמוכח הוא דאמר לשון זה דהא פירש"י על כדבריך דמתחילה היתה בשביל שלא יאמרו מבלתי יכולת כביכול וההיא תפלה עצמה עשה משה בתפלה של עון עגל שאמר למה יאמרו מצרים כו' וא"כ מ"ש זו מזו, אלא ודאי שבשעת תפלה של עגל אמר באמת ג"כ לשון זה סלחתי כדבריך ולא נכתב בפ' מרגלים אלא בשביל תוספת מאמר הנזכר לשם ואולם חי כו' כנ"ל:
ומנין שנתרצה ברצון שלם. פירוש שבשעה שאמר לו פסל לך היה רצון כדפירש"י לפני זה אלא דרצון שלם לא היה עד יוה"כ. והקשה הרא"ם לקמן הא האחרונים לא היו ברצון שלם כי אם ביוה"כ ואינן דומין לראשונים שיהיו כולם שוים לטובה ונ"ל לתרץ דבאמת היה גלוי לפני הש"י, שתהיה מחילה שלימה בסוף ע"כ היו לפניו לרצון כל הארבעים יום האחרונים אלא שלא נתגלה עד יוה"כ:
פסוק כ
ובאהרן התאנף ה' לפי ששמע לכם. לאפוקי דלא חטא בעגל, ויש לתמוה דהרי הי' הכרח לו ויבן מזבח לפניו ויבן מזבוח לפניו שהרגו את חור שלא שמע להם כדפירש"י בפ' כי תשא וא"כ כוונתו היתה לשם שמים ולכל הפחות היה נחשב לעושה עבירה לשמה כההיא דיעל עם סיסרא כדאי' בנזיר (דף כ"ג:). ואין בידי לתרץ אלא בדרך זה דהיה לו לאהרן להתפלל שיהפוך הקב"ה את לבבם ולא עשה כן אלא שמע להם לעשותו מכח מורא ממה שהרגו את חור, ובזה מתורץ למה היה כילוי בנים הא כתיב ובנים, לא יומתו על אבות ומה דאמרינן בגמרא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא שייך כאן מבני אהרן. ולדידי ניחא שאחזו מעשה אהרן שלא התפללו ג"כ כמו אהרן:
פרק י
פסוק א
בעת ההיא כו' ולא זהו ארון שעשה בצלאל וכן פירש"י בפ' בהעלתך ששני ארונות היו ומה שאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם זה היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות היו מונחים. וק"ל דמשמע דשברי לוחות היו מונחים בפני עצמן לא עם הלוחות האחרונים ביחד ובפ"ק דבבא בתרא (דף י"ד) אמרינן שהלוחות ושברי לוחות היו בארון אחד, ורש"י פירש שם בהדיא שהשברי לוחות היו מונחים תחת הלוחות. וצריך לתרץ דמתחלה בארונו של משה היו מונחים שברי לוחות וגם הלוחות השניים ואח"כ בארונו של בצלאל לקחו משם הלוחות השניות ושמו אותם בארון של בצלאל והשברי לוחות הניחו בשל משה ולא נטלוהו משם והוא שיצא עמהם למלחמה, כנ"ל בזה: אך קשה לי כיון שבארון של משה שהיה קודם של בצלאל הוקשה למשה היכן אתן הלוחות ואח"כ בארון של בצלאל לא הוקשה למשה היכן אתן הכלים כל שלא היה המשכן עד שבצלאל הקשה קושיא זו ומכח זה הודה לבצלאל, ולפי מה שפירשתי בפרשת פקודי מתורץ דבר זה ע"ש. והרמב"ן כתב על מ"ש רש"י ששני ארונות היו שזה דברי יחיד במס' שקלים ורבנן אמרי אחד היה וארון שעשה משה נגנז כשנעשה ארון של בצלאל כדין תשמישי קדושה, ובק"מ הקשה ע"ז שהרי כתיב וארון ברית ה' נוסע לפניהם כו' וכתיב ונסעו הקהתים נושאי המקדש דמשמע שהקהתים נושאי הארון היו הולכים בתוך המחנות אלא דודאי ששני ארונות היו כדפירש"י שם שאותו של משה היו שברי לוחות מונחים בו. ויש לתרץ לרבנן דבשעת נסיעה היו נושאי ארון מקדימין לפניהם ובשעת חנייתן הכניסו, לתוך המחנות אל המשכן אחר שהוקם, והא דאמר שם בפרשת בהעלותך שהחנייה והנסיעה היו שוין היינו הדגלים אבל לא הארון:
פסוק ז
ומן הגדגדה וכו' לומר שקשה מיתתן של צדיקים כו'. יש לדקדק למה זכר כאן ויכהן אלעזר בנו תחתיו מה שייכות יש לזה כאן, ותו שכבר נאמר זה בפ' חוקת. ונראה דרמז כאן דאע"פ שאין צדיק נפטר מן העולם עד שיש אחר תחתיו כמו שלמדו מפסוק וזרח השמש ובא השמש ותרצה לומר שאינו קשה כ"כ מיתת הצדיק או שאינו נולד צדיק אחר קמ"ל דאפ"ה קשה מאד הוא ומדמהו לשברי הלוחות שאע"פ שנתנו לו לוחות אחרים מ"מ קשה הוא, וע"כ אמר כאן ויכהן אלעזר בנו תחתיו אע"פ שנתכהן כהן אחר תחת אהרן ואפ"ה קשה הוא כמו שזכרנו:
פסוק יג
לשמור את מצות ד', ואף היא לא לחנם. צריך ביאור מהיכא תיתי לומר כן שלא יהא ח"ו שכר לעושי רצונו, ותו קשה בפסוק דמתחיל לעשות דבר קטן שאמר מה ה' אלהיך שואל, מעמך כי אם ליראה דמילתא זוטרתי היא וסיים ללכת בכל דרכיו ולאהבה כו' ולא נשאר כלום חסר ממה שצריך. ונראה דפירוש הפסוק הוא שלא יאמר האדם מי הוא זה שיוכל לעשות כל הצריך עבודת הקב"ה, ועוד יש לטעות ולומר שאין שכר אלאלעושה מעשה הטוב דהיינו עשיות שבתורה כי כן דרך מלך ב"ו ליתן, שכר לפועלי רצונו למעשה אבל לא בשב ואל תעשה וה"נ באותן שיושבים בטל ואינם עושים עבירות מה שכר יש להם קמ"ל בזה תחלה שאין הש"י מבקש ממך רק היראה שבשים לבך ליראה את ה' ותו לא אלא מן מחשבת היראה שלך ימשך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ואינו צריך, לחשוב ולדאוג ע"ז והיינו במצות עשה שע"ז אמר ללכת בכל דרכיו ואח"כ אמר על מצות ל"ת, דהיינו לשמור את מצות ה' דכל השמר אינו אלא ל"ת וסיים ע"ז לטוב לך, וכמו שארז"ל כל מי שבא עבירה לידו ואינו עושה נחשב לו כעושה מצוה ויש לו שכר כאילו עשה מצוה, וע"כ נקט רש"י לשון זה ואף היא לא לחנם כלומר אף ביושב בטל מן העבירה שלא כדרך ב"ו:
פסוק טו
בכם. כמו שאתם חשוקים כו'. בדבור זה שינה פעמים בלשונו מלשון הכתוב, דבפרשה כתיב בכם ולא ככם בכ"ף הדמיון ורש"י נקט כמו שאתם כו', ותו בפ' כתיב כיום הזה ורש"י נקט היום הזה בלא כ"ף הדמיון. ונראה לתרץ שניהם בענין אחד, דלכאורה יש לפרש ויבחר בזרעם בכם כהיום הזה דכמו שכיום הזה אתם חשוקים כן תהיה לעולם ממילא יהיה בכם בלא דמיון אלא אתם עצמכם תהיו חשוקים לעולם בלי שום תנאי ושיור, ופירוש זה אינו דהא האמת לא היה כן דבטלה החשוקה בעוה"ר אח"כ, אלא צ"ל דהכ"ף של כהיום הזה הוה דמיון וה"ק היום הזה אתם חשוקים משמע ולא לעולם נמצא דמ"ש בכם היינו כשם שאתם חשוקים היום הזה כך בחר ה' בכם ודוקא היום הזה ותו לא כי גלוי לפניו ית' שיחטאו אח"כ, כנ"ל נכון. והרא"ם נדחק בפירש"י בזה:
פסוק יז
ואדוני האדונים. לא יוכל שום אדון להציל אתכם. הא דלא פירש כן על אלהי אלהים נראה לתרץ ע"פ מ"ש הרמב"ן שאלהי אלהים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כו' עכ"ל, וע"כ אין מקום לטעות ולומר שיש אלהים שיצילם כי הם אין אלהים שלהם ומה יטעו אבל אדונים שלהם ממשלה בהם יש מקום לטעות ולומר שהם יצילום כיון שמשועבדים להם, לזה אמר כי הקב"ה אדון של אדונים שלהם ואין כח להם זולתו יתברך ואין להקשות כיון שיש הוכחה לזה מכח לשון אדוני האדונים היאך יתורץ לשון זה באלהי האלהים דהוכחה לזה מכח דלא איצטריך. לזה מכח אדוני האדונים דק"ו הוא מאלהי אלהים ולא דקמ"ל דאין להם הצלה מהם:
ולא יקח שחד לפייסו בממון רבים מקשים מה ממון שייך לגבי השי"ת הלא הארץ ומלואו שלו היא. ויש מתרצים דקאי על ממון של מצוה שיוציא אדם לעשות אחר שחטא או שבחטא עצמו שעשה כגון גניבה או גזילה ירצה לעשות צדקה מן אותה העבירה, זה אין השי"ת מקבל כלל להיות לו כפרה עבור זה אלא אין מצוה מכבה עבירה אלא הקב"ה גובה כל אחד בפני עצמו מצוה בפני עצמה עבירה בפני עצמה. וזהו עיקר:
פסוק יח
לתת לו לחם ושמלה, ודבר חשוב הוא זה כו', יש לדקדק מאי אולמיה הראיה מיעקב טפי מהכא דהא הכא ג"כ מוכח כן מדשבח הקב"ה הכתוב אהבת השי"ת להגר בלחם ושמלה ונראה דאי מכאן הו"א דאין ראיה דאפשר לומר דמ"ש, כאן לחם היינו כל מאכל כמ"ש רש"י בפ' ויקרא לחם אשה לה' כל מאכל קרוי לחם כמ"ש עבד לחם רב (דניאל ה') והיינו כל הסעודה וכן כל הבגדים נכנסים בתיבת שמלה ע"כ מביא מיעקב שאמר לחם לאכול וגו' דלשון לאכול וכן ללבוש הוא מיותר אלא ע"כ דקמ"ל דאינו מבקש רק לחם לחוד שיהא לי אכילה בעלמא וכן בבגד רק שיהא לי לבישה לחוד וא"כ לחם לחוד וכן שמלה לחוד הוא דבר חשוב שהתפלל עליו ממילא ג"כ הוא לחם ושמלה בלא שאר דברים. וא"ל מה האהבה דלגר בזה י"ל דאפילו ביעקב אבינו היה צריך להתפלל ע"ז וגבי גר נותן לו ה' בלא תפלתו תחילה, כנ"ל:
פסוק כ
את ה' אלהיך תירא כו' אז בשמו תשבע. בפרשת ואתחנן כבר נאמר פסוק זה ונראה דמוסיף כאן ובו תדבק דהיינו לעיל לא קאמר אלא שאז שתירא ותעבוד יש לך רשות להשבע בשמו אבל כאן דמוסיף ובו תדבקון אז מצוה להשבע, שהשבועה לקיים המצוה דאמרינן א"ר גידל מנין שנשבעים לקיים את המצוה (נדרים ח'):
פרק יא
פסוק י
לא כארץ מצרים היא, יכול בגנותה הכתוב מדבר. ודאי אין שום סברא לפרש כן דכל הפסוקים מורים על שבח א"י ומרגלים נענשו על שסיפרו בגנות א"י. ונראה דהך גנות הוא מצד טבע הארץ שצריכה גשמים אבל שבח של א"י היא שאם הם יהיו בה ויהיו צדיקים, תהיה טובה מכל הארצות משא"כ בשאר ארצות היא בטבעה טובה ובחד מדרגה קאי הן אם ישראל שם והם צדיקים או עכו"ם דרים שם, וע"כ הזהיר את ישראל שיהיו שם צדיקים. ת"ל וחברון כו' ממילא אדרבה אפילו בלא ישראל צדיקים שם היא טובה מאד אלא שאם יהיו שם צדיקים תהיה בכמה מעלות טובות עוד עדיפא משאר ארצות, כנ"ל:
פסוק יג
שמוע תשמעו, אם תשמע בישן תשמע בחדש. פירש"י פ' כיצד מברכין (דף נ"ז) מה שתחדשו אתם מעצמכם בכל יום מהשתלמדו מן הישן דהיינו מה שלמדתם ממני, ועפ"ז נראה לתרץ מה שקשה על פירש"י אחר זה שיהיה בעיניכם חדשים, והיינו ממה שכתוב מצוך היום, דלמה לא פירש"י כן על מ"ש בפרשה זו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך, ולפי מה שכתבתי כאן ניחא, דבאמת הוה הצווי היום ע"כ אמר שפיר לעיל מצוך היום, אלא כאן דאמר תשמעו בחדש. דהיינו תזכו לחדש בכל יום שתלמדו וא"כ למה אמר היום והלא אמר תשמעו אע"כ דלדרשה אתיא היום:
לאהבה את ד' כו' אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבוא. אין רמז בפסוק מזה ואין דרך רש"י להזכיר אלא מה שנרמז בפסוק. ונראה דקשה בפסוק דתחילה אמר לאהבה דוקא ולא בשביל שכר דהיינו כבוד שזכר רש"י לפני זה דהיינו שיקראוהו רב או עשיר ואח"כ אמר ונתתי מטר כו' דמשמע דהמצות הם בשביל הברכה דהיינו עשירות. ומתרץ דאתה תעשה בשביל אהבה לא לשום שכר אבל אני ונתתי מטר ארצכם כו', והיינו שזכר רש"י וסוף הכבוד לבוא ואע"פ שבפסוק לא נזכר הכבוד מ"מ הכלל הוא כך שהכבוד תלוי בעשירות, וע"כ הזהיר אח"כ השמרו לכם כו' דקאי על שלא ירום לבבו וירדוף אחר הכבוד, וזהו שכתב רש"י אח"כ ונתתי מטר ארצכם אתם עשיתם את שלכם אני אעשה מה שמוטל עלי, מבאר אני מה שדברתי בזה:
וכן בדוד הוא אומר כו'. קשה דהיה לרש"י להביא תחילה מדוד שהוא קודם לדניאל. וי"ל דגבי דוד אין ראיה רק לקטורת שתפלה במקומה אבל סתם עבודה דהזכיר כאן מנלן, ע"כ מביא תחילה שאמר לו המלך אלהך די אנת פלח ליה והיינו סתם עבודה, ואי מהכא לחוד. הו"א דשמא על התורה קאמר דאמרינן כל העוסק בפ' קרבנות כאילו מקריב קרבן אבל תפלה לא, ע"כ מביא מדוד שנזכר בפירוש תפלה:
פסוק יז
מהרה וכו', לא היה להם ממי ללמוד. בסוף בראשית פירש"י אע"פ שראה באבדן של דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שליש עולם לא נכנע דור המבול ללמוד מהם, וכאן אמר שלא היה לדור המבול ממי ללמוד י"ל דכאן קאי לענין ארכא, שדור המבול היו סבורים שכיון שנותן להם ארכא בטלה הגזירה שעליהם, אבל אתם רואים שאע"פ שיש ארכא לא בטלה הגזירה, ע"כ חייבים טפי:
פסוק כב
ולדבקה בו כו' אלא הדבק בתלמידים לעיל בפרשה זו בפסוק את ה' אלהיך תירא לא פירש כלום על ובו תדבק, נראה דשם אין שייך להקשות וכי אפשר לומר כן, דה"נ קאמר הכי אם אפשר לך לדבוק בו אז ובשמו תשבע אלא, שא"א לך לדבק בו לכן לא תשבע בשמו משא"כ כאן שמצוה עלינו שנדבק בו, ובפרשת ראה בפסוק ובו תדבקון ופירש"י הדבק בדרכיו לפי שהוא יותר פשוטו מלפרש הדבק בתלמידים, אבל כאן א"א לומר הדבק בדרכיו לפי שנאמר בהדיא ללכת בכל דרכיו דמורה על זה:
פסוק כג
ועצמים מכם כו' מה השבח ההוא שמשבח את האמוריים. לעיל פרשה זו כתב ג"כ אתה עצום והם עצומים ממך ולא כתב שם רש"י ההוכחה שהוכיח כאן. י"ל לפי מה שזכרתי לעיל דאפילו בעצומים מכם לחוד יש ג"כ רבותא אלא דבא לתרץ שם קושיא, ה"נ יש קושיא דאמר כפל והוריש ה' וירשתם גוים גדולים, אלא דתחילה אמר והוריש ה' כל הגוים כי אתם עצומים מהם ואח"כ וירשתם גוים עצומים אפי' מכם, וכיון דדבר זה נזכר בהדיא בפסוק ע"כ נקיט רש"י דבר זה:
פסוק כה
לא יתיצב איש כו' ת"ל לא יתיצב. מלשון לא יתיצב אין ללמוד כן, דאדרבה י"ל דה"ק דוקא איש אחד יתיצב, ותו דבריש פרשה זאת כתוב ג"כ לא יתיצב איש ולא פירש רש"י כלום, אלא כאן קשה ל"ל כלל הך לא אתיצב כיון שנכתב אח"כ פחדכם ומוראכם כו' א"כ בודאי לא יתיצב אלא דקמ"ל אפילו אשה, בכשפיה. והו"א דכשפים שמכחישים את פמליא של מעלה לא שייך אצלם פחד קמ"ל לא יתיצב, ואיש מרבה עוג מלך הבשן פרשת נצבים
פסוק כו
ברכה וקללה, האמורות בהר גריזים כו' דלא תטעה לפרש מדכתיב אשר תשמעו ולא, אם תשמעו ודאי אמר ע"ד דאיתא בגמרא בא ליטהר מסייעין לו בא לטמא פותחין לו, וה"ק הברכה עצמה הוא גופה אשר תשמעו וזאת הברכה אשר אתן לכם סיוע פתח אשר תשמעון, וכמו והקללה אם לא תשמעו. ולכן אמר שאין הפירוש כן דא"כ מאי היום דאמר, אלא אותן הברכות של הר גריזים שעתידין לעשות כן אלא היום שאני מלמדך דמרובה מדה טובה ממדת, פורענות דהברכה אני נותן לך מעכשיו, וזה שאמר את הברכה אשר תשמעו דהיינו על מנת כו' דאיתא בגיטין (דף ע"ד) ובכמה דוכתי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, וא"כ כאן נמי מתחלת הברכה מעכשיו והוי מעשה קודם לתנאי דאח"כ גומר התנאי והברכה הוא מעכשיו אבל הקללה לא תתחיל רק אחר שלא תשמעו והוי תנאי קודם למעשה,זה החילוק שבין ברכה לקללה אף ע"פ שזמן אחד לנתינה אותם. כנ"ל נכון כוונת רש"י:
פסוק כח
מן הדרך וגו' הא למדת כל העובד ע"ז הרי הוא סר מכל הדרך. כתב הרא"ם אע"פ שמשמעות מן היינו מקצתו ולא כולו, משום דלשון הסרה אינו נופל רק על הסרה מכל דבר כו', והקשו עליו דאיתא פ"ק דהוריות (דף ד') לא תסור מן הדבר מקצת דבר כו' ונ"ל, דהפסוק עצמו מקשה כאן דסתרי אהדדי והוא מפרק לה, דהיינו שתחילה אמר אם לא תשמעו אל מצות ה' דמשמע כל המצות מדלא אמר כל המצוה ואח"כ אמר מן הדרך דמשמע אפי' מקצת, ומתרץ דשניהם אמת, ללכת אחרי אלהים אחרים, דכל העובד ע"ז אע"פ שמקיים כל שאר מצות הוי ככולו, והאי מילתא קמ"ל קרא. אח"כ דקדק רש"י לשון ללכת ולא אמר ועבדתם אלהים אחרים, ותירץ אע"פ שאין עובד ממש אלא מודה בה שיש בה ממש הוי ככופר בכל התורה, וע"כ אמר ללכת דהיינו הליכה בעלמא ולא שום עבודה לה':