דברי דוד על רש״י· רבי דוד הלוי סגל [הט"ז]
במדבר
פרק א
פסוק א
מתוך חבתן לפניו. רבים מפרשים דברים אלו פנים מפנים שונים, ואני אענה חלקי בעזר נותן חכמה לנבונים. יש להקשות תחילה למה לא פירש דברים אלו על פסוק שאו את ראש כו' דשם נזכר המנין. תו דגם בפרשה כי תשא הוזכרו ברש"י דברים של טעם המנין אחר העגל ולא זכר שם בשאר מנינים מפני חיבתן כמו כאן. תו מ"ש באחד בניסן הוקם המשכן מאן דכר שמיה דהקמת המשכן כאן, ואם בא לומר טעם למה נמנו באחד באייר דהיינו משום השראת שכינה, זה אינו מספיק דא"כ למה לא נמנו באחד בניסן אם בשביל זה כתב רש"י דבר זה כאן ונלע"ד בתחילה הוקשה לו לאיזה צורך נזכר כאן ציווי זה של המנין שהיה באחד באייר ותירץ ע"ז שזהו להודיע חיבתן, והוא בדרך זה, דרש"י פירש בפ' כי תשא וא"א לומר שהמנין הזה של כי תשא הוא האמור כאן בפרשה במדבר בחומש הפקודים שהרי נאמר בו באחד לחודש השני והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון וממנין הזה נעשו אדנים משקלים שלו, ומפרש רש"י שדברים אלו הם עצמם דברי הכתוב כאן להודיע שהמנין לא היה אלא משום חיבה, דהו"א דהמנין של כי תשא הוא עצמו המנין דכאן ומהם נעשו האדנים, אבל לא היה מנין משום לידע נותרים מחמת עגל ע"כ אמר הכתוב באחד לחודש השני נעשה מנין זה, וכבר הוקם המשכן באחד לחודש ראשון וכבר נעשו האדנים וא"כ אין זה מנין דלעיל, אלא ע"כ שני מנינים הם, האחד באחד בניסן משום לידע הנותרים מנפילת העגל והך דהכא משום השראת שכינה, ונמצא שרש"י לא הביא כאן ב' בניסן הוקם המשכן משום, השראת שכינה, דא"כ לא היה אומר אח"כ באחד באייר משום השראת שכינה, אלא כתב כאן באחד בניסן כו' כדי להוכיח שאין מנין דכאן הוא מנין עצמו של כי תשא שהרי שני זמנים היו וא"כ המנין הראשון היה בשביל נפילת העגל והטעם משום חיבה לידע הנותרים וכל זה מורה לנו הכתוב שאומר באחד לחודש השני כו' כדי להוכיח שהכל נעשה משום חיבה, כנ"ל נכון ומתוקן בס"ד. ואם תרצה להקשות מה נפשך למה באמת לא היה המנין הזה באחד בניסן, אימא לך דבאחד בניסן נתברכו ישראל מפי משה ואהרן כמוזכר בפרשה שמיני ואין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין כדאיתא בפ' המפקיד (דף מ"ב) ע"כ לא היה אז ראוי למנין כדי שיתעלם מן העין כמה הם:
פסוק יז
האנשים האלה, את שנים עשר נשיאים הללו. לא היה צריך רש"י לכתוב זה דהוא מבואר בפסוק דהא לא הוזכרו אחרים כאן. ועוד יש לדקדק מ"ש רש"י אח"כ אשר נקבו לו כאן בשמות, מה תיקן רש"י במה שהוסיף לו כאן שתי תיבות אלו ונראה דהוקשה לו מ"ש אשר, נקבו בשמות ל"ל הא סגי במ"ש האנשים האלה דהיינו מה שנזכר בפרשה, ותו קשה במ"ש ואת כל העדה הקהילו מי צוה דבר זה דהא לא נצטוו רק אתכם יהיו משה ואהרן ותו לא, אלא דמשה הוקשה לו על לשון השי"ת שאמר לו תחילה שיקח איש למטה דהיינו הראש, ואח"כ אמר לו שנית אלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם לראובן אליצור כו' ל"ל זה וכי לא ידענו מי הם הנשיאים, ותו דלא יזכיר רק שמות האנשים לחוד ולא יאמר תחילה איש לבית אבות, אלא מזה מוכח דיקח עוד אחרים מלבד הי"ב נשיאים, ממילא ע"כ יש חילוק בזה דהי"ב נשיאים יהיו אתו ושאר העדה יקהיל אותם ג"כ בפני עצמם. וכל זה ביאר הכתוב במאמר אשר נקבו בשמות דהיינו שאמר ויקח האנשים האלה הם י"ב נשיאים, והוקשה למשה אשר נקבו בשמות דל"ל תרתי כמו שזכרתי, בשלמא אי היה נקבו בשמות לשון התורה להודיע לנו מי הם לק"מ דהנקיבה בשמות היא לנו לא לצורך משה אבל עכשיו שנקבו לו למשה כאן מי הם וזה ודאי שלא לצורך, אלא ע"כ לדיוקא אתא דאלו הי"ב נשיאים לקח עמו כמו שהיה בציווי ואתכם יהיו, אבל צריך עוד לכל העדה והם לא היו עמואלא היו ביחד במקום אחר, וזהו שאמר אח"כ ואת כל העדה הקהילו כו', ופסוק זה תלוי בפסוק שלפניו וזה מוכח מלשון ואת כל העדה הקהילו ולא אמר ויקהילו את כל העדה כמ"ש במקום אחר ויקהל משה, אלא ע"כ דה"ק ומה שמוכח דצריך כל העדה מכח יתור מאמר אשר נקבו בשמות זה הקהילו במקום אחר. כ"ז נ"ל נכון בס"ד פירוש כפתור ופרח:
פסוק מט
אך את מטה לוי לא תפקד כו' צפה הקב"ה כו' שלא טעו בעגל. קשה הא בלאו טעות עגל יש טעם שלא יהיו בכלל גזירת מבן עשרים שהיא באה מחמת מרגלים ושבט לוי לא חטאו במרגלים כמשמעות הפסוקים בפ' שלח לך שלא, היה שם נשיא משבט לוי וא"ת שאח"כ שחטאו כל העדה במרגלים היו גם שבט לוי עמהם, קשה מ"ט באמת לא נענשו גם הם באותו חטא שחטאו עם כל העדה וכי משוא פנים יש ח"ו, ויש לי לומר דבאמת לא חטאו במרגלים כלל אלא שגזירה זו היתה גזירה כללית על כל הדור, והעולם נדון אחר רובו כמבואר זה בקדושין (דף מ'), וא"כ גם הלוים היו ראויים להיות בכלל העונש וא"א להינצל אפילו אינם חייבים, ע"כ חשב הקב"ה שלא יהיו כלל בתוך הגזירה הכללית כי הכלל היה על נמנים מבן עשרים דוקא, וטעם תחבולה זו לפי שלא טעו כנ"ל נכון:
פרק ג
פסוק כא
לגרשון משפחת הלבני, כלומר לגרשון היו הפקודים נראה כוונתו דלכאורה קאי האי לגרשון על מה שאומר אחר זה פקודיהם במספר כו', וא"כ קשה דהיה לו לומר פקודיו לשון יחיד דה דהיינו פקודי גרשון, ע"כ פירש דהאי לגרשון לא קאי על מ"ש אח"ז פקודיהם כו', ומ"ש לגרשון דבוק עם אלו התיבות שנחסרו מלהזכר בהדיא דהיינו היו הפקודים ואחר כך מתחיל ענין אחר ואמר משפחות הלבני והשמעי פקודיהם היה במספר, ושפיר אמר לשון רבים עכשיו, כנ"ל נכון:
פסוק לט
אשר פקד משה ואהרן כו' שלא היה במנין הלוים. הרא"ם הקשה דהא אהרן לא היה בנמנין כדאיתא ברש"י פ"ק דבכורות (דף ד'), ובקצת נוסחאות ברש"י כאן כתוב בהדיא שלא היה נמנה עם הלוים, וא"כ קשה על רש"י דכאן בפסוק פקוד כל בכור דמיירי במונין וא"כ קשה דקרא קאי במונין והיאך קאי במונין וממעט נמנין, והאריך בזה ולי לק"מ דודאי הנקודה היא באה למעט ולעקור, והכתיב עכ"פ גם כן צריך להיות אמת דאם לא כן למה נכתב כלל, אלא ע"כ דשניהם אמת, דהכתוב מורה שהיה שוה למשה דהיה במונין דגם הוא היה עם משה, אלא דהנקודה ממעטת דהיינו דלא היה שוה עמו לגמרי דמשה היה גם בנמנין ואהרן לא היה רק במונין, כנ"ל:
פסוק נ
חמשה וששים כו' כיצד אעשה כו'. ורע"ג פתקין כתב עליהם ה' שקלים זה דעת ר' יהודה במדרש רבה, אבל ר' נחמיה הקשה ע"ז הרי נתמצו כל הפתקין שכתוב עליהם בן לוי אם אני נותן ידי מה אני נוטל מי אמר לי אם היה שם פתק של לוי שלא זכיתי בו, אלא כך עשה כתב על כ"ב אלף ורע"ג פתקין לוי לוי ועל רע"ג ה' שקלים וכו'. וכתב הרא"ם ואף על זה יש לדון שמ"מ האחרונים יאמרו אילו היינו נוטלים בתחילה כשהיו רבים של פתקי לוי כ"ב אלף ורע"ג ופתקי ה' שקלים רק רע"ג מי יאמר שלא עלה בידי של לוי כי כל מאי דפריש מרובא קא פריש, ולכאורה י"ל שכל מי שנוטל פתקו חוזר וזורק פתקו ההוא לקלפי בענין שלעולם היו הפתקים שוים שם, וע"ז קשה א"כ שמא יטלו כולם של לוי זה אחר זה, והדרא קושיא לדוכתא וא"ל שמיד שיצאו כ"ב אלף הנשארים יהיו של ה' שקלים וממילא יהיו חייבים לפדות, דא"כ קשה מי ירצה להיות מן הנשארים ולא יקח תחילה פתקו. ויש מתרצים שידעו שכל מה שעשה משה הוא ע"פ רוח הקודש ולכך לא היה תרעומת, וזה לאו מילתא דא"כ למה היה גורל כלל יאמר משה לכל אחד אתה חייב ועל השני פטור ע"י רות הקודש ותו דא"כ לא היה ר' נחמיה מקשה כלום על ר' יהודה במדרש. וראיתי דברים זרים בזה בודים מלבם גורלות היאך היו מה שלא נזכר כלל. והנראה לע"ד דלק"מ דכבר קי"ל ספ"ק דכתובות (דף ט"ו) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אפי' לקולא כגון שזרק אבן לתוך עשרה בני אדם והיו שם ט' ישראלים ואחד עכו"ם והרג ישראל אחד דפטור הזורק דאותו עכו"ם אחד שביניהם נחשב כאילו הוא מחצה על מחצה, ודבר זה היה מגולה לכל ישראל לכל מילי, וע"כ לא היה כאן שום תרעומת אפילו אם היו מועטים בן לוי מ"מ כיון שהיה קבוע שם נחשב כמו הרבים ולא נשאר קושיא רק מה שהקשה ר' נחמיה לר' יהודה שמא לא ישארו שם כלל פתק של לוי רק ישארו פתקים של רע"ג ה' שקלים ולא יהיה שום קבוע שם, כנ"ל בדור:
פרק ה
פסוק ב
טמא לנפש, והאב לטמי נפשא דאנשא, צר אני שהוא לבון עצמות אדם לכאורה פירוש הך טמא שנזכר כאן בפסוק פירושו עצמית כמו שחיק טמיא,אבל זה אינו דא"כ יחסר במקרא תיבת יטמא והכי יש לו לומר כל טמא טמא לנפש ויהיה יטמא קמא טומאה ממש והטמא השני פירושו עצמות, אלא, ע"כ דטמא הנזכר בפסוק הוא כפשוטו טומאה ממש, וע"ז אמר התרגום מסאבא, ומה שאמר רש"י טימי לשון עצמות הוא מה שנזכר בתרגום והוא פירוש על תיבת לנפש בתיבה זו מורה על עצמות אדם שמת כבר ואין שם רק עצמות, אלא דקשה דבפרשת אמור על לנפש לא יטמא תרגם התרגום על מיתא וכאן ובפרשת בהעלותך בפסוק ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם תרי זימני שם, תרגם טמא נפשא דאנשא דהיינו עצמות. ונראה לע"ד דודאי תיבת, לנפש הנזכר אצל טומאה מורה על מת, אלא דבפרשת אמור דבאה האזהרה שלא יטמא הכהן באם ימות לו מת דהיינו שיתעסק עמו, ע"כ א"צ להזכיר שם עצמות המת אלא. מיירי במת לו מת ומונח לפניו שלא יהיה לו עסק עמו זולת בקרובים הנזכרים שם, אבל בפרשת בהעלותך, מדבר בטמאים שנטמאו בעצמות יוסף כדאיתא בגמרא (סוכה דף כ"ה) ובמדרש ועליהם באה האזהרה הנזכרת כאן דיצאו מן המחנה, ע"כ זכר התרגום עצמות, וזהו שאמר הכתוב טמאים לנפש אדם דהיינו נפש שהיתה באדם והיינו העצמות, ואע"ג דכאן לא נזכר רק לנפש לחוד ולא אדם, מ"מ חד ענינא דפסוק זה הוא אזהרה על המתטמאים בעצמות יוסף שיצאו מן המחנה, ע"כ זכר התרגום כאן ובפרשת בהעלותך טמי נפשא דאנשא דהיינו עצמות המת משא"כ בפ' אמור והרא"ם פלפל בזה ולא מצאתי נייח לי וכאשר כתבתי בס"ד נ"ל נכון מאד:
פסוק יג
ועד אין בה כו' אפילו עד אחד. כתב הג"א אע"ג דקי"ל דבכ"מ שנאמר בו עד פירושו שנים עד שיפרוט. הכתוב אחד מדכתיב לא יקום עד אחד באיש, מ"מ כאן הוה כאילו כתוב אצלו אחד דאי פירושו למידק הא יש כאן שנים שזינתה פשיטא שאינו שותה ואם בא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן ואפ"ה שותה זהו פשיטא דהא בכל התורה ע"א לאו כלום הוא, אלא ע"כ דהוה כאילו כתיב בהדיא עד אחד אז שותה. ולא דק דבגמרא רפ"ק דסוטה (דף ב') אמרינן בפירוש דהך ועד אין בה מיירי בשנים הא ע"א ישנו ולק"מ כאן דסידורא דקרא הכי הוא, לא מיבעיא דהוה מעילה בבעלה ואסורה עליו ומעלה בו מעל אם ודאי, ושכב איש אותה בבירור דאין כאן שותה, אלא אפילו דאם ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ע"פ אחד, וזהו שסיים ועד אין בה, פירוש שנים אין בה אבל אחד יש בה על הטומאה גם בזה אינה שותה אלא אסורה לבעלה כ"ז שלא נתפסה, וע"א דמהני כאן הוא מפני שכבר נסתרה וגם ועבר עליו רוח קנאה נמצא שיש כאן קינוי וסתירה ע"כ אסורה אפי' בע"א על הטומאה, ואח"כ אמר או עבר עליו רוח קנאה כו' והיא לא נטמאה, פירוש שלא היה כלל עד על הטומאה ולא היה שם רק קנאה וסתירה לחוד או והביא את אשתו אל הכהן, והא דאמר רש"י אפילו עד אחד, פירוש לענין איסור על בעלה ולא מהני שותה ולא מיבעיא אם יש כאן שנים שאסורה אלא אפילו באחד אסורה. זהו ברור בדברי רש"י:
ועד אין בה לטומאה, אבל יש עדים בסתירה. בריש סוטה פליגי ר' אליעזר ס"ל דבסתירה סגי בע"א או ע"פ עצמו ובקינוי צריך שני עדים ור' יהושע ס"ל בקינוי וגם בסתירה צריך שני עדים, ורש"י נקט בסתירה שני עדים והיינו כר' יהושע דר"א שמותי הוא ומן הקנוי לא זכר כלום, וקשה למה לא זכר דגם בקנוי צריך שני עדים כר' יהושע כמו שזכר סתירה. ונל"ת דלימוד ר' יהושע מכח בה דדריש בה דהיינו לענין טומאה סגי בע"א, אבל לא בקנוי ולא בסתירה אלא צריך שני עדים. והדיוק הפשוט הוא לענין סתירה דאמרינן בגמרא לר"א דסתירה אתחלתא דטומאה היא, ממילא הוה הדיוק שפיר דוקא לטומאה עצמה סגי בע"א אבל באתחלתא דידיה צריך שני עדים, אבל הדיוק דקנוי הוא אינו פשוט כ"כ ע"כ לא זכרו רש"י אע"פ שהוא אמת לפי הדין מ"מ רש"י לא נחית אלא לפשוטו:
פסוק יח
המרים, על שם סופן. בגמרא פרק ג' דסוטה (דף כ') אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר לתוך המים מ"ט דאמר קרא מי המרים שמרים כבר, ופירש"י אלמא מחמת דבר אחר הם מרים ואין מרירה ע"ש קללת בדיקתם דהא מקמי מחיקה לאו בני מבדק נינהו עכ"ל. וא"כ תימה על רש"י שלא פירש כן ואין דרכו של רש"י לפרש הכתוב נגד הגמרא ונ"ל דרש"י ס"ל דבגמרא לא דרשינן אלא היתור דה"א של המרים, דסגי למכתב מרים, אלא דמורה על מה שלא נזכר בכתוב דהיינו שיתן לתוכם דבר מר, אבל בלא ה"א עכ"פ צריך פירוש מה הוא מרים למה נקראו מרים קודם המחיקה אלא על שם סופן כמו שפירש"י, ולא בא רש"י כאן לתרץ היתור דה"א:
פסוק יט
והשביע כו' אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחילה לזכות. אעתיק לך מהקדמת ספרי טו"ז על היו"ד שם מה שנשמט שם מהדפוס מקצת מן ההעתק הזה, וז"ל בתוספות בפרק האומר בקידושין (דף ס"ב) בענין התנאי של סוטה אם לא שכב איש אותך הנקי ואם שכב חנקי כתבו התוס' וז"ל, וקשה הא כל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרינן ליהא"כ הא בעינן, הן קודם ללאו וכאן הוה לאו קודם להן דהא אם לא שכב כתיב ברישא, וי"ל דאם לא שכב חשיב הן דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו ואם לא יעברו יפסידו כך אנו רוצים שיתקיים שלא שכב וזהו הן ואם שכב יפסיד זהו לאו עכ"ל ויש לי ע"ז תימא רבתי מפ' מי שאחזו (ע"ה) אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ולימא אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה וכו' מתקיף לה רבא הא בעינן הן קודם ללאו, אלא אמר רבא דאמר אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט, דבזה הוה לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה והן קודם ללאו. ולפי דברי התוס' הנ"ל קשה לא נימא רק אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ונימא דהלאו היה כאן הן כיון שהוא רוצה שלא ימות ולא תתגרש, וכמ"ש בסוטה. ובאמת יש יותר תמיה דקושית התוס' יש לתרץ בענין אחר דהא בתורה לא כתיב היאך יאמר הכהן סדר דבריו אלא שאנו לומדים מדכתיב הנקי דחנקי קאמר, וכתבו התוס' שם שהכהן בכלל דבריו אם שכב חנקי. ונוכל לומר דבאמת היה אומר אם שכב חנקי תחילה כיון שהוא הן. ולא יקשה לך היאך מקדים פורענות לנפשו לק"מ דדוקא בההיא דשכ"מ שיש לחוש שעל ידי דבורו יבא מכשול ע"ד אל תפתח פה לשטן ע"כ יאמר, גם תחילה אם לא מתי מה שאין כן כאן אין שייך אל תפתח פה לשטן והדבור לא יזיק כלום מכאן ולהבא כי מה דהוה הוה, ע"כ יאמר ההן תחילה ואין מזה היזק כלל. ואינו ענין לסידור לשון התנאי. כנ"ל נכון בסייעתא דשמיא, הגם כי הוא נגד דברי התוספת האמת יורה דרכו:
אח"כ מצאתי ראיה לזה מפרק הניזקין (דף ס') ומה כתב בטבלא אם שכב איש אותך אם שטית אם לא שטית ובפ"ג דיומא (דף ל"ז) מייתי לה לזה, וכתבו התוס' שם וז"ל, בפרק הניזקין מייתי לה וגרס התם בכל הספרים אם שכב אם לא שכב ואם שטית ואם לא שטית אע"ג דקראי לאו הכי מיירי דברישא כתיב אם לא שכב ואם לא שטית לא כתיב כלל עכ"ל הרי ממש כמו שפירשתי וצ"ל דהתוספת עצמם חזרו ממה שכתבו בקידושין פרק האומר אלא דקשה ע"ז ממה דאיתא בפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב) על מ"ש במתני' דיני נפשות פותחין תחילה לזכות אביי ורבא דאמרי תרווייהו אמרינן ליה אי לא קטלת ליה לא תדחל, תניא כוותייהו רבי אומר אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית מכאן שפותחין בנפשות תחילה לזכות ופירש"י ואם לא שכב הנקי תחילת התנאי לזכות ומדיליף פתיחת הזכות מהכא היינו אם לא קטלת לא תדחל כאביי ורבא עכ"ל הרי לפנינו דיאמר תחילה הזכות דהיינו אם לא שטית. ואפשר לומר דאומר ג' דברים דהיינו אם לא שטית ואם שטית ואם לא שטית וכמו שתיקן רבא בגיטא אם לא מתי כו', ובזה יהיו מתורצים שתי הגמרות, דבפרק הניזקין לא חשיב מה שאומר תחילה לא שטית קודם התנאי שאחריו. אלא דזה אינו דא"כ היה לבעל התלמוד להזכיר דבר זה כמו שזכרו לענין גט ולכאורה דא צ"ע רב ליישב ונלע"ד לדקדק עוד על ההיא דסנהדרין דהיאך יליף שצ"ל אם לא קטלת לא תדחל מההיא דאם לא שטית דשאני התם דצריך ב' דברים דבר והפוכו כדין תנאי כפול אז צ"ל הזכות תחילה, דכן הסברא להתחיל בזכות תחילה, משא"כ בהך דאם לא קטלת כו' אין שם תנאי כלל וא"צ להזכיר כלל אם קטלת ואם לא קטלת אלא דאתה מצריך לומר מילתא יתירתא דהיינו אם לא קטלת מנא לך הא, ע"כ נלע"ד דרש"י ס"ל כר' חנינא בן גמליאל בפרק האומר בקידושין (דף ס"א) דלא בעינן תנאי כפול וא"כ סגי אם אומר חנקי אם שטית ול"צ להזכיר כלל אם לא שטית, אלא ודאי משום שצריך לפתוח בזכות בדיני נפשות וע"כ יליף שפיר לאמירה אם לא קטלת לא תדחל, וזה מדוקדק בלשון רש"י שכתב ומדיליף פתיחת זכות מהכא היינו אי לא קטלת כו', שלכאורה הוא מיותר אלא שנתכוין למה שזכרתי. והנה גם מזה קשה על פירוש התוס' דפרק האומר שצריך להזכיר תחילה הלאו שהוא רוצה בכך בכל תנאי א"כ מה רבותא יש בדיני נפשות שצריך לפתוח בזכות דהיינו אם לא שטית ולפי מה שכתבתי ניחא הכל בסייעתא דשמיא וכן משמע לי מלשון רש"י בפרשת נשא שכתב וז"ל, ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי הא אם שכב חנקי שמכלל לאו אתה שומע הן אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחילה לזכות עכ"ל, וקשה למה הזכיר שמכלל לאו אתה שומע הן, למה לא הקשה שהרי בעינן תנאי כפול אלא ודאי דס"ל לא בעינן תנאי כפול כדס"ל לר"מ בקדושין שם אלא כר' חנינא, ממילא לא צריך תנאי כפול כלל וכיון דא"צ תנאי כפול ה"ה נמי דא"צ הן קודם ללאו, דהני פרטיים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה יליף להו ר"מ מתנאי בני גד ובני ראובן ור' חנינא לא יליף מתנאי בני גד כדאיתא שם במשנה ואע"ג דרש"י כתב שם דר' חנינא לא פליג אלא אתנאי כפול לחוד, הא כתבו התוס' שם דאינו כן ומביאים תלמוד ערוך מפרק הפועלים דדוקא ר"מ ס"ל בעינן תנאי כפול ותנאי קודם למעשה ור' חנינא ס"ל דלא ילפי' כלל מבני גד ופליג אכולהו, ובודאי גם רש"י עצמו חזר בו בפירוש החומש וא"כ א"צ מילתאואם לא שכב רק להתחלת זכות ולא אכפת לן כלל בהן קודם ללאו אליבא דהאי תנא. אבל לר"מ דבעי תנאי כפול בעינן נמי הן קודם ללאו לא אכפת לן בהאי זכות כלל וצריך לומר הן תחילה דוקא, כיון דבאמת דינו לשון קללה כמו שכתבתי בתחילה כנ"ל נכון וברור:
פרק ו
פסוק ט
פתע, זה אונס. יש כאן תימה רבה על רש"י, חדא דבפ"ב דכריתות (דף ט') איתא איפכא פתע זה שוגג דכתיב אם בפתע בלא איבה הדפו פתאום זה אונס דכתיב ויאמר ה' פתאום אל משה תניא אידך פתאום זה מזיד ונכתוב פתאום דמשמע שוגג ומזיד ואונס ומשני הו"א דוקא על שוגג חייב כמו בכל התורה כתב פתע לגלויי על פתאום שאפי' אונס ומזיד חייב, וא"ל דרש"י היה לו גירסא אחרת בגמרא דהא יש קראי מפרשים כגירסתנו, ותו קשה במ"ש ורש"י וי"א פתע פתאום הוא דבר אחד כו' מאן הוא הי"א הללו שיש בהם נח לחלוק על גמרא מפורשת שזכרנו ברייתא קמייתא. ותו דאין דרך לשונו של רש"י לכתוב י"א אם יש בזה איזה מדרש כדבריו אלא דבר אחר ונ"ל דרש"י היה קשה לו על מ"ש בגמרא דפתע זו שוגג כו' דא"כ תרתי ל"ל, דהא שוגג יותר סברא לחיוב מן אונס כמו דאמרינן אח"כ לברייתא אחריתי וא"כ לימא קרא פתאום ולא לימא פתע, וע"ז מתרץ שני תירוצים, האחד דהיינו דהפירוש היותר באלו שתי תיבות פתע ופתאום ראוי לומר דפתע היינו שוגג כמו שיש פסוק ע"ז אלא דיש בו ג"כ אונס כיון שמוכח עכ"פ פירושו שוגגים לכלול בו אונס דדמי לשוגג שעושה שלא ברצון וכל שאין סברא מתנגד לזה ודאי אנו אומרים דתרווייהו הם בכלל פתע, וכן בתיבת פתאום מסתבר לפרש אונס מכח הפסוק אלא שיש לכלול בו גם שוגג, והשתא הוה שפיר הגמרא וגם רש"י דכאן, דרש"י בא לתרץ לברייתא קמייתא ל"ל תרתי לא נכתוב אלא אונס דהיינו פתאום וק"ו שוגג דחייב כמו בכל התורה, ע"ז מתרץ שני תירוצים, האחד דהו"א מאי פתאום שוגג אבל לא אונס, דאע"ג דלענין פירוש התיבה מסתבר יותר לפרש אונס מכח הפסוק מ"מ מצד חיוב בכל התורה דוקא שוגג הו"א לפרש גם כאן שוגג כדי שיהיה כאן כמו בכל התורה וכדאמרינן לברייתא בתרא, ע"כ כתב בפתע לגלויי דגם באונס חייב כאן, וכן אם לא כתב אלא פתע הו"א דהיינו שוגג דהיינו כמו בכל התורה, וא"כ דצריכי תרווייהו אמר בגמרא דפתע היינו שוגג שזה הפירוש המסתבר יותר מכח הפסוק. אבל רש"י בא לתרץ הקושיא ל"ל תרתי אמר בפתע זה אונס ולא תקשה לך מנלן לחייב כאן שלא כמו בכל התורה, עכ"א פתאום זה שוגג, כלומר דאילו לא נכתב אלא פתאום לחוד הוה מוקמינן ליה על שוגג דוקא כדי שיהיה כמו בכל התורה, אע"ג דלפי פירוש התיבה מסתבר יותר אונס, מכח הפסוק מ"מ טפי הו"א לפרושי שוגג ובאונס יהיה כמו בכל התורה, ע"כ כתב בפתע שתפרש אותו גם על האונס, דאי על שוגג הא כבר כתיב פתאום דמסתבר לאוקמיה על שוגג, אלא מדכתיב תרווייהו ידענו גם אונס דחייב, ונמצא דאע"ג דמוקי פירוש התיבות כפי, המסתבר מכח הפסוקים מ"מ רש"י בא ללמדנו שיש בפתע שני פירושים אונס וגם פתאום וע"כ צריכי תרווייהו לגלות דכאן שאני מכל התורה וליחייב אפילו באונס, ואילו לא היפך רש"י מן הגמרא הוא דפתע דוקא שוגג ופתאום דוקא אונס מכח הפסוקים, א"כ היה קשה ל"ל קרא דמיחייב על שוגג הא נלמד בק"ו מן אונס, ע"כ קמ"ל רש"י דיש בכל אחד שני פירושים, ועוד מביא רש"י יש אומרים לתרץ הקושיא דל"ל תרווייהו דמתרצים דאין כאן תרי מילי אלא שניהם דבר אחד הם דהיינו, פתע של פתאום כמו מקרה של פתאום ונכלל בו הן אונס הן שוגג זה נ"ל נכון בס"ד דהך י"א אינם חולקים על פירוש הראשון אלא מתרצים הקושיא בענין אחר ודבר זה כפתור ופרח:
וכי ימות מת עליו, באהל שהוא בו. הא דפירש"י שלא כסדר הפסוק שאמר מת עליו קודם בפתע פתאום. דל"ת מאי עליו לרצונו שמוטל עליו, כמו הצאן והבקר עלות עלי, ע"כ הקדים לפרש בפתע פתאום דלאו ברצונו תליא מילתא:
פרק ז
פסוק טו
פר אחד, מיוחד שבעדרו. אם בא לתרץ לשון אחד מה יעשה בשאר הקרבנות כבשה אחת איל אחד. אלא דבא לתרץ השינוי שנאמר פר אחד ואח"כ בן בקר משא"כ בשאר מקומות שנאמר פר בן בקר אחד כמו פרים בני בקר שנים, וכיוצא בזה דייק רש"י בסמוך אחר זה מזרק אחד כסף ולא מזרק כסף אחד אלא דנשתנה לדרוש אחד דקאי על פר המיוחד בעדרו:
פסוק כא
פר אחד, כנגד אברהם. לא כתב זה גבי יהודה כדי לתרץ למה הוצרך להזכיר בכל אחד קרבנות אלו ולא אמר בקיצור סך כולה אלא שכל אחד בא לדרשה כמו שהביא הרמב"ן בשם המדרש בכל שבט טעם מיוחד לקרבנו, וע"כ הביא רש"י דרשה מיוחדת על השני ומאי דאפשר ליה למדרש דרש, ומכח זה שינה רש"י דרכו בכל מקום לפרש פשוטו של מקרא ולא דרשות של גמטריאות מה שעשה כאן, מטעם שאמרנו:
פסוק פה
כל כסף הכלים וגו' למדך שהיו כלי המקדש מכוונים כו'. הנס היה שכששוקל כ"א בפני עצמו יש לו קצת הכרע וא"א דרך הטבע שיהיו כל ההכרעות שוים ממש,וכאן היה ממש שוה ההכרע הפרטי עם הכרע הכלל, וטעם לנס זה דהקב"ה הראה דכולן שוים לפניו במחשבתם ובמעשיהם אע"פ שבמקרא הוקדם אחד לחבירו מ"מ היו כולה במעלה אחת לפני הקב"ה, וכיוצא בזה כתבתי ריש סידרא זו לענין בני גרשון גם הם:
פרק ח
פסוק ב
בהעלותך כו' שמעלה היתה לפני המנורה במנחת יהודה כתב, וא"ת והרי קומתו של אדם ד' אמות דהיינו כ"ד טפחים ושל מנורה היה כי אם י"ח טפחים כפירש"י בפרשת תרומה וא"כ אין צריך למעלה, וי"ל לפי שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות וא"כ י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים של חול דהיינו כנגד קומתו של אדם ואם בא להיטיב צריך שיראה בנרות שייטיב אותם ולכך צריך מעלה עכ"ל. וראיתי בספר צידה לדרך האריך בפלפול בזה אם היו שוחקות או לא והביא גם דברי אמרי שפר בזה. ולי לק"מ דמה בכך שהיה האדם גבוה יותר קצת מן המנורה, הא אם גבוה אפילו יותר טפי צריך מעלה כדי שיהא נוח טפי להשתמש שם כדמצינו במזבח שהיה מן הסובב ולמעלה שלש אמות כדאיתא ברש"י בפרשת תרומה אליבא דרבי יהודה וא"כ הכהן העומד שהוא גבוה ד' אמות היה גבוה אמה מגבהו של ולמה לא נימא גם במנורה כך, ותו דאטו כל הכהנים א אפשר שיהיה כהן קצר הקומה קצת, ע"כ צריך להיות שם מעלה שיוכל להשתמש בריוח כל כהן במנורה:
אל מול פני המנורה, נר האמצעי שאינו בגוף הקנים, כו' דבר זה עד ויעש כן אהרן כולו נתבאר בדברינו בטוב טעם בס"ד בפרשת תרומה בפסוק והאיר אל עבר פניה ע"ש:
פסוק ט
והקהלת את כל עדת, לפי שהלוים נתונין קרבן כפרה תחתיהם. הרא"ם הקשה הא הלוים לא נתונים תחת כל ישראל רק תחת כל בכור בבני ישראל, ודחק עצמו לתרץ ואיני יודע מאי קשיא ליה דודאי לאו לענין עשיית עבודה קאי דזהו במקום הבכורות שהיו עושים העבודה תחילה, אלא על גוף הלוים קאמר שהם במקום קרבן דכמו שאדם מקריב בהמה לקרבן הוה הקרבן במקום המקריבו ממש דהיינו כל מה שיעשה להבהמה הוא כאילו נעשה לגוף המקריבו ה"נ כל ישראל מקריבים את כל הלוים להקב"ה וכל מה שנעשה ללוים בעבודת השי"ת הוי כאילו כל ישראל עושים אותו מש"ה הוה ישראל מקריבים והלוים נקרבים, ע"כ צריך שיהיו כל ישראל עומדים שם כדין כל בעלים שסומכין ידיהם על קרבנם:
פסוק יז
כי לי כל בכור, שלי היו הבכורות בקו הדין. נראה שכתב כן דל"ת הא כל מה שהוא קדוש קדושת הגוף אינו יוצא לחולין ע"י תמורה אלא הוא ותמורתו קודש וא"כ איך נעשו הלוים קדושים והבכורות נסתלק הקדושה מהם ואין בהם עוד קדושה, לזה תירץ הפסוק עצמו ואמר כל הקדושה שנעשית ע"פ מאמר המקדישו אינה מסתלקת כיון שהוא קדושת הגוף משא"כ בזה שלא הוקדשו הבכורים תחילה בפירוש מצד המקדיש שהוא הקב"ה רק מצד הדין באו לקדושה שהיה להם זכות, וא"כ כל שנסתלק הזכות נסתלקה הקדושה דהיינו שחטאו בעגל, דוגמא ממש לזה קדושת הבכור שהיא מאליה מיום הולדו ואם אח"כ נפל בו מום נאכל בלא פדיון ושאר קרבנות שהוקדשו לשם קרבן ונפל בו מום אינו נאכל בלא פדיון והיינו שקדושת הבכור הוא ממילא ואף אם לא הקדישו בפירוש. ואע"ג, דגם בבכור פירש"י בפרשת ראה שצ"ל הרי אתה קדוש לקדושת בכור, היינו שלענין דין בכור מצוה לומר הרי לך דין בכור, אבל לענין עיקר הקדושה אף אם לא אמר דבר זה מ"מ הוה עליו קדושת בכור דאין הקדושה שבו תלויה במאמר הבעלים כדאיתא בכמה דוכתי דקדושת בכור הוה מאליה, משא"כ בקרבן אחר אין שם קדושה זולת ע"פ מאמר המקדישו, ה"נ כן הוא כאן לענין קדושת הבכור שתחילה לא היה מקדיש אותם בפירוש אלא שממילא נהיו קדושים לכן כשנעשה להם מום בעגל נסתלקה קדושתן, משא"כ בקדושת לוים שהוקדשו בפירוש במאמר הקב"ה, ע"כ אמר כאן הכתוב תחילה לקחתי אותם לי, ומפרש הכתוב עצמו לא שהקדשתי אותם בפירוש אלא ביום הכותי במצרים בזה ההכאה והצלה של בכורים היה ענין אחר ובדבר זה עצמו הקדשתי אותם לי, משא"כ בקדושת לוים שלקחתי אותם בפירוש ע"י שנתתים לאהרן כו' וזה נכון לפי ענ"ד:
פסוק כה
ולא יעבוד עוד, עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא כו'. וא"כ בושרת את אחיו נכלל גם שיר שהוא משורר אפילו אחר חמישים שנה ולא נתמעט מן ולא יעבוד רק עבודת משא בכתף. והקשה הרמב"ן ע"ז דא"כ בני גרשון ובני מררי שלא היה כלל בהם עבודה בכתף למה נמנו עד בן חמשים דוקא. ועוד הקשה קושיות אחרות ופירש הוא שגם לשיר פסול אחר חמשים שנה, ויש מתרצים דברירש"י דבני קהת שהיה עליהם עבודת כתף אחר חמשים היו כשרים לשיר ולנעילה ולטעון עגלות, אבל בני גרשון ומררי דתוך נ' לא היה להם עבודת כתף רק עגלות ושיר ונעילה, אחר נ' נפסלו מן הכל. ויש לזה הוכחה מדכתיב שתי פעמי ולא יעבוד אלא דהכתוב מיירי מתרי כתות, דכת אחת דהיינו בני קהת יש בהם פסול דהיינו לעבודת משא אבל יש בהם הכשר והיינו ושרת את אחיו לשיר ולטעון עגלות ונעילה, אבל יש כת אחרת דהיינו גרשון ומררי שכלל עבודה לא יעבוד אחר חמשים, כנ"ל בזה:
פרק ט
פסוק א
בחדש הראשון כו' מפני שהוא גנותן של ישראל והקשו התוס' בפ"ק דקידושין (דף ל"ז:) דאיתא במכילתא פרשת בא דתלה הכתוב עבודה בביאת הארץ שלא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד בלבד שעשו בשנה השנית ע"פ הדבור ואם כן מהו גנותן, ותירצו דזהו הגנות שהיה להם חטא המרגלים שהוצרכו לשהות במדבר ארבעים שנה ולא היה החיוב לעשות פסח ואילו לא חטאו היו נכנסים מיד:
פסוק ז
למה נגרע, א"ל אין קדשים קרבים בטומאה. קשה הא הם עצמם הקדימו ואמרו אנתנו טמאים ואפ"ה הקשו, ואם כן מה השיב להם שאין קרבים בטומאה, ותו הך קדשים שזכר משה ל"ל דאי בחולין אין איסור טומאה והיה די לומר אין קרב בטומאה דודאי על הפסח קאמרי ותו דלמה לא הקשו תיכף יזרק הדם בטהורים, דודאי הכי קאמרי תחילה אנחנו טמאים כו' למה נגרע דזה סותר את זה, דהם עצמם אמרו שהם טמאים וממילא הם גרועים משאר העם ומאי קושיא שלהם, אלא ע"כ שרצו לומר שיזרוק הדם בטהורים ולמה לא אמרו בפירוש באותו פעם דבר זה. ותו לשון משה מה יצוה ה' לכם, לשון מה משמע לשון מסופק, ומה הוא הספק, היה לו לומר אם יצוה ה' לכם דהיינו אם תעשו או לא. ונראה לפרש זה שהם שמעו כבר מפי משה במועדו דפירושו אפילו בטומאה ועכשיו אתה מונע אותנו מלעשותו בטומאה, והנה עתה שמגיע הדבר אלינו למה נגרע מן שאר בני אדם שהתרת, ובודאי יש חילוק בין דין פסח לשאר קדשים, א"כ גם בנו יש חילוק זה. אמר משה אין חילוק זה בין פסח לשאר קדשים לפרוש לענין טומאה נכון, כי אין סברא לחלק בקדשים, וכיון דפסח הוא בכלל קדשים ואנן קיימא לן סתם אין קדשים קרבין בטומאה משמע אפילו פסח, ומה שקשה לכם מה שהתרתי בטומאה, חילוק אחר יש והיו סבורים שהחילוק הוא לענין זריקת הדם שאם הוא בטהורים ואז יאכל הבשר לטמאים, ומשה חשב בלבו חילוק אחר דהיינו שאם הרוב טמאים אז דוחה את הטומאה, והם חשבו החילוק שזכרנו דיש חילוק בזריקה, ע"ז אמר ואשמעה מה ידבר ה' לכם, דהיינו איזה חילוק הוא אמת מהנהו תרי, והשיב הקב"ה איש איש כי יהיה טמא כו' דהיינו יחידים, ע"כ אמר כפל איש איש להורות דבשל רבים מיירי ולא ביחידים אז אין הטומאה נדחית אלא יעשו פסח שני וממילא נדע שמה שהתרתי לעיל היינו ברוב ישראל. זה נ"ל כפתור ופרח בס"ד:
פסוק י
או בדרך רחוקה כו' אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה. היינו כר"א דמפרש הפסוק אפי' היה אפשר לבא ולא בא עושה פסח שני, וכן איתא בפרק מי שהיה טמא (דף צ"ג) דאפילו הזיד בראשון חייב בשני ולא כר"ע דמפרש דרך רחוקה כל שלא אפשר לבא לשם בעת שחיטת הפסח, וקשה על ר"א מאי שנא מחגיגה דיש לה תשלומין כל שבעה והיינו למי שהיה לו אונס אבל לא, על מזיד וא"כ כאן שהיה לו אפשר לבא ולא בא למה יש לו תשלומין ונראה דהאי תנא ס"ל דשני לא הוה תשלומין דראשון אלא רגל בפני עצמו כדס"ל לרבי בפרק מי שהיה טמא (שם). ועל פי זה נראה לתרץ מ"ש רש"י אחר זה פסח שני יש לו דין אחר מפסח ראשון לענין שמותר להיות בבית אחד חמץ ומצה כו', שבזה יש טעם למה הוא רגל בפני עצמו לפי שיש לו דינים אחרים, וא"כ לא תקשה למה חייב בשני אפי' אם היה יכול לבא דזהו מזיד ואפ"ה חייב בשני:
פרק י
פסוק י
אני ה' אלהיכם מכאן למדנו כו'. פירוש כיון שיש כאן מלכיות עם זכרונות ושופרות אף בר"ה אע"ג דלא כתיב שם רק זכרונות ושופרות יליף מבנין אב מכאן דיש עמהן מלכיות ג"כ:
פסוק יא
בחדש השני, נמצאת אתה אומר י"ב חדש חסר י' ימים כו'. איני יודע מה מלמדנו רש"י בזה, ונראה ליישב דקשה במ"ש לעיל או ימים בהאריך הענן כו' והיינו שנה, והיכן מצינו שחנו שנים עשר חודש, דחנייה הארוכה יותר היא כאן בחורב עד מדבר פארן וזה לא היה שנה שלימה, דבר"ח סיון של שנה ראשונה התחילה החנייה ובעשרים באייר בשנה השנית נסעו משם, ותירץ דלא חסרו אלא עשרה ימים וכיון דרובו של אייר היתה החנייה עדיין הוה כאילו היתה כל אותו חודש ונחשב לשנה שלימה:
פסוק יב
במדבר פארן, קברות התאוה כו' מתרץ בזה דבפרשת מסעי חשיב שם נסיעה ממדבר סיני, חנו בקברות התאוה:
פסוק ל
אל ארצי ואל מולדתי, אם בשביל נכסי כו'. קשה על, יתרו גר צדק מה חשב בדעתו להניח קדושת א"י בשביל נכסי ח"ל שהם חולין ובפרט שהבטיחו משה ליתן לו מטובתא"י. ותו קשה במ"ש כי אם אל ארצי, האי אם הוא מיותר כי די לו לומר כי אל ארצי. ותו ל"ל פעם שנית אלך בפסוק זה ונראה דיתרו נתכוין בודאי שאהיה אצלכם בא"י אלא שקודם לזה אלך אל ארצי ומולדתי למכור שם נכסי ולהתראות עם משפחתי ואח"כ אשוב הנה, וע"כ אמר שנית אלך להורות לא אלך כי אם כו', דזהו דרך תנאי דאם אלך תחילה אל ארצי כו', השיב לו משה אל נא תעזוב אותנו, האי נא הוא לשון עכשיו כתרגומו כען, דהיינו שעכשיו תיכף אל תעזבנו, כי אתה ידעת חנותנו במדבר דהיינו שלא היינו במקום ישוב ולא היה סדר בינינו, ורמז על ענין הדיינים כמ"ש בפ' יתרו שנתן יתרו עצה למשה, והיית לנו לעינים שדבריך נתקבלו עלינו כן תהיה עוד לעתיד לע"ע כ"ז שאין אנו מיושבים עדיין. נמצא לפ"ז דהאי והיית לנו לעינים היינו לשון עבר וגם לשון עתיד כמו שזכרנו, אלא שלפי פירוש הראשון הוה לשון עבר לחוד ולפירוש השני הוה גם לעתיד, ולפירוש הראשון פירש"י אין נא אלא לשון בקשה, אבל לפירוש השני הוה נא לשון ועדיין צריך לתרץ מה הוסיף משה בתשובה שנייה שאמר והיה הטוב ההוא הא כבר הבטיחו כן ולא שמע לו יתרו ומה יתן ומה יוסיף לו עכשיו. ונראה שתחילה הבטיחו שאנחנו ניתן לך ממה שהטיב את ישראל, וע"כ סיים כי ה' דבר טוב על ישראל, כסבור יתרו ממילא לא יהיה לו הטבה מן הקב"ה רק שישראל יתנו לו משלהם, וע"ז לא הסכים יתרו ואמר לו משה והיה כי תלך והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו, כלל יתרו עם ישראל שגם ליתרו יהיה חלק בארץ כמ"ש הרמב"ן בשם ירושלמי, בני קיני חותן משה מביאין בכורים וקורין, נמצא שלא כמו שאתה סבור שלא יהיה לך מן הקב"ה, ומה שאמרתי ה' דבר טוב על ישראל הכוונה בזה שאנחנו נוסיף לך משלנו דהיינו דושנה של יריחו שהיא של ישראל רק שבינתיים נתנוהו ליתרו כפירש"י ולפי זה ניחא מה שקשה על מה שפירש"י אח"כ מה הטובה הטיבו לו, מה זה קשיא ודאי יוכלו לעשות טובה שיתנו לו איזה חלק בארץ. ותו למה לא הקשה כן על מ"ש תחילה והטבנו לך, ולפי דרכנו ניחא דכאן מיירי בחלק שמגיע לישראל ואפ"ה יוסיפו לו ישראל משלהם, מהו זה, ומתרץ שזהו דושנה של יריחו שנתנה ליתרו לפי שעה ואח"כ יהיה לחלק מי שיבנה בית המקדש בגבולו:
פסוק לג
וארון ברית ה' גו', זהו הארון היוצא עמהם למלחמה. פירוש שני ארונות היו להם, האחד שעשה משה כמ"ש ואעש ארון עץ, והוא יוצא עמהם למלחמה, השני שעשה בצלאל ובו היו מונחים לוחות שניות בין לר' מאיר בין לר' יהודה בפ"ק דב"ב (דף י"ד) ול"פ אלא בשברי לוחות דלר"מ היו בשל משה ולר"י היו עם השניות בשל בצלאל, והיה תמיד בתוך המחנות לא יצא עמהם למלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו שנשבה. וקשה הלא הלוחות שניות היו בארון שעשה משה כדלקמן פרשת עקב, וי"ל דאחר שנעשה של בצלאל לקחו השניות מן של משה והניחום בשל בצלאל, ופליגי ר"מ ור"י בשברי לוחות דלר"מ נשארו בשל משה ולר' יהודה נתנום יחד בשל בצלאל עם השניות, כ"כ הרא"ם. וממילא מ"ש רש"י כאן ששברי לוחות היו בשל משה היינו אליבא דר"מ דס"ל שנשארו שם שברי לוחות בארון של משה:
פסוק לה
ויהי בנסוע הארון עשה להם סימניות כו' ענין סימנים אלו כתב רש"ל בפרק כל כתבי, בפירש"י מדוייק ראיתי כתוב כך נו"ן הפוכה ויהי בנסוע הארון וע"ז סומכין הנקדנים לעשות ב' נונין אחת קודם ויהי בנסוע ואחת אחריה. אבל במדוייקים לא ראיתי, וקרוב בעיני, שפסולה לפי מה דפסלינן בחסר ויתר אפי' אות אחת לכתחילה לכ"ע אסור, והסימנין שנאמרו כאן ר"ל שעשה פרשה לפניה ולאחריה וזה הציור של נו"ן הפוכה תלמיד טועה הגיה נ"ל עכ"ל. ורבים חולקים עליו ומביאים ראיה מן הזוהר בפרשת בהעלותך שמביא נוני"ן הפוכין אלו, וכן בספר בעל הטורים, ויש חילוקים בענין היפוך הנוני"ן איזה הם וגם הנונין שהם בקצת ס"ת בפני עצמן הפוכין דהיינו אחת קודם ויהי בנסוע ואחת אחר אלפי ישראל, ומהר"ם מלובלין חיבר תשובה ע"ז שכל ההיפוכים כשרים:
פרק יא
פסוק ה
אשר נאכל במצרים חנם כו' בלא מצות. דא"ל בחנם בלא נתינת מעות, דהא מה שהתרעמו צריך שתאמר שעכשיו אינו בחנם אלא צריך לתת דמים והא באמת היה להם המן ג"כ בחנם, אלא על המצות שלא היו צריכים לעשות מצות כדי שירד המן כדכתיב הנני ממטיר לכם כו' הילך בתורתי אם לא. וע"ד הפשט היה נ"ל לפרש דחנם היינו שבלאו הכי היו שבעים מצד, אכילות אחרות כדי שבעם, נמצא שמה שאוכל אח"כ הוא בחנם. ואגב נתרץ מה שקשה שהתחיל מי יאכילנו בשר וסיים בדגה ובקשואים כו', אלא דה"ק במצרים אכלנו רבוי דגים כ"כ דמה שאכלנו בתחילת הסעודה היה כדי להשביע ולא היינו צריכים לקינוח סעודה ואח"כ אכלנו עוד דגים אחרים בחנם כי לא היינו צריכים להם רק ע"י קינוח סעודה אכלנום, וזהו שאמר את הקשואים פירוש שאכלנו הדגה מחמת הקשואים דהיינו קינוח סעודה ואח"כ באכילת בשר שרגילים אחר הדגים לא יכולנו לאכול מחמת רבוי השובע, והקנוח לא מהני ועכשיו מי יאכילנו בשר אפילובלא קינוח סעודה, וע"כ אמרו ונפשנו יבשה, פירוש התרגום תאבה, פירוש שאנו תאבים לאכול וא"צ לקינוח סעודה אלא, שאין כל לאכול, אפילו הבשר שבמצרים לא אכלנו אותו ואפילו קינוח לא היה מועיל מרוב השובע כנ"ל בזה. ואף שאין דרכי בחבור זה רק ביאור דברי רש"י מ"מ העתקתי פה מחלק דרש שלי לרוב פשיטותו ולתרץ הקושיות:
פסוק י
בוכה למשפחותיו כו' על עסקי משפחות של עריות. רבים מבקשים לתת טעם למה נעשה זה עכשיו דוקא ולא קודם. וי"מ שהמן היה מגלה ענין הזנות, כי מי שהיה ממזר נמצא חלק מן שלו, אצל אביו באמת ולא בחלק שסובר שהוא אביו. ולי נראה לדקדק עוד מ"ש וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו למה תלה הדבר תחילה בשמיעת משה אלא היה לו לומר ויבכו העם למשפחותיו וישמע משה. ונראה לתרץ דמצינו בגמרא חולין (דף ק"ט:) ובפיוט שכל מה שאסר לנו הקב"ה יש לנו מן האיסור היתר כגון נגד אשת איש יפת תואר נגד דם נדה דם בתולים נגד בשר בחלב כחל, ושמעתי מפי חותני הגאון מהר"ר יואל ז"ל (בעל הב"ח) דהיינו להשקיט יצרו של אדם שלא יתאוה לטעום טעם שיש באיסור, ע"כ הורה לו הקב"ה מין מאותו איסור בהיתר ולא יתאוה עוד לאיסור ובזה נראה שראו העם שנתן הקב"ה במן כל הטעמים שהם מתאוים כדי להשקיט דעתם בכל גווני והנה הם היו מתאוים לטעום טעם ביאת עריות ולא שקטה נפשם בביאות היתר, וע"כ אמרו דרך רמז מי יאכילנו בשר, הך. אכילה לשון ביאה כמו אכלה ומחתה פיה, ותאותם היה לבשר כלומר משפחתם שהם בשרם, וסמך הכתוב לזה ענין המן שהיה בו כל הטעמים כך, היו מתאוים לידע טעם ביאות האסורות, ואמרוהו דרך רמז מי יאכילנו בשר, ואמר הכתוב דבר זה שכוונתם היה שיהה כמו במן לידע כל הטעמים, וע"כ אמר איש לפתח אהלו דהיינו שראה זה את זה והתאוו זה לזה ובכו. ע"כ אמר הכתוב ויחר אף ה' מאד, שהבין מאמרם מי יאכילנו בשר, אבל משה לא הבין בזה אלא כפשוטו רק אחר שראה שבכו איש לפתח אהלו הרגיש שהתאוו זה לזה ע"כ אמר ובעיני משה רע, פירוש שלא הבין מחשבתם רק אחר שראה בעיניו שבוכים בפתחי אהליהם דוקא, כנ"ל נכון:
פסוק טו
ואם ככה את עשה לי תשש כחו של משה כו'. מקשים הא קאי על הקב"ה, ויש מתרצים דהיה לו למשה לומר אתה אלא שלא היה בו כח לומר אלא את, וזה שיבוש. ויש לפרש דאת אינו דבוק אל ככה וראייה דיש פסיק בין ככה לאת, וא"כ ה"ק ואם ככה כאשר אתה מראה לי אז את עושה לי, פירוש שאני אהיה כנקבה ועלי יאמר לשון את שאהיה כנקבה. והנכון נראה דהא אין בהקב"ה מצד עצמו ח"ו לומר שיש שינוי בכחו אלא לענין השפעה שמשפיע לתת טובה לבני אדם, וזה תלוי בהמקבלים דהיינו אם הם צדיקים אז הם מוסיפים כח וגבורה לענין, שהקב"ה יוכל להשפיע ואין לו מעצור מצד מדת הדין, משא"כ כשאינם זוכים אז מחלישים כח ההשפעה של רחמים מצד מדת הדין, וא"כ שכח ההשפעה מלמעלה תלויה בכח המקבלים, ע"כ אמר כאן שתש כחו של משה, ובזה נחלש ג"כ הכח של מעלה ולא יוכל להשפיע למטה כביכול שתש כח של מעלה מחמת כח של משה מלמטה שניתש וזה תלוי בזה. כן הוא נכון:
ואל אראה ברעתי, ברעתם היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב וזה אחד מתקוני סופרים כו'. איני יודע למה לא נכתב ברעתם מה ריעותא יש בזה הלא גם אסתר אמרה כזה וראיתי באבדן מולדתי. ובאמת יש כאן נעלם מעין כל דברי המפרשים רש"י באיוב (ל"ב) וז"ל וירשיעו את איוב, זה אחד מן המקראות שתקנו סופרים את לשון הכתוב וירשיעו את המקום בשתיקתם היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב, וכן ואל אראה ברעתי ברעתך היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב כו' עכ"ל, הרי לפניך שכאן יש ט"ס הך ברעתם אלא צ"ל ברעתך דהיינו שרעה בעיני הקב"ה באבדן של ישראל ח"ו:
פסוק יז
וירדתי, זו אחת מעשר ירידות דקשה ל"ל וירדתי, אל הכוונה דמצינו בחורבן ירושלים בסילוק שכינה דעשר עליות עלתה מלמטה למעלה, ממילא בתחילה כשירדה למטה היו עשר ירידות, וזו היא הכוונה של עשר ירידות עד שבאה למטה לכבודן של ישראל, כנ"ל:
פסוק כב
הצאן ובקר ישחט כו' הכל כמשמעו יש לתמוה, מ"ש שהיה ר"ע דורש משמע דעכ"פ היה לו איזה דרשה ולא כמשמעו, ותו דהיאך עלה על דעתו של משה לומר כן וכמו שהקשה ע"ז ר' שמעון. ונ"ל דגם ר"ע היה לו דרשה אלא שהדרשה היא פשוטו של מקרא והיינו בדרך זה, דבודאי אין לייחס שום חסרון יכולת ח"ו ביד הקב"ה, אלא יש דברים שהם תלויים בבריאה שברא הקב"ה בשעת בריאת עולם, ויש לפעמים שאינם בבריאה הראשונה אלא שצריך להם בריאה חדשה כמאמר הכתוב ואם בריאה יברא ה', וחשב משה שאין מספיק לשש מאות אלף ואכלו חודש, דבר זה לא יספיק מן הבהמות שכבר נבראו אם לא שתקח מן כל העולם בהמות שלהם ותביאם, לכאן אלא צריך בזה לבריאה חדשה והקב"ה לא יברא בריה חדשה בשביל אלו החוטאים המכוונים למרוד בהקב"ה. ע"ז השיב לו השי"ת היד ה' תקצר, פירוש גם מה שנברא כבר, הוא רב מאוד ודי להספיק להם, וכ"ז שפיר אומר היד ה' תקצר לא אמר תחסר אלא דמה שבא מיד ה' בבריאה ראשונה לא קצרה מהיות בה די להספיק לכל באי עולם שיאכלו ביחד בפעם אחת וזמן הרבה וא"צ לבריאה חדשה. ע"כ סיים ואמר עתה תראה היקרך דברי, פירוש עתה שאין אלא בריאה ראשונה תראה שיקרך דברי ויהיה די. ור' שמעון לא דרש כמותו כי אפילו לפי מה שפירשנו יש חטא ביד משה במחשבתו זאת שיש חסרון בבריאה שלא די להם בריאה ראשונה. כנ"ל נכון בזה בס"ד:
פסוק כו
והמה בכתובים כו' שבעים ושתים פתקין בס' ק"מ העתיק וז"ל, וא"ת למה הוצרך לע"ב פתקין לא היה ליטול רק י"ב ולכתוב על עשרה ששה ששה זקנים ועל שתים חמשה זקנים וכל נשיא יקח פתק ומי שיעלה בידו פתק של חמשה לא יברור משבט שלו רק ה' זקנים. ושמא י"ל א"כ אותו שבט שיעלה בידו ה' יהיה גנאי לכל השבט אבל עכשיו לא נתבזה רק אותו זקן לחוד שנטל פתק חלק ע"כ ולי נראה לתרץ דכל מי שיש לו זכות בפתק שלו צריך שיהיה נכתב באותו פתק מהו הזכות, כגון לעיל בפרשת נשא לענין פדיון בן לוי כתוב בפירוש בפתק שלו בן לוי, וכן כאן שצריך שיהיה כתוב בפתק שלו הזכות דהיינו זקן, ואם לא יהיו רק י"ב פתקין יהיה כתוב בכתב ששה ותו לא, ואין מפורסם מהו ששה לאיזה ענין הוא. ועי"ל אילו היה כל נשיא נוטל פתק אין שייך לומר על מי שנטל פתק של ה' לא חפץ המקום בך הא ודאי עכ"פ חפץ ה' בשבטו אלא שאין לו אלא ה' ועל אלו ה' חפץ המקום בהם, וזה נראה נכון:
עוד העתיק שם בספר הנ"ל, והקשה ה"ר יוסף כהן עדיין יש קנאה בדבר שמי שיכניס ידו תחילה מסברא יעלה בידו זקן שהוא הרוב ותירץ ה"ר שמשון בר, שמשון דכמו כן יוכלו לומר לאחרים מסברא שמן השבעים שנטלו תחילה יעלו לפחות לשנים מהם פתקי החלקים אלא שבחר בהם המקום, ומקשה בירושלמי שמ"מ יכולים לומר כיון שהאנשים היו רק ע"ב והפתקין היו ע"ב עכ"פ שיטלו ב' חלק וא"כ אין זה ראייה שלא חפץ בו המקום, ותירץ שם שהיו ע"ד פתקין ע"ב זקן וב' חלק עכ"ל. ועי"ל בפרשת נשא לענין פדיון בכור עם בן לוי:
פרק יב
פסוק א
האשה הכשית, מגיד שהכל מודים ביופיה כו' יש כאן בדברי רש"י אלו ומה שנזכר אח"כ בדבריו מקום שצריך ביאור, תחילה פירש שהכל מודים ביפיה ואח"כ פירש מפני עין הרע. ויש דוחקים לומר שמ"ש תחילה הוא ע"פ המדרש והשני לפי פשוטו, ואין זה נכון כלל. ותו במ"ש כושית גימטריא כו' מה לו לרש"י להביא גמטריאות שלא לצורך הפשט ותו דאח"כ מרשים רש"י על אודות האשה והוא בפסוק קודם הכושית. ותו דמרשים כי אשה כושית לקח ואח"כ חוזר ומרשים האשה הכושית ואח"כ מרשים שנית כי אשה כושית לקח ונראה לפרש תחילה ביאור דברי רש"י מה קשה לו בפסוק זה ואח"כ כוונת הכתוב תחילה מרשים רש"י האשה הכושית, דקשה ל"ל, ובפרט הה"א של האשה וה"א של הכושית, ומתרץ תחילה דה"א דהכושית דמשמע הידועה ובמה היא ידוע' ע"כ שהיו כל עולם מודים ביפיה כדרך שמודים בשחרות הכושי, ע"כ נכתב ה"א הידיעה בכושית, וכדי של"ת דילמא על הכושית לבד אמר ה"א הידיעה לומר שהכל היו מודים בשחרורית שלה, ע"כ אמר דכושית בגימטריא יפת מראה. אח"כ מקשה על הכתוב עצמו מה לי תועלת שהיתה יפת מראה מאי נ"מ מזה, לזה אמר על אודות האשה דמורה על ענין אישות דהופרשה ממנו אע"פ שהיתה יפה מאד, אח"כ מתרץ מ"ש כי אשה כושית דבא לשבחה גם במעשיה היה לה מעלה. אחר זה מתרץ ה"א דהאשה כי היכא דאשה כושית כתיב בלא ה"א ה"נ ל"ל ה"א דהאשה. ומתרץ דל"ת דהיה שונא אותה אע"פ שהיתה יפה מאד מכל מקום יש אדם שונא את אשתו אע"פ שהיא יפה כי היכי דאין טעם באהבה ה"נ בשנאה, לזה אמר האשה בה"א שהיתה ידועה שהיתה אהובה וקרו לה כושית מפני עין הרע כדרך שאדם קורא לבנו כושי מפני אהבה:
ונבאר כוונת הכתוב לפ"ז, דאיתא ס"פ בתרא דגיטין (דף צ') דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע דב"ש ס"ל דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה שנאמר ערות דבר, וב"ה ס"ל אפי' הקדיחה תבשילו, ורע"ק ס"ל אפי' מצא אחרת נאה הימנה, ואח"כ אמר בגמרא כי שנא שלח ר' יהודה אומר אם שנאת שלח. וע"כ בא הכתוב לשלול כאן כל דיני הגירושין שזכרנו, תחילה אמר שמא, כרע"ק שאם מצא אחרת נאה הימנה, לז"א כשם שהכל מודים בכושי כו', אח"כ אמר שמא כב"ש דאמר שימצא בה עבירה, לזה אמר כי אשה כושית כו' שהיתה צדקת אח"כ אמר שמא היה שונא וכדברי ר' יהודה לזה אמר שהיתה אהובה ושמורה מעין הרע, אח"כ אמר טעם מבחוץ דשמא פירש ממנה בשביל יופיה שלא ידבק בהנאה של עוה"ז ויגרר אחריה תמיד, לזה אמר כי אשה כושית לקח, פירוש מתחילה מאי קסבר שלקח אשה יפה ועתה מאי קסבר שגירשה נמצא שלא היה שום טעם בנירושין אלא שסובר שאיש קדוש כמו משה יפרוש מהאשה מצד הנבואה שבו לזה אמרו הלא גם בנו דבר ה':
פסוק ח
פה אל פה, אמרתי לו לפרוש מן האשה, הקשה רש"ל דבפרק ר' עקיבא שבת דף פ"ז), איתא דמה שעשה משה מדעתו פרוש מן האשה והסכים הקב"ה על ידו מנלן דכתיב אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה עמוד עמדי ואית דאמרי פה אל פה אדבר וא"כ קשה על רש"י דכייל שני הלימודים עשה מהם לימוד אחד וזה דלא כמאן. ונ"ל תרץ דרש"י הוקשה לו קושיית התוס' דלשם, דמנלן שהיתה הסכמה דילמא היה ציווי גמור, תירץ ר"ת שם מה שתירץ, ורש"י ניחא ליה בדרך זה, דבפסוק עצמו מוכח שהיה שם ציווי גם הסכמה דהיינו בפסוק פה אל פה אדבר, והיינו פשוטו של פסוק מורה תשובה שהיה שם ציווי על הפרישה, אלא דמנלן שהיתה שם הסכמה למשה. זה נוכל ללמוד מלשון פה אל פה דמשמע שפה של משה היה תחילה בזה ואח"כ הסכים הקב"ה אל אותו פה. והלשון ראשון שבגמרא למד מן פה אל פה שהיה ציווי של איסור, אלא דהסכמה למשה לא משמע ליה מכח לשון פה אל פה אלא יליף ליה מן ואתה פה עמוד עמדי, דקשה יתור לשון של ואתה אלא דה"ק דבר זה שאתה עשית מדעתך הנני מסכים ע"ז ע"כ עמוד עמדי. והלשון השני ס"ל דתרווייהו דהציווי וההסכמה ילפינן לה מפסוק פה אל פה כמו שאמרנו, ורש"י מפרש כלישנא קמא, וזה שכתב רש"י אח"כ כאן והיכן אמרתי לו כו', פירוש והיכן היתה הסכמה שלא לדעת משה וכמו שכתבתי לפני זה. ובזה מתורץ עוד למה לי ואתה פה עמוד עמדי שכבר נאמר פה אל פה, אלא ע"כ דחדא לאיסורא, והשני להורות שהיתה דרך הסכמה, וא"ל א"כ, ל"ל פה אל פה דהא צריך לה להוכיח למרים ואהרן שבדין פירש מן האשה, כי הם לא ידעו פירוש מאמר ואתה פה עמוד עמדי דקאי על ענין זה עד שגילה הקב"ה עכשיו להם כ"ז נראה נכון מאוד בס"ד:
פרק יג
פסוק כ
היש בה עץ, אם יש בהם אדם כשר. כדי להבין דעת רש"י נקדים מה שאנו מוכרחים דרך כלל בענין זה שיש באמת תמון מה היה חטא המרגלים בזה שקוראם מוציאי דבה הלא כל הדברים אשר אמרו היה אמת, ואם מפני שאמרו לא נוכל לעלות זה לא היה בכלל דבת הארץ אלא הדיבור היה חטא. וכבר האריך הרמב"ן בזה. ונלע"ד דיש לעיין בדברי משה שאמר וראיתם את הארץ כו' דהיינו שאלה נוספת ואח"כ אמר היש בה עץ בלא וי"ו והול"ל ואם יש בה עץ, וע"ק מ"ט הפסיק לומר הבמחנים כו' בין הטובה היא כו' ובין היש בה עץ הי"ל להסמיך שאלת העצים אחר הטובה היא. ונראה דהך היש בה עץ לא נאמר שאלה נוספת על מ"ש תחלה אלא היא השאלה לחוד וה"ק צאו וראו אחר הארץ והעם כמו שזכרנו, ולא תחשבו שיש עיקר ותכלית שלי בדברים אלו דהיינו אם יהיה בהם ריעותא אלא הכל תלוי בדיבה על הארץ, דהיינו אם ישנו לאדם כשר אז הוא יגין, והם לא השיבו ע"ז העיקר דאם יש בה עץ אלא על הראשונות שהם משום פיוס דעתם לחוד ולא זו בלבד אלא שאמרו ארץ אוכלת יושביה דהיינו שהארץ אוכלת את היושביה בה, דהצדיקים הם מיישבים את הארץ וארץ זו מכלה את הצדיקים, ובזה באה עליהם העונש על הוצאת דבה על הארץ זהו הנ"ל בס"ד ענין נאה בדבר זה:
בכורי ענבים, ימים שהענבים מתבשלים בבכור צ"ע מה הוסיף רש"י יותר ממה שנכתב בפסוק בפירוש, וע"ק מה הוא שהוסיף רש"י תיבת ימים ומרשים רק בכורי ענבים, וע"ק שאמר ומן התאנים ומן הרמונים הא לא נזכר בפסוק רק בכורי ענבים תאנה ורמון מאן דכר שמייהו. וע"ק ויכרתו ל"ל. ונלע"ד דרך נכון היטב בזה, דיש לספק בדברי משה שאמר ולקחתם מפרי הארץ מה דעתו בכך, אם פירושו פרי שנתלש כבר מן הארץ, או אפילו מה שעדיין בארץ אלא שצריך עדיין לארץ דקי"ל בפ' השולח (דף ל"ט) ובהרבה דוכתי כל מה שצריך לארץ כארץ דמי וע"ז אמר והימים ימי בכורי ענבים, פירוש שהיו שם ענבים נטועים בארץ ומתבשלים באותו זמן אלא שלא נגמר עדיין והיו צריכים לארץ, וע"כ אמר מפרי הארץ כלומר אע"פ שהוא פרי מ"מ צריכין עדיין לארץ וזהו בענבים שהיו באותן הימים שהיו עדיין בארץ, אלא שצריכין לארץ, וע"כ היו מסופקים בפירוש דברי משה מפרי הארץ, אם פירושו כבר נתלש מן הארץ ממילא לאו היינו ענבים, או מה שעדיין בארץ קאמר והיינו ענבים כי באותן הימים היו הענבים כן וא"כ איננו מבקש רק ענבים, וע"כ כתב רש"י ימים שהענבים מתבשלים והולכים וצריכין עדיין לגמור הבישול ולא אמר שנתבשלו דהיינו כבר מבושלים וא"כ א"צ לארץ והוי כאילו כבר נתלשו וכשאר פירות תלושים, ולא הוה מקום לשום ספק, אלא כמו שאמרנו שהיו עדיין מתבשלים וצריכין לארץ וע"כ יש ספק איזה פרי אמר אם מה שכבר נתלש דהיינו תאנה ורמון או מפרי שצריך עדיין לארץ והיינוענבים, ולקחו שניהם, ע"כ אמר ויכרתו משם זמורה, פירוש דצריך כריתה כי עדיין בארץ המה באותן הימים, ומן התאנים ורמונים, שנתלשו כבר לקחו ג"כ דשמא פירוש השני הוא אמת, ודברי רש"י נכונים דל"ת בכורי ענבים היינו שכבר נתבכרו הענבים וא"כ הוויין בשאר פירות, ויהיה קשה למה לקחו ענבים וגם שאר פירות, אלא הפירוש הוא שהיו עדיין מתבשלים וצריכין לקרקע ולפיכך הוסיף רש"י מלת ימים ללמדנו דל"ת שהיו באמת בכורים שכבר נתלשו, אלא באותן הימים ראויין הענבים להתבשל מידי יום ביום יותר וע"כ נסתפקו, כנ"ל נכון בס"ד, ודבר זה כפתור ופרח להבין אמרי קודש דרש"י:
פסוק ל
ויהס כלב, השתיק את כולם צ"ע לסדר דברי רש"י בכאן ונראה לתרץ דתחלה היתה צעקת כולה וצריך להשתיקם והשתיק את כולם במ"ש וכי זו בלבד וכו', וגמר דבריו באמירת עלה נעלה ועי"ז שתקו העם, אבל המרגלים לא שתקו וצעקו עדיין ואמר לשון המשתיק אגודת אנשים דקורין שי"ט, וזה לא הועיל, להשתיק אותם אלא והאנשים אשר עלו עמו אמרו כו' דהיינו שעמדו במרדם, נמצא סדר לשון רש"י שפיר, דתחלה כתב השתיק את כולם ואמר בלשון שי"ט אלא במה שצעק וכי זו בלבד שתקו ואח"כ רצה להשתיק גם המרגלים אמר לשון שי"ט ולא הועיל וא"ל מנלן לומר כן י"ל דדייק לה מדכתיב ויהס כלב את העם אל משה דהול"ל את העם לחוד והכל בכלל אלא דתרי הוי אחד אל משה והועיל מכלל דאיכא אחריתי דלא עלתה לו והיינו והאנשים אשר עלו כו', כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק לב
אוכלת יושביה, בכל מקום שעברנו כו' והקב"ה עשה כו'. מקשים דלמא שקורי משקרי. ולק"מ דא"כ לא היו ישראל מאמינים להם כיון שיהושע וכלב הכחישום וקי"ל תרי דמי למאה, לענין עדות אע"כ שיהושע וכלב ג"כ הודו, לזה אמר שהקב"ה עשה זה לטובה כמו שסיים רש"י:
פסוק לג
וכן היינו בעיניהם, שמענו אומרים נמלים יש בכרמים כאנשים ובגמ' סוטה (דף ל"ה) אמר איפכא דדמו לקמצי וע"כ שרש"י היה לו גירסא אחרת או שמצא כן באיזה מדרש. והנלע"ד לפרש דברי רש"י בדרך נכון, דקשה יתור בפסוק וכן היינו בעיניהם דהך היינו מיותר דדי לומר וכן בעיניהם אלא ע"כ דכן הוא שהיינו בעינינו כחגבים דהיינו שיודעים אנחנו אשר אנחנו אנשים אלא שאנו השווינו עצמנו כאילו איננו אנשים אלא חגבים משא"כ, בני א"י שראו את המרגלים לא ידעו כלל שאלו אנשים אלא נמלים. וע"כ אמר וכן היינו באמת בעיניהם שלא החזיקו אותנו לאנשים אלא נמלים ואמרו שיש שם בכרמים נמלים דומים לאנשים ע"כ לומר לפ"ז נמלים דאילו חגבים דרכם לפרוח על האילנות למעלה במקום שיש להם מה לאכול ולא לילך על הקרקע שאין שם מה לאכול וכיון שראו אותנו הולכים על הארץ א"א לומר שהם חגבים אע"כ נמלים קאמרי שדרכם לילך על הארץ. וא"כ הכל ניחא דהאי וכן לא קאי אלא על מה שאנחנו השווינו עצמנו לאינם אנשים וכן היינו באמת בעיניהם שחשבו שאנחנו איננו אנשים אלא נמלים. ודבר זה נכון מאד בס"ד לפי גירסת רש"י בכאן:
פרק יד
פסוק יב
ואורישנו כו וא"ת מה אעשה לשבועת האבות כו' קשה דבפרשת תשא אמר שם ואעשה אותך לגוי גדול ולא פירש רש"י כמ"ש כאן ונראה לתרץ דשם י"ל דהך ואעשך לגוי גדול היינו על מה שאמר ועתה הניחה לי דפירושו שלא יתפלל, ועוד סיים שם ואעשך לגוי גדול שעל ידי זה יניח משה מלהתפלל על ישראל אלא שצדקת משה גרמה שאפ"ה התפלל משא"כ כאן שצ"ל דהך ואעשך כו' מקושר למ"ש קודם לזה אכנו בדבר כו' כדי לתרץ שבועת אבות. אכתי קשה, כיון דאמר שם כסא של ג' רגלים כו' ה"נ יאמר לו כן. ואכתי יש להקשות מן פ' כי תשא דמביא רש"י שם שאמר משה להקב"ה אם כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד כו' א"כ מה זכה שאמר כאן הקב"ה ואעשך לגוי גדול כיון שסתר משה זה בתפלת העגל מה נשתנה עכשיו שלא יאמר כן. וי"מ דמש"ה נקט רש"י שאתה מזרעם לומר שאם יבאו ממני יהיו ד' רגלים אני וג' אבות. ואין זה כלום דא"כ גם שם היה לומר כן. ואני אומר מי שהקשה קושיא זאת לא מחכמה שאל זאת דבפרשת כי תשא לא הוזכר שם אלא זכות אבות כמוזכר שם ברש"י שכתב ואם אינן נגאלין בזכותן מה אתה אומר ואעשך לגוי גדול אם כסא כו' אבל כאן לא מיירי מזכות אלא משבועת האבות כמ"ש רש"י וא"ת מה אעשה לשבועת האבות כו', לזה אמר שפיר ואעשך לגוי גדול שאתה מזרעם נמצא שהשבועה קיימת אפילו אם יהיו ח"ו כלים בדור ההוא והשבועה תתקיים בזרע משה, ואין שייך כלל כאן אם כסא של ג' רגלים כו' דזה שייך לענין זכות דוקא, ובאמת אילו הוזכר כאן זכות לא היה הקב"ה אומר ואכלם ואעשך לגוי גדול כו'. ולעיל לא אמר משה אם כסא כו' אלא בתלוי בזכות, ולא תקשה גם לעיל מה יהיה בשבועת האבות דנתקיימה במשה שהוא מזרעם אלא שרש"י לא הוצרך להזכירו שם דכאן הוכרח לפרש שהפסוק עצמו מלמד דבר זה מדתלה אותם זה בזה משא"כ לעיל כמו שזכרנו וזה ברור לכל מבין:
פסוק יח
ה' ארך אפים כו' א"ל לצדיקים. קשה דהא ודאי מכח סברא יש לפרש כן ומה שאל משה, וע"ק מ"ש משה רשעים יאבדו, אבידה מאן דכר שמיה כאן אלא היל"ל למה.נראה שהוא ע"פ מה דאיתא בפ' הפרה (דף נ:) אר"ש בר נחמני מאי דכתיב ארך אפים ולא כתיב ארך אף (דמשמע מאריך רוגז וממתין מליפרע. ואפים משמע שני רצונים אחד של טובה ואחד של רעה) אלא לצדיקים ולרשעים, פירוש לצדיקים אין שכר טוב לאלתר, ולרשעים אין משלם עבירתם לאלתר. וכתבו התוספות בעושין פסין (דף כ"ב) משמע לרשעים להאבידם מן העולם להבא, ובחלק (דף קי"א) משמע לטובה וי"ל כשאין סופן לעשות תשובה הוא לרעה אבל בסופן לעשות תשובה הוא לטובה ועפ"ז יש לפרש דמשה אמר תחלה לצדיקים, כלומר שני רצונים יהוו לצדיקים דאפילו אם יש שני עניני אף על הצדיק אתה מאריך מלהפרע א"ל הקב"ה לא כן אלא הפירוש הוא דחד אף לרשעים. הדר אמר משה רשעים יאבדו דהיינו שברשע עצמו יש שני ארך אף דהיינו אחד לטובה ואחד לרעה דהיינו להאבידו מן העולם כדברי התוספות ולא יהיה לרשעים אותו שהוא לטובה. השיב לו הקב"ה סופך להצטרך שיהיה לטובה, וסיים ונקה לשבים לא ינקה לשאינן שבים בזה רמז לו התירוץ שכתבו התוס' לחלק גם ברשעים לטובה דהיינו בסופן לעשות תשובה אז הוא לטובה. וזה דבר נכון מאד לפענ"ד:
פסוק לב
ופגריכם אתם, כתרגומו. נראה, דקשה דאמר יפלו דכיון שהוא אומר אתם מדבר בנוכח והי"ל לומר תפלו, ע"כ אמר כתרגומו דהיינו דילכון, וע"כ אמר שפיר יפלו דקאי על נסתר דהיינו פגרים שלכם ואתם במקום שלכם, וא"כ קשה לשון אתם למה נאמר כאן, וע"ז תירץ דקאמר בתחלה על הבנים שיכנסו וצריך לסיים ולומר אבל אתם תמותו, וא"כ ה"ק קרא אל תמותו ואז פגרים שלכם יפלו במדבר:
פרק טו
פסוק ג
ועשיתם אשה, אין זה ציווי כו' קשה פשיטא שאין זה ציווי דהא מפרש אח"כ לפלא נדר, ותו במ"ש לפלא נדר או נדבה מה חידש רש"י בזה על הפסוק, ותו למה היפך רש"י לפרש ריח ניחוח קודם לפלא נדר, ותו במ"ש והקריב המקריב תקריבו נסכים כו' מה תיקן רש"י בהאי תקריבו ונראה דהיה מקום לטעות בדרך אחר דאדרבה העולה והזבח הם ציווי והנדר הוא מרצון טוב לעשות ריח ניחוח לה'. והיינו אם הוא בנדבה של כל השנה. הן בנדבה של מועדיכם הוא נודר לעשות ריח ניחוח, וא"כ לא הוה לפלא נדר דבוק עם או בנדבה שאחריו דרך או זה או זה, אלא לפלא, נדר קאי אתרווייהו דהיינו הן בנדבה שמביא בחול הן בנדבה שמביא ביו"ט הוא נודר לעשות ריח ניחוח, ויש סיוע לזה מדאמר בנדבה בבי"ת. ע"כ אני אומר לך מהו הריח הניחוח והקריב המקריב, הנסכים זהו הנדר לעשות ריח ניחוח, ממילא לא הוויין הנסכים חוב רק לקיים נדרו לעשות ריח ניחוח ואי לא נדר כן ל"צ נסכים כלל, קמ"ל דכ"ז אינו אלא ועשיתם אשה הוא דבוק עם לפלא נדר, ותלת מילי נינהו ועשיתם כשתרצו לעשות קרבן אשה, הן לפלא נדר הן לנדבה, ולא תדקדק הך בי"ת של בנדבה אלא כמו אם נכתב נדבה והיא חלוקה שנית, או יש חלוקה שלישית שאינו לא נדר ולא נדבה אלא חוב שחייבתי במקום אחר במועדיכם. וא"כ דהך נדר הוה כפשוטו שנודר להביא קרבן לא כמו שהיית סובר דקאי על לעשות ריח ניחוח, צ"ל, דהך לעשות קאי על אשה והנחת רוח הוא אינו, לשון נדר, אלא לשון הקב"ה שאומר לנו שהוא נחת רוח לפני ממילא כל מה שעד הנה הוא דרך רצון ומכאן ואילך מתחיל החוב דהיינו והקריב המקריב חייב להקריב נסכים, וע"כ הוויין דברי רש"י מסודר יפה וכל דעתו שתחילה הוה הכל רשות והך ריח ניחוח אינו לשון נדר ואינו דבוק עם לפלא נדר, וע"כ הקדימו רש"י וכתב נדר או נדבה ואל תטעה מחמת הבי"ת של בנדבה אלא ג' חלוקות הן, א' רשות דרך נדר, או רשות נדבה, או חוב שיש במועד, בכל הנך ג' חייב להקריב נסכים, וזהו שהוסיף רש"י תקריבו נסכים, להורות שזהו חוב וגם בו יש חיוב. נסכים. זה הנ"ל נכון מאד בס"ד וראוי להעלות על שלחן רבנן:
פסוק לב
ויהיו בני ישראל וגו' בגנותן של ישראל קשה דדברים אלו סותרים מה שאמרו פרק כל כתבי (דף קי"ח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא היתה אומה ולשון שולטת בהם שנא' ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' וסמיך ליה ויבא עמלק וכאן אמר ששמרו שבת ראשונה וכתב הרא"ם שיש כאן אגדות חלוקות, ולא תיקן בזה, דהא פסוק סותר הוא שלא שמרו שבת ראשונה, ויש מחלקין בשמירה דלא שמרו רק במאי ביה מיתה כי הכא, אבל לא שמרו במאי דלית ביה מיתה. ואין זה נכון דבשניהם נאמר לשון שמרו. ונראה לתרץ ע"פ מה דכתבו התוס' בפ' יש נוחלין (דף קי"ט) דמעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמרו במדרש דלשם שמים נתכוון שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבים במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ל. ועפ"ז ניחא כאן דקשה ל"ל ויהיו בני ישראל במדבר, אלא דה"ק אחר מעשה מרגלים נעשו ישראל הפקר כמדבר דבכמה דוכתי דרשינן מדבר דמורה על הפקר, וה"נ נהגו הפקר במצות ובא זה וחילל שבת כמו שאמרנו. נמצא דחילולהשבת היה בו צורך לבטל ההפקר, וע"כ אמר שלא היה שם בשבת ראשונה חילול שבת הצורך לבטל ההפקר כזה כי היה קודם מרגלים, עד שבא שבת שניה והיה בו הפקר ע"כ בא זה וחיללה נמצא שאין זה ענין לההוא דפ' כל כתבי דשם מיירי משמירת דין של שבת ובזה היו נכשלים שיצאו ללקט, אבל כאן מיירי דבשבת שניה היו מוכרחים לחלל שבת לשם שמים משא"כ בשבת ראשונה. נמצא שבמה דנזכר כאן גנותן של ישראל לא מצד שאחד חילל שבת אלא שהיו נוהגין הפקר בכל המצות. ודבר זה נכון הוא מאד בס"ד:
פרק טז
פסוק א
ויקח קרח, פרשה זו יפה נדרשת. לכאורה קשה שיש איסור בלשון זה שהרי ארז"ל שאסור לומר הלכה זו נאה הלכה זו אינה נאה, דא"ל דדוקא תרווייהו יש איסור לומר, ז"א דהא הלכה זו אינה נאה לחוד יש איסור, אלא ע"כ דה"ק כשם שאסור לומר הלכה זו אינה נאה כך אסור לומר הלכה זו נאה, דמתוך זה משמע שהלכות אחרות אינם נאים ח"ו וא"כ למה אמר רש"י פרשה זו כו' וי"ל דגם כאן יש מיעוט דבשאר מקומות יש ב' דרכים האחד לפי פשוטו והשני לפי המדרש אבל כאן אין כאן אלא דרך אחד דהמדרש הוא פשוטו שאין כאן פשוטו רק המדרש הוא יפה נדרש אפי' לפי פשוטו, דאין שום פירוש על ויקח מה לקח לפי פשוטו:
ויקח קרח, לקח את עצמו לצד אחר הרמב"ן הקשה ע"ז ופירש שלבו לקחו ולא שהוא לקח את עצמו לצד אחר.. ונראה דגם רש"י נתכוון לזה דיש כאן מקרא קצר וכאילו כתיב ויקח לב קרח כמו שמצינו בדוד ויך לב דוד אותו ה"נ קאמר שלבו לקח אותו. והענין הזה הוא שיש עושה עבירה שנזדמנה לו פתאום ודאי אין עונשו רב כ"כ כמו אותו שמכין עצמו תחלה לכך. וזהו שאמרו הממרק עצמו לדבר עבירה וכן דברי הכתוב (הושע ו') כי זמה עשו דהיינו שעבירות שלהם אינן בפתאום אלא חשבו עליה תחלה במזמתם וכן מאמר הכתוב (ירמי' יא) עשותה המזמתה, ומש"ה אמר כאן שלבו של קרח לקח את עצמו של קרח להיות נחלק מן העדה שחשב תחבולות והכנה לזה לא בפתאום, וע"ז מביא התרגום שאמר ואתפליג ולא אמר ואפליג, אלא ואתפליג דהיינו ע"י אחר והוא כמו שאמרנו שעצמו של קרח חלק מצד לבו ומחשבתו שהסיתו לזה ובהכנה עשה כן:
בני ראובן, דתן ואבירם ואון בן פלת. תיקן בזה דל"ת דהך בני ראובן הוה כמו בן לוי דפירושו בן ממש לא ע"ש השבט וא"כ צ"ל דקאי על אליאב וה"ק שאליאב אבי דתן ואבירם ופלת אבי און היו בני ראובן ממש, וזה אינו דלא, הוזכרו כלל בבני ראובן, אלא קאי על דתן ואבירם ועל און עצמם וא"כ הך בני ראובן אינו ממש אלא לשבט ראובן כנ"ל:
פסוק ג
רב לכם, הרבה יותר מדאי כו'. דל"ת שהרבה לקחו ואינו יותר מדאי אין נופל עליו אח"כ כי כל העדה כו' על מה הוא נותן טעם, אלא ע"כ שיותר מדאי ואינו מציווי הש"י אלא לעצמכם לקחתם בלי הסכמת הש"י:
פסוק ה
בקר ויודע ה' את אשר לו, לעבודת לויה. רש"י מביא אחר זה שדברים אלו מפירוש תנחומא והתרגום מוכיח וצריך ביאור מה מכוון בזה. ונראה דבא ללמד דל"ת דהאי והקריב אליו הוא, קאי על אחד מהנבחרים וג' הם, א' אשר לו, ב' ואת הקדוש, ג' והקריב אליו פירוש אותו שהוא קרוב להש"י על אלו אמר אשר יבחר בו יקריב. אליו לשרתו ופירוש זה אינו, דאין אלא ב' חלוקות דהיינו את אשר לו לעבודת לויה והקדוש הוא לכהן שנאמר בו וקדשתו, אבל הך והקריב אליו אין לו פירוש על מי קאי, ע"כ פירש"י דאין כאן אלא ב' חלוקות דהיינו לויה וכהונה והך והקריב אליו הוא קאי על אלו ב' הנזכרים כבר, וע"כ פירש"י והקריב אותם כלומר שאינו כת חדש אלא קאי אנזרים קודם לו, ואמר הכתוב ששני כתות אלו יהיו קרובים להקב"ה ואותן הנזכרים יקריב אליו לעבודתו, וזהו מוכח מן התרגום דאמר ויקרב לקדמוהי לשון עתיד כלומר יהיה קרוב לו ויעשה עבודתו וזהו יקריב השני, אבל אם היו ג' כתות הי"ל לומר וית דקריב לקדמוהי אלא דהפירוש כמו שזכרנו וע"כ אמר תחלה שיקרבו הקב"ה ואחר שיבחר בו יקריב דהיינו שישמש בכהונה לפניו והרא"ם פירש בדרך אחר, ולענ"ד נכון כמו שכתבתי:
פסוק כב
האיש אחד כו' יפה אמרתם. הלשון משמע שהודה הקב"ה להם ובודאי קשה שאין זה שייך בהקב"ה לומר עליו, שינוי דעת מכח מאמר בן אדם, וברמב"ן מביא דעת רבינו חננאל לתרץ זה והוא כתב בענין אחר. והנלע"ד להקדים פירוש מאמר כל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם, דקשה למה יהיו שוים שוגג ומזיד וכי דינא הכי. ונראה דהענין הוא כי כל העושה בסתר אם יענישו הקב"ה ע"ז יהיה חילול השם ח"ו כי אין הכל יודעים מזה ויאמרוח"ו שזה נענש על, לא חטא, ע"כ הקב"ה מזמין לו שיעשה חטא בגלוי ויאמרו הכל משפטי ה' אמת, וזהו ע"ד והאלהים אנה לידו, ואותו חטא השני הוא מוכרח לו מכח שלא יהיה חילול השם ונטלה ממנו הבחירה, ויש ע"ז דרושים רבים אלא שאין כאן מקומם. וע"כ אמר שהמחלל ש"ש בסתר נפרעים ממנו בגלוי, פירוש שיעשה חילול השם שני בגלוי. אחד שיעשה חילול השם בשוגג ואחד שיעשנו במזיד מ"מ הוא מוכרח לעשותו כמו שאמרנו עפ"ז מתורץ, שבאמת היו כלל ישראל חייבים אז כמ"ש ויקהל עליהם קרח שפירש"י שפיתה אותם כל הלילה ונתפתו והיו. חייבים על המחשבה כי החולק על רבו כחולק על השכינה כמ"ש הרמב"ן וז"ל, והנה נתחייבו כל העדה כליה שהיו מהרהרים אחר רבם כמהרהרים אחר השכינה עכ"ל וג"ז אמרו משה ואהרן שאיש אחד יחטא ר"ל שבסתר יחטא ואין גלוי אלא לו ועל כל העדה תקצוף, ר"ל שהעונש יהיה לעיני כל העדה ויהיה ח"ו חילול השם, השיבו הש"י יפה אמרתם ולא יהיה חילול כי אני יודע החטא שבסתר ומודיע לכל מי חטא דהיינו שאזמין לו עבירה שנייה, כמו שהיה באמת שישראל עשו בגלוי דהיינו וילונו על משה לאמר אתם המיתם את עם ה' אז אמר הקב"ה ואכלה אותם כרגע כי כבר נתגלה עונם. כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק לד
נסו לקולם בשביל קול היוצא מן הארץ. פירש הרא"ם שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות שמבהיל את האדם לברוח:
פרק יז
פסוק ב
כי קדשו, שהרי עשאום כלי שרת. משמע דקדושת הגוף יש בהם, וקשה דהא הקדישום להקטיר בה קטורת זר והו"ל כמקדיש בעלי מומין למזבח דהוה קדושת דמים כמ"ש הרמב"ם פ"ק דאיסורי מזבח דהו"ל קדושת דמים, וצ"ל כאן דעשאום לכלי שרת לעולם, ויביא בהם קטורת כשר, וכבר הקשיתי על מ"ש הש"ע בוי"ד, סי' רע"ו דהמקדיש בעלי מומין למזבח דאין קדושה חל עליו, והוא נגד האמת כמו שזכרתי דקדושת דמים יש עליו. וקשה לי עוד דכאן דהוה כלי שרת היאך אמר הקב"ה לעשות מהן צפוי למזבח דהא הוה תשמיש גוף הקטורת ועדוף מצפוי מזבח ומעלין בקודש ואין מורידין, וי"ל דדוקא לתשמיש אחר אסור, משא"כ כאן דלא נעשה תשמיש כלל אלא לזכרון:
פסוק יג
ויעמד בין המתים כו' אמר הקב"ה תראו שעוצר המגפה. פירוש דבר זה שהקטורת הוא לפי הראוי של המקבל הן לשכר הן לעונש, ובהכנה תליא מילתא אם מכוין לטובה לריח ניחוח לה' ואין שם עבירה אז יוסיף ברכת ה' תעשיר כמו שאמרו מעשה הקטורת מעשרת הכהן, ואם ח"ו להיפך היה ג"כ להיפך, ומש"ה בנדב ואביהוא, שהיה שם עבירה היה הקטורת להפסד ונראה שזהו פירוש מ"ש רש"י לעיל שמשה אמר שסם המות נתון בקטורת שנשרפו בו נדב ואביהוא, שאין פירושו ח"ו שניתן בו איזה ענין שממית, חלילה למשה לאמר כן דא"כ לא היה הוכחה לבטל דעת קרח ועדתו, אלא הענין הוא כמו שזכרתי והסם המות שנתון בקטורת היינו שהתפלל משה שלא יגין איזה זכות להחולקים עליו לבטל עונש המגיע מקטורת לעוברי עבירה אלא יעשה את שלו כמו שהיה בנדב ואביהוא וזה מבואר בתפלת משה שאמר אל תפן אל מנחתם כמו שכתבתי לעיל, וזה נכון בס"ד:
פרק יח
פסוק ח
ואני הנה נתתי לך בשמחה. נראה דק"ל למה נכתבו כאן דיני כהן מה יקח הלא כתובים הם במקומם מה ששייך לכהן אלא שכאן מוסיף לומר שבדרך שמחה הקב"ה נותן להם. ודקדק רש"י לומר לשון שמחה הוא זה, ללמדנו, דלא בכ"מ הוה הנה לשון שמחה, אלא שיש אפשר לפרש הנה לשון שמחה כיון דמצינו פעם אחת הנה הוא יוצא לקראתך כו' א"כ גם כאן נוכל לפרש כן כדי לתרץ הקושיא למה נכתב כפל, ובזה מתורץ מה שמקשים הא כאן כתיב לעיל מיניה. ואני הנה, לקחתי כו' התם מאי שמחה איכא, אלא דא"צ לפרש כל מקום שנאמר הנה אלא כאן וכן בשאר מקומות היכא דאנו מרויחים בזה:
פרק יט
פסוק ב
זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואוה"ע מונין כו' בתולדות יצחק מביא רש"י ג"כ שיצה"ר אוה"ע מונין כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, וא"כ למה לא הביאו כאן. ונ"ל דקשה לרש"י כאן למה הוצרכה התורה להזכיר כאן שזהו חוק ולמה לא זכר באכילת חזיר ובשעטנז ועל זאת חקת הפסח ל"ר דשם לא אמר התורה, אבל כאן קשה דל"ל חקת והתורה, בחד סגי, ותירץ דאע"פ שאוה"ע מונין בהרבה מצות שאין בהם טעם מ"מ כאן הם מונין יותר מבשאר, לפי שיש בה שתי תמיהות, האחת שאין בה טעם, הב' שיש בה דבריה סותרים זא"ז דמטהר טמאים ומטמא טהורים, וזהו כפל הלשון מה המצוה הזאת כלומר מה טיבה אם מטהר למה מטמא, וכן להיפך, ע"כ כתבה תורה כאן חוקת שיש כאן דין אחר משאר דברים שמונים, דבשאר יש עכ"פ רשות להרהר ולחשוב בו מחשבות כל מה שיכול כדי להשיב, משא"כ כאן בפרה אין לך רשות להרהר אחריה כדי להשיב אלא יאמר גזירה היא מן הקב"ה ותו לא. ואין להקשות מהא דאיתא במדרש רבות שכותי אחד שאל את ריב"ז דברים שאתם עושים נראין מעשה כשפים כו' והשיב לו לא נכנס בך רוח תזזית כו' שאני התם דהיה סבור שמעשה כשפים הוא השיב לו מן רוח תזזית דלאו כישוף הוא, אבל השואל מה טעם או סותר זא"ז אין משיבין לו אלא גזירת מלך היא:
פרק כ
פסוק א
ותמת שם מרים, אף היא בנשיקה מתה. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ח) ובספ"ק דב"ב גמרינן שם שם מיתת מרים ממיתת משה דכתיב ביה ע"פ ה' ומפני מה לא נאמר בה ע"פ ה' שגנאי הדבר לומר ויש בזה להקשות למה גמר מרים ממשה ולא מאהרן שג"כ נאמר ע"פ ה' באלה מסעי, ותו קשה ל"ל באהרן ע"פ ה' הא יש ג"ש דשם שם גבי דידיה ממשה כמו במרים, ותו קשה על הגמ' מה מקשה ומפני מה לא נאמר בה ע"פ ה' הא יש לנו ג"ש ע"ז, ואם יש בזה קושיא מה נעשה בכל הג"ש נקשה כן למה לא נאמר ההיא מילתא דילפת מג"ש בהדיא ונראה לתרץ כל זה, דמאהרן לחוד ליכא למילף דתקשה לך דילמא הא דאמר קרא ויעל אהרן הר ההר, ע"פ ה' וימת שם היינו העלייה שם ולא על מאי דאמר בתריה דאפשר דהמיתה לא היתה ע"פ ה', אלא מדמצינו במשה שמת ע"פ ה' ממילא גם גבי אהרן הוה הכי ולאו מג"ש אלא מדכתיב כאשר מת אהרן אחיך ממילא הויין המיתות שוות, ומש"ה ניחא דלא גמר מרים מאהרן כיון דאהרן גופיה לא מפורש אלא יליף ממשה א"כ נילף בקיצור ממשה, ומה דקשה ל"ל גבי אהרן ע"פ ה' נילף ליה ממשה מכח זה ר"ל דבא ללמד דגם העלייה היתה באהרן ע"פ ה' לקיים צווי הש"י וא"כ הך ע"פ ה' דגבי אהרן שייך לדקמיה דהיינו העלייה ושייך לדבתריה דהיינו המיתה, ומה שהקשינו מאי פריך ולמה לא נכתב ע"פ ה' גבי מרים מה חילוק יש בזה כיון שיש ג"ש. י"ל דכיון שאנו רואין ג' לימודים דהיינו באהרן ומרים ומשה ובשנים מהם נכתב בפירוש ע"פ ה' ובמרים נכתב ג"ש מה נשתנה גבי מרים דלא נכתב ג"כ כמו השנים, ומתרץ דודאי מצד הענין אין שינוי אלא שגנאי לומר כו':
פסוק ח
ואת בעירם, מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל. קשה הא אינהו אמרו אנחנו ובעירנו וא"כ גם מאמר הקב"ה ג"כ, לומר כך, דבשלמא במאמר ישראל י"ל דקאמרי ע"ד מה שאיתא במדרש על אדם ובהמה תושיע ה' דאם ישראל אינם כדאי ליתן גשם בשביל עצמם נותן להם בשביל בהמתם שמרחם עליהם, וע"כ אמרו אנחנו ובעירנו דרך את"ל שאנחנו איננו כדאי תתן בשביל בעירנו, אבל במאמר הקב"ה אם אמר והשקית את העדה די בכך וא"ל למה נקט רש"י ממונן של ישראל דמשמע אפי' באינו בעל חיים ומנליה זה דילמא דוקא על ב"ח חס הקב"ה משום צער ב"ח שהוא דאורייתא, כדאיתא בפ' אלו מציאות (דף ל"א), י"ל דא"כ בעירם במ"ם ל"ל אלא בעיר הול"ל דאמרינן שם באלו מציאות דלענין צער ב"ח אין חילוק בין בהמת ישראל לבהמת עכו"ם, אלא דכאן אינו משום צער ב"ח אלא כיון שהוא ממון של ישראל. כנ"ל נכון:
פסוק י
המן הסלע הזה נוציא, לפי שלא היו מכירין אותו לפי פירש"י, המשך הענין הוא שהצווי היה ודברתם אל הסלע היינו הסלע שהיה מתגלגל עמהם כל ארבעים שנה בזכות מרים ואחר מותה נסתלק וישב בין הסלעים וראו שאין הסלע עמהם הלכו לבקשו בין הסלעים וראו ישראל שמבקשים אנה הוא ואמרו מה לכם מאיזה סלע תוציאו מים לנו ולמה אתם מבקשים. אמר להם משה אתם סרבנים וכי נוציא מים מסלע שלא נצטוינו עליו שנוציא ממנו מים עכשיו ואחר הבקשה מצאו סלע אחר וטעו לומר שזהו, שהיה עמהם במדבר ודברו אליו ולא הוציא כלום וסברו שהוא סלע שמגלגל עמהם אלא שצריכין להכותו ומ"ש הקב"ה ודברתם אליו היינו שתחילה יפתחו עמו בשלום כי מתחלת מ' הוציאו ממנו ע"י הכאה כמפורש בסוף בשלח דהיינו ליראה אותו שיתן מים ואחר זה יהיה מורא עליו ויוציא מים ע"י דבור, ואם לא יוציא אז יכוהו כמו בתחילה, וקודם ההכאה נזדמן להם סלע המתגלגל והכוהו והוציא טפין וחזרו והכוהו שנית והוציא מים הרבה, וזה מבואר בפסוק שאמר במטהו פעמים ויצאו מים רבים שאחר ההכאה השניה יצאו הרבה מכלל דבהכאה ראשונה ג"כ יצאו אלא שלא היו רבים וצריך ביאור במה שצוה השי"ת לדבר אל הסלע המתגלגל והוא כבר הלך משה בין הסלעים, ונראה לתרץ שהקב"ה ידע שכשילכו לשם ימצאו את הסלע המתגלגל, וכשאמר משה שמעו נא המורים כעס ובא לכלל טעות ודברו לסלע אחר עד שאח"כ נזדמן הסלע המתגלגל כי לא היה אפשר להוציא מים מסלע אחר כלל. והרא"ם הקשה דבפרשת שמות פירש"י שמכח כעס בא לכלל טעות בשמעו נא המורים שהכה את הסלע ולא הוציא מים ע"י דבור וכאן משמעות הטעות שדברו אל סלע אחר ולא ידענא קושיא בזה דאה"נ דשתי טעיות טעה מכח הכעס, אלא דעיקר קפידא על ההכאה דזהו כמו קרוב למזיד כיון שהקב"ה אמר בפירוש ודברתם אל הסלע והכאה מאן דכר שמה אלא כיון שראה שאין הדיבור מועיל היה לו להבין שזה סלע אחר הוא או לכל הפחות היה לו להמתין מה שיודיע אותו האל בזה: