דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ד - תפלת השחר · דף כט.
גמ' הא דאדכר בתר שומע תפלה. התוס' הביאו בשם הירושלמי דאם נזכר לאחר שומע תפלה קודם שעקר רגליו אינו חוזר רק לש"ת ומש"ס דילן דאמר סתמא מחזירין אותו משמע שחוזר לראש דהיינו לברכת השנים וכן פסק בה"ג הביאו הרא"ש דחוזר לברכת השנים וכן פסק הרמב"ם:
ולענין אם יכול להזכיר בש"ת ודאי דמוכח מש"ס דילן לפי גי' דילן דאינו מזכיר דדווקא שאלה דהוי בקשה יכול לשאול בש"ת משא"כ הזכרה דאינו אלא שבח אינו ענין כלל לש"ת דהוא בקשה דלהדיא קאמר כן ר' תנחום טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בש"ת הרי להדיא דנזכר קודם ש"ת ואפ"ה בהזכרה מחזירין אותו וכן כ' התוס' ד"ה מפני כו' ע"ש. ובשם הירושלמי שלמי הביאו התוס' דגם הזכרה יוכל לאומרה בש"ת וא"כ ודאי דפליג על ש"ס דילן ולא ידעתי מה עלה על דעת התוס' ד"ה הא לומר ואפשר דגם הש"ס דילן סובר כירושלמי כו' דהא ודאי אינו. גם התוס' עצמם דחו זה אך גם בזה לשונם מגומגם דבקצרה ה"ל לדחות כמ"ש. וברא"ש מתוקן הלשון דאיהו מתחלה הביא הא דר' תנחום ולא גרס בי' טעה ולא הזכיר גבורות גשמים כלל רק מתחיל המימרא טעה ולא אמר שאלה בבה"ש ולכך יפה רצה להשוות ש"ס דילן להירושלמי ואח"כ כתב דברוב ספרים גרסי' כמו שהוא בש"ם דילן ולפ"ז ודאי דפליג על הירושלמי ולהלכה נקטינן כש"ס דילן דהזכרה אינו מזכיר בש"ת:
ולענין מה שהביאו התוס' בשם הירושלמי דדוקא אם לא הזכיר לא טל ולא מטר הוא דמחזירין אותו אבל אם הזכיר אפי' טל לחודי' נמי אין מחזירין אותו. מדברי התוס' היה נראה דקאי גם אשאלה אבל הרא"ש כתב דלא קאי רק אהזכרה דבהא הוא דמהני הזכרת טל לחודי' אבל בשאלה כל שלא] שאל מטר בפירוש מחזירין אותו וכן פסק הרמב"ם וכן הוא בתר"י ע"ש:
שם וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא מאי המלך כו' אר"י א"ר חסדא זו תפלת הדרך כו' ואר"י אר"ח כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך מאי תה"ד כו'. מדברי הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים נראה דמפרשי לה אתפלת הדרך ממש והיינו דמלבד שלש תפלות הקבועות עוד הוסיפו תפלה אחת ליוצא לדרך שיתפלל שלא ינזק בדרכו והא דאמר לקמן (דף ל.) אימת מצלי אר"י אר"ח משעה שמהלך קמפרשי נמי אתה"ד דאינו מתפלל אותה אלא אם כבר החזיק בדרך. וברי"ף וברא"ש הגי' משעה שיאחז בדרכו והכל חדא דהיינו נמי דוקא משעה שהחזיק כבר בדרך. והא דהביאו הפוסקים בשם מהר"מ דהיה מסמיכה לברכת גומל חסדים טובים כדי שתהא ברכה הסמוכה לחברתה צ"ל דגם ברכת הגומל היה מתפלל בשעה שהוא מהלך בדרך או דמיירי דבאמצע דרכו נזדמן לו איזה מקום ישוב ושמה היה מתפלל ברכת הגומל וגם תפלת הדרך וזה הוי חשיב ליה כמו שהוא מחזיק בדרך כיון דכבר יצא מביתו וצריך עוד ללכת אף שמתפלל באיזה מקום ישוב מ"מ מהלך בדרך קרינן לי' ויכול להתפלל תה"ד אבל להתפלל בביתו טרם שיצא לדרך ודאי לא. ומאד תמוהים דברי הט"ז בסי' ק"י ס"ק ז' שכתב וז"ל וראיתי לקצת מקפידים שלא יאמר אותה עד שהוא דוקא חוץ לעיר על השדה ואין לזה שורש ועיקר מכל הפירושים והרי מהר"מ היה מתפלל אותה בבקר ביום שרצה ללכת בדרך עכ"ל דנראה מדבריו דרשאי להתפלל אותה בביתו טרם שיצא לדרך והוא תימה רבתא איך נעלם ממנו הסוגיא במקומה דאמרי' משעה שיאחז בדרך והיינו כהמקפידים שכתב הט"ז ושפיר קא קפדי כיון שהוא גמר ערוכה. גם ר"ח ור"ש במאי פליגי אי מתפלל מעומד או מהלך היה להם להתפלל בביתם טרם שיצאו לדרך ומעומד דהא גם ר"ש מודה דמעומד עדיף כדאמר מהיות טוב כו' וא"כ אמאי לא התפלל בביתו מעומד אלא ודאי דאין מתפללין אותה רק בדרך ודלא כהט"ז ודברי מהר"מ יתפרשו כמו שכתבנו בכדי שלא יסתור גמ' ערוכה וזה פשוט:
והא דאמרינן עד כמה כו' עד פרסה קאי נמי אתה"ד. ושיטת רש"י הוא כיון שכבר הלך פרסה שוב אין דעתו מיושבת מפני טורח הדרך ולכך אינו מתפלל עוד וכיוצא בזה אמרינן בעירובין (דף סה.) הבא מן הדרך אל יתפלל כו' מפני שאין דעתו מיושבת עליו וה"נ דכוותיה אפי' בתפלה קצרה זו נמי כיון שכבר הלך פרסה והוא באמצע הדרך שוב אין דעתו מיושבת עליו אפי' להתפלל תה"ד ולכך אינו מתפלל רק בפרסה ראשונה שעדיין דעתו מיושבת עליו כן נראה להסביר קצת פירוש רש"י:
ושיטת בה"ג הוא כמה יהא אורך הדרך שצריך להתפלל וקאמר עד פרסה אבל דרך שהוא פחות מפרסה א"צ להתפלל ולפ"ז גם אם לא התפלל בפרסה ראשונה כל שיש לו ללכת עדיין פרסה עד המקום שהוא צריך צריך להתפלל ולזה הפירוש הסכימו הפוסקים:
והא דאמרינן והיכי מצלי ר"ח אמר מעומד ור"ש אמר מהלך קאי נמי אתה"ד. ולענין פסק הלכה איכא ב' שיטות אי פסקינן כר"ח או כר"ש עיין בתוס'. והא דאמרינן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה קאי אדלעיל והיא מלתא באנפי נפשה ולפ"ז הא דקאמר לקמן והלכתא הביננו מעומד אין לו מובן דהא לא הוי פלוגתא בהא דיהיה שייך לומר ע"ז והלכתא ולכך באמת ברי"ף וברא"ש לא גרסי להך והלכתא רק הביננו מעומד וקאי על מאי איכא דלעיל מיני' זהו שיטת הרי"ף והרא"ש:
והרמב"ם לא כתב כלל להך דינא דתה"ד ולא להך דינא דעד כמה עד פרסה ותמה עליו הב"י בסי' ק"י אמאי השמיט להך דינא והניח בתימה ולעד"נ דהרמב"ם קמפרש דזה קאי אתפלה קצרה דלעיל מיניה דתנן במתניתין המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה וקאי על ג' התפלות הקבועות בכל יום להתפלל י"ח ועלה תנן במתניתין דאם מהלך במקום סכנה א"צ להתפלל י"ח רק תפלה קצרה וקמפלגי תנאי במתני' ובברייתא בנוסח תפלה קצרה זו היאך היא ועלה קאי גם ר"י א"ר חסדא עוד נוסח אחר בתפלה קצרה זו וכל הסוגיא כולה מתפרשא על תפלה קצרה וכן הא דקמפלגי ר"ש ור"ת אי מעומד אי מהלך קאי נמי אתפ"ק ומשום דאנן פסקינן הלכה כאחרים דאמרי צרכי עמך מרובים לכך לא הביא הרמב"ם להך מלתא בפסקיו כלל. וגם הך דעד כמה עד פרסה לא הביא משום דמפרש לה כבה"ג ולכך לא שייך זה אלא בנוסח דאר"י אר"ח דהוא תפלה על סכנת הדרך אבל בתפלה דצרכי עמך מרובים לא שייך זה ולכך לא הביאה הרמב"ם. והא דאימת מצלי לה בשעה שמהלך קמפרש לה הרמב"ם נמי דקאי אתפ"ק ודוק בלשון הרמב"ם גבי תפ"ק שכ' דמתפלל אותה בשעה שהוא מהלך ומזה מוכח שמפרש לסוגיין כמ"ש. ולפ"ז להרמב"ם שפיר גרסי' והלכתא הביננו מעומד כו' כמו שהוא הגי' בש"ס דילן דכיון דפלוגתא דר"ח ור"ש קאי אתפ"ק שייך שפיר למימר ע"ז והלכתא כנ"ל פשוט בכוונת הרמב"ם ומ"מ פשטא דסוגיין מורה טפי כפי' הרי"ף והרא"ש ועיין:
והא דברכה זו אינה פותחת בברוך בין אם היא תפלה קצרה בין אם היא תפלת הדרך וכן גבי תפלה קצרה גופיה לכל הנוסחאות דתנאי דמתניתין ובברייתא לכולהו אינה פותחת בברוך עיין בטור סי' ק"י שני טעמים לזה א' כיון דברכת ש"ת שבתפלת י"ח סמוכה לחברתה א"כ גם אותן ברכות שמסיימות בש"ת אע"פ שאומרן באמצע היום דיינינן להו כסמוכות וזה דוחק ועוד טעם ב' דלא בעי שתהא פותחת בברוך אלא בברכת הנהנין והמצות שהם ברכות השבח וההודאה משא"כ בתפלה א"צ שתהיה פותחת בברוך וכן הא דאר"י כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה קאי נמי דוקא אברכת הנהנין והמצות משא"כ בתפלה א"צ לכל זה וטעם זה נראה יותר נכון ועיין: