אור ברסלב
דברי דוד ברכות פרק ד - תפלת השחר

דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק ד - תפלת השחר

פרק ג - מי שמתו

תוס' ד"ה תפלת השחר וי"ל דזמן מוספין הוא כל היום משחרית שהרי קרבנות יכול להקריב מיד אחר התמיד א"כ גם מוספין יכול להתפלל מיד משא"כ במנחה וה"נ אמרינן בפ"ק דע"ז לא לצלי אינש תפלת המוספין ביחיד בתלת שעי קמייתא בריש שתא. מדבריהם נראה דבקושייתם הוי ס"ל דזמן מוסף מתחיל אחר שכלה זמן של התמיד וכיון דלת"ק זמן התמיד הוא עד חצות א"כ לא מתחיל זמן מוסף אלא מחצות ואילך וא"כ זמנו ממש כמו מנחה דגם מנחה עיקר זמנה מחצות אלא משום דלא מצי לכוונו כ"כ בצמצום תקנו עוד חצי שעה היינו משש ומחצה כדי לצאת מן הספק וא"כ דמיא ממש מנחה למוסף. לכך הקשו מ"ש דלא תני במנחה כל היום כמו במוסף וע"ז תרצו דלאו אחר זמן התמיד מתחיל זמן מוסף רק אחר הקרבת התמיד והקרבת התמיד הי' ברוב הפעמים כמה שעות קודם חצות דהא היו מקריבים אותו תיכף לעמוד השחר ואמרינן בגמ' דמשך זמן הקרבתו הוא שעה וא"כ זמן מוסף הוא כמעט כל היום לכך תני גבי מוסף כל היום וכן הוא כוונת התוס' והנה מאי דס"ד דהתוס' דזמן מוסף מתחיל אחר זמן התמיד היינו מחצות לא ידעתי מאין עלה על דעתם לומר כך הא לא כתיב בי' בין הערבים כמו גבי תמיד ומה שתרצו דזמנו מתחיל תיכף אחר ההקרבה נמצא דכמעט הוי זמנו כל היום עדיין אינו מיושב כ"כ ועדיפא מיני' ה"ל לתרוצי דגם קודם הקרבת התמיד אם הקדים המוסף יצא דהא דאמרינן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ושלא יהא מאוחר לתמיד שבין הערבים אינו אלא למצוה ולא לעכב ועיין בשנו"א ופשוט:

שם תוס' ד"ה טעה וא"ת והא קי"ל תפלת ערבית רשות ועוד קשה מלקמן טעה ולא הזכיר יעו"י ערבית אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשין החודש בלילה תיפוק לי' דת"ע רשות ול"ל האי טעמא דאין מקדשין ותרצו דמ"מ מצוה אית בי' ובה"ג (הביאו הרא"ש) תירץ דהיכי דהתפלל א"כ כבר שווי' עלי' חובה ולכך חוזר ומתפלל אם טעה. והנה הרא"ש הקשה על דברי בה"ג דממ"נ איך כוונתו דאם כוונתו דדוקא באותה תפלה שהתפלל בלילה זו עצמה שוי' לאותה לילה לחובה א"כ קשה מהא דאמרי' במס' שבת למ"ד ת"ע רשות מכי שרי המייני' לא מטרחינן לי' משמע הא לא שרי המייני' מטרחינן ואמאי הא לא התפלל ולא שוי' עלי' לחובה **(הגה"ה ולא ידענא אמאי לא הקשה בפשיטות ע"ז מסוגיא דידן דטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים דג"כ לא יתורץ בתירוץ בה"ג וצ"ל דמשמעתא בלא"ה לא הוי קשה כ"כ דנוכל לומר דהא דאמר מתכלל שחרית שתים היינו שרשאי להתפלל וא"צ חידוש אבל אינו חייב להתפלל ולכך מקשה רק מהא דשרי המייני' דהתם אמר לא מטרחינן לי' מכלל דאי לא שרי מטרחינן לי':)** ואם כוונתו הוא אם דרכו להתפלל בשאר לילות נמי שווי' לחובה ולא מצי פטר נפשי' בשום לילה א"כ תקשה מסוגיא דיומא ע"ש ברא"ש. ולכך הסכים לתירוץ התוס' וכן בתר"י הסכים לתירוץ התוס'. והרי"ף הביא לשני התירוצים וכתב עלה בתר"י והרי"ף הביא שניהם ונראה שסומך יותר על תירוץ בה"ג ע"כ ולא ידענא מהיכן משמע לי' כן בהרי"ף. ולדעתי אפשר לומר דדעת הרי"ף דצריכינן להנך תרתי שינויי דבתירוץ בה"ג לחוד לא יתורץ רק מהא דאין מקדשין כו' אבל אכתי תקשה מסוגיא דידן דטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים לכך הוצרך גם לתירוץ התוס' ובתירוץ התוס' לחוד לא סגי דלישנא דאין מחזירין דקאמר גבי טעה ולא הזכיר יעו"י משמע לי' להרי"ף דהוא לשון חובה ומדקאמר גבי ערבית דר"ח דאין מחזירין מכלל דבשבת ויו"ט מחזירין והוי עליו חוב גמור להתפלל לכך הוצרך גם לתירוץ בה"ג. ועוד הי' נראה להביא ראי' קצת לזה דליכא לפרושי לישנא דמחזירין דתני התם רק בלשון חובה ולא מצינו לפרושי דהכוונה דליכא מצוה כלל לחזור ולהתפלל שנית ת"ע בשכח יעו"י בר"ח דמהכ"ת נאמר דלא יהא בזה שום מצוה הא כיון דפסק הרמב"ם דבת"ע אם היה עומד ומתפלל ונזכר שכבר התפלל גומר תפלתו ע"ש מש"כ דטעמו הוא דבת"ע ליכא כלל משום בל תוסיף ורשאי להתפלל שני פעמים בלי שיכוון שנית לנדבה וא"צ כלל כל התנאים דבעינן לתפלת נדבה וכיון דרשאי להתפלל ערבית שתים להדיא א"כ אמאי לא יהא מצוה בשכח יעו"י להתפלל שנית דליכא למימר דאין מצוה כלל בהזכרת יעו"י בערבית דא"כ למאי תקנו כלל להזכיר יעו"י בערבית וע"כ צריך לומר דאיכא מצוה בהזכרתו א"כ למה לא יהא מצוה אם יתפלל שנית ויזכיר יעו"י אלא ודאי דאין מחזירין דקאמר היינו דאין מחייבים אותו לחזור ולהתפלל דרך חוב מכלל דבשבת ויו"ט מחייבין אותו דרך חוב גמור ולכך אצטריכינן שפיר לתירוץ בה"ג ולא סגי בתירוץ התוס' לחוד כנלע"ד בכוונת הרי"ף ואף שבהראי' שהבאתי יש לדון בה מ"מ הדברים מצד עצמם נכונים דלישנא דמחזירין לשון חוב משמע וכדכתיבנא ועיין בכל זה:

שם וכ"ע עד חצות ותו לא והא אמר כו' א"ר יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים לא זכיתי להבין סוגיא זו על בורי' דמאי מקשה מדר"י דלמא תשלומין שאני תדע דהא תפלת ערבית ודאי ליכא למימר דזמנה היא בשחרית ואפ"ה מתפלל שחרית שתים וא"כ ע"כ צ"ל דתשלומין מלתא אחריתא היא ועיקר זמנה הוא בלילה וא"כ מאי קשיא ליה מטעה ולא התפלל שחרית דמתפלל מנחה שתים אמתניתין דתני עד חצות דמתני' עיקר זמנה אתי לאשמעינן דאינו אלא עד חצות. וגם איכא נ"מ טובא בין עיקר זמנה להיכי דאינו מתפלל אלא בתורת תשלומין דבעיקר זמנה אפי' אם המשיך במזיד עד קרוב לסוף הזמן אפ"ה כל כמה דאיכא שהות עדיין להתפלל הוא מתפלל כיון דעדיין לא עבר עיקר זמנה ובתשלומין אם ביטל במזיד שוב אין לו תשלומין ועוד היכי שמתפלל דרך תשלומין מחוייב להקדים התפלה דחובה לתפלת תשלומין כדתניא בברייתא דלקמן מבדיל בראשונה כו' ואם היפך אף בדיעבד לא יצא כמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים בסוגיא דלקמן. ועוד כתב הב"י בשם הרשב"א וכן הוא דעת הראב"ד בפ"ג מהל' תפלה ה"ט דלא שייך תשלומין אלא בזמן תפלה הסמוכה הא שלא בזמן תפלה לא עי"ש וא"כ טובא נ"מ איכא בין עיקר זמנה להיכי דמתפלל דרך תשלומין וא"כ מאי קשיא ליה אמתניתין דמתניתין עיקר זמנה אתי לאשמעי' ולא מיירי כלל מתשלומין וראיתי במהרש"ל שהרגיש בזה וכתב וז"ל ונ"ב אלמא דמושכה זמנה עד תפלת מנחה והיינו אחר חצות אבל מתשלומין שמתפלל תפלת מנחה שתים לא קדייק דהא ת"ע כ"ע כו' עי"ש בדבריו ולא ידענא מהיכא משמע לי' דמושכת זמנה עד תפלת המנחה והיינו אחר חצות דאין כאן שום משמעות לזה גם אחר חצות תיכף הא מתחיל זמן מנחה דחצי שעה אינו רק משום דלא בקיאין לכוון כולי האי וא"כ דברי מהרש"ל תמוהים. גם ברש"א כתב ולא ניחא ליה לאוקמי במזיד כו' עי"ש בדבריו וגם דבריו תמוהים דאטו אנן צריכינן לאוקמי מתניתין בביטל במזיד אנן הכי קא קשיא לן דמתניתין עיקר זמנה אתי לאשמעינן וממילא יהיה נ"מ לביטל במזיד וגם שארי נ"מ שכתבנו וא"כ גם הוא לא הועיל בדבריו כלום. וצריך לומר דאכתי לא ידע הגמ' הך דינא לחלק בין שוגג למזיד דהא בסמוך מקשה מברייתא דמעוות לא יוכל לתקון ומשני כן ש"מ דעתה אכתי לא הוי ידעינן לפלוגי בהא וכיון שכן לא הוי ידע שום נ"מ בין היכי שמתפלל בעיקר זמנה להיכי דמתפלל דרך תשלומין דהא דמחוייב להקדים תפלת חובה לתפלת תשלומין זה אפילו אי הוי עיקר זמנה עד הערב אפ"ה הוי בעי להקדים תפלת המנחה לפי מה שפירש רש"י לקמן גבי היה לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוסף עי"ש בפרש"י (וע' במה שנכתוב שם אי"ה) ואפי' למה שיתבאר לקמן אי"ה דהטעם דמקדים מנחה למוסף הוא משום תדיר ודלא כרש"י מ"מ לא קשיא דהך דמקדים חובה לתשלומין ילפינן מברייתא דלקמן מבדיל בראשונה כו' ובסוגיא זו אכתי לא הוי ידעינן מהך ברייתא. תדע דהא מבעי ליה טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים ופשיט מדר' יוחנן ולא קפשיט מברייתא דלקמן. גם בדינו של הרשב"א נמי ליכא שום נ"מ לרבנן כיון דעד חצות מושכת זמנה ותיכף אחר חצות מתחיל זמן מנחה (דהך חצי שעה אינו רק שיהיה בבירור אחר חצות) וא"כ ממילא דזמנה מושכת עד הלילה וכיון שלא ידע שום נ"מ בזה שפיר קא קשיא ליה דלתני דתפלת השחר זמנה עד הערב כמו גבי מוספים דתני ושל מוספים כל היום אף דמקרי פושע כדאמרינן בגמרא מ"מ כיון דמצי להתפלל כל היום תני כל היום וה"נ ה"ל למתני גם גבי תפלת השחר ועדיין לא נתבררו אצלי הדברים האלו כל הצורך. גם לפי דברי הרשב"א עדיין אינם מיושבי' דאי הוי תני כל היום ודאי דה"א דמתפלל אף באותה חצי שעה דמאי אכפת לן לשחרית אי אינו בבירור אחר חצות אבל עתה דמשום תשלומין אינו מתפלל אלא בשעה שהוא בבירור זמן תפלת מנחה בכדי שיוכל להקדים תפלת חובה דבלא"ה לא יצא וכל זה צ"ע. עוד איכא נ"מ להיכי שהיה פטור בשעת עיקר זמנה כגון שהיה אונן וכדומה דאז ודאי א"צ להשלים אח"כ ועיין לעיל ברא"ש:

ודע דבעיקר הך דינא דכתבו הרשב"א והראב"ד דאין תשלומין אלא בתפלה הסמוכה נמצא דלדידן דפסקינן כר' יהודה דאמר עד ד' שעות א"כ מד' שעות עד שש ומחצה דהוא זמן מנחה אינו רשאי להתפלל שחרית כלל כן הוא כוונת הרשב"א לפי מה שהבין הב"י. והט"ז סי' פ"ט כתב בו כוונה אחרת עי"ש והיינו דגם בזמן תפלה הסמוכה אינו רק בשעה שהוא עסוק בתפלה הסמוכה אז תיכף לאותה תפלה יכול להשלים משא"כ אם נזכר זמן רב לאחר שכבר התפלל התפלה הסמוכה שוב אינו משלים ורצה לומר אם לא התפלל מנחה ולא נזכר מזה בשעה שהתפלל ערבית ואח"כ באמצע הלילה וכדומה נזכר שלא התפלל מנחה שוב אינו משלים כיון שהוא מופלג הרבה מתפלת ערבית שהתפלל כבר אף שעדיין הוא זמן תפלת ערבית דהא זמנה כל הלילה וכן בתפלת שחרית אם נזכר לאחר שהתפלל מנחה אף דעדיין לא עבר זמן מנחה מ"מ כיון דהוא זמן רב לאחר שהתפלל שוב אינו מתפלל ובאמת כי לשון הרשב"א מורה גם ע"ז מדדייק לה מדלא קאמר טעה ולא התפלל מנחה מתפלל כל הלילה כמו"ש הט"ז. מ"מ גם לפי' הב"י ודאי דכוון ג"כ הרשב"א. ודלא כהט"ז שדחה לגמרי פי' הב"י דוק ותשכח וא"כ הרשב"א תרתי קאמר דאינו משלים אלא בזמן תפלה וגם דוקא בשעה שהוא עסוק בתפלה:

אמנם הרי"ף והרא"ש כתבו דלדידן דפסקינן כר"י היכי דטעה ולא צלי עד ד' שעות מצלי לאחר ד' ושפיר דמי ומקבל שכר תפלה שלא בזמנה. משמע להדיא דמצי לאצלויי תיכף אחר ד' שעות ולא בעי להמתין עד זמן מנחה אלא דאם לא נזכר עד זמן מנחה מחוייב להתפלל מנחה מקודם וגם משמע מדבריהם דדוקא היכא דטעי אבל אם ביטל במזיד שוב אינו משלים אפי' קודם חצות דלאחר ד' לר"י הוא כמו אחר חצות לרבנן כיון דלר"י לא היה קרב התמיד אלא עד ד' וכן כתב בה"ג. ואם נזכר בתוך אותו חצי שעה היינו בין שש לשש ומחצה נראה דלא מצי להתפלל כלל כיון דלפי האמת הוא זמן מנחה ומחוייב להקדימה רק משום דלא מצי לכוון כ"כ תקינו עוד חצי שעה וא"כ מנחה קודם לא מצי להתפלל כיון דעדיין לא עברה החצי שעה שתקנו לצאת מידי ספק ולהתפלל שחרית לא מצי כיון דבאמת כבר הגיע זמן מנחה ומחוייב להתפלל מנחה מקודם ולכך אין לו תקנה אם לא שימתין עוד חצי שעה ויתפלל מנחה מקודם:

ובזה יתבארו דברי הרמב"ם דבפ"ג מהל' תפלה ה"א כתב דאם עבר או טעה והתפלל אחר ד' שעות עד חצות מקבל שכר תפלה שלא בזמנה ובהלכה ט' כתב מי שטעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום יתפלל מנחה שתים ור"ל כיון שעבר חצי היום אז אין לו תקנה אם לא שיתפלל מנחה שתים וממילא ידעינן דצריך להמתין עוד חצי שעה וא"כ חצי היום דכתב הרמב"ם בדיוקא נקיט ודלא כהכ"מ דכ' דלא דווקא וכן כתב בקצרה במשנה למלך אלא שמ"ש המשנה למלך שהוא כמ"ש הראב"ד לא דק בזה דדעת הראב"ד הוא כדעת ש הרשב"א וכמש"ל:

אלא שמ"ש הרמב"ם ואם עבר דמשמע אפי' במזיד נמי מתפלל עד חצות לא ידעתי מנ"ל הא. ועיין בט"ז וביתר אחרונים שטרחו עצמם בזה ובכולם אין בהם ישוב מרווח ונלאיתי להאריך בזה כי העיקר נ"ל דמ"ש הרמב"ם ואם עבר היינו באונס וכדומה אבל לא במזיד ועוד צ"ע קצת בדברי הרמב"ם דלמה נקיט לשון דיעבד ואם עבר כו' והתפלל ולא תני לשון לכתחלה ואם עבר ולא התפלל עד ד' שעות מתפלל לאחר ד' וכו'. ועכ"פ איך שיהיה דברי הרמב"ם לדינא. הסכים בפר"ח כהרי"ף והרא"ש דאם ביטל במזיד אינו מתפלל לאחר ד' כלל אף קודם חצות ועדיין צ"ע בכל זה. גם דין השני של הרשב"א שהבין בו הט"ז לפ"ז ג"כ אין לו מקום. ועוד לא ידעתי מה גבול יש בזה כמה יהיה שיעור ההרחק בין תפלה שהתפלל שלא יוכל עוד להתפלל ולא מצינו בשום דוכתא השיעור לזה גם ראייתו של הרשב"א אינה מוכרחת כ"כ דלהכי **(נראה דצ"ל אמר מתפלל.)** מתפלל ערבית שתים ולא תני מתפלל כל הלילה לאשמעינן דבעי לאקדומי דערבית אם לא התפלל עדיין ואי הוי תני כל הלילה ה"א דרשאי להקדימה לת"ע דהכי משמע לישנא דכל הלילה ועיין:

ולענין אם אינו משלים רק בתפלה הסמוכה או אפי' אחר כמה תפלות גם בזה ב' שיטות מ"מ להלכה נקטינן דאינו משלים רק תפלה הסמוכה ולא יותר וכפשטא דלישנא דגמרא וכן פסקו התוס' והרא"ש והרמב"ם והשיטה השנית הובא בתר"י וכן הוא דעת הרשב"א דחולה משלים כל תפלותיו שביטל בחליו אם נזכר אחר כמה תפלות נמי משלים:

דף כו:

ואם הבדיל בשני' ולא הבדיל בראשונה שני' עלתה לו ראשונה לא עלתה לו למימרא דכיון דלא אבדיל כמאן דלא צלי דמי ורמינהו כו' ומסיק בקשיא. פשטא דפירושא דשמעתין נראה פשוט דהמקשה היה סבור דלכך ראשונה לא עלתה לו משום דראשונה התפלל לשם חובה והיה צריך להבדיל בה וכיון דלא אבדיל בה לא עלתה לו ושני' עלתה לו דשני' התפלל לשם תשלומין והא דהבדיל בה אינו מפסיד תפלתו בכך ולכך עלתה לו שני' לתשלומין אבל תפלה דחובה צריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל שנית ולכך מקשה שפיר למימרא דכיון דלא אבדיל כמאן דלא צלי דמי ומסיק בקושיא. וכיון שכן היה הדין כיון דפסקינן דמשום הבדלה אינו חוזר וכאידך ברייתא דורמינהו גם כאן אין צריך לחזור ולהתפלל בהבדיל בשני' ולא הבדיל בראשונה. אלא שהרא"ש הביא בשם גאון דכיון דלא אסקינן בתיובתא ולא קאמר רק קשיא וכל קושיא יש לה תירוץ לכך קמתרץ גאון הנך שתי ברייתות דלא יפלגו אהדדי דאין כוונת הברייתא ראשונה דלא עלתה לו משום דלא הבדיל רק משום דגלי אדעתיה דהקדים תפלת תשלומין לשל חובה ולכך לא יצא והא דצריך לחזור ולהתפלל לאו אותה דחובה אלא אותה דתשלומין ואינו מבדיל בה. ויצא להם מזה דין חדש שאם הקדים תשלומין לחובה לא יצא יד"ח וזהו כוונת הרי"ף ליישב קושיית הש"ס ועכ"פ הש"ס דמסיק בקושיא קמפרש להך ברייתא כמש"ל דהך דראשונה לא עלתה לו הוא דחובה משום שלא הבדיל בה. והא דצריך להתפלל שנית הוא דחובה ולהבדיל. כן הבינו התוס' פשטא דשמעתין ולכך כתבו ומיהו ברב אלפס לא משמע כן ונתקשה במהרש"א אמאי לא הביאו ראי' מהגמ' ע"ש בדבריו שנדחק לתרץ ולפמ"ש לק"מ ודוק ובזה תבין דברי הרא"ש שאחר שהביא דברי הגאון כתב וז"ל מיהו אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו וכו' וכן משמע מדפריך למימרא כו' כמאן דלא צלי דמי משמע הא אי כמאן דצלי דמי יצא ידי שתים אע"פ שלא הבדיל בראשונה והבדיל בשני' ראשונה עלתה לו לשם חובה ושני' לשם תשלומין עכ"ל ובמע"מ נתקשה בהבנתו. ודבריו פשוטים ומבוארים ע"פ מש"כ דעיקר כוונת הרא"ש להביא ראי' על דין השני דאם הבדיל בשתיהן יצא אף שאמר מלתא יתירתא בתפלת תשלומין לית לן בה (דדין הראשון א"צ לראי' כלל דלמה לא יצא כיון הבדלה אינה מעכבת) רק דין השני צריך ראיה דאימא כיון דאמר מלתא יתירתא הוי כמו הפסק בתפלה לכך מביא ראי' שפיר מקושיית הש"ס דאי הוי כמאן דצלי כו' ושני' לשם תשלומין ואף דהבדיל בה ואמר מלתא יתירתא אפ"ה לית לן בה ולא הוי הפסק וזה ברור בכוונת הרא"ש ודוק כי קצרתי קצת. ומה שהביא הב"י בשם או"ח שלמד מזה שאם הזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה אין מחזירין אותו ופסק כן בש"ע יפה השיב בט"ז דלא דמי כלל להכא דשאני הכא דבאמת הוא זמנה אלא שאין צריך להזכיר משא"כ מאורע שאר ימים דלא הוי זמנה כלל ע"ש בדבריו כי נכונים המה ורש"י דפירש בסוגיין שני' עלתה לו כו' שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה לתפלה שזמנה עכשיו כו' צריך לומר דלאו לפרושי סוגיא דשמעתין קבעי רש"י רק לפרושי הברייתא אליבא דאמת כמו שמפרשה הגאון בכדי שלא תקשה קושיית הש"ס דאילו סוגיא דשמעתין אי אפשר לפרשה אם לא כמ"ש דאל"כ לא הוי מקשה מידי כנ"ל פשוט ועיין:

ולענין מה שנסתפקו בתוס' דהיכי דטעה ולא התפלל במנחה דר"ת היינו שלא הזכיר יעו"י אי בעי להתפלל ערבית שתים עיין ברא"ש שכתב דהדבר מוכרע ומצד הסברא נראה דצריך להתפלל שנית ומ"מ כתבו דיתפלל דרך נדבה וצ"ל דמה שהכריעו התוס' שצריך להתפלל מדברי הרי"ף לא נראה לי' להרא"ש לראי' ובאמת בקל יש לחלק ביניהן ועיין:

שם תוס' ד"ה יעקב תיקן ת"ע תימה כו'. התוס' אזלי לשיטתם בפ"ק שכתבו בשם ר"י דק"ש תלי בתפלה אבל לפי מש"כ לעיל בשיטת רש"י דתפלה כ"ע מודים דזמנה מבע"י לר"י מפלג המנחה דתלמוד ערוך הוא לקמן דאי בעי כמר עביד כו' ואמרינן נמי מדרב צלי של שבת בע"ש מכלל דהלכה כר"י א"כ בתפלה אין כאן ספק כלל דיצא מפלג המנחה ואפ"ה בק"ש בעינן צה"כ דווקא. א"כ לא קשה קושיית התוס' כלל:

שם תוס' ד"ה עד פלג המנחה תימה מנ"ל הא וכו'. מדברי התוס' נראה דר"י לא פליג אעיקר זמן תמיד של בין הערבים דהוא עד הלילה דבזה מודה לחכמים רק דפליג בזמן תפלת המנחה ולכך מקשו מנ"ל הא. אבל מפשטא דברייתא היה נראה דר"י פליג גם אזמן הקרבת התמיד דלא הוכשר להקריבו מפלג המנחה אפי' בדיעבד דהא דומיא דתמיד השחר קתני מפני מה אמרו כו' שהרי כו' וכי היכי דגבי תמיד השחר עיקר פלוגתי' דר"י הוא אזמן הקרבת התמיד דכל כמה דכשר להקריב התמיד עד אותו זמן נמשך זמן התפלה ולא אכפת לן כלל במה שהיו ממהרין בכל יום להקריבו מן הבוקר רק בזמן דכשר להקריבו וא"כ גבי מנחה נמי אמאי לא נימא הכי ומה בכך שהי' מקריבין אותו בכל יום בט' ומחצה מ"מ כיון דכשר הקריבו עד הערב א"כ יהי' זמן מנחה ג"כ נמשך עד הערב בז לכך היה נראה דר"י פליג אעיקר זמן הקרבת התמיד וצ"ע:

דף כז.

תוס' ד"ה ת"ש התוס' מחקו פלוגתא דר"י ממתניתין ויותר היה נראה לגרוס כן במתני' חדא דאין זה טעם כלל דאטו משום שאין הלכה כמותו לא ישנה רבי זה במשנתו ועוד דא"כ אמאי לא הוכיח דהלכה כר"י ברישא רק משום דתנן בבחירתא כוותיה תיפוק לי' מדשנה ר' במתניתין ש"מ דהלכה כמותו. מיהו זה יש לדחות דאי ממתניתין ה"א דעביד כמר כו' כמו גבי מנחה אך התם גופי' תקשה דמאי קאמר השתא דלא אתמר כו' דעביד כמר כו' תיפוק לי' מדשנה אותו רבי במתניתין וגם זה יש לדחות מ"מ יותר נראה כגי' דידן דאין טעם כלל למוחקו וזה פשוט.

דף כז:

תוס' ד"ה הואיל הכא נמי נימא לענין חומרא ואמאי שרי ליה והקונטרס פירש בפנים אחר עכ"ל ר"ל דרש"י קמפרש דהתוספות שבת תלוי בתפלה כיון דתפלתו תפלה והוא צלי של שבת בהכרח מחוייב לקבל עליו גם כן תוס' שבת משעת תפלה וכן מורה להדיא לשון רש"י שכ' אבל לענין תוס' אע"ג דבטעות הוי תוס' הוא ע"י תפלה הואיל ואמר תפלה קבלה היא עכ"ל רש"י הרי להדיא דרש"י תלי התוס' בתפלה כיון דתפלתו תפלה אע"ג דבטעות. א"כ בע"כ דגם קבלת התוס' נמי קבלה היא דאי אפשר שיהיה תפלתו תפלה שהתפלל של שבת ולא יהיה קבלתו קבלה ולפ"ז צבור בע"ש אם טעו כיון דלא מטרחינן להו ותפלתם תפלה בהכרח ג"כ דקבלתם קבלה ואסורים במלאכה ג"כ. וא"כ הגמ' דמשני שאני צבור וכו' לא מחלק רק בין צבור ליחיד אבל בין תפלה לקבלה לא מחלק כלל רק דבצבור התפלה תפלה וכמו כן הקבלה קבלה וביחיד אין תפלתו תפלה ולכך גם הקבלה אינו כלום ושרי במלאכה זהו כוונת רש"י. אבל התוס' קמפרשי דקבלת שבת לאו בתפלה תליא מלתא דנימא כיון דתפלתו תפלה בהכרח כמו כן קבלתו קבלה רק דהם שני ענינים ויוכל להיות דתפלתו תפלה ואפ"ה אין אסור במלאכה רק דהכי קא קשיא לי' מדחזינן לענין תפלה דאמרינן לקולא דתפלתו תפלה ולא בעי למהדר ולאצלויי אע"ג דבטעות הוי אפ"ה אמרינן מאי דעביד עביד ה"נ נימא לענין קבלה לחומרא ג"כ דמאי דעביד עביד אע"ג דבטעות ולתסר במלאכה ואה"נ אי הוי מקבל שבת עלוי' בלא תפלה ג"כ איכא לאקשויי הכי ומשני שאני צבור דלא מטרחינן להו ור"ל דתפלה גבי צבור שאני וביחיד באמת גם לקולא ג"כ לא מחשיב מידי מאי דעביד בטעות ובעי למהדר ולאצלויי דטעותא לאו כלום הוא ולכך לענין קבלה גם גבי צבור בע"ש נמי לאו כלום הוא כיון דבטעות וזהו כוונת התוס' בדבור השני וכמ"ש מהרש"א ואף כי הלשון עדיין קצת מגומגם לפי' מהרש"א מ"מ הא ודאי דכוונתם כן הוא וכיון דבלא"ה צריך להגיה בקל יש להגיה עוד קצת בכדי שיתיישב הלשון ונמצא כי דבריהם יהיו מתאימים בזה עם פסק הרא"ש כנלע"ד בביאור דברי התוס' ובמהרש"א נסתבך בכוונתם ואין טעם כלל בדבריו והבן:

דף כח.

גמרא ת"ר היו לפניו שתי תפלות כו' מתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה כן הוא הגי' בש"ס דילן וברי"ף וברא"ש לא גרסי להך טעמא דמפני שזו תדירה כו' ונראה דגם רש"י לא גרם לה ולכך קמפרש טעמא אחרינא מפני מה הוא מקדים של מנתה בכדי להקדימה בתחלת זמנה שלא יקרא פושע גם עליה ואח"כ של מוסף הואיל ואיחר זמנה אינו עובר כו' עכ"ל רש"י. וצ"ל דלא ניחא לרש"י בטעמא דתדיר דטעמא דתדיר אינו שייך רק היכי שהגיע זמנם כאחת אבל הכא דמקודם חל עליו חיוב תפלת מוסף קודם שחל עליו חיוב תפלת המנחה לכך אין שייך כאן טעמא דתדיר לכך קמפרש רש"י טעמא אחרינא, ונראה דגם התוס' והרא"ש שכתבו בשם ר"י דהכא מיירי דוקא ברוצה לילך לסעודה גדולה וכה"ג דצריך להתפלל מנחה בהא הוא דמקדים אבל בלא"ה כיון שיש שהות להתפלל מנחה בזמנה אין לו להקדים תפלת מנחה לתפלת מוסף ולכך ביוה"כ לעולם מתפללים מוסף תחלה אף אם נמשך זמן שחרית עד אחר חצות עכ"ד סברי ג"כ כטעמא דרש"י דאילו לטעמא דתדיר אין טעם בדבריהם כלל אלא ע"כ דס"ל כטעמא דרש"י. אך קשה טובא דבזבחים פרק כל התדיר (דף צא.) קמפרש להדיא דטעמא הוא משום תדיר ואדרבא מוכח משם דליכא טעמא אחרינא להקדים דמנחה רק משום תדיר דאל"כ לא הוה פשיט מידי התם לענין תדיר ומקודש ע"ש היטב כל הסוגיא ותימה על רש"י שפירש טעמא אחרינא. ובזה נדחו ג"כ כל הטעמים שכתבו התוס' והרא"ש לענין יוה"כ וצע"ג ליישב דבריהם. ודע דמדברי רש"י אלו מוכח דלכתחלה יש להתפלל מנחה גדולה ואין כן דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' תפלה שכ' המתפלל משש שעות ומחצה יצא ומבאר הב"י בסי' רל"ג דברי הרמב"ם מדכתב לשון יצא משמע שאינו מתפלל מנחה גדולה רק לעת הצורך או אם התפלל אפילו בלא צורך יצא בדיעבד אבל לכתחלה אין לו להתפלל רק מנחה קטנה וכן פסק בשו"ע. ואף שאין לזה הכרח מדברי הגמ' מ"מ מצד הסברא נראין דברי הרמב"ם דומיא דתמיד של בין הערבים שהיו מאחרין בכל יום להקריבו בט' ומחצה:

שם אר"י הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף. קצת יש לדייק כיון דטעמיה דר"י הוא משום שזו עוברת וזו אינה עוברת אבל בלא"ה גם ר"י היה מודה דמנחה קודמת א"כ בקצרה היה לו לומר אין הלכה כר"י דאמר דמוסף אינו קרב רק עד ז' שעות וממילא ידעינן הא. וכן לקמן דקאמר אין הלכה כר"י דאמר מתפלל של מוסף ואח"כ של מנחה ה"ל למימר בעיקר מימרי' דר"י דאין הלכה כמותו בהא דאמר מוסף אינו אלא עד ז' שעות. ולפי פי' רש"י יש ליישב קצת דאשמעינן אע"פ שחל עליו חיוב תפלת המוספין מקודם אפ"ה מנחה קודמת. וכן יש ליישב ג"כ ע"פ סוגיא דזבחים דה"א משום דמוספין קדישי טפי קמ"ל דשבת למנחה נמי מהני ועדיין צ"ע בזה:

דף כט.

גמ' הא דאדכר בתר שומע תפלה. התוס' הביאו בשם הירושלמי דאם נזכר לאחר שומע תפלה קודם שעקר רגליו אינו חוזר רק לש"ת ומש"ס דילן דאמר סתמא מחזירין אותו משמע שחוזר לראש דהיינו לברכת השנים וכן פסק בה"ג הביאו הרא"ש דחוזר לברכת השנים וכן פסק הרמב"ם:

ולענין אם יכול להזכיר בש"ת ודאי דמוכח מש"ס דילן לפי גי' דילן דאינו מזכיר דדווקא שאלה דהוי בקשה יכול לשאול בש"ת משא"כ הזכרה דאינו אלא שבח אינו ענין כלל לש"ת דהוא בקשה דלהדיא קאמר כן ר' תנחום טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בש"ת הרי להדיא דנזכר קודם ש"ת ואפ"ה בהזכרה מחזירין אותו וכן כ' התוס' ד"ה מפני כו' ע"ש. ובשם הירושלמי שלמי הביאו התוס' דגם הזכרה יוכל לאומרה בש"ת וא"כ ודאי דפליג על ש"ס דילן ולא ידעתי מה עלה על דעת התוס' ד"ה הא לומר ואפשר דגם הש"ס דילן סובר כירושלמי כו' דהא ודאי אינו. גם התוס' עצמם דחו זה אך גם בזה לשונם מגומגם דבקצרה ה"ל לדחות כמ"ש. וברא"ש מתוקן הלשון דאיהו מתחלה הביא הא דר' תנחום ולא גרס בי' טעה ולא הזכיר גבורות גשמים כלל רק מתחיל המימרא טעה ולא אמר שאלה בבה"ש ולכך יפה רצה להשוות ש"ס דילן להירושלמי ואח"כ כתב דברוב ספרים גרסי' כמו שהוא בש"ם דילן ולפ"ז ודאי דפליג על הירושלמי ולהלכה נקטינן כש"ס דילן דהזכרה אינו מזכיר בש"ת:

ולענין מה שהביאו התוס' בשם הירושלמי דדוקא אם לא הזכיר לא טל ולא מטר הוא דמחזירין אותו אבל אם הזכיר אפי' טל לחודי' נמי אין מחזירין אותו. מדברי התוס' היה נראה דקאי גם אשאלה אבל הרא"ש כתב דלא קאי רק אהזכרה דבהא הוא דמהני הזכרת טל לחודי' אבל בשאלה כל שלא] שאל מטר בפירוש מחזירין אותו וכן פסק הרמב"ם וכן הוא בתר"י ע"ש:

שם וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא מאי המלך כו' אר"י א"ר חסדא זו תפלת הדרך כו' ואר"י אר"ח כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך מאי תה"ד כו'. מדברי הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים נראה דמפרשי לה אתפלת הדרך ממש והיינו דמלבד שלש תפלות הקבועות עוד הוסיפו תפלה אחת ליוצא לדרך שיתפלל שלא ינזק בדרכו והא דאמר לקמן (דף ל.) אימת מצלי אר"י אר"ח משעה שמהלך קמפרשי נמי אתה"ד דאינו מתפלל אותה אלא אם כבר החזיק בדרך. וברי"ף וברא"ש הגי' משעה שיאחז בדרכו והכל חדא דהיינו נמי דוקא משעה שהחזיק כבר בדרך. והא דהביאו הפוסקים בשם מהר"מ דהיה מסמיכה לברכת גומל חסדים טובים כדי שתהא ברכה הסמוכה לחברתה צ"ל דגם ברכת הגומל היה מתפלל בשעה שהוא מהלך בדרך או דמיירי דבאמצע דרכו נזדמן לו איזה מקום ישוב ושמה היה מתפלל ברכת הגומל וגם תפלת הדרך וזה הוי חשיב ליה כמו שהוא מחזיק בדרך כיון דכבר יצא מביתו וצריך עוד ללכת אף שמתפלל באיזה מקום ישוב מ"מ מהלך בדרך קרינן לי' ויכול להתפלל תה"ד אבל להתפלל בביתו טרם שיצא לדרך ודאי לא. ומאד תמוהים דברי הט"ז בסי' ק"י ס"ק ז' שכתב וז"ל וראיתי לקצת מקפידים שלא יאמר אותה עד שהוא דוקא חוץ לעיר על השדה ואין לזה שורש ועיקר מכל הפירושים והרי מהר"מ היה מתפלל אותה בבקר ביום שרצה ללכת בדרך עכ"ל דנראה מדבריו דרשאי להתפלל אותה בביתו טרם שיצא לדרך והוא תימה רבתא איך נעלם ממנו הסוגיא במקומה דאמרי' משעה שיאחז בדרך והיינו כהמקפידים שכתב הט"ז ושפיר קא קפדי כיון שהוא גמר ערוכה. גם ר"ח ור"ש במאי פליגי אי מתפלל מעומד או מהלך היה להם להתפלל בביתם טרם שיצאו לדרך ומעומד דהא גם ר"ש מודה דמעומד עדיף כדאמר מהיות טוב כו' וא"כ אמאי לא התפלל בביתו מעומד אלא ודאי דאין מתפללין אותה רק בדרך ודלא כהט"ז ודברי מהר"מ יתפרשו כמו שכתבנו בכדי שלא יסתור גמ' ערוכה וזה פשוט:

והא דאמרינן עד כמה כו' עד פרסה קאי נמי אתה"ד. ושיטת רש"י הוא כיון שכבר הלך פרסה שוב אין דעתו מיושבת מפני טורח הדרך ולכך אינו מתפלל עוד וכיוצא בזה אמרינן בעירובין (דף סה.) הבא מן הדרך אל יתפלל כו' מפני שאין דעתו מיושבת עליו וה"נ דכוותיה אפי' בתפלה קצרה זו נמי כיון שכבר הלך פרסה והוא באמצע הדרך שוב אין דעתו מיושבת עליו אפי' להתפלל תה"ד ולכך אינו מתפלל רק בפרסה ראשונה שעדיין דעתו מיושבת עליו כן נראה להסביר קצת פירוש רש"י:

ושיטת בה"ג הוא כמה יהא אורך הדרך שצריך להתפלל וקאמר עד פרסה אבל דרך שהוא פחות מפרסה א"צ להתפלל ולפ"ז גם אם לא התפלל בפרסה ראשונה כל שיש לו ללכת עדיין פרסה עד המקום שהוא צריך צריך להתפלל ולזה הפירוש הסכימו הפוסקים:

והא דאמרינן והיכי מצלי ר"ח אמר מעומד ור"ש אמר מהלך קאי נמי אתה"ד. ולענין פסק הלכה איכא ב' שיטות אי פסקינן כר"ח או כר"ש עיין בתוס'. והא דאמרינן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה קאי אדלעיל והיא מלתא באנפי נפשה ולפ"ז הא דקאמר לקמן והלכתא הביננו מעומד אין לו מובן דהא לא הוי פלוגתא בהא דיהיה שייך לומר ע"ז והלכתא ולכך באמת ברי"ף וברא"ש לא גרסי להך והלכתא רק הביננו מעומד וקאי על מאי איכא דלעיל מיני' זהו שיטת הרי"ף והרא"ש:

והרמב"ם לא כתב כלל להך דינא דתה"ד ולא להך דינא דעד כמה עד פרסה ותמה עליו הב"י בסי' ק"י אמאי השמיט להך דינא והניח בתימה ולעד"נ דהרמב"ם קמפרש דזה קאי אתפלה קצרה דלעיל מיניה דתנן במתניתין המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה וקאי על ג' התפלות הקבועות בכל יום להתפלל י"ח ועלה תנן במתניתין דאם מהלך במקום סכנה א"צ להתפלל י"ח רק תפלה קצרה וקמפלגי תנאי במתני' ובברייתא בנוסח תפלה קצרה זו היאך היא ועלה קאי גם ר"י א"ר חסדא עוד נוסח אחר בתפלה קצרה זו וכל הסוגיא כולה מתפרשא על תפלה קצרה וכן הא דקמפלגי ר"ש ור"ת אי מעומד אי מהלך קאי נמי אתפ"ק ומשום דאנן פסקינן הלכה כאחרים דאמרי צרכי עמך מרובים לכך לא הביא הרמב"ם להך מלתא בפסקיו כלל. וגם הך דעד כמה עד פרסה לא הביא משום דמפרש לה כבה"ג ולכך לא שייך זה אלא בנוסח דאר"י אר"ח דהוא תפלה על סכנת הדרך אבל בתפלה דצרכי עמך מרובים לא שייך זה ולכך לא הביאה הרמב"ם. והא דאימת מצלי לה בשעה שמהלך קמפרש לה הרמב"ם נמי דקאי אתפ"ק ודוק בלשון הרמב"ם גבי תפ"ק שכ' דמתפלל אותה בשעה שהוא מהלך ומזה מוכח שמפרש לסוגיין כמ"ש. ולפ"ז להרמב"ם שפיר גרסי' והלכתא הביננו מעומד כו' כמו שהוא הגי' בש"ס דילן דכיון דפלוגתא דר"ח ור"ש קאי אתפ"ק שייך שפיר למימר ע"ז והלכתא כנ"ל פשוט בכוונת הרמב"ם ומ"מ פשטא דסוגיין מורה טפי כפי' הרי"ף והרא"ש ועיין:

והא דברכה זו אינה פותחת בברוך בין אם היא תפלה קצרה בין אם היא תפלת הדרך וכן גבי תפלה קצרה גופיה לכל הנוסחאות דתנאי דמתניתין ובברייתא לכולהו אינה פותחת בברוך עיין בטור סי' ק"י שני טעמים לזה א' כיון דברכת ש"ת שבתפלת י"ח סמוכה לחברתה א"כ גם אותן ברכות שמסיימות בש"ת אע"פ שאומרן באמצע היום דיינינן להו כסמוכות וזה דוחק ועוד טעם ב' דלא בעי שתהא פותחת בברוך אלא בברכת הנהנין והמצות שהם ברכות השבח וההודאה משא"כ בתפלה א"צ שתהיה פותחת בברוך וכן הא דאר"י כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה קאי נמי דוקא אברכת הנהנין והמצות משא"כ בתפלה א"צ לכל זה וטעם זה נראה יותר נכון ועיין:

דף ל.

גמ' ת"ר היה רוכב על החמור כו' רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. רש"י פי' דלהכי אין דעתו מיושבת עליו מפני שקשה עליו עיכוב הדרך ולפ"ז גם במהלך ברגליו נמי רשאי להתפלל דרך הילוכו דחד טעמא לתרווייהו שקשה עליו עיכוב הדרך ואינו יכול לכוון וכן כתבו התוס' להדיא בד"ה הלכה כרבי ואפי' במהלך מתפלל ע"ש וכן כתבו התוס' בד"ה מסמך גאולה לתפלה ע"ש. ומחלקי בין תפלת י"ח להביננו דפסקינן לעיל דדוקא מעומד משום דהביננו קצרה היא ואין בה רק שבע ברכות ולכך אינו קשה עליו עיכוב הדרך כ"כ ויוכל לכוון אבל תפלת י"ח שהיא ארוכה וקשה עליו עיכוב הדרך רשאי להתפלל גם במהלך וכן פסק הרא"ש והטור. ובאמת דמהך דהכא אין ראי' כ"כ דוודאי טפי יוכל לכוון במיושב מבמהלך תדע דהא פסוק ראשון של ק"ש דבעי כוונה או עד על לבבך לחד תנא בעי עמידה משום דלא יוכל לכוון במהלך ואילו מיושב קורא אפי' לכתחלה כמו שכתבו שם התוס' בשם הירושלמי. ודוחק לחלק בין יושב בביתו ליושב ע"ג החמור דאף דבתר"י בתחלת דבריו בעי לומר כן דהליכת החמור תשיב כאילו הוא מהלך בעצמו מ"מ לבסוף מסיק דאינו כן וגם מצד עצמה הסברא נכונה לחלק ביניהן דודאי טפי יוכל לכוון ביושב על החמור שאינו עושה מאומה ואינו עיף ממהלך ברגליו דודאי הוא טריד טפי והוא עיף מהליכת רגליו וא"כ ודאי דאין ללמוד זה מזה אפי' לטעמא דרש"י דנוכל לומר דאף דקשה עליו עיכוב הדרך מ"מ הוא עדיף טפי ממהלך דלא יוכל לכוון כלל ודווקא לענין יושב מהני האי טעמא דקשה עליו עיכוב הדרך משום דיושב יוכל לכוון טפי וא"כ אין ראי' מהך דהכא:

אמנם עיקר ראייתם דהתוס' והרא"ש מסוגיא דאבוהו דשמואל ולוי דהכי אמרינן לקמן אבוהו דשמואל כו' הוי מקדמי ומצלי וכי הוי מטי זמן ק"ש קרו. ורצה לומר דהוי מצלי תיכף בעלות השחר קודם זמן דמשיכיר בין כו' דזמן תפלה הוא תיכף בעלות השחר כמ"ש הרא"ש בריש פרקין דומיא דתמיד השחר שהיה קרב תיכף בעלות השחר כדתנן ביומא ר"פ אמר להם הממונה וזמן ק"ש אינו אלא משיכיר וקאמר עלה כמאן כי האי תנא דתניא כו' וגירסת הרא"ש שם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר כו' ומתפלל ולכשיגיע זמן ק"ש קורא רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל במאי קמפלגי כו' ועכ"פ ת"ק סבר תפלה מעומד עדיף אף שאינו סומך גאולה לתפלה וא"כ אבוהו דשמואל ולוי כת"ק ס"ל ולענין הלכה פסק בה"ג כרשב"א דמסמך גאולה לתפלה עדיף אף שאינו מתפלל מעומד וכמו שיתבאר שיטתו לקמן וא"כ מוכת דרשאי להתפלל במהלך לרשב"א דהלכתא כוותיה וכן הוא להדיא בתוס' ד"ה מסמך גלת"פ בה"ג פסק הלכה כרשב"א ומשמע כו' עי"ש ואפי' להרא"ש דפוסק כת"ק מ"מ לא פליג ת"ק אדרשב"א אלא היכי דמצי מצלי מעומד בביתו קודם שיצא לדרך אבל אם הוא כבר בדרך גם ת"ק מודה דמתפלל במהלך דלא מצינו דפליג ארשב"א בהא ועיין. זהו עיקר ראייתם של התוס' והרא"ש דרשאי להתפלל במהלך ולכך הוצרכו לחלק בין הביננו לתפלת י"ח:

אבל קשה לי טובא על דבריהם ועל גרסתם חדא דהא בההיא ברייתא תני נמי מביאין לו שופר ותוקע וא"כ איירי נמי בתפלת יו"ט ושבת שאינו אלא ז' ברכות וא"כ מאי איכא בין זה להביננו שהיא נמי ז' ברכות וכן הקשה הרשב"א ותירוצו דחוק ודוחק לומר דמיירי בתפלת מוסף דר"ה דאוושי ברכות טובא דמשמע מברייתא דבכל שבת ויו"ט נמי דינא הכי ולא נקיט ר"ה רק משום שופר ועוד דלפי גרסא זו דגרסינן גם ברישא ומתפלל א"כ מאי איכא בין רישא לסיפא ולמה פלגינהו בתרתי בבי ולא ערבינהו כחדא ולתני השכים לצאת לדרך או לישב בקרון או בספינה מביאין לו כו' ומתפלל כו' ומדפלגינהו בתרתי בבי ש"מ דתרי מילי נינהו וליכא למימר דבאמת לא הי' בגרסתם בבא השניה דבתוספתא תני להדיא בתרי בבי והאמת דגם בתוספתא הגרסא משובשת דבתוספתא לא תני ומתפלל כלל גם בבבא השניה וא"כ ג"כ ליכא נ"מ בין רישא לסיפא ועוד דלישנא דרשב"א דאמר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל משמע דבחדא בבא מודה ת"ק לרשב"א דהכי משמע לישנא דבין כך ובין כך בכל הש"ס והכי נמי לעיל בדברי רבי דאמר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל נמי הכי פירושו דבין באין לו מי שיאחז את חמורו דמודית לי שישב במקומו ויתפלל ובין ביש לו מי שיאחז את חמורו דפליגת עלי בתרווייהו ס"ל דישב במקומו ויתפלל וכן לעיל (כב.) ר"י אומר בין כך ובין כך מוציא בשפתיו נמי כך פירושו לפי פירש"י שם. ואפי' לפמש"כ שם נמי אתי שפיר ועכ"פ אי הנך תרי בבי כחדא נינהו ולית בינייהו שום חילוק לא שייך כלל לישנא דבין כך ובי"כ כיון דגם ת"ק לא מפליג בינייהו מידי וכל היכי דאמרינן בין כך ובין כך בכל הש"ס בכולהו הוי פירושא הכי דבחדא בבא מודה גם ת"ק ועלה קאמר אידך דבין כך ובי"כ בתרווייהו הדין שוה דוק ותשכח וא"כ לישנא דבי"כ ובי"כ דקאמר רשב"א לא יתיישב כלל לגי' הרא"ש וגם לא לפי גירסת התוספתא שלפנינו:

לכך נראה דהעיקר כגי' הש"ס כמו שהוא לפנינו בגמ' דברישא בהשכים לצאת לדרך לא גרסי' כלל ומתפלל משום דברישא דמיירי במהלך ברגליו גם ת"ק מודה דאינו מתפלל מקודם משום דיוכל להתפלל בדרך ולעמוד בשעת תפלה ולכך ממתין עד שיגיע זמן ק"ש בכדי שיסמוך גלת"פ וגם יתפלל מעומד רק בהשכים לישב בקרון או בספינה שלא יוכל לעמוד כלל בעת תפלה בהא הוא דס"ל לת"ק דמתפלל מקודם משום דתפלה מעומד עדיף ואהא פליג רשב"א ואמר בין כך ובי"כ קורא ק"ש ומתפלל ר"ל בין ברישא דקמודית לי דמתפלל אח"כ ובין בסיפא דפליגת עלי בתרווייהו ס"ל דקורא ק"ש ומתפלל משום דמסמך גלת"פ עדיף וא"כ אתיא שפיר לישנא דבין כך ובי"כ כמו שהוא בכל הש"ס וגם אתיא שפיר הא דפלגינהו לתרי בבי ולפ"ז ליכא שום מ"ד דיהי' רשאי להתפלל במהלך רק דמחוייב לעמוד. והא דקאמר ר' לעיל בין כך ובי"כ יושב במקומו ויתפלל כבר כתבנו לעיל דאין ראי' כלל מיושב למהלך דיושב שאני משום דמצי לכוון (ואבוהו דשמואל ולוי מיירי ביושב בקרון או שהיו רוכבים ע"ג חמור) ועוד מצאתי בתר"י דמפרש טעמא דר' דאמר בי"כ ובי"כ ישב במקומו ויתפלל דלא כפי' רש"י משום דקשה עליו עיכוב הדרך רק משום שלא תתבלבל כוונתו בעלי' ובירידה. ולפ"ז ודאי דאין כאן ראי' כלל למהלך וע"ש בתר"י ותראה מבואר שם מדבריו דאינו רשאי להתפלל במהלך ודלא כהתוס' והרא"ש וע"כ צריך לומר דאיהו מפרש לסוגיין דאבוה דשמואל ולוי כמו שכתבנו דהעיקר כמו שהוא הגרסא בש"ס שלפנינו וכנ"ל וא"כ מצאנו סמך לדברינו מדברי תר"י. רק דבאמת אין אנו צריכין לטעמא דתר"י שכתב משום שלא יתבלבל בעליה ובירידה דבלא"ה אפי' לטעמא דרש"י נמי איכא לפלוגי בין יושב למהלך וכמ"ש. ובטעמא דתר"י יש לדון קצת מהא דהאומנין דצריכין לירד ולהתפלל ולא חיישינן לבלבול הדעת דעלי' וירידה וצריך לומר דשאני התם משום דבראש האילן איכא בלבול הדעת טפי ולכך לא חיישינן לבלבול דעלי' וירידה. ועכ"פ העולה מזה להלכה דנראה עיקר כשיטת תר"י דאינו רשאי להתפלל במהלך כלל תפלת י"ח ולא גרע תפלת י"ח מהביננו דאינו מתפלל אלא מעומד דווקא כנלע"ד ועיין:

ולענין הלכה איכא ב' שיטות בה"ג פסק כרשב"א ודלא כאבוהו דשמואל ולוי דסברי כת"ק. והיינו משום דרב אשי דהוא בתרא קאמר לא חזינן לרבנן קשישי מינן דעבדי הכי וקמפרש בה"ג כפשוטו דרב אשי קאמר על רבנן קשישי דהוו אחרי אבוהו דשמואל ולוי עד דורו של רב אשי דהרבה זמן וכמה דורות הוי בין שמואל לרב אשי דשמואל ולוי היו תחלת אמוראים ורב אשי הוי סוף זמן אמוראים ולכך קאמר רב אשי שפיר דרבנן דהוו קשישי מיני' היינו כל אותן רבנן שהיו אחרי שמואל ולוי וידעו דבריהם ואפ"ה לא הוי עבדי כן ש"מ דל"ס להו כוותייהו וא"כ גם אני איני רוצה למעבד כוותייהו ולכך כיון דרב אשי ורבנן דהוו קשישי מיניה כולהו לא ס"ל כאבוהו דשמואל ולוי דסברי כת"ק לכך גם בה"ג פסק דלא כוותייהו ופוסק כרשב"א:

ומה שכתבו התוס' בשם מהר"מ דכי הוי הדר לביתי' הוי מצלי מעומד דנראה מדבריהם דהם מפרשים כן ברשב"א גופיה קשה להולמו כמו שהאריך בזה הט"ז. ועוד אני מוסיף דליכא למימר הכי דא"כ מאי קאמר בגמ' במאי קמפלגי מ"ס תפלה מעומד עדיף כיון דגם לרשב"א יתפלל מעומד אחר שיבוא לביתו. ואין לומר דבאמת רשב"א איירי בכל גוונא בין אם הוא בא לביתו באותו היום בין אם הוא כל היום בדרך ולא מצי להתפלל כלל במעומד אפ"ה קאמר רשב"א דקורא ק"ש ומתפלל ואהא פליג ת"ק בלא מצי הדר לביתי' ולהתפלל במעומד דיתפלל מקודם דתפלה מעומד עדיף דזה אינו דא"כ במצי הדר לביתי' לית כאן פלוגתא כלל דגם ת"ק מודה לרשב"א וא"כ מאי קאמרי ליה רבנן לרב אשי ולעביד מר כאבוה דשמואל ולוי דסברי כת"ק הא בגוונא דהוי עביד רב אשי גם ת"ק מודה וזהו קושיא עצומה על פי' מהר"מ יותר מכל מה שהקשה עליו הט"ז שם. ועכ"פ פשטא דסוגיין ודאי דאינו כפי' מהר"מ רק דרשב"א סבר דמצלי בדרך ואינו צריך להתפלל כלל בביתו אח"כ ורב אשי דהתפלל אח"כ בביתו לפנים משורת הדין הוא דעביד ולא התפלל שנית רק דרך נדבה ולכך לפסק בה"ג דפסק כרשב"א א"צ להתפלל כלל שנית אף אי הדר לביתו באותו יום אם לא שיתפלל דרך נדבה ובכל התנאים הצריכים לתפלת נדבה וכמו שנתבאר לעיל:

ושיטה ב להר"ח דפוסק כאבוה דשמואל ולוי וכת"ק והיינו משום דאיהו מפרש לא חזינן לרבנן קשישי מינן דקאמר רב אשי כמ"ש הרא"ש דלא עבדי כן בנפיק לפרקא אבל במהלך בדרך לא פליגי אדאבוה דשמואל ולוי ולכך פוסק כאבוה דשמואל ולוי כיון דגם ר"א לא פליג עלייהו לכך נקטינן כוותייהו ועם כי הרא"ש כתב כי מסתבר לו טפי שיטת ר"ח מ"מ לענ"ד הקלושה נראה פשטא דשמעתין דלא חזינן לרבנן קשישא דעבדי הכי טפי כפי' בה"ג דאיהו מפרש כפשוטו ועיין בזה:

ודע דלשיטת רש"י בריש מכילתין וכן הוא שם בתר"י דברכות ק"ש המה מלתא באנפי נפשה ויוכל לאומרם אף כשקורא ק"ש שלא בזמנה ואינם כשאר ברכת המצות והפירות ועיין במה שביארנו בזה באורך בריש מכילתין א"כ תקשה על אבוה דשמואל ולוי אמאי לא אמרו נמי ברכות ק"ש אף דלא מטו זמן ק"ש בכדי שיסמכו גאולה לתפלה וק"ש יקראו אח"כ בדרך לכשיגיע זמנה. וכן ת"ק ורשב"א במאי פליגי כיון דיוכל לומר הברכות ולהתפלל מעומד בביתו ונמצא דיסמוך גלת"פ וגם יתפלל מעומד וא"כ מאי טעמא דרשב"א דאמר שיתפלל בדרך. ודוחק לומר דלא הוה להו פנאי כ"כ להתעכב בביתם דנראה דלאו משום דלא הוי להו פנאי הוא רק משום דלא מטי זמני' וצריך לומר דברכות ק"ש נמי אין לאומרם כי אם בזמן ק"ש דהיינו משיכיר דאף דזמנם אח"כ נמשך יותר מזמן ק"ש כדתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ומסקינן מאי לא הפסיד לא הפסיד ברכות ולחד שיטה שם זמנם כל היום ולחד שיטה זמנם עד ד' שעות כמו תפלה ועכ"פ זמן תפלה ודאי דאית להו לברכות ק"ש מ"מ בהתחלת זמנם צריך לומר דאינם מתחילים רק בזמן ק"ש ולכך לא הוי אמרי הברכות מקודם כיון דעדיין לא הגיע זמן ק"ש. מיהו צ"ע בסוגיא דלעיל דאמר והאי דלא אמר יוצר אור משום דלא מטי זמני' דמשמע משם דדוקא ברכת יוצר קפדינן על זמנה שיהי' ודאי יום דהיינו משיכיר אבל שאר ברכות לא אכפת לן ויוכל לקרותן תיכף משעלה עמוד השחר וא"כ אכתי ה"ל למימר שאר ברכות ולמסמך גלת"פ דהא מסקינן לעיל דסדר ברכות אינן מעכבות ואפשר אף דסדר ברכות אינם מעכבות מ"מ עדיף טפי לאומרם על הסדר מלאומרם שלא על הסדר ולמסמך גלת"פ דסמיכת גלת"פ לא חשיב כ"כ כמו שהוכחנו מסוגיות דלעיל דיוכל לבטל לאיזה צורך מצוה ועיין במש"ל בסוגיא דרב משי ידי' ועדיין הדבר צריך תלמוד:

דף ל:

טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשחרית כתבו התוס' דל"ג לה דהא ערבית בלא"ה אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשין החודש בלילה. ונראה מדבריהם דבמוספין אין מחזירין מפני שיכול לאומרה במנחה שפיר גרסינן לה ולא אכפת לן במה שאין התפלות סמוכות זו לזו אבל ברי"ף ורא"ש לא גרסי גם להא דמוספין ובאר הרא"ש דטעמא דמפני שיכול לאומרה כו' לא שייך רק בשני תפלות הסמוכות כגון שחרית ומוסף אבל ממוסף למנחה לא סמכינן כיון דאינם סמוכות וע"כ כ"ש דל"ג להא דערבית וכן עיקר ופשוט:

שם תוס' ד"ה מסתברא. התוס' מסקי דהמנהג כר"ת דכל זמן שלא עקר רגליו חוזר אפי' בדברים שאין מחזירין אותו. והרא"ש מסיק דלא כר"ת רק כיון דסיים הברכה שוב אינו חוזר ואפי' אם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי משום הפסק רק אם סיים תפלתו ורוצה לחזור ולהתפלל דרך נדבה רשאי אבל באמצע תפלתו אינו חוזר משום דהוי הפסק באמצע תפלתו ומכאן תשובה למ"ש הב"י בשם או"ח שכ' בשם ה"ר יונה דאם טעה והזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסק דהא חזינן הכא דאפילו מאורע של אותו היום גופי' אם חוזר בדבר שא"צ לחזור הוי הפסק לשיטת הרא"ש ועיין לקמן (לד) בתוס' ד"ה אמצעיות בסופו ג"כ דלא כהב"י ושם יתבאר אי"ה ועיין במש"ל בשם הט"ז וכל זה פשוט מיהו יש לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד וא"כ אין ראי' מהך דהכא ועיין:

סליק פירקא

תוכן העניינים

דברי דוד ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה