דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ג - מי שמתו
דף יז:
גמ' מי שמתו כו' פטור מק"ש ומתפלה ומתפלין ומכל מצות האמורות בתורה הוא הגירסא בש"ם דילן ובתר"י לא גרס ומכל מצות האמורות בתורה וכ"ה הגי' ברי"ף ועפ"ז רצה לפרש דדוקא מהנך הוא דפטור משום דבעי כוונה ואגב טרדתו לא יוכל לכוון אב בשאר כל המצות דלא בעי כוונה הוא חייב ע"ש בדבריו ולבסוף מסיק דאינו כן רק דפטור מכל המצות והנך תלתא דנקט לרבותא דפטור אף מהנך דחמירי ומכ"ש דפטור משאר כל המצות. והנה מאי דכתב דהני נקט לרבותא אף דחמירי יש לגמגם בו דמאי רבותא איכא בהנך כיון דאיכא למטעי ולומר דדוקא מהנך הוא דפטור משום דלא מצי לכוון. אבל הדין מצד עצמו ודאי אמת דפטור מכל המצות דהא להדיא תני כן בברייתא ואינו מברך ואינו מזמן כו' ופטור מכל המצות כו' והש"ס לא פריך מברייתא אמתניתין רק מוטל לפניו אין כו' משמע דבשאר מילי ליכא למפרך מידי מברייתא אמתניתין א"כ ש"מ דגם מתניתין פטר לי' מכל המצות ואין לומר דלהכי לא פריך מהא דברייתא אמתני' דידע דאיכא לשנויי תנאי היא דברייתא סבר כחכמים דעוסק במצוה פטור מהמצוה ולכך לא פטר רק מהנך תלת דבעי כוונה ולכך לא פריך רק ממוטל לפניו כו' דזה אינו דא"כ גם ממוטל לפניו לק"מ דאימא דלכך פטר לי' הברייתא אף באינו מוטל לפניו משום דס"ל עוסק במצוה פטור מהמצוה ולכך גם באינו מוטל לפניו עכ"פ עוסק במצוה מקרי אבל תנא דמתניתין דלית לי' עוסק במצוה ולא קפטר לי' רק מהנך תלת משום כוונה אימא דלהכי בעינן דוקא מוטל ל ניו דאז צערו מרובה ולא מצי לכוון אבל באינו מוטל לפניו שאין צערו מרובה כ"כ אימא דשפיר מצי לכוון ולכך חייב אלא וודאי דטעמא דמתניתין וברייתא הכל חדא וא"כ ע"כ גם במתניתין ע"כ דפטור מכל המצות ועוד דא"כ ה"ל למפרך ממתניתין אברייתא ולשנויי כתנאי דזהו דרכו של הש"ס בכל מקום ומדלא פריך הכי ש"מ דגם מתני' פטר לי' מכל המצות לכך נראה עיקר כגירסא דידן דגרס גם במתניתין ופטור מכל המצות ועיין:
שם נושאי המטה וחילופיהן כו' את שלפני המטה צורך בהן פטורין כו'. כן הוא גי' רש"י והתוס' הקשו על גי' זו עי"ש והנה אם כי קושיית התוס' יש ליישבה עיין במופרשים מ"מ העיקר כגי' התוס' והרי"ף והרמב"ם דגרסי את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה ה צורך בהן פטורין ואת שאין למטה צורך בהן חייבין ולא מחלקי כלל בין לפני א א ובין לאחר המטה רק בין צורך בהן לאין צורך בהן דהיא נכונה יותר בלישנא דמתניתין ובסברא והוא פשוט:
שם פטור מק"ש כו'. שיטת רש"י לקמן בגמ' דהא דתני הכא פטור הוי דומיא דפטור דתני גבי חתן שאם בא להחמיר על עצמו רשאי ואף רשב"ג לא קאסר רק משום יוהרא אבל בלא יוהרא ליכא איסורא במלתא וא"כ לפי מאי דהסכימו התוס' והרא"ש לעיל גבי חתן דהאידנא דאין אנו מכוונים בלא"ה כל אדם רשאי להחמיר על עצמו וליכא יוהרא כלל במלתא ואדרבא להיפוך איכא יוהרא אם אינו קורא דנראה דבכל שאר זימני הוא מכוון א"כ הוא הדין גבי אונן נמי דינא הכי מיהו איכא לעיוני במאי דכתבו התוס' והרא"ש גבי חתן בזמן הזה שאם אינו קורא איכא יוהרא דהא לפי דנראה מדברי רש"י בסוכה (כו.) דלמאן דס"ל העוסק במצוה פטור מהמצוה חתן פטור מכל המצות אף מאותן דלא בעי כוונה וא"כ אף אי מצי מכוון נמי וא"כ מאי יוהרא איכא אך התוס' אזלי שם לפי שיטתם וכמו שנתבארו דבריהם בארוכה בסוף פ' הי' קורא וא"כ אתי שפיר] ואפי' לפי שיטת רש"י שכתבנו בפ' הי' קורא דמשום עוסק במצוה הוא פטור אף דמצי מכוון וא"כ ליכא יוהרא מ"מ אם בא להחמיר על עצמו ודאי רשאי אף בכל עוסק במצוה וה"נ גבי אונן דכוותי' שאם בא להחמיר על עצמו רשאי ולכך פי' ואינו מברך אינו זקוק לברך. אבל התוס' וכן הרא"ש וכל הפוסקים הביאו בשם הירושלמי שאם בא להחמיר על עצמו אינו רשאי ועוד הוסיף הרא"ש להקשות מסוגיא דידן דאמר הכא חוץ לד"א נמי אסור. והנה מסוגיא דילן ל"ק לרש"י דאיהו גריס לקמן חוץ לד"א נמי פטור וכמו שהוא הגי' בש"ס דילן ומהא דמקשה הגמ' מהא דלא יהלך בביה"ק נמי לא קשה כ רש"י כמו שיתבאר לקמן אי"ה דאדרבא לשיטת רש"י כמעט ניחא טפי. אך מהירושלמי ודאי מוכח דלא כרש"י וכן תנא להדיא במס' שמחות (פרק העשירי) שאם בא להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו של מת ובירושלמי קאמר עוד טעמא אחרינא מפני שאין לו מי שישא משאו ועיין בתוס' שהקשו רישא וסיפא דהירושלמי אהדדי והעיקר כתי' ה"ר נתנאל שהביאו התוס' דלעת ערב בשעה שבא להחשיך על התחום הוא דשייך אנינות אבל בכולה יומא לא ומה שהקשו התוס' דאכתי לטעמא דמפני כבודו תקשה כבר כתב הרא"ש במס' מ"ק דטעמא דמפני כבודו נמי לא שייך רק היכא שיכול להתעסק כגון בחול אבל בשבת ויו"ט דאסור להתעסק בצורכי של מת אין כאן כבודו של מת כלל. גם מה שכתב הרא"ש בשמעתין דביו"ט ראשון לא הוי אונן רק משום דרשאי לקובר ע"י עממין וגם רשאי להחשיך על התחום ובצירוף הנך תרתי טעמי הוא דהוי אונן אבל בחדא מנייהו לא הוי אונן ג"כ העיקר כמ"ש הרא"ש במס' מ"ק דבחדא מנייהו לחוד הוי אונן והיינו כתירוץ ה"ר נתנאל דבמחשיך על התחום לחוד הוי אונן לעת ערב וה"נ ביו"ט ראשון בבא לקוברו ע"י עממין הוי אונן וכן פסק בשו"ע ועיין ולפ"ז הא דמקשה בירושלמי מלולב ותקיעת שופר פריך על שני הטעמים גם אטעמא דמפ"כ. ובענין שני הטעמים דהירושלמי פסקינן ג"כ כטעמא דמפ"כ וכן הוא בא"ר ואף שראיתי מי שכתב בהיפוך זה העיקר כדכתיבנא:
ודע דלפי מה שכתבנו לעיל דאונן פטור מכל המצות כדקתני בהדיא בברייתא א"כ ע"כ טעמא דאונן פטור אינו מפני שהוא טרוד כמו חתן דא"כ לא הוי פטור רק מק"ש וממצות דבעי כוונה וכמו שכתבנו לעיל פ' הי' קורא בכוונת הברייתות במס' סוכה דחתן אינו פטור רק ממצות דבעי כוונה ולכך לא תני התם במתניתין דהי' קורא רק פטור מק"ש אבל בכל שאר מצות דלא בעו כוונה גם חתן חייב מפני שאינו מתבטל מטרדתו ויכול לקיים שתיהן וא"כ מדחזינן דאינן פטור מכל המצות ע"כ דאונן לא מקרי טריד לחוד רק דחשיב עוסק במצוה במעשה דהא באמת איכא עסק במעשה ממש לעסוק בצרכי המת ואף היכי דיש לו מי שישא משאו מ"מ מפני כבודו של מת דנראה דאינו חשוב עליו המת לעסוק הוא בעצמו לכך חשבינן לי' כעוסק ממש ולכך הוא פטור מכל המצות אף דלא תליא בכוונה. ורש"י דפירש במתניתין טעמא דאונן פטור מפני שהוא טרוד והוי כמו חתן היינו משום דרש"י אזיל לשיטתי' בסוכה בחתן דמשום טרדא דמצוה לחוד נמי הוא פטור מכל המצות למאן דאית לי' עוסק במפ"מ וגם הנך טעמי דאמר בירושלמי מפ"כ של מת או משום שאין לו מי שישא משאו נמי לא הוי שמיע לרש"י וא"כ משום עסק לחוד לא הוי פטור אלא בשעת עסק אבל בשעה שאינו עוסק או שיש לו מי שישא משאו הי' הדין נותן לכאורה שהוא חייב כדחזינן גבי המשמר את המת וגבי החופר כוך שאם היו שנים זה משמר וזה קורא ומדחזינן דמתניתין סתמא קתני דאונן פטור ולא קמפליג בין אם הוא אחד או שנים כדמפליג גבי המשמר וגם לא קמפליג בין בשעה שהוא עוסק לשעה שאינו עוסק ש"מ דבאונן בכל ענין פטור לכך הוכרח רש"י לפרש דמשום טרדתו הוא פטור ולכך פטור אפי' בשעה שאינו עוסק או שיש לו מי שיעסוק דמ"מ הוא טרוד וכוונת רש"י נמי למפטרי' מכל המצות דמשום דהוא טריד מקרי עוסק במצוה ופטור מכל המצות כמו גבי חתן דלרש"י נמי דינא הכי וכמו שנתבאר לעיל בדברינו סוף פ' הי' קורא באריכות ועיין היטב בכל זה:
ודע דמדברי תר"י שהבאתי לעיל מוכח דס"ל כפי' רש"י בסוכה דת"ק ושילא לית להו העוסק במפ"מ ואפ"ה פטור מק"ש ותפלה ותפלין ולכך רצה לפרש גם במשנתינו כן עד דמסיק לבסוף דאי אפשר לפרש כן משום דלא קי"ל כן רק כברייתא דחנניא דאית לי' עוסק במצוה וא"כ באמת חתן פטור מכל המצות וה"נ אונן אבל לפי יתר הפירושים שכתבנו שם ודאי דאין סברא דלא לפטר רק מהנך תלתא דהא כולה אית להו העוסק במפ"מ וא"כ ודאי דפטור מכולן ועיין בזה:
שם מוטל לפניו אין שאין מוטל לפניו לא ורמינהו כו' תרגמא רב פפא אמחזיר פניו הא ודאי דליכא לפרושי בכוונת המקשה דהוי ס"ד במתני' במוטל לפניו דוקא דטעמא דמתניתין הוא משום לועג לרש ולכך דוקא במוטל לפניו הוא דאסור משום לועג לרש אבל משום עוסק במצוה לית לי' לתנא דמתניתין דלפטר דזה ודאי אי אפשר להעלות על הדעת כלל דא"כ מ"ט תני מתו דוקא הא משום לועג לרש אף במת דעלמא שאינו מתאבל עליו נמי אסור. ועוד דא"כ אמאי תני פטור אסור ה"ל למתני דבלועג לרש איסורא איכא ובשלמא אי משום עוסק במצוה שפיר שייך למתני פטור ואף למאי דמסקו התוס' בשם הירוכלמי דאינו רשאי להחמיר על עצמו מ"מ שייך שפיר למתני לשון פטור לאשמעינן הך דינא דעוסק במפ"מ ואינו צריך לילך לבית אחר לקרות ק"ש ולהתפלל משום דעבמפ"מ. ועוד דעיקר הדין הוא דפטור והאיסור נמשך מהפטור דמשום דהוא פטור אינו רשאי להחמיר מפ"כ ש"מ ולכך שייך שפיר למתני לשון פטור כיון דזה הוא עיקר הדין. אבל אי טעמא דמתני' משום לועג לרש לחוד א"כ ודאי דצריך לילך לבית אחר ולקרות ק"ש כו' וא"כ אין כאן פטור כלל רק דאסור לקרות בבית שהמת בו וא"כ לא שייך כלל למתני פטור רק אסור ועוד מאי דתני בתר הכי נושאי המטה כו' ומחלק בין לפני המטה בין לאחר המטה לפי פירש"י ודוקא ביש למטה צורך בהן ולפי פי' התוס' מחלק בין צורך בהן לאינו צורך בהן וא"כ ע"כ דטעמא הוא משום עוסק במצוה דאי משום לועג לרש לא שייך לפלוגי כלל בין לפני המטה ובין לאחה"מ ובין צורך בהן לאין צורך בהן רק בין תוך ד"א לחוץ לד"א דבתוך ד"א הכל אסורין וחוץ לד"א הכל שרי. ועוד דרב פפא דמשני דגם הברייתא מיירי במוטל לפניו דווקא ובמחזיר פניו א"כ נצטרך לומר דגם הברייתא לא ס"ל עוסק במצוה רק משום לועג לרש והא ודאי ליתא דא"כ בשבת אמאי מברך וחייב בכל המצות הא בטעמא דלועג לרש לא שייך כלל לחלק בין שבת לחול. לכך נראה דגם המקשה ידע דטעמא הוי משום עוסק במצוה רק דהוי ס"ד דסברת תנא דמתני' הוא דלא מקרי עוסק במצוה רק במוטל לפניו והנה לפי פירש"י ודאי דאיכא סברא למימר הכי דהא לרש"י משו"ה הוי עוסק במצוה משום דטריד דטרדתו משוי לי' לעוסק במצוה וכמש"ל בכוונת דבריו א"כ ודאי מסתבר לומר דעיקר טרדתו אינו רק במוטל לפניו אבל באין מוטל לפניו אינו טרוד עוד וא"כ לא מקרי עוסק במצוה ואפילו לפי מה שהעלתי לעיל דאונן לאו משום טרוד לחוד הוא דפטור דא"כ לא הוי פטור רק ממצות דבעי כוונה דהיינו ק"ש כו' ומדחזינן דהברייתא פטרה לי' מכל המצות ש"מ דהוי עוסק במצוה במעשה וגם כתבנו דגם במתניתין נמי גרסינן כן וא"כ לכאורה ליכא תו לפלוגי בין מוטל לפניו לאי"מ לפניו כיון דלאו משום טרדא פטרינן לי'. מ"מ ניחא דהא כבר כתבנו דהעיקר כשיטת התוס' בשם הירושלמי דאפי' באינו עוסק בצרכי המת נמי פטור מפני כבודו ש"מ וא"כ שפיר הוו ס"ד דהמקשה ודרב פפא דטעמא דמפ"כ של מת לא שייך רק במוטל לפניו אבל באי"מ לפניו אין כאן מפ"כ של מת כנ"ל פשוט בכוונת המקשה ובר"פ דתרגמא אמחזיר פניו ועיין:
שם מתו ומשמרו אין אבל מהלך בביה"ק לא ורמינהו לא יהלך אדם בביה"ק כו'. לכאורה אינו מובן דמה ענין מתו ומשמרו למהלך בביה"ק דמהלך בביה"ק טעמא משום לועג לרש ואינו אסור רק בביה"ק אבל אינו פטור מק"ש ובודאי מחוייב ללכת למקום אחר ולקרות ק"ש אבל מתו ומשמרו פטור לגמרי. ולא מבעי לרב אשי פטור אפילו בבית אחר דכ"ז שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ואפי' לרב פפא נמי ע"כ צריך לומר דאינו צריך לילך לבית אחר ולקרות ק"ש דנהי דאם הוא בבית אחר חייב בק"ש מ"מ אם הוא בבית שהמת שם א"צ לילך למ"א ולקרות מפ"כ של מת דבזה נמי איכא כבודו שלא יעזבנו וילך למ"א דאל"ה לא הוי שייך כלל למתני לישנא דפטור כיון דהוא מחוייב לילך לבית אחר ולקרות אלא ע"כ דא"צ וכדכתיבנא וא"כ לכאורה אין כאן קושיא כלל מביה"ק דמהלך בביה"ק ודאי דמחויב ללכת משם ולקרות. ונראה דעיקר קושיית הגמ' הוא על סיפא דברייתא דבשבת מחוייב לברך וחייב בכל המצות ולא מבעי' לר"פ דקאי אמחזיר פניו ומיירי הכל בבית אחד ודאי דשפיר קא קשיא לי' להגמ' והכי קפריך מתו ומשמרו אין ר"ל דדוקא במתו ומשמרו משום עוסק במצוה קפטרת לי' אבל משום לועג לרש לא אכפת לך כלל דהא בשבת מברך כו' אף דאכתי איכא משום לועג לרש אפ"ה קשרית לי' והתניא לא יהלך אדם בביה"ק כו' ש"מ דמשום לועג לרש נמי איסורא איכא ואפי' לרב אשי נמי יהי' שפיר קושיית הגמ' דהא רב אשי לא פליג על רב פפא בפירושא דברייתא רק בהא דרב פפא מוקי לה להך דאינו מפרך כו' ובשבת מברך כו' אמחזיר פניו דוקא ורב אשי אמר דקאי אכולה מתניתין ואפי' על בית אחר אבל עכ"פ אמחזיר פניו נמי קאי וכדמשמע פשטא דברייתא דקאי אכולה ועי' רש"י ד"ה רב אשי כו' ע"ש וא"כ כיון דקאי עכ"פ אמחזיר פניו נמי א"כ שפיר קא קשיא לי' גם לרב אשי דתיפוק לי' דעכ"פ גם בשבת לתסר משום לועג לרש כנלע"ד פ שוט בכוונת המקשה ועיין:
ומשני ל"ק כאן תוך ד"א מתניתין חוץ לד"א כו'. מכאן מוכח דאפי' בבית שהמת בתוכו חוץ לד"א לית בי' משום לועג לרש דהא לרב פפא מיירי הברייתא הכל בבית אחד ואפ"ה בשבת מברך וחייב בכל המצות ש"מ דלית בי' משום לועג לרש אפי' בבית שהמת בתוכו כל שהוא חוץ לד"א ולרב אשי נמי קאי עכ"פ אמחזיר פניו נמי וכדכתיבנא לעיל וא"כ ג"כ מוכח כן והנה לא מבעי לפי מה שפרשנו לעיל בכוונת המקשה דעיקר קושייתו הוא מהא דבשבת מברך כו' ודאי דמוכח כן ואפי' אם נפרש איזה פי' אחר בכוונת המקשה דלא משבת קא פריך (הגם כי כעת לא ידעתי לפרש באופן אחר) מ"מ מוכח כן דהא עכ"פ צריך לומר דהא דבשבת מברך כו' דמיירי חוץ לד"א כי היכי דלא לתסר משום לועג רש דהא ודאי לא מסתבר למימר דמשום דהוא מחזיר פני לית בי' משום לועג לרש דהא בתלמודא לא מפליג רק בין ק ד"א לחוץ לד"א ולא קמפליג בין מחזיר פניו ללא מחזיר פניו ש"מ דבמחזיר נמי איכא משום לועג לרש כל שהוא תוך ד"א ולא שרינן לי' לאכול בהחזרת פנים אם אין לו בית אחר רק משום חיי נפש התירו והא דהצריכוהו להחזיר פניו היינו דלא יהי' גנאי כ"כ אבל עכ"פ איסורא דלועג לרש לא ניתקן בזה כל שהוא תוך ד"א א"כ מוכח שפיר בחוץ לד"א אפי' בתוך אותו הבית שהמת בתוכו לית בי' משום לועג לרש ולא חשבינן לכל הבית כד' אמות לענין זה ובאמת בלא"ה פסקו כן כל הפוסקים בסוף פירקין דלא קי"ל כרשב"א דכל הבית חשיב כד"א חוץ מהרי"ץ גיאת דפסק כרשב"א וכבר השיגו עליו כל הפוסקים עיין ברא"ש בסוף פרקין:
ועוד מוכח מזה דלרב פפא דמוקי הברייתא במחזיר פניו דוקא וכבר כתבנו לעיל בכוונתו דס"ל דטעמא דמפני כבודו של מת לא שייך רק במוטל לפניו דוקא א"כ מוכת מזה דלענין מפ"כ של מת לר"פ בכל הבית כולו ואפי' חוץ לד"א נמי איכא משום מפ"כ של מת מדלא שרינן רק בשבת חוץ לד"א דאז לא שייך מפ"כ כיון שאינו יכול להתעסק וכדכתבנו בשם הרא"ש במס' מ"ק אבל בחול דשייך מפ"כ אסור אפי' חוץ לד"א נמי ש"מ דמפ"כ לרב פפא שייך בכל הבית כולו וכל אלה דברים ברורים לע"ד:
ומזה ישבתי דברי המרדכי במס' מ"ק וז"ל שם גרסינן במס' ברכות א"ר זריקא א"ר אמי אמר ריב"ל אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת א"ר אבא ב"כ לא נצרכה אלא לד"ת וכ"ש מילי דעלמא א"ד ל"נ אלא לד"ת אבל מילי דעלמא לית לן בה והא דאסרי' דברי תורה היינו דוקא תוך ד"א כדאמרינן פ' מי שמתו לא יהלך בביה"ק כו' ומוקי לה תוך ד"א כדאמרי' מת תופס ד"א לק"ש אבל חוץ לד"א מותר אבל מילי דעלמא אפי' תוך ד"א וללישנא קמא אסור בכל החדר שהמת מונח בו עכ"ל המרדכי והב"י סי' שמ"ד נתקשה בהבנתו דמאי תלי זה בלישנא קמא ואי בעי למימר דכל החדר חשיב כד"א א"כ ללישנא בתרא נמי ע"ש שהניח בצ"ע והלח"מ בפ' י"ג מה' אבל ה"ט כתב וז"ל עוד ראיתי במרדכי שהביא השני לשונות הפוכי' מגירסא דידן דמאי דגרסי' בלישנא בתרא גריס לה המרדכי בל"ק ולפי גרסתו כתב בסוף לשונו אבל מילי דעלמא אפי' תוך דא ולל"ק אסור בכל אותו החדר שהמת מונח בתוכו ולא כתב לל"ק רק בעי מילי דעלמא דלל"ב מותר לפי גרסתו לכך כתב דלל"ק אסור ואח"כ כתב מסברתו דכל החדר חשוב כד"א ולא שיהי' זה תלוי בל"ק עד שיפול ע"ז תמיהת הב"י דכוונתו היא כמ"ש ברורה היא בעיני. ומ"מ קשה מה שפסק דכל החדר חשוב כד"א דהא כל הפוסקים זולתי רי"ץ גיאות פסקו דלא כרשב"א דאמר כל הבית כד"א וכמבואר בב"י א"ח סי' פ"ז עכ"ל הלח"מ. הנה מ"ש דגירסת המרדכי הפוכה מדידן האמת כן הוא כנראה בעליל אבל פירושו בדברי המרדכי דזה כתב מסברתו ולא תליא בל"ק כלל אף דמסיים ע"ז דכוונתו ברורה כמ"ש לענ"ד לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר הך פירושא ואי אפשר לאומרו כלל דהא להדיא כתב המרדכי היפך זה דלל"ב אינו אסור בד"ת רק תוך ד"א ומייתי ראי' מסוגיין ורק לל"ק כל החדר שהמת מונח בו אסור כמבואר לכל מעיין בדברי המרדכי אך במה שכתבנו לעיל בפירושא דשמעתין הנה דבריו ברורין ומבוארים ומוכרחים דהא כבר הוכחנו דמשום איסור לועג לרש לא חשיב כל הבית כד"א וזה מוכח משינויא דגמרא דמשני חוץ לד"א כו' כמש"ל וגם הוכחנו דלר"פ דמפ"כ של מת אינו שייך רק במוטל לפניו לענין זה כל הבית כולו מקרי מוטל לפניו אף חוץ לד"א וא"כ שפיר כתב המרדכי דלל"ב דרק בד"ת הוא דאסור ש"מ דטעמא הוא משום לועג לרש א"כ אינו אסור רק תוך ד"א אבל לל"ק דאפי' מילי דעלמא נמי אסור ובמילי דעלמא ודאי דלא שייך לועג לרש וא"כ ע"כ הטעם הוא מפני כבודו של מת לא התירו אפי' לאחרים לדבר בדברים בעלמא שלא מדבריו של מת בפני המת עכ"פ וא"כ דין האחרים הוא בפני המת דוקא לדידן כמו קרובים לרב פפא דמוטל לפניו דוקא שייך מפ"כ ש"מ ולענין מפ"כ לר"פ כל הבית כולו כד"א חשיב כמו שהוכחנו לכך שפיר כ' המרדכי דלל"ק אסור בכל החדר כו' כיון דע"כ טעמא הוא מפ"כ ועיין בזה כי לע"ד הוא נראה ברור ואמת בכוונת המרדכי:
ודע דגם לשיטת רש"י שכתבנו לעיל דפי' טעמא דאונן משום טרדא וא"כ בלא טעמו דמפ"כ ש"מ שפיר איכא סברא למימר דוקא במוטל לפניו הוא דאיכא טרדא וכמש"ל וא"כ לא מוכח מדלעיל רק דבכל הבית שייך טרדא אבל משום כבודו אין ראי' וא"כ לא יתיישבו דברי המרדכי לפי' רש"י לכאורה. הנה מלבד שאין זה קושיא כלל דהמרדכי יפרש כמו שכתבנו עוד אני אומר דגם לרש"י ע"כ צריכינן לטעמא דמפ"כ של מת ברב פפא דאל"כ אמאי תני פטור ולמה לא יצטרך ללכת לבית אחר ולקרות אלא ע"כ דגם לרש"י מוכרחים אנו לטעמא דמפ"כ רק דרש"י אית לי' דאפי' מפ"כ ש"מ אינו רק לפטור אבל אם רצה להחמיר על עצמו רשאי וא"כ גם לשיטת רש"י יהי' מוכח נמי דמפ"כ ש"מ שייך בכל הבית לר"פ ואתיין שפיר דברי המרדכי גם לרש"י מיהו בלא"ה המרדכי ס"ל כהתוס' וא"כ אין אנו צריכין לכל זה ועיין בזה היטב:
ומעתה נבאר בקצרה שיטת הרי"ף והרא"ש והתוס' הרי"ף הביא כאן הא דר' זריקא דגרסינן בפ"ק וכתב משום רב האי גאון דכלישנא קמא פסקינן דאינו אסור רק בד"ת אבל מילי דעלמא לית לן בה והנה פשט דברי הרי"ף משמע דתוך ד"א הוא דאסור אבל חוץ לד"א שרי וכן מוכח מפשטא דסוגיין וכמו שכתבתי לעיל בבאור דברי המרדכי להך לישנא דאינו אסור רק בד"ת א"כ ע"כ הטעם משום לועג רש ולועג לרש ליתא רק בתוך ד"א דוקא כדאמר בשמעתין וכן הבינו התוס' בפ"ק דברי הרי"ף דבתוך ד"א מיירי וכן הוא דעת הרמב"ם בפי"ג מהל' אבל וכמו שכתב הלח"מ שם הוא להדיא בירושלמי הביא הגר"א בביאוריו לשו"ע והרא"ש הביא דברי הרי"ף וכתב עלה וחוץ לד"א איירי ובביאורי הגר"א כתב ע"ז דהוא ט"ס וצ"ל ותוך ד"א איירי ודלא כהטור ורי"ו שהבינו דבריו כפשוטו דחוץ לד"א איירי ובאמת הי' מתקבל על הדעת מאד לומר כן בהרא"ש אלא שמ"מ קשה הדבר לומר דהטור ורי"ו תלמידי הרא"ש יטעו בכוונתו ודברי הטור מגומגמים מאד דנראה מדבריו דהך וחוץ לד"א דכתב הרא"ש הוא מדברי רב האי עצמו ולכך כתב דאי פסקינן דאינו אסור רק בד"ת וכר"ה אסור אפי' חוץ לד"א ואי פסקינן דאסור גם במיל דעלמא אזי אינו אסור רק תוך ד"א והוא ממש היפוך מדברי המרדכי מהקצה אל הקצה ובאמת דבריו תמוהים מאד דהעיקר נראה כמו שכ' המרדכי וכאשר בארנו דבריו לעיל ועכ"פ איך שיהי' כוונת הרא"ש. לדינא נקטינן כהתוס' והרמב"ם דאינו אסור רק בד"ת ורק תוך ד"א:
ודע ש עוד שיטה דפסק כל"ב דאפילו מילי דעלמא נמי אסור. ורוב הפוסקים פסקו כל"ק וכן עיקר:
שם ת"ר המוליך עצמות כו' וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת אהייא אלימא ארישא פשיטא מי גרע עצמות מס"ת אלא אסיפא. ג' שיטות בזה דעת התוס' דס"ת שוה לגמרי לעצמות דבלא סכנה אסור לרכוב עליהן אבל אם מפשילן לאחוריו כפיר דמי ובסכנה מותר לרכוב גם עליהן וכן בס"ת נמי דינא הכי וכוונת התוס' עיין ברא"ש דהרכיב ב' דבורי התוס' יחד והוסיף תיבת ודקאמר והעולה מכוונתם דבהא דבסכנה מותר לרכוב גם אס"ת הא מלתא דפשיטא היא ולא הוצרך להשמיענו כלל אלא דעיקר הרבותא דברייתא דתני כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת דלהוי שרי בלא סכנה להפשילה לאחוריו והגמ' ה"ק אלימא ארישא דקאי אאיסורא לחוד פשיטא דבאיסורא ליכא שום רבותא דמי גרע ס"ת מעצמות אלא אסיפא ר"ל דקאי אהתירא נמי וכיון דקאי אהתירא ממילא קאי נמי אדיוקא דרישא דלהפשיל לאחוריו בלא סכנה שרי ובהא איכא שפיר רבותא כן הוא כוונת התוס' עיין ברא"ש וברש"א והנה הגם דפירושם בגמ' הוא דחוק מאד ואינו מוכרח כלל דמי הגיד להם דבהא דבסכנה מותר לרכוב גם עלי' ליכא רבותא כלל ופשטי' דהגמ' משמע ודאי דזה הוא עיקר הרבותא וגם מש"כ דכוונת הגמ' הוא דלהוי קאי גם אדיוקא דרישא עיקר חסר מן הספר דדווקא דרישא מאן דכר שמי' מ"מ לענין דינא הי' דבריהם נראין אף אם נפרש כוונת הגמ' כפשוטו דקאי אסיפא ממש וגם בסיפא ממש איכא רבותא מ"מ מדחזינן דהברייתא מדמי ס"ת לעצמות מסתמא לגמרי מדמינן לה ומנ"ל לפלוגי בינייהו וא"כ ממילא שרי גם ב ס"ת להפשילה לאחוריו גם בלא סכנה כמו עצמות וכן א התוס' במנחות (לב:) כר"י דמותר לישב על מטה שס"ת עמו ודלא הונא דאסר ע"ש בתוס' ולרב הונא לא תקשה מברייתא דידן דאיהו דאמר כר"א דאסור וס"ל דר"א בלא מונח אארעא נמי אסר ודלא כמו דדחי שם בגמרא וכן בירושלמי שהביאו שם התוס' משמע דמפרש הך דר"א כפשוטו דאסור לישב על מטה שס"ת מונח עלי' וכר"ה אבל אנן פסקי' כר' יוחנן וכברייתא דידן דמשמע דמותר גם בלא סכנה ליתנה על החמור שהוא רכוב עליו וגם הך דר"א דחו התם בגמ' אליבא דר"י דגם ר"א אינו אוסר והא דפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' ס"ת דלא יחזיר אחוריו ס"ת ונפקא לי' הא מדתנן ביומא פרק ה' יצא ובא לו דרך כניסתו ואמרינן עלה בגמ' שם דגם לרבו אסור להחזיר אחוריו ע"ש ואנן הא ילפינן כבוד ס"ת מכבוד רבו בק"ו מפני לומדי' עומדין מפני' לא כ"ש עיין בפ"ק דקדושין (לג:) לא נחתי התוס' הכי או דס"ל לחלק דדרך שאני ועוד יש לחלק בכמה אנפי ועיין:
והרי"ף כתב וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת שאם הי' מתירא מפני הגנבים או לסטים מותר להניח ע"ג החמור שהוא רוכב עליו וכתב ע"ז הרא"ש משמע דקאי דוקא אסיפא עכ"ל הנה הבין הרא"ש דזה שהוסיף הרי"ף בדבריו שאם הי' מתירא כו' כוונתו למעוטי דלא קאי אדיוקא דרישא רק אסיפא לחוד הוא דקאי ונמצא דלא פליג הרי"ף על התוס' רק בחדא היינו בלא סכנה אסור להפשילו לאחוריו אבל באם הי' מתירא כו' ס"ל כהתוס' דמותר לרכוב גם על הס"ת עצמה והא דפשיטא לי' להרי"ף דלא קאי א דיוקא דרישא אף דפשטא דברייתא משמע דקאי אכולה י"ל דאיהו קאי כשיטת הרמב"ם דפסק כר"ה דאסור לישב על מטה שס"ת מונח עלי' וגם אסור להחזיר אחוריו לס"ת ולכך בלא סכנה ודאי דאסור להפשילו לאחוריו משום דאית בי' תרתי איסורי חדא דהוא יושב על מקום שהס"ת מונח ועוד שהוא מחזיר אחוריו לגבי ס"ת ולכך פי' הרי"ף דהך דכדרך לא קאי רק אסיפא ולא אדיוקא דרישא וכן א לפרש גם דברי הרמב"ם וכמו שהבין בדבריו הלח"מ בפי"ד מה' אבל ע"ש בדבריו:
אמנם תר"י קמדייק בדברי הרי"ף עוד כוונה אחרת דאי כדברי הרא"ש ה"ל הרי"ף לסיים שאם הי' מתירא כו' מותר ותו לא ומאי האי דכתב הרי"ף מותר להניחו ע"ג החמור שהוא רוכב עליו לכך פי' בתר"י דה"ק הרי"ף דאפי' בשעת הסכנה אסור לו לרכוב על הס"ת עצמה שיותר טוב שיאבד אותם משינהג בהם מנהג בזיון גדול כזה וברייתא דהי' בידו דוסקיא מלאה ספרים כו' מיירי דוקא בשאר ספרים לא בס"ת ולפ"ז צריך לפרש הך כדרך שאמרו כו' דלא להשוותן לגמרי אמרו רק כדרך שמקילין בעצמות בשעת הסכנה ה"נ מקילין בס"ת אבל אינם שוים דהא כדאיתא והא כדאיתא דס"ת דבלא"ה אסור להניחה ע"ג החמור שהוא רוכב והיינו כר"ה וכמש"ל ובשעת הסכנה לא שרינן רק להניח ע"ג החמור אבל עצמות דגם בלא סכנה שרי להפשילן אף לאחוריו לכך בשעת הסכנה מותר גם לרכוב עליהן ממש ויצא לו להרי"ף זה דהא ע"כ הך כדרך לא לגמרי אמרו דהא ברישא אינם שוים לפי שיטתו שפוסק כר"ה וכו' וכמש"ל. וכיון דלאו לגמרי אמרו מסתבר לי' להרי"ף דגם בסיפא לאו לגמרי שוים משום דהוא בזיון גדול לס"ת לרכוב עלי' ממש כנלע"ד בכוונת תר"י ולישנא דהרי"ף ודאי דהוא מורה ע"ז וכן יש לפרש גם דברי הרמב"ם הל' ס"ת פ"י הל' י"א עיין בהגר"א שמדייק מדבריו כן מדכתב וירכב עליו ש"מ דעל החמור קאמר דאי על הס"ת קאי ה"ל למנקט עליה בלשון נקבה דס"ת היא לשון נקבה כמבואר בקדושין פ"ק וכן עיקר:
דף יט.
גמ' ת"ר העם העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והוא יושב ודומם הם עומדים ומתפללים והוא עומד ומצדיק עליו את הדין כו' הנה פשטי' דלישנא דברייתא ודאי משמע דבזמן שהמת מוטל לפניהם אז ההספד חמור כ"כ דאין מפסיקין אותו כלל דהיינו שיקראו כל העם ק"ש במקומם ויפסיקו ההספד לגמרי הא לא עבדינן רק שהם נשמטים אחד אחד וקורין באופן שלא יהי' ההספד מופסק. וכ"ז בק"ש דאורייתא אבל תפלה דרבנן כלל כלל לא וכדאשכחן בנושאי המטה דמתניתין דמקילינן בתפלה טפי מק"ש כדתנן אלו ואלו פטורין מן התפלה. אין המת מוטל לפניהם אז אין ההספד חמיר כ"כ ורשאים להפסיק לגמרי גם לתפלה ולזה תני הם יושבים וקורין היינו במקומם מפסיקין ההספד וקורין והוא יושב ודומם מפני שהוא אונן כל זמן שלא נקבר המת עדיין דהכל מיירי קודם קבורה רק שהמת בבית אחר כמו שפירש רש"י ע"ש. הם עומדים ומתפללים כו' אבל ברישא לא תני מתפללים משום דהתם פטורים לגמרי מהתפלה וכן הוא ברמב"ם הטעם דהוא יושב ודומם מפני שהוא אונן כו' אבל הספד דלאחר קבורה ודאי דמפסיקין בין לק"ש בין לתפלה דלא יהא חמיר מקודם קבורה ואפ"ה כל שאין המת מוטל לפניהם מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה והא דתנן קברו את המת וחזרו כו' דמשמע דגם לאחר קבורה דוחה ק"ש תנחומי אבלים שאני דחמיר טפי מהספד דלאח"ק אבל הספד דלאח"ק מפסיקין כן הוא נראה מסוגיא דידן. אלא שצריך עיון דרב פפא בריש פרקין דתרגמא אמחזיר פניו ולדידי' גם האונן לא פטור רק אם הוא בבית שהמת בו א"כ אמאי באין המת מוטל לפניהם כו' הוא יושב ודומם הא כיון דאין המת מוטל לפניהם דהיינו בבית אחר כמו שפירש"י א"כ גם האונן יתחייב ואמאי הוא יושב ודומם ודוחק לומר דרב פפא לא ידע מהך ברייתא דעכ"פ אמאי לא מקשה הגמ' לר"פ מברייתא זו כיון דהגמ' הביא הך ברייתא הכא:
לכך הי' נראה יותר לפרש כפי' השני שכתב רש"י דמיירי שנתון לצד אחר ור"ל דמונח באותו בית עצמו רק לצד אחר דהיינו חוץ לד"א וכבר כתבתי לעיל בריש פרקין דלר"פ לענין כבודו של מת כל הבית כולו מקרי מוטל לפניו ולענין לועג לרש כל שהוא חוץ לד"א אפי' באותו בית עצמו לא הוי לועג לרש וא"כ יתפרש הברייתא שפיר גם לר"פ דבזמן שהמת מוטל לפניהן היינו שהם תוך ד"א של מת אז נשמטין אחד אחד וקורין דלא מצו לקרות במקומן משום לועג לרש ואין המת מוטל לפניהם קורין במקומן דלגבי דידהו דליכא איסורא רק משום לועג לרש שפיר מצו קרי במקומן כל שהוא חוץ לד"א אבל לגבי האונן בכל הבית מקרי מוטל לפניו ומ"מ גם פירוש ראשון של רש"י לא מפרך דלרב אשי דפסקינן כוותי' נוכל לפרש כפירוש הראשון והא דלא מקשה מינה לרב פפא משום דאיכא לדחויי כפי' השני ועיין בזה. והרא"ש הביא ירושלמי דתניא התם העם העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה הי' והפסיקו רבותינו בין לק"ש ובין לתפלה והך ברייתא מתניא בתוספתא דידן ובירושלמי מקשה עלה ממתניתין קברו את המת וחזרו כו' ומשני ל"ק כאן ביום ראשון כאן ביום שני (כ"ה עיקר הגי' בירושלמי ובתוספתא כמו שכתוב המע"מ) ודברי הרא"ש סתומים דנראה מדבריו דהירושלמי אינו חולק עם תלמודא דידן מדהביא להירושלמי בפסקיו ולכאורה נראה דפליגי אהדדי דלהירושלמי ביום ראשון אין מפסיקין ההספד כלל אפי' לאחר קבורה דהא מדמקשה מקברו את המת כו' ומשני ל"ק כאן ביום ראשון כו' הרי דביום ראשון אפי' לאח"ק אין מפסיקין ההספד והירושלמי לא ס"ל לחלק בין תנחומי אבלים להספד וכשם שתנחומי אבלים דוחה ק"ש אפי' לאח"ק ה"נ הספד דלאח"ק אין מפסיקין ביום א' לק"ש ומתלמודא דידן משמע אפי' קודם קבורה רק שאין המת מוטל לפניהם מפסיקין ההספד אפי' לתפלה וא"כ כ"ש לאח"ק דמפסיקין. והי' אפשר לומר דקודם קבורה אין המת מוטל לפניהם קיל טפי מלאח"ק דלאח"ק שנתעלם המת מן העין חמיר הספדו ביום ראשון עד שאין מפסיקין ההספד כלל אבל קודם קבורה דעיקר מצות ההספד הוא בפני המת דווקא א"כ אותן המספידים שלא בפני המת לא חשיבא הספדם כ"כ דלא יפסיקו עליו ובזה היינו יכולים להשוות הירושלמי ותלמודא דידן ונמצא כי יהי' הדין כך דקודם קבורה איכא חילוק בין המת מוטל לפניהם לאין המת מוטל לפניהם דבמוטל לפניהם אין מפסיקין כלל רק נשמטין א"א לק"ש ומתפלה פטורין לגמרי ובאין המת מוטל לפניהם מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה. ואחר הקבורה ביום הראשון אין מפסיקין כלל גם לק"ש רק נשמטין כו' וביום השני מפסיקין גם לתפלה דמסתמא הלכה כרבותינו שהפסיקו דמעשה רב:
אבל הרמב"ן מפרש דהא דקאמר בירושלמי ל"ק הא ביום ראשון דקאי אשורה דהיינו תנחומי אבלים ורצה לומר דמסתמא ביום הראשון אין עושין הספד רק קודם קבורה ואחה"ק עושין השורה דהיינו תנחומי אבלים ואה"נ דאם עושין הספד אחה"ק דמפסיקין רק משום דאין דרך לעשות הספד ביום הראשון לאחה"ק כנ"ל בכוונת הרמב"ן ועיין באורי הגר"א ולפ"ז לא נתחדש לנו שום דין מהא דהירושלמי דהא דתנחומי אבלים דהיינו השורה דוחה ק"ש ידעינן ממתניתין ודברי הרא"ש אי אפשר לפרש כן דאל"כ למאי הביא כלל הך דהירושלמי כיון דלא ילפינן מיני' מידי לכך אי אפשר לפרש בדברי הרא"ש אם לא כמ"ש לעיל לחלק בין קודם קבורה לאח"ק ועיין:
ותר"י כתבו וז"ל אית דאמרי דדוקא קורין משום דק"ש דאורייתא אבל תפלה דרבנן פטורין לגמרי ואומר מורי הרב נר"ו דהוא הדין לתפלה והביא ראי' מהתוספתא הנ"ל דמסתמא הלכה כרבותינו ומסתמא הגמ' שלנו נמי סובר כרבותינו דמפסיקין אף לתפלה ואע"פ שלא הזכירו ברישא רק קורי' ובסיפא תני מתפללין הכל דין אחד יש לו אלא דבסיפא בא להשמיענו הענין האיך הוא שהוא יושב ודומם ובשעת תפלה עומד ומצדיק את הדין ע"כ תוכן כוונתו בקצרה אף שאין זה לשונו. ומאד נדחק להוציא כוונת הברייתא מפשטה גם לא דייק בחילוק שבין נשמטין למפסיקין והוא תמוה והראי' שהביא מהתוספתא לא ראה דברי הירושלמי דמוקי לה ביום שני דוקא וא"כ אין כאן ראי' כלל מהתוספתא ואדרבה הירושלמי מחמיר טפי דכל יום ראשון לא יפסיק גם לק"ש. וגם לא הבנתי דאף לפי מה דלא ראה את הירושלמי אמאי לא מוקי להא דהתוספתא בלאחר קבורה או באין המת מוטל לפניהם דבהכי הוי מתיישב לישנא דמפסיקין והוי שוה ממש לתלמודא דידן סוף דבר כאין בראיית תר"י מהתוספתא הכרח כ"כ וכיון שנדחית ראייתו ודאי דאין לנו להוציא הברייתא מפשטה וכדכתיבנא לעיל ועיין:
והטור בסימן ע"ב כתב העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין א"א וקורין אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והאונן יושב ודומם ודוקא העם הבאים לשמוע ההספד אבל החזנים המספידים פטורין ודווקא ביום ראשון אבל משם ואילך גם החזנים חייבים עכ"ל כוונתו מבוארת דהבין כן בדברי הרא"ש דהביא לברייתא דידן והוא מפרש ברייתא דידן כפשוטו כמו שפירשנו דלאח"ק אף ביום ראשון מפסיקין גם לתפלה ואת"כ הביא הרא"ש דברי הירושלמי דבכל יום ראשון אין מפסיקין לכך פירש הטור דהירושלמי מיירי בחזנים המספידים וברייתא דידן מיירי בהעם הבאים לשמוע ההספד כי היכי דלא לסתרי אהדדי ברייתא דידן והירושלמי. אבל באמת דבריו רחוקים מאד בכוונת הירושלמי דחזנים מאן דכר שמייהו הכא הא חדא לישנא נקיט בברייתא דידן וגם בירושלמי העוסקים בהספד וכי היכי דברייתא דידן מתפרשא אכל העם ה"נ הירושלמי מתפרש הכי. ותו הא מדמקשה עלה בירושלמי מקברו את המת כו' והתם אהעם קאי לא אחזנים א"כ ש"מ דגם ברייתא דהירושלמי מיירי נמי בהעם מיהו לזה י"ל דבמכ"ש פריך. ותו דבלשון התוספתא שמביא התר"י קתני דבהדיא העם העוסקין בהספד וגירסת התוספתא שלפנינו הוא הסופד וכל העוסקין בהספד כו' הרי להדיא דלא מחלק בין הסופד להעוסקים בהספד היינו הבאים לשמוע ההספד ובוכים עליו ועוד הרבה בב"י לתמוה עליו והגם כי על מקצת קושיותיו של הב"י יש להשיב מ"מ לא ינצל מכולם וגם מה שהקשו עליו קשה טובא ונלאיתי להאריך בזה כי לדעתי ברור שלא כוון הרא"ש לזה דכל כה"ג ה"ל לפרש ולא לכתוב בסתמא וכוונת הרא"ש יש לפרש כמו שכתבנו לעיל:
ולדינא העיקר כשיטת הרמב"ן דאף דפירושו בהירושלמי קצת דוחק לפרש דביום הראשון דקאמר הירושלמי קאי אשורה דהיינו תנחומי אבלים מ"מ לו יהא דהירושלמי פליג על גמרא דידן אנן כתלמודא דידן בעינן למפסק דזה שכתבתי בכוונת הרא"ש לחלק בין קודם קבורה לאח"ק גם זה דוחק ויותר נראה לומר דהירושלמי פליג אתלמודא דידן והלכה כתלמודא דידן והך דהתוספתא נוכל לאוקמי אליבא דתלמודא דידן באין המת מוטל לפניהם או בלאח"ק וכמש"ל וכן הרמב"ם לא הביא כלל להא דהתוספתא והירושלמי והיינו או דמפרש כהרמב"ן ואין כאן שום חידוש דין בהא דהירושלמי או דמפרש דפליגי ופוסק כתלמודא דידן ועכ"פ לדינא הוא הכל אחד ובש"ע הפסקים מעורבבים וע' מע"מ וביאורי הגר"א ועיין היטב בכל זה:
דף יט:
גמ' רוב ארונות יש בהם חלל טפח. כתבו התוס' וצ"ל שראש הארון פתוח שאם הי' סתום אדרבא כי יש בו פ"ט מטמא ואפי' בצד הריקן כדאמרי' במס' אהלות נפש אטומה כו' ע"ש בדבריהם ומדברי רש"י בכל המקומות שהובא סוגיא זו בש"ס לא משמע כן רק דמפרש כפשוטו שהוא סתום לגמרי ומה שהקשו התוס' מנפש אטומה עיינתי ברמב"ם בפי"ב מהלכות טומאת מת והראב"ד שם דשניהם מתרצים קושיית התוס' אלא שנחלקו בתירוצם דהרמב"ם מתרץ דארונות של עץ אין בהם משום טומאת קבר דדוקא ארונות של אבן הוא דאית בהו דין קבר והראב"ד לא ניחא לי' בהך חילוק בין ארונות של עץ ושל אבן ומתרץ לה בגווני אחרינא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליו מדאורייתא ועכ"פ גם שניהם לא ס"ל הא דכתבו התוס' בכאן. והכ"מ שגה בכאן בתרתי חדא שבפ"ג מהל' אבל הביא הך דכתבו התוס' על דברי הרמב"ם ונעלם ממנו לפי שעה דברי הרמב"ם בהל' טומאת מת דלא ס"ל כהתוס' ובפי"ב מהל' טו"מ כתב דהראב"ד ס"ל כהתוס' ולא דק כלל דגם הוא לא סבר כהתוס' וכדכתיבנא וכל זה פשוט:
שם וכל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור מדברי רש"י נראה דלאו גמור איכא במילי דרבנן מלא תסור רק דרבנן אחלו ליקרייהו היכא דאיכא כבוד הבריות ולא גזרו בזה כלל אבל היכי דליכא כבוד הבריות דגזרו בהן רבנן העובר על דבריהם עובר על לאו דלא תסור ועביד איסורא דאורייתא ולישנא דאסמכינהו על לאו דל"ת משמע כן דאסמכינהו משמע אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לאו להכי אתא רק אם יסתפקו בדין מדיני התורה שישמעו לדברי השופט אשר יהי' בימים ההם ולא יסורו מדבריו במה שיפסוק להם בדינא דאורייתא רק דמילי דרבנן אסמיכוהו באסמכתא בעלמא על לאו דל"ת וכן הוא בספר א"מ ופשוט:
דף כ.
תוס' ד"ה וקטנים. רש"י פי' דמיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ"ה מק"ש פטור משום שאינו מצוי אצל אביו בשעת זמן ק"ש ומה שהקשו בתוס' מקטן היודע לשמור תפליו אינו קושיא כ"כ דקטן שהגיע לחינוך שאר מצות אפ"ה עדיין לא הגיע לחינוך דתפלין דלתפלין בעינן שישמור עצמו שיהא גופו נקי ובודאי להא מלתא בעינן שיגדיל טפי שיהי' בו דעת לשמור עצמו מלהפיח דכמה גדולים אינם יכולים לזהר עצמם בזה וא"כ מיירי מתניתין בסתם קטנים שהגיעו לחינוך שאר כל המצות ואפ"ה פטורין מן התפלין דמסתמא אינו יודע להזהר עצמו ורב הונא בלולב הגזול (מב.) מיירי ביודעין כו בודאי שיודע לשמור תפלין ומתניתין מיירי בסתם קטנים וקרוב לומר דקטן היודע לשמור תפלין הוי כמעט מלתא דלא שכיחא ולא איירי בי' מתניתין. ומה שהקשו עוד מקטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק"ש ודאי דלק"מ דהתם לאו בחינוך דק"ש איירינן רק שמלמדו פסוק ראשון של ק"ש לחינוך דתלמוד תורה ולא איירי כלל בזמן חיוב ק"ש אלא בכל היום משום ת"ת אבל בק"ש אינו חייב לחנכו משום שאינו מצוי אצלו בזמן ק"ש כמ"ש רש"י וכן הוא להדיא בירושלמי הך טעמא אבל בתפלה חייב חדא דזמן תפלה נמשך טפי מק"ש דאז גם הקטנים נעורים משנתם ומצויין אצל אביהם ועוד דתפלה אפי' עבר זמנה מ"מ שכר תפלה יהבי לי'. ונמצא דלענין זה זמנה כל היום אבל ק"ש מכי עבר זמנה לא יהבי לי' שכר ק"ש כלל רק כקורא בתורה ומשום תורה הוא באמת מלמדו פסוק ראשון של ק"ש רק דלא מקרי חינוך דק"ש כיון דלא יהבי לי' שכר ק"ש כלל נמצא דאין כאן קושיא כלל על רש"י וסוגיות הירושלמי מסייע לי'.
ושיטת ר"י אינו מובן כלל דאיך שייך לומר דקטן דרישא ודסיפא לאו בחדא גוונא מיירי דא"כ מאי מחלק מתניתין בין ק"ש לתפלה הא באמת שוים הם ובין קטן לקטן ה"ל לפלוגי וכבר תמה ברא"ש על התוס' שלא הקשו קושיא זו לשיטת ר"י והקשו קושיא קלישתא דא"כ לא הוי קטנים דומיא דנשים כו' שזה באמת אינו קושיא כ"כ דמה בכך דלא הוי דומיא מ"מ בקטן דאיירי בי' מתניתין הוא פטור כמו נשים ושיטת ר"ת דמיירי הכל בקטן שלא הגיע לחינוך רק דחייבים דסיפא לא קאי אקטנים וכן נראה מדברי הרמב"ם ע"ש בדבריו וגם זה דוחק והעיקר כשיטת רש"י ובפרט דבירושלמי מפורש כן ועיין:
דף כ:
גמ' נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן. רש"י מפרש טעם האי בעי' דס"ד דלא מחייבי מדאורייתא משום שלא נטלו חלק בארץ והקשו בתוס' דא"כ כהנים ולוים נמי ולא ידענא מאי קשיא להו דבהדיא תנן במס' מעשר שני בפ"ה משנה י"ג לענין ווידוי מעשר פלוגתא דר"מ ור"י דר"מ סבר כהנים ולוים פטורים מווידוי מעשר משום שלא נטלו חלק בארץ ור' יוסי סבר דחייבין דיש להם ערי מגרש ור"מ ור"י הלכה כר"י וכן פסק שם הרמב"ם וא"כ שפיר פשיטא ליה לרבינא דכהנים ולוים חייבים מדאורייתא אליבא דר"י דהלכתא כוותי' ולא קמבעי לי' רק בנשים. וראיתי בהג"א שכ' וכן קשה לר"מ כו' א"כ כהנים האיך מוציאין אחרים ידי חובתן ולא ידענא מאי קשיא לי' ומנ"ל הא מלתא בפשיטות דלר"מ כהנים מוציאין אחרים ידי חובתן ואי משום דרבינא לא מבעי לי' בכהנים וכקושיית התוס' גם זה אינו כלום כמ"ש דרבינא אליבא דהלכתא קמבעי לי' דהלכה כר"י ולכך לא קמבעי רק בנשים דמה לו למבעי בכהנים אליבא דר"מ כיון דלית הלכתא כוותי' ועכ"פ דברי רש"י נכונים ולק"מ עליו מכהנים וזה ברור:
והתוס' מפרשים דלכך קמבעי לי' בנשים משום דנשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן כל מי שלא אמר ברית ותורה לא יצא יד"ח כו' ע"ש ואף דגם לגבי ארץ אמרי' לקמן כל שלא אמר ארץ טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא יד"ח וא"כ סוף סוף תקשה דאמאי לא קמבעי' לי' מחמת סברא זו דלא נטלו חלק בארץ וצריך לומר דסברת התוס' היא דעל הארץ שפיר מצי אמרי אף שלא נטלו חלק דהא לא אמרי' בברכת המזון על הארץ אשר נתת לנו כמו שהוא אומר בווידוי מעשר רק על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו וזה שפיר מצי אמרי נשים דהא אבותיהן נטלו חלק בארץ וגם כהנים מצי אמרי כן על אבותיהן שקודם לוי היינו כל בני יעקב אבל ברית ותורה דאמרינן בבהמ"ז כמדבר בעדו ועל בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו זה לא מצי אמרי דהא הם פטורים כנ"ל פשוט בכוונת התוס' והא דלא מקשה מהך סברא לרש"י היינו משום דלא פסיקא להו כ"כ הך סברא להקשות מינה. אבל עכ"פ לפי פירושם צ"ל דהגמ' לא אכפת לי' משום שלא נטלו חלק בארץ משום הך סברא שכתבתי וזה פשוט.
שם בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפני' ולא לאחרי' התוס' כתבו פי' ואינו מברך לא לפני' ולא לאחריה אפי' בהרהור כדמשמע בגמ' וכוונתם לשלול פי' הירושלמי דמפרש למתניתין דהך מהרהר בלבו קאי נמי אברכות וה"ק בע"ק מהרהר הברכות ואינו מברך בפה לא לפניה ולא לאחרי' אבל בק"ש עצמה לא מיירי מתניתין וממילא משתמע דק"ש עצמה קורא ואפי' בפה מדלא קאמר מהרהר רק על הברכות מכלל דק"ש עצמה אפי' בפה ועל המזון מברך לאחריו ר"ל בפה ואינו מברך לפניו בפה אבל בהרהור אה"נ דמברך כמו ברכות ק"ש ר"י אומר מברך לפניהם ולאחריהם ר"ל בפה ובאמת זה הפירוש הי' נאות מאד במתניתין משום דלפי' רש"י ותוס' קשה מאד לפרש דלברך דקאמר ת"ק איירי בהרהור ולברך דקאמר ר"י איירי בדבור כדקתני בהדיא בברייתא (דף כב.). ועוד דוחק לאוקמי ת"ק דמתניתין דלא כר"מ דברייתא ולפי' הירושלמי ת"ק דמתניתין היינו ר"מ דברייתא אלא שמ"מ דחו התוס' זה הפירוש משום דסוגיא דידן לא משמע כן ובתר"י הדבר מבואר משום דמקשינן והרי בהמ"ז דלית בה מלכות שמים כו' ומשני אלא ק"ש ובהמ"ז דאורייתא ותפלה דרבנן ופירוש מלכות שמים מפרשי דהיינו קבלת עול מ"ש דליתא רק בק"ש ש"מ דבק"ש עצמה איירינן ע"ש בתר"י. והנה בשנ"א רוצה לקיים פי' הירושלמי ומפרש הא דאמר שאני תפלה דלית בה מ"ש הכוונה מלך העולם כמ"ש רש"י לחד פירושא ובגמ' גרסי' והרי בהמ"ז דאית בה מ"ש ולא גרסינן לא לפניו ולא לאחריו רק סתם והרי בהמ"ז דאית ביה מ"ש והכוונה להקשות מבהמ"ז גופי' לפניו אלאחריו דאי במ"ש תליא מלתא מה טיבותא איכא בלאחריו מלפניו דהא בשניהם יש מלך העולם והחילוק בין דאורייתא לדרבנן לא הוי ידע והא דלא מקשה מק"ש עצמה היינו משום דק"ש לא תני כלל במתניתין בהדיא או אפשר דהוי ס"ל דק"ש שאני שיש בה קבלת עמ"ש אבל מבהמ"ז הוי קשה לי' ומשני ק"ש ובהמ"ז דאורייתא כו' ולא גרסינן אלא ע"ש בדבריו וגם זה הפירוש אינו מחוור כ"כ דאכתי מאי תליא קושיא דוהרי בהמ"ז במאי דמשני שאני תפלה דלית בה מ"ש ובלא"ה מי ניחא ליה לפום מאי דלא ידע לחלק בין דאורייתא לדרבנן גם מאי משני ק"ש ובהמ"ז דאורייתא ותפלה דרבנן הא מתפלה לא הוה קשיא כלל והכי ה"ל לשנויי אלא כו' ולפניו דרבנן דזה היה עיקר קושייתו ועוד מאי דמשני שאני תפלה כו' אי הכוונה על מלך העולם א"כ גם בברכות ק"ש ליכא מלך העולם רק בראשונה ואמאי מהרהר בכולם ואי משום דהוי ברכה הסמוכה לחברתה הוי כאילו אומר מלך העולם בכולם חדא דזה ודאי דוחק ועוד דע"כ בתפלה נמי יש בה מלכות דהא כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וע"כ צ"ל דאלהי אברהם חשיב מלכות או האל הגדול חשיב מלכות כמ"ש התוס' פרק שלשה שאכלו (דף מט:) ד"ה ברוך וכמ"ש הרא"ש בפ' כיצד מברכין סוף סימן כג ע"ש וא"כ הוי כולהו ברכות דתפלה ג"כ סמוכות ותו דלישנא דמלכות שמים ודאי משמע דהיינו קבלת עול מ"ש לא מלך העולם תדע דהא ר"י לא קאמר רק ברכה שאין בה מלכות ולא קאמר מלכות שמים ובשום דוכתא לא קרי למלך העולם מ"ש רק מלכות סתמא (ותו דלישנא דנגרוס בפרקא אחרינא משמע דקאי אק"ש דשייך בה גירסא דהיינו עסק בד"ת אבל על ברכות לא שייך לא לישנא דגירסא ולא לישנא דפרקא אחרינא ועיין בזה מיהו זה יש לדחות). ועכ"פ סוגיא דידן כעת לא מצאתי לפרשה רק כמו שפי' רש"י ותוס' ותר"י ואמת דבברייתא דידן בדברי ר"מ נוכל לפרושי כמו ת"ק דמתניתין לפירש"י ותוס' וה"ק אבל מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו ורצה לומר דהא דאמרתי לך קורא ומברך הכוונה הוא דמהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו ולפ"ז יהי' ממש כמו ת"ק דמתניתין אבל אכתי הא תקשה דמברך דת"ק ודר"י לא יהי' בחדא גווני וכמש"ל גם תקשה קושיית התוס' דמאי מקשה מתפלה ולא מקשה מברכות ק"ש דקאי בי' ולדברי השנ"א היה ניחא סוף דבר סוגיא זו לא זכיתי להבינה על בורי' ועדיין צ"ע:
דף כא.
גמ' ספק קרא ק"ש כו' ק"ש דרבנן מתיב רב יוסף בשכבך ובקומך ההוא בדברי תורה כתיב. ע' תוס' סוטה דהרבו להקשות ע"ז תמיהות עצומות דמכולה סוגיא דריש היה קורא וגם מפלוגתא דב"ש וב"ה דפ"ק משמע דק"ש דאורייתא דדוחק לומר דהגמ' יפלפל כ"כ באסמכתא בעלמא וגם בפלוגתא דתנאי גופייהו דוחק לומר דיפלגו כ"כ באסמכתא ע"ש בתוס' (דף לב:) ד"ה ורבי והניחו בצ"ע ותר"י כתב וז"ל דסבירא ליה לשמואל דק"ש דרבנן ואע"פ שכתוב בתורה בשכבך ובקומך ס"ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק"ש אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זאת הפרשה אינו אלא מדרבנן ולפיכך ס"ל דאינו חוזר וקורא וצ"ל דמיירי שכבר קרא איזה פסוקים בתורה דבלא"ה אכתי הוי ספיקא דאורייתא וכוון בדבריו אלה ליישב קושיית התוס' דמס' סוטה אבל גם זה אינו מתיישב כ"כ בלישנא דתלמודא דהא לעיל דאמרינן בפלוגתא דר' יאשי' ור' זוטרא ג"כ כהאי לשנא (דף יג:) ההוא בד"ת הוא דכתיב ושם הפירוש כפשוטו וכאן יתפרש אותו לשון עצמו באופן אחר וזה דוחק וצ"ע. ובמה שהקשו התוס' ד"ה ספק ותימה העיקר כתירוץ ה"ר שמעון שכתבו התוס' בסוף דבריהם וכן כתב הרשב"א ועיין:
שם ספק התפלל כו' אינו חוזר ומתפלל ור' יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואמר ר"י היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק כו' ואר"י א"ש התפלל ונכנס לב"ה כו' וצריכא כו' אבאר כאן בקצרה שיטת הפוסקים בזה והוא:
הרי"ף כתב ולית הלכתא כשמואל דאמר ק"ש דרבנן דקי"ל ק"ש דאורייתא והלכתא כר"י דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום ומפרכי רבנן ה"מ ביחיד ואדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור וצבור בין אדעתא דחובה ובין אדעתא דרשות אסור שאין הצבור מביאין נדבה אבל יחיד מתפלל נדבה שכן היחיד מביא עולת נדבה הלכך אין היחיד מתפלל מוסף נדבה שכן אין מתנדב מוסף והא דאר"י א"ש הי' עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפי' באמצע כו' מיירי כנון שהתחיל להתפלל אדעתא דחובה דכיון ששכח שהתפלל לכך ודאי התחיל להתפלל אדעתא דחובה ומשו"ה פוסק ואפי' באמצע ברכה משום דהוי כמקריב שני תמידים ועובר משום בל תוסיף ובהא אפי' ר"י מודה עכ"ל הרי"ף ע"ש בדבריו ובתר"י נתקשה מאד בהבנת דברי הרי"ף דמתחלה כתב וז"ל והרי"ף נמי ס"ל שנחלקו ר' יוחנן ושמואל דר"י מתיר אפי' בלא חידוש ושמואל דוקא בחידוש הוא דמתיר להתפלל שנית ואח"כ במימרא דשמואל השני' שאמר אם יכול לחדש בה דבר כתב וז"ל הרי"ף סובר שהיחיד יכול להתפלל בלא חידוש כדכתבינן לעיל וסובר דמשו"ה נקיט חידוש דדוקא בצבור הוא דבעי חידוש דכיון שמתפלל עם הצבור והם מתפללים לחובה א"כ אם יתפלל בלא חידוש נראה שגם הוא מתפלל לחובה וזה אסור לכך בעינן חידוש שיהי' נראה שמתפלל לשם נדבה אבל אם בא להתפלל שנית ביחיד לשם נדבה אה"נ דמתפלל בלא חידוש והיינו הא דר"י הלואי כו' ומיירי בלא חידוש לפי דעת הרי"ף. ולפ"ז לא נצטרך למימר עוד דשמואל ור"י פליגי אהדדי והוא סותר דברי עצמו שכתב לעיל מינה לדעת הרי"ף כמואל ור"י פליגי אהדדי וכבר עמדו בזה בהגהות שסביב האלפסי ע"ש ובאמת צריך לומר דתר"י ספוקי מספקא ליה בדברי הרי"ף האיך הוא כוונתו והוא כעין שני פירושים בדברי הרי"ף. והא דלא ניחא ליה בהחלט כפי' השני אף דלכאורה הוא יותר נכון דלא נצטרך לומר דפליגי ר"י ושמואל אהדדי ואנן הא קחזינן בדברי הרי"ף דרוצה להשוותן היינו משום דלפי' השני קכה טובא מאי קאמר בגמ' וצריכא כו' על הנך תרתי מימרא דשמואל ואם איתא דאיכא לפלוגי בין יחיד לצבור שפיר אצטריך מימרא שניה דשמואל לאשמעינן הך דינא דבצבור אין מתפלל אפי' נדבה בלא חידוש וקושיא זו כתב בתר"י בתחלת דבריו בשיטת רב האי גאון וז"ל ונראין דבריו למורי הרב נר"ו ודייק הכי מדאמרי' אהא דאמר שמואל כו' וצריכי כו' ואם איתא דבצבור דוקא צריך חידוש מאי קאמר וצריכי הא שפיר מצרך צריכי לאשמעי' הך דינא דאע"פ שהיחיד א"צ חידוש ה"מ כשמתפלל בינו לבין עצמו אבל כשמתפלל עם הצבור צריך חידוש ואין לך צורך גדול מזה ע"ש בתר"י כי קצרתי בדבריו ועכ"פ משום הך קושיא לא ברירא לי' בדברי הרי"ף לחלק בין יחיד לצבור לכך כתב בריש דבריו דלהרי"ף נחלקו שמואל ור"י ומשום דגם זה קשה מאד לפרש כן בדברי הרי"ף דהא חזינן בהרי"ף דרוצה להשוות לשמואל ור"י דלא יפלגו אהדדי ולכך מוקי לר"י בנדבה ולשמואל בחובה ואם איתא דסוף סוף הוא מחולק עם מימרא שניה דשמואל א"כ למאי טרח הרי"ף לתרץ דלא יפלוג עם מימרא הראשונה כיון דסוף סוף הוא מחולק עמו במימרא שני'. ותו דהרי הרי"ף הביא גם מימרא שני' דשמואל ג"כ בהלכותיו והביא הא דר"י ש"מ דס"ל דלא פליגי אהדדי לכך הביא בהר"י בסוף דבריו גם הפירוש השני בדברי הרי"ף לחלק בין יחיד לצבור ועכ"פ בין כך ובין כך דברי הרי"ף קשין מאד להולמם לדברי התר"י:
ולע"ד נראה לפרש מימרא דשמואל השני' אליבא דהרי"ף דמיירי הכל בתפלת חובה וה"ק התפלל כו' ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יתפלל היינו שיתפלל שנית דרך חובה. וגדולה מזו מצאתי בהג"א דמפרש דחייב להתפלל שנית דרך חובה. מיהו מה דכתב בהג"א חייב להתפלל אינו מוכרת כ"כ ובלא"ה נמי יתיישבו דברי הרי"ף דרשאי להתפלל דרך חיוב ועיין בזה. וברור בעיני דדברי הג"א הנ"ל אתיין לשיטת הרי"ף ואם לאו אל יתפלל היינו שאינו חייב להתפלל או שאינו רשאי להתפלל דרך חובה והסברא נראה דהא כתבו הפוסקים דהא דקי"ל תפלה דרבנן היינו להתפלל התפלות הקבועות בכל יום אבל אם יש לו איזה דבר שצריך לבקש עליו אז הוא מצוה מדאורייתא שמחוייב לבקש דבר זה מהש"י ויאמין בהש"י שישמע לתפלתו ושהיכולת בידו למלאות בקשתו ולכך אם נתחדש לו דבר חדש שצריך לבקש עליו רחמים נמצא שהוא מחוייב כעת בתפלה מדאורייתא לכך יכול להתפלל שנית דרך חובה או שחייב להתפלל שנית דרך חובה כדברי הג"א ותפלה הראשונה לגבי השני' הוי כמאן דלא צלי כיון דהראשונה לא הוי אלא חיובא דרבנן ובשני' איכא חיובא דאורייתא ובקצרה נמי יש להסביר דהא חזינן דהוי ס"ד דהגמ' כיחיד לגבי צבור הוי כמאן דלא צלי והך לישנא ודאי מורה דהוי ס"ד דיתפלל שנית דרך חובה כיון דאמר כמאן דלא צלי דמי וא"כ נהי דמסקינן דלא אלימא מלתא דצבור כ"כ דלהוי תפלה ראשונה כמאן דלא צלי מ"מ בהצטרף אל זה עוד מעלה אחת היינו שיכול לחדש איזה דבר בתפלתו השני' דהא ודאי דחידוש בתפלתו מלתא רבה היא. תדע דהא לקמן בפ' תפלת השחר אמרינן מאי קבע כו' רבה ור"י דאמרי תרווייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר והני אמוראי דלקמן לא פליגי אהדדי רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ וכל אחד מפרש היאך היא מצוה מן המובחר להתפלל ואין כוונת האמוראים שם דבלא"ה לא יתפלל דהא תפלת חובה לכ"ע מצי להתפלל בלא חידוש רק כ"א מפרש היאך הוא מצוה מן המובחר וכל מי שאפשר לו לקיימן מה טוב כדי שלא תהיה תפלתו קבע רק תחנונים ואם אינו אפשר לו לקיימן אפ"ה מחוייב להתפלל התפלות הקבועות רק שאינו מצוה מן המובחר כ"כ ולכך הרי"ף לקמן כתב להא דתרתי אמוראי קמאי משום דלא פליגי כלל וכדכתיבנא והא דלא כתב להא דרבה ור"י היינו משום דאמר עלה ר"ז אנא יכילנא לחדושי ומסתפינא דלמא מטרידנא. ועכ"פ ידעינן מסוגיא דהתם דחידוש בתפלתו מלתא רבה היא כדי שתהא תפלתו תחנונים ולכך בהצטרף לזה שני מעלות צבור וגם חידוש בתפלתו הוי הראשונה כמאן דלא צלי ויכול להתפלל שנית דרך חובה ודוק בלשון הרי"ף דלהכי הוסיף בדבריו כדי שתהיה תפלתו תחנונים והיינו כלישנא דר' אליעזר דלקמן העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ולפ"ז יתיישב כולה סוגיא דידן להרי"ף שפיר דר"א אמר ספק התפלל כי' אינו חוזר ומתפלל משום דתפלה דרבנן ועלה קאמר ר"י הלואי כו' ומיירי בתפלת נדבה וכיון שכן מחוייב בספק התפלל להתפלל שנית ולהתנות שיהיה או לחובתו או לנדבה וגם גבי קרבנות נמי הדין כן בספק מביא ומתנה כמבואר בכל סדר קדשים ושמואל במימרא קמייתא אשמעינן דאינו רשאי להתפלל חובה שתים וכיון ששכח ודאי דהתחיל להתפלל אדעתא דחובה וגם בזה נסתבך בתר"י ולא ידענא מה קשיא ליה ע"ש בדבריו וכבר עמד ע"ז בהגהות ע"ש. ולכך פוסק אפי' באמצע ברכה והא דאינו רשאי לגמור תפלתו דרך נדבה משום דהיכן מצינו קרבן שיהיה מקצתו חובה ומקצתו נדבה ובמימרא שני' דשמואל אשמעינן דאם מצא צבור כו' ויכול לחדש בה דבר רשאי או חייב שנית להתפלל דרך חובה ובהא ודאי הוצרך להשמיענו רק במאי דמסיים ואם לאו אל יחזור ויתפלל היינו שאינו רשאי להתפלל חובה שתים ע"ז קאמר הגמ' וצריכא (וכן צ"ל לכל הפירושים דהצריכותא דגמ' קאי על ואם לאו כו' וכמו שיתבאר לקמן אי"ה) דאי מקמייתא ה"א דצבור לגבי יחיד הוי כמאן דלא צלי ורשאי להתפלל שנית דרך חובה קמ"ל דלא ובלא הך שינויא דגמרא ליכא שום רבותא בהך דאם לאו כו'. ונמצא לפ"ז הדין לשיטת הרי"ף הוא כך דדרך נדבה רשאי להתפלל כל פעם שירצה אפי' בלא חידוש ואפי' בצבור דאין שום חילוק בין מתפלל בינו לבין עצמו למתפלל עם הצבור פעם שני' ודרך חובה אינו רשאי להתפלל שנית ואפי' אם מתפלל שנית בצבור דצבור לחוד אינו מעלה כ"כ דלהוי כמאן דלא צלי אבל בהצטרף שני המעלות צבור וגם יכול לחדש כו' רשאי להתפלל שנית דרך חובה או פשר שאפי' חייב להתפלל שנית וכמ"ש בהג"א ודוק בשני דיבורי הג"א בד"ה מיהו נ"ל ובד"ה לדברי אבא מורי ותמצא שדבריו מתאימים ומכוונים לשיטת הרי"ף וכפי מה שביארנו בו כנלע"ד נכון בדעת הרי"ף ועיין והראי' שהביאו בתר"י וברא"ש לשיטת רב האי מהא דלקמן פרק אין עומדין יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל לדברי הרי"ף יתיישב טפי דה"ק יכול יתפלל דרך חובה ולא שיהי' חייב להתפלל רק דרך חובה יתפלל אם ירצה ולא בתורת נדבה ולז"א כבר מפורש כו' שאינו רשאי להתפלל דרך חובה רק ג' זימני ומיהו לדידיה הך ראיה בלא"ה אינה מכרעת כ"כ גם סוגיא דפסחים דאמרינן אלימא לתפלת נעילה הא אר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו נמי מיושב לפי' הרי"ף שפיר דה"ק כיון דרשאי להתפלל נדבה בכל עת שירצה א"כ אמאי לא יהיה חייב להתפלל נעילה דרך נדבה בט"ב כיון דלית בזה קפידא ובכל מילי הוא שוה ליוה"כ וגם בזה אנו יכולין להשוותם אמאי לא יתפלל וכ"ז פשוט:
ושיטת רב האי גאון הביאו הרא"ש ותר"י דר' יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום מיירי דוקא בחידוש כשמואל לקמן בנכנס לבה"כ ומצא צבור שמתפללים אם יכול לחדש בה דבר כו' וצבור דנקיט שמואל לרבותא דלא נימא צבור כמאן דלא צלי דמי וא"צ חידוש קמ"ל דאף בצבור צריך חידוש והיה נראה לפרש בדעתו דלא מחלק כלל בין חובה לנדבה כדמחלק הרי"ף רק בין חידוש ללא חידוש דע"י חידוש שרי ובלא חידוש אסור והיינו הא דאשמועינן שמואל במימרא קמייתא דאם נזכר שהתפלל כו' פוסק אפי' באמצע ברכה משום שעמד להתפלל שלא אדעתא דחידוש ולחדש כעת באמצע תפלתו ודאי דהוי טרדא והפסק גדול בתפלה לחשוב כ"כ היאך לתקן הלשון להתפלל דבר חדש או אפשר לומר דבעינן דווקא שתחלת תפלתו יהיה אדעתא דחידוש אבל אם באמצע תפלתו נתחדש לו חידוש לאו כלום הוא כ"כ בתר"י. ואינו מובן כ"כ לפי סברא זו דמה לי בתחלה ומה לי בסוף ובשלמא להרי"ף ניחא וכמש"ל דקרבן אחד אינו יכול להיות חציו נדבה וחציו חובה אבל לר"ה דלא איירי בנדבה וחובה אין שום צד סברא כלל לומר דבעינן שיתחיל תפלתו אדעתא דחידוש. לכך נראה יותר כמש"ל דמשום טרדא אי אפשר לחדש באמצע תפלתו דהוי הפסק. והא דאמר ר"י על דברי ר"א דאמר ספק התפלל כו' אינו חוזר ומתפלל וע"ז קאמר ר"י הלואי כו' ואי מיירי בחידוש דווקא א"כ איך פליג בסתמא על ר"א דהא ר"א בל"ח מיירי דומיא דק"ש דקורא מספק בלא חידוש וע"ז קאמר דאינו מתפלל מספק וא"כ מאי מייתי עלה הא דר"י בפלוגתא דהא ר"י דווקא ע"י חידוש קאמר. פירשו בתר"י וברא"ש דכיון דע"י חידוש מותר לו להתפלל שנית א"כ אין לך חידוש גדול מזה בספק התפלל ומותר לו להתפלל אף בלא חידוש. ולולי דבריהם היה אפשר פרש בדברי ר"ה כפשוטו דה"ק ר"י הלואי כו' וכיון שע"י חידוש רשאי להתפלל שנית א"כ בספק מחוייב לחדש לו איזה דבר ולהתפלל ועיין. והצריכותא דקאמר בגמ' נמי אתי שפיר לדבריו דמאי דאמר ואם לאו אל יתפלל זה כבר ידעינן ממימרא קמייתא כו' ונהי דמאי דאמר אם יכול לחדש כו' אצטריך דהא אכתי לא אשמעינן שמואל הך מלתא (דהא אין סברא דשמואל סמיך עצמו אר"י) מ"מ עביד צריכותא על מאי דמסיים ואם לאו כו' כמ"ש בדברי הרי"ף כן היה נראה לפרש בדברי רב האי ולכך לא מחלק ר"ה בין שחרית למוסף כו'. אלא שראיתי הרמב"ם דהרכיב שני הסברות יחד סברת הרי"ף דמחלק בין חובה לנדבה וגם מחזיק בסברת רב האי לחלק בין חידוש ללא חידוש דבפ"א מהל' תפלה ה' ט' כתב וז"ל תפלות אלו אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר כו' ואם חידש אפי' בברכה א' דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה. הלכה י' אין הצבור מתפללין נדבה כו' ולא יתפלל יחיד מוסף שתים שאין מוסף בא בנדבה ויש מן הגאונים שהורו שאינו מתפלל נדבה בשבת ויו"ט כלל הרי דמפרש להא דר"י הלואי שיתפלל כו' דהיינו דרך נדבה כמ"ש הרי"ף וגם ע"י חידוש כמו"ש רב האי כדי שתהי' ניכר שהיא נדבה וגם מחלק בין צבור שאין מתפללין נדבה ובין מוסף ושחרית וכו' הכל כמ"ש הרי"ף. ובפ' י' מהלכות תפלה הלכה ו' כתב מי שנסתפק לו אם התפלל כו' אינו חוזר ומתפלל אא"כ יתפלל תפלה זו ע"ד נדבה שאם רצה היחיד להתפלל נדבה כל היום רשאי. מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפי' באמצע ברכה ואם היה תפלת ערבית אינו פוסק שמתחלה לא התפלל אותה לחובה עכ"ל. מדבריו אלה נראה שמפרש להא דר"י בנדבה וגם דרך חידוש והא דפליג על ר"א נמי נראה מדבריו שמפרש כמו שכתבנו דה"ק הלואי כו' וכיון דמצי להתפלל נדבה א"כ בספק התפלל גם כאן נכון להתפלל דרך נדבה וע"י חידוש דהא דכתב בפ"ו מהלכות תפלה אא"כ התפלל תפלה זו נדבה שאם רצה כו' מסתמא סמך עצמו אמש"כ בפ"א שאין מתפללין נדבה בלא חידוש ומימרא דשמואל קמייתא יתפרש אליבי' כמו להרי"ף משום דודאי התחיל להתפלל ע"ד חובה כיון ששכח ולכך פוסק אפילו באמצע ברכה שאין מתפללים חובה שתים. ומימרא דשמואל השני' הא קמ"ל דע"י חידוש יכול להתפלל נדבה ובלא חידוש לא מצי מתפלל נדבה. אלא דלפ"ז קשה טובא מאי קאמר וצריכי כו' הא ודאי אצטריך שפיר מימרא דשמואל השני' לאשמועינן הך דינא דבלא חידוש אינו רשאי להתפלל אפי' דרך נדבה דזה ודאי לא ידעינן ממימרא קמייתא כיון דקמייתא מיירי דרך חובה כיון ששכח ולכך אצטריך לאשמועינן בבתרייתא דבלא חידוש אפי' נדבה נמי לא וכבר העיר בזה בלח"מ. ובכדי שלא תקשה כ"כ על הרמב"ם נראה לומר דהא בלא"ה צריך להבין לשיטת רב האי דר"י מיירי נמי דוקא ע"י חידוש א"כ איך אמר בסתמא הלואי כו' ולא הזכיר כלל בדבריו שצריך חידוש דווקא וכי יסמוך ר"י על מימרא דשמואל דמפרש כן זהו ודאי דבר שאין לו שחר דכי מימרא דשמואל הוא משנה או ברייתא שיסמוך ר"י עלי'. ובפרט לפי הידוע מסדר הדורות הוי שמואל בתרא לגבי ר"י ובודאי דלא ידע כלל משמעתי' דשמואל וא"כ איך יסמוך ע"ז ר"י ולא יפרש בדבריו כצריך חידוש דוקא. וע"כ צ"ל דזהו מלתא דפשיטא כ"כ לר"י עד דלא אצטריך לה לפרושי כלל דממילא ידעינן זה דלא יתפלל נדבה בלא חידוש דכיון דכתבנו לעיל דמוכח מסוגיא דאין עומדין דהתפלה שהיא על צד היותר טוב בעי נמי שיהיה בה חידוש דבזה נפיק מידי קבע והוי תפלתו תחנונים ותפלת נדבה הסברא נותנת דלא יתפלל אותה כי אם כאשר בטוח בעצמו שיוכל להתפלל עצהיו"ט שאפשר דאל"כ למה לי רוב זבחכם כו' וכה"ג כתב הטור בשם הרא"ש דלא יתפלל נדבה אא"כ הוא זריז וזהיר ויודע בנפשו שיוכל לכוון הטיב מתחלה ועד סוף דאל"כ ל"ל רוב זבחכם וכ' ע"ז הב"י שהרא"ש אמר כן מסברא ונכון הוא. וכיון שאחד מתנאי התפלה המובחרת היא שיהיה בה חידוש א"כ ממילא ידעינן דנדבה בלא חידוש לא יתפלל משום שאינה מהמובחר ול"ל רוב זבחכם קרינן ביה ולא אצטריך לר"י לפרושי כי הא מלתא כן צ"ל בהכרח לדעת רב האי. וכיון שכן יתיישב נמי מה שהקשינו דברי הרמב"ם מהך דאמר הגמ' וצריכי דהא שפיר אצטריך לשמואל לאשמועינן הך מלתא דבלא חידוש לא יתפלל דרך נדבה ולפמש"כ אין כאן קושיא כלל דזה ה"ל להגמ' מלתא דפשיטא כמו דפשיטא לר"י ולא אצטריך לאשמועינן זה לכך הוכרח הגמ' לומר דה"א יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי ורשאי להתפלל שנית דרך חובה ולא בעי חידוש כלל דהא חובה ודאי דמצי להתפלל בל"ח קמ"ל שמואל דלא. ולפ"ז נוכל לומר דגם הרי"ף סבר ג"כ כרב האי ונראה שכן הבין הרמב"ם בדברי הרי"ף ולכך פסק שני הדעות יחד כנלע"ד בכוונת הרמב"ם מיהו פשט דברי הרי"ף מורין כמו שכתבנו לעיל:
ושיטת הר"י בתוס' וכן כתב בשמו הרא"ש דהא דאמר ר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו מיירי דוקא בספק התפלל אבל בודאי התפלל לא פליג על שמואל דאמר פוסק ואפי' באמצע ואינו רשאי להתפלל כ"א ע"י חידוש כו' וקצרה דעתי מהבין דבריו דאיך שייך על ספק לשנא דהלואי כו' דאיך נאמר הלואי שיתבלבל דעתו כל כך עד שכל היום יתפלל ויחזור ויתפלל ולא ידע בין ימינו לשמאלו אם התפלל אם לא התפלל עד שתמיד כל היום יתפלל ומאי קמתהני ר' יוחנן כל כך מזה עד דאמר על זה לישנא דהלואי כו' והוא תמוה וצע"ג לישב דבריו גם סוגיא דפסחים קשה מאד לדברי ר"י טפי מלכל השיטות אף שהרא"ש יישב זה מ"מ הוא דחוק ועיין:
ושיטת רש"י דר"י ושמואל פליגי אהדדי ופסק כר"י בספק וכשמואל בודאי וכן הוא בבה"ג ולא מחלק כלל בין נדבה לחובה וגם לשיטה זו יתיישב שפיר הצריכותא ועכ"פ הנך רואה דשיטת הרי"ף היא מתיישבת בסוגיין טפי מכל השיטות ועיין בב"י שהאריך בזה והנלע"ד כתבתי ועיין:
ולענין אם מתפלל מוסף נדבה הרי"ף והרמב"ם פסקו דאינו מתפלל נדבה ורב האי גאון ס"ל שאף מוסף מתפלל שתים ועיין ברא"ש ובתר"י ובהרז"ה ובמלחמות והעיקר כפסק הרי"ף והרמב"ם וערבית מתפלל אפי' דרך חובה שתים כן פסק הרמב"ם משום שאינו כמקריב שתי תמידים שאין ת"ע נגד שום קרבן רק נגד אברים ופדרים ולא שייך בזה משום בל תוסיף ודבריו נראים ועיין בכ"מ:
דף כא:
גמ' אמר ר"ה הנכנס לבה"כ ומצא צבור מתפללים כו' עד שלא יגיע ש"ץ למודים וריב"ל כו' עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה. פשוט הוא שלא נחלקו אלא במאי דמפרש גמ' אי יחיד אומר קדושה ותרווייהו ס"ל דמשום מודים נמי לא יתחיל רק כיון דריב"ל ס"ל שצריך לראות שיגמור קודם קדושה דהוא קודם למודים א"כ לא צריך לומר קודם שיגיע למודים כיון דצריך לסיים קודם קדושה דהא אינהו מיירי בנכנס בשעה שהצבור מתפללין בלחש וכן הוא כוונת הרמב"ם ג"כ ודלא כהלח"מ וש"ג שכתבו דס"ל להרמב"ם דר"ה לא אכפת לי' למודים וליתא:
ומשמע מסוגיין דבשעה שהש"ץ מתפלל לא יתחיל להתפלל כלל משום דבעי לענות אמן על כל ברכה וכן משמע מדברי הרמב"ם ולכך לא נחלקו אלא בנכנס בשעה שהצבור מתפללין ולא בשעה שהש"ץ מתפלל כנ"ל ממשמעות סוגיא דידן ועיין:
ולענין לשתוק באמצע תפלתו ולשמוע מפי הש"ץ קדיש או קדושה כתב רש"י בסוכה דישתוק וכתבו התוס' ע"ז שכן המנהג ועיין ברא"ש ובתוס' ועיין בזה:
דף כב.
גמרא מסייע לי' לר' אלעאי כו' דאמר הלכה מציע את המשנה ואינו מציע את הגמ'. רש"י מחק הך דגרסינן מסייע לי' רק גרים אמר מר ר' נתן אומר כו' אמר ר' אלעאי הלכה כו' וכוונתו פשוטה דמאי מסייע לי' הוא כיון דפליגי תנאי בהא מלתא. אבל אכתי לא הבנתי מאי קאמר בתר הכי כתנאי ומייתי ברייתא אחריתי כיון דבברייתא קמייתא נמי איכא תנאי בהא מלתא וצ"ע:
שם אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כהני תלת סבא כריב"ב בדברי תורה כו'. ע"ז סמכו הפוסקים להקל בטבילת בע"ק ועל הא דאמר זעירי בטלוה לטבילותא. והנה מזעירי אין רק ראי' רק דבטלוה לטבילותא אבל אכתי אפשר דבעי ט' קבין ומרב נחמן גופי' נמי לכאורה צריך לומר כן דהא ר"נ עצמו תיקן חצבא בת ט' קבין. אך כבר כתבו התוס' במס' ערובין (יח:) ד"ה ר"נ וכו' דרב נחמן סתמא אינו רב נחמן בר יצחק רק ר"נ בר יעקב). מיהו אין דבריהם שם מוסכמים כ"כ לכ"ע ועיין בסה"ד. ולענין הלכה לולי דברי הראשונים הי' נראה מסוגיין טפי לפסוק כרבא דהוא בתראה טפי מר"נ בר יצחק והלכתא כוותי' לגבי רנב"י. ומש"כ רש"י דרבא פסק כן לענין פלוגתא דאמוראי דפליגי אליבא דרבנן מיהו אנן השתא כר' יהודה ב"ב נהגינן כדאמר רנב"י לעיל ורנב"י בתרא הוא. אלולי שכתבה רש"י. מסברא דילן לא היינו מפרשים כן דדוחק לומר דרבא יאמר הלכתא שלא אליבא דהלכתא דמאי לישנא דהלכתא שייך בזה כיון דאנן לא פסקינן לגמרי כרבנן ואם נאמר דרבא באמת פסק הלכתא כרבנן מיהו אנן צריכינן למפסק כרנב"י משום דבתרא הוא כמו שנראה קצת מסיום לשון רש"י שכ' ורנב"י בתרא הוא דכוון לזה. הא ודאי ליתא דודאי דרבא הוא בתרא טפי מרנב"י וא"כ כרבא אית לן למפסק ולא כרנב"י וע"כ צ"ל דאין זה כוונת רש"י רק דרבא גופי' לא אמרה כן להלכה וכמש"ל וגם זה דוחק דלישנא דהלכתא קשה טובא לפי"ז. ובאמת לא עמדתי על כוונת רש"י מה דמסיים ורנב"י בתרא הוא אם כוונתו על רבא עצמו דמסתמא פוסק כבתרא גם זה אינו דהך כללא דבתרא הוא רק לדידן במקום שלא נפסק ההלכה בפירוש נקטינן כבתרא אבל האמורא ודאי יש לו כח לפסוק כמו שנראה בעיניו מבלי השקיף אם קמא הוא או בתרא. וכהנה רבות בש"ס לכך דברי רש"י לא הבנתי כלל. ועכ"פ אלולי דבריו ה' נראה לפסוק כרבא. וגם מה דמסיים סתמא דגמ' בסוף סוגיין ארב חמא דטביל עצמו במעלי יומא דכפורי להוציא רבים יד"ח ולית הלכתא כוותי' מצינן נמי לפרושי בהיפוך מפי' התוס' דלהכי קאמר דלית הלכתא כוותי' משום דהלכתא כרבא דגם לעצמו נמי בעי מ' סאה. ועיין בתוס' דכוונו לאפוקי מהך פירושא וצ"ל להגיה בדבריהם לאו דטבילה בכל יום כו' אבל לא כתבו שום ראי' לזה רק משום דס"ל כרש"י כ"כ וא"כ אין דבריהם מוכרחים. כן הי' נראה מסוגיין אבל מה נעשה כי כל הראשונים הרי"ף והרמב"ם ורב האי גאון ורש"י והתוס' והרא"ש הסכימו כולם דהלכה כרנב"י וכריב"ב ואין בידינו כח אפי' להרהר אחריהם אפי' במילי דאורייתא ומכ"ש בזה שאינו רק תקנת עזרא אלא שנחלקו לענין תפלה דהרי"ף ורב האי כתבו דלתפלה בעי עכ"פ ט' קבין דהא דריב"ב לא נאמר רק לד"ת והתוס' בשם ר"י וכן בתר"י מסיק דגם לתפלה נמי לא בעי ומכל מקום המחמיר גם לד"ת וכפשטא דסוגין תע"ב ובלא"ה אמרו בגמרא כל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו:
עוד ראיתי בתר"י שרוצה לפרש הא דריב"ב דוקא לק"ש אבל לד"ת אף לריב"ב בעי טבילה ולפ"ז ודאי דהוי לן להחמיר גם לד"ת. מיהו אין דבריו מוכרחין דמאי ראי' מייתי ממקום מטונף דהתם הוא דאורייתא וכיסת צאתך והי' מחניך קדוש אבל הכא מדאורייתא לא בעי טבילה לד"ת כלל ואינה רק תקנת עזרא וא"כ לא דמי כלל למקום מטונף גם פשטא דלישנא דריב"ב שאין ד"ת מקבלים טומאה שנאמר כו' משמע דקאי אכל ד"ת ועיין בזה:
דף כב:
גמ' אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה. בתוס' נסתפקו אם צריך לחזור ולהתפלל או דהוי מעוות לא יוכל לתקון אבל הרי"ף וכן הרא"ש כתבו בפשיטות דצריך לחזור ולהתפלל במקום טהור וכן כתב הרמב"ם וכן עיקר:
דף כג.
גמ' אלא דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכא בדלא שהה קמפלגי דמ"ס גברא דחוי הוא כו' ומ"ס גברא חזי הוא. ג' שטות בזה:
התוספות הקשו דמדהוי מצי לשנויי דכ"ע שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ואפ"ה שפיר מצי למפלגי בין בשהה בין בלא שהה במים שותתין לו על ברכיו דמ"ס גברא דחויא הוא ר"ל דאף מקצת התפלה שהתפלל מעיקרא נמי דחויא הוא דהוי כמו דין הנצרך לנקביו דלקמן דתפלתו תועבה כל שאינו יכול להעמיד עצמו עד פרסה אף שלא הפסיק כלל באמצע תפלתו אפ"ה לא הוי תפלתו תפלה משום שגופו אינו נקי וה"נ משו"ה חוזר לראש משום דגופו אינו נקי כיון שהוצרך לנקביו באמצע תפלה הרי חזינן דמתחלה לא הי' גופו נקי ולאו משום הפסק קאתינן עליו דאף אם הי' מעמיד על עצמו בכל התפלה מ"מ הי' צריך לחזור ולהתפלל כדין הנצרך לנקביו דלקמן וכן פירש"י כשהתחיל להתפלל והי' צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינה תפלה וחוזר לראש עכ"ל ומ"ס גברא חזי הוא דדין הנצרך לנקביו דלקמן אינו רק בגדולים אבל בקטנים לא שייך הך דינא דאין הגוף נקי ולכך מה שהתפלל מקודם תפלה ראוי' היא ורק מטעם הפסק קאתינן עלי' ובהפסק הא כ"ע ס"ל דאינו חוזר לראש אפי' בשהה ולכך ס"ל דאינו חוזר רק למקום שפסק ומדלא משני הכי ש"מ דסתמא דגמ' ס"ל להלכה דשהה כדי מור את כולה חוזר לראש ובמס' מגילה משמע דשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש דקאמר התם נקוט דרב ביבי בידך ורב ביבי הוא דאמר דרב קאמר אין הלכה כר' מונא ושמואל אמר הלכה כר' מונא ומסתמא הלכה כרב באיסורי וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא וג' תירוצים נאמרו בזה ולכל אחד מהתירוצים נשתנה הדין:
הרי"ף והרמב"ם כתבו לחלק בין תפלה ובין ק"ש ומגילה ותקיעות דבק"ש ומגילה ותקיעות דרשאי להפסיק הן מפני הכבוד ומפני היראה לכך אין ההפסק מזיק בהן שיהי' צריך לחזור בשביל זה לראש אבל בתפלה שהחמירו בה הרבה בענין ההפסק שאפי' המלך שואל בשלומו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק לכך אם הפסיק בה ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ולפ"ז אתיא כולה סוגיא דידן ודמס' ר"ה כמו שפירש"י דמה שאמר הגמ' לקמן דר"י ה"ק לדידי לא סבירא לי כלל לדידך אם שהית כו' צ"ל דמחמת תרתי מילי לא סבירא לי' לדידי' כר' אבוהא חדא דס"ל דאין צריך להפסיק כלל וגם לא ס"ל בשהה כדי לגמור את כולה דבעי לחזור לראש דאף דמסוגיא דידן דלקמן א"צ לומר רק דלא ס"ל כר' אבוהא ב דא היינו במה שא"צ לה פסיק במבואות המטונפות מ"מ מסוגיא דר"ה מוכח להדיא דהא דאמר לדידי לא ס"ל הוא נמי משום דלא ס"ל בשהה כדי לגמור את כולה שצריך לחזור לראש דהא התם לא הזכיר כלל הך דאמר ר"י מניח א על פיו וקורא ולא איירי התם רק משהה כדי לגמור את כולה אי צריך לחזור לראש דהא עיקר מימרא דר"י התם הוא דשמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא וע"ז פריך ומי אמר ר' יוחנן הכי והאר"י משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומשני ל"ק הא דידי' הא דרבי' (ר"ל דאיהו עצמו ס"ל שא"צ לחזור לראש שבן יהוצדק רבי' הוא דס"ל דצריך לחזור לראש) וע"ז פריך עוד ודידי' לא והא ר' אבוהו כו' וא"ל ר"י אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש ומשני דה"ק לדידי לא ס"ל לדידך דס"ל אם שהית כו' חזור לראש הרי להדיא דעיקר קושיית הגמ' הוא על מאי דאר"י דבשהה לגמור כולה א"צ לחזור לראש והא הוא עצמו אמר לר"א דצריך וע"ז משני דלדבריו קא"ל ולדידי' לא ס"ל א"כ ע"כ צ"ל דלא ס"ל בשהה לגמור כולה דצריך לחזור לראש וכן פירש"י התם בשמעתין ע"ש בד"ה לדידי לא ס"ל דמשום תרתי מילי לא ס"ל שצריך לחזור לראש. והא דפסיקא לי' לר"י דר' אבוהו לא ס"ל כוותי' בהא דשהה לגמור כולה דבשלמא בהא שצריך להפסיק שפיר ידע דלא ס"ל כוותי' מדהפסיק אבל בהא דשהה כדי לגמור כולה מנ"ל היאך הוי ס"ל לר' אבוהו בהא עד דמשני לי' לפי דבריו הא ע"ז הי' מסתפק ושואל ממנו וכן הקשה באמת השר מקוצי הביאו הרא"ש בשמעתין אמנם לא כוון לתרץ זה בלשונו וז"ל רש"י לדידך דסבירא לך ואתה חולק עלי בשתיהן דכיון דקא בעית מהו לגומרה מכלל דס"ל דסירוגין מעכבי קריי' ומבעי לך בכמה הוי סירוגין ורצה לומר דשאלת ר' אבוהו היתה כן לר' יוחנן בכמה הוי שיעור סירוגין ואף דלשון שמביא הגמ' בשאלת ר' אבוהו איכא לפרושי נמי דהכי מבעי לי' אי סירוגין מעכבי מ"מ ר' אבוהו פירש יותר דבריו לר"י מה הוא שאלתו והגמ' קצרה בלשונו ואף שזה קצת דוחק והמתעקש יוכל לגמום בזה מ"מ צדקו דברי רש מאד דאי אפשר לפרושי בענין אחר והבן. וכן מוכרחים אנו לומר דגם הרי"ף והרמב"ם מפרשים כן וכן יתפרש גם לשיטת ה"ר יהודה שהביאו התוס' והרא"ש וכמו שיתבאר לקמן אי"ה:
והשר מקוצי תירץ לחלק בין אם הוא ראוי לקרות בעת ההפסקה ובין אם הוא אינו ראוי דבשמעתין במים שותתין לו על ברכיו וכן לקמן במעשה דר' אבוהו במבואות המטונפות אינו יכול לקרות בשעת הפסקה מחמת המים השותתים או מחמת המבואות המטונפות ולכך אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש אבל בר"ה לענין תקיעות בהלל ומגילה התם מיירי בשהה מעצמו והי' יכול לקרות בעת ההפסקה ולכך לא אכפת לן כלל במה שהפסיק ואין חילוק כלל בין תפלה לאינך רק בין ראוי ובין אינו ראוי. והנה לפי שיטתו הך דאמרינן לקמן ובמס' ר"ה דה"ק ר"י לדידי לא ס"ל לאו משום תרתי מילי הוא כדפי' רש"י רק משום הך סברא לחוד דא"צ להפסיק קאמר לדידי לא ס"ל דכיון דא"צ להפסיק א"כ ה"ל ראוי ובראוי אין ההפסקה מפסדת הקר ריאה וא"כ אתי שפיר טפי הא דידע דר אבוהו לא ס"ל כוותי' דבהא הא א ודאי דס"ל לר"א דצריך להפסוק לכך קאמר לי' לדידך דס"ל דצריך להפסיק וא"כ הוית לך אינו ראוי ולכך אם שהית כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והתוס' לקמן (כד:) ד"ה אמר לי' אזלא אליבא דפי' השר מקוצי דכן מוכח מסוף דבריהם דכתבו וא"כ ה"ל ראוי ומאן אמרה להך סברא דראוי השר מקוצי וא"כ ע"כ דדבריהם אזדי לפי' השר מקוצי והא דכתבו בתחלת דבריהם וז"ל פירוש משום תרתי מילי כו' אין הכוונה בדבריהם תרתי מילי משום כל חדא באנפי נפשי' לא ס"ל כר' אבוהו כמו שהוא הפי' לשיטת רש"י והרי"ף שכתבנו לעיל רק דכוונת דבריהם הוא משום צירוף הנך תרתי מילי כחדא דס"ל לכך לדידי א"צ להפסיק ר"ל משום דס"ל לדידי כהנך אמוראי דבשהה כלא"כ והוא ראוי א"צ לחזור לראש (משום דגם בזה איכא פלוגתא כדאיתא במס' מגילה) וגם ס"ל לדידי דא"צ להפסיק וא"כ ה"ל ראוי ולכך בצירוף הנך תרתי טעמי לא היית צריך לחזור לראש אבל לדידך כיון דפליגית עלי אפי' רק בחדא היינו דס"ל דצריך להפסיק וא"כ הוית אינו ראוי לדידך ממילא אפי' סבירא לך בדין השני כוותי אפ"ה צריך לחזור לראש כיון דאינך ראוי לדידך ובאינו ראוי לכו"ע צריך לחזור לראש כן הוא כוונת התוס' וכן כתב ברש"א. מיהו אע"ג דגם דבמאי דאמר גמ' לדידי לא ס"ל נתיישב קצת לפי' השר מקוצי טפי מלשיטת רש"י והרי"ף מ"מ במאי דמקשה הגמ' במס' ר"ה ודידי' לא והא ר' אבוהו כו' לא מתחוור כלל פירושו דלשיטתו קשה טובא מאי מקשה מדר' אבוהו דלמא שאני התם דה"ל אינו ראוי וע"כ צ"ל דהמקשה בקושייתו סמיך אהא דאר"י בשמעתין מניח ידו על פיו וקורא וא"כ ה"ל ראוי וע"כ עיקר חסר מן הספר דהא הגמ' לא הזכיר שם כלל מהך דר"י דשמעתין ולשיטתו דעיקר הקושיא מהכא ה"ל להגמ' להביא שם הך דר"י דמניח ידו על פיו וכיון שהגמ' לא הזכיר שם כלל מהך דר"י דשמעתין ע"כ צריך לומר דבלא"ה שפיר קא מקשה משהה גופי' והיינו כפי' רש"י והרי"ף דליכא שום חילוק בין ראוי לאינו ראוי וא"כ גם מאי דמשני הגמ' לדידי לא ס"ל ע"כ אי אפשר לפרשו רק כמו שפירש רש"י וכמו שביארנו דבריו לעיל ועיין: