דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ד - תפלת השחר · דף כו:
ואם הבדיל בשני' ולא הבדיל בראשונה שני' עלתה לו ראשונה לא עלתה לו למימרא דכיון דלא אבדיל כמאן דלא צלי דמי ורמינהו כו' ומסיק בקשיא. פשטא דפירושא דשמעתין נראה פשוט דהמקשה היה סבור דלכך ראשונה לא עלתה לו משום דראשונה התפלל לשם חובה והיה צריך להבדיל בה וכיון דלא אבדיל בה לא עלתה לו ושני' עלתה לו דשני' התפלל לשם תשלומין והא דהבדיל בה אינו מפסיד תפלתו בכך ולכך עלתה לו שני' לתשלומין אבל תפלה דחובה צריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל שנית ולכך מקשה שפיר למימרא דכיון דלא אבדיל כמאן דלא צלי דמי ומסיק בקושיא. וכיון שכן היה הדין כיון דפסקינן דמשום הבדלה אינו חוזר וכאידך ברייתא דורמינהו גם כאן אין צריך לחזור ולהתפלל בהבדיל בשני' ולא הבדיל בראשונה. אלא שהרא"ש הביא בשם גאון דכיון דלא אסקינן בתיובתא ולא קאמר רק קשיא וכל קושיא יש לה תירוץ לכך קמתרץ גאון הנך שתי ברייתות דלא יפלגו אהדדי דאין כוונת הברייתא ראשונה דלא עלתה לו משום דלא הבדיל רק משום דגלי אדעתיה דהקדים תפלת תשלומין לשל חובה ולכך לא יצא והא דצריך לחזור ולהתפלל לאו אותה דחובה אלא אותה דתשלומין ואינו מבדיל בה. ויצא להם מזה דין חדש שאם הקדים תשלומין לחובה לא יצא יד"ח וזהו כוונת הרי"ף ליישב קושיית הש"ס ועכ"פ הש"ס דמסיק בקושיא קמפרש להך ברייתא כמש"ל דהך דראשונה לא עלתה לו הוא דחובה משום שלא הבדיל בה. והא דצריך להתפלל שנית הוא דחובה ולהבדיל. כן הבינו התוס' פשטא דשמעתין ולכך כתבו ומיהו ברב אלפס לא משמע כן ונתקשה במהרש"א אמאי לא הביאו ראי' מהגמ' ע"ש בדבריו שנדחק לתרץ ולפמ"ש לק"מ ודוק ובזה תבין דברי הרא"ש שאחר שהביא דברי הגאון כתב וז"ל מיהו אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו וכו' וכן משמע מדפריך למימרא כו' כמאן דלא צלי דמי משמע הא אי כמאן דצלי דמי יצא ידי שתים אע"פ שלא הבדיל בראשונה והבדיל בשני' ראשונה עלתה לו לשם חובה ושני' לשם תשלומין עכ"ל ובמע"מ נתקשה בהבנתו. ודבריו פשוטים ומבוארים ע"פ מש"כ דעיקר כוונת הרא"ש להביא ראי' על דין השני דאם הבדיל בשתיהן יצא אף שאמר מלתא יתירתא בתפלת תשלומין לית לן בה (דדין הראשון א"צ לראי' כלל דלמה לא יצא כיון הבדלה אינה מעכבת) רק דין השני צריך ראיה דאימא כיון דאמר מלתא יתירתא הוי כמו הפסק בתפלה לכך מביא ראי' שפיר מקושיית הש"ס דאי הוי כמאן דצלי כו' ושני' לשם תשלומין ואף דהבדיל בה ואמר מלתא יתירתא אפ"ה לית לן בה ולא הוי הפסק וזה ברור בכוונת הרא"ש ודוק כי קצרתי קצת. ומה שהביא הב"י בשם או"ח שלמד מזה שאם הזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה אין מחזירין אותו ופסק כן בש"ע יפה השיב בט"ז דלא דמי כלל להכא דשאני הכא דבאמת הוא זמנה אלא שאין צריך להזכיר משא"כ מאורע שאר ימים דלא הוי זמנה כלל ע"ש בדבריו כי נכונים המה ורש"י דפירש בסוגיין שני' עלתה לו כו' שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה לתפלה שזמנה עכשיו כו' צריך לומר דלאו לפרושי סוגיא דשמעתין קבעי רש"י רק לפרושי הברייתא אליבא דאמת כמו שמפרשה הגאון בכדי שלא תקשה קושיית הש"ס דאילו סוגיא דשמעתין אי אפשר לפרשה אם לא כמ"ש דאל"כ לא הוי מקשה מידי כנ"ל פשוט ועיין:
ולענין מה שנסתפקו בתוס' דהיכי דטעה ולא התפלל במנחה דר"ת היינו שלא הזכיר יעו"י אי בעי להתפלל ערבית שתים עיין ברא"ש שכתב דהדבר מוכרע ומצד הסברא נראה דצריך להתפלל שנית ומ"מ כתבו דיתפלל דרך נדבה וצ"ל דמה שהכריעו התוס' שצריך להתפלל מדברי הרי"ף לא נראה לי' להרא"ש לראי' ובאמת בקל יש לחלק ביניהן ועיין:
שם תוס' ד"ה יעקב תיקן ת"ע תימה כו'. התוס' אזלי לשיטתם בפ"ק שכתבו בשם ר"י דק"ש תלי בתפלה אבל לפי מש"כ לעיל בשיטת רש"י דתפלה כ"ע מודים דזמנה מבע"י לר"י מפלג המנחה דתלמוד ערוך הוא לקמן דאי בעי כמר עביד כו' ואמרינן נמי מדרב צלי של שבת בע"ש מכלל דהלכה כר"י א"כ בתפלה אין כאן ספק כלל דיצא מפלג המנחה ואפ"ה בק"ש בעינן צה"כ דווקא. א"כ לא קשה קושיית התוס' כלל:
שם תוס' ד"ה עד פלג המנחה תימה מנ"ל הא וכו'. מדברי התוס' נראה דר"י לא פליג אעיקר זמן תמיד של בין הערבים דהוא עד הלילה דבזה מודה לחכמים רק דפליג בזמן תפלת המנחה ולכך מקשו מנ"ל הא. אבל מפשטא דברייתא היה נראה דר"י פליג גם אזמן הקרבת התמיד דלא הוכשר להקריבו מפלג המנחה אפי' בדיעבד דהא דומיא דתמיד השחר קתני מפני מה אמרו כו' שהרי כו' וכי היכי דגבי תמיד השחר עיקר פלוגתי' דר"י הוא אזמן הקרבת התמיד דכל כמה דכשר להקריב התמיד עד אותו זמן נמשך זמן התפלה ולא אכפת לן כלל במה שהיו ממהרין בכל יום להקריבו מן הבוקר רק בזמן דכשר להקריבו וא"כ גבי מנחה נמי אמאי לא נימא הכי ומה בכך שהי' מקריבין אותו בכל יום בט' ומחצה מ"מ כיון דכשר הקריבו עד הערב א"כ יהי' זמן מנחה ג"כ נמשך עד הערב בז לכך היה נראה דר"י פליג אעיקר זמן הקרבת התמיד וצ"ע: