אור ברסלב
דברי דוד ברכות פרק ג - מי שמתו › דף כד.

דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק ג - מי שמתו · דף כד.

דף כג:

גמ' והיכי מנח להו אר"י בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והא תני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו דמפיק לי' למורשא דכובע לבר. עי' תוס' דהקשו דלמא ר' חיא נמי שלא כנגד ראשו כו' ותירצו דא"כ מאי איריא בכובע אימא אפי' שלא בכובע נמי אלא ש"מ דאפי' כנג"ר. וכוונתם היא פשוטה כמו שביאר בתר"י דהא מדחזינן לר' ירמי' דאמר סתמא בין כר לכסת שלא כנג"ר ולא קמפליג בין אם מניחן בכובע אם לאו ש"מ דר' ירמי' בכל אופן אוסר בכנגד ראשו ממש ולכך מקשה מדר' חייא דהא איכא עכ"פ התירא בכנגד ראשו ממש ע"י הכובע. וצריך לומר דלמאי דמשני הגמ' דמפיק לי' למורשא דכובע לבר אכתי איכא רבותא בהא דנקיט ר' חייא בכובע לאשמעינן דאפילו מקצת הכובע מונח כנג"ר ממש אפ"ה לית לן בה כיון שהתפילין עצמם מפיק להו לבר שרי. והך מלתא הוצרך ר' חייא להשמיענו דאל"כ הדרא קושי' לדוכתא דלמאי דמשני הגמ' דמפיק לה כו' א"כ אמאי נקיט ר"ח כובע. אך התוס' עצמם הקשו ע"ז דמנ"ל להמקשה לאקשויי מדנקיט ר' חייא כובע אימא דאיירי באשתו עמו דלכך בעי כובע דלהוי כלי בתוך כלי וא"כ הדרא ק' לדוכתא דאימא דר"ח נמי שלא כנגד ראשו קאמר והניחו בצ"ע. וצריך לומר דהתוס' קמפרשי דהא דר' ירמי' קאי על הברייתא על הך בבא דאין אשתו עמו מותר להניח תחת מראשותיו ע"ז קמפרש ר' ירמי' היכא מניחן שלא כנגד ראשו וכן הוא להדי' בתר"י דר' ירמי' מיירי באין אשתו עמו ומחמת זה הוציא ג' דינים חלוקים ע"ש היטב בדבריו ובאמת דבריו מוכרחים שם לפי תירוץ התוס' דדיוקא דהמקשה הוא מדנקיט ר"ח כובע ותר"י לא חש להא דמקשה התוס' דאימא דר"ח איירי באשתו עמו דמדנקיט ר"ח סתמא ולא קמפליג בין אשתו עמו לאין אשתו עמו ש"מ דאפי' באין אשתו עמו מיירי אך מ"מ דבריו דחוקים דהא תנא א"צ לפרש דבריו והך דר"ח הוא ברייתא ובודאי נוכל לאוקמי דמיירי באשתו עמו אף דאינו מפורש להדיא כן וכמה ברייתות מצינו דאוקמינהו בגמ' ה הכא במאי עסקינן כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתי דאימא דר"ח איירי באשתו עמו ולכך נקיט כובע. מיהו י"ל דלהכי לא חש לקושית התוס' דאי ס"ד דמיירי באשתו עמו א"כ תפלוג הברייתא על ברייתא דלעיל דאסרה באשתו עמו בכל ענין אפי' בכלי בתוך כלי דבלא כלי בתוך כלי אף בבית אסור וא"כ ע"כ ברייתא דלעיל אסרה אפי' בכלי בתוך כלי וזה לא הוי ניחא לי' להגמ' לאוקמי הנך ברייתא בפלוגתא תדע דהא מסיק הגמ' לשמואל בתיובתא ולא קמשני אנא דאמרי כאידך ברייתא דר"ח וכן רבא דפסק כשמואל לא הביא ראי' לדבריו מהך ברייתא אלא ע"כ צ"ל דלא ניחא לי' להגמ' למימר דהנך תרתי ברייתי יפלגו אהדדי וא"כ לק"מ קושיית התוס' דהקשו דלשני דמיירי באשתו עמו וזה נכון. ובלא"ה דברי התוס' דחוקים ולולי דבריהם הי' נראה לפרש בפשיטות דפירוש כובע אינו כיס שהתפילין מונחים בו כמו שפירש רש"י דהגמ' לא קרי לי' בשום דוכתא כובע רק כים כדאמרינן לעיל עושה להם כיס טפח וכן רבי דתלא בכסתא תלה רק פירוש כובע הוא כובע ממש שלובשו על ראשו ור' חייא מיירי בהני דבי רב דאין להם כר וכסת תחת מראשותם רק מניחים הכובע שלהם תחת ראשיהם וישינים עלי' וע"ז קאמר ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיהם ובזה ודאי אין שייך לומר דשלא כנגד ראשו קאמר דהא הכובע מכוון למדת ראשו וא"כ הן התפילין תחת ראשו ממש ואפ"ה שרי וע"ז משני דאפ"ה מפיק לה למורשא דכובע לבר ואינו מניח ראשו על התפילין ממש כן שמעתי והוטב בעיני ולפ"ז מעיקרא לק"מ קושיית התוס' ונמצא דהנך תלתא חילוקי דינים דכתב התר"י אינם מוכרחים כלל ועיין. מ"מ לדינא נראין דבריו דאף שאין לזה הכרח מהגמ' לפי מה שכתבנו מ"מ הא לא אדכר בשום מקום כלי בתוך כלי רק בבית שמשמש בו מטתו אבל לענין להניחן תחת מראשותיו לא שייך לפלוגי בהא כלל ונמצא דממילא הדין הוא כך באם אין אשתו עמו לא בעינן כלל כלי בתוך כלי ושרי להניחן שלא כנגד ראשו ובאשתו עמו בעי כלי בתוך כלי ושרי ג"כ שלא כנגד ראשו כרבא דפסק הלכתא כשמואל וכנגד ראשו ממש בכל ענין אסור דכלי בתוך כלי לא מהני לזה כלל דמנ"ל לחדש דין זה מסברא דנפשנא. ועוד כיון ברייתא תני באשתו עמו אסור והיינו בוודאי אפי' כבת"כ דבלא כבת"כ מאי איריא תחת מראשותיו הא בכל הבית אסור וא"כ דומיא דהכא הא דשרי הברייתא באין אשתו עמו מיירי נמי בכל גווני ואפי' בכת"כ ואפ"ה קאמר ר' ירמיה דדוקא שלא כנגד ראשו א"כ ש"מ כדנגד ראשו בכל ענין אסור. מיהו הא אין להוכיח דדוקא בעינן כבת"כ אפי' אין אשתו עמו דומיא דסיפא כדאמרן דכיון דלא אדכר הך הך מלתא בברייתא בפירוש דבעי דוקא כבת"כ לענין להניחן תחת מראשותיו מסתמא בכל גווני מיירי דכל כה"ג הוי לי' להברייתא לפרושי כמו דמפרש לקמן לענין לשמש מטתו כנלע"ד ומה שכ' בתר"י דמדברי הרמב"ם נראה דאף באין אשתו עמו נמי בעינן כבת"כ אינו מוכרח כלל בדברי הרמב"ם כמו שכתב בכ"מ:

ואם כר וכסת חשיבי כלי מדברי תר"י נראה דחשיב כלי ועיין בכ"מ שכתב דמדברי הרמב"ם אינו נראה כן אלא דבעי כבת"כ לבד הכר וכסת. ובאמת דעת תר"י מוכרח כן בגמ' לפי פירושו שמפרש כהתוס' דעיקר קושיית המקשה הוי מדנקיט ר"ת כובע דהוי כבת"ב ש"מ דאפי' כנגד ראשו קשרי בכבת"כ ע"ש בדבריו א"כ ש"מ דהכר חשיב כלי ונמצא הרמב"ם דלא חשיבי' לי' הכר לכלי צ"ל דמפרש כמו שפירשנו עדיין צ"ע בכל זה:

שם שנים שהיו ישנים במטה זה מחזיר פניו וקורא כו'. מכאן מוכח נמי כמ"ש דעל צדו ממש שרי לקרות ק"ש ולא אסור אלא במצלי אצלויי דהיינו שמטה קצת על צדו אבל על צדו ממש שרי ועיין במש"כ לעיל:

ולענין הלכה איכא ב' שיטות הרי"ף והרמב"ם פסק כרב יוסף דאשתו כגופו וקורא אפי' באין טליתו מפסקת ביניהן והרא"ש וכן כתב בתר"י בשם רבני צרפת דהלכה כברייתא השני' לחומרא דאפי' אשתו נמי בעי הפסקת טלית ונמצא דפוסקין לא כשמואל ולא כרב יוסף. ויותר נראה כפסק הרי"ף וה רמב"ם דהא שמואל מקיל טפי אפי' באחר א"כ מנ"ל להחמיר כ"כ לפסוק דלא כתרווייהו ואי משום דאיכא ברייתא הא איכא נמי ברייתא כוותי' דרב יוסף ובודאי טפי אית לן למפסק כאמוראי בתראי נגד הברייתא ומי הגיד להם זה שלא ידע רב יוסף מהברייתא (ובכל דוכתי קי"ל דרב יוסף הוי בקי טובא בברייתות ומקרי סיני) אימא דשפיר ידע ורוצה לפסוק כאידך ברייתא דמתיר ועיין בזה. ודע כל דברי הרא"ש אינו רק לפי גירסת התוס' דגרסי להדיא בברייתא השלישית אשתו אבל לפי פי' רש"י דליכא כאן רק שתי הברייתות דלעיל דרב יוסף מתרץ להו הא באשתו הא באחר א"כ אין כאן שום ברייתא בפירוש דלא כרב יוסף וא"כ ודאי אית לן כרב יוסף ונראה דגם הרי"ף והרמב"ם גרסי כרש"י דבלא"ה לא הוי להו למפסק כר"י דהא שמואל הוי רבי' דר"י וקודם אביי ורבא אית לן למפסק כקמאי דדוקא מאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי וא"כ טפי ה"ל להו למפסק כשמואל אבל אי גרסי כרש"י ניחא כיון דמלתא דשמואל לא מתוקם רק כתנאי ומלתא דרב יוסף מתוקם לכ"ע לכך פסקו כר"י. אך גם לגי' התוס' בודאי דלית לן להחמיר טפי מדרב יוסף עכ"פ וכמש"ל ועיין בזה מיהו בלא"ה ניחא מה דפסקו הרי"ף והרמב"ם דלא כשמואל דהא לקמן אמרינן עלה היכי דאתמר אתמר כו' מיהו משם מוכח קצת דגי' רש"י עיקר ועיין]:

שם והאיכא עגבות מסייע לר"ה כו' לימא מסייע לי' האשה קוצה חלתה כו' תרגמא רנב"י שפני' טוחות בקרקע. מסוגיא דידן הי' נראה לפסוק כרב הונא דעגבות אין בהם משום ערוה ודלא כרנב"י דנהי דמאי דהוי בעי הגמ' לאתויי סייעתא לר"ה ממתניתין דחלה דחי לה רנב"י שפני' טוחות כו' מ"מ הסייעתא דמייתי לר"ה מברייתא לא אדחי לה ומכ"ש לשיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקו כהך ברייתא דמחזיר פניו וקורא בודאי דאית לן למפסק גם כן כרב הונא ואפי' לשיטת הרא"ש דפסקו כאידך ברייתא דאפי' באשתו נמי אסור אא"כ היתה טלית מפסקת מ"מ לאו משום עגבות פסקו כן רק משום כל הגוף שנוגע בגוף חבירו ערום ולכך אסור אבל לגבי אותו אדם עצמו דליכא בגוף דידי' משום ערוה לגבי דידי' גם בעגבות אין בהן משום ערוה דמנ"ל דהברייתא פליג בזה על אידך ברייתא דעגבות אין בהן משום ערוה דהא ודאי דליכא לפרושי דבאמת טעמא דברייתא דאסרה הוא משום עגבות דא"כ ה"ל לפרושי אא"כ הי' טלית מפסקת בין העגבות ומדלא קמפרש ש"מ דקפיד בנגיעת גוף דחברי' בכל הגוף תדע דהא מעיקרא רמינן לה להברייתות אף למאי דלא ידעינן מעגבות אלא ע"כ דאידך ברייתא בכל הגוף קפיד שלא יגע בדחברי' וא"כ מנ"ל דפליגי אהדדי בעגבות וכיון דחזינן דברייתא קמייתא ס"ל דעגבות אין בו משום ערוה בודאי אית לן למפסק כן כיון דברייתא שני' לא פליג עלי' בהאי וא"כ אף לשיטת הרא"ש הי' נראה לומר דהלכה כרב הונא והנה הרי"ף בשמעתין וכן הרא"ש לא הביאו כלל להא דעגבות והי' נראה לומר דפסקו כר"ה ולכך לא אצטריך להו למכתב דממילא ידעינן דמהכ"ת נאמר דאית בהו משום ערוה ובפרט הרי"ף דפסק כהך ברייתא דמחזיר פניו וקורא באשתו וכרב יוסף א"כ בודאי ממילא ידעינן דעגבות אין בהן משום ערוה. אלא שראיתי להר"ש במס' חלה הביא דברי הירושלמי דאמר הדא אמרה עגבות אין בהן משום ערוה וכתב ע"ז ובפ' מ"ש מוקי לה שפניה טוחות בקרקע כו' ע"ש ומשמע שרוצה לומר דתלמודא דידן פליג על הירושלמי ופוסק כתלמודא דידן וכן הרא"ש בהלכות חלה כתב ג"כ כדברי הר"ש אלא שהפך הדברים דמתחלה כתב דבפ' מ"ש מוקי לה בפני' טוחות ואח"כ הביא דברי הירושלמי ומשמע נמי מדבריו שפוסק כתלמודא דידן והא דהביא הירושלמי אח"ז היינו למילף מני' יתר הדינים שהביא שם בשם הירושלמי ולא לענין הך דינא דעגבות דבזה פוסק כתלמודא דידן וכדברי הר"ש ולא הבנתי דבריהם דלפי הנראה דגם סוגיא דידן כהירושלמי ס"ל דעגבות אין בהן משום ערוה וכמש"ל:

ודברי הרמב"ם סותרים זא"ז דבפ"ג מהל' ק"ש פסק כברייתא דמחזיר פניו וכר"י א"כ ש"מ דעגבות אין בהם משום ערוה ובפ"א מהל' ברכות וכן בפ"ה מהל' ביכורים פסק כרנב"י דבעינן פני' טוחות בקרקע. וראיתי בביאורי הגר"א ביו"ד סי' שכ"ח שהעיר בזה וכתב שהרמב"ם לא גרס בסוגיין לימא מסייע לי' והא דרנב"י לאו לדחי' נאמר אלא מלתא באנפי נפשא דאף דעגבות אין בהם משום ערוה אפ"ה בעינן טוחות בקרקע. ולא זכיתי להבין גרסא זו על בורי' איך יתיישב בסוגיא דידן דהא מעיקרא אמר מסייע לי' מברייתא וא"כ איך שייך אח"כ עוד לומר סתם מסייע לי' ובשלמא לפי גירסא דידן ניחא דמעיקרא הביא סייעתא מברייתא ואח"כ אמר לימא מסייע לי' גם ממתניתין ודחי רנב"י דממתניתין ליכא סייעתא וכהנה רבות בש"ס אבל לומר סתם מסייע לי' עוד הפעם אינו מיושב כלל בלישנא דגמ' אם לא שמוסיף עוד איזה תיבות בגמ' ולא ידעתי איך ועכ"פ דברי הרמב"ם עדיין צ"ע:

ובענין בניו ובני ביתו הקטנים כתב הרא"ש ותר"י דאיכא ג' חילוקי דינים דאנן פסקינן כא"ד דתנוקת בת י"א ויום אחד ותנוק בן י"ב ויום אחד וע"ז קמסיים הגמ' אידי ואידי עד כדי שיהיו שדים כו' דהיינו הבאת הסימנים ופירשו דה"ק דתרתי בעינן שנים וסימנים ומינה דדוקא בבת י"א ובן י"ב הוא דמהני סימנים אבל בפחות מזה לא חיישינן כלל לסימנים דשומא נינהו ועוד כתבו דבבת י"ב ובן י"ג אפילו אם לא הביאו עדיין סימנים נמי אסור וכן הוא להדיא ברמב"ם פ"ג מהלכות ק"ש הלכה י"ט ע"ש ולולי דבריהם מפשטא דסוגיין לא הוי משמע כן רק דאתי לאפוקי מלישנא קמא דאמר בת ג' ובן ט' דהיינו ראוי לביאה ע"ז קאי עד כדי כו' היינו ראוי לסימנים ועיין בזה]:

שם א"ל ר"כ לר"א התם אמר רבא אע"ג דתיובתא דשמואל הלכתא כוותי' הכא מאי. מכאן נראה טפי כגי' רש"י לעיל דרב יוסף מתרץ להברייתות אליבי'. ושמואל מוכרח לאוקמי כתנאי לכך שפיר קאמר אע"ג דטפי מסתבר מלתי' דרב יוסף מ"מ הא חזינן לעיל דאתותב שמואל לגמרי ואפ"ה הלכתא כוותי' וא"כ הכא מאי. אבל לגי' התוס' לא יתיישב כ"כ כיון דשמואל לא אתותב טפי מדר"י א"כ לא הי' לו לתלות שאילתו במאי דאתותב שמואל לעיל ובקצרה ה"ל למבעי הלכתא כמאן וגם שינויא דר"א היכי דאתמר כו' משמע כיון דלא אתמר הלכתא כוותי' בהדיא ממילא אין הלכה כמותו וגם זה לא יתיישב רק לפי פירש"י ולדברי התוס' אכתי איכא למבעי הלכתא כמאן כיון דתרווייהו מוקי למלתייהו כתנאי וגם הברייתות גופייהו בהכרח פליגי אהדדי א"כ אכתי לא ידעינן כמאן נפסוק הלכתא וצ"ע ונראה דמזה יצא לו להרא"ש לפסוק דלא כתרווייהו רק כברייתא דמחמרא אך עכ"ז אינו מיושב כ"כ וצ"ע:

שם אמר שמואל קול באשה ערוה. הרא"ש פי' דלאו לענין ק"ש אמר ע"ש בדבריו. ולא הבנתי מה הכריחו לזה הא לפי פשטא דסוגיין משמע דאיירי הכל לענין ק"ש וכמו אידך מימרא דר"ש דשער באשה ערוה דפי' הרא"ש עצמו דמיירי לענין ק"ש ומדסדרן הגמ' זה אצל זה ש"מ דתרווייהי בחדא ענין קמשתעי לענין ק"ש וצ"ע:

שם ואב"א לא שנא רצועה ול"ש קציצה אסור וכי תלה ר' בכסתא תלה. הסכימו כל הפוסקים לפסוק לחומרא כהך אב"א דאינו רשאי לתלותן רק בכיס:

שם אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק כו' מסקנא דשמעתין דגיהק ופיהק לאונסו שרי ולרצונו אסור ומתעטש מלמעלה סימן יפה לו ומלמטה סימן רע לו וברוק אם אפשר להבליעו בטליתו או באפרקסותו אינו רשאי לרוק ע"ג קרקע ולמאן דאנינא דעתי' שרי אפי' ע"ג קרקע לשדי' לאחוריו. ובמשמש בבגדו איכא ב' פירושים רש"י פי' להעביר הכינה העוקצתו והתוס' בשם ר"ת פירשו הי' ממשמש בבגדו ותקנו שלא יפול אבל אם נפל לגמרי לא הי' מתעטף והוא מיושב טפי מפירש"י בלישנא דשמעתין:

תוכן העניינים

דברי דוד ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה