דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ג - מי שמתו · דף כג.
גמ' אלא דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכא בדלא שהה קמפלגי דמ"ס גברא דחוי הוא כו' ומ"ס גברא חזי הוא. ג' שטות בזה:
התוספות הקשו דמדהוי מצי לשנויי דכ"ע שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ואפ"ה שפיר מצי למפלגי בין בשהה בין בלא שהה במים שותתין לו על ברכיו דמ"ס גברא דחויא הוא ר"ל דאף מקצת התפלה שהתפלל מעיקרא נמי דחויא הוא דהוי כמו דין הנצרך לנקביו דלקמן דתפלתו תועבה כל שאינו יכול להעמיד עצמו עד פרסה אף שלא הפסיק כלל באמצע תפלתו אפ"ה לא הוי תפלתו תפלה משום שגופו אינו נקי וה"נ משו"ה חוזר לראש משום דגופו אינו נקי כיון שהוצרך לנקביו באמצע תפלה הרי חזינן דמתחלה לא הי' גופו נקי ולאו משום הפסק קאתינן עליו דאף אם הי' מעמיד על עצמו בכל התפלה מ"מ הי' צריך לחזור ולהתפלל כדין הנצרך לנקביו דלקמן וכן פירש"י כשהתחיל להתפלל והי' צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינה תפלה וחוזר לראש עכ"ל ומ"ס גברא חזי הוא דדין הנצרך לנקביו דלקמן אינו רק בגדולים אבל בקטנים לא שייך הך דינא דאין הגוף נקי ולכך מה שהתפלל מקודם תפלה ראוי' היא ורק מטעם הפסק קאתינן עלי' ובהפסק הא כ"ע ס"ל דאינו חוזר לראש אפי' בשהה ולכך ס"ל דאינו חוזר רק למקום שפסק ומדלא משני הכי ש"מ דסתמא דגמ' ס"ל להלכה דשהה כדי מור את כולה חוזר לראש ובמס' מגילה משמע דשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש דקאמר התם נקוט דרב ביבי בידך ורב ביבי הוא דאמר דרב קאמר אין הלכה כר' מונא ושמואל אמר הלכה כר' מונא ומסתמא הלכה כרב באיסורי וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא וג' תירוצים נאמרו בזה ולכל אחד מהתירוצים נשתנה הדין:
הרי"ף והרמב"ם כתבו לחלק בין תפלה ובין ק"ש ומגילה ותקיעות דבק"ש ומגילה ותקיעות דרשאי להפסיק הן מפני הכבוד ומפני היראה לכך אין ההפסק מזיק בהן שיהי' צריך לחזור בשביל זה לראש אבל בתפלה שהחמירו בה הרבה בענין ההפסק שאפי' המלך שואל בשלומו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק לכך אם הפסיק בה ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ולפ"ז אתיא כולה סוגיא דידן ודמס' ר"ה כמו שפירש"י דמה שאמר הגמ' לקמן דר"י ה"ק לדידי לא סבירא לי כלל לדידך אם שהית כו' צ"ל דמחמת תרתי מילי לא סבירא לי' לדידי' כר' אבוהא חדא דס"ל דאין צריך להפסיק כלל וגם לא ס"ל בשהה כדי לגמור את כולה דבעי לחזור לראש דאף דמסוגיא דידן דלקמן א"צ לומר רק דלא ס"ל כר' אבוהא ב דא היינו במה שא"צ לה פסיק במבואות המטונפות מ"מ מסוגיא דר"ה מוכח להדיא דהא דאמר לדידי לא ס"ל הוא נמי משום דלא ס"ל בשהה כדי לגמור את כולה שצריך לחזור לראש דהא התם לא הזכיר כלל הך דאמר ר"י מניח א על פיו וקורא ולא איירי התם רק משהה כדי לגמור את כולה אי צריך לחזור לראש דהא עיקר מימרא דר"י התם הוא דשמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא וע"ז פריך ומי אמר ר' יוחנן הכי והאר"י משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומשני ל"ק הא דידי' הא דרבי' (ר"ל דאיהו עצמו ס"ל שא"צ לחזור לראש שבן יהוצדק רבי' הוא דס"ל דצריך לחזור לראש) וע"ז פריך עוד ודידי' לא והא ר' אבוהו כו' וא"ל ר"י אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש ומשני דה"ק לדידי לא ס"ל לדידך דס"ל אם שהית כו' חזור לראש הרי להדיא דעיקר קושיית הגמ' הוא על מאי דאר"י דבשהה לגמור כולה א"צ לחזור לראש והא הוא עצמו אמר לר"א דצריך וע"ז משני דלדבריו קא"ל ולדידי' לא ס"ל א"כ ע"כ צ"ל דלא ס"ל בשהה לגמור כולה דצריך לחזור לראש וכן פירש"י התם בשמעתין ע"ש בד"ה לדידי לא ס"ל דמשום תרתי מילי לא ס"ל שצריך לחזור לראש. והא דפסיקא לי' לר"י דר' אבוהו לא ס"ל כוותי' בהא דשהה לגמור כולה דבשלמא בהא שצריך להפסיק שפיר ידע דלא ס"ל כוותי' מדהפסיק אבל בהא דשהה כדי לגמור כולה מנ"ל היאך הוי ס"ל לר' אבוהו בהא עד דמשני לי' לפי דבריו הא ע"ז הי' מסתפק ושואל ממנו וכן הקשה באמת השר מקוצי הביאו הרא"ש בשמעתין אמנם לא כוון לתרץ זה בלשונו וז"ל רש"י לדידך דסבירא לך ואתה חולק עלי בשתיהן דכיון דקא בעית מהו לגומרה מכלל דס"ל דסירוגין מעכבי קריי' ומבעי לך בכמה הוי סירוגין ורצה לומר דשאלת ר' אבוהו היתה כן לר' יוחנן בכמה הוי שיעור סירוגין ואף דלשון שמביא הגמ' בשאלת ר' אבוהו איכא לפרושי נמי דהכי מבעי לי' אי סירוגין מעכבי מ"מ ר' אבוהו פירש יותר דבריו לר"י מה הוא שאלתו והגמ' קצרה בלשונו ואף שזה קצת דוחק והמתעקש יוכל לגמום בזה מ"מ צדקו דברי רש מאד דאי אפשר לפרושי בענין אחר והבן. וכן מוכרחים אנו לומר דגם הרי"ף והרמב"ם מפרשים כן וכן יתפרש גם לשיטת ה"ר יהודה שהביאו התוס' והרא"ש וכמו שיתבאר לקמן אי"ה:
והשר מקוצי תירץ לחלק בין אם הוא ראוי לקרות בעת ההפסקה ובין אם הוא אינו ראוי דבשמעתין במים שותתין לו על ברכיו וכן לקמן במעשה דר' אבוהו במבואות המטונפות אינו יכול לקרות בשעת הפסקה מחמת המים השותתים או מחמת המבואות המטונפות ולכך אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש אבל בר"ה לענין תקיעות בהלל ומגילה התם מיירי בשהה מעצמו והי' יכול לקרות בעת ההפסקה ולכך לא אכפת לן כלל במה שהפסיק ואין חילוק כלל בין תפלה לאינך רק בין ראוי ובין אינו ראוי. והנה לפי שיטתו הך דאמרינן לקמן ובמס' ר"ה דה"ק ר"י לדידי לא ס"ל לאו משום תרתי מילי הוא כדפי' רש"י רק משום הך סברא לחוד דא"צ להפסיק קאמר לדידי לא ס"ל דכיון דא"צ להפסיק א"כ ה"ל ראוי ובראוי אין ההפסקה מפסדת הקר ריאה וא"כ אתי שפיר טפי הא דידע דר אבוהו לא ס"ל כוותי' דבהא הא א ודאי דס"ל לר"א דצריך להפסוק לכך קאמר לי' לדידך דס"ל דצריך להפסיק וא"כ הוית לך אינו ראוי ולכך אם שהית כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והתוס' לקמן (כד:) ד"ה אמר לי' אזלא אליבא דפי' השר מקוצי דכן מוכח מסוף דבריהם דכתבו וא"כ ה"ל ראוי ומאן אמרה להך סברא דראוי השר מקוצי וא"כ ע"כ דדבריהם אזדי לפי' השר מקוצי והא דכתבו בתחלת דבריהם וז"ל פירוש משום תרתי מילי כו' אין הכוונה בדבריהם תרתי מילי משום כל חדא באנפי נפשי' לא ס"ל כר' אבוהו כמו שהוא הפי' לשיטת רש"י והרי"ף שכתבנו לעיל רק דכוונת דבריהם הוא משום צירוף הנך תרתי מילי כחדא דס"ל לכך לדידי א"צ להפסיק ר"ל משום דס"ל לדידי כהנך אמוראי דבשהה כלא"כ והוא ראוי א"צ לחזור לראש (משום דגם בזה איכא פלוגתא כדאיתא במס' מגילה) וגם ס"ל לדידי דא"צ להפסיק וא"כ ה"ל ראוי ולכך בצירוף הנך תרתי טעמי לא היית צריך לחזור לראש אבל לדידך כיון דפליגית עלי אפי' רק בחדא היינו דס"ל דצריך להפסיק וא"כ הוית אינו ראוי לדידך ממילא אפי' סבירא לך בדין השני כוותי אפ"ה צריך לחזור לראש כיון דאינך ראוי לדידך ובאינו ראוי לכו"ע צריך לחזור לראש כן הוא כוונת התוס' וכן כתב ברש"א. מיהו אע"ג דגם דבמאי דאמר גמ' לדידי לא ס"ל נתיישב קצת לפי' השר מקוצי טפי מלשיטת רש"י והרי"ף מ"מ במאי דמקשה הגמ' במס' ר"ה ודידי' לא והא ר' אבוהו כו' לא מתחוור כלל פירושו דלשיטתו קשה טובא מאי מקשה מדר' אבוהו דלמא שאני התם דה"ל אינו ראוי וע"כ צ"ל דהמקשה בקושייתו סמיך אהא דאר"י בשמעתין מניח ידו על פיו וקורא וא"כ ה"ל ראוי וע"כ עיקר חסר מן הספר דהא הגמ' לא הזכיר שם כלל מהך דר"י דשמעתין ולשיטתו דעיקר הקושיא מהכא ה"ל להגמ' להביא שם הך דר"י דמניח ידו על פיו וכיון שהגמ' לא הזכיר שם כלל מהך דר"י דשמעתין ע"כ צריך לומר דבלא"ה שפיר קא מקשה משהה גופי' והיינו כפי' רש"י והרי"ף דליכא שום חילוק בין ראוי לאינו ראוי וא"כ גם מאי דמשני הגמ' לדידי לא ס"ל ע"כ אי אפשר לפרשו רק כמו שפירש רש"י וכמו שביארנו דבריו לעיל ועיין:
ושיטת הר"י שהביאו התוס' הנה לפי מה שהבינו בתר"י הוא כולו מוקשה דהר"י כתב לתרץ דמסוגיא דידן לא מוכח מידי דס"ל להלכה בשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והא דאמר לכ"ע שהה כלא"כ ח"ל היינו לאו משום דס"ל להלכה כן אלא משום דלא מצי למימר איפכא דכ"ע אין חוזר לראש ובדשהה קמפלגי דהא לכ"ע הוי גברא חזי כיון דאינו חוזר לראש ודבריו סתומים. ובתר"י הבינו כפשוטו דה"ק כיון דבשהה כ"ע ס"ל דאינו ח"ל איך מצי למימר בלא שהה פליגי דלמ"ד גברא דחוי חוזר עיי"ש בדברי תר"י שהביא זה בשם רבני צרפת. ובאמת הוא תמוה כמו שהקשה ע"ז ברש"א עיי"ש לכך פי' המהרש"א דברי הר"י ע"פ דברי הרא"ש ותוכן כוונת הרא"ש בקצרה הוא כך דהר"י אינו מפרש גברא דחוי וגברא חזי כמו שפי' רש"י דדחוי הוא משום דגופו אינו נקי כדין הנצרך לנקביו ונמצא כי תפלתו דמעיקרא הוי דחוי' דזה אינו דלכו"ע בקטנים לא מקרי גופו אינו נקי רק מ"ד דגברא דחוי הוא משום הך סברא עצמה דאיך עמד להתפלל ולא חשש פן יקרנו שיצטרך להפסיק משום מי רגלים ויפסיד תפלתו ומחמת שלא חשש לזה נדחית תפלתו דמעיקרא כן הוא פי' הר"י בגברא דחוי ומעתה שפיר קאמר דל"מ למימר דכ"ע שהה אי"ח דא"כ הפסקה לאו מלתא היא כלל וא"כ לא הי' לא לחוש כלל פן יצטרך להפסיק דמה בכך שיצטרך להפסיק כיון דאינו מפסיד תפלתו בהפסקה אפי' בשהה כלא"כ וא"כ לא הוי מקרי גברא דחוי ולכך אצטריך להגמ' בהכרח לומר דכ"פ שהה חוזר לראש אבל לענין הדין פסקינן כר"י וכרב במס' מגילה דאינו חוזר לראש ואין שום חילוק בין תפלה לאינך ובין ראוי לאינו ראוי בכולם א"צ לחזור לראש אפי' בשהה כלא"כ כן הוא כוונת הרא"ש בשיטת הר"י ולשיטה זו יתפרש ג"כ סוגיא דר"ה כמו שפירשנו לדעת רש"י והרי"ף וזה נכון כמש"ל. אך פירושו בגברא דחוי אינו מיושב כל בלישנא דגמ' ויוצא מגדר הפשוטי לגמרי כמבואר לכל מעיין:
ומעתה נשאר לנו לבאר קצת דברי הרא"ש בקצרה וז"ל הרא"ש ומ"ס גברא דחוי הוא ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דאמר לקמן שיחזור למקום שפסק היכי דלא שהה כלא"כ דהתם גברא לאו דחוי הוא אלא שהמקום גורם ומ"ס גברא חזי דהא אפי' בשעה שהמים שותתין חזי מדאורייתא דלא אסרה תורה כו' ע"ש בדבריו ודברי הרא"ש אלו לכאורה אינם מובנים דאם כתב כן לשיטת השר מקוצי ולשיטתו מפרשינן גברא דחוי כפי' רש"י היינו שהתפלה מעיקרא דחוי' כדין הנצרך לנקביו א"כ מאי מקשה הרא"ש מהא דמבואות המטונפות הא ודאי התם לא שייך כלל למימר גברא דחוי כיון דהקריאה מעיקרא היתה במקום נקי וגוף נקי מי ידחנה. וליכא למימר דזהו באמת מה שמתרץ הרא"ש דזה אינו חדא דלא קושיא הוא כלל ועוד מאי קמחלק בין גברא למקום וכתב אלא שהמקום. ואי על קריאה דמעיקרא קאי א"כ גם המקום הוא נקי ואין כאן שום חסרון לא בנברא ולא במקום. וגם מה דכתב במ"ד גברא חזי משום דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד קשה דמנ"ל לפלוגי כ"כ ביניהם ולומר דלמ"ד גברא חזי אפי' בשעת מעשה נמי חזי דלמא בשעת מעשה גם לדידי' מקרי לא חזי רק דמעיקרא אינו דחוי בשביל קטנים וכמו שכתבו לעיל בפי' רש"י לחלק בין גדולים לקטנים. מיהו לזה יש לומר דלא ניחא להרא"ש לפלוגי בין גדולים לקטנים רק אי מחמת קטנים לא מקרי דחוי כלל גם בשעת מעשה אבל אם בשעת מעשה מקרי דחוי א"כ דינו שוה ממש לגדולים וה"ל להיות דחוי גם מעיקרא. אך באמת זה אינו דעכ"פ אמאי לא מקרי דחוי מעיקרא משום דשמא יצטרך להשתין בקילוח דאז ודאי אסור מדאורייתא וע"כ דצריך לחלק בין גדולים לקטנים וכמש"ל וא"כ הדרה קושי' לדוכתי' ועדיין צ"ע בזה מיהו קושיא הראשונה ודאי קשה. ואם נאמר דהרא"ש כתב כן לשיטת ר"י שהביאו תיכף בתחלת דבריו בסתמא וכמו שיתבאר לקמן אי"ה גם זה אינו דלהר"י הא מפרש גברא דחוי הוא שה"ל לחוש שיצטרך להפסיק תפלתו וא"כ גם כן לק"מ ממהלך במבואות המטונפות דאיך יקרא דחוי בשביל זה מעיקרו הא בידו שלא להלך למבואות המטונפות. ולומר שזה כוונת הרא"ש בתירוצו גם הא ליתא דלשון הרא"ש אינו סובל זה כלל. לכך נראה דהרא"ש כתב כן אליבא דהשר מקוצי שהסכים לשיטתו כנראה מדבריו רק דהרא"ש אינו מפרש גברא דחוי וגברא חזי כפירש"י על מה דהתפלל וקרי מעיקרא כדין הנצרך לנקביו רק דקאי על בשעת מעשה וה"ק דכ"ע שהה חוזר לראש (והיינו באינו ראוי לשיטת השר מקוצי) והכא בהא קמפלגי דמ"ס גברא דחוי הוא ר"ל היכי אמרינן דבעינן דווקא שהה ובלא שהה אינו חוזר לראש היכי דגברא מצד עצמו הוא ראוי רק שאינו ראוי מצד המקום כמבואות המטונפות וכיוצא בו אבל היכא דגברא מצד עצמו לא חזי אפי' בהפסקה מועטת מכדי לגמור את כולה נמי חוזר לראש ומ"ס גברא חזי משום דמדאורייתא רשאי לקרות מקרי גברי חזי בשעת מעשה לענין דלא להחמיר עליו להצריכו לחזור לראש בהפסקה מועטת אבל אי הוי דחוי מדאורייתא בשעת מעשה גם הוא הי' מודה דבהפסקה מועטת נמי חוזר לראש משום דכיון דגברא דחוי ודאי גרע ואפי' בהפסקה מועטת נמי חו"ל רק דס"ל כיון דמדאורייתא חזי לא מקרי דחוי לענין זה. אבל מ"מ אינו ראוי מקרי אף שהוא מדרבנן מ"מ כיון דסוף סוף לא מצי קרי יהי' מאיזה סיבה שיהי' עכ"פ כיון דלא מצי קרי קרי אינו ראוי לענין זה שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובזה כ"ע מודים דעכ"פ אינו ראוי מקרי כנלפע"ד בבאור דברי הרא"ש. ומה שכתב עוד הרא"ש וז"ל דכ"ע שהה חוזר לראש אבל לא הוי מצי למימר דכ"ע שהה אינו חוזר לראש כו' היינו שיטת הר"י שהביאו בתוס' ולכאורה הי' נראה דגם בשיטת הר"י קמפרש הרא"ש גברא דחוי כדמפרש לשיטת השר מקוצי רק דה"ק הר"י דלא מצי למימר דכ"ע שהה אינו חוזר לראש דכיון דע"י שום הפסקה אינו חוזר לראש א"כ אף בגברא דחוי נמי אין סברא שיחזור לראש דבשלמא אי הפסקה מלתא היא ובשהה עכ"פ חוזר לראש אף בגברא חזי שפיר איכא למימר דבגברא דחוי אפי' הפסקה נמי חוזר לראש אבל אי הפסקה לאו מלתא כלל ואין חוזר לראש בשום הפסקה אפי' בשהה א"כ גם בגברא דחוי אין סברא שיצטרך לחזור לראש ותחלת דברי הרא"ש הי' נראה לכאורה כן אלא שסוף לשונו מאי דמסיים אם כן שפיר מצי להתפלל אעפ"י שלא הי' יודע שיכול להעמיד על עצמו מלהטיל מים עד שיגמור תפלתו אינו מורה ע"ז רק כמו שפירשנו לעיל דהר"י מפרש גברא דחוי משום שהי' לו לחוש שלא יצטרך להפסיק וכדכתיבנא לעיל ועיין היטב בכ"ז. ולדינא הסכים הרא"ש כשיטת השר מקוצי מחמת הקושיות שהקשה ע"ש וכבר נתבאר לעיל ליישב קושיותיו ואדרבא מסוגיא דר"ה מוכח דלא כהשר מקוצי והשיטה הנכונה והמחוורת היא שיטת הרי"ף והרמב"ם כנלע"ד ועיין:
שם א"ל רב אשי האי אם שהה ולא שהה מבעי לי'. עיין רש"א דעמד דגם למאי דמשני הגמ' בשהה כ"ע לא פליגי דחוזר לראש כי פליגי בלא שהה כו' דאכתי תקשי דה"ל לפלוגי בשהה כ"ע ל"פ כי פליגי בלא שהה ע"ש מה שתירץ. ולשיטת השר מקוצי לא יתיישב תירוצו כלל דלשיטה זו גם בשהה דכ"ע מודו הוא דוקא במים שותתין דה"ל אינו ראוי וא"כ אכתי ה"ל לפרושי כו' גם בלא"ה תירוצו אינו מתקבל כ"כ. אך לענ"ד דמעיקרא לק"מ דבשלמא אי פלוגתייהו הוא בשהה והיינו מטעם הפסקה א"כ שפיר קמקשה רב אשי דה"ל לפרושי בכמה הוי שיעור הפסקה כיון דמטעם הפסקה קא מצריכינן לי' לחזור לראש אבל אי פלוגתייהו הוא בלא שהה ובגברא דחוי והיינו דמעיקרא תפלתו אינו תפלה כדין הנצרך לנקביו ולא קמיירי כלל בהפסקה א"כ ודאי דלא קשה כלל דה"ל לפרושי דין דשהה דהוא מטעם הפסקה כיון דלא איירי כלל בדין הפסקה. וגם לפי' הרא"ש שכתבנו לעיל בגברא דחוי דהוא בשעת מעשה נמי נוכל לתרוצי כן כיון דעכ"פ לא מיירי בדין הפסקה. אך לשיטת הר"י שכתבנו לעיל דפי' דפלוגתייהו בלא שהה הוא משום דה"ל לאסוקי אדעתא דלמא יצטרך להפסיק ויפסיד תפלתו ומחמת זה מקרי גברא דחוי אפי' בלא שהה הדרא ק' לדוכתי' דאכתי ה"ל להשמיענו דין דשהה כיון דעיקר פלוגתייהו תליא בהכי ובע"כ צריכינן לתירץ רש"א לשיטת הר"י ועדיין צ"ע בזה.
גמ' ומניחם בחורים הסמוכים לבה"כ ולא יניחם בחורים הסמוכים לר"ה. ברי"ף וברא"ש ליתא להך דומניחם בחורי' הסמוכים לבה"כ וכן נראה עיקר דלגירסא דילן קשה טובא חדא דהוא סתירה מני' ובי' דקאמר אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ואח"כ קאמר ומניחן בחורים הסמוכים לבה"כ. ועוד דהמעשה דהביא ע"ז נמי הוא דאוחזן בידו וא"כ הוא מעשה לסתור ועוד דבברייתא דלקמן תנינא דמעיקרא היתה התקנה להניחם בחורים הסמוכים לבה"כ ואח"כ נתבטל זה ותקנו שיניחם בחורים הסמוכים לר"ה ואח"כ נתבטל גם זה ותקנו שיהי' אוחזן בידו ונכנס וא"כ ברייתא דידן דמיירי בביטול התקנה דחורים הסמוכים לר"ה א"כ כבר נתבטלה מעיקרא התקנה דחורים הסמוכים לבה"כ לכך נראה עיקר דט"ס הוא בגמ' דידן וזה פשוט:
שם הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו. רש"י פי' דאתי לאפוקי דלא בעי בבגדו רק בידו כדי שלא יפלו אבל הרי"ף והרמב"ם פירשו דלא אתי אלא לאורויי הך דגוללן כמין ספר אבל לא בא לפלוג על ר"ע דאוחזן בבגדו ובידו ולכך פסקו לתרווייהו דגוללן כמין ספר ואוחזן בבגדי ובידו ולפי' רש"י ודאי דה"ל למפסק כריב"ל דבכל דוכתי' פסקינן כאמוראים נגד תנאים ולכך ודאי דאינהו מפרשי דלא פליג כלל על ר"ע וכדכתיבנא וכן פסק הרא"ש:
שם אר"י בר אחא אר"ז לא שנו כו' עושה להן כיס טפח ומניחן אמר רבב"ח אר"י ביום גוללן כמין ספר ובלילה עושה להן כים טפת ומניחן. רש"י פי' הא דבלילה עושה להן כים טפח דלאו בנכנס לבה"כ בלילה קמשתעי רק כשחולצן בלילה ע"מ למצניע עד הבוקר ולכך עושה להן כיס טפח שלא יהיו מונחים ע"ג קרקע ועל מימרא דר"ז דבאין שהות ביום ללובשן עושה להן כיס טפח ומניחן לא פירש כלום ונראה לומר דהוא מפרש ההיא מימרא ג"כ כפשוטו דכשאין שהות ללובשן ביום לא יקח אותם לבה"כ דלמאי יקחם כיון דלא יניחם עוד בצאתו מבה"כ עד למחר ולכך צריך לעזוב אותם בבית ולכך עושה להם כיס כמו בלילה דהנחתן בבית הוא בכיס טפח. והא דלא רצה לפרש הא דבלילה דג"כ איירי בנכנס לבה"כ דהכי הוי שפיר טפי לפרושי דהוי הך דבלילה דומיא דביום כמו שמפרש רב האי גאון עיין בתר"י. היינו מדסידר הגמ' תחלה דברי ר"ז דאף ביום כשאין שהות ללובשן לא יקחם לבה"כ א"כ בלילה הוא כ"ש דלא יקחם וא"כ הוי תו מימרא דרבב"ח אר"י מלתא דלא צריכא. ואם איתא דר"י נמי בנכנס לבה"כ איירי ה"ל להגמ' לסדורי אפכא מתחלה דברי ר"י דבלילה שאינו מניחם לא יקחם לבה"כ ואח"כ דברי ר"ז דאתי לאוספי דגם ביום כשאין שהות ללובשן דינו כמו בלילה הכי הוי שפיר טפי סידורא דגמ' ועוד דר"י קשיש מר"ז ומדסידר לר"י לבסוף לכך פי' רש"י דר"י איירי במלתא אחריתא ולא איירי בנכנס לבה"כ כלל ולכך מתחלה הביא דברי ר"ז דאמר למלתי' על הברייתא דמיירי בדיני בה"כ ואגב דאיירי ר"ז בדין עושה להם כיס טפח הביא נמי דברי ר"י דס"ל נמי כן כשחולצן בלילה עושה להם כים טפח ואף דלקמן קמפרש בברייתא דבלילה מניחן בין כל"כ ושמואל קאמר אפי' אשתו נמי צ"ל דר"י ל"ס הכי דבלא"ה איכא שם אמוראי טובי בהכי דמר מנח לי אשרשיפא כו' או דמיירי קודם שינה ופשוט:
אמנם הרי"ף הביא הגירסא בהיפוך דבמימרא דר"ז גרסינן ביום כו' ובלילה עושה להם כיס טפח ובמימרא דרבב"ח אר"י גרסי' לא שנו אלא שיש שהות ביום כו' ולכך לפי אותה הגירסא קמפרש רב האי גאון שפיר דהכל מיירי בנכנס לבה"כ דהשתא עולה סידורא דגמ' שפיר ועכ"פ לדינא אין שום נ"מ בין פירש"י לפי' רב האי כנלע"ד בביאור דברי רש"י. אך בתר"י הסב דברי רש"י לכוונה אחרת וה"ק ביום גוללן כמין ספר ומניחן אף ע"ג קרקע בלא כיס ובלילה אינו רשאי להניחם ע"ג קרקע רק עושה להם כים טפח ע"ש בדבריו. ואין זה במשמע בדברי רש"י שלפנינו דהא מדכ' רש"י ביום כשהוא חולצן בשביל בה"כ גוללן כו' כדאמרן ולישנא דכדאמרן משמע דקאי אדלעיל מיני' דאמרי' אוחזן בידו ונכנס. ועוד כיון דרש"י מפרש דהך דביום בנכנס לבה"כ איירי א"כ ע"כ אינו מפרש כתר"י דמניחן בביתו עג"ק דכי יפלוג ר"י אכל הני תנאי דלעיל דהתירו לאוחזן בידו ולכנס עמהם גופי' לבה"כ וגם ב"ש דפליג אמר דמניחם בחלון הסמוך לרה"ר אבל לכ"ע אינו מניתם בביתו דהיאך יניחם בביתו כיון דצריך ללובשן מיד בצאתו מבה"כ כדתניא מרחיק ד"א ומניחן ועוד דרבב"ח גופי' אמר לקמן כי הוי אזלינן בתרי' דר"י כי הוי בעי למיעל לבה"כ כי הוי נקיט תפלין לא יהיב לן אמר כו' הרי דר"י לקחן עצמו לבה"כ וע"כ צ"ל דגם תר"י לא נעלם ממנו זה רק דהך דכ' רש"י על ביום דמיירי בנכנס לבה"כ לא היו כלל בגרסתו ברש"י ומעצמו קמפרש כן אליבא דרש"י כיון דרש"י פירש בלילה מיירי בחולצן סתם לא בצריך לבה"כ לכך קמפרש אליבי' הך דביום נמי דומיא דהכא דאינו מיירי בנכנס לבה"כ רק שחולצן לאיזה צורך אחר דלא שייך לומר שיקחם עמו ולכך הוכרח לפרש דרשאי להניחם ע"ג קרקע בלא כיס דאל"כ מאי נ"מ יהי' בין יום ללילה ולמה מפלגינהו בתרתי כן הוא בכוונת תר"י ולפ"ז הוי נפקא לן דין חדש מפי' תר"י. אך כיון שברש"י שלפנינו מפורש דלא כתר"י קשה לסמוך ע"ז להקל דיהי' שרי להניח תפלין ע"ג קרקע ממש כשחולצן ביום לאיזה צורך חוץ מבה"כ דאפשר כו' ועכ"פ דברי רש"י שלפנינו מפורשים הם כמש"ש ועיין:
ושיטה אחרת בזה להרמב"ם דאיהו מפרש הך דבלילה כמו שמפרש רב האי דמיירי ג"כ בנכנס לבה"כ. ובעושה להם כיס טפח ומניחן אינו מפרש כפי' רש"י דמניחן בביתו רק דמניחן באותו כים טפח ולוקחן עמו בידו ונכנס עמהן לבה"כ אפי' בלילה ועי' בכ"מ שהביא ע"ז השגת הראב"ד ומה שהשיב ע"ז והוא נכון והא ליכא לאקשויי לפי' הרמב"ם דהא איהו מפרש הך דגוללן כו' ואוחזן בבגדו ג"כ ובידו ונכנס כמ"ש לעיל וא"כ למאי דאמר אביי דבכלי שאינו כליין לא בעי כיס טפח והרמב"ם גופי' פסק לדאביי שם באותה הלכה עצמה א"כ לכאורה אין נ"מ בין יום ללילה דהא בגדו הוי כלי שאינו כליין וא"כ לא בעי כיס טפח וא"כ למאי בעי כיס טפח בלילה הא ע"י בגדו גרידא הי' שרי ובלא בגדו גם ביום נמי לא וא"כ אין נ"מ כלל בין יום ללילה. מיהו לפי מה שכתבו התוס' ד"ה שהרי פכין קטנים דע"כ מטעם אויר כו' ניחא דע"י בגדו ליכא אויר כלל וא"כ לא חשיב כלי כלל. אך דברי התוס' אינם מוכרחים כ"כ מיהו בלא"ה ניחא דהא דאוחזן בבגדו אינו מיירי שמעטפן בבגדו מכל צד עד דלהוי כמו כלי רק שאוחזן בבגדו כי היכי דלא יאחזן בידים ערומות אבל מ"מ אין התפלין מכוסים מכל צד כי היכי דלחשיב כמו כלי רק שבמקום אחיזת היד מפסיק הבגד וא"כ אין כאן קושיא כלל על הרמב"ם וזה פשוט:
שם אבעי' להו מהו שיכנס אדם לבה"כ קבוע כו'. מהכא משמע דלכנס לבה"כ בתפלין שלא להשתין אין איסור כלל ועיין ברא"ש בהא דחולצן ברחוק ד"א אינו רק ברונה לפנות דאז כיון שצריך לחלצן בלא"ה לכך חולצן ברחוק ד"א אבל משום כניסה לבה"כ לחוד א"צ לחולצן כלל אפי' בבה"כ עצמו ואף דבמרחץ אמרינן מקום שבני אדם עומדים ערומים חולץ תפילין כו' צריך לומר דמרחץ חמיר מבה"כ ואף דלענין הזמנה בחדש חמיר בה"כ ממרחץ כדמסקינן בסוף פרקין צריך לומר דשאני הזמנה דמ"מ שם מגונה עליו משא"כ במרחץ אבל אף המרחץ חמיר מבה"כ ועוד יש לחלק בכמה אנפי ועיין במ"א דנתקשה בזה ואני הנלע"ד כתבתי ועיין:
שם תוס' ד"ה חיישינן ודוקא בבה"כ קבוע חיישינן שמא יפנה בהם אבל בבה"כ ארעי שאין רגילים לפנות שם מותר. דעת התוס' לפסוק כן להלכה דבבה"כ ארעי מותר להשתין בתפלין שע"ג ראשו ובבה"כ קבוע אסור דחיישינן שמא יפנה בהן ובאוחזן בידו הוא להיפוך דבקבוע שרי אפי' לפנותו וגם להשתין משום דבקבוע ליכא נצוצות ובארעי אסור משום נצוצות וכן פסק הרא"ש אבל מדברי הרמב"ם נראה דאף בארעי אסור להשתין אפי' כשהם בראשו והיינו משום דפוסק כמ"ד שמא יפיח בהן ורצה לומר דבעת שמשתין רגיל להפיח ולכך אין חילוק בין קבוע לארעי דבכל ענין אסור משום שמא יפיח בהן ועיין בכ"מ ונמצא לפ"ז דעל ראשו אסור בין בקבוע בין בארעי ובאוחזן בידו בקבוע שרי ובארעי אסור וכ"ז פשוט: