דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ג - מי שמתו · דף יז:
גמ' מי שמתו כו' פטור מק"ש ומתפלה ומתפלין ומכל מצות האמורות בתורה הוא הגירסא בש"ם דילן ובתר"י לא גרס ומכל מצות האמורות בתורה וכ"ה הגי' ברי"ף ועפ"ז רצה לפרש דדוקא מהנך הוא דפטור משום דבעי כוונה ואגב טרדתו לא יוכל לכוון אב בשאר כל המצות דלא בעי כוונה הוא חייב ע"ש בדבריו ולבסוף מסיק דאינו כן רק דפטור מכל המצות והנך תלתא דנקט לרבותא דפטור אף מהנך דחמירי ומכ"ש דפטור משאר כל המצות. והנה מאי דכתב דהני נקט לרבותא אף דחמירי יש לגמגם בו דמאי רבותא איכא בהנך כיון דאיכא למטעי ולומר דדוקא מהנך הוא דפטור משום דלא מצי לכוון. אבל הדין מצד עצמו ודאי אמת דפטור מכל המצות דהא להדיא תני כן בברייתא ואינו מברך ואינו מזמן כו' ופטור מכל המצות כו' והש"ס לא פריך מברייתא אמתניתין רק מוטל לפניו אין כו' משמע דבשאר מילי ליכא למפרך מידי מברייתא אמתניתין א"כ ש"מ דגם מתניתין פטר לי' מכל המצות ואין לומר דלהכי לא פריך מהא דברייתא אמתני' דידע דאיכא לשנויי תנאי היא דברייתא סבר כחכמים דעוסק במצוה פטור מהמצוה ולכך לא פטר רק מהנך תלת דבעי כוונה ולכך לא פריך רק ממוטל לפניו כו' דזה אינו דא"כ גם ממוטל לפניו לק"מ דאימא דלכך פטר לי' הברייתא אף באינו מוטל לפניו משום דס"ל עוסק במצוה פטור מהמצוה ולכך גם באינו מוטל לפניו עכ"פ עוסק במצוה מקרי אבל תנא דמתניתין דלית לי' עוסק במצוה ולא קפטר לי' רק מהנך תלת משום כוונה אימא דלהכי בעינן דוקא מוטל ל ניו דאז צערו מרובה ולא מצי לכוון אבל באינו מוטל לפניו שאין צערו מרובה כ"כ אימא דשפיר מצי לכוון ולכך חייב אלא וודאי דטעמא דמתניתין וברייתא הכל חדא וא"כ ע"כ גם במתניתין ע"כ דפטור מכל המצות ועוד דא"כ ה"ל למפרך ממתניתין אברייתא ולשנויי כתנאי דזהו דרכו של הש"ס בכל מקום ומדלא פריך הכי ש"מ דגם מתני' פטר לי' מכל המצות לכך נראה עיקר כגירסא דידן דגרס גם במתניתין ופטור מכל המצות ועיין:
שם נושאי המטה וחילופיהן כו' את שלפני המטה צורך בהן פטורין כו'. כן הוא גי' רש"י והתוס' הקשו על גי' זו עי"ש והנה אם כי קושיית התוס' יש ליישבה עיין במופרשים מ"מ העיקר כגי' התוס' והרי"ף והרמב"ם דגרסי את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה ה צורך בהן פטורין ואת שאין למטה צורך בהן חייבין ולא מחלקי כלל בין לפני א א ובין לאחר המטה רק בין צורך בהן לאין צורך בהן דהיא נכונה יותר בלישנא דמתניתין ובסברא והוא פשוט:
שם פטור מק"ש כו'. שיטת רש"י לקמן בגמ' דהא דתני הכא פטור הוי דומיא דפטור דתני גבי חתן שאם בא להחמיר על עצמו רשאי ואף רשב"ג לא קאסר רק משום יוהרא אבל בלא יוהרא ליכא איסורא במלתא וא"כ לפי מאי דהסכימו התוס' והרא"ש לעיל גבי חתן דהאידנא דאין אנו מכוונים בלא"ה כל אדם רשאי להחמיר על עצמו וליכא יוהרא כלל במלתא ואדרבא להיפוך איכא יוהרא אם אינו קורא דנראה דבכל שאר זימני הוא מכוון א"כ הוא הדין גבי אונן נמי דינא הכי מיהו איכא לעיוני במאי דכתבו התוס' והרא"ש גבי חתן בזמן הזה שאם אינו קורא איכא יוהרא דהא לפי דנראה מדברי רש"י בסוכה (כו.) דלמאן דס"ל העוסק במצוה פטור מהמצוה חתן פטור מכל המצות אף מאותן דלא בעי כוונה וא"כ אף אי מצי מכוון נמי וא"כ מאי יוהרא איכא אך התוס' אזלי שם לפי שיטתם וכמו שנתבארו דבריהם בארוכה בסוף פ' הי' קורא וא"כ אתי שפיר] ואפי' לפי שיטת רש"י שכתבנו בפ' הי' קורא דמשום עוסק במצוה הוא פטור אף דמצי מכוון וא"כ ליכא יוהרא מ"מ אם בא להחמיר על עצמו ודאי רשאי אף בכל עוסק במצוה וה"נ גבי אונן דכוותי' שאם בא להחמיר על עצמו רשאי ולכך פי' ואינו מברך אינו זקוק לברך. אבל התוס' וכן הרא"ש וכל הפוסקים הביאו בשם הירושלמי שאם בא להחמיר על עצמו אינו רשאי ועוד הוסיף הרא"ש להקשות מסוגיא דידן דאמר הכא חוץ לד"א נמי אסור. והנה מסוגיא דילן ל"ק לרש"י דאיהו גריס לקמן חוץ לד"א נמי פטור וכמו שהוא הגי' בש"ס דילן ומהא דמקשה הגמ' מהא דלא יהלך בביה"ק נמי לא קשה כ רש"י כמו שיתבאר לקמן אי"ה דאדרבא לשיטת רש"י כמעט ניחא טפי. אך מהירושלמי ודאי מוכח דלא כרש"י וכן תנא להדיא במס' שמחות (פרק העשירי) שאם בא להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו של מת ובירושלמי קאמר עוד טעמא אחרינא מפני שאין לו מי שישא משאו ועיין בתוס' שהקשו רישא וסיפא דהירושלמי אהדדי והעיקר כתי' ה"ר נתנאל שהביאו התוס' דלעת ערב בשעה שבא להחשיך על התחום הוא דשייך אנינות אבל בכולה יומא לא ומה שהקשו התוס' דאכתי לטעמא דמפני כבודו תקשה כבר כתב הרא"ש במס' מ"ק דטעמא דמפני כבודו נמי לא שייך רק היכא שיכול להתעסק כגון בחול אבל בשבת ויו"ט דאסור להתעסק בצורכי של מת אין כאן כבודו של מת כלל. גם מה שכתב הרא"ש בשמעתין דביו"ט ראשון לא הוי אונן רק משום דרשאי לקובר ע"י עממין וגם רשאי להחשיך על התחום ובצירוף הנך תרתי טעמי הוא דהוי אונן אבל בחדא מנייהו לא הוי אונן ג"כ העיקר כמ"ש הרא"ש במס' מ"ק דבחדא מנייהו לחוד הוי אונן והיינו כתירוץ ה"ר נתנאל דבמחשיך על התחום לחוד הוי אונן לעת ערב וה"נ ביו"ט ראשון בבא לקוברו ע"י עממין הוי אונן וכן פסק בשו"ע ועיין ולפ"ז הא דמקשה בירושלמי מלולב ותקיעת שופר פריך על שני הטעמים גם אטעמא דמפ"כ. ובענין שני הטעמים דהירושלמי פסקינן ג"כ כטעמא דמפ"כ וכן הוא בא"ר ואף שראיתי מי שכתב בהיפוך זה העיקר כדכתיבנא:
ודע דלפי מה שכתבנו לעיל דאונן פטור מכל המצות כדקתני בהדיא בברייתא א"כ ע"כ טעמא דאונן פטור אינו מפני שהוא טרוד כמו חתן דא"כ לא הוי פטור רק מק"ש וממצות דבעי כוונה וכמו שכתבנו לעיל פ' הי' קורא בכוונת הברייתות במס' סוכה דחתן אינו פטור רק ממצות דבעי כוונה ולכך לא תני התם במתניתין דהי' קורא רק פטור מק"ש אבל בכל שאר מצות דלא בעו כוונה גם חתן חייב מפני שאינו מתבטל מטרדתו ויכול לקיים שתיהן וא"כ מדחזינן דאינן פטור מכל המצות ע"כ דאונן לא מקרי טריד לחוד רק דחשיב עוסק במצוה במעשה דהא באמת איכא עסק במעשה ממש לעסוק בצרכי המת ואף היכי דיש לו מי שישא משאו מ"מ מפני כבודו של מת דנראה דאינו חשוב עליו המת לעסוק הוא בעצמו לכך חשבינן לי' כעוסק ממש ולכך הוא פטור מכל המצות אף דלא תליא בכוונה. ורש"י דפירש במתניתין טעמא דאונן פטור מפני שהוא טרוד והוי כמו חתן היינו משום דרש"י אזיל לשיטתי' בסוכה בחתן דמשום טרדא דמצוה לחוד נמי הוא פטור מכל המצות למאן דאית לי' עוסק במפ"מ וגם הנך טעמי דאמר בירושלמי מפ"כ של מת או משום שאין לו מי שישא משאו נמי לא הוי שמיע לרש"י וא"כ משום עסק לחוד לא הוי פטור אלא בשעת עסק אבל בשעה שאינו עוסק או שיש לו מי שישא משאו הי' הדין נותן לכאורה שהוא חייב כדחזינן גבי המשמר את המת וגבי החופר כוך שאם היו שנים זה משמר וזה קורא ומדחזינן דמתניתין סתמא קתני דאונן פטור ולא קמפליג בין אם הוא אחד או שנים כדמפליג גבי המשמר וגם לא קמפליג בין בשעה שהוא עוסק לשעה שאינו עוסק ש"מ דבאונן בכל ענין פטור לכך הוכרח רש"י לפרש דמשום טרדתו הוא פטור ולכך פטור אפי' בשעה שאינו עוסק או שיש לו מי שיעסוק דמ"מ הוא טרוד וכוונת רש"י נמי למפטרי' מכל המצות דמשום דהוא טריד מקרי עוסק במצוה ופטור מכל המצות כמו גבי חתן דלרש"י נמי דינא הכי וכמו שנתבאר לעיל בדברינו סוף פ' הי' קורא באריכות ועיין היטב בכל זה:
ודע דמדברי תר"י שהבאתי לעיל מוכח דס"ל כפי' רש"י בסוכה דת"ק ושילא לית להו העוסק במפ"מ ואפ"ה פטור מק"ש ותפלה ותפלין ולכך רצה לפרש גם במשנתינו כן עד דמסיק לבסוף דאי אפשר לפרש כן משום דלא קי"ל כן רק כברייתא דחנניא דאית לי' עוסק במצוה וא"כ באמת חתן פטור מכל המצות וה"נ אונן אבל לפי יתר הפירושים שכתבנו שם ודאי דאין סברא דלא לפטר רק מהנך תלתא דהא כולה אית להו העוסק במפ"מ וא"כ ודאי דפטור מכולן ועיין בזה:
שם מוטל לפניו אין שאין מוטל לפניו לא ורמינהו כו' תרגמא רב פפא אמחזיר פניו הא ודאי דליכא לפרושי בכוונת המקשה דהוי ס"ד במתני' במוטל לפניו דוקא דטעמא דמתניתין הוא משום לועג לרש ולכך דוקא במוטל לפניו הוא דאסור משום לועג לרש אבל משום עוסק במצוה לית לי' לתנא דמתניתין דלפטר דזה ודאי אי אפשר להעלות על הדעת כלל דא"כ מ"ט תני מתו דוקא הא משום לועג לרש אף במת דעלמא שאינו מתאבל עליו נמי אסור. ועוד דא"כ אמאי תני פטור אסור ה"ל למתני דבלועג לרש איסורא איכא ובשלמא אי משום עוסק במצוה שפיר שייך למתני פטור ואף למאי דמסקו התוס' בשם הירוכלמי דאינו רשאי להחמיר על עצמו מ"מ שייך שפיר למתני לשון פטור לאשמעינן הך דינא דעוסק במפ"מ ואינו צריך לילך לבית אחר לקרות ק"ש ולהתפלל משום דעבמפ"מ. ועוד דעיקר הדין הוא דפטור והאיסור נמשך מהפטור דמשום דהוא פטור אינו רשאי להחמיר מפ"כ ש"מ ולכך שייך שפיר למתני לשון פטור כיון דזה הוא עיקר הדין. אבל אי טעמא דמתני' משום לועג לרש לחוד א"כ ודאי דצריך לילך לבית אחר ולקרות ק"ש כו' וא"כ אין כאן פטור כלל רק דאסור לקרות בבית שהמת בו וא"כ לא שייך כלל למתני פטור רק אסור ועוד מאי דתני בתר הכי נושאי המטה כו' ומחלק בין לפני המטה בין לאחר המטה לפי פירש"י ודוקא ביש למטה צורך בהן ולפי פי' התוס' מחלק בין צורך בהן לאינו צורך בהן וא"כ ע"כ דטעמא הוא משום עוסק במצוה דאי משום לועג לרש לא שייך לפלוגי כלל בין לפני המטה ובין לאחה"מ ובין צורך בהן לאין צורך בהן רק בין תוך ד"א לחוץ לד"א דבתוך ד"א הכל אסורין וחוץ לד"א הכל שרי. ועוד דרב פפא דמשני דגם הברייתא מיירי במוטל לפניו דווקא ובמחזיר פניו א"כ נצטרך לומר דגם הברייתא לא ס"ל עוסק במצוה רק משום לועג לרש והא ודאי ליתא דא"כ בשבת אמאי מברך וחייב בכל המצות הא בטעמא דלועג לרש לא שייך כלל לחלק בין שבת לחול. לכך נראה דגם המקשה ידע דטעמא הוי משום עוסק במצוה רק דהוי ס"ד דסברת תנא דמתני' הוא דלא מקרי עוסק במצוה רק במוטל לפניו והנה לפי פירש"י ודאי דאיכא סברא למימר הכי דהא לרש"י משו"ה הוי עוסק במצוה משום דטריד דטרדתו משוי לי' לעוסק במצוה וכמש"ל בכוונת דבריו א"כ ודאי מסתבר לומר דעיקר טרדתו אינו רק במוטל לפניו אבל באין מוטל לפניו אינו טרוד עוד וא"כ לא מקרי עוסק במצוה ואפילו לפי מה שהעלתי לעיל דאונן לאו משום טרוד לחוד הוא דפטור דא"כ לא הוי פטור רק ממצות דבעי כוונה דהיינו ק"ש כו' ומדחזינן דהברייתא פטרה לי' מכל המצות ש"מ דהוי עוסק במצוה במעשה וגם כתבנו דגם במתניתין נמי גרסינן כן וא"כ לכאורה ליכא תו לפלוגי בין מוטל לפניו לאי"מ לפניו כיון דלאו משום טרדא פטרינן לי'. מ"מ ניחא דהא כבר כתבנו דהעיקר כשיטת התוס' בשם הירושלמי דאפי' באינו עוסק בצרכי המת נמי פטור מפני כבודו ש"מ וא"כ שפיר הוו ס"ד דהמקשה ודרב פפא דטעמא דמפ"כ של מת לא שייך רק במוטל לפניו אבל באי"מ לפניו אין כאן מפ"כ של מת כנ"ל פשוט בכוונת המקשה ובר"פ דתרגמא אמחזיר פניו ועיין:
שם מתו ומשמרו אין אבל מהלך בביה"ק לא ורמינהו לא יהלך אדם בביה"ק כו'. לכאורה אינו מובן דמה ענין מתו ומשמרו למהלך בביה"ק דמהלך בביה"ק טעמא משום לועג לרש ואינו אסור רק בביה"ק אבל אינו פטור מק"ש ובודאי מחוייב ללכת למקום אחר ולקרות ק"ש אבל מתו ומשמרו פטור לגמרי. ולא מבעי לרב אשי פטור אפילו בבית אחר דכ"ז שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ואפי' לרב פפא נמי ע"כ צריך לומר דאינו צריך לילך לבית אחר ולקרות ק"ש דנהי דאם הוא בבית אחר חייב בק"ש מ"מ אם הוא בבית שהמת שם א"צ לילך למ"א ולקרות מפ"כ של מת דבזה נמי איכא כבודו שלא יעזבנו וילך למ"א דאל"ה לא הוי שייך כלל למתני לישנא דפטור כיון דהוא מחוייב לילך לבית אחר ולקרות אלא ע"כ דא"צ וכדכתיבנא וא"כ לכאורה אין כאן קושיא כלל מביה"ק דמהלך בביה"ק ודאי דמחויב ללכת משם ולקרות. ונראה דעיקר קושיית הגמ' הוא על סיפא דברייתא דבשבת מחוייב לברך וחייב בכל המצות ולא מבעי' לר"פ דקאי אמחזיר פניו ומיירי הכל בבית אחד ודאי דשפיר קא קשיא לי' להגמ' והכי קפריך מתו ומשמרו אין ר"ל דדוקא במתו ומשמרו משום עוסק במצוה קפטרת לי' אבל משום לועג לרש לא אכפת לך כלל דהא בשבת מברך כו' אף דאכתי איכא משום לועג לרש אפ"ה קשרית לי' והתניא לא יהלך אדם בביה"ק כו' ש"מ דמשום לועג לרש נמי איסורא איכא ואפי' לרב אשי נמי יהי' שפיר קושיית הגמ' דהא רב אשי לא פליג על רב פפא בפירושא דברייתא רק בהא דרב פפא מוקי לה להך דאינו מפרך כו' ובשבת מברך כו' אמחזיר פניו דוקא ורב אשי אמר דקאי אכולה מתניתין ואפי' על בית אחר אבל עכ"פ אמחזיר פניו נמי קאי וכדמשמע פשטא דברייתא דקאי אכולה ועי' רש"י ד"ה רב אשי כו' ע"ש וא"כ כיון דקאי עכ"פ אמחזיר פניו נמי א"כ שפיר קא קשיא לי' גם לרב אשי דתיפוק לי' דעכ"פ גם בשבת לתסר משום לועג לרש כנלע"ד פ שוט בכוונת המקשה ועיין:
ומשני ל"ק כאן תוך ד"א מתניתין חוץ לד"א כו'. מכאן מוכח דאפי' בבית שהמת בתוכו חוץ לד"א לית בי' משום לועג לרש דהא לרב פפא מיירי הברייתא הכל בבית אחד ואפ"ה בשבת מברך וחייב בכל המצות ש"מ דלית בי' משום לועג לרש אפי' בבית שהמת בתוכו כל שהוא חוץ לד"א ולרב אשי נמי קאי עכ"פ אמחזיר פניו נמי וכדכתיבנא לעיל וא"כ ג"כ מוכח כן והנה לא מבעי לפי מה שפרשנו לעיל בכוונת המקשה דעיקר קושייתו הוא מהא דבשבת מברך כו' ודאי דמוכח כן ואפי' אם נפרש איזה פי' אחר בכוונת המקשה דלא משבת קא פריך (הגם כי כעת לא ידעתי לפרש באופן אחר) מ"מ מוכח כן דהא עכ"פ צריך לומר דהא דבשבת מברך כו' דמיירי חוץ לד"א כי היכי דלא לתסר משום לועג רש דהא ודאי לא מסתבר למימר דמשום דהוא מחזיר פני לית בי' משום לועג לרש דהא בתלמודא לא מפליג רק בין ק ד"א לחוץ לד"א ולא קמפליג בין מחזיר פניו ללא מחזיר פניו ש"מ דבמחזיר נמי איכא משום לועג לרש כל שהוא תוך ד"א ולא שרינן לי' לאכול בהחזרת פנים אם אין לו בית אחר רק משום חיי נפש התירו והא דהצריכוהו להחזיר פניו היינו דלא יהי' גנאי כ"כ אבל עכ"פ איסורא דלועג לרש לא ניתקן בזה כל שהוא תוך ד"א א"כ מוכח שפיר בחוץ לד"א אפי' בתוך אותו הבית שהמת בתוכו לית בי' משום לועג לרש ולא חשבינן לכל הבית כד' אמות לענין זה ובאמת בלא"ה פסקו כן כל הפוסקים בסוף פירקין דלא קי"ל כרשב"א דכל הבית חשיב כד"א חוץ מהרי"ץ גיאת דפסק כרשב"א וכבר השיגו עליו כל הפוסקים עיין ברא"ש בסוף פרקין:
ועוד מוכח מזה דלרב פפא דמוקי הברייתא במחזיר פניו דוקא וכבר כתבנו לעיל בכוונתו דס"ל דטעמא דמפני כבודו של מת לא שייך רק במוטל לפניו דוקא א"כ מוכת מזה דלענין מפ"כ של מת לר"פ בכל הבית כולו ואפי' חוץ לד"א נמי איכא משום מפ"כ של מת מדלא שרינן רק בשבת חוץ לד"א דאז לא שייך מפ"כ כיון שאינו יכול להתעסק וכדכתבנו בשם הרא"ש במס' מ"ק אבל בחול דשייך מפ"כ אסור אפי' חוץ לד"א נמי ש"מ דמפ"כ לרב פפא שייך בכל הבית כולו וכל אלה דברים ברורים לע"ד:
ומזה ישבתי דברי המרדכי במס' מ"ק וז"ל שם גרסינן במס' ברכות א"ר זריקא א"ר אמי אמר ריב"ל אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת א"ר אבא ב"כ לא נצרכה אלא לד"ת וכ"ש מילי דעלמא א"ד ל"נ אלא לד"ת אבל מילי דעלמא לית לן בה והא דאסרי' דברי תורה היינו דוקא תוך ד"א כדאמרינן פ' מי שמתו לא יהלך בביה"ק כו' ומוקי לה תוך ד"א כדאמרי' מת תופס ד"א לק"ש אבל חוץ לד"א מותר אבל מילי דעלמא אפי' תוך ד"א וללישנא קמא אסור בכל החדר שהמת מונח בו עכ"ל המרדכי והב"י סי' שמ"ד נתקשה בהבנתו דמאי תלי זה בלישנא קמא ואי בעי למימר דכל החדר חשיב כד"א א"כ ללישנא בתרא נמי ע"ש שהניח בצ"ע והלח"מ בפ' י"ג מה' אבל ה"ט כתב וז"ל עוד ראיתי במרדכי שהביא השני לשונות הפוכי' מגירסא דידן דמאי דגרסי' בלישנא בתרא גריס לה המרדכי בל"ק ולפי גרסתו כתב בסוף לשונו אבל מילי דעלמא אפי' תוך דא ולל"ק אסור בכל אותו החדר שהמת מונח בתוכו ולא כתב לל"ק רק בעי מילי דעלמא דלל"ב מותר לפי גרסתו לכך כתב דלל"ק אסור ואח"כ כתב מסברתו דכל החדר חשוב כד"א ולא שיהי' זה תלוי בל"ק עד שיפול ע"ז תמיהת הב"י דכוונתו היא כמ"ש ברורה היא בעיני. ומ"מ קשה מה שפסק דכל החדר חשוב כד"א דהא כל הפוסקים זולתי רי"ץ גיאות פסקו דלא כרשב"א דאמר כל הבית כד"א וכמבואר בב"י א"ח סי' פ"ז עכ"ל הלח"מ. הנה מ"ש דגירסת המרדכי הפוכה מדידן האמת כן הוא כנראה בעליל אבל פירושו בדברי המרדכי דזה כתב מסברתו ולא תליא בל"ק כלל אף דמסיים ע"ז דכוונתו ברורה כמ"ש לענ"ד לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר הך פירושא ואי אפשר לאומרו כלל דהא להדיא כתב המרדכי היפך זה דלל"ב אינו אסור בד"ת רק תוך ד"א ומייתי ראי' מסוגיין ורק לל"ק כל החדר שהמת מונח בו אסור כמבואר לכל מעיין בדברי המרדכי אך במה שכתבנו לעיל בפירושא דשמעתין הנה דבריו ברורין ומבוארים ומוכרחים דהא כבר הוכחנו דמשום איסור לועג לרש לא חשיב כל הבית כד"א וזה מוכח משינויא דגמרא דמשני חוץ לד"א כו' כמש"ל וגם הוכחנו דלר"פ דמפ"כ של מת אינו שייך רק במוטל לפניו לענין זה כל הבית כולו מקרי מוטל לפניו אף חוץ לד"א וא"כ שפיר כתב המרדכי דלל"ב דרק בד"ת הוא דאסור ש"מ דטעמא הוא משום לועג לרש א"כ אינו אסור רק תוך ד"א אבל לל"ק דאפי' מילי דעלמא נמי אסור ובמילי דעלמא ודאי דלא שייך לועג לרש וא"כ ע"כ הטעם הוא מפני כבודו של מת לא התירו אפי' לאחרים לדבר בדברים בעלמא שלא מדבריו של מת בפני המת עכ"פ וא"כ דין האחרים הוא בפני המת דוקא לדידן כמו קרובים לרב פפא דמוטל לפניו דוקא שייך מפ"כ ש"מ ולענין מפ"כ לר"פ כל הבית כולו כד"א חשיב כמו שהוכחנו לכך שפיר כ' המרדכי דלל"ק אסור בכל החדר כו' כיון דע"כ טעמא הוא מפ"כ ועיין בזה כי לע"ד הוא נראה ברור ואמת בכוונת המרדכי:
ודע דגם לשיטת רש"י שכתבנו לעיל דפי' טעמא דאונן משום טרדא וא"כ בלא טעמו דמפ"כ ש"מ שפיר איכא סברא למימר דוקא במוטל לפניו הוא דאיכא טרדא וכמש"ל וא"כ לא מוכח מדלעיל רק דבכל הבית שייך טרדא אבל משום כבודו אין ראי' וא"כ לא יתיישבו דברי המרדכי לפי' רש"י לכאורה. הנה מלבד שאין זה קושיא כלל דהמרדכי יפרש כמו שכתבנו עוד אני אומר דגם לרש"י ע"כ צריכינן לטעמא דמפ"כ של מת ברב פפא דאל"כ אמאי תני פטור ולמה לא יצטרך ללכת לבית אחר ולקרות אלא ע"כ דגם לרש"י מוכרחים אנו לטעמא דמפ"כ רק דרש"י אית לי' דאפי' מפ"כ ש"מ אינו רק לפטור אבל אם רצה להחמיר על עצמו רשאי וא"כ גם לשיטת רש"י יהי' מוכח נמי דמפ"כ ש"מ שייך בכל הבית לר"פ ואתיין שפיר דברי המרדכי גם לרש"י מיהו בלא"ה המרדכי ס"ל כהתוס' וא"כ אין אנו צריכין לכל זה ועיין בזה היטב:
ומעתה נבאר בקצרה שיטת הרי"ף והרא"ש והתוס' הרי"ף הביא כאן הא דר' זריקא דגרסינן בפ"ק וכתב משום רב האי גאון דכלישנא קמא פסקינן דאינו אסור רק בד"ת אבל מילי דעלמא לית לן בה והנה פשט דברי הרי"ף משמע דתוך ד"א הוא דאסור אבל חוץ לד"א שרי וכן מוכח מפשטא דסוגיין וכמו שכתבתי לעיל בבאור דברי המרדכי להך לישנא דאינו אסור רק בד"ת א"כ ע"כ הטעם משום לועג רש ולועג לרש ליתא רק בתוך ד"א דוקא כדאמר בשמעתין וכן הבינו התוס' בפ"ק דברי הרי"ף דבתוך ד"א מיירי וכן הוא דעת הרמב"ם בפי"ג מהל' אבל וכמו שכתב הלח"מ שם הוא להדיא בירושלמי הביא הגר"א בביאוריו לשו"ע והרא"ש הביא דברי הרי"ף וכתב עלה וחוץ לד"א איירי ובביאורי הגר"א כתב ע"ז דהוא ט"ס וצ"ל ותוך ד"א איירי ודלא כהטור ורי"ו שהבינו דבריו כפשוטו דחוץ לד"א איירי ובאמת הי' מתקבל על הדעת מאד לומר כן בהרא"ש אלא שמ"מ קשה הדבר לומר דהטור ורי"ו תלמידי הרא"ש יטעו בכוונתו ודברי הטור מגומגמים מאד דנראה מדבריו דהך וחוץ לד"א דכתב הרא"ש הוא מדברי רב האי עצמו ולכך כתב דאי פסקינן דאינו אסור רק בד"ת וכר"ה אסור אפי' חוץ לד"א ואי פסקינן דאסור גם במיל דעלמא אזי אינו אסור רק תוך ד"א והוא ממש היפוך מדברי המרדכי מהקצה אל הקצה ובאמת דבריו תמוהים מאד דהעיקר נראה כמו שכ' המרדכי וכאשר בארנו דבריו לעיל ועכ"פ איך שיהי' כוונת הרא"ש. לדינא נקטינן כהתוס' והרמב"ם דאינו אסור רק בד"ת ורק תוך ד"א:
ודע ש עוד שיטה דפסק כל"ב דאפילו מילי דעלמא נמי אסור. ורוב הפוסקים פסקו כל"ק וכן עיקר:
שם ת"ר המוליך עצמות כו' וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת אהייא אלימא ארישא פשיטא מי גרע עצמות מס"ת אלא אסיפא. ג' שיטות בזה דעת התוס' דס"ת שוה לגמרי לעצמות דבלא סכנה אסור לרכוב עליהן אבל אם מפשילן לאחוריו כפיר דמי ובסכנה מותר לרכוב גם עליהן וכן בס"ת נמי דינא הכי וכוונת התוס' עיין ברא"ש דהרכיב ב' דבורי התוס' יחד והוסיף תיבת ודקאמר והעולה מכוונתם דבהא דבסכנה מותר לרכוב גם אס"ת הא מלתא דפשיטא היא ולא הוצרך להשמיענו כלל אלא דעיקר הרבותא דברייתא דתני כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת דלהוי שרי בלא סכנה להפשילה לאחוריו והגמ' ה"ק אלימא ארישא דקאי אאיסורא לחוד פשיטא דבאיסורא ליכא שום רבותא דמי גרע ס"ת מעצמות אלא אסיפא ר"ל דקאי אהתירא נמי וכיון דקאי אהתירא ממילא קאי נמי אדיוקא דרישא דלהפשיל לאחוריו בלא סכנה שרי ובהא איכא שפיר רבותא כן הוא כוונת התוס' עיין ברא"ש וברש"א והנה הגם דפירושם בגמ' הוא דחוק מאד ואינו מוכרח כלל דמי הגיד להם דבהא דבסכנה מותר לרכוב גם עלי' ליכא רבותא כלל ופשטי' דהגמ' משמע ודאי דזה הוא עיקר הרבותא וגם מש"כ דכוונת הגמ' הוא דלהוי קאי גם אדיוקא דרישא עיקר חסר מן הספר דדווקא דרישא מאן דכר שמי' מ"מ לענין דינא הי' דבריהם נראין אף אם נפרש כוונת הגמ' כפשוטו דקאי אסיפא ממש וגם בסיפא ממש איכא רבותא מ"מ מדחזינן דהברייתא מדמי ס"ת לעצמות מסתמא לגמרי מדמינן לה ומנ"ל לפלוגי בינייהו וא"כ ממילא שרי גם ב ס"ת להפשילה לאחוריו גם בלא סכנה כמו עצמות וכן א התוס' במנחות (לב:) כר"י דמותר לישב על מטה שס"ת עמו ודלא הונא דאסר ע"ש בתוס' ולרב הונא לא תקשה מברייתא דידן דאיהו דאמר כר"א דאסור וס"ל דר"א בלא מונח אארעא נמי אסר ודלא כמו דדחי שם בגמרא וכן בירושלמי שהביאו שם התוס' משמע דמפרש הך דר"א כפשוטו דאסור לישב על מטה שס"ת מונח עלי' וכר"ה אבל אנן פסקי' כר' יוחנן וכברייתא דידן דמשמע דמותר גם בלא סכנה ליתנה על החמור שהוא רכוב עליו וגם הך דר"א דחו התם בגמ' אליבא דר"י דגם ר"א אינו אוסר והא דפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' ס"ת דלא יחזיר אחוריו ס"ת ונפקא לי' הא מדתנן ביומא פרק ה' יצא ובא לו דרך כניסתו ואמרינן עלה בגמ' שם דגם לרבו אסור להחזיר אחוריו ע"ש ואנן הא ילפינן כבוד ס"ת מכבוד רבו בק"ו מפני לומדי' עומדין מפני' לא כ"ש עיין בפ"ק דקדושין (לג:) לא נחתי התוס' הכי או דס"ל לחלק דדרך שאני ועוד יש לחלק בכמה אנפי ועיין:
והרי"ף כתב וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת שאם הי' מתירא מפני הגנבים או לסטים מותר להניח ע"ג החמור שהוא רוכב עליו וכתב ע"ז הרא"ש משמע דקאי דוקא אסיפא עכ"ל הנה הבין הרא"ש דזה שהוסיף הרי"ף בדבריו שאם הי' מתירא כו' כוונתו למעוטי דלא קאי אדיוקא דרישא רק אסיפא לחוד הוא דקאי ונמצא דלא פליג הרי"ף על התוס' רק בחדא היינו בלא סכנה אסור להפשילו לאחוריו אבל באם הי' מתירא כו' ס"ל כהתוס' דמותר לרכוב גם על הס"ת עצמה והא דפשיטא לי' להרי"ף דלא קאי א דיוקא דרישא אף דפשטא דברייתא משמע דקאי אכולה י"ל דאיהו קאי כשיטת הרמב"ם דפסק כר"ה דאסור לישב על מטה שס"ת מונח עלי' וגם אסור להחזיר אחוריו לס"ת ולכך בלא סכנה ודאי דאסור להפשילו לאחוריו משום דאית בי' תרתי איסורי חדא דהוא יושב על מקום שהס"ת מונח ועוד שהוא מחזיר אחוריו לגבי ס"ת ולכך פי' הרי"ף דהך דכדרך לא קאי רק אסיפא ולא אדיוקא דרישא וכן א לפרש גם דברי הרמב"ם וכמו שהבין בדבריו הלח"מ בפי"ד מה' אבל ע"ש בדבריו:
אמנם תר"י קמדייק בדברי הרי"ף עוד כוונה אחרת דאי כדברי הרא"ש ה"ל הרי"ף לסיים שאם הי' מתירא כו' מותר ותו לא ומאי האי דכתב הרי"ף מותר להניחו ע"ג החמור שהוא רוכב עליו לכך פי' בתר"י דה"ק הרי"ף דאפי' בשעת הסכנה אסור לו לרכוב על הס"ת עצמה שיותר טוב שיאבד אותם משינהג בהם מנהג בזיון גדול כזה וברייתא דהי' בידו דוסקיא מלאה ספרים כו' מיירי דוקא בשאר ספרים לא בס"ת ולפ"ז צריך לפרש הך כדרך שאמרו כו' דלא להשוותן לגמרי אמרו רק כדרך שמקילין בעצמות בשעת הסכנה ה"נ מקילין בס"ת אבל אינם שוים דהא כדאיתא והא כדאיתא דס"ת דבלא"ה אסור להניחה ע"ג החמור שהוא רוכב והיינו כר"ה וכמש"ל ובשעת הסכנה לא שרינן רק להניח ע"ג החמור אבל עצמות דגם בלא סכנה שרי להפשילן אף לאחוריו לכך בשעת הסכנה מותר גם לרכוב עליהן ממש ויצא לו להרי"ף זה דהא ע"כ הך כדרך לא לגמרי אמרו דהא ברישא אינם שוים לפי שיטתו שפוסק כר"ה וכו' וכמש"ל. וכיון דלאו לגמרי אמרו מסתבר לי' להרי"ף דגם בסיפא לאו לגמרי שוים משום דהוא בזיון גדול לס"ת לרכוב עלי' ממש כנלע"ד בכוונת תר"י ולישנא דהרי"ף ודאי דהוא מורה ע"ז וכן יש לפרש גם דברי הרמב"ם הל' ס"ת פ"י הל' י"א עיין בהגר"א שמדייק מדבריו כן מדכתב וירכב עליו ש"מ דעל החמור קאמר דאי על הס"ת קאי ה"ל למנקט עליה בלשון נקבה דס"ת היא לשון נקבה כמבואר בקדושין פ"ק וכן עיקר: