אור ברסלב
דברי דוד ברכות פרק א - מאימתי › דף ח:

דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק א - מאימתי · דף ח:

דף ח.

גמ' תניא רשב"י אומר עיין בתוס' ד"ה לא לעולם ליליא הוא דמפרשי דהנך תרי ברייתות דרשב"י פליגי אהדדי והכריחו זה מכח קושייתם שהקשו דא"כ לימא רבותא טפי שפעמים שאדם קורא ב' פעמים אחר שיעלה עמוד השחר ולכך הוכרחו לפרש דהא דאמרי' לעולם ליליא הוא לשאר מצות (והא דנקטו התוס' בדבריהם כגון תפלין וציצית הוא ודאי שלא בדיוק דתפלין וציצית ודאי זמנם כמו זמן ק"ש דהא אסור לקרות ק"ש בלא תפלין וגם ציצית הא עיקר זמן ק"ש ילפי' בירושלמי מוראיתם אותו ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ע' ברא"ש לקמן וא"כ ע"כ דזמנה שוה לק"ש אלא ע"כ דשלא בדיוק כ' התוס' וברא"ש כתב סתמא לכל הנך דמצותן ביום השנויים במס' מגילה) אבל לגבי ק"ש כיון דאיכא אינשי דקיימי יממא הוא. וכן באידך דרשב"י משום ר"ע הקשו ג"כ כזה ותרצו ג"כ דיממא הוא לענין שאר מצות אבל לגבי ק"ש ליליא הוא ונמצא דפליגי הנך תרי ברייתות בתרתי בק"ש של שחרית ושל ערבית ולתירוץ השני שכתבו התוס' לא פליגי רק בשל ערבית אבל עכ"פ בש"ע ודאי פליגי לדברי התוס'. והרז"ה בספר המאור הסכים כתי' התוס' קמא דבתרי פליגי ושיטה זו ודאי דחוקה דלתי' התוס' קמא נצטרך לומר דתרי תנאי אליבא דר"ע וזה ודאי דחוק דא"כ הו"ל להגמ' למרמינה אהדדי ולשנויי תנאי היא וכיון דהגמ' הביא לשתי הברייתות בסתמא משמע ודאי דלא פליגי אליבא דר"ע ותירוצם השני שכתבו א"נ י"ל יממא הוא אפילו לק"ש והא דלא תני שניהם קודם הנץ לאשמעינן דאינו יוצא בשל ערבית לאחר הנץ ויש לדקדק דממאי מוכח השתא טפי דאינו יוצא בש"ע לאחר הנץ מאילו הוי תני שניהם קודם הנץ דכי היכי דדייקינן השתא מדלא תני שניהם לאחר הנץ ש"מ דש"ע לאחר הנץ לא ה"נ אי הוי תני שניהם קודם הנץ הוי נמי דייקינן הכי מדלא תני שניהם לאחה"נ ש"מ דש"ע לאחה"נ לא ויש ליישב דאי הוי תני שניהם קוה"נ ה"א לעולם ש"ע לאחה"נ נמי והא דלא תני שניהם לאחה"נ לאשמועינן דשחרית קוה"נ נמי שרי:

והרי"ף פסק כשני הברייתות דרשב"י ש"מ דסבירא לי' דלא פליגי אהדדי ופי' בתר"י דה"ק דהברייתא ראשונה מיירי בלא אונס ואז אינו יכול לקרות רק עד ע"ה וברייתא שני' מיירי באונס דוקא דאף רשב"י לא התיר לאחר ע"ה רק לאנוס דווקא. וגם זה לא הונח לי דא"כ דרשב"י גופי' לא התיר רק לאנוס א"כ למאי קאמר בגמ' כי אתא ר"י בר"י אמר הא דר' אחא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דההוא זוגא דרבנן כו' אמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ולדבריו קשה דלאיזה צורך אמר הא דמכלל אתמר ומאי נ"מ בזה אי בפירוש או מכללא ודרכו של התלמוד להקשות בכל דוכתא ואי מכללא מאי והכא לא פריך מידי והיינו משום דע"כ רשב"י גופי' אית לי' אפי' בלא אונס ולכך אי בפירוש אתמר ה"א דגם בלא אונס נמי קמ"ל דמכלל ולא פסק כוותי' להדיא רק באונס סמיך עליו בשעת הדחק אבל אי רשב"י גופי' לא התיר רק באונס א"כ ליכא שום נ"מ אי בפירוש או מכללא וגם לישנא דכדי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק משמע ודאי דר"ש גופי' שרי אפי' בלא דחק (ובכל דוכתא דאמרי' כדי הוא כו' נמי איירי בכה"ג) דאל"כ בקצרה ה"ל למימר כר"ש:

לכך נראה דהתירוץ המחוור הוא מה שתירץ הרמב"ן במלחמות וכן תירץ הרא"ש (אלא דהרא"ש לא ברירא לי' הך תירוצא כ"כ וכמו שיתבאר לקמן) דאף דיכול לקרות ש"ע אחר ע"ה וגם של שחרית נמי יכול לקרות בזמן ההוא מ"מ אי אתרמי מלתא דלא קרא ש"ע עד אחר ע"ה וצריך לצאת לדרך אפ"ה לא יקרא של שחרית בזמן ההוא דכיון דעושה אותו לזמן שכיבה לא מצי לעשותו גם לזמן קימה בפעם אחת ובעינן שיפסוק מידי בין שני הק"ש או ע"ה או הנץ ובהכי ניחא דלא פליגי הנך תרי ברייתות אהדדי כלל ולק"מ מה שהקשו התוס' וגם בשו"ע פסק לדינא כהך תירוצא:

וצ"ע בדברי הרא"ש דמתחלה תירץ דברי הרי"ף כמו שתירץ במלחמות ואח"כ כתב כמו שכתבו תר"י דרשב"י מיירי באונס דווקא ואח"כ העתיק דברי התוס' דתרי תנאי אליבא דר"ע א"נ כו'. ולא פלגינהו לתלתא שינויי רק נראה מדבריו כאילו כולהו צריכי אהדדי והא ליתא כמו שביארנו. הן אמת דלדברי התר"י אפשר דצריך לתי' התוס' דאל"כ אכתי תקשי לאשמעינן היכי דאנוס בשתיהן דיכול לקרות שתיהן בזמן אחד [ואף דבתר"י נראה דלא הוי קשה להם זה והיינו משום דמ"מ אינו קושיא כ"כ דבשלמא אי רשב"י מיירי בלא שום אונס שפיר קשה אמאי לא תני שניהם בזמן אחד אבל אי מיירי באנוס דווקא א"כ אינו קשה כ"כ דיתני היכי דאנוס בתרווייהו) אבל לתירוץ המלחמות ודאי דלא צריכינן לסברת התוס' וע"כ צ"ל בהרא"ש דהרא"ש לא פסיקא לי' הנך שינויי כ"כ ולכך חשש לדינא ככולהו לא משום דכולהו צריכי ועי' בדבריו לקמן אמתניתין דמאמתי קורין בשחרית. וצ"ע:

ולענין הלכה איכא ג' שיטות דעת הרי"ף לפי מה שפי' בתר"י דבריו וכן יראה באמת מלשון הרי"ף למעיין בדבריו דלכתחלה כ"ע מודו אפי' ר"ג דזמנה מיד בצה"כ והיינו משום דאיהו מפרש הברייתא דלעיל דחכמים עשו סייג דאסרו האכילה מקודם כדי שיתפלל מיד בצה"כ וא"כ הא דפליגי ר"ג וחכמים בעד חצות היינו לענין דיעבד דלרבנן אפי' בדיעבד לא יקרא אחר חצות היכי דלא הוי אנוס אבל באנוס מודו רבנן דיקרא אפי' אחר חצות כדמוכח מבניו של ר"ג ולפ"ז צריך לומר דבניו של ר"ג אנוסים הוי וכמו שפרש"י ומיהו היכא דאתניסו כו' ואפ"ה אמר ר"ג אם לא עלה ע"ה דוקא אבל לאחר ע"ה לא וא"כ פליג על רשב"י ולהלכה פסקינן כר"ג כדאמר ר"י א"ש הלכה כר"ג וא"כ הדין דלכתחלה זמנה מיד בצה"כ ואם לא קרא בצה"כ אזי זמנה כל הלילה בדיעבד אפי' היכי דלא אניס והיכי דאתניס פסקינן כרשב"י כדאמר ריב"ל כדי הוא ר"ש כו' וא"כ איכא ג' זמנים לק"ש לכתחלה ודיעבד ואתניס. ושיטת הרא"ש דהברייתא דחכמים עשו סייג נמי אתי ככ"ע אפי' לר"ג רק דהוא מפרש דהברייתא לא בא רק לאסור האכילה קודם ק"ש אבל אם רצה שלא לאכול כל הלילה רשאי אף לכתחלה לאחר זמנה עד עמוד השחר לר"ג ולחכמים עד חצות ולפ"ז איכא למימר דר"ג ורשב"י לא פליגי דאף ר"ג מודה באנוס והא דאמר אם לא עלה ע"ה היינו משום דבניו של ר"ג לא היו אנוסים ואפ"ה קאמר להו ר"ג חייבים אתם אפי' לרבנן והיינו דחכמים דאמרי עד חצות אינו רק לכתחלה ולדינא פסקינן כר"ג וא"כ אפי' לכתחלה זמנה עד ע"ה רק שלא יאכל מקודם והיכי דאתניס פסקינן כרשב"י דלאחר ע"ה נמי ואף ר"ג לא פליג עלה בהא (וכבר כתבתי לעיל שדוחק לפרש כן ברשב"י דמיירי באונס דווקא) ולפ"ז ליכא רק ב' זמנים לק"ש לכתחלה עד ע"ה ואתניס עד הנץ והרמב"ם בפ"א מהלכות ק"ש הלכה ט' פסק כחכמים ועיין בב"י סי' רל"ה דס"ל דהא דאמרינן הלכה כר"ג היינו לאפוקי מדר"א אבל לא לאפוקי מחכמים דהא חזינן דגם בניו לא רצו למיעבד עובדא כוותי' ובפירוש הברייתא ס"ל כהרא"ש ולכך פסק דלכתחלה עד חצות ובדיעבד עד ע"ה דגם רבנן מודו בדיעבד וכמו"ש הרא"ש והיכי דאתניס עד הנץ עי' בדבריו. וגם הך דאסור לאכול פסק ג"כ בפ"ו מהל' תפלה הלכה ז' ובשו"ע חשש לכל הדעות ולכך כתב לכתחלה זמנה מיד בצה"כ והיינו לחוש לדעת הרי"ף אליבא דתר"י ואם לא קרא מיד בצה"כ אזי נמשך זמנה לכתחלה עד חצות לחוש לדעת הרמב"ם שפסק כחכמים אבל בדיעבד אפי' היכי דלא אניס רשאי לקרות עד ע"ה דלכל השיטות הוי הדין כן ובאניס עד הנץ וזה ג"כ לכל השיטות כנלע"ד פשוט בביאור השיטות והבן:

תוכן העניינים

דברי דוד ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה