אור ברסלב
דברי דוד ברכות פרק א - מאימתי › דף ב.

דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק א - מאימתי · דף ב.

פרק א - מאימתי

בתוס' ד"ה מאימתי כו'. מה שהקשו התוס' על רש"י נלפע"ד ליישב דודאי אין כוונת רש"י דמעיקר דינא דגמ' כך הוא להתפלל מבעוד יום אלא דעיקר הדין הוא לקרות ק"ש וגם להתפלל בצה"כ רק דכוונת רש"י ליישב מנהג העולם שנהגו כך אי יוצאין בזה עכ"פ בדיעבד וא"כ הנח להם לישראל על מנהגם או דצריכינן לבטל מנהגא וע"ז כתב רש"י דיוצאין בק"ש שעל המטה בדיעבד ולפי"ז לק"מ כל מה שהקשו התוס' דמה שהקשו מה שאין קורין רק פרשה ראשונה ס"ל לרש"י כשיטת הרבה מהפוסקים דאינו מדאורייתא רק פ' ראשונה ועיין בתר"י דהוכיח דכן הוא דעת הרי"ף מדאסר דרך עראי אף היכא דלא בעי כוונה דכוונה אין צריך רק בפסוק ראשון כרב וכרבא שם בפ' הי' קורא (יג:) והלכתא כוותי' ואפ"ה כתב לענין דלא לשווי' עראי אסור בכל הפ' ראשונה וכיון דלא תליא הך דלא לשווי' עראי בכוונה א"כ אמאי לא אסר בכולה אלא ש"מ דאינה מדאורייתא רק פרשה ראשונה ע"ש באריכות בתר"י בפ' הי' קורא וכיון דמדאורייתא סגי בפרשה ראשונה א"כ לא צריכינן תו לבטל מנהגא והנח להם לישראל:

ומה שהקשו עוד דהא צריך לברך לפני' ולאחריה ג"כ לק"מ דס"ל לרש"י דק"ש לאו בברכות תליא מלתא כמו ששנינו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ואמרינן מאי לא הפסיד ברכות וכתב עלה הרשב"א הובא בב"י סי' מ"ו דברכות דק"ש לא הוי כשאר ברכות דנתקנו על הדבר רק הוי מלתא באפי נפשי' ע"ש באריכות וכן בר"פ הי' קורא אמרינן אם כיון לבו יצא ואמרי' עלה בירושלמי זאת אומרת ברכות אינן מעכבות ע"ש בתוס' וכיון שכן יצא י"ח ק"ש אף בלא ברכות וידי חובת ברכות יצא במה שאומרים מבע"י דברכות ותפלת הערב זמן אחד להם ובתפלה גם רש"י מודה דיצא במה שמתפלל מבע"י כדמוכח להדיא מהא דרב צלי כו' רק שרש"י סובר דאפ"ה בק"ש לא יצא דבשכיבה תליא מלתא ועדיין לאו זמן שכיבה הוא:

ומה שהקשו עוד דהא ההיא ק"ש אינה רק בשביל המזיקין כבר כתב הרא"ש דיש לדחות דמיירי שקרא בזמנה בבהכ"נ ועיין במע"י דמוכרחים אנו לומר כן מדקאמר מצוה כו' ע"ש וביותר יתיישב טפי לפמ"ש דכוונת רש"י אינו דעיקר דינא דגמ' כך הוא רק ליישב מנהגינו וא"כ ודאי דהגמ' מיירי שקרא כדינה:

ומה שהקשו דא"כ פסקינן כריב"ל ואנן קי"ל כר"י דאמר איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית גם זה לק"מ דעיקר טעמא דר"י הוא משום סמיכת גאולה לתפלה וזה כבר יצא בברכות וא"כ הוא סמך גאולה לתפלה ובאמת הרא"ש סובר לתקן הך קושיא קצת בלשונו דכתב וז"ל ואנן קי"ל כר"י דסבר ק"ש ואח"כ תפלה כו' וכוונתו דהא אמרינן לקמן דקמפלגי בקרא דר"י מקיש שכיבה לקימה כו' וא"כ אף דסמך גאולה לתפלה מ"מ הא חזינן דקרא קפיד שיהא ק"ש קודם ובקרא הא אינו מפורש הטעם וא"כ האיך עבדינן איפכא אך באמת גם זה אינו קשה דודאי הך דקאמר קרא לקמן אינו דרשא גמורה רק אסמכתא בעלמא דהא כל עצמה של תפלה אינו אלא מדרבנן וא"כ איך אתי קרא להכי אלא ודאי דאינו רק אסמכתא בעלמא ועיקר טעמא דר"י משום סמיכת גאולה לתפלה וא"כ כבר יצאו י"ח במה שאמרו הברכות והסמיכו גאולה לתפלה ומעתה נסתלקו כל קושיות התוס' והרא"ש מעל רש"י ועיין בזה:

ועיין בתר"י שדרך ג"כ בדרך זה קצת אלא שהוסיף דבעי למימר עכ"פ אהבת עולם וגם צריך שיקראנה קודם אכילה ואין בדבריו הכרח כ"כ דכיון דגם איהו מודה דהברכות הם ענין בפ"ע וא"כ מנ"ל דבעי לומר אהבת עולם. שנית כיון דכבר יצא במה שאמר בבהכ"נ אדרבא נראה קצת דהוי כמו ברכה לבטלה ועובר משום לא תשא דדוקא לענין תפלה אמרו הלואי שיתפלל כל היום כולו דצלותא רחמי וגם נתקן כנגד הקרבנות ושייך בהם נדבה גם כן דהא הוי עולת נדבה אבל לענין ברכות ק"ש לא שייך בהן כלל נדבה ואיך יאמרם פעם אחרת ואי משום דאהבת עולם הוי כמו ברכות התורה א"כ בכל פעם שלומד יצטרך לברך ברכת התורה שנית אלא דסמכינן אברכת התורה שאמר בשחרית לכל היום וכמו שיתבאר לקמן אי"ה א"כ גם כאן למה יצטרך לברך ברכת אהבת עולם. וצריך לומר דסברת תר"י הוא דאהבת עולם נתקנה לק"ש כמו ברכות התורה בצבור דאף שברך ברכת התורה בשחרית עכ"ז העולה לתורה מברך פעם שנית משום כבוד הצבור וכמ"ש הרא"ש לקמן אבל זה אינו מוכר וגם ראי' מהא דאמר לקמן מאי ברכה אחת כו' הכי אמר שמואל יוצר אור וא"כ היו קורין ק"ש בלא אהבת עולם ועיין בזה. גם מה שהקפיד שיקרא ק"ש דוקא קודם אכילה אינו קושיא כ"כ לפירש"י וכמו שיתבאר אי"ה לקמן בפירוש הברייתא דחכמים עשו סיג לדבריהם עי"ש:

ועל שיטת ר"ת כבר הקשו התוס' והרא"ש עי"ש ברא"ש ועל שיטת ר"י שהסכימו התוס' והרא"ש דאנן סמכינן אדר"א דאמר משעה שקדש היום וגם אהאי תנא דמשעה שנכנסים להסב אני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דמלבד מה שהקשה הרא"ש ע"ז ואע"ג דלית הלכתא לא כר"א לגבי ר"י כו' עוד קשה איך יניח סתמא דמתניתין וניזל בתר פלוגתא דברייתא אפי' אי לא הוי הך כללא דר"א ור"י הלכה כר"י מ"מ ודאי אית לן למפסק כסתם מתניתין ולא כתנאי דפליגי בברייתא ועוד קשה טובא דמנ"ל דהני תנאי ס"ל דמקדימין כ"כ מבע"י הא ר"א אמר משעה שבני אדם נכנסים להסב ולדעתי יראה דהוא מאוחר אף משל עני דהא גם בעני אינו מפורש השיעור ועכ"ז מוכיח הגמרא דהוא מאוחר משל כהן דאי אמרת מוקדם ר"ח היינו ר"א וא"כ אותה הוכחה עצמה נוכל לומר גם אר' אחאי דהוא מאוחר לכהן דאי מוקדם היינו ר"א דהא חזינן דאין סברא להגמרא להכניס עוד שיעור בין ר' אליעזר ובין ר"י וגם אין סברא להקדים שיעורא דעני לדר"א דלא מסתבר להו לחלק שיהי' כ"כ שיעורים קודם צה"כ ועיין בתוס' ומהרש"א שם וא"כ בע"כ דשיעורא דר' אחאי מאוחר לשל כהן ועיין עוד בזה מ"ש לקמן בעז"ה סוף דבר שיטת רש"י מיושבת שפיר טפי בהלכה מכולם אלא דגם איהו לא בא רק ליישב המנהג אבל לדינא מעיקר התקנה ודאי הוא להתפלל בצה"כ דוקא וכדכתיבנא כנלענ"ד פשוט:

גמ' הקטר חלבים כו'. רש"י פי' דהקטר חלבים לא אמרו בו חכמים כלל עד חצות ולא נקיט לה הכא אלא לאורויי דמה שמצותן בלילה הוי זמנן כל הלילה ובהדיא תנן במגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים והנה מה דהביא ראי' ממתניתין דמגילה קשה טובא דהא אמרינן התם בגמרא זה הכלל לאתויי מאי ומסיק לאתויי אכילת פסחי' ודלא כראב"ע ובאכילת פסחי' ודאי דאיכא הרחקה דלמה יגרע מכל הקדשים הנאכלים ליום ולילה אחד דעשו בהן רבנן הרחקה ואף אם נרצה לחלק ביניהם באיזה סברא עיין בפ"י מ"מ פשטא דגמ' במס' זבחים (דף נז:) משמע ודאי דר"ע אית ליה הרחקה באכילת פסחי' דהא איבעי' התם וממאי דראב"ע ודאורייתא דלמא דרבנן הרי להדיא דאביי הוי סבר דר"ע אית לי' הרחקה באכילת פסחים וא"כ תקשה לאביי זה הכלל דמתניתין דמגילה לאתויי מאי אלא ע"כ דמתניתין דמגילה לא אשמעינן רק עיקר דינא דמדאורייתא הוי זמנו כל הלילה ולא איפכת לן כלל למתניתין אי עביד בחד מנייהו הרחקה מדרבנן דמ"מ כללינהו יחד בהדי הנך דזמנם כל הלילה כיון דמדאורייתא הוי זמנם כל הלילה וא"כ ליכא שום ראי' ממתניתין דמגילה דהקטר חלבים לא עשו הרחקה וא"כ למה לו להוציא משנתינו מפשטי' ותו קשה דאם איתא דמתני' דידן חשיב אף הנך דלא עשו בהן הרחקה א"כ גם קצירת העומר ה"ל למתני במתניתין דידן וכ"ת דלא אכפת לי' לתנא דידן למחשב כולהו רק נקיט קצת מהן לדוגמא ואטו כי רוכלא לחשב וליזל א"כ מאי פריך בגמרא ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו כו' ומסיק דמתני' ראב"ע ודלא כר"ע אימא דתני ושייר אלא ע"כ דסברת הגמ' הוי דהוי לי' לתנא דידן למחשב כולהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא חשיב קצירת העומר אלא ע"כ דבמתני' דידן לא חשיב רק הנך דעביד בהו הרחקה ובקצירת העומר לא עביד הרחקה ולכך לא תני לי' במתניתין וא"כ מוכח דבהקטר חלבים נמי עביד בהו רבנן הרחקה ולכך הנכון כשיטת הרמב"ם דסובר באמת דגם בהקטר חלבים איכא הרחקה עיין בפי' המשניות להרמב"ם וכן בחבורו בפ"ד ממעה"ק וכן הוא דעת התוס' בפסחים ע"ש וצ"ע לישב דעת רש"י:

שם וה"ק זמן ק"ש דשכיבה אימת כו'. צריך להבין למאי קאמר הגמ' הך והכי קתני ומאי תיקן בזה ויראה דמעיקרא הוי סבר המקשה דמתניתין קאי על איזה מקום שנשנה שם חיוב דק"ש בלילה וא"כ עיקר זמנה ידעינן מהתם ומתניתין דידן לא אתא לאשמעינן רק אימת מתחיל הזמן משעה שהכהנים כו' וא"כ אתי שפיר לישנא דמאימתי ולכך לא הקשה רק תנא היכא קאי כו' אבל לבתר דמשני תנא אקרא קאי א"כ צריך לאשמעינן כל הזמן של ק"ש אימת הוא דהא בקרא לא אתפרש זה וא"כ למאי תני מאימתי דמשמע דלא בא לאשמעי' רק ההתחלה ולזה קאמר והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת ורצה לומר דמאימתי קאי אמאי דקאמר בתר הכא עד סוף כו' וא"כ אשמעינן כל הזמן של ק"ש ואף דבגמ' אמר לקמן ואב"א רישא לאו ר"א היא מ"מ משום הא לאו תברא דכוונת הגמ' דדברי ר"א לא נאמר רק על הסיפא אבל פשט המשנה הוא לאשמעינן כל זמן ק"ש מאימתי עד סוף קאמר עלה דברי ר"א ולזה במתניתין ובברייתא קמייתא דלקמן ע"ב תני מאימתי קורין ובהנך תרי ברייתות אחריתי תני מאימתי מתחילין לקרות והיינו כדכתיבנא ודו"ק:

שם אי הכי סיפא דקתני בשחר כו' לתני דערבית ברישא וכתבו התוס' דבשלמא לשינויא קמא דקאי אקרא דבשכבך א"כ לא קפיד קרא רק אק"ש אבל אי סמך אקרא דבריאת עולם א"כ בכל מילי הוי לי' לשנויי הכי ועי' במהרש"א דנתקשה דהא ע"כ קרא לא קפיד דהא חזינן בתמיד כתיב של בוקר תחלה ע"ש דתירץ דאין כוונת התוס' דבקרא איכא קפידה דקרא לא קפיד וכתב פעם הכי ופעם הכי רק כוונת התוס' אתנא דמתניתין ע"ש בדבריו ובאמת אין צורך לכל דבריו דגם בקרא ליכא שום שינוי דהא בתמיד כיון דשניהם ביום ודאי דבוקר קדים לערב ודו"ק:

[ובזה יתיישבו כמה דברים בגמ' לישנא דהכי קתני ותו דלכאורה איכא למידק מאי קאמר ואב"א כיון דאינו משני רק לקושיא השני' וקושיא ראשונה במקומה עומדת וע"כ צריכינן לשינויא קמא דקאי אקרא דבשכבך וא"כ גם קושיא השני' מתרצא בהכי וא"כ מאי אהני כלל הך ואב"א. אך במה שכתבתי יתורץ הכל דהמקשה הקשה על מתניתין דתני לישנא בערבין וא"כ הוי למתני של בוקר תחלה כדאשכחן בתמיד דלשנא דבוקר קדים לערב וע"ז השיב לי' דקאי אקרא דבשכבך ובשכיבה ודאי דקדים לקימה דאיך יקום טרם ישכב וערבין דתני לאו דוקא רק דהכוונה הוא על זמן שכיבה וע"ז קאמר והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת ועלה קאמר ואב"א דאף בלישנא דערב ובוקר שייך למתני ערב תחלה כדאשכחן בב"ע ולא תצטרך לדחוק והכי קתני וע"ז מקשה שפיר אי הכי כו' ועיין בזה היטב כי הוא נכון דרך פלפול כל זה שמעתי]:

שם וממאי דהאי ובא השמש כו' וטהר יומא דלמא ביאת אורו הוא כו' ומאי וטהר טהר גברא. עיין רש"י ותוס' וצריך להבין לכל הפירושים הא דקאמר הגמ' דאי קאי על ביאת שמשו א"כ מאי וטהר טהר יומא ואי קאי על ביאת אורו א"כ וטהר הוא על גברא מאי תלי זה בזה. והנה לפי פירש"י צריך לפרש הכי דאי קאי על ביאת שמשו ליכא לפרושי וטהר אגברא כיון דעדיין לא גמר טהרתו ואסור לאכול בקדשים ולכך מפרשינן לה איומא ואשמעינן דבעינן שיטהר היום לגמרי היינו בצה"כ דאי מבא השמש לחוד הו"א תחלת שקיעה קמ"ל וטהר דבעינן צה"כ (ועין בתר"י שרמז בזה בקיצור לשונו) אבל אי קאי אביאת אורו ע"כ צריך לפרשו אגברא דליכא לפרשו אלילה חדא דלמאי כתיב קרא לוטהר לילה ומאי אשמעינן בזה דכיון דבא השמש אין לך יום גדול מזה וגם הא עיקר טהרתו אינו תלוי בטהר לילה לחוד רק בהבאת קרבנותיו וקרבנות ידעינן מביום צותו דהוי ביום וא"כ למאי כתב קרא הך וטהר כלל ע"כ צריך לפרשו אגברא. ולפי פי' התוס' א"ש דבאמת קפריך הש"ס דמנ"ל לומר דצה"כ הוא ע"כ דילפי מוטהר איומא אימא דוטהר קאי אגברא ולא בעינן צה"כ רק בתחלת שקיעה נמי מותר ואתי שפיר כפשוטו. ומאי דמשני רבה בר שילא א"כ לימא קרא ויטהר לפי פירש"י א"ש טפי דכיון דקאי ביום השמיני א"כ אינו טהור ממילא רק תלוי בקרבן א"כ לימא ויטהר לשון ציווי אבל לפי פי' התוס' ע"כ צריך לומר דאגברא שייך טפי לשנא דויטהר לשון נוכח אף היכא דהוא טהור ממילא ולזה הקשו דכמה פעמים מצינו לשון וטהר אגברא ותרצו דשאני היכא דאיכא למטעי והוא דחוק קצת ולרש"י ניחא טפי. ובעל המאור פי' ג"כ כפי' התוס' רק דמהפך הגירסא דביאת שמשו הוא תחלת שקיעה שגוף השמש שקע אבל עדיין איכא אור הנוצץ בפאת מערב וביאת אורו הוא סוף שקיעה לגמרי שכבר שקע גם המאיר ובאמת לפי פי' התוס' ניחא גרסתו בגמ' טפי מגירסא דיל ולענין מה שהקשו התוס' על פירש"י הנה קושייתם הראשונה דלפרך אההיא דהערל אינו קושיא כ"כ כיון דשם אינו מפרש מהיכן למד זה ולכך קבע קושייתו אברייתא דמפרש דילפינן מקרא דובא השמש וממאי כו' ומה שהקשו עוד דא"כ הוי למכתב ו רח או ויצא דלשון ובא לא מצינו דיהי' על זריחת השמש כבר תירץ בבעה"מ דמצינו זה בקרא קומי אורי כי בא אורך. אך מה שהקשה אמאי דבעי במערבא ופשיט לה מברייתא תפשוט ממתניתין דהערל הוא קושיא אלימתא ותו דגם ממתניתין דידן הו"מ למפשט (ממתני') ועוד דלא שייך כלל לשון אבעי' בדבר המפורש במשנה דהא במשניות היו הכל בקיאים ואין לומר דהוי מוקמי למתניתין בלאו מחוסרי כפרה דא"כ גם מברייתא לא מצי למפשט כמ"ש הבעה"מ:

אך אחר העיון בסוגיא דיבמות נלפענ"ד דלא קשה מידי. דהתם אמרינן תלתא קראי כתיבי ורחץ במים וטהר ובא השמש וטהר וכפר עלי' הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים ופריך ואיפוך כו' ואח"ז פריך ואכתי אימא ה"מ דלאו מחוסרי כפרה אבל היכי דבר כפרה עד דמייתי כפרה ומשני תרי קראי כתיבי ביולדות עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימי טהרה וכתיב כו' ע"ש ואח"ז קאמר ותלתא קראי בתרומה למה לי ועביד צריכותא ע"ש. ובתוס' ד"ה דאי מעד אשר יטהר כו' הקשו דלכתוב עד אשר יטהר ועד מלאת ובא השמש ל"ל ע"ש מה שתרצו א"נ י"ל ובא השמש אצטריך לוטהר יומא ותירוצם הראשון דחוק דמאי שייך לאיפלוגי בין מחוסרי כפרה ללאו מחו"כ בהערב שמש דהא לענין הערב שמש תרווייהו שוין והעיקר כתירוצם השני ואח"ז פריך עוד להאי תנא דבי ר"י דמוקי להאי אשר יטהר בקדשים א"כ ליכא בתרומה רק תרי קראי ובקדשים איכא ג"כ תרי קראי ותרי קראי בקדשים ל"ל ועביד ג"כ צריכותא ע"ש היטב כל הסוגיא ולפ"ז צריך להבין מאי מקשה הגמ' הכא ומאי בעי במערבא הא באמת הך דינא מוכח מקראי דיולדות כמ"ש התם. וע"כ צ"ל דהכי קא קשיא לי' ממאי דהאי ובא השמש פירושו הוא על ביאת השמש וא"כ מוקמינן לי' בתרומה דהא בקרא אינו מפורש דקאי על תרומה דהא גם בקדשים הוי בעינן התם לאוקמי מדפריך ואיפוך אנא רק אחרי דמסקינן דקרא אייר בהערב שמש מוקמינן לי' בתרומה כדאמרינן התם מסתברא כו' וא"כ סוגיא דהתם איירי אליבא דמסקנא דהכא דקרא איירי בהערב שמש אבל הכא פריך מעיקרא דדינא ממאי דהאי קרא איירי כלל בהערב שמש וקאי אתרומה אימא דאיירי בזריחת השמש וקאי אקדשים ואף דיהי' בקדשים תרי קראי הא באמת מצריכינן התם לתנא דבי ר"י ב' קראי בקדשים וא"כ גם לדידן יהי' ניחא. (ובלא"ה י"ל דלא נחית המקשה להכי והי' סובר דמסתמא איכא שום סברא דיצרכו ב' קראי בקדשים) ואין כוונת המקשה דיהי' הדין דאסור לאכול תרומה עד דמייתי כפרה דגוף הדין ודאי ידעינן מקרא דעד מלאת רק מקשה מנ"ל דהאי ובא השמש אתי להכי ואין לומר מאי נ"מ ליה למקשה בהא שפיר איכא נ"מ טובא דאי מקרא דעד מלאת לא הוי ידעינן דבעינן צה"כ דוקא רק בתחלת שקיעה נמי שרי ומובא השמש וטהר ע"כ צריך לפרושי דקאי אטהר יומא דהיינו צה"כ וע"ז מקשה מנ"ל הא דבעינן צה"כ ומעתה מיושבים כל קושיות התוס' דלא מצי למפרך רק אברייתא דובא השמש דפריש לה על הערב שמש וא"כ הך וטהר ע"כ טהר יומא ע"ז פריך וממאי כו' אבל ממתניתין דידן ודהערל לא מצי למפרך כלל כיון דאינו מפורש צה"כ וגוף הדין ידע שפיר מקרא דעד מלאת ימי וא"כ הוי ניחא לי' המשניות. גם במערבא נמי לא קבעי להו רק הך מלתא אי אתא א רא דובא השמש לתרומה לאסור אש או דתרומה ידעינן מקרא דעד מלאת והאי קרא קדשים וא"כ שרי מיד בתחלת שקיעה ולכך לא מצי למפשט א מברייתא דסימן לדבר צה"כ והך ברייתא דובא השמש לא שמיעא להו דברייתות אין הכרח לאמורא למידע (וגם משום דהאי ברייתא מפורש טפי שיעור דצה"כ ולכך ניחא להו למפשט מברייתא דסימן לדבר) כנלפע"ד לישב דברי רש"י ודו"ק ולפי"ז שיטת רש"י ניחא טפי חדא דא"כ לימא קרא ויטהר ניחא טפי לרש"י דהתוס' דחקו עצמם בזה ועוד דלרש"י קושית וממאי קאי על הברייתא ולהתוס' ס' לא קאי רק אלישנא דגמ' ופשטי' דסוגיין ודאי משמע דקאי אהברייתא ועיין בזה:

תוכן העניינים

דברי דוד ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה