אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל קיג

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל קיג

כללים - כלל קיב

תנאי בשטר או בע"פ במלוה או במכירת קרקע ומטלטלים:

א מתנה על מ"ש בתורה דקיי"ל דלא מהני עי' בשו"ת מאמר מרדכי סי' כ"ד כמה חילוקי דינים בזה:

ב תנאי דלשעבר אי צריך דיני תנאי עי' בכלל א' סי' ד' ה':

התנה בלשון על מנת שהביא הרמ"א בסימן ר"ז סעיף י"ד די"א דהוי כאומר מעכשיו לענין אסמכתא. איך הדין אם אמר בלשון על תנאי אם הוי כאומר על מנת. ע' בספר משפ"ש שציין בזה להב"י סימן ר"ז סוסי' י"ד דלא הוי כאומר על מנת ובשם הרדב"ז סי' י"א שפסק כהבית יוסף. אולם המהריב"ל ח"ג סי' ס"ג כתב דהוי כע"מ ועי' במחנ"א הל' זכי' סי' ט"ו ובכנסה"ג לאהע"ז סי' ל"ח בהגה"ט אות יו"ד שהביא דברי הרדב"ז ומהריב"ל: ג אם מכר לאחד או נתן מתנה איזה דבר על תנאי שיעשה הלוקח או שלא יעשה דבר פלוני. ואח"כ עבר הלוקח על התנאי ואח"כ מחל לו המוכר התנאי אם מהני המחילה שלא יתבטל המקח אחרי שכבר עבר ונתבטל ממילא עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ל"ב. ובשו"ת הרד"ם חחו"מ סי' ט' וכאן לקמן סי' ד' ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' כ"ג וסי' קצ"ד ועי' בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' כ' וסי' נ"ח שפסק דהמקח בטל. וכ"כ בבית מאיר על אהע"ז סי' ל"ח סעיף ל"ה ובח"צ סי' מ"א וכ"מ מהתוס' בכתובות דף ע"ג ובר"ן שם ועי' בספר משפט שלום סי' ר"ז סעיף א' בד"ה אבל יש לבאר שהאריך בדין זה:

ד ועי' עוד בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ש"ל ובאהע"ז סי' קמ"ג סעיף ה' וסי' ל"ח סעיף ל"ה ושם בב"ש סקנ"ז ובאיגרא רמה בשו"ת סי' כ"ג כיד אי נתקיים המקח למפרע כאלו לא התנה ועי' לעיל סי' ג' ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' כ"ג וסי' קצ"ד:

ה אם התנה המוכר עם הלוקח תנאי. ואח"כ עבר הלוקח על התנאי והמוכר שתק אם השתיקה הוי כמחילה. עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ל"ו ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' כ"ג:

ו בדין דבעינן תנאי כפול. עי' בשו"ת השיב משה סי' מ"ח דף למ"ד ע"ד ול"א ע"ח וע"ב דהמשלח שמתנה עם השליח. וכן השליח שמתנה עם האיש שנשלח אליו א"צ תנאי כפול ועיין באיגרא רמה בשו"ת סי' א'. ובב"י אה"ע סי' ל"ח. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג סי' קמ"ז בסד"ה ובז"ה כרא"ה שהביא בשם הרמב"ן והר"ן והמזרחי דע"י שליח לא בעינן משפטי התנאים:

ז אם אמר שמתנה בתנאי בני גד ובני ראובן או כתיקון חז"ל. מהני בלא דיני תנאי. ע' בב"י אה"ע סי' ל"ח ובאיגרא רמ"ה בשו"ת סי' א' ובחו"מ סי' רמ"א סעיף י"ב:

ח אם לא התנה בדיני תנאי שהדין שהמעשה קיים אף שלא קיים התנאי אם מחויב עכ"פ לקיים התנאי עבור המעשה או פטור מלקיים הוא פלוגתא בין הקצוה"ח סימן רמ"א ס"ק ט' והנתיבות שם וע"ש בפ"ת סקי"ד ועי' בזה בתשו' שו"מ מהד"ב ח"ד סי' קכ"א ובמהד"ד ח"ג סי' קמ"ז:

ט בדיני תנאי מתי צ"ל דוקא דיני תנאים כב"ג וב"ר ואם יש חילוק בין קידושין לשאר דברים עי' בישועות יעקב אה"ע סי' ל"ח ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' כ"ו ובמהד"ד ח"ג סי' קמ"ז:

י באיסורא בלא ממונא א"צ תנאי כפול. טוב טעם מהד"ק סי' ט': יא אם נדבר בין הצדדים תנאי ואח"כ בשעת המעשה לא הותנה ביניהם התנאי אמרינן דודאי על דעת הראשונה של התנאי נעשה המעשה טוב טעם מהד"ק סי' ט' ועיין כאן סי' כ"ה וסי' ל"ו:

יב דיני תנאי במתנה תמצא הרבה בדיני מתנה כלל כ"ג זולת הכתובים בכלל זה:

יג תנאי שבין אדם לחברו או ברבים והסכמה והתקשרו' שביניה' בקום ועשה או בשוא"ת ולא קצבו ביניהם זמן להתנאי והסכמה. אם רק פעם אחת במשמע או נאמר לעולם משמע עיין בדיני תקנות כלל קי"א סי' כ"א:

יד ראובן תובע את שמעון מכרתי לך חפץ פלוני ואמרתי לך בפירוש בשעת המקח שאחר שתשיא בתך לאיש תחזיר לי החפץ באותן הדמים שמכרתי לך.

ושמעון טוען להד"ם אם חייב שמעון לשבע היסת. עיין בשו"ת מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' ל"ב שכתב דשמעון פטור מלשבע דאפילו התנה אינו תנאי כיון שלא התנה בתנאי כפול. והא דמבואר בחו"מ סי' ר"ז סעיף ה' שאם התנה שיחזיר לו המקח בזמן פלוני המכר קיים ויחזיר לו כמו שהתנה מיירי דהתנה בתנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן. ובנ"ד שלא התנה בדיני תנאים התנאי בטל. ואי משום גילוי דעת במו"מ כמו במוכר שדהו אדעתא למיסק לא"י. הלא מבואר שם בחו"מ סעיף ג' דדוקא בקרקע הדין כן אבל במוכר מטלטלים המקח קיים אם לא שהתנה בדיני תנאי עכ"ד וע"ש בנתה"מ סק"ג:

אולם במהרשד"ם חו"מ סי' שצ"ז לא פסק כן בנדון הנשאל בראובן שקנה משמעון סך עורות שיש לו בעיר אחרת בקנין המועיל ובתנאי שיבואו העורות עם העגלות הראשונות שילכו משם לאשר שהקונה רוצה לשלוח העורות עם שאר סחורותיו שיש לו לשלוח למדינה אחרת ואח"כ לא באו העורות עם העגלות הראשונות ורוצה הקונה לחזור בו מהמקח. והמוכר טוען שהמקח קיים כיון שלא היה תנאי כפול ופסק שהדין עם הקונה דיכול לחזור בו בטענת קי"ל כהפוסקים דבדיני ממונות לא בעינן תנאי כפול ועוד דהא גילה דעתו בשעת המקח שהוא קונה העורות כדי לשלחם עם סחורותי' ודמי לדינא דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י ולא עלה דהמקח בטל עכ"ד יעו"ש כי קצרתי באומר. ועיין בנתיבות סי' ר"ז סק"א בשם העט"צ דעכשיו נוהגין דבמטלטלים א"צ תנאי כפול:

וכן פסק בתשו' תשב"ץ ח"א סי' צ"ד ובהגה"מ פ"ו מה' אישות דכן מעשים בכל יום ומנהג עוקר הלכה והובא בספר משפ"ש סי' ר"ז ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' י"ז בנדון הדו"ד שבין הרב עם המו"צ שהבאתי בדיני רב בכלל צ"ד סי' יו"ד שכתב שם דאף דלא התנה בדרך תנאי כפול ושאר משפטי התנאים כבר נחלקו בזה הקדמונים אם בממון בעינן משפטי התנאים. והאחרונים כתבו דהמנהג דא"צ תנאי כפול רק במכירת קרקע ועוד דכבר כתבו התוס' והרא"ש בכתובות דף צ"ז ובפ"ב דקידושין ובב"ב פי"נ דכל היכא דיש אומדנא דמוכח א"צ ת"כ. (עי' בחו"מ סי' ר"נ סעיף ג' ובסמ"ע ס"ק יו"ד ובקצוה"ח סק"ה שהביא טעם הרא"ש והטור משום דלא אמרינן אומדנא לבטל המתנה אלא אומדנא הברור. אבל בספיקא לא אמרינן אומדנא לבטל המתנה. וביאר שם הקצוה"ח משים דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים. והא דמהני אומדן דעתי' שהיה לזה התנאי היינו משום דהוא אומדנא דברירא והו"ל דברים שבלב כל אדם לא רק בלב הנותן באומדנא כזאת מבטל המתנה יעו"ש) ועי' בתשו' הנ"ל סי' ס' וסי' פ' שכ' ג"כ שהאחרונים הסכימו שבמטלטלים א"צ דיני תנאי:

ועי' במקור חיים להגאון מהר"י מליסא על הל' פסח בסי' תמ"ח סוס"ק וא"ו שכתב דאף להסוברים דבממון א"צ ת"כ והתנאי קיים. היינו דוקא כשתלה המכירה או המתנה בתנאי כגון שאמר אני מוכר לך אם יהיה כך או תעשה כך. אבל אם אמר סתם הריני מוכר לך או נותן לך במתנה ועשה לי דבר זה בודאי אין דינו כתנאי כלל והמעשה קיים אף שלא קיים התנאי דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. ועי' במשפ"ש סי' ר"ז ס"א שהביא גם מתשו' רח"כ סי' ט"ז בדין אחד שהתפשר עם אשתו שכל העזבון ממנו יהי' שלה. אך ורק שמחויבת אשתו להספיק עשרה לומדים משך שנה אחר פטירתו וכו' והאשה לא קיימה. ופסק דאין כאן תנאי כלל דמה שכתב בשטר אך ורק שמחויבת להספיק וכו' אינו לשון תנאי רק לשון שיור שמשייר לעצמו סך זה כדי צורך הסיפוק. וחייבים הב"ד להוציא מידה סך זה. והעזבון שייך הכל לה. ואין בזה דין תנאי והוכיח כן מתשו' הרא"ש וטור אהע"ז סימן ק"ז יעו"ש: וע"ש בספר משפ"ש סי' וסעיף הנ"ל שהאריך בדיני תנאי בקרקעות בענין משפטי התנאים. והביא הפוסקים החולקים בדינים הנ"ל באורך יעו"ש. וע"ש כמה חקירות בענין תנאים במקח וממכר. ואם עבר זמן התנאי ואם מחלו זל"ז התנאי אח"כ. אי מהני וכמה ענינים הנוגעים לדינא בענין לשון התנאי:

שו"ר בשו"ת השיב משה סי' צ"ג שכתב ג"כ דנוהגין בכל בתי דינין שבישראל לדון כן דבמטלטלים א"צ להתנות בדיני תנאים המבוארים בחו"מ סי' ר"ז סעיף א' ובאה"ע סי' ל"ח משים תקנת השוק. ושכן נתבאר במסגה"ש ובע"צ ובמאמר קידושין בחו"מ סי' ר"ז. וע"ש להלן בתשוב' הנ"ל דאך למיעוטא אתי דבתנאי שא"א לקיימו הדין במקומו עומד דהתנאי בטל והמעשה קיים יעו"ש טעמו ונימוקו בזה ועי' בס' משפ"ש שכתב שכן מפורש להדיא בהה"מ פ"ו מהל' אישות הלכה י"ד:

וע"ל בדיני פועל כלל פ"ב ססי' ה' מ"ש בשם הרב שער אפרים בדין תנאי שא"א לקיימו יעו"ש:

אחד קנה מקום בעזרת הנשים בקרן זוית לצד עזרת האנשים במעמד שלשה ראשי הקהלה. ודיבר הקונה באותו מעמד שהוא רוצה לעשות שם חלון גראטי לעזרת הנשים כדי שיתרבה האורה במקום ההוא ועתה רוצה לעשות הגראנוי ואחד מהשלשה רה"ק מוחה בו באמרו שלא היה תנאי מפורש בזה. ואף שדיבר הקונה מזה שרוצה לעשות זה לא הוי תנאי גמור. עי' בדיני מקומות בהכ"נ כלל כ"ו סי' ז':

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ס' באחד שמכר לחבירו אלף מדות יי"ש. ועשו קנין סטימתא המועיל ונתן לו הלוקח ערבין מאה זהובים והתנה עמו המוכר שיקבל היי"ש על יד על יד ובכל פעם שיקבל יי"ש ישלם תמורתו. והערבון יהיה ת"י המוכר עד תשלום קבלת היי"ש. גם התנה עמו שיביא לו קוויטל משותף שלו שיהיה בטוח על המעות שיסלק בזמן המוגבל. ואח"ז אמר המוכר להלוקח שלא יתן לו היי"ש יען שלא הביא לו הקוויטל משותפו. עד שיתן לו מעות מזומן אלף זהובים ונתן לו הלוקח בכלות ב' שבועות סך אלף זהו' ואח"כ קיבל מקצת יי"ש. ואח"כ לא רצה המוכר ליתן לו שאר היי"ש. באמרו שעבר על התנאי שלא הביא לו הקוויטל משותפו. ואף שפגע פ"א עם השותף וא"ל שיהיה בטוח שישלם לו המעות בשלימות בזמן המוגבל לא סמך עצמו ע"ז ומה שקיבל האלף זהובים הוא מחמת שרצה לתופסו עבור התביעה מכמה מאות זהובים מכבר מעסק אחר. והלוקח טוען שהמוכר לא הקפיד אח"כ על הקוויטל אחר ששותפו אמר לו שהוא ערב לו בעד המעות. וגם למה לקח אלף זהו' ותביעתו הוא פחות הרבה מאלף זהובים ע"כ ודאי קיבל על היי"ש. ובעלילה בא עליו כיון שנתייקר שער היי"ש. וזה אשר העלה לדינא. אם ענין הקוויטל שאמר המוכר בשעת המכירה לא היה בדרך תנאי אף שאמר כן בשעת גמר המקח אין המקח תלוי בזה והמכירה קיים. אמנם אם נעשה בדרך תנאי אף שלא כפל לומר אם לאו. אזי אם בעת התנאי לא קבע זמן לנתינת הקוויטל או אף אם קבע זמן רק שבתוך הזמן אמר המוכר שרוצה במזומן אלף זהובים דוקא (דהוי כמחל תנאי הקוויטל קודם שעבר הזמן) ולא קבע זמן לנתינת המעות או אף אם קבע זמן והלוקח נתן לו המעות עד הזמן שקבע. בכל גווני הנ"ל המקח קיים. אמנם אם קבע זמן לנתינת הקוויטל ולא נתן הקוויטל בזמנו והמוכר לא א"ל תוך הזמן שחפץ במעות מזומן אף אם א"ל תוך הזמן והלוקח לא נתן לו המעות תוך הזמן שקבעו להנתינה בכל גווני הנ"ל המקח בטל. ונדון התביעה שתובע אותו המוכר מכבר יקוב הדין ביניהם:

טו ראובן עשה חליפין עם שמעון שנתן לשמעון סחורה ע"מ ששמעון יתן לו חיטים לזמן פלוני במקום פלוני ואם לא יעמיד לו החטים לזמן הנ"ל נתחייב שמעון לפרוע לראובן בעד סחורתו מעות מזומן כו"כ. ולא נתן לו שמעון החטים לזמן הנ"ל ועתה תובע ראובן מעות וא"ר ליקח חטים. ושמעון טוען שהיה אונס במה שלא נתן החטים לזמן הקצוב. עיין זה בדיני אונס כלל ח' סי' ו' מש"ש:

טז מי שחייב עצמו לקיים התנאי בזמן פלוני ועבר הזמן וזה לא תבעו לקיים התנאי והוא לא קיימו. עי' בשו"ת גבעת פנחס להגאון בעל הפלאה סי' ע"ד שלמד מהאי דסי' ע"ג סעיף וא"ו בסמ"ע ובט"ז שם דבלא תביעה לא מקרי עובר על תנאי. יעו"ש שמטעם זה פטר את המשודך מהקנס שלא עשה הנשואין לזמן שנכתב בהתנאים. וכ"פ שם בסי' ע"ז. ועמ"ש בדיני קנס כלל פ"ו סי' ד' באורך. ועי' בדין לא תבעו אם הוי עובר בס' משפט שלום סי' ק"צ סעיף ט"ו באורך ושם בסי' ר' סוסעי' ז' בזה ובענין שידוכין ושם בסימן ר"ז:

יז קונה שאמר להמוכר שהוא קונה הסחורה בתנאי שיתן לו הסחורה בזמן פלוני. ועבר הזמן ולא נתן. וטוען הקונה לבטל המקח. והמוכר טוען כיון שלא תבעו בזמנן לא עבר. וגם מן הסתם מחל לו התנאי כיון שלא תבעו. עי' בשו"ת הרד"ם חחו"מ סי' ט' דבתנאי הוי עובר אף שלא תבעו ובטל המקח. ול"ד להא דסי' ע"ג. וע"ש בפ"ת ס"ק יו"ד בשם עבוה"ג:

ועי' בתשו' מנחת שי סי' יו"ד י"א במכר סחורה לחבירו בתנאי שיקבל הקונה הסחורה בזמן המוגבל ביניהם ועבר הזמן ולא קיבל הסחורה. ואח"כ נתייקר השער. והמוכר חוזר כיון שעבר הקונה התנאי שלא קבלה בזמנו. והקונה טוען שלא עבר כיון שהמוכר לא תבעו לקבלה. וחולק על עבודה"ג הנ"ל והאריך בדין לא תבעו והוכיח דהיכא שיש גם על חבירו חיוב כמו התנאי בנ"ד שמחויב גם המוכר ליתן הסחורה בזמנו אף שלא תבעו המוכר לקבל מ"מ גם הוא אינו מחויב לקיים המקח ליתן הסחורה וכ"כ בנוב"י קמא חיו"ד סי' ס"ח ובהשיב משה סי' מ"ח:

ראובן מכר לשמעון ד' כלים יי"ש להעמיד לו לעיר שמעון. וקיבל ממנו ערבון כסף. ובשעת המכירה התנה עם הלוקח שכשיעמיד לו שני כלים ישלם בעדם כפי המגיע מחירם. והערבון ישאר אצלו על ב' כלים האחרונים. ושלח לו המוכר שני כלים ולא קיים הלוקח כפי התנאי לשלם מחירם. ואחר ב' שבועות שלח להמוכר מעות וכתב לו שגם אז רצה לשלם להבעלי עגלות בעד הב' כלים יי"ש במעות נחושת ולא רצו לקבל. ומחמת שלא קיים הלוקח כפי המדובר. מכר המוכר השני כלים יי"ש לאיש אחר. ואח"כ נתייקר שער היי"ש ובא הלוקח ותובע מהמוכר השני כלים יי"ש. עי' בתש' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' פ' שהסכים לפסק הרב השואל שהדין עם המוכר. כמבואר באחרונים שבמטלטלים א"צ תנאי כפול. וכיון שהלוקח לא קיים כפי התנאי המקח בטל. ואף שאומר שרצה ליתן מעות נחושת. גם בזה לא צדקו דבריו וכו'. ואין המנהג לקבל מעות נחושת רק סכום מיעוט. ובפרט שלא נתברר אם האמת כדבריו. אין הלוקח נאמן בתנאי דקום ועשה שעשה התנאי כמבואר בחו"מ סימן רמ"א ועי' באהע"ז סי' ל"ח שני דיעות באם אין שכנגדו מכחישו בברי מ"מ המוכר הוא מוחזק. והא דלא מהני לבטל המקח כשאינו משלם לזמנו רק דוקא בעייל ונפיק אזוזי כמ"ש בחו"מ סימן ק"צ סעיף ט"ז. כבר כתב הנקה"כ ביו"ד סי' רל"ו (על הט"ז ס"ק י"ג) הטעם משום דשם לא היה בדרך תנאי. אבל אם היה בדרך תנאי בטל המקח בכל ענין. א"כ בנ"ד המקח בטל ע"ש שכתב עוד טעמים:

אם הותנה בין אדם לחבירו שני תנאים ביחד באופן שתנאי האחד בטל עפ"י ד"ת מחמת שהוא אסמכתא. אם גם התנאי השני בטל כגון שהתנה המוכר עם הלוקח שאם לא יתן לו מותר דמי המכר ביום פלוני אזי הוא מחויב לשלם לו קנס מאה זהובים וגם יתבטל המקח שתנאי הקנס בטל משום אסמכתא. אם עי"ז בטל גם התנאי מהמקח ונימא שהמקח קיים. עי' בסמ"ע סימן ר"ז ס"ק כ' ובנתיבות ס"ק כ"א שנלמד משם שתנאי של המקח לא נתבטל ואם לא נתן לו המעות ביום פלוני בטל המקח כמו שהתנה אבל פטור מהקנס. וכן פסק בתשו' אמרי אש בחחו"מ סימן כ' בעובדא הנ"ל במוכר ולוקח:

יח בדין המבואר בחו"מ סי' רמ"א סעיף יו"ד באומר לחברו הריני נותן לך כו"כ על מנת שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו. אמר ע"מ שלא תעשה דבר פלוני על הנותן להביא ראיה. היינו דוקא בטוען הנותן הביא ראיה שקיימת התנאי אז אמרינן עליך להביא ראיה שלא קיים. אבל אם טוען הנותן אני יודע בבירור שלא קיימת התנאי ואומר ישבע לי שקיים תנאו אז צריך המקבל לשבע להכחישו וכדקיי"ל לענין מוציא שטר על חברו והלוה אומר פרעתיך וכמ"ש הב"י בכ"מ פכ"ד מהלכות אישות דין י"ז בכוונת הרמב"ם וכ"כ בש"מ ספ"ק דכתובות בשם מהר"י ן' מיגאש כ"כ בספר כסא אליהו על החו"מ סי' רמ"א סעיף יו"ד והוא פשוט:

יט מלוה שתובע ללוה בכת"י. והלוה טוען שהכת"י נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטור וקיימתי התנאי. עי' בספר ערך השלחן על החו"מ בסי' ס"ט אות ה' שהאריך בזה. וזה אשר העלה לדינא דאם הודה המלוה שנעשה על תנאי אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה. פשיטא דנשבע הלוה שקיימו ונפטר דאפילו בשטר הדין כן כמבואר בסי' פ"ב סעיף י"ב. אבל אם המלוה כופר שלא היה תנאי כלל. אז אם כתוב בהכת"י שנעשה בלא שום תנאי. אין הלוה נאמן אפילו לא נתקיים חתימתו אף דיש לו מגו דפרעתי או מזויף. כיון דהודה בכת"י שלא היה תנאי כמו דאינו נאמן בטענת להד"ם. אבל אם אין כתוב בו כן. אז אם הוא בתוך זמנו וגם נתקיים חתימתו שאין לו מגו דפרעתי או מזויף אינו נאמן בטענת תנאי היה ונשבע המלוה ונוטל כמו שהדין בשטר בסי' הנ"ל שם. (אמ"ה אף לדעת הש"ך שם בס"ק כ"ז שחילק על המחבר וסובר שהמלוה נוטל בלא שבועה. מ"מ בכת"י הדין עם הרב דצריך המלוה לשבע וק"ל) משום דאינו נאמן בטענת תנאי אלא במגו דאל"כ אמאי בכת"י שהוא תוך זמנו גובה מהיורשים נטעון להם תנאי הי' וקיימו הלוה. ואף אם נאמר דתנאי לא שכיחא ולא טענינן להו. מ"מ קשיא אמאי בת"ז אינו נאמן הלוה לטעון פרעתי יהא נאמן במגו דתנאי היה וקיימתיו דכבר הוכיח הש"ך בדיני מגו אות כ"ב שם דאמרינן מגו מטענה דלא שכיחא: וכן פסק בתשו' הרשב"א ח"ג סי' שס"ט דאמרינן מגו כי האי. אלא ודאי דטענת תנאי הוא טענה גרוע ואינו נאמן עליה אלא במגו. וכן מוכח מדברי הרמב"ם ופסקו הב"י בחו"מ ססי' רצ"ו סעיף ח' יעו"ש ברמ"א. וכן קיי"ל בסי' ס"ז סעיף ל"ד באם אמר המלוה תנאי היה שלא ישמיטנו שביעית נאמן במגו דפרוזבול היה לי ונאבד הרי אע"ג דאיכא חזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא כמבואר בבעה"ת שער מ"ה סי' כ"ב וברמב"ן ובתשו' הרשב"א ח"ד סי' ל"ב ומהרש"ל פ' השולח סי' מ"ז מ"מ אינו נאמן אלא במגו. וכ"נ מדברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות גירושין כמ"ש הלח"מ שם וכ"כ הרא"ש בתשובה והביאו הטור חו"מ סי' רמ"ג בשטר שנמצא ביד הנותן וטוען הנותן שעל תנאי קנו מידו דאפשר דנאמן במגו דאי בעי קליי'. תבנא לדינא דידן דבתוך זמנו ודאי דאינו נאמן לומר תנאי היה כיון דליכא מגו. אולם לאחר זמנו מבואר בתשו' מהרשד"ם סי' ע"ז וברדב"ז ח"ב סי' תש"ו דנאמן בטענת תנאי היה במגו דפרעתי. זאת תורת העולה לדינא. ועיין באחרונים סי' ס"ט:

ועי' בשער משפט על החו"מ סי' פ"ב סס"ק ט' שכתב כן מסברא דנפשי' דכיון דהלוה חתום בעצמו על הכת"י בסתם ולא נכתב בו התנאי הוה טענה גרוע ואינו נאמן עלי' אלא במגו דפרעתי. וכן פסק בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' ל"ח:

ועי' בדיני שותפים בקרקע כלל ק' סי' א בשותפים שחלקו ביניהם הדירות בשטר וכל אחד דר בחלקו. ואח"כ טוען האחד שהיה תנאי ביניהם בע"פ שבכל ג' שנים יחליפו ביניהם הדירות ע"ש מה שהבאתי בשם תשו' מראה יחזקאל: ועי' בדיני כתב יד כלל מ"ט סי' ב' שכתבתי דלפ"ז יצא לנו היכא דהודה בב"ד שאינו פרוע ולא אמר תכ"ד אלא תנאי היה שוב אינו נאמן לטעון תנאי דהוה מגו למפרע. כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"ג יעו"ש בביאור קצת:

כ שנים שעשאו ביניהם איזה מקח או שאר ענין שביניהם בפני עדים. ואח"כ טוען אחד מהם שהיה ביניהם תנאי קודם שבאו העדים או אח"כ באופן שהעדים לא שמעו מהתנאי אם הוא נאמן. עיין בחו"מ סי' רצ"ו סעיף ח' ובש"ך ס"ק ח' ובנתיבות ס"ק ג'. וע"ש בבני חיי אות ג':

כא אחד נתן לשני בניו הדירות שלו בשטר מתנה. וכתב חלק זה לבן פלוני וחלק זה לבן פלוני וגם כתב שזה יחזיק שענק מזיגת היי"ש בחלקו. וזה יחזיק שאר דברים ולא שענק. והחזיקו כך כמה שנים והשטר מתנה הוא ביד אביהם. ועתה טוען בן אחד שרוצה להחזיק ג"כ שענק. כי כן הותנה בע"פ שיש ביד אביהם כח לשנות התנאים ומחמת זה עיכב השטר בידו. ובעוד שלא גמרו ביניהם נחלה אביהם. ימסר השטר מתנה לאיש אחד עבור בניו הנ"ל ומת. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' צ"ח:

כב ראובן תובע לשמעון בחיוב שנתחייב לו או מכר שמכר לו. ושמעון משיב שבלבו היה אז על תנאי כך וכך ורצה לפרש התנאי אלא שטעה בדיבורו ושכח ואמר סתם או שטוען שהוציא התנאי בפה בלחש. ויש לו מגו ע"ז. עיין בשער משפט סי' פ"ז ס"ק כ"ה שדעתו דבכה"ג לא הוי דברים שבלב ונאמן במגו לפי מה שפירש שם דברי הרמ"א:

ואם טוען בסתם שבשעה שחייב א"ע או מכר חישב בלבו על תנאי כו"כ ויש לו מגו ע"ז. אם הוי מצד המגו אומדנא דמוכח ומהני. או הוי רק דברים שבלב. עיין בדיני אומדנא כלל ד' סי' ז':

כג מי שנתן לחברו מעות בתורת עיסקא והתנה עמו בינו לבינו שאם לא יברר ההפסד בעדים ישלם ההפסד מכיסו. ואח"כ טוען שהפסיד עיין בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' ג':

כד אחד מכר לחבירו קרקע בשטר כדינו. ואחר זמן רוצה המוכר לבטל המכירה. יען שאומר שאחר חתימתו על השטר בתוך כדי דיבור התנה עם הלוקח תנאי ועבר התנאי והלוקח טוען שקיים התנאי. עיי' בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' ז' דאם לא היה תנאי כפול. יכול הלוקח לומר קי"ל כרוב הפוסקים דגם בממון בעינן תנאי כפול ולא נתבטל המקח. דהיכא דהמקח ברור והספק הוא בתנאי. לא אמרינן חזקת מרי קמא. ויקיים התנאי עכשיו אם אפשר ואף אם היה תנאי כפול אחר החתימה ג"כ נראה דלא מהני כנראה בחו"מ רסי' ר"ז ובפרט שיש הכחשה אם קיים התנאי. ודאי הקרקע בחזקת לוקח כנ"ל. כיון דהמקח ברור.

וגם אינו נאמן לטעון נגד השטר מבר תנאי היה דברינו דא"כ בטלו כל הקנינים שבעולם וכן מבואר במהרשד"ם סי' ר"ס וע"ל בכלל פ"ז סי' ס"ו:

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' כ"ה בראובן ושמעון ששכרו אוראנדע של מכירת יי"ש משר אחד. וגמרו ביניהם תנאים איך יתנהגו בעסק הנ"ל. ואח"כ רצה שמעין למכור המחצה שלו ללוי. ולא נתרצה ראובן עד ששמעון התנה עם לוי שעל תנאי זה הוא מוכר לו חלקו שיקיים לוי כל פרטי התנאים שבינו ובין ראובן. ואם לא יקיים אחד מהתנאים המכירה בטלה. והרשות אז ביד שמעון למכור הכל לראובן. ואחר זמן שהחזיק לוי בחלקו חזר בו שמעון והחזיר הקאנטראקט הכל על שם ראובן בטענתו שלוי עבר על התנאים ולכן המכירה בטלה. ולוי מכחישו שקיים הכל. רק פונקט אחד לא קיים מחמת שהיה אנוס בזה והעלה דהדין עם שמעון דבתנאי דקום ועשה על המקבל להביא ראיה שעשה התנאי. כמ"ש בחו"מ סי' רמ"א סעיף יו"ד לענין מתנה ותירץ שלא תקשה מסי' פ"ב סעיף י"ב דאם המלוה מודה שהשטר נעשה על תנאי שאם יקיים הלוה יפטור דעל המלוה להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע הלוה היסת שקיים ויפטור ע"ש מה שחילק בנו"ט אמנם שמעון מחויב לישבע שלוי לא קיים התנאים אמנם מלבד הנ"ל כיון שלוי עצמו מודה שלא קיים פונקנו אחד אף שהיה אנוס בטל המכירה. דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן עי' באה"ע רסי' ל"ח ובחו"מ סי' כ"א ועי' בט"ז יו"ד סוסי' רל"ו ובנקה"כ שם ע"כ הדין עם שמעון. וע"ש בנדון הדו"ד שלוי תובע בחזרה המעות אדראן שנתן לשמעון ושמעון טוען שנתן המעות לראובן בעד הראטא מחצי שנה שהחזיק לוי ומזג יי"ש. ולוי טוען שראובן חייב לו כנגדו מכבר ע"ש מה שהעלה:

ועי' עוד בתשו' הנ"ל חחו"מ סי' נ"ט באחד שמת וחל"ש. ונשאר בעזבון בית אחד על שלשה בנים היורשים ואלמנה עם אחיהם הצעיר היו דרים בהבית הנ"ל ואח"כ מת אחד מהבנים ונשאר ממנו בת אחת קטנה. ומכר הבן הבכור לאחיו הצעיר חלקו וחלק הבת היתומה הנ"ל. וסילק הלוקח להמוכר תיכף כפי המגיע לו בעד חלקו. ועל חלק היתומה קצבו זמן מתי מחויב לשלם בעד חלקה. והיה ביניהם תנאי מפורש בשעת המכירה שאם לא ישלם לזמן הנ"ל יתבטל המכירה. והאח הלוקח דר בהבית הנ"ל וכתבו שטר קנין וחתם א"ע הבן הבכור והשלישו השטר ביד שליש ונכתב שלישות שבאם ישלם הלוקח לזמ"פ ימסור השליש השטר קנין להלוקח. ואם לא יסלק לזמ"פ ימסור השטר להבכור המוכר. ועבר זמן רב אחר זמ"פ ולא שילם. וכעת בא הבכור לבטל כל המקח בשביל שלא קיים התנאי ואומר שמכר חלקו בזול בכדי שיהיה מעות לחלק היתומה די סיפוקה. כי היתה אז קטנה והיה עולה מחלק מעותי' הרבה עיסקא בכל שנה ושנה ע"כ בטל המקח גם מחלקו. ע"ש שהסכים עם השואל שעל חלק היתומה ודאי בטל המקח בלא זה כי לא היה לו כח למכור חלקה. אולם בא השאלה על מכירת חלק הבכור אף שבלשון שטר השלישות נכתב לשון התנאי בכל אוה"מ לכל משפטי תנאי. מ"מ בתנאי שהתנו בשעת המכירה ביניהם קרוב הדבר שלא דקדקו לומר באוה"מ במשפטי התנאים המבוארים בש"ע. ואולי י"ל כיון דבשטר קנין לא נכתב תנאי כלל. ונכתב בו שמעתה קם הבית להקונה והוי כמו מעכשיו וא"צ לדיני תנאי. והגאון המחבר השיב דודאי דכאן הוי מעכשיו דכל קנין מעכשיו הוא דאל"ה הדרא סודרא למארי' והוכיח כן בראיות. אמנם אף בתנאי דמעכשיו יש פלוגתא אי בעינן דיני תנאי כמבואר באה"ע סי' ל"ח סעיף ג'. ובפלוגתא דרבוותא אין להוציא מיד המוחזק עתה בהבית. ואין הולכין בספיקא דדינא אחר חזקת מארי קמא והאריך בזה (עיין בכלל ל"ז סימן ז' שהעתקתי בזה מקצת דבריו) דאולי יש לצרף כאן ס"ס לגרוע כח המוחזק לחזקת מ"ק ודחה זאת. ושוב פלפל מצד דהתנאי אף שלא היה בדיני תנאי מ"מ הוי עכ"פ כמו אומדנא וגילוי דעת דעיקר המכירה היה מפני שמעות היתומה אנסוהו למכור. וע"ז כתב דמ"מ קשה להחליט להוציא מיד הלוקח המוחזק בהבית. אמנם אם מכר לו הבכור חלקו וחלק היתומה יחד וכללם בסך אחד. וכיון שסתם בתים אין בהם דין חלוקה.

המקח בטל לגמרי דכיון דהלוקח היה יכול לבטל המקח מחלק הבכור כיון שלא קנה חלק היתומה ולומר במקח שלם אני רוצה. וכיון שהלוקח יכול לחזור גם המוכר יכול לחזור והאריך שם בראיות לזה העתקתי מקצת דבריו בכלל פ"ז סי' ל"ה:

ראובן לוה מעות מאדון אחד ונתן לו שט"ח על זמן פרעון עד משך ב' שנים. ולבטחון נתן לו שטר קנין על החנות שלו. ועתה קנה שמעון החנות הנ"ל מהאדון בשטר קנין. ולא לקח מהאדון את השט"ח של ראובן. ובאו ראובן עם שמעון לדין. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סימן ע"ו שדעת השואל היה שבאם היה שמעון קונה השט"ח מהאדון היה יכול לתבוע החוב מראובן. כמבואר ברמ"א סעיף כ"ה. אבל כיון שלא קנה רק החנות שלא מכר ראובן להאדון לחלוטין. כי נתן השטר קנין רק לבטחון על החוב כאשר גם שמעון מודה. אין הקנין כלום ובלא השט"ח הוי רק מלוה ע"פ כאשר הובא בשם הרשב"א בקצרה בסמ"ע סי' ר"ץ ס"ק י"א ובב"י שם. א"כ הוי שמעון פורע חובו של חבירו שדעת הש"ך בסי' קכ"ח דהוי ספיקא דדינא. והגאון המשיב השיב על שני הצדדים אם שמעון קנה מהאדון אחר שעבר זמן הפרעון של ראובן נ"ל שזכה שמעון בהחנות. ובאם קנה קודם זמן הפרעון האריך הרבה אם ראובן חייב לשלם לשמעון בלי השט"ח עד שיחזיר לו האדון השט"ח או פטור. וע"ש בגוף התשובה וסיום התשובה כי קצרתי:

כה מכר קרקע בהטבה דהיינו שהותנה שיחזיר לו הקרקע לכשיחזיר לו המעות ותנאי ההטבה נשאר ביניהם בע"פ ולא נכתב בהשטר מכירה. ועתה טוען הלוקח משטה הייתי בך. אין בדבריו ממש וחייב לקיים תנאו. כ"כ בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך מכירה יעו"ש ופשוט:

וגדולה מזה פסק בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' ק"א דאם יש עדים למוכר שהתנה בשעת המכר שאם יחזיר לו מעותיו בתוך שנה יחזיר לו הקרקע. אף דנכתב השטר איזה זמן אחר המכירה ולא נכתב ולא התנה אז שום תנאי לא אמרינן דמחל התנאי וכ"מ להדיא ברמ"א סי' ר"ז ס"א ועי' כאן לעיל סי' י"א ולקמן סי' ל"ו:

כו ראובן מכר בית לשמעון בשטר. ואחר הקנין חייב עצמו הלוקח שאם יביא לו המוכר מעותיו עד חמשה שנים שיחזיר לו הבית ונעשה כ"ז בקנין כד"ת. ואח"כ בנה הלוקח בבית הנ"ל ועשה עליו הוצאות. ובהגיע ה' שנים הביא לו המוכר מעותיו. והלוקח תובע שישלם לו הוצאותיו. והמוכר טוען שלא היה לו להוציא כיון שידע מהתנאי ופן יחזיר לו מעותיו והוי כמוציא שלא ברשות. עי' בשו"ת אהלי יעקב להרב מהריק"ש סי' ע"ב שפסק דשמין ללוקח רק השבח אשר נמצא עתה בבית ויחזיר לו המוכר עם דמי המכירה. והא דקיי"ל בסי' שע"ה דמוציא ברשות דשמין לו כל הוצאותיו היינו ביורד ע"ד לצורך ולהנאת חברו. אבל בנ"ד שלטובת עצמו נתכוין אין לו כי אם השבח המצוי עכשיו בהגיע ליד הבעלים:

ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך מכירה בשם האחרונים דאם מכר בהטבה כנז' ונשרפו הבתים וחזר הלוקח ובנאם. אזדא לי' תנאי ההטבה להחזיר לו לכשיחזיר לו מעותיו. ועי' בזה ביו"ד הלכות רבית סי' קע"ד בלקט הקמח על הגליון:

כז מכר בית בהטבה ומת הלוקח. אין היורשים מחויבים להחזיר לו הבית וכ"ש אם היורשים מכרו הבית לאחר כן מבואר בשו"ת חות יאיר סי' צ' וצ"א והובא בזכור לאברהם שם ויעו"ש שציין עוד לאחרונים בזה: וע"ש בזכל"א חיו"ד ערך רבית אות רכ"ט בשם עיקרי הד"ט שהביא בשם הרב בעי חי' (הוא תשובת הכנה"ג) סי' קפ"ח שכתב גם כן בהטבת הנהוגות אם מת המוכר או הקונה תוך זמן ההטבה. אין הקונה מחויב להחזיר ליורשי המוכר. ואין יורשי הקונה מחויבים להחזיר למוכר הבתים. וכן מבואר במבי"ט ח"ב סי' קצ"ה בשם הרשב"א. ועי' בדינים הנ"ל במוכר בהטבה כמה דינים באורך בס' משפט שלום סי' ר"ז סעיף ה':

כח ועי' לעיל כלל ס"ה סי' ל"ה וסי' ל"ו בשם האיגרא רמה:

ועי' במשל"מ פ' י"א מהלכות מכירה שנסתפק במי שהקנה או נתן לחבירו ע"מ שלא יעשה המקבל דבר פלוני. אם הקנין או המתנה תלוי בקיום התנאי אף לאחר מיתת הנותן. ועי' בזה באבני מילואים בסימן קמ"ג.

ובשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' י"ט אות ה':

כט אחד שנתן שטר מכירה לחתנו בעד הנדן על חצי ביתו שמכר לו בעד ר' זהובים ובתנאי שאם יחזיר לו הסך הנ"ל במשך ד' שנים יחזיר לו חצי הבית. והקנין הנז' נכתב בלשון אשכנז וגם אינטאבילירט. ואח"כ מת האיש המוכר בתוך משך הארבעה שנים ולא נשאר כי אם יתום אחד והיה סובר שהקנין נכתב בלא שום תנאי. וכעת נתוודע לו התנאי ורוצה להחזיר לו מעותיו. וגיסו אינו רוצה לקבל המעות לאשר כבר עברו הד' שנים. עיין בדיני אונס כלל ח' סי' ד' ה' וא"ו מ"ש בזה. ועי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ק סי' ל"ה:

ועי' במהרש"ך ח"א סי' כ' והובא בבני חיי סימן צ"ט אות ג' בתוך התשובה במי שנתן לחתנו בית אחד במתנה ע"מ שידור עם בתו עשר שנים רצופים בבית הנ"ל ואם בתוך הזמן יעקור דירתו משם תהא המתנה בטלה. ובתוך העשר שנים מת חתנו הנ"ל. אם המתנה קיימת וכתב שם טעם השני שהמתנה בטלה כיון שהמתנה היתה תלויה. ועומדת עד שיקיים חתנו התנאי שידור שם עשר שנים. וכיון שמת חתנו לא נתקיים התנאי. אף שביטול התנאי הוא מחמת אונס מיתה מ"מ המתנה בטלה ועיין נדון כזה בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן למ"ד והיוצא משם דלא מהני טענת אונס רק למפטר גרמי' ממה שקיבל עליו אבל למזכי ע"י האונס במה דלא הוי בי' זכיה מקודם לא אמרינן:

ל עובדא הוה שמכר אחד לחברו את הבתים שלו על תנאי שלא ימכרם לעכו"ם יען כי היה בית אחד ביהכנ"ס. ומחמת תנאי זה מכרם בפחות משוויים. ושוב מכרם הישראל הקונה לישראל אחר ואותו הקונה מכר שוב לישראל אחר והישראל האחרון מכרם לעכו"ם. ועתה תובע ממנו בעל הבית הראשון שיבטל המכר מהעכו"ם או שיפייס אותו ברצי כסף מאחר שהוא מכרם בפחות משווים עבור התנאי שלא ימכרם לעכו"ם ועבר על התנאי עי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך מכירה שכתב, שהשיבו רבני איזמיר על נדון זה שהדין עם התובע שצריך הקונה האחרון שיבטל המכר מהעכו"ם או שיפייסהו ברצי כסף. ולא מצי למימר לי' לאו בע"ד דידי את. ואף אם יאמר זה הקונה לא ידעת מהתנאי אפ"ה דינא הוי שהתנאי קיים והמעשה בטל יעו"ש הדברים בטעמם: לא אחד מכר לחבירו קרקע בכסף ובשטר. ונכתב תנאי בשטר באופן שלא ימסור הקונה לפנקס הטאבילאציע או תנאי אחר. ואם יעבור הקונה על התנאי יהא השטר בטל. ואח"כ עבר הקונה והמוכר שתק. ואח"כ עשה הקונה גם חזקה בהקרקע. ועתה המוכר רוצה לבטל השטר מחמת שעבר על התנאי. ובא השאלה אם הלשון שיהא השטר בטל כולל שגם גוף המכר יבוטל ואף את"ל שרק השטר בטל. מ"מ באתרי דכתבי שטרא אין כסף קונה א"כ בטל המקח למפרע. או נימא דמהני החזקה שעשה אחר השתיקה. אף שבחזקה לא היה כוונת המקנה והקונה לשם קנין סגי במה שהיה כוונתם לשם קנין בהשטר אף שהשטר בטל. ע' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ל"ב:

לב אם כתב המוכר תנאי ע"מ שלא ימכור הלוקח הבית לאיש אחר. והשכירו הלוקח. אם הוי עובר על התנאי כיון דשכירות ליומא ממכר הוא. עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' כ"ט דלא עבר:

לג אם התנה המוכר או הנותן בתנאי שלא ימכור או יתן לאיש אחר. או שלא ימכור לפלוני. ועבר ומכר או נתן אם בטלה המכירה או המתנה למפרע. או כיון דלא מהני המכירה השני' א"כ ממילא לא עבר על התנאי. עי' בחו"מ סי' ר"ז סעיף ה'. ובמקו"ח סי' תמ"ח ס"ק ז'. ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' קמ"ח. ושם בד"ה והנ"ה במ"ש שהוא פלוגתת הראשונים. ועי' בדיני מתנה כלל כ"ג סימן י"ז ובדיני נחלות כלל ע' סימן נ"ט:

ועי' בשו"ת פני יהושע ח"ב סימן ק' ק"א שאחד מכר ביתו והתנה שאם יחזיר לו המעות בתוך שנה יחזיר לו הבית והלך הקונה ומכר הבית בתוך שנה. ועתה המוכר הראשון בא לבטל המכר מחמת תנאי הנ"ל. כי שלוחו ששלח לכתוב השטר מכירה עיוות ולא כתב התנאי בשטר. ופסק דאם יש עדים על התנאי המכירה בטלה. אף שכתבו אח"כ השטר בסתם. ואם אין עדים על התנאי אף שהלוקח הראשון מודה שהתנה לא מהני הודאתו נגד הלוקח השני. ואף שהמוכר הראשון עדיין מוחזק ודר בביתו. מ"מ הלוקח הוי מוחזק כיון שהמכירה הוא ודאי וירד הלוקח ברשות כמ"ש הרשב"א:

לד אחד היה לו חזקה בשדה ששכרה משר כמה שנים. ובא אחד והשיג גבולו ושכר השדה מהשר. ותבעו המחזיק לדין. והתפשר שהשדה ישאר ביד המחזיק השני. רק התנה שאם ירצה המחזיק הראשון לבנות על השדה אזי מחויב השני להחזיר לו השדה. ואח"כ הלך הראשון ומכר לאחר כחו וחזקתו שיש לו בהשדה. והקונה בנה על השדה. ובא השאלה אם מכירתו קיימת דדילמא לא שייר לעצמו זכות רק אם ירצה בעצמו לבנות ולא למכור לאחר לבנות. עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סימן נ"ה:

לה אם מכר או נתן קרקע לחברו על מנת שימכרנו לפלוני ומת אותו פלוני או שלא רצה פלוני לקנות הקרקע ומכרה לאחר לא נתבטל המכירה או המתנה כן מבואר שם בזכור לאברהם שהבאתי לעיל בסי' ל':

לו ראובן מכר קרקע לשמעון והתנה המוכר בפירוש שאם יערער השררה על הקרקע חל על הלוקח לפצות להשררה כי הוא אינו מקבל עליו אחריות השררה לאשר ששם הוא המנהג לקבל עליו גם אחריות עכו"ם לכך התנה תנאי הנ"ל (עי' בסי' רכ"ו) ונגמר המקח. ואח"כ מחמת איזה קטטות וסיכסוכים אחרים שהיה ביניהם נתבטל המקח ומחלו זה לזה כי לא היה ביניהם עוד שום קנין על המקח ואח"כ בהרבות הלוקח רעים ואהובים והוסיף להמוכר עשרה אדומים על המקח חזרו וגמרו המקח ולא התנה המוכר במקח השני שום תנאי וברבות הימים נתעוררו דינים על הקרקע הנ"ל מחמת השר והוצרך הקונה להוציא הוצאות להתפשר עם השר. ועתה תובע הקונה מהמוכר שיחזיר לו הוצאותיו לאשר שבמקח השני לא הזכיר המוכר מהתנאי. עי' שו"ת פמ"א ח"ב סימן כ"א שפסק דמן הסתם על תנאי הראשון מכר. ואף שלא הזכיר בשעת המקח סמך עצמו על מה שהתנה במקח הראשון. ודומה לזה מבואר בחו"מ סי' קס"ג ססעי' ד' בהג"ה לענין קהל ששכרו ש"ץ ובסי' של"ג ססעי' ח' בהג"ה ובריש סימן ר"ז בהג"ה ועמש"ל סימן י"א וסוסי' כ"ה בשם הפ"י: לז אחד מכר קרקע לחברו אחורי ביתו ונכתב בשטר מכירה שהלוקח אין לו רשות להחזיק שענק בבית שיבנה על הקרקע הנ"ל. ומת המוכר. וגם הלוקח הנ"ל מכר הבית שבנה לאיש אחר ועתה הלוקח השני רוצה להחזיק שענק בבית הנ"ל ויורשי המוכר מוחים בו. עי' בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' ל"ז שהאריך בדין תנאי ושיור אי אמרינן לי ולא ליורשי. ולדינא העלה דכיון דבנ"ד לא שייר לעצמו שום זכות רק שיוכל למחות בלוקח שלא יחזיק שענק והוה דבר שאין בו ממש וקימ"ל דכשם שאינו יכול למכור דשאב"מ כך אינו יכול לשייר לעצמו דשאב"מ. ע"כ לא מהני השיור הנ"ל והרשות ביד הלוקח להחזיק שענק זהת"ד וכן פסק בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ל"א מדינא אך לא להלכה מצד המנהג. והנה פשוט דזה דוקא בנ"ד שנכתב בשטר שאין רשות להלוקח וכו' כמבואר שם בהשאלה אבל אם היה מתנה בתנאי בדיני תנאים שמכירת הקרקע הוא תלוי בתנאי שלא יחזיק שענק ודאי דהתנאי קיים דלאו מצד שיור אתינן. וקיי"ל דתנאי שמתנה בדשלב"ל התנאי קיים וכמ"ש בסי' ר"ט סעיף ח':

ועי' בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ד' שנשאל ג"כ בנדון הנז' ופסק ג"כ כהרב חסד לאברהם אולם מטעם אחר דכיון דהשיור הוא בדשאב"מ וקיי"ל בסי' רע"ו סעיף וא"ו בהג"ה דאינו יכול להוריש דבר שאב"מ. ועי' בסי' ר"ט ס"ז וס"ח:

ראובן היה לו שני בתים תחת גג אחד א' גדול וא' קטן. ומכר הבית הגדול לשמעון. ונכתב בהשטר מכירה שאין רשות להמוכר להחזיק שענק בבית הקטן שנשאר לו. ואח"כ מכר ראובן הבית הקטן לאיש אחר. ואח"כ מת שמעון ועתה הלוקח הבית הקטן מראובן רוצה לעשות לו שענק בבית הקטן. ויורשי שמעון מוחים בו. מכח השטר הנ"ל. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ס"ט שכתב שאינו יכול למצוא לו מקום איזה קנין יכול לחול על זה שלא יהיה רשות לראובן לעשות לו שענק בביתו. והוא דבר שאין קנין נתפס בו. עי' בנוב"י מהד"ת חאו"ח סי' כ"ט ובחחו"מ סי' מ"א. וכ"ש בכה"ג שלא הקנה שום דבר בעסק המזיגה להלוקח. רק שכ' שאין רשות להמוכר דל"ש בזה קנין כלל. רק אם הוא באופן שיש חדר אחד בין שני הבתים שהולכים דרך שם לשני הבתים. שפיר י"ל שלכן התנה שלא יהיה לו שענק משום שיוכל הלוקח למנוע שלא ירבו עליו הנכנסים דרך החדר המשותף הנ"ל. אבל בלא"ה אין שום מקום שיתפוס בו קנין (ע"ש בהגהות בן המחבר שציין לעיין בשו"ת עטרת חכמים בהשמטות לחחו"מ סי' כ"א). ומלבד זה הסכים עם השואל שאף אם אין רשות לראובן המוכר להחזיק בבית הקטן שענק. מ"מ כיון שלא נכתב בהשטר רק שאין רשות לראובן להחזיק שענק בביתו הקטן. כמו שאין יורשיו בכלל כן גם הלוקח ממנו אינו בכלל ואין למחות בלוקח שקנה ממנו הבית הקטן להחזיק שענק. ולא דמי לדין המבואר ביו"ד סי' ט"ז סעיף וא"ו. ודברי הט"ז שם סק"ח מגומגמים. דלדברי הט"ז אם מכר חלק מביתו לאיש אחר ונשבע המוכר שלא יחזיק שענק בביתו הנשאר לו. ואח"כ מכר הבית הנשאר לאיש אחר. לדברי הט"ז אינו יכול הלוקח להחזיק שענק בביתו. כיון שמפקיע בזה זכות הלוקח הראשון. והא ודאי ליתא דהא לא נשבע רק שהוא לא יחזיק שענק. וגם א"י לישבע רק על עצמו ולא על הלוקח. וע"ש בהגהות בן המחבר שכתב ראיה לזה מתשו' הרשב"א שהובא בחו"מ ברמ"א סי' קנ"ד סעיף י"ט (ר"ל ממ"ש שם דאם העכו"ם כתב בשטר לראובן שחייב עצמו לסתום החלונות לכשירצה ראובן. א"צ שמעון הקונה מהעכו"ם לסתמם וע"ש בנתיבות שכתב הטעם דחיוב אינו קנין בגוף הדבר רק חל על הגוף המתחייב ע"ש) וכן מבואר מתשו' מהרשד"ם חחו"מ סי' רע"ד. ועוד ראיה מהנוב"י שהבאתי בדיני מחילה כלל כ"ז סי' יו"ד בד"ה שו"ב ראית"י. ועי' בדיני שותפים בקרקע כלל ק' סי' י"ז מש"ש בנדון כזה בשם העט"ח:

ועי' בתשו' מ"ש סי' ק"ו שנשאל בנדון כזה בשנים הדרים בחצר אחד כל אחד יש לו דירה מיוחדת לחלוטין. ועשו כתבים ביניהם שהדר בדירה הקטנה אינו רשאי להחזיק, שענק ונעשה בחייב גמור ובשבועה חמירה. ואח"כ מכר הדירה הקטנה לאיש אחר והקונה רוצה להחזיק שענק בביתי. והמחבר הביא מתשו' עט"ח הנ"ל דלא שייך בזה שום קנין. אמנם מצד החיוב והשבועה לכאורה יש למחות בהלוקח מכח דברי הט"ז הנ"ל. וגם מהרדב"ז ח"ד סי' י"ז מוכח דיכול למחות גם בהלוקח. ושוב הביא ראיה מהרמ"א הנ"ל בסימן קנ"ד ועפ"י הנתיבות שאינו יכול למחות בהלוקח. ומהרדב"ז הנ"ל אין ראיה דשם לא קנו הבית לחלוטין רק בשכירות מהעכו"ם והתנו להחליף כל ב' שנים. משא"כ בנ"ד שקנה לחלוטין רק שיש על המוכר חיוב הגוף והשבועה לבעל דינו. מה לו להלוקח בזה. כדין הרמ"א הנ"ל בשם הרשב"א: לח ועי' בשו"ת תועפות ראם חחו"מ סי' י"ח שנשאל במוכר קרקע ושייר לעצמו דריסת הרגל ואח"כ מת המוכר אם זכו בניו בשיור הנ"ל אם נדמהו לשייר דשלב"ל דלו ולא ליורשיו. או כמו שייר דבר מסוים דלו וליורשיו כמו שמבואר ברמ"א סי' ר"ט סעיף ז' בע"מ שדיוטא העליונה שלי דאמרינן לי וליורשי. והשיב דאפילו בדיוטא וכה"ג הוי ספיקא דדינא. ועכ"פ בשיור דריסת הרגל דגוף הקרקע הוא של חבלו אלא דשייר לעצמו זכות בגווה ובזה לכ"ע אמרינן לי ולא ליורשי עכת"ד ועיין בחסד לאברהם חחו"מ ססי' ל"ז בזה. ועי' בשו"ת שי"מ מהד"ג ח"א סי' קס"ט שחולק על התעפ"ר הנ"ל:

לט ראובן מכר לשמעון חדר אחד מחדרי ביתו ובאותו חדר יש גזוזטרא והתנה המוכר תנאי מפורש שיהיה רשאי להשתמש בגזוזטרא כל השנה וגם שבחג הסוכות יהיה לו דרך באותו חדר לעבוד בו לעשות סוכה באותו גזוזטרא ויהי כן. אמנם אחר כמה ימים נתרועעה הגזוזטרא קצת שלא יכול המוכר להשתמש בה מפני ספק סכנה. ותובע המוכר להקונה שיבנה עמו הגזוזטרא והקונה אינו רוצה באמרו דאזדא לה חזקת המוכר כיון שנתרועעה והוא שלו לגמרי. עיין בשו"ת הרמ"ז סי' כ"ו שפסק שהדין עם המוכר. ובסימן כ"ז הביא תשו' הרב מו"ה חיים נורצי שהשיג עליו ופסק שהדין עם הקונה כיון שהמוכר התנה שיוכל להשתמש בה הוי שיור רק להשתמש ולא בגוף הגזוזטרא ובעודו קיים היה יכול להשתמש כמה שנים. והשתא דליתא אזדא לי' חזקתו. ושם בתוך התשובה השגות הרמ"ז עליו. ועי' בחו"מ סי' קנ"ג סעיף כ' ושם בנתיבות ובסמ"ע סימן קנ"ד ס"ק כ"ה:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:

סוף הספר

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה