דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל קיא
תקנת השוק בגניבה וגזילה. ותקנת:
שו"ם ותקנת גאונים. ותקנות והסכמות:
שנעשו בין אדם לחבירו:
א כל ספק בתקנה מוקמינן אדינא דאורייתא אפילו להוציא מן המוחזק כמבואר באה"ע סי' קי"ח סעיף וא"ו יעו"ש בב"ש ס"ק ה' ועי' בשער משפט על החו"מ סי' פ"ז סקי"ז וסימן קכ"ג סק"ח. וע"ש בסי' קצ"ח ס"ק ג' מ"ש לחלק בזה בשם המשל"מ פכ"א מהלכות מלוה בסוף התשובה ועי' בשו"ת השיב משה סי' צ' ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' קל"ב קל"ג ובפתחי תשובה לחו"מ סי' י"ח סק"ח ביאר חילוקי דינים בזה. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' קל"ח ובמ"מ רפ"ד מהל' גזילה ובב"ש סי' א' סקכ"א ובשו"ת מהרי"א אסאד אה"ע סי' מ"ב:
ב מי שקנה כלי אחד בזול מן העכו"ם ויודע בודאי שגנוב הוא אתו ואח"כ נודע לישראל בטל הכלי. פסק בשו"ת בית יהודה חחו"מ סי' ל"ח דמחויב להחזיר לו הכלי בחנם דאין חילוק בי עכו"ם לישראל דכל שידע שהוא גנוב לא עשו תקנת השוק. דהוי גנב מפורסים. עכ"ד. ועיין בסי' שנ"ו סעיף ב' בהג"ה דאם הלוקח טוען לטובה נתכוונתי לקנות צריך להחזיר מעותיו אפילו בגנב מפורסם:
ג מי שנלקח ממנו סחורה מחמת העברת המכס וקנה אחד הסחורה מבית המכס עפ"י ליציטאציע פסק בבית אפרים חו"מ סי' נ"ח דמחויב הלוקח מצד התקנה להחזיר הסחורה בחזרת דמים שנתן מחירה יעוין זה באורך קצת בדיני השגת גבול במו"מ כלל כ"ז סי' מ"ג ויעו"ש לענין אם בעל הסחורה אינו רוצה להאמין ללוקח כמה נתן מחירה:
וע"ש בשם הג' ר' ענזיל ובשם תשו' ד"ח ובית שלמה באחד שנתן קאפציע להקיר"ה את ביתו עבור חבירו ואח"כ מכרו בערכאות הבית על ליציטאציע וקנאו ישראל בזול. ואם קנה אחד מעכו"ם אחר הפסח החמץ שמכר לו ישראל קודם פסח:
ועי' בתשו' מנ"ש סי' צ"ח בראובן שהיה לו חוב אצל שמעון בשטר הנעשה בתוקף בערכאות ופעל שיעשו הערכאות ליציטאציע למכור ביתו של שמעין בשביל חוב הנ"ל. ושמעון ביקש מכמה אנשים שלא יקלקלו לו בעת הליציטאציע. אמנם איש אחד לא האזין לבקשתו. ופעל אצלו אשר לע"ע יקנה על הליציטאציע. רק הגבילו זמן קצוב שאם יחזיר לו שמעון מעותיו לזמן הנ"ל יחזיר לו הקונה את ביתו. ועבר הזמן המוגבל ולא סילק לו שמעון המעות. ועתה בא שמעון לסלק לו המעות ושיחזיר לו את ביתו. והקונה טוען שא"צ להחזיר לו הבית כיון שעבר הזמן ופלפל בדברי הנתיבות על הרמ"א סוסי' ק"ט בשופט הממונה בהורמנא דמלכא. ובדברי הסמ"ע סי' כ"ו סקי"א בכתב בשטר שמתחייב נפשו לדון בערכאות שהוכיח מהרא"ש שא"י לחזור בו וכ"כ בסי' ס"א סקי"ד. יעו"ש שכ' דאם יש מנהג לירד בלי רשות ב"ד אם כתב כן אין למחות בידם. והט"ז שם סי' כ"ו וסי' ס"א חולק על הסמ"ע שאינו מועיל שום תנאי לדון בד"ע וכן מבואר להדי' בתשב"ץ בטור השלישי מחוט המשולש סי' וא"ו באורך. וגם א"א לפרש לשון הרא"ש כהסמ"ע דהא הרא"ש כתב קודם לזה מפורש להיפוך דאף אם כתב בשטר בין בד"י ובין בדא"ה ח"ו שיהיה רשות למלוה לתבוע בדא"ה רק יתבענו מקודם בד"י וכו'. אמנם י"ל דבין להסמ"ע ובין להט"ז מהני עכ"פ התנאי שידונו לו דייני ישראל הזכות שיש לו בדיני הערכאות. וא"כ לא חשיב גזלן בהכי במה שמכרו בערכאות דהא גם דייני ישראל מחויבים לדון כן. ואף שעשה איסור במה שהלך בד"ע. הרי גם בנעשה איסור המקח קיים ועי' ברמ"א סי' ק"ד ס"ב ובנתיבות שם וכו' באופן שהדבר ברור דבזמנינו לא בטל המכר שנמכר בערכאות עפ"י השטר שנכתב בערכאות שקיבל עליו שעבוד נימוסיהם. אמנם לאשר לא הלך שום אדם על הליציטאציע להפצרת שמעון ובודאי נמכר בזול. וי"ל דהמכר בטל כמבואר בחו"מ סוסי' רל"ו ברמ"א בישראל שקבע זמן לעכו"ם לפדות קרקע שלו וכו' כמ"ש שם הסמ"ע וע"ש בנתיבות בשם התומים דהוי כשעבד עצמו לדון בדיניהם. א"כ הוי ממש בנמכר בערכאות ואפ"ה המכר בטל בפחת משוויו. וכ"כ בתשב"ץ ח"א סי' נ"ב ועי' בתשב"ץ בטור השלישי סי' כ"ד אך בתשו' דברי חיים להגה"ק מצאנז בח"ב חחו"מ סי' לי הוכיח דכיון שהתחייב עצמו עפ"י נימוסי המדינה וידוע שכשמוכרים עפ"י ליציטאציע נמכר לפעמים בזול א"כ ע"ד כן התחייב עצמו עיי"ש. ולפי"ז לא דמי להא דסי' רל"ו דשם לא נשתעבד להעכו"ם רק שימכרנו בשוויו משא"כ בנ"ד שנמכר בליציטאציע. (עפ"י השעבוד בהשט"ח) ואף שבתשו' בית אפרים חחו"מ סי' נ"ח (שהבאתי בסי' זה ובכלל וסי' שציינתי כאן) כתב בקונה על ליציטאציע צריך להחזיר הסחורה לבעליו במחיר הדמים שנתן עבורה מ"מ כיון שרצה הקונה להחזיר לו הבית בזמן שקבעו ולא היה לו מעות להחזיר אין הקונה קיים לעולם בעמוד והחזיר. וכ"כ שם בדברי חיים דבכה"ג לא שייך שום תקנה ואף שכ' שם שמחויב ליתן לו חלק ריוח כדין מי שסייעו להטעות בסי' קפ"ג סעיף ז' ברמ"א מ"מ בנ"ד אין לחייב בזה את הקונה כיון דרצה להחזיר לו הבית במחיר המעות לא גרע משותף גמור שמבואר בסי' קע"ו סעיף מ"א שאם לא רצה ליתן חלקו במעות נעקר מהשותפות וע"ש בנתיבות ע"כ הדין ברור שהקונה זכה במקחו שקנה: ד בס' כסא אליהו בקונטרס אחרון על החו"מ סי' שנ"ו נסתפק אם עשו תקנת השוק גם בגונב מן העכו"ם ומכרו לישראל שהעכו"ם יחויב להחזיר ללוקח המעות שנתן להגנב. דאפשר כיון דהוי מילתא דלא שכיחא לגנוב מן העכו"ם דהוא סכנה ומבואר בחו"מ רסי' סמ"ך דלא עשו תקה"ש במילתא דלא שכיחא והניח הדבר בספק. ולפענ"ד דלא הוצרכו בזה לתקנת השוק דממ"נ אם בדיניהם פטור העכו"ם מלהחזיר המעות מה הועילו בתקנתם הלא עיקר התקנה היתה כדי שלא יירא לקנות אחד מחברו מחשש שמא גנוב הוא אתו ויוציאו הבעלים ממנו בחנם ויפסיד מעותיו. וחשש זה פן גנוב הוא מעכו"ם על מקומו נשאר דמי יכוף להעכו"ם לציית תקנתא דידן להחזיר לו מעותיו. ואם בדיניהם מחויב העכו"ם להחזיר לו מעותיו אזי א"צ להתקנה דהא קיי"ל ישראל ועכו"ם שבאו לפניך לדון אם אתה יכול לזכות הישראל בדיניהם אמור בדיניהם כך הוא הדין. ויש למצוא אפשרות לצד התקנה עפ"י אופן הראשון שבדיניהם א"צ להחזיר המעות רק דמיירי שאם ילך העכו"ם בדיניהם לא יוכל לברר אם החפץ הוא שלו ובדינינו יש עדי ישראל שיעידו לו או שהלוקח בעצמו מודה לו עפ"י שנתברר לו אחר הקניי'. אולם גם ע"ז לא שייך לשון התקנה מצד שכתבתי למעלה דמ"מ הקונה יחוש. וגם בזה הוי ודאי לא שכיח דיתרחיש אופן זה ולא עשו תקה"ש. ועיין בסי' שנ"ו סעיף יו"ד ברמ"א בשם המרדכי ובגוף דברי המרדכי יש שינוי לשון קצת מכפי שהעתיקו הרמ"א. וקצת יש ללמוד מהמרדכי דהתקנה היתה אף על עכו"ם. ויש לדחות ודו"ק היטב:
ה הא דאדם יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים. לא שייך אלא היכא דליכא פסידא לאחריני כ"כ המרדכי בפ' שני דייני גזירות. ועוד מחלק בתשו' מיימן השייכים לספר קנין סי' י"ז בשם ריב"א דלא אמרינן א"א בתקנת חכמים אלא להחזיק ולא להוציא. ועי' בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע קי' קצ"ד:
ו בעל שמכר או השכין בגדי אשתו. והאשה תובעת מן הלוקח או המלוה להוציאם באמרה שבעלה השכין בלי רשותה. עיין בדיני חזקת מטלטלים כלל ל"ו סי' י"ג:
ז מי שלוה מנה על עיסקא ונתן חפץ במשכון ואח"כ בא חותן הלוה ובירר בעדים שמשכון זה הוא שלו ובא ליד חתנו בתורת שאלה ורוצה להוציא החפץ מהמלוה בלא כסף עי' בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סי' כ"ה בסופו שפסק דאף דמבואר בחו"מ סי' סמ"ך ובסי' שנ"ו סעיף ז' דאף במשכן הגניבה עשו תקנת השוק היינו במשכון סתם אבל במשכון על חוב עיסקא לא עשו בו תקה"ש. וכן הוא שיטת הרמב"ן והריטב"א ושאר פוסקים ע"כ מחויב המלוה להחזיר המשכון בחנם לחותנו:
ועי' בספר משחא דרבותא חחו"מ סי' שנ"ו במי שהפקיד פקדון ביד חברו. ואח"כ נתן הנפקד הפקדון לבעל חובו במשכון ובא המפקיד להוציא פקדונו מיד הבע"ח ופסק דודאי אם היה מלוה לו אז המעות על המשכון היה מחויב המפקיד להחזיר לו המעות מצד תקנת השוק דעשו אף בנגזל כמבואר בחו"מ ססי' שס"ח בהג"ה וסי' שס"ט ס"א ושולח יד בפקדון נקרא גזלן. אולם אחרי כי בנ"ד הנפקד כבר היה חייב להמלוה החוב הזה ועתה מסר לו המשכון בזה לא עשו תקה"ש דהוי כמו גנב ופרע בחובו כמבואר בסי' שנ"ו סעיף וא"ו. ע"כ הדין שהמפקיד נוטל פקדונו בלא דמים:
ח וראיתי בכתבי הרב הגאון מוה' מנחם מענדל זלה"ה שהיה אב"ד דפה שבא עובדא לידו באשה שקבלה גט מבעלה ונתן לה בכתובתה חפץ שהיה גזול אתו. ואח"כ בא בעל החפץ להוציא מיד האשה. ויש לעיין אם שייך בזה תקנת השוק דיש סברא לומר דהוי כמו גנב ופרע בחובו דמבואר בסי' שנ"ו סעיף וא"ו דלא שייך בי' תקה"ש משום דלא על חפץ זה הלוהו. א"כ גם בכתובה הוה חוב קדום רק נראה דבזמן הזה שיש ח"ר דרגמ"ה שלא לגרש בע"כ. והיה לה זכות זה. ובעד חפץ זה נתרצתה ומכרה אותו זכות וקיבלה הגט הו"ל כמו מעלינין לי' בנכסי דבי מר מריון דלדידי' שוה לי' א"כ הו"ל מכר גמור לא מחמת הכתובה רק עבור קבלת הגט. עכ"ל בקיצור קצת. ועי' בשו"ת חסד לאברהם חאה"ע סי' מ"ד:
ט עיין בתורת חסד ססי' רנ"ב שכתב דהא דאמרינן גנב ופרע בחובו לא עשו בו תקה"ש זה דוקא היכא שפרע בגוף החפץ שגנב. אבל אם מכר החפץ ולקח המעות ופרע לבעל חובו זכה הבע"ח בהמעות דהוי כמו נשתנה הגניבה ביד הגנב דקנאה בשינוי וכן מבואר במישרים נתיב ל"א ח"ג שדקדק וכתב וכת"ן גו"ף החפיץ לפרעו"ן:
י בעבדים ובעלי חיים אם מחויב בעל הבהמה להחזיר ללוקח המעות שנתן לגנב משום תקנת השוק. הנה המהרשד"ם חו"מ סי' רי"א כתב דלא תקנו בבע"ח תקה"ש. והש"ך בסי' שנ"ו סק"ד כתב עליו שאין דבריו מוכרחים. ודו"ז בקצוה"ח שם סק"א הוכיח דאף בבע"ח תקנו תקה"ש. ועי' בשער משפט על החו"מ סי' קל"ה סק"א שהוכיח ג"כ דמחויב להחזיר לו מעותיו משום תקה"ש. אך שהלוקח צריך לברר בעדים שקנאם מאיש אחר ולא דמי למכיר כליו וספריו ביד אחר שנשבע הלוקח כמה הוציא עליהם ויטול ומשמע בש"ס ופוסקים דנאמן בשבועה ליטול אף דלא ידעינן אם קנאם כלל. דשאני התם דלא מספקינן אם הוא בעצמו גנבם דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ובודאי מיד אדם אחר בא לידו ולכך נאמן בשבועה. אבל בבעלי חיים די"ל מדנפשייהו עיילי ברשותו ולא קנאם כלל לא שייך בי' תקה"ש אם לא שיברר בעדים שקנאם עכת"ד:
יא אם מת הבעל בשנה ראשונה והניחה מעוברת אי הוי בכלל מת בלא זש"ק. או ישלישו הכתובה עד שתלד. ואם צריכים שיחי' הולד שלשים יום ואיך הדין לענין מזונותי' ושכר הנקה. עי' בשו"ת אמרי אש חלק אהע"ז סימן מ"ח ועי' בכ"ז בפ"ת לאהע"ז סי' כ"ג:
יב אלמן שנשא בתולה. או גרוש או בחור שיש לו נדוניא שלו ולא נתן לו אביו נדוניא ומת בתוך שנה הראשונה אם גם בזה שייך תקנת שו"ם שלא תגבה האלמנה תוספת כתובה. אחרי כי בזה לא שייך ותם לריק כחכם שהרי אביו לא הכניס לו כלום וגם אודות המתנות שנתן לה ותכשיטין עיין בשו"ת אמרי אש חא"ע סי' כ"ג וע"ש בב"מ ובפ"ת סק"ט. וע"ל כאן בסי' י"ג:
ועי' בשו"ת ר' חיים כהן חא"ע סי' מ"ז באלמן שנשא אלמנה. ומתה האשה בתוך שנה ראשונה והוכיח מחמ"ח וב"ש סי' קי"ח שכתבו דביתומה שנישאת והכניסה נדוניא מחלק ירושתה ששייך תקנת שו"ם. כן הוא באלמנה ג"כ: יג בענין תקנת שו"ם אם מת האיש תוך שנה ראשונה בלי זש"ק לענין כתובת האשה אם תגבה גם התוספת כתובה. עי' בב"ש סי' כ"ג שכתב דתקנת הקהלות לא היה רק לענין המנה או המאתיים אבל לא לענין הנדוניא שהכניסה כי הנדוניא הוא חוב גמור וכן התוספות שליש נראה דהוי כחוב לנדוניא ולא תפסיד. וע"ש בבאה"ט ובפ"ת באורך. ועיין בק"א לס' המקנה ובק"א לספר כתובה סי' ס"ו שלפי התקנה שלנו אינו נותן לה התוספת שליש בשלימות רק לאחר ג' שנים ובשנה ראשונה אין נותנים לה כלל. ועיין בשו"ת בית אפרים החדשות שנדפס מקרוב דף ט"ז שהאריך קצת בנדון זה ומסיק דאינה גובה התוספות בשנה ראשונה דעיקר התוספת הוא משום דניחא לי' שירויח במעות הנדוניא שלה. ובזה איכא אומדנא שעל דעת שימות בתוך שנתו לא היה נותן לה תוספת יעו"ש ראיותיו לזה ועי' בשו"ת אמרי אש חא"ע סי' מ"ח שהמנהג ליתן לה רק מה שהכניסה. וע"ש בב"א הנ"ל לענין חזרת הנדוניא אם מת האיש או האשה בתוך שנה הראשונה שהביא תקנות הגאונים להחזיר הנדוניא ליורשי המת כמה שהכניס. ואם יש יותר מחמת ריוח של נדוניא שלה ומעשה ידיו ומציאותו היא גובה מזה כתובתה יעו"ש בפרטות ועי' בסי' קי"ח ברמ"א ובאה"ט:
ועי' בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ח וסימן ק"ג שנשאל בראובן שהשיא את בתו לשמעון ונתן לה נדוניא ובתוך שנה הראשונה ילדה בן וכמו ששה ימים אחר לידתה נפטרה היולדת וכמו י"ד ימים אחר מותה מת גם הילד ועתה ראובן תובע ששמעון יחזיר לו הנדוניא מצד תקנת שו"ם המבואר בסי' כ"ג דכיון שלא חי הילד שלשים יום לא הוה זש"ק. ושמעון טוען כיון שנגמרו סימניו ונולד לתשעה חדשים יצא מכלל נפל והוה זש"ק (עי' בשו"ת אמרי אש חא"ע סי' מ"ח) והביא תשובת מהריב"ל ח"ג סי' קי"ד שהשיב על עובדא דא שאין להוציא מיד הבעל כלום ואף דהוי ספק זש"ק אין מוציאין ממון מספק ונסתייע מתשו' הרשב"א סי' תתקע"ו שהשיב בבעל שנתן שטר חזרה ליורשי האשה באופן אם לא ישאר לו ממנה זש"ק. ומתה האשה ואח"כ מת הולד בתוך שלשים יום. ופסק דהוי ספק זש"ק ועל היורשים להביא ראיה כיון שהבעל מוחזק. וכן מבואר בתשובות הרמב"ן סי' יו"ד.
ועיין במהר"ם גלאנטי סי' ק"ב. והגאון המחבר הסכים עמהם דהוי ספק זש"ק. אמנם בנדון הנשאל דעתו כיון שהר"ת ואחיו הרשב"ם תקנו תקנת שו"ם בחרמות חמורות ואלות גדולות וקיי"ל דספק חרם לחומרא. א"כ מחויב הבעל להחזיר לראובן הכל מכח ספק חרם כיון שבתקנה כתיב סתם זש"ק ולא פירשו כוונתם אם יחיה שלשים יום. אולם בתשובת רמ"א סי' ע"ג וכן משמע שם בסי' נ"ג דאפילו בספק חרם אין מוציאין ממון וסיים שם מפני שאנו מדמים לא נעשה מעשה ובעבור זה באתי לערב הפשרה וכו' משמע שגם הוא מסתפק בדבר הזה.
ע"כ גם בנ"ד הנכון לעשות פשרה עכת"ד עבה"ג ובסימן ק"ג חיזק דבריו יעו"ש (ויש לעיין לפמש"כ בדיני קי"ל כלל צ"א סי' י"ב בספיקא דממונא ואיסורא שאין מוציאין מיד המוחזק יעו"ש הציונים) ועי' בבאה"ט אה"ע סי' כ"ב ס"ק י"ג י"ד וסם בפ"ת סס"ק ט' וס"ק יו"ד וס"ק י"א. ועי' כאן בסי' י"ד:
יד מי שנתן שטר לחותנו שאם תעדר אשתו בלי זש"ק מחויב להחזיר לו הנדן ולא נכתב שום הגבלת זמן ומתה אשתו אחר ג' שנים ותובע הנדן ושניהם אינם יודעים אם הכתב נעשה על כוונת תקנת שו"ם או פירושו על לעולם.
עי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' קל"ב וקל"ג שהדין עם הבעל. ודבריו צ"ע שהמעיין בתשו' הרשב"א והרמב"ן שהבאתי לעיל בסי' י"ג יראה שגם בנדונם נכתב סתם בלי זמן. ולא נסתפקו מכח תקנת שו"ם דהרי לא הזכירו אם מתה האשה בתוך ג' שנים. אמנם ספיקם הוא אם הילד שמת בתוך ל' יום הוי זש"ק ומכח זה זיכו את הבעל שהוא מוחזק. אבל בלא ולד אין ספק שחייב להחזיר מכח השטר כיון שלא נזכר בהשטר שום זמן ולא תקנת שום החיוב הוא לעולם:
טו תקנת קהלות שו"ם ביבמה ומתי מחויב היבם לחלוץ לה עיין בשו"ת מהר"ם מינץ סי' יו"ד יעו"ש בסי' ק"ב תקנות הגאונים בעניני תקנות שו"ם ונדוניא ותקנות יבמה ותקנות רגמה"ג והרבה תקנות שתקנו הגאונים בחרם בכמה ענינים יעו"ש:
טז אם היתה התקנה שתחלוץ יחלוק עם היבמה בכל הנכסים שנשאר מבעלה אף היותר על כתובתה. ואין לאב או לשאר האחים שום חלק ירושה. עי' בא"ע סי' ק"ס וסי' קס"ג סעי' ב' וסי' קס"ה ס"ד ברמ"א ובאה"ט ופ"ת ועיין בשו"ת פני יהושע ח"א חא"ע סי' ט"ז שהוכיח שהוא ספק כמ"ש בתה"ד סי' ר"כ. ע"כ פסק דחולקין רק בכתובתה ויתר הנכסים יחלקו כל האחים:
יז עיין בשו"ת השיב משה סי' צ' שהחזיק בתקנות ארבע ארצות שגם בזמנינו אנחנו מחויבים לדון עפ"י תקנות הנ"ל כי כבר קבלנום עלינו. והכה על קדקדי האומרים שעכשיו בטלו תקנות ד' ארצות וגם כעת הלכה רווחת בישראל דדנין דין בורח יעו"ש והתקנות הנ"ל ה"ה כתובים בסוף ספר עטרת צבי על החו"מ. וכ"כ בשו"ת דברי חיים חלק ב' חחו"מ סימן ב' י"ב. וכתב שעתה שאין עושין הבע"ח כפי התקנה וכל אחד חוטף ומציל לעצמו בזה גם על השאר ליכא תקנת בורח. ועי' בשו"ת אמרי אש חאה"ע סימן מ"ו שבמדינות הללו וכן בשאר מדינות שיש ספק אם קבלו עליהם תקנתם יש לדון עפ"י ד"ת. וכ"כ בשו"ת רמ"ץ בסוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ו לענין דין בורח שכתב שם בתקנה שהבע"ח גובין מנדן שנתן הבורח לחתנו בתוך שנה הראשונה שאין פוסקין עפ"י התקנות הנ"ל כי נראה בעליל שלא נתפשטו תקנות אלו בגבולינו. וגם טעמים אחרים וגם חילק שם איזה בע"ח נקרא בורח וי"ל דדוקא כשברח ולא כשהוא כאן ורוצה לעמוד עם הבע"ח לדין לפסוק סידור בע"ח:
יח תיקון הגאונים שאין רשאי שום אדם לקנות וועקסיל בלתי ידיעת הלוה עיין בדינ' מכירת שטרות כלל ס"ו סי' כ"ט:
יט בענין תקנות הצבור איזה תקנות היכולת בידם לתקן וענין התמנות ממוני הקהל ואם הולכים אחר הרוב. עי' בדיני זט"ה כלל ל"א סי' י"ב י"ג י"ד:
כ עיר קטנה ואנשים בה מעט עשו תקנה בהסכמת כולם יחד בשבועה ובחרם למען למצוא לכסף מוצא לבנין ביהכנ"ס ולבית המרחץ לטבילת נשים ועשו תקנה שיתן כל אחד סך קצוב מכל סחורה שימכור כל אחד וכ"ז נעשה בהסכמת חבר העיר. ועתה רוב הקהל רוצים להתיר שבועתם ולנתק מעליהם מוסרות התקנה הזאת. ובאים לשאול אם יש צד היתר להתיר שבועתם. עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' י"ט שכ' כמה טעמים דאין הרוב יכולים להתיר אף שמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"א דרוב הקהל יכולים להתיר. מ"מ בנ"ד כיון דנעשה התקנה בחבר העיר פשיטא דאין יכולים להתיר בלא דעתו. וגם כיון שנשבעו יחד הוי כמו על דעת רבים כמבואר שם ברמ"א סוסעי' כ"א. וע"ש בש"ך סעיף למ"ד שכ' כשנשבעו בפרוטרוט כל אחד הוי עד"ר. וגם בנ"ד הוי כל אחד נשבע לטובת חבירו. הואיל ועל כל או"א מוטל חיוב בנין ביהכנ"ס וכופין זא"ז כמ"ש בחו"מ סי' קס"ג. ובמקבל טובה א"י להתיר שבועתו בלי דעת כולם עי' בשו"ת מהרד"ך בית י"ב דאין רוב קהל יכולים לבטל תקנה בלי דעת גדולי העיר וחבר העיר. וגם כתב שם דאם היתה התקנה לדבר מצוה א"א להתיר בלי הסכמת כולם. אמנם מלבד כל הנ"ל בנ"ד אין אנו צריכים לבא עליהם מצד השבועה רק מכח חיוב. עפ"י מ"ש המרדכי בפ"ק דב"ב בהא דיכולים בני העיר להסיע על קיצתן. דקמ"ל דנתקיימו הדברים בדיבור בעלמא כשמתקנים תקנה מדעת כולם כי הני טבחי דאתני בהדדי מדעת כולם בהאי הנאה דצייתי אהדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקנה וכו'. מבואר מזה דעיקר דין זה שיכולים להסיע על קיצתן הוא להשמיענו שעשייתן קיימת כמו בקנין ונתחייבו זל"ז מן הדין בדיבור בעלמא שא"י לבטל. ועפי"ז יש לנו לדון בנ"ד שחל על כולם חובת בנין ביהכנ"ס. ומעתה כשהסיעו על קיצתן ועשו מעמד ומצב שיתנו כ"א מהסחורה שימכור הכנסה לצורך הבנין. וכל אחד מהם נכנס מתחלה בחיוב זה. פשיטא שנתחייבו זל"ז בדיבור בעלמא ואין ביד הרוב להפקיע ולבטל זכות המועטין שזכו כל אחד בחיוב גמור על חבירו מן הדין. וכ"כ היש"ש פ"י דב"ק סי' מ"ג בדין רשאין החמרין להתנות ביניהם שכל מי שיאבד חמורו יעמידו לו חמור אחר. דחיוב זה מועיל בלא קנין אגב דצייתי אהדדי וכו' ואין בידם להפקיע חובם שנתחייבו להיחיד יעו"ש:
כא בן שתבע לאביו שכר טירחא עבור שבנה לו בית בחצרו. והתפשרו שידור הבן בחנם בבית קטן שבחצר ולא נקצב שום זמן כמה זמן ידור. ועתה האב רוצה להוציא את הבן מהבית. והבן טוען דסתם לעולם משמע. עי' בחו"מ סי' סמ"ך סעיף ג' ברמ"א בדין המקבל עליו לזון את חבירו בסתם אם לעולם משמע ושם בבאה"ט ופ"ת ס"ק וא"ו וסק"ז. ובסי' רי"ב סעיף א' ברמ"א ואחרונים ובבאה"ט סק"ג וסק"ד ובפ"ת סק"ג בדין ידור פלוני בבית זה סתם. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ל"ה שהאריך בפרט זה אם סתם לעולם משמע והביא דיעות הראשונים והאחרונים ומסיק בנדון הנ"ל דהוא ספיקא דדינא בידור פלוני בבית זה אם לעולם משמע. ע"כ הקרקע בחזקת בעלי' עומדות. הגם שהבן דר בהבית מ"מ האב שהקרקע הוא שלו הוא המוחזק. ואין להבן הבונה הבית רק שכר טירחתו כפי השומא באותה העיר. ועי' כאן בסי' כ"ב:
ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' י"ז שנשאל ברב אב"ד שקיבל לעזרתו דיין אחד. ונתן לו הדיין כתב שיהיה דיין בביתו וילמוד עם תלמיד אחד. ושאין לו רשות לעשות דבר נגד רצונו. וגם אין לו רשות לעקור דירתו משם בלא רשותו. ונגד זה נתן לו הרב אב"ד כתב איך שקבל עליו ליתן להדיין סך חמשה זהובים בכל שבוע. ובאופן שיקיים הדיין ככל מה שנאמר בהכתב הנ"ל. ואחר עבור זמן מה נתוודע להרב שדרכיו מקולקלים בעסק הדיינות. וגם חותר עליו חתירות להתקשר עצמו עם אנשים לעשותו רב.
וגם אינו לומד עם התלמוד כראוי. וקיבל הרב דיין אחר. ועתה הדיין הראשון תובע את הרב לדין לשלם לו הסך חמשה זהובים בכל שבוע. והעלה שהדין עם הרב מכמה טעמים. חדא כיון שלא נכתב בהכתב שמתחייב עצמו ליתן לו החמשה זהובים לעולם או כל ימי חייו. אין מוציאין מיד המוחזק עי' בחו"מ סימן ס' סעיף ג' וברמ"א סי' רי"ב וסוסי' קס"ג דסתם לא הוי רק על זמן מה ולא לעולם (ע"ש בתשו' י"ג י"ד ט"ו ט"ז שהאריך לבאר דין זה ומסיק לחלק בין חיוב ותנאי דקום ועשה לשוא"ת וכן העלה כאן). ואף לדעת התומים שם בסימן ס' דבמתחייב לעני סתם לעולם משמע דהוא מתורת נדרי צדקה. מ"מ בנדון הנ"ל אין לדון משום נדרי צדקה. דהיינו דוקא אם מקבל על עצמו ליתן לעני בתורת מתנה ונדבה. אבל בנדון הנ"ל שהבטיח לו הרב בתורת שכירות בעד פעולתו. בזה עני ועשיר שוים. וראיה ממשנה ר"פ השוכר את האומנין והטעו זא"ז אין להם זע"ז אלא תרעומות ואפסק בחו"מ ריסי' של"ג. וסתם פועל עני הוא ולא חלקו בין פועל עני לפועל עשיר. וע"ש שכתב עוד טעמים הבאתים בדיני רב כלל צ"ד סי' יו"ד. ובדיני שוחט כלל ק"י סי' י"ב:
ועי' בטור אהע"ז סי' ל"ח בב"י אות ט' באורך בדין תנאי שבין אדם לחבירו בסתם בלא זמן ושם בכנסה"ג בהגהב"י אות כ"א אם מחויב לקיים התנאי לעולם. או המשמעות דיש לו זמן לקיימו לעולם ואם קיימו פעם אחת נתקיים התנאי ועי' בפ"ת לאהע"ז סי' קמ"ו ס"ק ח' ט' ושם בב"ש סק"ו. שו"ר בס' משפ"ש להגאון אבד"ק בערזאן בסי' ר"ז סוסעי' א' שציין עוד בזה להלח"מ פ"ז מהלכות גירושין סוף ה"א ולהב"י סי' ר"ו מחו' ב' בשם הרשב"א ובחו"מ סי' מ"ב סעיף ט' ובמהרי"ט ח"א סי' קל"א:
כב אומנים בצביעת בגדים לאשר ראו שכל אחד מהם מוזיל שער הצביעה.
התקשרו ביניהם בשטר וקצבו שער קצוב בשכר הצביעה וגם שכל אחד יעשה אומנותו רק לאנשים מיוחדים אשר קצבו ביניהם לכל אחד ואין רשות לעשות אומנותו לאיש אשר נתייחד לחברו. וכל מי מהם שיעבור על תנאים הנ"ל מחויב ליתן קנס כו"כ להקדש. ולא נכתב בשטר שום זמן קצוב להסכמה הנ"ל. ועתה עבר אחד על הסכמה הנ"ל ובאה השאלה על שתי פנים. א' אם מחויב העובר ליתן הקנס. ב' אי אמרינן בכה"ג סתם בלא זמן לעולם משמע. או סגי אם קיימו תנאם פעם אחד לבד.
עי' בשו"ת סמיכה לחיים סי' ט"ו שהאריך בספק הא' והיוצא ממנו לדינא דאפילו היה הקשר הזה רק בדיבור בעלמא אם לא היה בעיר חכם ומנהיג העיר. ואף אם היה אבל עשו זאת בהסכמתו. אזי תנאם קיים וחייב העובר לשלם הקנס הקצוב ביניהם כמ"ש המרדכי בפ"ק דב"ב וכ"נ מדברי הרמב"ן והריטב"א שם ובתשו' הרא"ם ח"א סימן כ"ז והרשב"ץ ח"א סי' קנ"ט וח"ד סי' ט"ו ובנו הרשב"ש סי' רי"א. ומהרי"ק שרש קפ"ב והרדב"ז ח"א סי' ס"ה ומהריב"ל ומהרשד"ם חו"מ סי' קנ"ג ורנ"ט וכנה"ג סי' קע"ו בהגהב"י אות למ"ד:
ולספק הב' אי סתם לעולם משמע או פ"א משמע הנה עיקרא דהך דינא הוא בגיטין דף ע"ה ע"ב מחלוקת רבא ור"א באומר הר"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניק את בני דרבא ס"ל סתם לעולם משמע. ור"א ס"ל דסתם כמפרש יום אחד. ובספק הלכה פליגי בה רבוותאי ה"ה הרי"ף והרמב"ם בפ"ח מהלכות גירושין הי"ט פסקו כר"א דבתרא הוא. וכ"נ דעת הרשב"א שם. וכן פסק מרן בש"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף ח'. ושם בהג"ה הביא דעת הי"א שפסקו כרבא דלעולם משמע. וע"ש בפתחי תשובה. ועיין בשו"ת הרשב"ש סי' שפ"ג דפסק ג"כ כר"א דיום אחד במשמע אבל דעת כמה מהראשונים הרא"ש שם בגיטין ורי"ו נתיב כ"ד ח"א הביא דעת הפוסקים דהלכה כרבא דלעולם משמע. וכ"פ שם הריטב"א בחידושיו. ועיין בכנה"ג חו"מ סי' ר"ז בהגהב"י אות ג'. ועיין מהריב"ל ח"א דף ס"ה ע"ד דפוס אמשטרדם ויש שם תימה בדבריו שכתב דהרמב"ם פסק כרבא. ועיין בדברי הה"מ פ"ז מה' אישות שהביא בשם הרמב"ן והרשב"א שלחלק יצאו דאם התנאי בקום ועשה כגון ע"מ שתשתה יין כיון ששתה פעם אחת נתקיים התנאי. אבל אם הוא בשו"ת כגון ע"מ שלא תשתה יין אז לעולם משמע וסיים שם ויש ללמוד מזה לדיני ממונות וכן לכל מקום מעניני התנאים יעו"ש שכ"כ בדעת הרמב"ם. וכן כתבו הריטב"א והר"ן ז"ל בפ' האומר. ועיין בב"י לטאהע"ז סי' ל"ח שהביא דברי הה"מ הנ"ל. ועיין להרב מחנה אפרים בהגהותיו להרמב"ם ברפ"ז דה' אישות ובה' שבועו' סי' וא"ו שחילק ג"כ בין קום ועשה לשוא"ת. ועיין ג"כ להרב מכתב מאליהו דף קע"ח. ועמ"ש הרב שער המלך בפ"ח מה' גירושין ה' י"א וכן כתב רי"ו כתיב כ"ב ח"ד ועיין בר"ן ר"פ הכותב בכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהם עד עולם שכתב דאע"ג דבאומר סתם לא אוכל פירותיך הוי לעולם מ"מ אורחא דאינשי לפרושי וכו'. הרי דהר"ן אזיל לשיטתו כמ"ש להדי' בקידושין בפ' האומר דבתנאי דשוא"ת סתם הוי לעולם. ולכאורה יש לעיין מדברי הרשב"א בתשובה שהביא הב"י באהע"ז סימן קי"ד וז"ל כל המקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו מזונות סתם כל זמן שצריך מזונות משמע וכמו שאסר על עצמו שלא יאכל מין מהמינים דאסיר בו לעולם וכו' יעו"ש והובא בחו"מ סי' סמ"ך סעיף ג' בהג"ה. נראה מזה דאף בקום ועשה לעולם משמע דלא כמ"ש הה"מ בשמו. ויעו"ש מ"ש הסמ"ע בזה ושם בנתיבות ס"ק ח' ועי' בסי' רי"ב ס"א ברמ"א באומר ידור פלוני בבית זה דאף רק שעה אחת במשמע ויעו"ש בסמ"ע ובנתיבות ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' ק"ג שהרגיש בסתירה זאת ומחלק ג"כ לדינא בין קום ועשה לשוא"ת. ונעלם ממנו הרבה מהדברים שהבאתי ועי' בתשובות בית שלמה חחו"מ סי' י"ג י"ד ט"ו ט"ז י"ז שהאריך לברר הלכה זאת היכא משמע סתם או לעולם ופסק ג"כ לחלק בין קום ועשה לשוא"ת. אולם הרב סמיכה לחיים בסי' הנ"ל הרגיש בזה וכתב דלא קשה מידי והוכיח דהרשב"א ס"ל דדין מזונות אף שהוא בקום ועשה. מ"מ משמעות הלשון חיוב לזון את חבירו או לתת לו מזונות סתמן הוי כל זמן שצריך למזונות והוי כמו תנאי דשוא"ת דסתמן לעולם משמעותו אבל בשאר תנאים וחיובים דהם בקום ועשה יכול לפטור עצמו בפעם אחת לבד. ועוד הביא לתרץ בשם הרב קרית מלך רב ח"ב די"ט שלחלק יצא דבחיוב מזונות שהחיוב מתחיל וחל עליו מהשתא ולא קצץ זמן. לכך הסברא נותנת שסתמא לעולם משמע. אבל בשאר תנאי דקום ועשה דאין החיוב מהשתא פעם אחת במשמע עכ"ד ולפי"ז יש לראות בידור פלוני בבית זה דהוי חיוב מהשתא. ויעו"ש בשו"ת סמיכה לחיים סימן הנ"ל דף קט"ו ע"א שכתב דהיוצא להלכה דבתנאי דשוא"ת סתמא לעולם משמע ושכ"כ מהרש"ך ח"א סי' ל"ו והרב כהונת עולם בחידושיו ליו"ד סימן רי"ט. וכ"כ במהרש"ך ח"ג סי' ק"ח בקהל שהסכימו ביניהם שלא לישא וליתן במעות מזויפות דכל דלא קבעו זמן הוי סתם לעולם. והביא דבריו בכנה"ג יו"ד סי' רי"ט בהגה"ט אות י"א יעו"ש. תבנא לדינא בנ"ד דתנאי האומנים הוי שלא יכנוס שום אחד בגבול חברו ושלא יוזיל השער הקצוב דהוי תנאי בשוא"ת הוה הדין דסתם לעולם לכ"ע עכת"ד. ועי' מ"ש בדיני קנס כלל פ"ו סי' י"ג. ועי' בבאה"ט יו"ד סי' רי"ט סק"ב ובפ"ת סק"א: