אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל קז

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל קז

כללים - כלל קו

שליש:

א בדין שליש שמבואר בסימן נ"ו ס"א שאפילו אם הוא קרוב נאמן כשני עדים. ראיתי בספר ערך השלחן על החו"מ סימן הנ"ל שהביא בשם תשו' הרשב"ש סי' תס"ב שפסק דאפילו אם הוא עכו"ם נאמן. ועי"ל באות עכו"ם כלל ע"ז סי' ט"ז:

ב שטר חוב או שטר מכירה או שטר מתנה שנכתב בו קנין המועיל והשליש השטר ביד שליש זכה השליש עבור המקבל דידו כיד המקבל עי' בש"ך סי' ר"נ ס"ק כ"ב וס"ק כ"ג. וע"ש מה שציין. ועי' שו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ב' ג' ד' ה' ובשו"ת אמרי אש חחו"מ סי' ד' ועיין בכלל פ"ט סימן ג' בשם השו"מ ועי' בתשובתו בפנים ודו"ק:

בית של חמשה שותפים ונתרצו שלשה מהם למכור חלקם להם. ולשנים הנותרים שהיו רוצים לקנות הושלש שני שטרי קנין וחתמו עליהם ארבעה מהם שטר קנין אחד לאחד מהשנים הקונים. ושטר קנין אחד על שם השני. ואחד מהם נתן כל דמי המכירה והשלישו השטרות ביד שליש. יען כי הותנה ביניהם שהברירה ביד השני שלא נתן מעות שאם יתן המעות אחר ג' שנים יזכה הוא בכל הבית ויתן לו השליש השטר קנין שנכתב על שמו. ואם לא יתן בזמן הנ"ל. יזכה בהבית זה שנתן המעות. ויתן אז גם לזה החמישי חלקו מעות וינתן לו הקנין שנכתב על שמו. ועברו השלשה שנים ולא נתן זה החמישי מעות. אם קנה זה שנתן כל המעות כל הבית עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' כ"ח שפסק דזה פשיטא שהחלקים של השלשה שמכרו בודאי קנה. דהלא יש כאן מעות שקבלו וגם שטר קנין שזכה השליש בשבילו ואין בזה דין אסמכתא נגדם הואיל והם מכרו חלקם בעד סך זה שקבלו ומה להם מי מהקונים שיזכה בהבית יהיה הרביעי או החמישי. ואין כאן מקום לדון כ"א על חלק החמישי שמכר על תנאי שהברירה בידו ליתן המעות אחר ג' שנים. ואחרי שנדבר בפני השליש שיכתבו הקנינים באופן זה שכשלא יתן זה המעות עד זמן הנ"ל. ישאר הרביעי בקנינו ויסלק להחמישי בעד חלקו הוי כאלו פירש שיקנה בשטר לחוד. וגם מסתמא נכתב ק"ס בשטר ורבו הסוברים דקנה בלי מתן דמים (עי' בחו"מ סי' ק"צ בבאה"ט סק"א ובפ"ת ס"ק א' וסק"ה ובסי' קצ"ה סעיף א') אלא שהיה מקום לדון בזה משום אסמכתא שהיה סבר שיתן המעות אחר ג' שנים אמנם גם בזה אין מקום לזכותו אחרי כי גם בזמן שהיו שותפים בהבית ואין בו דין חלוקה יש ביד כל אחד לומר גוד או אגוד. ושורת הדין שזה שטוען גא"א מחויב לסלק המעות ולהשני נותנים זמן ב"ד לסלק המעות כמבואר בחו"מ סי' קע"א. וא"כ זהו שנגמר ביניהם שזה יתן המעות תיכף ולהשני זמן ב"ד עד ג' שנים אין כאן פשרה כ"א שורת הדין אלא שהרחיב לו הזמן עד ג' שנים וא"כ כשלא נתן זה המעות בזמנו. הרי זכה זה מן הדין במקחו ואין כאן דין אסמכתא כלל עכת"ד והנה לפי הנראה מלשונו נכתבו השטרות בלשון עברי שהרי כתב מענין קנין סודר. א"כ לפמש"כ בכלל פ"ט סי' ז' בשם האחרונים שבזמנינו אין מועיל רק שטר שנכתב בנימוסם שראוי להעלות בפנקס הטאבי- לאציע נפל כל בנינו אמנם נ"מ היכא שכתבו שטרות באופן הנ"ל:

ג שנים שהשלישו מעות או חפץ ביד שליש. הוה השליש תופס בחזקת שניהם והוו שניהם מוחזקים כ"כ בשו"מ מהד"ג ח"א סי' שכ"ב ועי' באהע"ז ברמ"א סי' נ"ג ובאחרונים ובפ"ת שם:

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ אמצע סי' ע"ג וע"ד. שנשאל באם ראובן השליש מעות או מטלטלים ביד שליש נגר שמעון התובע אותו מע ות חפץ. ועפ"י טענותיהם הוא ספיקא דדינא. אם נאמר בכה"ג ג"כ שמוקמינן המעות או החפץ בחזקת מרי קמא שהיה ביד ראובן. או כיון שהוא ביד שליש הוא תופס מכח שניהם והוי שניהם מוחזקים. והגאון המחבר הביא בזה דברי המשל"מ פ' ט"ו מה' טוען ה"ט ומס' בית מאיר על האה"ע סי' כ"ג סעיף ג' (וע"ש בפ"ת ס"ק ג' ד' ה') ותירץ קושיית הב"מ על החמח"ק שם. ועיין בבית מאיר סי' ע"ז סעיף ג' מה שהביא שם דברי הרשב"א בגיטין ר"פ המקבל. והעלה דבספיקא דדינא אף שהוא ביד שליש מוקמינן בחזקת מרי קמא. וכבר הכריעו האחרונים בסוסי' צ"א דגבי מעות נמי שייך חזקת מרי קמא דלא כש"ך שם. וע"ש בסי' ע"ד בהגהות בן המחבר שגם כוונת הנתיבות בריש סי' כ"ו הוא כן שכ' שם דבשניהם השלישו החפץ אז בספק המטלטלים בחזקת שניהם ואם הנותן לבד השליש מוקמינן בחזקת מרי קמא. ר"ל כדעת המשל"מ הנ"ל. ומ"ש בשניהם השלישו ר"ל דלא היה לשים אחד מהם חזקת מרי קמא. ומ"ש אם הנותן לבד השליש ר"ל גם בהסכמת חבירו כמ"ש אביו הגאון שם מלשון האחרונים. וכן מפורש בהדיא בתשו' מהר"ם פדוואה סוסי' נ' כדברי המשל"מ דאף שהושלש מדעת שניהם הוא בחזקת מרי קמא:

ראובן השכיר לשמעון את הרחיים של גיסו והשליש ת"י שליש סך ממון לקיום המקח שבאם לא יתרצה גיסו על השכירות יתן השליש הסך מעות לשמעון.

ושמעון השליש ג"כ סך ממון שבאם יחזור הוא מהשכירות ימסור השליש הכל לראובן. ואח"כ בא גיסו ואינו רוצה בהשכירות. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' פ"א שדחה פסק הדיינים שפסקו שהדין עם שמעון ודימו דין זה לדין הרמ"א בסי' ר"ז סוסעי' י"ג בשנים שהמרו זה עם זה. דהלא גם שם הביא הרמ"א יש חולקין. וגם בסי' קכ"ה יש פלוגתא אי במתנה הוי תן כזכי. ובפלוגתא דרבוותא אם מונח ת"י שליש מוקמינן הממון בחזקת מרי קמא (כמ"ש כאן בנדון שלפני זה). ועוד דכאן לא דמי לשנים שהמרו יעו"ש טעמו ע"כ הדין עם ראובן להחזיר לו מעותיו:

השליש מעות נגד חבירו אצל שליש. והשליש יודע בעצמו באונס של זה. עי' בס' משפ"ש סי' ר"ה סעיף א' בסוד"ה ש"ם וכ"ל מודע"ה שהביא בשם תשו' מהרש"ל סוסי' כ"ה דס"ל דהשליש צריך להחזיר המעות גם בלא ב"ד יעו"ש בנדון שלו:

ד אם יש שני כיתי עדים המכחישים זה את זה והשליש אומר ככת אחד מהם השליש נאמן דסלק העדים כמי שאינם והשליש נשאר בהמנותי' בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' פ"ב:

ה ראובן תבע את שמעון לדין על תביעה שיש לו עליו. ושמעון השיב שלא ירד עמו לדין עד שישליש לו ראובן שטר על העסק של שותפות שלקח ראובן על שמו לבדו. איך שיש לשמעון חלק בזה העסק. והשליש לו שטר. ועתה חזר בו ראובן ואומר שאינו רוצה לדון עוד עם שמעון ומוחל תביעתו והשליש יחזיר לו שטרו מהעסק. אם מחויב השליש להחזיר השטר לראובן. עיין בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' כ"ו שפסק עפ"י המבואר בחו"מ סי' רמ"ג סעיף ז' ע"ש בסמ"ע וט"ז יכול ראובן לחזור בו ליקח השטר מהשליש אך בנדון הנ"ל כפי הנראה מגיע לשמעון שטר על העסק הנ"ל כפי שנכתב בכתב הפשרה שביניהם ע"כ נכון שישלישו השטר ביד ב"ד עד אחר שיציעו טענותיהם ויקוב הדין ביניהם:

ו שליש שכבר הוציא השלישות מתחת ידו שכתוב בסי' נ"ו ס"ג דאינו נאמן. אם מהני שיחזיר לו הבע"ד השלישות כדי שיהא נאמן. עיין בש"ך ס"ק כ' שפסק דיכול להחזיר לו השלישות והוא נאמן. אולם מדברי הש"ך שכתב והדר להימנותי' משמע דנאמן כשני עדים כמו שהיה קודם שהוציא השלישות מתחת ידו. אמנם בשבות יעקב ח"ג סי' קמ"ט כתב שלפע"ד זה ודאי אינו והוכיח מהרשב"א דשוב אין לו דין שליש ואולי כוונת הש"ך דהדר להימנותי' להיות נאמן כעד אחד לפטור או לחייבו ולא שיהיה נאמן כשנים כבתחלה. וכן מבואר להדיא מדברי הש"ך עצמו ס"ק ל"ד וכו'. גם בכללי הש"ך שבססי' נ"ו סוף אות י"ג משמע מדבריו דאינו נאמן רק כע"א. ובנ"ד שהמרה נגד דעת הב"ד ונתן השלישות שלא בפניהם ושלא בפני הצד השני יש כח ביד הב"ד לפסלו לגמרי בעדות זו כדי וכו':

ז ועי' בשו"ת שב יעקב חחו"מ סימן ה' שכתב דהא דקיי"ל דבהוציא השלישות מתחת ידו שוב אינו נאמן היינו אם נפל אח"כ סיכסוכים בין הבע"ד בענין השלישות אז אינו נאמן לומר כך וכך להכריע ביניהם לפרש איזה דבר דמשתמע לתרי אפי כיון דכבר כלתה שלישותו ונאמנותו שהאמינוהו. אבל מה שעשה בזמן השלישות כפי המוטל עליו לפי דברי המשליש עצמו שלזה השליש בידו. ודאי נאמן השליש לומר שעשה כפי המוטל עליו והוציא בדין. ואינו יכול המשליש לומר שהוציא שלא כדין וגם לא יכול להשביעו ומשיג על הש"ך סי' נ"ה ס"ק כ' יעו"ש עכת"ד:

ח אם הנפקד אומר שהוא יודע שחפץ זה הוא של פלוני. או שיודע איך שהמפקיד חייב לפלוני. אם יכול להגבותו מזה הפקדון במגו שהיה מסרו להמלוה של המפקיד עי' בשו"ת נטע שעשועים סימן ל"ה:

ט שליש המוכחש מבע"ד שאומר שהפקיד בידו והשליש אומר שעשאו שליש למסור לזה ויש להשליש מגו דלהד"ם או החזרתי או לקוח אלא שהשליש צריך לישבע כיון שגם על טענת המגו היה צריך לישבע (עיין בסימן כ"ו ס"א בהג"ה) והשליש אומר האמת הוא כדברי שניתן לידי ליתן לפלוני וכשיפסקו הב"ד ליתן לו אתן אבל לא אשבע נגד הבע"ד ולא אציית דינא. אם נאמר דכיון שלא נשבע אין אמירתו כלום או נאמר כיון דבשבועת היסת אין יורדין לנכסיו וכו' א"כ גם מה שאומר של פלוני מהני אף שאינו רוצה לישבע ע"ז. או שמא וכו'. עי' בבית אפרים חו"מ סי' ט"ו שהאריך בזה ופסק שהדבר ברור שאין משגיחין בזה שהשליש אינו רוצה לישבע שהרי אין נאמנותו מחמת שבועתו כלל רק מחמת שבידו ליתן א"כ מה"ת לעכב זכותו של זה בשביל שזה אינו רוצה להיות ציית דינא עם התובע לישבע על תביעתו וכו' דקלא עתה אין אנו דנין רק בין הבע"ד בדו"ד שיש להם זע"ז ולא על מה שיש לאחד מהם נגד השליש במה שהוא לעזר לכשנגדו:

ולכן נלפע"ד דרוב דיני' האמורים בסי' כזו בענין תביעת הבע"ד והשליש נאמן נגד שניהם היינו בין הבע"ד שזה אומר כך וזה אומר כך והם מדיינים זע"ז אבל לא מיירי כשהב"ד פוסקים עפ"י השליש ליתן לזה וזה תובע להשליש ואומר שהחזיר שלא כדין פשיטא דהשליש מחויב לישבע שהאמת אתו והחזירו כדין ומ"ש המרדכי בשליש שאמר שהשטר פרוע ושרף השטר והמלוה כופר השליש נאמן והובא בסמ"ע ס"ק י"א בקצרה ומשמע דמיירי שהמלוה תובע את השליש ולא לענין שתובע את הלוה. פשוט לפענ"ד דהתם נמי ר"ל דמהימן בשבועה וכו' וע"ש אח"ז שהאריך להשיג על הש"ך בסק"א. וסיים אמנם הדבר פשוט כמ"ש דודאי אם זה יתבע לשליש שגזל ממנו יצטרך השליש או להחזיר לו או לישבע שלא גזל רק שבא לידו בתורת שליש רק שעכשיו אנו דנין בין התובע ובין הנתבע על החפץ המושלש. וכיון שזה אומר שהחפץ הוא של פלוני יהבינין לי בלא שבועה עפ"י זה שהחפץ עתה בידו. וזה שצועק חמס שזה גזל ממנו החפץ חזרה תביעתו על השליש ובאמת צריך השליש לישבע כנגדו וכו':

אולם מה שנראה מדברי הפ"י דנאמן אף בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לומר עליהם שהוא שליש למסרם לאחר ולעשות כמאמרו מטעם דא"א חוטא ולא לו.

זה אינו דבשביל זה אין להוציא המטלטלים מחזקת מארי קמא ובזה ודאי שייך סברת הש"ך דמי שירצה לעשות קנוניא על דברים העשוין וכו' יעשה קנוניא ואף דצריך לישבע נגד בעל החפץ כמ"ש לעיל. מ"מ עכ"פ מי שירצה לישבע לשקר יכול לעשות קנוניא. ואפשר דגם הפ"י מודה באומר בעל החפץ שבתורת שאלה בא ליד השליש דבזה לא היה נאמן השליש לתפוס לעצמו בשבועת היסת בטענת לקוח וכדומה אם לא שיטמינו ויכחיש לגמרי ולפיכך א"י לתפוס בשביל חברו להוציא מחזקת מרי קמא. משא"כ לענין טענת נפילה או גזלתני שא"צ להטמין שהרי יוכל לומר לקוח הוא בידי ע"כ יכול לתפוס גם בשביל חברו לומר ששליש הוא ליתנו לחברו. אך לא מסתבר הכי וגם לא משמע שם הכי עכת"ד בקצרה:

י שליש שהחזיר שטר פרוע להמלוה והוציא מן הלוה עוד פעם אחת החוב. או שהחזיר שטר שאינו פרוע להלוה. עי' בחו"מ סס"י נ"ד וסי' שפ"ו סעיף ג' בהג"ה ושם בש"ך סקכ"ב ועיין בדיני גרמא כלל ט"ו סי' ט"ו:

כעת יצא לאור תשובת חסד לאברהם מהד"ת וראיתי בחחו"מ סי' ג' שחידש ופסק לדינא דהא דשליש שהחזיר שטר פרוע להמלוה פטור משום דהוי רק גרמא.

היינו בשטר חוב. אבל בממרני (טראטא) שלא נכתב בו שם המלוה והוא מתחייב לכל מי שמוציאו. אם החזיר השליש להמלוה שלא כדין חייב לשלם להלוה. וחילי' מהט"ז בא"ע בסי' נ"ג והובא בב"ש שם סק"ט לענין נדוניית חתנים דממרני הוי כמוחזק בנדוני'. וא"כ הוי כמזיק ממש. ועמ"ש בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' כ"ד. ובדיני כת"י כלל מ"ט סי' ט"ז. ובדיני קי"ל כלל צ"א סי' ז' ומשם תראה שאין לסמוך עליו בדין זה להוציא ממון נגד הגאונים שהבאתי שם. ועכ"פ היה לו להביא דבריהם בתשובתו הנ"ל. ונראה מזה דאשתמיט לי' לפי שעה:

יא ראובן השליש טבעת זהב אצל הרב והניחו הרב בתיבה שלו. ולמחרתו באו אנשי חיל להעיר וביקשו ממון מהקהל ונתוודע להרב שאיש אחד בליעל השיא להם עצה שיקחו את הרב ויענו אותו ואז יתנו להם הקהל ממון הרבה ומחמת אימה נטל הרב כל מה שבתיבה וברח ומחמת הרעש נאבד הטבעת. ועתה תובע ראובן מהרב שיווי הטבעת. עי' בשו"ת שבסוף ספר עטרת צבי על החו"מ לסי' ש"ג שפסק דאף ששם דרכם לשלם שכר שלישות להרב א"כ הוי שיש. מ"מ בנ"ד פטור מלשלם בעד הטבעת יעו"ש טעמו. ואין דבריו מוכרחים עפ"י הסכמת האחרונים בסי' ש"ג:

יב ראובן, נתן לשמעון מנה שילוה אותם על עיסקא ויהא הכל תחת ידו עד שיגיע תור נשואי קטנה אחת מקרובותיו שהיא יתומה וכשתגיע לפרק הנישואין אזי יתן לה הקרן והריוח. וקודם זמן זה לא יהא לה שום זכות כלל במעות הללו ואח"כ פשע שמעון במעות הנ"ל ונגנבו או נאבדו פסק בבית אפרים חו"מ סי' ע' דפטור מצד זכות היתומה לאחר שתגדיל דאין זה נקרא ממון רק גורם לממון. ודיני' עם הנותן. ועי' בזה באורך בדיני מתנה כלל נ"ג סי' כ"ב:

יג ראובן התפשר עם שמעון בעד שבועה. שיתן לו שמעון בעד השבועה עשרים זהובים והלכו ללוי והשליש אצלו שמעון הסך עשרים זהובים וגם ראובן השליש הפס"ד על אופן שלזמן פלוני יתן לוי הסך הנ"ל לראובן ויקרע הפס"ד וכאשר הגיע הזמן בא ראובן ותבע מלוי הסך הנ"ל והשיב לוי שבדעתו היה בעת השלישות לתפסם בעד חובו שחייבים לו ראובן וגם שמעון וראובן מכחישו שאינו חייב לו וגם יש בידו אגרת משמעון שהוא דר ברחוק שגם הוא אינו חייב לו כלום. עיין בשו"ת חוות יאיר סי' רט"ו רט"ז שפסק שהדין עם ראובן ומחויב לוי ליתן לו מעותיו ואחר הפרעון יקוב הדין ביניהם ועיין בחו"מ סי' קכ"ה ס"ג וס"ד וסי' פ"ג. ועי' בכלל נו"ן מה שהבאתי בסימן י' בשם הדברי חיים:

ועי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת בחחו"מ סי' י"ד באחד שהשליש נדן בתו ולקח מהשליש טראטא (וועקסל) והפקיד הטראטא אצל אחד. ועתה כשמת המפקיד תופס הנפקד הטוראנוא בשביל חוב ברור שיש לו אצל המפקיד. באמרו שהזוג עדיין לא זכו בממון שבטראטו הזה קודם שנשאו משום דהולך במתנה לאו כזכי דעי. ופסק דאינו יכול לתפוס בחובו דזה לא הוי מתנה. הואיל שהמפקיד כבר נתחייב בח"נ קנס לקיים ההתחייבות הנדוניא. הוי כחוב ופקדון דלכ"ע הולך כזכי דמי וזכו הזוג. ואף דהח"כ קנס אינו עולה כפי סך הטראטא. מ"מ כיון שיש להם חלק בסילוק הנ"ל גמר ומקני. וראיה לזה מתוס' גיטין י"א ע"ב ד"ה ש"מ. וגם הרי כבר נתחייב לסלק לבתו מדין נדר הואיל והיא עני' שאין לה כלום כמ"ש באהע"ז סוסי' נ"א ברמ"א וע"ש בבאה"ט ס"ק י"ב. וגם מן הדין חייב לנדן בתו כפי כבודו כמבואר בפ"ק דקידושין ובכתובות לכן הדבר פשוט דבזה הוי הולך כזכי וזכו הזוג וא"י לתופסו בחובו. ועי' בדין שאח"ז:

יד ראובן עשה מעמד עם שמעון שיעמיד לו שמעון סחורתו למקום פלוני על אחריות שמעון. וע"ז השליש שמעון משכון ביד שליש לבטחון על אחריות הסחורה והשליש נתן לראובן כתב שלישות שאחר כלות י"ד ימים מי שיביא לו לו הכתב שלישות שלו מחויב למסור לו המשכון והלך שמעון עם הסחורה והצליח בשלום. והחזיר ראובן הכתב שלישות ליד שמעון. ואחר איזה ימים עשה ראובן עם שמעון מעמד שנית בלי ידיעת השליש ומסר ראובן לשמעון עוד סחורה להעמיד על אחריותו ועל סמך המשכון שמונח ביד השליש ושמעון החזיר הכתב שלישית ליד ראובן ולא עלתה בידו של שמעון בפעם השנית ונלקחה הסחורה בבית המכס. ועתה בא ראובן ותובע את השליש שימסור לו המשכון כפי מכתב השלישית ולוי משיב שהוא יש לו חוב אצל שמעון ובראשונה נתרציתי להיות שליש עבור בטחון אחריותך. ואחר שהושלם התנאי בפעם הראשונה ומסר הסחורה בשלימות נתבטל השלישות והכתב וחזרו החפצים להיות אצלי פקדון ואני תופס אותם בעד חובי. ומה איכפת לי אם עשית מעמד שנית עם שמעון בלי ידיעתי. פסק בבית אפרים חו"מ סי' כ"א שהדין עם השליש.

שמאחר שעל אחריות הסחורה שהושלש המשכון מתחלה כבר פקע השעבוד ונסתלק שם משכון מעליו ונעשה פקדון אצל השליש. א"כ יכול לתפסו עבור חובו. וגדולה מזה דאפילו אם לא היה החוב מגיע לשליש אלא בעלי חובות אחרים היו באים לדון עם ראובן כיון שאין במטלטלים דין קדימה חולקים בשוה מפני שאין לראובן דין מלוה על המשכון כלל. דדוקא במוסר המשכון ליד המלוה שקונה המשכון להיות שעבודו קודם. אבל בפקדון ביד אחר ואמר הלוה להמלוה הפקדון הזה יהיה משועבד לך למשכון לא קנה למשכון ושאר בע"ח באים ונוטלים עמו בשוה. יעו"ש שהאריך עוד בטעמים:

וע"ש בפיסקא המתחלת וא"כ הדביר פשו"ט שפסק במוכר לחברו סחורה בהקפה. ונתן הלוקח למוכר חפצים שישליש אותם אצל שליש למשכון עד הפרעון וכשבא המוכר עם החפצים להשליש קיבלם השליש בשתיקה. וביקש ממנו המוכר כתב שלישות ולא רצה ליתן לו באמרו שבעל החפצים חייב לו והוא תופסם בעד חובו שהדין עם השליש כיון שלא קיבלם אדעתא דשלישות רק לטובת עצמו והבאתי זאת בביאור יותר בדיני לעצמי קניתי כלל כ' סי' ט'. ועי' בכלל נו"ן סי' י' מה שהבאתי בשם הדברי חיים:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה