דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל קו
שידוכין ונדוניא. ושדכן:
א בדבר חרם הקהלות שלא לבטל השידוך. אם צד העובר רוצה לסלק הקנס שיפטור מהחרם ואם נכתב בפירוש בהתנאים שהקנס לא יפטור. החרם עיין באה"ע ברמ"א סוסי' נ' ובמחמח"ק סקכ"ב ובב"ש סקכ"א ובבאה"ט סקכ"ג ובסי' נ"א בב"ש סק"י ובבאה"ט סקי"א ובסמ"ע סי' רמ"ה סק"ב ובתשו' הרי בשמים סי' ס' ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חאה"ע סימן קע"ו שכתב שהוא חרם קל ובאונס כ"ד בטל החרם. ועיי"ש בחחו"מ סי' כ"ה:
ב האב המשדך את בנו או בתו הוי כשליחו של בנו ויש לו כל דין שליח כ"כ בש"ך סי' ע"ה ס"ק פ"ג ובהשיב משה סי' מ"ח דף ל"א ע"א:
ג אם המירה אחות המשודכת או אחי המשודכת או שרצה להמיר וספק אם המיר ואם זנתה אחות המשודכת או המשודכת עצלה ושאר טענות ומומים אם יכול החתן לבטל השידוך ויפטור מקנס עי' כ"ז בא"ע סי' נ' סעיף ה' ושם בפ"ת סק"ה וס"ק י"ד ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' ס"ה ובמהד"ג ח"א סי' נ"ו ובשו"ת מהרי"א אסאד סי' יו"ד אות ג' בחא"ע. ועיי"ש באות הנ"ל שפסק דא"י לחזור מחמת שאחיו של החתן איבד עצמו לדעת:
ועי' בתשו' הרי בשמים ח"א סי' ס' באחד ששידך את בתו עם בחור אחד. וכעת נפיק עליו קלא דלא פסיק שהוא דר עם נכרית ויש לו ילד ממנה.
וע"כ הכלה ממאנת בהקשר ההוא להנשא לו והב"ד הזמינו אותו לבא לד"ת וסירב ולא בא ע"ש שהגאון הנ"ל האריך בענין דין ההזמנה איזה צד הוי התובע שצריך לילך לדון למקום הנתבע (הבאתי לקמן בסי' י"ב) ובדין החרם והקנס ופסק בנדון הנ"ל אין על האב שום חרם וקנס כיון שבתו ממאנת מאי הו"ל למעבד. וגם אין להטיל על האב שום שבועה או קב"ח שהמיאון אינו מצדו ואינו גורם בדבר שתמאן (כמבואר באחרונים באהע"ז סימן נו"ן ע"ש בפ"ת) דהיד באם ממאנת בסתם בלי אמתלא מבוררת. אז חיישינן שמא האב הוא הגורם שתמאן. אבל בנ"ד שכבר נגלה ערות החתן הזה בקהל וישיחו בו יושבי שער וגלוי ומפורסם לכל הנבלה אשר עושה אין לך אמתלא גדולה מזה דבכה"ג הוי כאלו הב"ד בעצמם ראו ויודעים מזה. כדמצינו בתוס' יבמות דף מ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה לנדתה ע"ש מ"ש התוס' בשם י"מ. ע"כ הדין ברור שהב"ד נותנים רשות לאבי הכלה לשדך את בתו לאיש אחר. ועיין בב"י סי' שפ"ח בשם תשו' הרשב"א דבכה"ג ששלחו אחריו ולא בא דנין את האדם שלא בפניו עכת"ד:
ד מי ששידך א"ע עם אשה אחת וכתבו ביניהם תנאים בקנס ובחרם. ואח"כ נשתטה האיש המשודך ואח"כ נתרפא. אם תוכל האשה לבטל השידוך. ואם יש לחוש שיחזור לחליו או לאו. עי' באה"ע סי' נ' סעיף ה' וביו"ד סימן רכ"ח סעיף א"ג ועי' בשו"ת טור האבן סי' כ"א שהעלה לדינא שהאשה מותרת לעשות שידוך אחר:
ה אם הצדדים קרעו התנאים מחמת שחלתה הכלה שכן הוא מנהג הנשים. עי' בשבות יעקב סי' ק"ו שפסק דכשחזרה הכלה לבריאתה שצריכים לקיים השידוך אף אם לא התנו ע"ז בשעת קריעת התנאים דהוא אומדנא גדולה שקרעו רק משום מנהג הנשים ולא לבטל השידוך ועיין באריה דבי עילאי באבני זכרון לחיו"ד סי' י"א שפקפק על השבו"י ומסיק בדין זה בכ"ע:
ו בדין קנס בשידוכין משום בושת. ואם יש טענה עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חא"ע סי' מ"ז ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ב אמצע סי' ס"ט:
ז אחר התחייב עצמו בקשר התנאים ליתן חצי ביתו לנדן והבית הזה הוא אינטאבלירט עליו ועל שם אשתו. ואח"כ מתה אשתו וטוען שאינו יכול ליתן כל החצי כי נתחייב רק רביעית בית משלו ורביעית בית משל אשתו ועתה ידונו אותו הבנים בערכאות על חלק אמם. וגם טוען כי על חלקה לא יכול להתחייב כלל והוא לא חתמה בהתנאים ושוב הוי גם לענין חלקו כקם את וחמור. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סימן כ"ח שחייב ליתן כל מה שנתחייב:
ח מי ששידך את בתו לאיש. ונתחייב בשטר התנאים באופן המועיל שיתן לה נדוניא סך מסוים. ואח"כ נתקלקלו חובותיו ועסקיו וירד מנכסיו עד שלא נשאר לו רק ביתו וכלי תשמישו. עיין ביו"ד סי' רל"ב סעיף ט"ז דאין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו. ועיין בשער משפט על החו"מ סי' סמ"ך סק"ד שפסק דזה הוא רק לענין השבועה דמיירי שם בש"ע. אבל אם נתחייב בשטר דינו כמו שאר בע"ח דמסדרין לו דין סידור בע"ח. ומחויב למכור ביתו וכלי תשמישו לסלק הנדוניא. וכ"כ הבי"ה אהע"ז סי' כ' סעיף וא"ו שכן נוהגין בכל בתי דינין שבישראל. ועיין בדין שאח"ז: ט מי שהתחייב עצמו בנדן ואח"כ ירד מנכסיו ורוצה לסלק רק שני שלישים מהנדן דמבואר בספר חוקי דרך שהוא תקנת ארצות בכה"ג לסלק שני שלישים. עיין בשו"ת ס' יהושע חאה"ע סי' צ"ג שנסתפק השואל בכוונת התקנה אם הוי סילוק רק לפטור אותו מח"נ קנס. אבל גם צד השני פטור מקנס אם אינו רוצה רק בכל הסילוק משום דאונס רחמנא פטרי' אמרינן אבל אונס רחמנא חייבי' לזה שכנגדו לא אמרינן כמבואר בש"ך חו"מ סי' כ"א. והגאון המחבר השיב לו שהדבר ברור דהוי סילוק אף לענין שהצד השני מחויב לקיים השידוך ובאם לאו יתחייב בח"נ קנס וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"א חיו"ד סי' מ"ב. אולם בשו"ת חסד לאברהם להגאון מו"ה אברהם תאומים זלה"ה חח"מ סי' מ"ב ובמהד"ת חו"מ סי' ל"ג השיג על הס' יהושע ודחה ראיותיו ופסק דצד השני הרשות בידו להתיר הקשר כיון שאינו מסלק הכל מטעם דאונס רחמנא חייבי' לזה לא אמרינן. וגם אם הוי ספק בתקנה קיי"ל דכל ספק בתקנה אוקמינין אדינא (כמבואר באהע"ז סימן קי"ח בהג"ה): שוב נדפס כעת שו"ת שואל ומשיב להגאון אב"ד דק"ק לבוב וראיתי בח"א סי' קל"ה וקל"ו שגם הוא השיג על ס' יהושע מטעם ספק בתקנה ופסק לדינא דאין מועיל רק לפטור וכ"פ בפ"ת לאה"ע סי' כ' ס"ק ט' וכן פסק בתשובת שאילת שלום מהד"ת סי' רכ"ח דאין לחייב הצד השני לקיים השידוך. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג סי' ע"ו מ"ש בזה:
י שנים שנתחתנו והתחייבו כל אחד לסלק הנדן כו"כ במזומנים. ועתה רוצה אחד לסלק בחצי ביתו עפ"י שומא כי אין לו מעות וחברו אינו מרוצה רק במזומן אם הוי עובר לחייבו ח"כ קנס. עיין בשו"ת חסד לאברהם שהאריך והביא דברי הריטב"א דף פ"ו דהיכא דהתנה המלוה שישלם לו במעות צריך לשלם לו במעות מזומן ולא בשומא. והמחבר הנ"ל הכריח כן בראיות. א"כ מכ"ש בנ"ד שכתב כן בהתנאים שמחויב לסלק במזומן כל שאינו מקיים כאשר קיבל ע"ע הר"ז אינו מקיים דברי התנאים וחייב בקנס. ועי' בחו"מ סי' ע"ג בנשבע ליתן מעות אינו יוצא כשנותן לו מטלטלים בתורת גוביינא דמטלטלים אינם בכלל לשון מעות:
ועי' בשו"ת השיב משה סי' מ"ח שנשאל בדבר שהותנה בשעת התנאים שיסלק הנדן חצי שנה קודם החתונה. ועבר הזמן ולא סילק. אם בטל השידוך. ואם מחויב העובר בקנס. ומה הדין בחזרת ההוצאות והמתנות. ואם טוען העובר אונס הייתי שלא סלקתי אז מחמת עניות וכדומה. ועתה רוצה לסלק. ואם נאמן לומר שהיה אונס ועי' כאן סוסי' ט"ו:
וע"ש בדף ל' ע"ג באם נכתב בהתנאים שישלישו ב' הצדדים. או רק צד אחד לשליש המרוצה לשניהם. ואח"כ לא השליש לזמן הנכתב אם הוי עובר על התנאי. כיון שעדיין לא הסכימו מי יהיה השליש:
וע"ש בדין עבר זמן הסילוק אם צריך תביעה. ובלא תביעה בהגיע הזמן לא' יהא לו דין עובר. ועי' בזה כאן סי' ט"ו:
וע"ש בסי' הנ"ל בבן עיר ששידך את בנו עם בן כפר. והותנה שהכפרי יתן מזונות להזוג בהעיר. ועתה קודם הנישואין נראה לב"ד שרצונו לרמות. שאחר הנישואין יחזיק הזוג בהכפר וטוען בן העיר שהכפרי ישליש בטחונות על כל המזונות. שהדין נוטה לבן העיר:
שוב נדפס כעת שו"ת הר המור להגאון מו"ה מרדכי בנעט זצללה"ה וראיתי שם בסימן ל"ו שכתב גדולה מזה בנדון שנשאל באחד שהתחייב עצמו לנדן את בתו סך ט"ו אלף זהובים. ועתה בעת הנשואין רוצה לסלק בשוה כסף והבטחות על נחלאות שלו. והעלה דכיון דידוע שהמנהג לסלק הנדן במזומנים. וגם מה"ט מוסיף החתן שליש על הנדן לתוספת כתובה מחמת הריוח ממה שישא ויתן במעות הנדן והוי כאלו התנה לשלם במזומנים דפשוט שא"י לסלקו בשוה כסף. וזולת זה בנ"ד שאינו מחליט לו המטלטלים בפרעון רק במשכון. ודאי זה לא הוי פרעון. א"כ הוי הוא עובר על התנאי. ומבואר בסמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב' דאם אחד מהצדדים מבטל תנאי אחד יוכל השני לבטל השידוך אך מ"מ ראוי לקבוע זמן לאבי הבת פן יסלק במעות מזומנים עכת"ד:
יא בחור אחד נתקשר בשידוכין עם בתולה. ואח"כ נולד ביניהם סיכסוכים ולא עשו הנישואין. ועתה עברו על הבתולה עד שהיא בת ארבעים שנים. וממאן הבחור מצד שמבואר במס' ב"ב דף קי"ט דאם לא נישאת קודם ארבעים שוב אינה יולדת. עי' בחת"ס ח"ש סי' מ"ז:
יב הרוצה לבטל השידוך מחמת טענה. ורוצה לברר בעדים אם יש לו דין תובע וצריך לילך למקום הנתבע לדון שם. עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ ססי' כ"ה שכתב שהוא פוסק תמיד שכיון שהוא תקנת חרם הוי הוא התובע וצריך לילך למקום צד המקיים. אך בטענה בדבר ברור ואינו רק גילוי מילתא סגי שלא בפניו וכן פסק בשו"ת בר ליואי אמנם בשו"ת תפארת צבי מהגאון מהמבירג בחאהע"ז סי' ע"ח כתב בפשיטות דהמבטל השידוך לא מקרי תובע ואינו מחויב לילך לדון למקום צד המקיים וכן נוטה דעת בעהמ"ח תשו' הרי בשמים ח"א סי' ס' ופסק שם דאם הזמינו הב"ד ומסרב לעמוד לד"ת נותנים לו רשות לנתק הקשר ולעשות שידוך אחר:
יג איש אחד נשתדך לאשה ולקיום השידוך השלישו שניהם סכום מעות ועתה חוזר אחד מהם מהשידוך אם יתן השליש להמקיים אי הוי אסמכתא. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד ססי' ס"ט דיתן השליש לצד המקיים:
יד מחותנים שהותנה ביניהם שזמן החתונה הוא ביום שירצה צד הכלה. ואם יעכב צד החתן ביום ההוא בטל השידוך. ועתה הגביל צד הכלה יום הנישואין לאחר חצי חודש. וטוען צד החתן שהוא אונס שאינו רוצה לעבור על דברי ש"ע באהע"ז סי' ס"ד סעיף י"ג וביו"ד סי' קע"ט שנהגו שלא לישא אשה אלא במילוי הלבנה. עי' בארי' דבי עילאי חאה"ע סי' י"ח שכתב דמ"ש בש"ע אין הכונה לחיוב או לדינא רק להתיר המנהג שאין בו משום ניחוש ודרכי האמורי. ע"כ הדין עם צד הכלה ובטל השידוך:
טו אם אבי המשודך או המשודכת לא רצה לעשות הנישואין לזמן המוגבל בהתנאים בלי שום אונס מחמת בנו או בתו שמאנו אם חייב בקנס. עי' שו"ת גבעת פנחס סי' ע"ד וסי' ע"ז שפסק שחייב בקנס. ואם טוען שמחמת אונס בתו שמיאנה לא עשה הנישואין ויש חשש ערמה בדבר יוכל להשביעו שהיה אונס מצד בתו. ויעו"ש החילוק בין אם תבעו הצד השני לעשות הנישואין ללא תבעו והבאתיו בדיני תנאי כלל קי"ג סי' ט"ז:
ועי' בנדון אם האב טוען שהוא אונס מחמת שבתו אינה רוצה בהמשודך באהע"ז סי' כ' סעיף וא"ו ברמ"א ובאה"ט שם ס"ק י"ח ובפ"ת ס"ק י"ג וס"ק י"ד. ובמבי"ט ח"א סי' פ"ה ומהרי"ט סי' קל"א ומהרשד"ם סי' כ"ו: שני אנשים באו בקשר השידוכין לבניהם וכתבו תנאים בלי ראות החתן את הכלה. ואחר זמן ראה אותה החתן ואומר שלא נשאה חן בעיניו. ואינו רוצה בה. ובהתנאים לא נכתב לא קנס ולא חרם ובאו לדין. עי' בתשו' שאילת שלום מהד"ת סי' רע"ט שהעלה דאף שהוא חרם הקדמונים שהחרימו בשידוכין שלא לבייש נראה ברור דהקדמונים לא החרימו כ"א כשהחתן והכלה ראו זא"ז ונתרצו בהשידוך. אבל היכא דלא ראו זא"ז בשעת ההתקשרות כ"א סמך על אביו. ואח"כ בראותה ממאן בה. וכאשר שלח החתן אגרת למחותנו שאינו רוצה בה. בכה"ג לא החרימו לכופו שיקח אשה המגונה בעיניו. והרי אמרו חז"ל דאסור לקדש את האשה קודם שיראנה מטעם שמא יראה בה אח"כ דבר דבר מגונה ותתגנה בעיניו. ולכן ודאי הרשות בידו לבטל השידוך והוא ברור: ובדבר הקנס שלא נכתב בהתנאים אם נאמר דכנכתב דמי וחייב משום בושת. עי' באה"ע בב"ש סי' נ' ס"ק י"ד בשם מהרי"ק שכתב שקרוב בעיניו דחייב בבושת אף שלא נכתב. אבל כבר צווח עליו דו"ז בקצוה"ח סי' ר"ז סק"ז דאינו חייב על הבושת (ועי' בפ"ת באהע"ז שם ס"ק ט' וס"ק י"א) ומלבד כל זה אף אם היה נכתב קנס בהתנאים. אין לחייב את האב בקנס בנ"ד. משום דהוי אונס שהחתן ממאן בהכלה כמבואר ברמ"א באה"ע שם סעיף וא"ו. (וע"ש בפ"ת סק"ה וס"ק י"ד). וגם אין לחייב את האב לקבל בח"ר שאין העיכוב ממנו כי הדבר גלוי וידוע בנ"ד דהאב עשה כל התאמצות לקיים הקשר ולא עלה בידו. ומה שהמחותן טוען שעשה ת"כ עם החתן בעצמו. מלבד שהחתן מכחישו ואין מחייבין שבועה על שבועה וידע אינש בנפשי'. אלא בלא"ה לדעתו הת"כ שעושין בשידוכין אינו בדרך שבועה כלל אלא בדרך קנין וגמר הדבר כמ"ש בסמ"ע סי' ר"א סק"ה. לכן הדבר ברור שאין על החתן ועל אביו שום עונש חרם ולא קנס ואף המתנות שהם בעין מחויב צד הכלה להחזיר מדינא כמבואר שם בב"ש סי' נ'. ובכ"ז הנכון לפייס את הכלה לפי ראות עיני הב"ד שתמחול לו ברצונה את הביוש:
ועי' בשו"ת שואל ומשיב ח"א ססי' קל"ו שנשאל באחד ששידך את בנו לבת פלוני והגביל זמן הנישואין על ר"ח אלול ובפירוש התנה עם אבי הכלה שלא ידחו הנישואין עד החורף בשום אופן ואינו מרוצה כלל בזה. ואח"כ לא רצה לסלק אבי הכלה את הנדן ועי"ז עבר זמן המוגבל. ועתה צד החתן אינו רוצה בהשידוך מחמת שעבר הזמן והגאון המשיב הסכים לדעת השואל שכיון שעבר המועד לא מבעיא לדעת הש"ך בנה"כ ביו"ד סימן רל"ו הותר הקשר אך גם להט"ז שם ס"ק י"ג. כל שהתנה בפירוש ע"ז בודאי ניתר הקשר כמ"ש הבל"י עכת"ד ואני אראה ולא אבין, הלא המעיין שם בנה"כ יראה שכל השגת הש"ך על הט"ז הוא לפי מה שפירש בדברי הט"ז שסובר דאף בהתנה בפירוש מ"מ חייב לקיים הקשר. ולפי דברי הגאון המשיב שגם הט"ז מודה בזה לחנם הרעיש עליו הש"ך בכל תלונותיו וגם המעיין שם יראה שהש"ך דקדק בדבריו וכתב שבשידוכין שלנו לא הותנה שעושה השידוך ע"מ שיעשה הנישואין לזמן פלוני ואם לא יבא לזמן הנ"ל בטלו השידוכין שאם היה מתנה כן היה התנאים בטלים עכ"ל. הרי שהצריך לתלות קשר השידוכין בזמן הנישואין כמבואר שם בלשונו קודם לזה. ואפשר שהגאון הנ"ל כתב זה לסניף לטעם הראשון שכתב שצד הכלה אינו רוצה לסלק רק שני שלישים. וכן מבואר בש"ך חו"מ סי' כ"א ס"ק ג'. אח"כ מצאתי בשו"ת השיב משה סי' מ"ח דף ל' ע"ב שבאמת תירץ תלונת הנקה"כ על הט"ז דגם הטו"ז כוונתו בלא התנה בפירוש ופסק כן. ועי' בפ"ת לחו"מ סי' ר"ז סק"ב:
וכעת נדפס מחדש תשו' חסד לאברהם מהד"ת וראיתי בחוח"מ סי' ל"ג שגם הוא העלה כן לדינא בנדון שאבי הכלה ירד מנכסיו ולא יכול לסלק הנדוניא לזמן המוגבל לנישואין. ואחר זמן רוצה לסלק והחתן טוען לנתק הקשר כיון שעבר מועד הנישואין. והביא מחלוקת הש"ך והט"ז הנ"ל ופלפל בדברי התשו' צ"צ סי' ל"ט. ומסיק וז"ל ולכן לענין הלכה הדבר ברור דאם התנה תנאי מפורש בתחלה שאם יעבור מועד הנישואין בטל השידוך אז אף שנאנס העובר בקיום התנאי השידוך בטל. ואולם בנ"ד אף שהחתן אומר שדיבר בפיו בשעת התנאים שהוא עושה ע"ד כן שלא יאחר זמן הנישואין. אין לדון אלא אחר השטר שמפורש בו שהתקשר בתנאים ולא נאמר תנאי מפורש שיתבטל השידוך ע"י העברת המועד. לכן ימחול כ"ת להתרות באבי הכלה שאם לא יסלק כל הנדן ויעשה הנישואין עד חודש ימים ינתקו קשרי החיתון. וכאשר לא יקיים אבי הכלה כנ"ל יתיר להחתן לעשות שידוך אחר עכ"ל.
ועי' לעיל סי' יו"ד:
ועי' בספר משפט שלום למחותני הגאון מהרש"מ אבד"ק בערזאן בסי' ק"צ סעיף ט"ו בדין לא תבעו ובסי' ר' סוסעי' ז' הרבה דינים בענין שידוכין והקנס. ובסי' ר"ז סעיף א' באורך בכל עניני דינים הנ"ל והביא שם הרבה תשובו' הגאונים בענינים אלו:
טז משודכת שחזרה בה מהשידוך בטענת מאוס עלי מחמת שיש לו מום זליפת עינים והוא תובע הקנס. עי' בשו"ת גבעת פנחס ססי' ע"ד וסי' ע"ז מה שהעלה בזה. ועי' בפ"ת לאהע"ז סי' נ' ס"ק י"ד בשם השבו"י:
יז ראובן התחתן עצמו עם שמעון שראובן התחייב עצמו לנדן את בנו שלשה מאות זהובים. ושמעון התחייב עצמו ששה מאות זהובים. ועתה חוזר ראובן מהשידוכין ורוצה ליתן חצי נדן קנס סך ק"ן זהובים. ושמעון טוען שיתן חנ"ק מששה מאות זהובים. פסק בשו"ת צמח צדק שהדין עם שמעון: יח אחד פסק לחתנו בתנאים ראשונים לשלם לו אחר הנישואין עבור ג' שנים מזונות בכל שבוע. ואחר שנה מת חמיו. ובתוך השנה כתב לו חמיו אגרת איך שישלם לו מה שמגיע לו עבור המזונות. ועתה תובע חתנו מהיורשים לשלם לו. עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סימן א':
יט אפוטרופס או אלמנה השיאה בתה לאיש מעישור נכסין שלה ונתנה לה מלבושים וחפצים וגם שטר חוב שהיא חייבת לחתנה מעות מזומן. והחזיקה בתה וחתנה בביתה. ואח"כ מתה הבת והבעל רוצה לירשה. וגם תובע בשטר חובו. ושאר היורשים טוענים דכיון דכל המלבושים הם עדיין בבית אמם האלמנה וגם החוב עדיין לא קיבל. הוי הכל כעדיין לא בא לידו ולא זכה כמבואר באע"ז סי' נ"ג סעיף ג' ברמ"א. עי' בשו"ת אמרי אש סי' נ"א אם גם בעישור נכסין הדין כן ולענין החפצים שהם בבית אמה:
כ בעל שמתה אשתו יותר משלשה שנים אחר הנישואין ויש לו זרע ש"ק. אמנם הנדוניא הוא עדיין ביד שליש אם הבעל יורש הנדוניא עי' בב"ש סי' נ"ג ס"ק י"א בשם מהרי"ל. ועי' בשו"ת ר' חיים כהן חאה"ע סי' מ"ה שכתב ששגג הב"ש בדברי המהרי"ל. כי שם מבואר שאם הושלש לטובת הזוג בכל אופן אפילו מתה בתוך הזמן הקצוב שהשליש. אפ"ה שייך הכל להבעל. ועיי"ש בסוף חא"ע מנכדו בעובדא כזאת והזוג היו אוכלים מזונות אצל אבי הבת. וגם עלה עיסקא על הנדן ומקצת הנדן גבתה האשה קודם מותה ונתנה לאביה אם הבעל יורשה:
כא עיקרי דינים של בעל יורש את אשתו עי' בדיני נחלות כלל ע':
כב הפוסק נדוניא לבנו או לבתו ומת קודם הנישואין שהדין מבואר בחו"מ סימן רפ"ו ס"ג ובאה"ע סי' נ' סעיף וא"ו בהג"ה דהיורשים פטורים מהנדוניא אלא מסלקין מחלק הירושה שמגיע לו. והב"ש שם הביא בשם הנ"ש שהניח בצ"ע מאהע"ז סי' קי"ג שהביא שם דעת הראב"ד דאומדין דעת האב לנדונית בתו אף אם עולה יותר מעישור נכסין וכו'. מכ"ש הכא שפסק האב בעצמו הסך הזה למה אין היורשים חייבים ליתן עכ"ד הב"ש:
ועי' בשער משפט על החו"מ סי' הנז' ס"ק ב' שכתב דאין התחלה לקושיא זו דהכא בחו"מ ובאה"ע סי' נ' מיירי שלא נשאר רק בנים או בנות דבכה"ג לא תקנו חכמים להבנות לא מזונות ולא נדוניא ולא עישור נכסין. ואין שמין דעת האב כלל רק כל היורשים חולקים הירושה בשוה הנשואות והפנויות. לכך יפה פסק הרמ"א דמצד הפסיקה לא נתחייבו היורשים בנדוניא. כיון שלא זכה בחיי האב והוי קנין אתן. אבל בסי' קי"ג דמיירי בנשאר בת בין הבנים דבזה תקנו לה חז"ל עישור נכסין לפרנסת נדוניתה ושמין דעת האב. ודאי אם היה פסק האב להבת נדוניא מחויבים היורשים ליתן אפילו אם לא ישאר להם כלום עכ"ד שם. והנה כבר קדמו בזה מהרשד"ם חו"מ סימן של"ג בנדון הנשאל שנשארו רק בנות וירד לחלק בזה ופסק דאין חייבים בנדוניא שפסק לבת בחייו יעו"ש. אולם מה שסיים הרשד"ם בסוף התשובה שאף אם נכתב בשטר התנאים שמחייב עצמו בקנין ליתן לבתו נדוניא מ"מ לא מהני משום שהוא נתחייב ליתן לזמן הנישואין ונאנס ואינו יכול לקיים החיוב וממונו נכנס ברשות היורשים והם אינם מחויבים עכ"ד. לא זכיתי להבין דבריו בזה דכיון דהחיוב מהני לחייב עצמו בדבר שאינו חייב. א"כ מה לי שנאנס בזמן הפרעון מ"מ החיוב דידי' מוטל על היורשים לקיים. והלא בגוף דברי הרמ"א באה"ע סי' נ' ובחו"מ סימן רפ"ו מבואר בסמ"ע ובאחרונים הטעם דלכך פטורים מן הנדוניא משום דתנאים הראשונים הם קנין אתן. וע"ש ברמ"א אה"ע שסיים על הדין הנ"ל אבל אם התחייב עצמו בשטר חייבים יורשיו לשלם ולא מהני אונס יעו"ש בבאה"ט ס"ק כ"א. וכן מבואר בחו"מ סי' סמ"ך ס"ד דהחיוב על היורשים. שוב מצאתי כדברי בשו"ת זכרון יוסף חחו"מ סי' ז' ובחתם סופר אהע"ז סי' קל"ה שכתבו בפירוש דאם נכתב בהתנאים בלשון התחייבות דחייבים היורשים לקיים כל מה שנתחייב האב. וגדולה מזה מבואר שם בזכרון יוסף שנדון הנשאל היה שראובן שלח מורשה לעשות תנאים עבור בנו וכתב בהרשאה שהתחייב עצמו בכל מה שיעשה המורשה. ועשה המורשה תנאים ואח"כ מת ראובן קודם הנישואין דמחויבים היורשים ליתן לו מקודם הנדוניא מצד החיוב יעו"ש: שוב מצאתי נדון השער משפט בבת בין הבנים ופסק לה האב נדוניא ומת. בנוב"י מהד"ק חחו"מ סי' ל"ג והובא בפ"ת לאה"ע סי' נ' ס"ק ט"ו שפסק ג"כ שחייבים היורשים ליתן לה הנדוניא אף אם עולה יותר מן עישור נכסין מצד האומדנא שפסק לה. אלא שתירץ דברי הרמ"א בסימן נ' כהב"ש דמיירי שהעני האב אחר הפסיקה יעו"ש שרימז השואל לדברי מהרשד"ם הנ"ל: וע"ש בנוב"י לענין אם כתב האב בתנאים שיתן לה גם שטח"ז. אם גם החיוב הזה מוטל על היורשים והביא דברי העבה"ג שפסק דמחויבים ליתן גם ח"ז והגאון המחבר השיג עליו ופסק דפטורים יעו"ש בטעמו. והנה מצאתי עמוד גדול. והוא בגבעת פנחס שכוון בפסקו לדעת עבה"ג שמחויבים ליתן לה גם שח"ז אולם לא כל הסך המגיע בשטח"ז דאנו אומדין רק מה שהיה נותן לבתו אם היה חי. אבל זה שאינו נגבה בחיים חיותו לא שייך בי' אומדנא כאלו נתן במזומנים. בחייו. אולם מ"מ לא הפסיד לגמרי רק שמין כמה היה שוה השטח"ז למכור בחייו וכפי טובת הנאה הזו תטול גם עתה מן היתומים דהטובת הנאה הוי כמו. מעות מזומן בחיי האב. ואף שאר הבנות הפנויות יטלו כזה. אמנם נראה דלענין בנות האחרות אף שנותנין להם כמו לראשונה שפסק לה האב. מ"מ כיון דכתב רמ"א וראוי לאומדו כפי הממון שהניח בשעת מיתה. א"כ הכא מנכין מה שנותנין לבת הראשונה נדן ושאר דברים שנגרע בזה מן הסך שהיה לו בשעת כתיבת התנאים. ולפי זה הערך ישערו האומדנא כנגד שיעור הסך שהיה לו מקדם עכת"ד ע"כ יש ליישב לדינא בנדון הח"ז: כג המתנות שנתן החתן להכלה או הכלה לחתן ואח"כ מת החתן או הכלה קודם הנישואין אם צריכים לחזור. עי' באה"ע סי' צ"ט סעיף ב' ובבאה"ט ובפ"ת שם. ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' ק"ט:
כד מי שהשליש הנדוניא ביחד עם החתן שלו אצל שליש עד הנישואין. ואח"כ נאנס הנדוניא מן השליש. ותובע החתן מחמיו ליתן לו נדוניא אחר. פסק בשו"ת זכרון יוסף חחו"מ ססי' א' דחייב לסלק לו נדן אחר בעת הנישואין דאף שהשליש שם מדעת החתן עדיין לא זכה בה ועמש"ל דין ל"ד:
כה מי שנ"ח לחתנו מהנדוניא ונתן לו שט"ח ועתה אינו רוצה לשלם לחתנו. באמרו לאשר כי בזמן קצר אחר החתונה כלה אצלו הנדוניא שנתן לו. ע"כ הוא רוצה בתקנת בתו ונכדו שיש להם. להשליש המעות שחייב לו ביד בטוח כדי שלא יאבדם חתנו. עי' בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סי' י"ב בד"ה עו"ד שני"ת שהוכיח בכ"ש מן הד"מ על אה"ע סי' ע"ז אות י"ב ובחמח"ק בססי' הנ"ל אות ב' שחייב לשלם לחתנו בלי פקפוק:
כו מי שנתן שט"ח על נדונית בנו כדי להשיאו אשה ובנו נתן לו מקודם שובר שהוא מוחל לו הנדן שיתחייב לו אביו אח"כ. מהני השובר עיין בדיני שטרות כלל ק"ב סי' ל"ז:
כז בענין שכר השדכנות ראיתי להעתיק מ"ש בעט"צ סי' קפ"ה סקי"ז וז"ל מ"כ בפנקס ארצות דהמתחיל והגומר יחלוקו ביניהם בשוה והמתחיל לא נקרא אלא מי שאמר כמה אתה נותן לבנך. והאמצעי לא יקח כלום. אבל ראיתי נוהגין שמחלקים לשלשה חלקים שליש להמתחיל ושליש להאמצעי ושליש להגומר. והבעלים יניחו השדכנות בב"ד ואח"כ נאמנים לומר מי המתחיל ומי האמצעי ומי הגומר ויגידו בחרם. ואם אחד מהם קרוב או פסול יגיד צד השני. ואם שני הצדדים הם קרובים או פסולים אין נאמנים אלא בשבועה ואם אין רוצים לישבע יתנו לרחוק ואף שנתן ת"כ ליתן יותר מהשדכנות פטור כדין הפקר ב"ד הפקר. אבל מה שנתן נתן ולא יוחזר לו כמ"ש בסי' רס"ד. אם המתחילין הם רחוקים ובשעת הגמר לקחו המחותנים קרובים שלהם לגמור השידוך. אין להקרובים כלום בשדכנות וכו' ונראה אף אם נתרצו שניהם בחזרת השידוך אחר כתיבת התנאים לא הפסיד זה שדכנות שלו במקום שגובין השדכנות אחר כתיבת התנאים וכ"כ מהרש"ל וכן נוהגין עכ"ל העט"צ ועי' בחו"מ סי' קפ"ה סעיף יו"ד ברמ"א. ועיין בפתחי תשובה לאהע"ז סי' נ' סס"ק ט"ז שהביא בשם ס' תפארת ישראל וז"ל אינו כשדכן אלא בדיבר מסך הנדן וכו'. וחצי שדכנות נותנים למתחילין וחציו לגומרים אבל לאמצעים ולא כלום. ולקרובים פסולי עדות אין נותנים רק בניכר לפי ראות עיני הדיין שעשה פעולה וכו' ובמכחיש לשדכן עחו"מ ססי' פ"ז סעיף ל"ט וסי' קפ"ה סעיף י"א וסי' רס"ד סעיף ז' ובספר חוקי משפט ובס' כרם שלמה סי' זה כמה תקנות בענין שדכנות וכל גליל וגליל לפי מנהגו עכ"ל הפ"ת בקיצור קצת:
ועי' בנוב"י מה"ת חחו"מ סי' ל"ו שנשאל בעסק שדכן שהיה לו טו"ת עם צד אחד באמרו שהוא היה עיקר השדכן רק שבמרמה עשו ולא קראו אותו אל הגמר והכניסו אחרים תחתיו ותובע שישלם לו כל מה שגרם לו היזק אף מצד השני. וכתב שבאמת בעסק שידוכים ידוע שאפילו אם כבר הושוו הצדדים יכול להיות שיש עדיין דברים פרטים ביניהם ובקל יוכל ליפול סכסוך ביניהם שיתבטל השידוך מחמת זה. ולכן כל שלא נגמר לגמרי ע"י השדכן הראשון עד שלא נשאר שום דבר קטן ביניהם. לא מקרי עדיין גמר. ואם הצדדים רצו והכניסו את קרוביהם בשעת הגמר אפילו היה היכולת ביד השדכן הראשון לגמור אין לזה עליהם אלא תרעומות אבל לא שום תביעת ממון וכזה מעשים בכל יום. וע"ש שהעלה בנ"ד דאם הנתבע ישבע שאינו יודע כלל אם התובע דיבר עמו מעסק השידוך הזה הרי זה פטור דהוי כא"י אם נתחייבתי. ואם לא ירצה לישבע שאינו יודע. רק דזה ידוע לו שאיש אחר היה המתחיל והגומר היה האיש ההוא גיסו שלא הנתבע או איש זר. אזי ישבע הנתבע שאיש אחר היה המתחיל ויכלול בשבועתו שעכ"פ בשעת הגמר היה איש אחר. ואז יתן להתובע חלק אמצעי לפי שיעור תקנות המדינה שם. ואם הנתבע לא ירצה לישבע או שלא יוכל לישבע שלא היה מתחיל. אז ישלם. להתובע גם חלק המתחיל וינוכה לו רק חלק הגומר ואז אין על הנתבע שום שבועה כלל כי הוא נאמן על הגמר בלי שבועה רק שיוכל התובע להטיל עליו ח"ס אם איש אחר היה הגומר עכת"ד והנה מדברי הנוב"י למדנו שני דברים חדא לענין אם לקח קרוב לגמור השידוך שמגיע לו חלק הגומר דלא כמש"ל בשם העט"צ (וכן פסק בשו"ת חוט השני סי' וא"ו ובתשו' שאילת שלום מהד"ת סי' פ"ב כהנוב"י) ב' שגם האמצעי לוקח חלק שדכנות לפי המקומות כמה יקח יעו"ש:
ועי' בס' יהושע חאה"ע אמצע סי' ס"ו מ"ש על הנו"ב בנדון המתחיל בשידוך ולא רצה אחד מן הצדדים ועשה שידוך אחר ושוב הותר הקשר' ועשה שידוך הראשון אם מגיע שכר שדכנות למתחיל. ודעתו לשלם דבר מה להמתחיל יעו"ש טעמו. ועי' בדיני סרסור כלל ע"ב בדינים הנ"ל:
ועי' בתשובות חוט השני סי' ג' והובא בפ"ת לאהע"ז סי' נ' סקט"ז אודות שדכן שכ' לראובן שידוך עבור גיסתו האלמנה. והשיב לו ראובן ונגמר הענין. ואומר ראובן שהוא ג"כ שדכן כמוהו שהרי מעולם לא כתב אל האלמנה שום דבר אלא לו. יעו"ש מה שפסק בזה ומה שיצא לחלק:
כח בענין שיעור סכר השדכנות כתב בסוף ס' עט"צ בהעתקה מפנקס ארבע ארצות אות כ"א וז"ל שכר שדכנות מכל מאה מזומן או תכשיטין וכסף וזהב יתנו מהסך מאיזה צד היותר גדול ב"ז טו"ג מכל מאה (ר"ת ב' זהובים ט"ו גדולים והוא שני פראצענט ושלשה רבע פראצענט ממאה כנלפע"ד) ומספרים ומרגליות חובות כתבים וקרקעות יתנו החצי ומה שהוא יותר מעשרה פרסאות יתנו ב"ז מכל מאה עכ"ל ועיין בזה בפ"ת לאהע"ז סי' נ' סס"ק ט"ז. ועי' בדיני סרסור כלל ע"ב סי' ב' וסי' י"ז בשיעור השכר לפי המנהג: כט אם האפוטרופס של הכלה התחייב למכור קודם הנישואין הקרקעות וספרים. אם מחויבים לשלם מהם שכר שדכנות כמו ממזומן. עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ל':
ל מי שהבטיח לשדכן שכר שדכנות יותר הרבה מן הראוי לו לפי המנהג או התקנה דבר זה הוא פלוגתא בין גדולי האחרונים. דהנה הרמ"א בסי' כס"ד סעיף ז' פסק דאין לו אלא שכרו יעוי"ש בש"ך סקי"ד טלו.
ובקצוה"ח ובנה"מ שם. ובתשו' הב"ח בישינות חולק על הרמ"א. ופסק דחייב ליתן לו כל מה שהבטיחו. ועמש"ל בשם העט"צ דאפילו נתן ת"כ ליתן לו יותר פטור ועמ"ש דו"ז בקצוה"ח סימן הנ"ל סק"ד דבנתן ת"כ חייב לקיים כיון דמסלק טענת השטאה יעו"ש דברים ברורים בטעמם. שו"ר בס' נתיבות השלום סוף נתיב י"ז בהג"ה שכתב גם כן על העט"צ שלא הבין דבריו בזה ורימז לסי' ר"ט ורי"א. ר"ל ששם מבואר דשבועה מהני אף היכא דלא מהני הקנין כגון אסמכתא וכיוצא. ועיין בשו"ת פנמ"א ח"א סימן צ"ז שכ' דהעיקר כמו שפסק הרמ"א דאף אם הבטיח לו הרבה אין לו אלא שכרו כפי התקנה וסיים בנ"ד מ"מ נראה דאם נתן לו שט"ח או משכון יכול השדכן לומר קי"ל כהנך רבוותא דס"ל דאם הבטיחו יותר מחויב לקיים תנאו עכ"ד וצ"ע בדבריו מ"ש בנתן לו שט"ח דיכול לומר קי"ל ודו"ק. ועיין בש"ך שם סקט"ו ובנתה"מ שם שהכריעו דכל זה הוא רק במקום שיש קצבה לשכר השדכנות אבל במקום שאין קצבה צריך ליתן לו כל שכרו שפסק עמו יעו"ש ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג סי' פ"ב בהבטיח לו שדכנות יותר מהמגיע:
וע"ש בש"ך ובאחרונים לענין סרסור אם הבטיח לו יותר דדינו שוה לדין שדכן:
ועי' בשבות יעקב ח"ב סי' קנ"ז שהאריך והוכיח כהרמ"א וכתב דאף לדעתו הטעם בזה דאין להוציא מספק מיד המוחזק. ולכן אם תפס השדכן או שנתן לו משכון אין מוציאין מידו כמבואר בתשובת הרמ"א גופא. וע"ש באם נתן לו כת"י בקנין דמהני. ובנדון הנשאל שם בשכר סרסרות פסק דהיכא שהבטיח לו השכר עבור איזה השתדלות גדול כמו בנ"ד עבור להשתדל לו חזקת ישוב וכדומה לכ"ע נותן לו כל מה שפסק יעו"ש והובא קצת דבריו בנתה"ש:
ועי' בשו"ת דברי חיים ח"א חא"ע סי' פ"ד שהוכיח דבכל אלו ואף בטול דינר והעבירני על הגשר דאין לו אלא שכרו. מ"מ אם השליש לו השכר שהבטיחו זכה השליש עבורו ומחויב ליתן לו. ועי' בדיני סרסור כלל ע"ב בכל הדינים הנ"ל ועי' כאן סי' ל"ג בשליש:
שדכן אמר לראובן שאחרי שהוא עשיר קמצן יציע לפני בנו שידוך ולא יקח מצדו שכר שדכנות כלום. ואח"כ כשנתוועדו המחותנים אמר השדכן לראובן שאם לא יתן לו ק"ן זהובים שדכנות יקלקל השידוך. וראובן אמר לו שיתן לו ק' זהובים כפי המגיע לו ולא רצה השדכן ונשבעה אשת ראובן שאף שאין מגיע לו לפי המנהג רק ק' זהובים בכל זאת כיון שהוא עני תתן לו ק"ן זהובים ובעלה שמע ושתק. ועתה אחר התנאים אין ראובן רוצה ליתן לו כלום באמרו שהי' אנוס שלא יקלקל השידוך. עי' בתשובת מהרי"א הלוי בח"ב סי' קי"ז דטענת אונס אינה טענה כמ"ש בסמ"ע סוסי' רס"ד ועי' בסמ"ע סוסי' קפ"ה ומחויב ליתן לו ק' זהובים המגיע. אמנם הנ' זהובים פטור כמבואר ברמ"א סוסי' רס"ד דאף אם הבטיח לו יותר מן השכר המגיע אין לו אלא שכרו וע"ש בש"ך סקט"ו. ואף שיש חק הקדמונים שסוברים שמחויב ליתן כל מה שהבטיח מ"מ אין יכולים להוציא ממון מספק. וגם אין לחייבו עפי"מ שמבואר בחו"מ סי' רמ"ג סעיף ב' וסי' קכ"ה סעיף ה' וביו"ד סי' רנ"ח סעיף י"ב דאם המקבל עני חייב ליתן לו מדין נדר. דשם מיירי שהבטיח לו בתורת מתנה. משא"כ בנ"ד דהבטיח לו שכר פעולה ושדכנות ומטעם שנשבעה אשתו אף דשבועה מסלק טענת השטאה כמ"ש בקצוה"ח סי' רס"ד מ"מ אין השבועה חלה כלל כמ"ש בנוב"י מהד"ת בחיו"ד סי' קנ"ט ומ"מ נראה דנותנין לו פס"ד שהאשה תשלם לו כ' זהובים שכשתתאלמן ח"ו או תתגרש יעו"ש שהאריך:
לא ועי' בשו"ת פכמ"א ח"ב סי' ס"ג בשדכן ששידך בן פלוני ממקום פלוני לבת פלוני ממקום פלוני ובאחד מן המקומות היה תיקון ליתן מן מאה לנדן א' זהב שכר שדכנות. ובמקום השני היה המנהג ליתן יותר והשדכן תובע שכרו כפי מקום היוקר. עי' בפ"ת לאהע"ז סי' נ' סקט"ז שהעתיקו: לב אלמנה שנישאת והכניסה כל אשר לה לבעל והשדכן תובע ממנה שכר שדכנות והשיבה שאין לה במה לשלם. והבעל אומר להשדכן לאו בע"ד דידי את. עיין בזה בשו"ת עבודת הגרשוני סי' כ' והעתיקו בקיצור בפ"ת לאה"ע סי' וס"ק הנ"ל יעו"ש ת"ד:
לג בשעת הנישואין השלישו הנדן אצל השליש בשביל הזוג. ואח"כ אינה רוצה לדור עם בעלה והבעל אינו רוצה לגרש. ואבי הבת תובע שהשליש יחזור לו חצי מהנדן המושלש. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' שכ"ב שמחויב להחזיר דשליש הוי כמחזיק בעד שניהם ועי' כאן לעיל בסי' ל': לד אבי החתן ואבי הכלה השלישו שניהם ההתחייבות נדוניא ביד שליש. אבי החתן השליש ה' מאות זהובים מזומנים. ואבי הכלה השליש מטלטלים בסך תשעה מאות זהובים. ואח"ז נעשה השליש בורח. ובא אבי הכלה במרמה לאשת הבורח ונתן לה שט"ח על סך הט' מאות זהובים והוציא מתח"י המטלטלים הנ"ל. ועתה אבי הכלה טוען שמה שהוציא לעצמו גבה ואין לאבי החתן חלק בזה ושיחזור ויתן להחתן ההתחייבות ה' מאות זהובים. עי' בשו"ת ר"ח כהן חח"מ סי' ט' שפסק שהדין עם אבי החתן ופטור והטעם הוא שמאותה שעה שסילקו שני הצדדים ליד השליש מיד זכו הזוג במה שהשלישו אבותיהם וכל השלישות שייך להזוג. א"כ המטלטלים שהוציא אבי הכלה שייך להזוג וכן ההפסד מה' מאות זהובים חל על הזוג ונסתחפה שדהם ואבי החתן כבר יצא ידי חובתו וא"צ לחזור וליתן שנית התחייבות שלו והשידוך קיים. וגם מעסק שט"ח שנתן אבי הכלה לאשת השליש נלפע"ד שאין בו שעבוד לענין שיגבו שאר הבע"ח של הבורח כיון שידוע שהשט"ח ניתן רק להוציא את המטלטלים שהשליש עכת"ד. והנה מה שכתב הגאון הנ"ל בפשיטות דמיד שהשלישו זכו הזוג לכאורה הדבר תלוי בפלוגתת התה"ד והמרדכי שהובא ברמ"א אהע"ז סי' נ"ג סעיף ג' יעו"ש בח"מ וב"ש ובפ"ת ס"ק ה'. ועי' בשו"ת זכרון יוסף חחו"מ סי' א' רמזתיו לעיל דין ח' באבי הכלה שהלך עם החתן והשליש הנדוניא ברצון החתן אצל השליש ואח"כ נאנס הנדוניא מיד השליש ותובע החתן מאבי הכלה שיסלק לו התחייבות הנדוניא שלו פעם שנית. והסכים הגאון המשיב לדעת השואל שאבי הכלה חייב מטעם שעדיין לא זכה בהם החתן ואף להסוברים שם באעה"ז סי' כ"ג דזכה החתן במה שהגיע להשליש היינו דוקא התם דכבר כנסה בחופה משא"כ בנ"ד קודם שכנסה ודאי דלא זכה החתן במה שהשליש ומחויב ליתן לבתו נדן אחר קודם החופה. וגדולה מזה כ"ל להמחבר שאפילו אם היה אבי הכלה משליש הנדוניא שלו אצל החתן עצמו בתורת פקדון עד שעת הנישואין ולזכות בה אחר החופה וקודם החתונה נאנס ממנו הנדוניא לא היה החתן מפסיד כלום והיה חמיו מחויב ליתן לבתו נדוניא אחרת וראיה לזה משבועות דף מ"א ע"ב ההוא דאמר לחברי' כי פרעת לי וכו'. וכ"כ הב"ח בסי' ע' והסמ"ע שם ס"ק י"ח והש"ך ס"ק כ"ב בהדיא כלל העולה שאבי הכלה מחויב לחזור וליתן לבתו נדן אחר כפי הסך שנכתב בהתנאים ראשונים עכת"ד. אשר ע"כ דברי ר"ח כהן צ"ע לדינא: