דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל קה
שכירות בהמה. ומטלטלים ועגלן:
א מי ששכר מחברו עגלה וסוסים שיסע עמו למקום פלוני והתפשרו עצמם. וכשבא ליסע חזר העגלן מהשכירות. ראיתי להעתיק בזה דינים היוצאים להלכה משו"ת הר הכרמל חחו"מ סימן יו"ד והוא:
א אם לא נעשה השכירות בקנין אג"ס ולא קנין כסף ועדיין לא התחיל במלאכה ולא משך השוכר הסוסים או כלי הסוסים וכלי העגלה. ואינו דבר האבוד. ודאי יכול העגלן לחזור בו ואין חילוק בין פועל לקבלן. ובין שכיר יום לשכיר חודש ושנה כמ"ש הריב"ש סי' תע"ו ועיין בחו"מ ססי' שט"ו בסמ"ע בהג"ה:
ב אבל בנתן להעגלן כסף לשם קנין אפילו רק פרוטה רק שנתנה דוקא בתורת קנין גמור ולא בתורת ערבון. אז אין אחד מהם יכול לחזור בו. ואם לא התנה עמו בתורת קנין רק נתן לו כסף סתם. אזי העגלן יכול לומר קי"ל כדעת רש"י דשכירות אינו נקנה בכסף רק לענין מי שפרע:
ג ואם החזיק בעה"ב ומשך לשם קנין אחד מכלי העגלה והסוסים או שמשך סוס אחד נמי מהני לקנין ואינו יכול לחזור. עי' סי' של"ג ס"א בהג"ה וסי' ר"כ סעיף ג':
ד וכל זה אם אינו דבר האבוד. אבל בדבר האבוד כמו הנוסעים על הירי"ד וכיוצא בזה. שוכר עליהם או מטען. ואם אינו מוצא אחר לשכור וגם לא מועיל הטעאה. אז צריך העגלן לשלם לו כל ההפסד עי' בסימן של"ג סעיף ה' וא"ו זיי"ן ובהג"ה ססעי' וא"ו ובש"ך שם. וכ"כ באס"ז פ' א"נ בשם הראב"ד דאם נתן לו יין להוליך מעל השוק ולא הוליך חייב לשלם מה שהפסיד באותו יום השוק שאותו יום אין לו תשלומין ביום שוק אחר עכ"ל שם:
ה מיהו בשכר את העגלן לימים או לשבוע דדין פועל יש לו ולא קבלן. אז יכול העגלן לומר העגלה והסוסים אמסור לך אבל אני לא אהיה פועל אצלך ליסע עמך כי פיעל חוזר באמצע היום. ואז הבעה"ב מנכה לו כפי הראוי לשכירות פועל בעד הנסיעה עם העגלה. מיהו י"ל בדבר האבוד ופסידא אינו יכול לחזור בו אף מן הנסיעה. והיינו דיכול לכופו שישכור לו פועל אחר. ואם אינו רוצה. שוכר הוא עליו או מנעו ואם אינו מוצא לשכור ונתבטל הענין עי"ז. צריך לשלם לו כל ההפסד. דנהי דא"י לכופו לעשות מלאכתו להיות כעבד. מ"מ צריך להכשיר נזקו זאת תורת העולה מתשובה הנ"ל, יעו"ש הדברים באורך:
ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב בערך ערבון במי ששכר סוס מחברו לרכוב עליו לירי"ד. ונתן לו מקצת השכירות. ואח"כ חזר בו המשכיר. וכתב דכיון דמטלטלים אינם נקנים בכסף. הדין דצריך המשכיר לקבל מי שפרע. ואם יש מנהג לקנות בכסף לגמרי אז אין המשכיר יכול לחזור בו עכ"ד: ב אחד שכר סוס ממי שדרכו להשכיר בעד א' זהב לכל יום. ושכרו לרכוב עליו מהלך שני ימים למקום פלוני. ושכרו ליתן לו שכירות על עשרה ימים פן יתעכב שם. ואירע שנפל למשכב ונתעכב שם עשרים יום. ועתה תובע המשכיר עשרים זהובים. עי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קע"ו שפסק דזה דומה לבבא דרישא המבואר בסי' ש"י סעיף ג' דאם שכרה לימים צריך לשלם לו שכר כל יום ויום. ואע"ג דבנ"ד אמר לו שהוא שוכר לרכוב עליו מקום מהלך שני ימים. מ"מ כיון ששכר על עשרה ימים פן יתעכב שם יותר. ודאי דהוה כשכרו לימים. ותו דלא דעי כלל לנדון דהתם דמיירי דנתעכב מחמת שנתגדל הנהר והי' האונס עליו ועל הסוס שלא יכול לבוא לביתו. אבל בנ"ד שהאונס היה רק על השוכר שחלה הלא היה יכול לשלוח הסוס לביתו ע"י איש נאמן והוא עיכב הסוס לטובתו לרכוב עליו לביתו ודאי דצריך לשלם אף אם לא היה שכרו לימים רק למקום פלוני. ומ"מ אינו משלם לו בעד הימים שנתעכב רק כפועל בטל כמ"ש שם הסמ"ע בס"ק י"א. אולם אם תפס המשכיר משל השוכר נראה דאפילו בבבא תניינא שמבואר שם בש"ע בשכרו למקום פלוני דפטור השוכר מ"מ אין מוציאין מהמשכיר כיון דכל הטעם הוא משום דהפועל שבא להוציא הו"ל להתנות פן יארע אונס כמבואר שם בסמ"ע ס"ק י"ב ובסי' של"ד ממילא היכא שהמשכיר הוא מוחזק הוא פסידא דשוכר כנ"ל פשוט וברור דלא כהרב חוות יאיר סי' קנ"א שפסק דהוא פסידא דמשכיר אף בנדון דידי' שתפס המשכיר ודימה בזה דמיונות רחוקות עכת"ד השבו"י. וגם דו"ז בסי' הנ"ל ס"ק א' הביא באורך דברי הרב חוו"י. ודחה כל דבריו והעלה בנדון החוו"י שנתעכב ע"י עלילה דדמי לבבא תנינא דשם דאם שניהם לא ידעו מהאונס שהוא פסידא דמשכיר יעו"ש. והמעיין שם בעובדא הנשאל יראה דהוא דמי ממש לעובדא דשבו"י שהיה מהלך ג' ימים ושכרו על ח' ימים. וגם האונס היה רק על השוכר והיה יכול לשלוח הסוס לביתו וגדולה מזה מבואר בהשאלה שהמשכיר שלח שליח מיוחד אחר הסוס ולא שלח הסוס. ומ"מ נראה מדברי דו"ז שדימה הדבר לבבא תניינא ולא לבבא דשכרו לימים. ובאמת חילוק השבו"י שחילק בין אונס דשוכר לאונס הסוס נלפע"ד נכון מאוד וצ"ע:
ועי' בנוב"י מהד"ת סי' נ"ו שנשאל בנדון זה המבואר שם בש"ע בבבא תניינא שעיכבו הנהר והוי עובדא שהשוכר ידע שדרך הנהר להתגדל והמשכיר לא ידע שמבואר הדין שהמשכיר חייב לשלם כל הימים אף שלא שכרה לימים והקשה בזה מסימן ש"ז סעיף ואיו ושם בש"ך ס"ק ה' בשם מהרש"ל דאם סגר בהמת חברו פטור מלשלם דאין שבת בבהמה א"כ למה יתחייב המשכיר לשלם בעד העכבה הלא הוי רק שבת ותירץ דשאני היכא שהבהמה בא לידו בתורת שכירות שכל זמן שלא החזירה למרא קמא עדיין היא מושכרת בידו ע"כ חייב לשלם. ואף שגם במחבר סי' ש"ז מיירי בשכרה התם מיירי שהחזירה לבעליו אחר כלות השכירות אלא שנולדה בה מכה שאינה יכולה לעשות מלאכה בבית המשכיר. וכיון שיצאה מרשות השוכר וכלתה שכירותו וצריכים אנו לחייבו מטעם שבת. בזה אמרינן אין שבת בבהמה עכת"ד. ועיי"ש בנוב"י סי' נ"ז שתירץ הקושיא הנ"ל באופן אחר שיוצא מדבריו דין חדש. אבל העיקר כדבריו הראשונים שהבאתי. ומדבריו שם נראה שהתשובה האחרת כתב בילדותו אשר בעצמו חזר בו אח"כ יעו"ש וגם מן האחרונים שהבאתי מבואר יוצא שלא פירשו דברי הש"ע כדבריו השניים:
ג השואל או שוכר בהמה והוכחשה מאלי' או כחשה בידים כחשה דהדרא אם צריך לשלם. עי' בסמ"ע וש"ך סי' ש"ז סעיף וא"ו וסימן ש"מ סעיף ב'.
ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' רפ"ח שנעלם מהם ש"ס ערוך ביבמות דף ס"ו דפטור אף בשואל. ועיי"ש תשובה ארוכה בזה. ועי' בטו"ז לחו"מ סי' שס"ג מ"ש בדין זה:
ד שמעון שכר סוס מראובן. ושכר ג"כ אביו של ראובן להורות לו הדרך. ובשעת השכירות אמר ראובן שלכך מזלזל בשכירות לפי שאביו הולך עמו וישגיח על הסוס. ובחזרתו נעשה הסוס פסח קצת ורצה להניחו בדרך. ואמר לו אביו של ראובן שירכב על הסוס לביתו כי לא יזיק לו מאומה. ויהי כאשר בא לביתו חלה הסוס מאוד. ותובע בעל הסוס שפשע שלא היה לו לרכוב עליו אחר שנעשה פסח. עיין בשבות יעקב ח"ב סי' קע"ז שכתב דלכאורה הוה פושע כמבואר בחו"מ סי' ש"ו סעיף ג' בהג"ה ובסמ"ע שם סק"ז. ואין לומר דהוי פשיעה בבעלים מצד אביו שהוי שלוחו של בעל הסוס. דהרי בנ"ד לא היה אביו שלוחו רק שהשוכר שכרו להורות לו הדרך אולם יש לזכותו מצד אחר כוון שאמר המשכיר שלכך הוא מזלזל בשכירות לפי שאביו ישגיח על הסוס הרי שסמיכתו בכל כחו היה על אביו כי סתם אב חס ומרחם על ממון בנו. וכיון שאביו צוה אלו לרכוב על הסוס והיה חס על בנו שאם יניח את הסוס בדרך שירבה עליו ההוצאות הרי שהשוכר לא פשע כלל ופטור עכת"ד. ולפע"ד צ"ע לדינא. כיון שלא היה זה תנאי התלוי בו גוף השכירות י"ל דלפטומי מילי קאמר לי' כדי להוזיל בעיני השוכר שיווי השכירות ושהוא משכיר לו בזול משום אביו או כדי שלא ישכור איש אחר. ואין הוכחה מזה שסמיכתו היה על אביו באופן לפטור את השוכר מפשיעה וצ"ע:
בדין המבואר בחו"מ סי' ש"מ סעיף ז' דאם אמר השואל להמשאיל הכישה במקל והיא תבע מאליה ועשה כן המשאיל אין השואל חייב בה עד שתכנס לרשותו וע"ש בסמ"ע וש"ך. עי' בספר משפ"ש להגאון אבדק"ק בערזאן נ"י בסי' ר' סעיף י"ב שהביא בשם הק"ע על הירושלמי שתמה על הפוסקים בזה דבירושלמי פ"ז דעירובין ה"ל וא"ו מפורש דחייב ותימה על האחרונים שלא הביאו את הירושלמי בזה. וע"ש במשפ"ש מה שציין בזה:
ה ראובן השכיר סוס לשמעון לילך לירי"ד ונחלה הסוס בירי"ד. והוכרח שמעון לשכור לו סוס אחר לחזור לביתו וגם הוציא הוצאות לרפאות הסוס. וגם לשכיר איש שיוליך הסוס לביתו. ובא הסוס בחצי הדרך ולא יוכל עוד להלוך והניח הסוס בכפר אחד. ועתה ראובן תובע משמעון שיביא לו סוסו ושיתן לו השכירות באמרו שהתרה בו שהסוס הוא רך בשנים ואינו יכול לסבול משא ורוצה שישבע שמעון אם לא הטעינו במשא. ושמעון מכחישו שלא התרה בו וגם שלא הטעינו ורוצה לנכות מהשכירות מה ששילם בעד סוס לביתו וגם הוצאות הרפואה ותשלומי האיש המוליך הסוס. וגם המזונות. עי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שכירות מה שהעלה בזה. וע"ש לפנ"ז נדון דומה להנ"ל:
ו וע"ש בזכל"א חו"מ ח"ג ערך שוכר שנסתפק בשוכר שחייב לשלם בעד הבהמה מכח שפשע בה או נגנבה אם חייב לשלם גם דמי השכירות וכתב וז"ל לכאורה נראה דודאי צריך לשלם גם דמי השכירות אלא דכעת לא ראיתי הדבר מפורש ועמ"ש בספרי וכו' עכ"ל:
ועי' בבית אפרים סי' מ"ה וסי' מ"ו שנשאל באחד ששכר סוסים מחברו להוליך משאוי. והוסיף עליהם המשאוי וחלה לו סוס אחד ומכרו השוכר בדרך. ועתה המשכיר תובע דמי שווי' של הסוס וגם השכירות שקצב לו. והשוכר טוען כיון שמשלם לו בעד הסוס א"צ ליתן לו השכירות והעלה דחייב לשלם גם השכירות שקצב. רק ינכה מן דמי הסוס כמה היה ראוי לפחות הסוס משווי' מחמת דרך ועשאוי וכזה שהתנה עם המשכיר שהרי בעבור הפחת הזה קצב לו השכירות. והמותר ישלם לו עכת"ד. ועיין בזה בקצוה"ח ובנתיבות סי' ש"ט סק"א:
ז איש אחד שאל מאוהבו שיתן לו סוסו לטעון עליו קצת משוי ונתן לו הסוס ולא דברו כלום מתשלומין ועבר זמן ולא ביקש ממנו שום שכר. ואח"ז שאל ממנו שכר. וזה משיב דודאי מחל לו השכר מדלא שאל ממנו כ"כ זמן עיין בדיני פועל כלל פ"ב סי' ט"ז: