דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל קד
שכירות קרקעות ובתים:
א אחד היה חייב לחברו מנה ודחקו לפרוע.
ונתן לו הלוה כתב שאם לא יפרע לו עד ר"ח אלול אזי הבית שלו מושכר לו מעכשיו על שני שנים. ועבר הזמן ולא פרע אם קנה הבית לשכירות או הוי אסמכתא. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סימן קנ"ח:
ב ראובן שכר בית משמעון וגם קנה ממנו תבואה. ונתן לו על שניהם ערבון כסף וכעת רוצה לחזור בו באמרו כיון שמעות אינן קונות במטלטלים שוב בטל גם לענין הבית. דהוי כקני את וחמור. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' צ"ו דלא בטל המקח לענין הבית. משום דמן התורה מעות קונות אף במטלטלים וכמ"ש הבית שמואל בסי' ל"א ס"ק י"ז באמר את ופרתך קנוים לי בשתי פרוטות:
ג אם השכיר בית או קרקע להמלוה בעד החוב שהוא חייב לו. דמבואר הפלוגתא בחו"מ דמלוה לא הוי דינו ככסף. איך הדין אם השכיר לו בעד חוב שדינו כפקדון או שהיה לו אצל המשכיר מעות שותפות אי דינם כמלוה עי' בכלל פ"ט סי' ט"ז:
ד שכירות קרקע בשטר אינו קונה רק אם המשכיר כתב שטר ללוקח שדי או ביתי שכורה לך. אבל אם הלוקח כתב שדך שכורה לי אינו קונה עי' בדיני קנין קרקע כלל פ"ט סימן י"ג ומבואר בחו"מ סי' ק"צ ס"א בהג"ה. וסי' קצ"ה ס"ט שדין שכירות קרקע שוה בכל קניניו למכירת קרקע יעו"ש:
ה שכירות קרקע אם נקנה אף בשוה כסף או בכסף דוקא. עי' בדיני קנין קרקע כלל פ"ט סי' ט"ו:
ו שכירות קרקע אם נקנה בכסף לעכו"ם מישראל כמו דקונה ישראל מעכו"ם לדעת הרמ"א בסי' קצ"ד סעיף א' והטו"ז שם חולק על הרמ"א אף בישראל מעכו"ם. עי' במקו"ח סי' תמ"ח שכתב בפשיטות דאף עכו"ם קונה. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ב סי' ס"ג שכתב סברות לחלק ועיי"ש בסי' ע"ו ובח"ג סי' יו"ד בד"ה והנ"ה בשנ"ת תרי"ז:
ז מי שדר בבית חברו בשכירות על שנה ובאמצע השנה השכיר לו המשכיר עוד על שנה אחת לאחר כלות שנה זו בדיבור בעלמא. אם יכולים לחזור בהם קודם התחלת שנה שניה שהשכיר לו. ראיתי בשו"ת מהר"ם מינץ אמצע סי' ל"ט שפסק דיכולים לחזור בהם. דמה שדר בה עתה ונועל ופותח לא הוי חזקה לשנה האחרת כיון דבלא זה ג"כ היה לו רשות לעשות כל אלה מחמת שכירות שנה הראשונה. ולא מהני עד שיעשה קנין חדש וגדולה מזה הביא בשם ראבי"ה על אחד ששכר בית מראובן לדור בו מפסח הבא. ונכנס לבית קודם פורים ברשות המשכיר ולא אמר לו קני מעכשיו בחזקה זו. דיכול לחזור בו קודם פסח עכ"ד. וראבי"ה הזה הובא גם בסמ"ע סי' שט"ו ס"ק א' בהג"ה. וכן פסק ברדב"ז ח"ג סי' קכ"ב לענין אם מכר הבית להשוכר בתוך זמן השכירות דאפילו אמר לו לך חזק וקני לא מהני לקנין כיון דלא עשה שום חזקה חדשה דבלא דבריו ג"כ היה דר ונועל ופותח. אולם אם עשה מעשה חדשה שאין דרך השוכר לעשות זאת בלי רשות המשכיר כגון שגדר ופרץ וכדומה והמוכר ראה. או שאמר בפירוש הריני נועל את הפתח כדי לקנות בחזקה זו ודאי דקנה עכת"ד שם:
אולם הרב מחנה אפרים בהלכות שכירות סי' י"ג העיר ג"כ בדין זה שהבאתי בשם מהר"ם מינץ לענין שכירות ולא ראה דבריו והביא ע"ז דברי הרדב"ז הנ"ל לענין מכירה והשיג עליו ופסק דגם הנעילה ופתיחה הוי חזקה וא"צ קנין חדש בין במכירה בין בשכירות יעו"ש ראייתו ועי' בשו"ת בית יהודה להגאון מו"ה יהודה עייאיש זצללה"ה בסוף הספר במנהגי שכירות סי' ה' שכתב שמצד הדין אינו מוכרח אם מהני השכירות לשנה השניה בדיבור בעלמא אך המנהג דאינו יכול לחזור כיון שהוא מוחזק בבית עכ"ד וצ"ע ועי' בב' דינים הנ"ל בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג אמצע סי' י"ב ובתשו' בית שלמה חחו"מ סימן קט"ו ושם בהגהות בנו אות ה' ובפ"ת בסוף החו"מ בנחלת צבי רסי' קצ"ב:
ח אחד כתב שטר לחברו שהשכיר לו חנותו בקנין אג"ס וישלם שכירות החנות כפי שיתנו לו אחרים. אם מהני הקנין מחמת שלא היה פסיקת דמים על השכירות. עי' בשו"ת טור האבן סימן ל"ז שפסק דקנה דהוי כמו שאמר אשלם לך כדשיימו בי' תלתא דקנה כמבואר בחו"מ סי' ר"ו ומחויב לשלם לו כאשר שוה השכירות:
ט וע"ש עוד דהוי עובדא שהשכיר לו החנות בעוד שהיתה מושכרת לאיש אחר על אחר כלות זמן הראשון ומבואר בשו"ת בית יעקב סי' צ' דלא נקנה השכירות כיון דהוי עתה דבר שאינו ברשותו והרב המחבר השיג עליו והאריך להוכיח דיכול להשכיר על אחר זמן הראשין יעו"ש. ובאמת כן מבואר בש"ך סי' שי"ב ס"ק ג' בשם המבי"ט ויעו"ש בנתה"מ ס"ק א' ובסי' רי"א ס"ק ה' באורך:
ועתה מקרוב נדפס ספר ערד שי על החו"מ וראיתי שם בסי' שי"ב סעיף א' בד"ה שישלים זמנו שהביא דברי הש"ך בשם המבי"ט ודחה ראיות המבי"ט דשאני מכירה כיון שהגוף של המשכיר מהני מכירתו. אבל לא להשכיר הגוף לפירות כל זמן שהוא מושכר לאחר אף אלאחר זמנו דהוי דבר שאינו ברשותו. ובזה דחה גם ראיית הנתיבות מכתובות דף נ"ט. ובמשל"מ פ"ד מהלכות אישות (הובא בנתיבות סימן רי"א ס"ק ה') הביא מחלוקת רש"י ותוספת אי מחוסר זמן הוי דבר שלא בא לעולם. אך כיון שנהגו להשכיר לאחר קודם שכלה זמן שכירות הראשון מועיל משום קנין סטימתא. וכבר בררתי לעיל סי' ר"א דסטימתא מועיל בדשלב"ל להיות חיוב ולא קנין בגוף הדבר. וכיון שיש כאן מחלוקת אי חשוב דשלב"ל מחמת דזמן ממילא קאתי. לכן נלפע"ד וכו' עכת"ד. יעו"ש שהכריע חילוקי דינים בזה מכח ספיקא דדינא הנ"ל אי מחוסר זמן דממילא קאתי הוי דשלב"ל. והנה מ"ש לדחות ראיית הנתיבות מכתובות כיון דשם הגוף הוא של המשכיר מהני מכירה. וממילא כיון שקנה הגוף יהיו הפירות שלו אחר כלות זמן השכירות. אבל להשכיר הגוף לפירות אינו שלו כיון דשכור לאחר הגוף לפירות והוי דבר שאינו ברשותו עכ"ל. הדחיה ההוא כתוב בפ"ת סי' שט"ו ס"ק א' על ראיות העט"צ מהב"ח בדיני מצרנות וכתב שם אמנם הראיה שהביא מרמ"א סי' רי"א סעיף א' הוא ראיה חזקה וכמ"ש בנתיבות (סי' רי"א סק"ה) ור"ל דהרי שם ברמ"א באמר שדה זו שאני אירש מאבא מכור לך קנה והרי שם גוף השדה אינו של המוכר כי הגוף הוא של אביו כל ימי חייו ואין להבן שום חלק בהשדה ומ"מ מהני מכירתו אלאחר זמן מיתת אביו שיירשו. מטעם שכתבו שם הסמ"ע והש"ך מטעם דירושה ממילא קאתי לא חשבינן לי' כולי האי דשלב"ל. וכן הוא לשון הרא"ש פ' מי שהיה נשוי. ומכ"ש במחוסר זמן דזמן ממילא קאתי. ואפילו החולקים בירושה מודים בזמן כמ"ש הנתיבות שם. ומ"ש בערך שי בשם המשל"מ דהא דמחוסר זמן אי הוי דשלב"ל תלוי בפלוגתת רש"י ותוספת ע"כ הוי ספיקא דדינא. וע"ז בנה יסודו לחדש חילוקי דינים שלו.
הנך רואה בנתיבות הנ"ל שכתב דמחוסר זמן הכל מודים דלא הוי דשלב"ל ושכ"כ המשל"מ פ"ד מהלכות אישות (הוא בהלכה ז') מבואר מדבריו דכן פסק המשל"מ דלא כמ"ש הע"ש. ועיינתי במשל"מ איברא שבתחלת דבריו כתב שדין זה תלוי בפי' רש"י ותוספת אמנם בסוף דבריו האריך להביא ראיות מהש"ס ופסק לדינא דמחוסר זמן לא הוי דבר שלא בא לעולם רק במחוסר מעשה. וכ"מ במשל"מ פ"א מהלכות מכירה הלכה ח' (והובא בקצוה"ח סי' רט"ז סק"ב) שכתב וז"ל שמעתי שחכמי הדור שלפני נסתפקו במשכיר בית לזמן קצוב ואח"כ רצה להשכירה או למוכרה לאיש אחר אלאחר שיכלה הזמן הראשון אי מהני לשוכר השני קנין חזקה דנעל גדר ופרץ כיון שזו הבית קנויה לשוכר הראשון לכל תשמישיה וכו'. ושמעתי שנחלקו בזה חכמי הדור עכ"ל הרי שהיה פשוט לחכמי הדור שכל הקנינים מועילים אף בתוך זמן שכירות הראשון שיקנה השני רק בחזקה דנעל וגדר ופרץ נחלקו כיון שכל התשמישים קנוים לשוכר הראשון מה מהני תשמישי השוכר השני בדבר שאינו שלו. והמשלמ"ל לא הכריע ולא כתב כלום דעתו. הרי מוכח דגם אצלו פשיטא לי' דקנין אחר מועיל בלי ספק והובא גם בפ"ת ס"ק הנ"ל. שו"ר דלפי שעה אשתמיט לי' להנתיבות שהביא ראיה לדין המשכיר בתוך זמן שכירות הראשון דמהני מהמשל"מ הנ"ל בפ"ד מהלכות אישות ששם פסק המשל"מ דין הנ"ל אקטן שקידש אשה אלאחר שיגדל דמחוסר זמן לא הוי דבר שלא בא לעולם. ולא היה לו להנתיבות להביא ממרחק לחמו שדין של המשכיר הנ"ל ממש מבואר במשל"מ פ"ו מהלכות שכירות הלכה ט' וז"ל מהריט"ץ סי' פ"ט נסתפק בראובן שהשכיר ביתו לזמן שנה אחת אם יכול להשכירה לאחר בתוך הזמן ולומר לו הרי ביתי שכורה לך אחר שישלים השוכר שכירתו משום דהוי דבר שאינו ברשותו. ולבסוף העלה דיכול להשכירה וכ"כ המבי"ט ח"א סי' שמ"ו יעו"ש. ולדידי הדבר פשוט ולא ניתן לכתוב וראיה מהירושלמי הזה דקאמר דהמקח קיים, ובכתובות פרק אעפ"י דף נ"ט אמרינן האומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה עכ"ל המשל"מ הרי דפשיטא לי' להמשל"מ דין הנ"ל עד שלא ניתן לכתוב וגם הביא מכתובות ראיה זו ממש שהביא הנתיבות ואשתמיט להו להנתיבות ופ"ת וס' ערך שי דברי המשל"מ הללו עכ"פ הנך רואה שנסתר היסוד של ס' הערך שי שבנה עפ"י המשל"מ שהוא ספיקא דדינא אם מחוסר זמן הוי דבר שלב"ל כי מבואר דעת המשל"מ לפשיטות ודאי דלא הוי דשלב"ל. וכיון שנסתר היסוד נסתר הבנין. ולפענ"ד אחרי שהמבי"ט והש"ך והמשלמ"ל ומהריט"ץ וגדולי האחרונים דו"ז הקצוה"ח והנתיבות וכן חכמי הדור שהביא המשל"מ דעתם שהשכירות בתוך הזמן מהני מטעם דלא הוי דשלב"ל ולא מטעם קנין סטימתא כדאים הם לפסוק כמותם. ומלבד זה מה שהעלה בע"ש לחדש דקנין סטימתא בדשלב"ל מהני רק מצד חיוב גופו ולא הוי קנין בנה על יסוד חלש מאוד כאשר יראה המעיין שם בסי' ר"א ואכמ"ל. שו"ר להגאון בעהמ"ח תשו' זרע יעקב שהרבה בראיות מהש"ס ושכ"כ בכנסה"ג סי' שי"ב בשם מהרש"ל ובשם כמה אחרונים דהקנין חל בתוך זמנו של ראשון לכשיכלה זמנו וזה מקרוב נדפס שו"ת בית שלמה מגיסי הגאון אב"ד דק"ק סקאלא זללה"ה וראיתי בחחו"מ סי' נ"א וסי' קי"ז שהאריך ופסק לדינא שאף אם השכיר להשני ואמר מעכשיו אלאחר שיכלה שכירות הראשון מ"מ חל שכירות השני ומשיג שם על הנתיבות ועי' במחנה אפרים הלכות שכירות סי' י"ג:
י מי שהשכיר לחבירו בית בקנין המועיל. ואח"כ מחלו זה לזה השכירות אם יכולים לחזור מהם מהמחילה להחזיק בהקנין. כתב בסמ"ע סי' שט"ו ס"ק א' בהג"ה בשם הריב"ש סי' תק"י דלא מהני המחילה עד שיחזור ויקנה המשכיר מהשוכר באחד מדרכי הקנינים כמבואר ברסי' קפ"ט לענין מו"מ. ועי' מהראנ"ח סי' ל"ח שכתב דנגד המשכיר מהני המחילה אף אם מחל בלא קנין. אבל השוכר אם מחל בלא קנין יכול לחזור בו. וכ"כ מהרשד"ם חו"מ סימן קע"ה רמ"ה ר"ס. ולמד כן מתשובת הריב"ש הנ"ל הביאה הב"י על הטור סימן שי"ב מח"ו ג'. וכן חילק במהרי"ט צהלון סי' פ"ט בין משכיר לשוכר דאם השוכר מחל בלא קנין יכול לחזור בו. ועי' בשו"ת תורת חסד סי' רנ"ח שנשאל ג"כ בשוכר שהבטיח להמשכיר בפני עדים שהוא מוחל לו כל זכות שיש לו בהבית ושיריק לו הבית עד שמנה ימים כי כן בקשו המשכיר ואח"כ נתחרט השוכר ואינו רוצה לצאת מהבית. ופסק גם כן דהדין עם השוכר שיכול לחזור בו כיון שלא היה קנין ושכ"כ הרב תה"ד סי' שי"א. ועי' עדות ביעקב סי' ע"ה. וראיתי בספר שער משפט סי' שט"ו ס"ק א' שהוכיח דכיון דאף להפוסקים דשכירות ליומא ממכר הוא. אינו ממכר רק לענין תשמיש השכירות אבל לא בגוף הקרקע כמ"ש הש"ך בסימן שי"ג. ובדבר שאין לו בו אלא תשמיש מהני מחילה וסיים בצ"ע לדינא. ואין ספיקו מוציא מידי ודאי כל הגאונים הנ"ל. שו"ר בבאה"ט סי' שי"ב ס"ק א' שהביא מהרשד"ם ומהריט"ץ וציין למהרי"ט סי' קי"ח וראיתי שם בד"ה ועוד נראה שדעתו דאם אמר המשכיר להשוכר הריק לי ביתי והפטר מהשכירות יכול המשכיר לחזור בו כל זמן שלא הריק השוכר את הבית דאמרינן שכוונתו היה שכשיריק הבית אז יהא פטור ולא מעכשיו וכל זמן שלא הריק יכול לחזור בו.
וכן בקרע כסותי (בחו"מ סי' ש"פ) כל זמן שלא קרע יכול לחזור ולומר שלא יקרע. ועי' במחנ"א הלכות שכירות סי' ט'. שו"ר שדו"ז בקצוה"ח סי' שט"ז סק"ג הביא דברי המהרי"ט ושכ"כ המשל"מ בשם הד"נ ודעת הקצוה"ח לפסוק כוותם יעו"ש עוד טעם שכתב:
ועי' במחנה אפרים ה' שכירות סי' הנ"ל שכתב באם נמלך השוכר אחר שכבר החזיק בהבית ואמר להמשכיר איני רוצה בהבית ומסתלק עצמי ממנה ופסק דאף דלשון מחילה לא מהני. אבל לשון סילוק מהני כיון שגוף הבית למשכיר ואין להשוכר זכות רק קנין פירות לדור בזה מהני סילוק עכת"ד.
הרי דגם הוא ירד לסברת השער משפט הנ"ל. ומ"מ מודה דלשון מחילה לא מהני:
והיכא שאמר לו המשכיר להשוכר מתוך טמא כעס ומריבה תריק לי ביתי. אם יכול המשכיר לחזור בו להחזיק בהשכירות. העלה במהרי"ט סי' קי"ח שיכול לחזור בו מתרי טעמי חדא שלא פירש שפטרו מהשכירות ועוד שהיה מחמת כעס והאריך בזה. ועיין בתשו' דרכי נועם סי' ג' ד':
יא ראובן השכיר לשמעון רחיים לשנה בעד מנה ושילם לו שמעון בעד הקווארטי"ל הראשון חלק רביעית מהמנה. ובסוף הקווארטיל הנ"ל חזר בו שמעון מהשכירות באופן שזכה בטענתו עפ"י ד"ת שיכול לחזור בו. ועתה תובע ראובן שיוסיף לו בדמים בעד הקווארטיל הראשון בי הכל יודעים שהוא שוה יותר מכל הקווארטלין האחרונים כי התבואה היה אז ביוקר עי' בדיני פרעון כלל פ"ג סי' י"ג:
יב מי שהשכיר בית בי"ב דינרין לשנה לפרוע דינר בכל חודש. והשוכר עני ואין סיפוק בידו כדי לפרוע מה שעבר ומה שעתיד לבוא כתב הרימ"ט ח"א סי' קי"ג והובא בבני חיי חו"מ סי' שי"ב בהגה"ט אות ג' שהדבר פשוט דמצי המשכיר לסלק אותו מביתו תוך זמנו שלא השכיר לו אלא ע"מ שישלם לו חודש בחדשו יעו"ש:
אחד שכר מחבירו חנות על שלשה שנים בעד כ' זהובים לכל שנה. והתחלת השנה הוא מר"ח אייר ששם הוא ר"ה לשכירות הבתים. והשוכר התחייב עצמו לשלם בכל התחלת השנה השכירות מקודם בעד כל השנה. ועתה באמצע שנה השנית רוצה המשכיר להשכיר החנות לאיש אחר. בטענתו שהתנה עם השוכר בשעת השכירות שיתן לו הסוחר אדראהן עשרה זהובים ד' חדשים קודם התחלת שנה השנית על דמי השכירות. וכן יהיה קודם השנה השלישית. וטוען שהשוכר עבר על התנאי שלא נתן לו קודם השנה השנית. ע"כ אף אם יתן לו השוכר עתה הסך הנ"ל לערבון על השנה השלישית שיש עוד יותר מד' חדשים עד התחלת השנה. מ"מ כבר נתבטל השכירות במה שעבר על התנאי קודם השנה השני' והשוכר מכחיש התנאי. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' קט"ו שחקר מקודם מצד פלוגתא דרבוותא אם בד"מ צריך ג"כ כל דיני תנאי והוא ספיקא דדינא אי מוקמינן בחזקת השוכר המוחזק או בחזקת בעלי' היינו המשכיר. ע' בש"ך סי' שי"ב סקט"ו ובט"ז סעיף ט"ו ובקצוה"ח סק"י שוב חקר דכיון דהשוכר עבר על תנאי קודם שנה השני' ואעפי"כ קיבל ממנו השכירות של שנה השני' והניחו לישב בהחנות נראה דמחל התנאי. ואף שהוא רק ספק כמ"ש באהע"ז סי' ל"ח סל"ה בקדשה על תנאי וכנסה סתם. שוב יש ס"ס לזכות להשוכר בצירוף הספק הראשון הנ"ל ופלפל בזה אי מהני הס"ס. שוב חקר דבנ"ד אמרינן דודאי מחל בלי ספק עפ"י החילוק שחילק בין הדין דקדשה על תנאי אולם לפמ"ש המחנה אפרים בה' שכירות סימן י"ב י"ג דבשכר על ג' שנים בכו"כ לשנה הוי כל שנה שכירות בפני עצמו. א"כ אף דודאי מחל לתנאי על שנה השניה. אינו ראיה שמחל אז גם על השנה השלישית. ע"ש שפלפל הרבה בזה ובדין המחנ"א הנ"ל.
ובדין אם צריך לדיני תנאי בנדון הנ"ל שוב חקר לדעת המחנ"א הנ"ל אף בלא התנאי כיון שהיה רק קנין כסף שנתן לו על פרעון השנה ראשונה והשניה. אין כאן קנין על השנה השלישית וגם מה שהשתמש בחנות בשני השנים אינו מועיל לקנין חזקה על השנה השלישית כמ"ש המחנ"א שסי' י"ג (ע"ש בהגהות בן המחבר אות ה') ופיסקא דדינא העלה שהדין עם המשכיר על השנה השלישית. אמנם אם השכיר לו בשטר העלה בתשו' אחרת דשכירות קרקע נקנה בשטר בלא כסף בכל ענין וכן מוכח מהרמב"ם פ"א מה' מכירה ובפרט שבודאי נכתב בשטר לשון עבר השכרתי דאמרינן שהשכיר לו באופן המועיל כמ"ש הרמ"א בסי' ס' סעיף ה' וע"ש בנתיבות סקט"ו ותשוב' נטע שעשועים סי' מ"א (הבאתיו בכלל כ"ד סי' י"ג) א"כ זכה השוכר. ותלוי רק בהכחשה אם היה התנאי הנ"ל ביניהם ואז ישבע המשכיר שהתנה כן ויזכה בדינו. ואם יהפוך על השוכר שישבע אינו מחויב לישבע עד כלות השני שנים. עי' בכלל זה להלן סימן כ"ב שם נתבאר טעמו בזה. וע"ש בתשו' שאח"ז סי' קט"ז שחזר והשיב להשואל על מה שפקפק על דבריו בענין דין המחנ"א ובענין מחילת התנאי אחר שכבר נתבטל המקח:
יג ראובן השכיר ביתו לשמעון ונכתב בשטר שהשכיר לו הבית עד עולם. ואחרי מות ראובן רוצים היורשים להוציא את שמעון מן הבית. ושמעון טוען שהקנה לו לדור בו לעולמי עד כיון שכתוב בשטר ע"ד עול"ם עי' בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' ח':
יד אחד השכיר ביתו לחבירו על לעולם לשלם לו בכל שנה ושנה כך וכך ואח"כ מכר המשכיר הבית אם יכול הקונה להוציא את השוכר עי' בסימן שי"ב ס"א בהג"ה ובטו"ז שם ובנתיבות סק"ג ועי' בשו"ת מאמר מרדכי סי' ע"ח שא"י להוציאו לעולם:
טו ראובן שכר קרקע מעכו"ם על שלשה שנים ובתוך הזמן מכר העכו"ם הקרקע לשמעון אם שמעון יכול להוציא את ראובן מהקרקע בתוך זמן השכירות. כיון שבא מכח עכו"ם ובדיניהם המכר מבטל השכירות. ואם העכו"ם מכר לעכו"ם אחר ואח"כ קנה שמעין מהעכו"ם האחר. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' מ"ח דבאופן הראשון א"י להוציאו. וכן פסק בתשו' הרי בשמים ח"א סי' ס"ז דא"י הלוקח להוציא את השוכר עד שיכלה זמן השכירות: טז מי שהשכיר ביתו לשנה ובאמצע השנה מת השוכר.
ויורשיו אינם רוצים להחזיק הבית בהשכירות. עיין חו"מ סי' של"ד בהג"ה ובש"ך שם סק"ב שפסק דהמוחזק יכול לומר קי"ל ובשו"ת תורת חסד הסכים לדעת הש"ך יעו"ש: ואם היורשים רוצים לקיים השכירות עד כלות השנה והמשכיר רוצה להוציאם. ראיתי בספר משחא דרבותא ח"ב סי' שמ"א שהאריך בזה וכתב שמדברי הרמב"ם פ"א מה' שאלה ד"ה משמע שזכו היורשים בהבית על כל הזמן ששכר אביהם. וכ"מ מתשו' הרשב"א סי' אל"ף כ"ח והובאה בב"י על הטור סי' שי"ב. וכן פסק מהרשד"ם סי' תט"ו. ע"כ מסיק לדינא שאין המשכיר יכול להוציאם:
וראה זה גדולה מזה בחידושי הריטב"א בפ' אלו נערות גבי הא דהניח להם אביהם פרה שאולה שכתב דזה דומה כאלו שכר אביהם בית ומת שמשתמשים בו כל ימי שכירתו ואין חייבים בשכירותו אם לא הניח אביהם נכסים והרב שער משפט על החו"מ סי' ק"ז ס"ק ב' הביאו ופקפק בזה לדינא מצד שכירות הקרקע שהוא שוה עד כלות זמן השכירות הוי כהניח להם אביהם נכסים. ולכן יצא לחלק שאם כבר דרו בה היורשים כל הזמן אזי הם פטורים אם לא הניח להם אביהם נכסים אבל קודם שדרו בה יכול המשכיר להוציאם מהבית אם אינם רוצים לשלם יעו"ש מסקנתו:
יז בש"ך סי' שי"ב סק"ב הביא מתשו' הרמ"א דאם חלה השוכר או אשתו אחר השכירות אף דעדיין לא נכנס להבית א"י המשכיר לחזור מהשכירות ויעו"ש בנתיבות דאפילו בחולי המתדבק דינא הכי. והנה בגוף תשובת הרמ"א הנ"ל מבואר דהיינו דוקא באין השוכר מוצא בית אחר לשכור אבל במוצא לשכור ועדיין לא נכנס בהבית יכול המשכיר לומר לו לך ושכור לך במקום אחר. וצ"ע למה קיצר הש"ך בהעתקתו:
יח מי שהשכיר בית לחברו במקום דנוהגין להודיע זה לזה ב' חדשים קודם לר"ה של הבתים אם נשארים בהשכירות. ואירע שהמשכיר לא הודיע לשוכר עד עבור הזמן הנ"ל. אין המשכיר יכול להוציאו אעפ"י שממציא לו בית אחר לשכור דאין השוכר רוצה לטרוח ולכנוס מבית לבית. אעפ"י שאין כן הדין לענין אם השוכר לא הודיע להמשכיר כמבואר בסי' שי"ב דמעמיד למשכיר שוכר אחר כמותו. שוכר שאני והטעם מבואר יעו"ש לענין מלמד תינוקות בנדון זה. והנה אף במקום שאין נוהגין להודיע יש נ"מ הנ"ל בין משכיר לשוכר באם התנו בתחלת השכירות שיודיעו זה לזה מקודם ודו"ק: יט בדין המבואר בסי' שי"ב סעיף י"ד דבמקום שנוהגין שיש להם ר"ה קבוע לשכירות הבתים ושמעון שכר בית מראובן לשנה אחת ואחר כלות השנה נשאל בבית חידש אחד בסתם ולא דברו זע"ז כלום משכירות שנה הבאה ועתה רוצה השוכר לצאת מן הבית דיכיל המשכיר לעכב עליו שלא לצאת עד תשלום שנה השני' וכתב שם בשער משפט סק"ב דהוא רק לענין שהמשכיר יכול לעכב עליו שלא לצאת משום דהוי גרמא בנזקין דאסור לכתחילה לגרום היזק לחברו ומשמתינין לי' אבל בדיעבד אם יצא השוכר מן הבית לאחר חודש אחד אין מוציאין ממנו בב"ד דדמי לדינא דסי' שס"ג סעיף וא"ו בהג"ה דאף בחצר דקיימא לאגר' אם אחד הוציא את הבעה"ב מביתו וסגר הדלת ולא הניחו לדור בו וגם הוא לא דר בו דפטור מלשלם השכירות דהוי רק גרמא בעלמא. והוא לא אכל חסרונו של זה שיתחייב לשלם עבורו. א"כ ה"נ מה שדר בו חודש אחד יותר הרי משלם לו כפי שיווי השכירות. ומה שהפסידו שאינו מוצא להשכיר אח"כ ביתו אינו אלא גרמא והוא לא אכל חסרונו זהת"ד. והנה מקור דין זה הוא בטור בשם תשובת הרא"ש כלל א' סי' ז' והמעיין בגוף התשובת יראה שקשה להעמיס כוונתו בדברי הרא"ש דמבואר שם בהשאלה דהמשכיר טוען וחיי"ב את"ה שכ"ר שנ"ה שלמ"ה א"ף א"ם תצ"א מ"ן הבי"ת. וע"ז השיב הרא"ש תשובה הדין עם שמעון (המשכיר) וגם משאר דברי הרא"ש שם שכתב נתחייב בשכירות כל השנה משמע דמדינא נתחייב וכדי שלא יסתרו דברי הרא"ש אהדדי להא דסי' שס"ג שהם ג"כ דברי הרא"ש בפ' כיצד הרגל נ"ל לחלק דשאני התם דנעשה גזלן על הבית כמ"ש בהג"ה ולא נכנס מעולם בתורת שכירות. ולא נתחייב מעולם בשכירות הבית רק שאתה בא לחייבו מצד גזלן ומזיק שסגר הבית ומנע אותו מלהשכיר וזה הוי רק גרמא ופטור אבל הכא שנכנס להבית בתורת שכירות. וכיון שנשאר בבית עוד חודש אחד בסתם. והמשכיר אינו יכול להשכירו עתה א"כ כיון שלא הודיעו בתחלת השנה שרוצה לישאר רק על חודש הוי כמו ששכר עוד על שנה וגם כיון דהמנהג הוא כן והוא טוען נגד המנהג עליו הראיה כמבואר בש"ך בדיני מגו אות ב'. וענ"ל דאף אם נאמין להשוכר שכוונתו היה רק לדור חודש אחד ולא כל השנה לא מהני דעתו בזה. דהא ידוע לנו דאם היה מודיע להמשכיר שלא ישאר רק חודש אחד ודאי לא היה מניחו להשאר שם כיון שיפסיד עי"ז מלהשכירו כל השנה. א"כ בחודש זה תלוי שיווי השכירות של כל השנה.
כיון שהכל שוכרים רק בחודש זה א"כ חייב מדינא דגרמי. ואיך נוכל לחלק שיווי השכירות לשלם לו רק חודש זה לפי ערך שנה. הלא אנן ידעינן שחודש זה שוה השכירות של כל השנה ומה שאין השוכר דר בבית. גם זה אינו שוה להמשכיר כלל אדרבה הלא מבואר בש"ע דשאי' יוכת שער. ע"כ נלפענ"ד דהשוכר מחויב לשלם בעד כל השנה וכן משמע בסמ"ע סק"כ. והשער משפט עצמו סיים שם וכמדומה שהאידנא אין דנין כן:
וזה זמן קרוב נדפס ספר ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' שי"ב סעיף י"ד שגם הוא חולק לדינא על השער משפט ולא מטעמים שלי כי לא הוטבו בעיניו וכתב טעם אחר כאשר אביא דבריו להלן. אמרתי אשימה עיני בספרי האחרונים. ומצאתי בנחלת צבי מבעל הפ"ת על החו"מ בקונטרס שבסוף ש"ע חו"מ בסי' שי"ב שנדפס זמן רב אחר הוצאתי לאור ספרי ד"ג. וגם הוא חולק על השער משפט הנ"ל. ותירץ ג"כ דברי הרא"ש שפסק ביש ר"ה קבוע לשכירות בתים שאם דר אח"כ חודש בסתם שחייב לשלם בעד כל השנה שלא יקשה על הרא"ש מדין המבואר בסימן ס"ג סעיף וא"ו דאם הוציא את הבעה"ב מביתו וסגר הדלת וגם הוא לא דר בו דפטור משום דהוי רק גרמא. ותירץ ב' התירוצים שכתבתי כאן. והביא דברי הרא"ש ר"פ האומנין ודברי התוסיו"ט שחילק מדין בעה"ב שחזר דאם הפועלים אינם מוצאים עוד להשתכר כיון שכבר שכרו כל הבעה"ב פועלים. מחייב לשלם להם שכרם כפ"ב משום דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי. דלא דמי לדין חצר דקיימא לאגרא דפטור אפילו גירש את הבעה"ב מביתו. משום דבחצר אף דקיימא לאגרא דלמא לא אשכח מאן דמוגיר מיניה. כי הרבה עיכובים יש לשכור חצר. משא"כ פועל מי שצריך לפועל שוכר לכל פועל שימצא לשכור עכ"ל התוסיו"ט מבואר מזה דעיקר החילוק היכא דברי היזקא מקרי גרמי וחייב ובגירש את הבעה"ב מביתו וכו' מקרי גרמא ופטור. וא"כ בהאי דסעיף י"ד מקום שנוהגין שיש להם ר"ה קבוע לשכירות הבתים ואז שכרו כל השוכרים בתים כמ"ש הטור י"ל דדמי ממש לשכירות פועלים דאם אין מוצאים עוד להשתכר מחשב גרמי וכו' ויותר נראה לפענ"ד דגם בדין דסעיף זיי"ן (בלא הודיעו מקודם שלשים יום אף שאין ר"ה לשכירות הבתים) מחויב מדינא לשלם ומוציאין ממנו בב"ד ולא דמי כלל להא דסי' שס"ג בהוציא את הבעה"ב מביתו וסגר הדלת דפטור דשאני הכא שירד מתחלה בתורת שכירות וכמ"ש בנוב"י תניינא סי' נ"ו לחלק כה"ג מדין שבת בבהמה דפטור שוכר בהמה ועכבו הנהר בדרך כמה ימים דחייב לשלם השכירות גם בעד שבת הבהמה משום דבשכירות בא לידו עכ"ל הנחלת צבי בקיצור קצת הרי לך שני התירוצים כמו שכתבתי והוא חיזק הדברים מדברי הרא"ש והתוסיו"ט. שוב מצאתי בספר שבילי דוד על החו"מ בסי' הנ"ל אות ד' שגם הוא חולק על דין השער משפט הנ"ל ותירץ קושייתו וז"ל ולפענ"ד כיון שנשאר יותר מעל הזמן הקבוע וצריך להודיעו הוי כאומר להדיא דנשאר עוד על שנה תמימה עכ"ל הרי לך התירוץ הראשון שכתבתי בלשוני דכיון שלא הודיעו בתחלת השנה שרוצה לישאר רק על חודש אחד הו"י כמ"ו ששכ"ר עו"ד ע"ל שנ"ה. ועתה אבא על סדר דברי הע"ש ראשית הקשה על השער משפט שפסק דאם דר חידש אחד בסתם אחר ר"ה הקבוע ואח"כ יצא מן הבית ונשאר הבית פנוי דפטור מלשלם בעד כל השנה משום דהוי רק גרמא כמו בגזל בית חבירו וסגרו ולא דר בו דפטור כמבואר בסי' שס"ג סעיף וא"ו. דקשה לדידי' מסי' של"ג בשכר פועלים וחזר בו הבעה"ב דאם היו מוציאם קודם להשכיר עצמם ועכשיו אינם מוצאים דחייב הבעה"ב לשלם להם ואמאי חייב הא הוי רק גרמא ומבטל כיסו של חבירו עכ"ד. אי משום הא לא אורי' ולא קשה כלל דהא השער משפט חידש דינו לתרץ דברי הרא"ש שלא יסתור עצמו מדין השוכר בית ודר חודש לאחר זמנו לדין גזל דירת חבירו וסגרו דשני הדינים הם דברי הרא"ש. והרא"ש לשיטתו לא קשה כלל משכירות פועלים דזה לשון הרא"ש לב"מ דף ע"ו ע"ב דין ב' השוכר את הפועלים והטעה אותם אין להם אלא תרעומת וכו' בד"א כשלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה. פועלים ומצאו השדה שהיא לחה. נותן להם שכרם משלם וכו' והה"ד נמי אם לא הלכו וכבר שכרו כל הבעה"ב פועלים ואינם מוצאים עוד להשתכר נותן להם שכרם כפ"ב דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ועל ידו נתבטלו היום ההוא עכ"ל הרי שהרא"ש מחייב שם מדינא דגרמי ולדעת השער משפט בדר בבית סתם ויצא הוי רק גרמא כמו בגוזל בית ולא דר בו. וכ"כ התוס' שם בשם הר"י והובא כן בטור וב"י בסי' של"ג ובסמ"ע שם סק"ח דבשכירות פועלים חייב משום דינא דגרמי. ואף שכתב הנתיבות שם בסק"ג שדברי התוס' בשם הר"י בשכירות פועלים דחייב מדינא דגרמי אין כוונתם דדין גמור הוא דאין דין גרמי חייב בשבת אלא כוונתם דהוא תקנת חז"ל אין אחריות הנתיבות בזה על השער משפט וע"ש בקצוה"ח סק"ב שהביא פלוגתת הגאונים אם יש לחייב בפועלים משום גרמי דיש פוטרים וסוברים דאין בגרמי חיוב שבת ולא נגעו בו משום תקנת חז"ל כמו שאבאר לקמן באורך קצת. ועוד דאף אם נימא כהנתיבות ודאי לא קשה קושיית הע"ש על השעמ"ש משכירות פועלים דשם חייב משום תקנת חז"ל ולא מדינא. ועל תקנות חז"ל אין להקשות כמ"ש שם הנתיבות לתרץ בזה קושיית המהר"ם שי"ף א"כ לא קשה כלל על השמע"ש משכירות פועלים בין שחייב שם מדינא דגרמי ובין שחייב מתקנת חז"ל. דהשער משפט לשיטתי' חשב בדין שכירות בית הנ"ל רק לגרמא אמנם גוף דברי הנתיבות שפירש בדברי התוספות דאין כוונתם מדינא דגרמי לדין גמור אלא משום דכן תקנו חז"ל נפלאתי מאוד וכי התוספת כתבו זאת לתרץ איזה קושיא על הברייתא הלא התוס' מקשים על הברייתא דלמה הבעה"ב החוזר פטור הלא הוא מחויב לשלם להפועלים משום דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ומכח קושיא זאת דחקו עצמם לפרש הברייתא דמפליג דדוקא בלא הלכו הפועלים פטור אבל בהלכו ומצאו השדה כשהוא לחה חייב. דהוה מצי לאפלוגי אף בלא הלכו כלל. דאם אינם מוצאים עוד עתה להשתכר דחייב הבע"ה משום דינא דגרמי. וכן הרמב"ן והרשב"א שהביא הה"מ בפ"ט מהלכות שכירות ה"ד ובב"י רס"י של"ג והרא"ש. כולם פירשו כן הברייתא מכח קושיית התוס' הנ"ל כמ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' הנ"ל רס"ק ב' דקושיא זו נתקשו בה כל הראשונים. ואם כדעת הנתיבות לפרש דבריהם דמדינא אין כאן דינא דגרמי והוא רק תקנת חז"ל.
מי דחק להגאונים הנ"ל להוציא הברייתא מפשטה דהלכו לאו דוקא דאף בלא הלכו חייב כשאינם מוצאים להשתכר מכח קושיא דדינא דגרמי. הלא בפועל אין דינא דגרמי ונימא דלא תקנו חז"ל לחייבו בחנם ואתיא הברייתא כפשטה דאם לא הלכו פטור בכל אופן. אבל בהלכו ומצאו השדה לחה אף שלא עברו כלום חייב כיון דהליכתם הוי כמו התחילו במלאכה כמ"ש הפוסקים הנ"ל. ופי' הברייתא הזאת תלוי בפלוגתת הפוסקים אם חייב בדינא דגרמי בפועל גם משום שבת שבטלו ממלאכתו. דלדעת התוס' והרא"ש והגאונים הנ"ל שסוברים דחייב. מוכרחים לפרש הברייתא כפי' התוס' הנ"ל. ולדעת הרמ"ה שהובא בטור סימן ש"ח ודעת מהר"ם ב"ב דאין חייב בפועל מדינא דגרמי בשבת רק כשהזיקו בעצמו. פטור בעה"ב כשלא הלכו אף שאינם מוצאים עוד להשתכר כמ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' של"ג סק"ב וסק"ג והניח בספיקא דדינא. ולדעתם א"ש הברייתא כפשטה דדוקא בהלכו חייב משום דהוי התחילו במלאכה דאין הבעה"ב יכול לחזור. ומה שהכריח הנתיבות לתקחז"ל מכח קושיית המהר"ם שי"ף כבר תירץ דו"ז שם בקצוה"ח בסק"ג. והלא הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור וב"י ונמק"י שם לב"מ כולם כתבו דחייב משום דינא דגרמי או משום דבר האבוד להם שהפסיד להם עבודת היום. וכ"כ המחבר שם סעיף ב' ופי' הסמ"ע דר"ל דבר האבוד משום דינא דגרמי (ע"ש בקצוה"ח סק"ג). וכ"כ בתשו' פמ"א ח"א סי' פ"ב בפשיטות ותקנת חז"ל מאן דכר שמי'. ובע"ש הביא דברי השער משפט בסי' ס"א סק"ב שכ' דהטעם בפועלים דחייב בגרמי משום שבת ובנתיבות סי' של"ג הוכיח דלאו משום שבת הוא יעו"ש. ובאמת שפיר כתב השעמ"ש שהוכיח שם מהתוספת והרא"ש שפירשו הברייתא דאף אם לא הלכו אם אינם מוצאים להשתכר הבעה"ב חייב משום דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי. א"כ ע"כ ס"ל דחייב בגרמי משום שבת דאל"כ מאי קשיא להו יעו"ש. ולדעת הנתיבות שהעמיס בדברי התוספת דס"ל דאין גרמי חייב בפועל מוכרח לפרש קושייתם דמקשו על הברייתא למה פטור הבעה"ב בלא הלכו הלא קיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ואף שאין גרמי חייב בפועל משום שבת מ"מ קשה דהיה להם לחז"ל לתקן שיתחייב הבעה"ב אתמהה שהתוספת יקשו קושיא כזאת על הברייתא סוף דבר כתב בס' ע"ש לתרץ דברי הרא"ש שפסק בדר בבית חבירו חודש אחד בסתם אחר ר"ה הקבוע לשכירות בתים דחייב ובדין דסי' שס"ג סעיף וא"ו בגזל בית מחבירו וסגרו ולא דר בו פסק דפטור וכתב הע"ש וז"ל אבל העיקר כמ"ש בשטמ"ק לב"מ דף ע"ג עיב בשם הריטב"א (הובא בנתיבות סי' ש"ו ס"ק וא"ו) אהא דאמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא ופשע ולא זבין משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזיל שפט. דהקשה לו מ"ש ממבטל כיסו של חבירו דפטור שאינו אלא גרמא. ותירץ הריטב"א וז"ל דהכא אעפ"י שלא קיבל עליו תשלומין כלל (אם לא יקנה היין) כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו.
ואלמלא הוא היה לוקח ע"י אחרים. אלא שזה הבטיחו שיקנה לו וסמך עליו. ונתן לו מעותיו על דעת כן. הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסידו בהבטחתו. דבהאי הנאה דסמך עליו ונתן לו ממונו משתעבד מדין ערב. וזה ענין שכירות פועלים שחייבים לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהם או שבעה"ב מחויב לשלם להם מה שמפסידין (כשחוזר בו). דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו וזה דין גדול. הריטב"א ז"ל עכ"ל השטמ"ק (כ"כ שם והע"ש קיצר בדבריו במקום שיש קפידא להאריך כמ"ש לקמן).
וה"נ מבואר בתשו' הרא"ש (בדין דר חודש בבית סתם וכו') כיון שלא הודיעו סמך עליו ולא השכיר לאחר ע"כ חייב ושמא כ"ז מתקנה כמ"ש בנתיבות סי' של"ג (ר"ל תקנת חז"ל בשכירות פועלים שהבאתי לעיל) וה"נ תקנת חז"ל בשוכר בית סתם שיודיעו לפני הזמן ואם לא הודיעו חייב כיון שסמך עליו שישאר בביתו. וכן בנשאר בבית אחר כלות הזמן חודש אחד ולא הודיעו סמך עליו (לכן פסק הרא"ש בזה שחייב לשלם בעד כל השנה) אבל בגזל בית מחבירו וסגר הדלת לא סמך עליו (לכן פסק שם דפטור) עכ"ל הס' ע"ש. הנה שתי תשובות בדבר חדא שמתרץ דין הרא"ש בדר בבית סתם אחר זמנו עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל בב"מ בהאי דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא וכו' ואשתמיט לי' דברי הרא"ש במקומו שם בב"מ דמבואר דלא ס"ל כהריטב"א שהרי כתב הרא"ש אהא דחייבי' רב חמא לשלם כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט וז"ל ומיירי שהתנה עמו שאם לא יקנה לו יין שימציא לו השליח יין משלו (ואח"ז בדין ע' כתב בלשון שהבטיחו השליח אם לא אקנה לך יין אשלם לך כמו שהייתי יכול לקנותו) דאי לאו הכי הא קי"ל המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת עכ"ל הרא"ש. ובשטמ"ק שם מבואר דהריטב"א חולק בזה על הרא"ש דז"ל האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן חמרא וכו' משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפט. וק"ל למה חייב לשלם לו כלום ומ"ש ממבטל כיסו של חבירו שהוא פטור מפני שאין היזקו אלא גרמא וכן אם הוביר שדהו אינו חייב לשלם לו אלא כשקבל עליו כן בפירוש (שאם יוביר ישלם במיטבא). ותירץ ר"י דהכא נמי מיירי כשהתנה כן בפירוש שאם לא יקנה לו יין שישלם לו פסידא שלו ולא הזכיר התלמוד כן מפני דהא פשיטא דבלאו הכי לא מחייב. ומורי הרב תירץ דהכא אעפ"י שלא קיבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו יין ואלמלא הוא היה לוקח בעצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקנה לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבהאי הנאה דסמך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב. וזה ענין שכירות פועלים שחייבים לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהם או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידים כשחוזר בו דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו וזה דין גדול. הריטב"א ז"ל עכ"ל. הנך רואה שהר"י והרא"ש בשטה אחת אזלי וסברי שאם לא התחייב עצמו השליח בפירוש שאם לא יקנה לו יין ישלם לו ההפסד אף שהבטיח לו לקנות וסמך עליו המשלח מ"מ פטור ולא ס"ל סברת הריטב"א בשם מורו לחייבו אף בשלא התנה בפירוש משום דסמך על הבטחתו. ועי' בחת"ס חו"מ סי' קע"ח מ"ש באורך קצת בענין פלוגתת הרא"ש והר"י עם הריטב"א בזה. וממילא בטל תירוץ הע"ש שתירץ דין הרא"ש שלכן פסק הרא"ש בדר בבית אחר ר"ה הקבוע חודש אחד בסתם שחייב לשלם בעד כל השנה מכח שהביא דברי הריטב"א הנ"ל בשליח לקנות יין שחייב השליח משום דסמך עליו. שהרי מפורש יוצא שהרא"ש חולק שם על הריטב"א בזה וסובר שהשליח פטור אם לא שהתחייב עצמו בפירוש לשלם. ומלבד זה אף לדעת הריטב"א אינו ענין כלל לתרץ דין הרא"ש בדר בבית סתם וכו' ללמוד מדין הריטב"א שהרי הריטב"א דקדק בטעמו וכתב שז"ה הבטיח"ו שיקניה ל"ו יי"ן וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ל דע"ת כ"ן וחייב לשלם מ"ה שהפסיי"ד ל"ו בהבטחת"ו ומשתעביד מדי"ן ער"ב וזה ענין שכירות פועלים וכו' נתחייבו זה לזה במה שמפסי"ד ע"ל פי"ו הרי שהריטב"א חזר ושנה ושלש בטעמו כיון שסמך על הבטחתו שהבטיח לו השליח לקנות לו יין עד שדימה זה לערב שהלוה עפ"י הבטחת הערב. ודקדק וכתב וחייב לשלם מה שהפסיד לו בהבטחתו. נמצא הניחא בדין הנ"ל שהשליח הבטיחו שיקנה לו יין וסמך על הבטחתו וכן בשכירות פועלים שהבעה"ב שכר אותם לעבודתו והבטיח להם שישלם להם וסמכו על הבטחתו ששכרם ואח"כ חזר בו. וכ"ש בערב שהלוה על פיו והבטיחו שהוא ערב. ע"כ בכל אלו שפיר שייך סברת הריטב"א כמו שכתב שחייב לשלם מה שהפסיד עפ"י הבטחתו. וכן בדין שכירות בית אם היה הנדון באופן שהשוכר הבטיח להמשכיר בהתחלת ר"ה הקבוע לשכירות בתים שידור שם כל השנה ואח"כ דר בו חודש אחד ויצא. ובאופן אם היה אפשר לומר שמצד הדין לא נקנה לו הבית על כל השנה מכח קנין שדר בו חודש. אזי שפיר היינו מחייבים אותו מכח סברת הריטב"א כיון שסמך עליו המשכיר על פי הבטחתו שהבטיח לו שידור כל השנה. מחויב השוכר לשלם לו הפסד השכירות שהפסידו עפ"י הבטחתו. אבל דין הרא"ש הוא בשלא דברו זה עם זה כלל משכירות שנה השניה ולא הבטיח לו השוכר כלום שידור שם בשנה השניה שנאמר שסמך המשכיר על הבטחתו.
מאי שייטי' דסברת הריטב"א לכאן ולא קרב זה אל זה. אמנם אין אנו צריכים לבא למדה זאת שכבר הראתי לדעת שהרא"ש חולק על דין הריטב"א הנ"ל. ע"כ אנכי על משמרתי אעמוד שדין הרא"ש שמחייב את השוכר הוא מטעמים שכתבתי כיון דהמנהג הוא שהכל שוכרים בר"ה הקבוע לזה ואח"כ לא נמצא למי להשכיר. וזה נשאר שם חודש אחד בסתם חייב מדינא דגרמי. וגם כיון שנכנס בתחלה בשכירות הוי חודש זה כמו ששכר בפירוש על השנה השניה ולא דמי לגזל בית וסגרו כמ"ש לעיל בשם הרא"ש ותוס' יו"ט והמעיין היטב בתשו' הרא"ש ימצא שחייבו מדינא דגרמי מצד המנהג ומכח שדר בשכירות וכמ"ש גם הנח"צ והשב"ד שהבאתי לעיל והחוט המשולש לא במהרה ינתק:
כ ראובן השכיר ביתו לשמעון בחודש אייר ואמר לו שהוא משכיר לו לשנה ז"ו בעד עשרים זהובים. ורוצה שיצא שמעון מן הבית בתשרי שכבר כלתה שנה ז"ו ושמעון משיב שכוונתו היה על שנה שלמה שהוא י"ב חודש. והדמים ראיה שאין דרך ליתן בשביל חצי שנה כ' זהו' פסק בשבות יעקב ח"א סי' קע"ה שהדין עם ראובן דשנה זו הוא רק עד תשרי. וגם לא אמרינן בזה הדמים מודיעים רק המעות הם מתנה יעו"ש והדברים מבוארים בש"ך סי' שי"ב סקי"ג וסק"ד ומה שהשיג הש"ך בס"ק ד' על הרמ"א מצד דלא אמרינן הדמים מודיעים. ע"ש בשבו"י שתירץ דבנדון הרמ"א מודים הפוסקים דאמרינן הדמים מודיעים מחמת שיש הוכחה מדלא דברו זע"ז כלום על כמה זמן הוא שוכר מסתמא סמכו עצמם על הודעת הדמים יעו"ש. וגם דו"ז בקצוה"ח סק"ב הסכים להרמ"א וחילק דהיכא דאין הלשון סותר הדמים אז הדמים מודיעים וע"ש בנתה"מ סק"ד:
כא אחד שכר בית באמצע אדר בשנה פשוטה על שנה אחת אם כלתה לו שנה באמצע אדר שני בשנה השניה שהוא מעוברת או כלתה באדר ראשון עי' בשו"ת מאמר מרדכי להגאון רמ"ז מלבוב סי' מ"ו שכתב שדבר זה מבואר בשו"ת מהר"י מינ"ץ סי' ט' שנתעברה לשוכר מחמת דעיקר הוא אדר שני. ואדר ראשון הוא ההוספה וכן פסק בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ב ססי' כ"ט דנתעברה לשוכר וכ"פ ברמ"א באו"ח סימן כ"ה סעיף יו"ד לענין בר מצוה. יעו"ש באורך קצת. וע"ל בדיני שותפים כלל צ"ח סי' ס"ט שהבאתי כן גם בשם הרב חסד לאברהם לענין שותפים שנשתתפו על שני שנים יעו"ש:
כב אם השוכר הוציא הוצאות על הבית והשוכר אומר למשכיר אתה אמרת לי להוציא על סמך דמי השכירות שאנכה לך אח"כ. והמשכיר אומר לא כי. ואתה הוצאת משלך. ושלם לי כל דמי השכירות. עיין בספר כסא אליהו על החו"מ סי' שי"ז אות א' שכתב שאף שפסק שם בחו"מ סעיף א' דבתוך זמן השכירות אינו נאמן השוכר לומר פרעתי מ"מ כיון דאנו נוהגין לשלם השכירות אף בתוך זמן השכירות וכן כמה פעמים מוציא השוכר הוצאות לתקן את הבית על סמך השכירות ישבע השוכר שכך אמר לו המשכיר להוציא ויפטור. ותו דאפילו לפי דברי המשכיר הא קיי"ל דחצירות הרי הן עומדים לבנין. וא"כ הו"ל כיורד לתוך שדה חברו העשויה ליטע ושמין לו יציאותיו וכו' כמבואר בסי' שע"ה:
אם יש הכחשה בין המשכיר והשוכר על זמן השכירות שהשוכר אומר ששכר על שני שנים והמשכיר אומר שהשכיר לו רק על שנה אחת דקיי"ל בסי' שי"ב סט"ז וסימן שי"ז ס"ב דהמשכיר הוי המוחזק. משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ונשבע המשכיר ומחויב השוכר לצאת. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ אמצע סי' קט"ו שנשאל בבאו לדון קודם כלות השנה הראשונה על שכירות השנה השני' בהכחשה הנ"ל. ופסקו להמשכיר שישבע. והיפך המשכיר השבועה על השוכר. וטוען השוכר שישבע בכלות השנה. כי עתה אינו מחויב לישבע כיון שעדיין יש לו ב' חדשים לדור על שכירות השנה הראשונה. והמשכיר טוען דזילי נכסי כי עתה יש לו שוכרים טובים על הבית. ובכלות השנה אולי לא ירצה השוכר לישבע ולא ימצא שוכר טוב להשכיר. והסכים הגאון הנ"ל עם הרב השואל שאין השוכר מחויב לישבע עד כלות השנה הראשונה כמו בסי' ע"ג סעיף ג' ובתומים שם סוס"ק ב' ועי' ברמ"א סי' פ"ז סעיף כ"ה ובש"ך שם סקנ"ג וכ"ש בנ"ד. וכן פסק בתשו' דבר משה מהד"ת סי' פ"ג:
כג בהא דקיי"ל שהבונה על קרקע חבירו ודר בו שלא מדעת חבירו שנוטל הוצאות הבנין רק שמנכה שכר דירה אם הכוונה שצריך לשלם שכר דירה כמה היה שוה דירה כזאת אם היתה של בעל הקרקע שהבעל קרקע היה בונה אותה במעותיו או הכוונה כמה היה שוכר נותן שכר דירה על אופן שהשוכר יעשה ההוצאות מכיסו בלי עיסקא. עי' בשו"ת מהריא"ז א"ז ענזיל סי' ל"ט מ"ם א"א:
כד שמעון דר בבית חותנו ראובן הוא וכל ב"ב כמה שנים ולא תבע מהם שכר דירה ואח"כ מתה אשת שמעון ונשא אשה אחרת ויצא מבית חותנו לדור בבית שהכניסה לו אשתו. ואחר זמן בא ראובן חמיו ותובע ממנו שכר דירה מכל השנים הללו. ושמעון משיב לשם מתנה נתן לי דירת הבית שהרי לא תבע אותי כל שנים הללו וגם בשעה שיצאתי מהדירה. והוציא ראובן כתב התראה חתום בשני שמשי העיר איך שהתרה בשמעון חתנו בתוך משך השנים הנ"ל שיצא מהדירה ובאם לאו ישלם לו שכר דירה בעד כל שנה מאה זהובים ושמעון מכחיש ההתראה. עיין בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סי' ה' שפלפל בזה ויעו"ש מה שהעלה לדינא:
כה ומבואר שם שאם שמעון מודה שהתרה בו ראובן שאם לא יצא מן הבית ישלם לו שכר דירה מאה זהובים לשנה ושמעון שתק ולא השיבו כלום. והנה הבית שוה רק חמשים זהובים לשנה ושמעון דר בו כמה שנים אחר ההתראה ועתה תובע ראובן מאה זהובים לכל שנה דחייב שמעון לשלם מאה זהובים אעפ"י ששתק בשעת ההתראה וגם הבית אינו שוה כל כך:
כו האומר לחברו דור בחצרי או שב על מקומי בביהכנ"ס אם צריך אח"כ לשלם לו או למתנה נתכוון. עיין בסי' שס"ג סעיף יו"ד. ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' קפ"ו שהוא ספיקא דדינא. ועי' לעיל כלל ד' סי' ד' ובכלל נ"ו סי' י"ח י"ט:
כז ראובן השכיר לשמעון בית אוצר אחד ופרע לראובן בעד ג' חדשים מקודם דמי שכירותו. ובו ביום באו אנשי חיל המושל לשם והוציאו משם סחורת שמעון ונתנום לבית שמעון ולקחו הבית אוצר לצורך הסוסים של המושל ונשאר האוצר ברשות המושל ג' חדשים. ותובע שמעון שיחזיר לו השכירות של הג' חדשים שלא השתמש באוצר. וראובן אומר אני מסרתי לך האוצר והנחת סחורתך ומזלך גרם. עי' במבי"ט ח"א סי' מ"ם נדון כיוצא בזה. ודעת מהראנ"ח ח"א סי' ה' דהוא ספיקא דדינא ויד המוחזק על העליונה.
ועיין בכנה"ג סי' שי"ב בהגה"ט אות מ"ג מ"ד נ"ז שהביאו. והרב כהונת עולם סי' כ"ג תמה על מהראנ"ח. ועיין בשו"ת קול אליהו סי' כ"ט שהביא דבריהם וחיזק דברי מהראנ"ח ומסיק דהמוחזק יכול לומר קי"ל. יעו"ש כי קצרתי באומר מאוד. וע"ל דין כ"ב:
כח ועיין בשער אפרים סי' קמ"ד בראובן שנתן מעות לשמעון שיחפור לו מרתף בביתו של שמעון שיחזיק בו ראובן יינו וינכה לו שמעון מן המעות שקיבל ממנו בכל שנה בעד השכירות של המרתף כפי שהתפשרו. ועתה יצא הגזירה מן המלך שמי שימצא אצלו יין בביתו יתחייב ראשו למלך. ותובע ראובן שיחזיר לו מעותיו. ושמעון משיב הרי שלך לפניך כי אני איני צריך להמרתף ובשבילך עשיתי ההוצאה ועשה עם המרתף מה שתרצה כי מזלך גרם והגאון המחבר צידד לזה ורצה לדמותו לדינא דסי' שכ"א גבי מלמד שגזר המושל שלא ללמוד. ויעוין שם בסמ"ע שמחלק בין מלמד לקרקע. וסיים אמנם יש לחלק וע"ל דין נ"ב:
כט אחד שכר מחבירו בית אוצר לתבואה או בית לדור ושילם לו כל השכירות מקודם ובאמצע הזמן נשרף הבית ותובע השוכר להחזיר לו השכירות. עי' בסי' שי"ב סעיף י"ז ברמ"א ובנתיבות שם ובפ"ת ועי' בכלל נ"ד סוסי' י"א בשם מהרי"א הלוי שצריך להחזיר אמנם בתשו' שו"מ מהד"ב ח"ג סי' קכ"ט ובתשו' שאילת שלום מהד"ת סי' י"א פסקו דהוא ספיקא דדינא ואין להוציא מן המוחזק:
ל אחד השכיר בית לחבירו ונלקח השוכר לאנשי חיל. עי' בס' יהושע בפסו"כ סימן רמ"ז שמדמה להא דעירובין דף כ' ע"ב בהשכיר לו בית ונתנגע הבית דאומר לו המשכיר הרי שלך לפניך. אך יש לספק דהוי כמכת מדינה וכן אם ידעו שניהם אם לא קיבל השכר על המשכיר להתנות: לא ועי' בשו"ת פרי תבואה סי' ל"ד שנשאל בראובן ששכר דירה עם ביה"ש ויורה וכלים משמעון על משך שלשה שנים בקנין המועיל ובשטר. ואח"כ רוצה השוכר לחזור בו ולצאת מן הבית באמרו מאחר שחיילות עוברים בארץ ההוא ושכיח היזיקא אשר בוז יבוזו לבעלי בתי המזיגה כאשר אירע בכמה עיירות שעשו כן לכמה אנשים ולכך גם הוא ירא לנפשו. ודעת המחבר הוא דיכול לחזור בו מן השכירות:
לב ראובן שכר חזקת אורנדא משמעון בכפר אחד. ובאמצע זמן השכירות עשו שם רחוק מהכפר את האייזנבאהן. ונחסר הרבה מזיגת היי"ש בכפר הנ"ל ורוצה ראובן לנכות מהשכירות. עי' בחו"מ סי' שכ"א ברמ"א ובסמ"ע ס"ק וא"ו בדין מכת מדינה. ועי' בזה בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ג:
ראובן שכר מהמלך השראנק שבדרך המלך על ב' שנים והשכירו לשמעון ג"כ על השני שנים. ואחר שלשה חדשים נתקלקל ההכנסה מהשראנקין מחמת הדרכים החדשים המכונים לאנדשטראזין ועי"ז נתמעטו הנוסעים על דרך המלך. וערך ראובן משפט נגד הקיר"ה כי העביר עליו הדרך ע"י עשיית הלאנדשטראזין. וטרם נגמר משפטו עבר שנה אחת ובכלות השנה עזב שמעון את השראנק, וראובן החזיר לו הקאפציע משנה השני' כי ריחם עליו על שהפסיד בשנה הנ"ל ונסתלקו זה מזה ולא דברו כלל מזה אם יקח שמעון איזה חלק במה שיזכה ראובן איזה הנחה מהקיר"ה ואח"כ באמצע שנה השני' ניתן דת מהקיר"ה לוותר לראובן חלק שליש מדמי השכירות. ועתה שמעון תובע שיחזיר לו ראובן ג"כ מדמי השכירות ששילם לו בעד שנה הראשונה כפי ערך שוויתר לו הקיר"ה. עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' מ"א שפסק שהדבר פשוט שאין לשמעון שום טו"מ בזה. לא מבעיא אם נימא דעשיית הלאנדשטראזין לא הוי מכת מדינה פשיטא דאין לשמעון השוכר שום טו"מ על ראובן המשכיר שלו לשני הדיעות שכתב הרמ"א בסי' שכ"א דכל שאינו מכת מדינה ההפסד על השוכר ומה לו אם המשכיר שלו פעל אצל הקיר"ה לוותר כנגדו לפנים מהשורה. הרי שמעון לאו בע"ד של הקיר"ה הוא כ"א בע"ד של ראובן המשכיר שלו. והרי הוא ויתר כנגדו באופן אחר במה שביטל המקח משנה השני' וכ"א עושה עם בע"ד שלו ומתפשר עמו כחפצו ואין לאחד דבר בשל חבירו. אלא אף אם נימא דזה הוי מכת מדינה ג"כ אין לשמעון טו"מ. דלשיטת הסוברים בחו"מ שם דבדין חזרה קאי והי' בידו לחזור מהמקח פשיטא דכיון דבשנה הראשונה לא חזר שמעון ושילם כל דמי השכירות הגיע. כמ"ש הרמ"א שם דכ"ז שלא חזר איהו דאפסיד אנפשי'. ואף לשטת הסוברים דבדין ניכוי קאי ג"כ אין לו טו"מ. הואיל ושילם הכל ולא תבע לנכות מחמת הפסד הלאנד שטראזין. וביטל המקח בשנה השני' ברצונם הטוב שוב אין להם טו"מ זה על זה ומה לו אם הקיר"ה מוותר לראובן או לא עכת"ד:
וע"ש בסי' מ"ב באחד שהשכיר רחיים על ב' שנים ובשנה הראשונה היה מכת מדינה ביבושת המים ולא היה מים על הרחיים לטחון והשוכר החזיק ושילם.
ועתה באו לדון ורוצה השוכר לנכות לו משנה הראשונה באמרו שלא ידע שיכול לחזור מהשכירות או שיכול לנכות. ע"ש שהעלה שיכול לנכות משנה ראשונה עפ"י שומת אנשים. והמעיין בפלפולו יראה שנראה קצת סתירה לפיסקא הנ"ל שפסק בסי' מ"א בעסק השראנק. ויש ליישב בדוחק ולדינא צ"ע ובפרט להוציא מהמשכיר ודו"ק:
לג וע"ש בסוף התשובה הנ"ל בראובן שהוא מחזיק אוראנדא מהשר. והשכירה ראובן לשמעון. ואח"כ חזר שמעון מהשכירות מיראת השר שהתרה בו כי אינו חפץ בו רק בראובן ופסק דאין מחייבין לשמעון השוכר מספיקא אי הוי אונס או לאו:
לד אלמנה אחת לקחה בחוזק יד הבית שנשאר מבעלה באמרה ששייך לה. והיורש צוח שהוא שלו מאביו והלכה האלמנה בערכאות וזכתה שם. והשכירה הבית לישראל. ועתה תובע היורש ממנו שכר דירה. ורצה השואל לפטרו מהא דסי' שס"ג בישראל שברח ולקח השר את ביתו. דהוי חצר דלא קיימא לאגרא. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד ססי' קפ"ו דלא דמי לשם. ועי' בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' י"ט שפסק מכמה טעמים שחייב לשלם עוד הפעם להיורש: לה ראובן היה לו חנות בשכירות מעכו"ם. והשכירה לשמעון בקנין ואמר לו אני השכרתיה לך בתנאי כשירצה העכו"ם לחזור עליך לתבוע ממך השכירות. ולפטור אותי מהשכירות. ואח"כ העכו"ם לא רצה לחזור על שמעון ולפטור את ראובן ורוצה ראובן לבטל השכירות של שמעון. כתב בשו"ת הרשב"ש בן התשב"ץ שנתעצמו לפניו בנדון זה ופסק ששכירות שמעון קיים לפי שקדם המעשה לתנאי שאמר אנ"י השכרתי"ה ל"ך ואח"כ הזכיר התנאי וקיי"ל דהמעשה קיים והתנאי בטל. וגם שלא התנה בתנאי כפול. אולם אם אמר לו ראובן אם יחזור עליך העכו"ם אני משכירה לך. אז הוי אסמכתא דכל דאי לא קנה. עכת"ד:
לו אחד הצריך למעות והשכיר ביתו לאחד בתנאי שישלם לו תיכף השכירות של כמה שנים כדי שיוכל לעשות בהמעות מו"מ. ואח"כ נודע הדבר לעכו"ם בע"ח של המשכיר. ועיקל המעות אצל השוכר. ועתה המשכיר אינו רוצה לצאת מן הבית באמרו שמאחר שאינו יכול ליטול המעות אינו רוצה להשכיר. כתב בשבות יעקב ח"ג סי' קע"ט שנ"ל פשוט שהדין עם המשכיר לבטל השכירות ואף שהשוכר הוא אונס. מ"מ האונס אינו מחייב להמשכיר לצאת מן הבית כמ"ש הש"ך בססי' כ"א דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן. ועי' בסי' ר"ז סעיף ג' דבמוכר קרקע מהני גילוי דעת לבטל המכר. א"כ י"ל גם במשכיר קרקע כן ועמ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' שי"ט סס"ק א':
לז ראובן השכיר ביתו לשמעון. והתנה עם שמעון שבעד שכירות הבית יתן עצים לאפיי' ובישול והיסק הבית גם עבור ראובן וגם נרות. ואח"ז בתוך זמן השכירות נפלה לראובן ירושה ממקום אחר ועקר סכו ומשכנו מבית הזה ורוצה להשכיר כחו לאחרים. ושמעון טוען לך אני רוצה ולא לאחרים. ורוצה ראובן לבטל השכירות של שמעון לגמרי ולהשכיר כל ביתו לאחרים. ושמעון אינו רוצה לצאת קודם זמנו. עי' בשו"ת שמן רקח ח"ב סי' ע"ו מה שהביא דעת הראשונים ויצא לחלק באם יוכל להשתדל שוכר שלא יהיו ב"ב מרובים משלו. יעו"ש שהעלה להלכה חילוקי דינים בזה ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' ע"ז שהביא בשם המהר"ם בר ברוך שיכול להשכיר אף למי שב"ב מרובים ויוסיף על השכירות לפי שומא:
לח בדין המבואר בחו"מ סי' קנ"ד סעיף ב' דשוכר שהביא לביתו קרוביו ומיודעיו לשכון עמו בביתו המשכיר מעכב עליו עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ט"ז וע"ש בנתיבות בחידושים ס"ק ז' שכתב דבדיעבד אם הכניס דיורין בביתו בשכירות אינו יכול המשכיר לתבוע השכירות מהאחר שנכנס לדור. ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שכירות שהביא פסק הרב מהרא"ע דאם עבר השוכר והכניס דיורין בשכר דאין חייב השוכר ליתן להמשכיר השכירות שנטל מהם. והרב שמחת יו"ט בסי' כ"ח הביאו וכתב דזהו מחלוקת והמוחזק ידו על העליונה. וע"ש עוד בשם מהרא"ע דמ"ש שם בש"ע דאם הם סמוכים על שלחנו אין המשכיר יכול לעכב עליו. הוא אפילו אם לוקח פרס בעד אכילתן וגם לוקח מהם שכירות הבית. וע"ש עוד כמה דינים משכירות קרקע:
ובהיותי בזה ראיתי להנתיבות בסי' שס"ג ס"ק ח' שפסק דאם השוכר הכניס עוד אחד לביתו בחנם בלא שכר דחייב הנכנס לשלם להמשכיר כל השיווי אף דהוי לא קיימא לאגרא שהרי המשכיר אין יכול להשכירו מחמת שכבר השכיר לשוכר הראשון יעו"ש בטעמו. והנה הוא סותר ד"ע שכתב בסי' קנ"ד ס"ק ז' שהבאתי לעיל ושם כתב בפירוש הטעם משום דהוי לא קיימא לאגרא. ושם הוא רביתא יותר דאף שנכנס בשכר ומשמע אף אם לא נתן עדיין השכר להשוכר מ"מ א"י המשכיר לתבוע ממנו. וצ"ע גדול. שו"ר בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' כ"ב שהביא דבריו שבסי' שס"ג וחיזקם מתשו' הרשב"א יעו"ש שהאריך ולא הרגיש בסתירה הנ"ל:
לט וע"ש בזכור לאברהם לענין אם השוכר יכול להביא תינוקות להבית ללמוד תורה. שהביא בשם כת"י מהרי"ך שכתב וז"ל יש פנים שיוכל עמ"ש בסי' קנ"ו סעיף ג' ועי' בסי' קנ"ד סעיף ב'. ועדיין צ"ע משום טענת היזק קרקע מחמת התינוקת עכ"ל:
מ הא דמבואר בחו"מ סי' שט"ז ס"א דאם אמר המשכיר להשוכר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים צא והניחהו ואני פוטרך מן השכירות שומעין לו. עיין מהרשד"ם חו"מ סי' רצ"ה שכתב דהיינו דוקא קודם שהשכיר לאחר אבל אם כבר השכיר לאחר. אין יכול הבעה"ב להוציא השוכר השני בטענתו הנ"ל והוא פשוט. עכ"ד. וכ"כ בסי' תט"ו. וע"ש עוד שכתב וכן אם מוצא השוכר להשכיר הבית ביותר ממה שהוא משלם מצי לומר להמשכיר תן לי כמו שנותנים לי ואם לאו אשכיר לאחרים. שוב מצאתי כל הדברים האלה מפורש גם בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קל"ט וכתב בדין הראשון דדוקא אם כבר דר בה השוכר השני אינו יכול המשכיר להוציאו מביתו בטענתו הנ"ל. אבל אם עדיין לא נכנס להבית אף ששכר בשטר וקנין מ"מ יכול המשכיר הראשון לומר אני אקח את ביתי ופוטרך מהשכירות משום אל תמנע טוב מבעליו כמו שיוכל לומר לשוכר הראשון מטעם זה. אולם זה דוקא אם יש לשוכר השני בית אחר לדור בו. אבל אם אין לו בית לדור השכירות קיים. דבזה לא שייך אל תמנע טוב מבעליו כיון שאין לו בית אחר. וגם על השוכר הראשון לא שייך לומר אל תמנע כיון שכבר השכירו. עכת"ד הרדב"ז ועיין בנתיבות שם ס"ק א' שהביא בשם הפרישה דין הב' באם האחר רוצה ליתן הוספה. ובשו"ת שמן רקח ח"ב סי' ע"ז נשאל בזה למי שייך ההוספה והביא דברי הפרישה ופלפל להשיג עליו ודעתו דאם המשכיר הראשון רוצה להחזיק בעצמו בהבית א"צ ליתן ההוספה. רק אם גם הוא רוצה להשכיר להאחר אזי שייך ההוספה לשוכר הראשון ולא ראה דברי הרדב"ז ומהרשד"ם הנ"ל. ע"כ אין לזוז מפסקם דרב גוברייהו:
ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' קט"ז בשכר חנות על שנה ושילם השכירות בעד כל השנה. ובאמצע השנה שכר לעצמו חנות אחר גדול. וטוען המשכיר שרוצה להשכיר החנות לאחר עד כלות השנה ויקח לעצמו השכירות והשוכר טוען שהוא ישכיר החנות ויקח השכירות או שיסגור החנות עד כלות השנה.
ועי' בפ"ת סי' שט"ז באורך:
מא ראובן השכיר ביתו לשמעון שישב עמו בביתו שנה תמימה שניהם יחד. ויהי כאשר התחילו לדור יחדיו הרגיל שמעון קטטה עם ראובן ויורד עמו לחייו במסירות ומלשינות ע"כ רוצה ראובן להוציאו מביתו. עי' זה בשו"ת שמן רקח חיב סי' ע"ז שכתב דאף שמבואר ברמ"א סימן שי"ב ס"ט דאם השכיר למי שהוא אוהבו ואח"כ נעשה שונאו אינו יכול להוציאו מן הבית. היינו דוקא במקום שאין המשכיר דר עם השוכר בבית אחד. אבל כשדרים בבית אחד והשוכר עושה למשכיר שלא כהוגן מסתברא דהשוכר נדחה מפני המשכיר עכ"ד.
ועי' בשו"ת מהרש"ל סי' ט"ז וי"ז:
מב ראובן עשה שליח את שמעון להשכיר הרחיים שלו לשנה אחת והלך השליח והשכירה ללוי על ג' שנים ונכנס לוי ברחיים והחזיק בה. ונתוודע הדבר לראובן ורוצה לבטל כל השכירות אף מהשנה אחת מחמת שהשליח שינה ובטל שליחותו מכל וכל. עי' בדיני שליח כלל צ"ה סימן ל"ח:
מג ראובן השכיר לשמעון בית על שנה. ובאמצע השנה הלך שמעון למדה"י ובראות אשתו שאינה יכולה לדור בעצמה בבית השכירה הבית ללוי והלכה לה לבית אמה ובתוך השנה בא שמעון לביתו ורוצה להוציא את לוי. עיין בשו"ת הרשב"ש סי' צ"א מה שהעלה בזה וע"ש בנדון א"א שהשכירה מקום אם השכירות קיים:
מד שנים ששכרו בית בשותפות והתנו ביניהם באם שירצה אחד מהם להשכיר חלקו לא ישכירנו רק לחברו. עי' בדיני שותפים בקרקע כלל ק' סי' ט"ז: מה אלמנה ובנה השכירו לראובן בית דירה על שלשה שנים. ונתחייבו בשטר בחיוב גמור להעמיד ולקיים הבתים ביד השוכר כל זמן השכירות הנ"ל מכל מערער בעולם. ועתה בא לוי אחי המשכיר ומערער על השכירות באמרו כיון שגם לו חלק בנחלה הנ"ל ואינו מרוצה להשכיר לראובן. עי' מהרשד"ם חו"מ סי' תי"א שכתב דדין זה דמי למה שמבואר בסי' קע"ו דיכול אחד מהשותפים למכור הסחורה בלא ידיעת חברו וא"י לערער על המכירה ה"ה בנ"ד שהם שותפים בבתים הללו והגיע הזמן העומד להשכיר הבתים ודאי שהשכירות קיים וכדין עשו שלא הניחו הבתים רקנים כי שאי' יוכת שער. וזולת זה אף אם לא היה להמשכירים שום חלק בבתים הללו מ"מ כיון שהתחייבו עצמם להעמיד הבתים בשכירות ביד ראובן פשיטא שחייבים לקיים חיובם עכת"ד. ועי' בדיני שותף ששינה כלל צ"ט סי' כ"ג. והנה מה דסיים מהרשד"ם שחייבים מצד החיוב. עי' בדיני קרקע כלל פ"ט סי' י"א שכתבתי בשמו דבדבר שאינו בידו לא חל בי' חיוב כלל וכבר העירותי בזה בדיני חיוב כלל מ"א סי' ג' יעו"ש באורך:
מו ועי' בזכור לאברהם חו"מ ס"ב ערך שותפים שהביא בשם הכנה"ג סי' קע"ו אות קי"ג דשני שותפים בבית דיכול שותף אחד להשכיר כל הבית ונקנה השכירות אף לחלק חברו אף בלתי ידיעתו. וכן מבואר בבני חיי חו"מ סי' שי"ב בהגה"ט אות ג' בשם מהרשד"ם הנ"ל ובני אהרן יעו"ש: ולענין דמי השכירות למי ישלם השוכר עי' בחו"מ סי' שס"ג ססעי' יו"ד בהג"ה ויעו"ש בסמ"ע. ומבואר שם בב"י על הטור דאף אם כבר שילם כל השכירות להשותף המשכיר מ"מ מחויב לחזור ולשלם לשותף השני חלקו יעו"ש:
מז השוכר בית מאשה חמסנית שאינה רוצית לעמוד לד"ת על הבית הזה עם התובע המערער. אם מחויב השוכר לשלם שכירות גם להמערער. ואם הבע"ד צריכים למחות ששום ישראל לא ישכור אצלה הבית. עי' בדברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ל"ג שפסק דבשביל שאינה רוצית לעמוד לד"ת אין הבית גזילה ודאית דיוכל להיות שיש לה טענות שהדין עמה. ע"כ קשה להוציא מן הקונה או השוכר ממנה. אמנם מכאן ולהבא מוטל על הב"ד להתרות בכל העדה ששום אדם לא ישכור ממנה. ויתנו זמן להשוכר שדר בהבית שיצא לאחר הזמן כמבואר בחו"מ ואז מחויב לצאת:
מח ישראל החזיק בשכירות מגוי כפר או בית והקדים לו שכרו על עשרה שנים והעכו"ם היה בע"ח לקיר"ה ושאר חובות. ונגמר בערכאות למכור הבית על ליציטאציע. ובשעת הליציטאציע התפשר ישראל אחד עם הקיר"ה והבע"ח שהוא ישלם להם החובות לאט לאט. ומסרו לו הבית בשכירות על כמה שנים. והשוכר הראשון תובע אותו לד"ת לאשר הוא שכרו מקודם והקדים השכר על השנים הנ"ל. עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחי"ע סי' מ"ח מ"ט נ'. וכן אם קנאו הישראל על הליציטאציע אם מחויב להחזיר לישראל השוכר מעותיו יש ללמוד משם. ועיין בכלל י"ד סי' ל"ח ל"ט:
מט אחד השכיר דירה אחת בביתו. וזה המשכיר יש לו שותפים בבית ודרכם לחלוק בכל ג' שנים עפ"י גורל מי ידור בתחתון ומי בדירה העליון ואחר שהשכיר לזה דירה בבית התחתון נפל הגורל להמשכיר דירה העליון וטוען השוכר שעכ"פ יתן לו המשכיר דירה בעליונה. פסק בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' מ"ג דכיון שנתבטל השכירות מהתחתונה ע"י הגורל. בטלה כל השכירות. רק שצריך המשכיר לקבל בח"ר שלא היה איזה ערמה בדבר:
נ שותפים שיש להם בית או חנות בשותפות ואחד הלך על כמה שנים ודר שותפו לבדו בהבית או בחנות. ועתה תובע ממנו שותפו שכירות או שידור גם הוא כ"כ שנים. עיין בדיני שותפים בקרקע כלל ק' סי' ה':
נא עיין מהרשד"ם אהע"ז סי' קפ"ג דשכירות קרקע קודם לכתובת אלמנה. ואפילו אם תפסה האלמנה מטלטלי הבית בעד כתובתה מוציאין מידה כדי לפרוע להמשכיר דמי השכירות אם מודים שעדיין חייב לו השכירות ועמ"ש בזה בדיני כתובה כלל מ"ח סי' כ"ז:
נב ראובן שהשכיר חנות לשמעון ואח"כ בא מאמר המלך שיפנו כולם ממקום זה וילכו ליקח להם חניות במקום אחר וראובן תובע כל דמי השכירות כיון שכתוב בשטר השכירות בין מלאה בין ריקנית. עי' בתשו' מהרש"ך ח"ב סי' קצ"ח שהשיב דמילתא דפשיטא הוא ששמעון פטור כי אף ששמעון קבל עליו בין מלאה בין ריקנית לא היה כוונתו רק אם תהיה רקנית מסיבתו. אבל כה"ג שהוציאוהו בע"כ לא נתחייב. ועוד שגזרת המלך לא היתה בפרטות על החנות הזאת כ' אם על כל החניות א"כ דמי למכת מדינה שהדין הוא שהחוכר מנכה מחכירו א"כ גם בנ"ד הוי פסידא דמשכיר עכת"ד:
ועי' בשו"ת ר' חיים כהן ראפופורט חחו"מ סי' י"ט שנשאל באחד ששכר מהשררה כמה מקומות להחזיק בהם משקה למכור והשוכר הזה השכיר המקומות אחד אחד לכמה בני אדם על שנה אחת ובתוך השנה גזר השררה שלא ימכרו משקין שלהם כי אם שיקחו משקין מאוצר השררה למכור. ועתה המשכיר תובע מהם כל השכירות בשלימות והשוכרים טוענים לאמר למה נשלם אם אין אנחנו רשאים למכור המשקין שלנו.
ועסק הגאון הנ"ל בצירוף ב"ד שהדין עם השוכרים כמבואר בסמ"ע סי' שי"ג ס"ק י"ב דכל ששניהם הו"ל למידע או לא הו"ל למידע הוא פסידא דמשכיר כיון דהוא בא להוציא השכירות ועליו מוטל להתנות וידו על התחתונה והאריך להוכיח דאף במכת מדינה הוא פסידא דמשכיר. וגם הסמ"ע בסי' שכ"א גבי מלמד שגזר המושל שלא ללמוד חולק על הרמ"א שפסק דפסידא דבעה"ב וכתב דכיון שהוא דבר דלא שכיח ולא הו"ל למידע קיי"ל דהוי פסידא דמלמד ופועל וכו' ואדרבה מסתבר דכיון דהיא מכת מדינה המשכיר והשוכר שוין בדבר ונחזור לכללינו המע"ה והעט"צ כתב שיכול המוחזק לומר קי"ל כהסמ"ע וגם מהש"ך לא מוכח מידי לדינא שום הכרעה וגם נסתייע מהמהרש"ך הנ"ל דאף במכת מדינה הוא פסידא דמשכיר. א"כ גם בנ"ד הדין עם השוכרים וע"ל מדין כ"ז עד דין ל"ג: שותפים ששכרו הרבה רחיים מהקיר"ה. ואח"כ השכירו רחיים אחת לשותף אחד והתנו עמו שכל הדברים שנתחייבו הם להקיר"ה בשטר שלו. יחול מעתה באותה הרחיים על השותף הזה לבד. ובתוך זמן השכירות נשרפה אותה הרחיים והשותף שילם דמי סיקיראציע. אבל אדוני הסיקיראציע נפלו ואין להם לשלם. ובשטר מהקיר"ה נכתב שאם לא ישלמו אדוני הסיקיראציע מחויבים השותפים לשלם. ועתה הם תובעים מהשותף השוכר והוא משיב שאחריו' כזה לא ידע שהסיקיראציע לא יהיה להם לשלם. ואין דרך הקיר"ה לכתוב תנאי כזה בשטרות שלו ע"כ לא עלה זאת על דעתו לחייב עצמו בזה. וגם טוענים השותפים שאחר השריפה היה בידם לבנות אותה. אך נתנו רשות להשותף הזה שהוא יבנה אותה והריוח יהיה שלו. אך באופן שאם הסיקיראציע לא תשלם אז ישלם הוא. והסכים על זה ובנה את הרחיים והרויח. והשותף משיב שהותנה בתחלת השותפות שכל מה שיצטרך לבנות בהרחיים כל הריוח שייך לו. וע"ז שאמרו שהוא ישלם הסיקיראציע לא השיב להם כלום. עי' בחו"מ סי' מ"ה סעיף ג' ובסימן ס"א סעיף י"ג ובסמ"ע שם ס"ק כ"ג ובאהע"ז סי' ס"ו סעיף י"ג בח"מ וב"ש שם בטוען שלא ידע לקרות מה שכתוב בשטר. ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' צ' שמסיק לדינא שאם יתברר שעפ"י רוב אין כותבין בשטרות הקיר"ה תנאי הזה שאם לא תשלם הסיקיראציע יתחייב השוכר לשלם. אז ישבע השותף שלא ידע מזה שנכתב התנאי הזה בשטר של הקיר"ה על השותפים שלו.
ויכלול בשבועתו כי מגיע לו בנין הרחיים מעת ששכר אצלם ולא עפ"י התנאי השני ויפטור מלשלם. ועי' בפ"ת לחו"מ סי' ס"א ס"ק וא"ו ובכלל ק"ב סי' כ':
אחד שכר שדה בור על משך שנה אחת לזרוע בה. וזרע דגן ולא צמח כלל. ואח"כ בשנה השניה צמח הדגן. ועתה בא השוכר שזרע ותובע מבעל הקרקע שישלם לו עכ"פ דמי הדגן שזרע שהלא נצמח מזריעתו. עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' מ"ג שהשואל רצה לפסוק שיחלוקו ולדמות להא דאיתא במס' ב"מ דף ק' ע"ב במתניתין (והוא בחו"מ סי' קס"ח סעיף ב') המוכר זיתיו לעצים ועשו רביעית לסאה יחלוקו. והגאון המשיב דחה שאינו דומה לשם. כיון שקנה העצים והם שלו ועציו גדלו הזיתים. רק שבעל הקרקע יש לו זכות במה שהניח עציו בקרקע שלו ולא קצצם ולכן נוטל מחצה. אבל בנ"ד שכבר כלה זמנו של השוכר והקרקע הוא של המשכיר. ואין לו לשוכר לתבוע אלא מה שנהנה בעל הקרקע בגרמתו שזרע כדין המהנה לחבירו. וזהו הלכה פסוקה שכל נהנה משל חבירו ואין לחבירו הפסד במה שזה נהנה. הו"ל זה נהנה וזה לא חסר ופטור כמבואר בב"ק דף כ' במקיף את חבירו מד' רוחותיו דחייב לשלם משום דגרם לו היקפא יתירה. אבל כל שלא הוציא לטובת חבירו וממילא קמתהנה א"צ להעלות לו שכר. והה"ד בזה שזרע לטובת עצמו ולא עלה לו. ולא עלה על דעתו טובת חבירו מה איכפת לי' שזה נהנה אם הוא לא חסר עוד. וגדולה מזו מבואר בחו"מ סי' רס"ד בשנים שנתפסו והוציא אחד מהם הוצאות. אם נראה לב"ד שגם בשביל עצמו לבד היה צריך להוצאה זו. ולא הרבה בשביל חבירו פטור חבירו מלשלם מה שנהנה דהוי זה נהנה וזה לא חסר. וגם נראה ברור דאף אם היה רוצה השוכר במשך השנה שלו לחרוש ולעדר הקרקע למען תתקלקל הזריעה ולא תצמח בשנה השני' היה יכול בעל הקרקע למחות בו. והוכיח דבכה"ג הכל מודים דכופין על מדת סדום. ושו"כ לזכות את המשכיר מצד יאוש דבודאי נתייאש השוכר מזריעתו ואחר שגדלה התבואה זכתה לו שדהו להמשכיר ע"ש: