דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל קג
שבועה. ומב"מ. והילך:
א תקיעת כף שעושים הסוחרים שקורין האנדשלא"ג אי הוי שבועה עי' ביו"ד סי' רל"ט סעי' ב' ובחו"מ סי' פ"ז ס"ק ל"ו דלא הוי שבועה:
אם המשביע יודע ששבועת הנשבע הוא שבועת שקר אם מותר להניח לישבע ואם עונש השבועה חל על שניהם אף בנשבע באמת עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ח' ובחת"ס חו"מ סי' צ' ומבואר ג"כ בראיות ששבועת אמת ג"כ אסור לישבע. ועיין בגיטין דף ל"ה ע"א שאמרו מה מני שנשבע באמת כך וכו' ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' כ"ט. ועיי"ש במהד"ד ח"א ססי' כ"ג אם שבועה או חרם בשקר חל גם על המשביעו ואם הנתבע לא רצה לפרש רק ליתן דבר מועט. ועי' לקמן סי' כ"ח:
ב ראובן נתן כל חפציו לשמעון במתנה גמורה כדי להבריח מבע"ח עכו"ם או ממס שלא ימשכנו חפציו. אם מותרים לישבע שהחפצים הם של שמעון כיון שנתנם לו במתנה גמורה עי' בתשו' הרא"ש כלל ט' סי' א' ובריב"ש סי' ב' ובשו"ת הרד"ם או"ח סי' ט"ז:
ועי' בתשו' מהר"ם שיק חחו"מ סימן מ"ט באחד שמחזיק הרגאל ממכירת יי"ש ועכו"ם אחד מכר יי"ש ביד חזקה והפסידו. ותבע השוכר הרגאל את העכו"ם בערכאות בטענתו שהפסיד לו ששים זהובים ופסקו לו שבועה שישבע שהפסיד ששים זהובים וישלם העכו"ם. ובא השאלה לאשר כי באמת הפסיד לו העכו"ם אבל אינו יודע אם עולה ששים זהובים ואם לא ישבע יפסיד הכל אם רשאי לישבע. ופלפל שם בדברי הש"ך ביו"ד סי' רל"ב בשבועה דלשעבר באונס ממון ובדברי מג"א בסי' תרנ"ו ס"ק ח'. ובאונס פקוח נפש שכ' הרמ"א בסי' רל"ב סעיף י"ד ובט"ז שם ס"ק כ"ז. ומסיק לדינא בנדון הנ"ל שאסור לישבע שהפסיד ששים זהובים ולא שייך לומר שיבטל בלבו יעו"ש: ג כתוב בכנה"ג סי' פ"ז בהגה"ט אות כ"ף בשם ספר תיקון יששכר ד' קכ"ד ע"א וז"ל מ"כ אלו הימים שאין ראוי לישבע בהם. שאם ישבע בהם אפילו באמת לא ישלים שנתו ח"ו. קבלה איש מפי איש. ר"ח ניסן. ה' אייר. ד' סיון. ר"ח תמוז ג' אב. וכ"ד בו. ז' אלול. יום כפור. ג' מרחשוון. ב' כסליו. ד' טבת. י"ב שבט. ח' אדר. ולא שמעתי טעם לאלו הימים גם לא ראיתי למורי הרב ולשאר גדול' הדור שיהיה נזהרים בזה. ומ"מ כשאני זוכר אני נזהר שלא להשביע באלו הימים עכ"ל הכנה"ג ואני המעתיק מ"כ גם ח' ניסן ח' תמוז. ג' אלול. צום גדליה. י"ח תשרי. למ"ד מרחשוון. וא"ו כסליו. יו"ד בו. ט' טבת. י"ז שבט. א' אדר ראשון. א' אדר שני. והמשביע את חברו א' בניסן. ה' אייר. ד' סיון ונשבע לשקר. ימות גם המשביע ח"ו. ד' יצילנו ויאריך ימינו אמן:
ד ועי' בספר זכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שבועה שכ' וז"ל שמעתי לקצת מורגל בפיהם שאין משביעים להמעריכים בחודש ניסן ולא מצאתי בספרים מי שיאמר כן וכו'.
זולת זה ראיתי להבאה"ט או"ח ססי' תכ"ט משם מ"כ שכ' ליתן חרם לאיזה צורך גדול מותר בניסן אף שאסור בתשרי משמע דאם אינו לצורך גדול אין להחרים וממילא דה"ה דאין משביעין דחרם היינו שבועה כמ"ש מהרשד"ם חו"מ ססי' רכ"ז. אלא דבשאר פוסקים לא ראיתי מי שיאמר כן. ואדרבה מדברי הכנה"ג שמנה וכו' ר"ח ניסן מזה כראה דבשאר ימי ניסן אין קפידא וכו' ובשנה זו דהיה צורך גדול עשיתי מעשה שישבעו אף בחודש ניסן עכ"ל. והנה דברי הבאה"ט הם לקוחים מהמג"א שם ס"ק ח' ויעו"ש שציין לסי' תר"ב ודו"ק:
מי שנתן ת"כ לחבירו על מה שביקש ממנו חבירו לעשות לו דבר או לקיים ונתן לו ת"כ ולא אמר שום דבר בשעת נתינת היד בלשון ת"כ או שבועה לקיים הדבר. אם הוי שבועה ואם מועיל התרה בלא דעת חבירו. עי' בחו"מ סי' פ"א סעיף כ"ח ובסמ"ע שם. וביו"ד סי' רל"ט סעיף ב'. ובפ"ת לחו"מ סי' פ"ז ס"ק ל"ו. ובסי' קכ"ט סעיף ה' ברמ"א. ובש"ך סי' ע"ג ס"ק כ"ג. ובנוב"י מהד"ק סוסי' ל"ט. וביו"ד סי' רכ"ח סעיף כ' ברמ"א ובטו"ז ס"ק ל"ב ובש"ך ס"ק נ"ד בדין אם מתירין לו שלא מדעת חבירו ובט"ז חו"מ ריש סי' קכ"ט ובסמ"ע שם. ועי' בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' וא"ו שאסף איש טהור כל הפוסקים הנ"ל ותשו' הגאונים והעלה דכיון שלא אמר כלום בשעת הת"כ וגם י"ל דלא כוון כלל לחומר שבועה כי אם לת"כ הנהוג בין הסוחרים שקורין האנדשלאג יש להקל בהתרה שלא מדעת חבירו:
ה אם בשטר כתוב שנעשה בשבועה והוא טוען חתמתי על השבועה אבל לא נשבעתי. עיין בסמ"ע וש"ך סי' ע"ג ס"ק י"ח ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שבועה מה שציין בזה:
ועי' בנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' ס"ח וחחו"מ סי' למ"ד בענין שבועה בכתב אי מהני. ואם הודה בכתב שנשבע ואח"כ כופר שלא נשבע וחתם בכתב הכל בפרטות:
ועי' בענין שבועה בכתב בשו"ת הר הכרמל סי' ג'. ועיין מה שציין בזה בפ"ת ליו"ד סימן רל"ו ס"ק א':
ועי' בבית אפרים חחו"מ סי' כ"ד שנשאל בשני שנתפשרו בעסק סיכסוך שביניהם וכתוב בשטר פשר בסיף שנשבעו בפועל ממש לקיים הפשר. ועתה אחד מהם מערער על הפשר ורוצה לבטלו. והאריך בזה והביא דברי הנוב"י הנ"ל. וסוף דבריו שיכול לבטל הפשר ונאמן לומר שלא נשבע רק הסופר כתבו לשופרי דשטרא:
ועי' בשבו"י ח"א סי' קנ"ו שנשאל באלם ששומע ואינו מדבר כיצד משביעין אותו. והשיב שיכתוב בכתב. ובתומים סימן צ"ו השיג עליו. ועמש"כ עליו דו"ז בקצוה"ח שם ס"ק ח'. ויעו"ש בנתיבות:
ועי' בתשו' חוות יאיר סימן קצ"ד שנשאל במי שנתחייב לחברו בסך מעות באופן שמצד הדין הוא רק אסמכתא והב"ד פסקו לו שישלם מפני שנכתב בהכת"י שנשבע בת"כ בפועל ממש כמ"ש הסמ"ע הנ"ל ועפ"י המבואר בסי' ר"ט סעיף י"ט דשבועה מהני באסמכתא. והיא יודע באמת שלא נשבע ולא נתן ת"כ. ובא אח"כ ממון חברו בידו. אי מצי לטעון בסתם וגם לשבע שהוא יודע שאינו חייב לו. ודעתו דיכול לשבע בסתם שאינו חייב כיון שיודע בעצמו שאינו חייב. ועי' בתשו' הב"ח בישינות סי' י"א. ובשו"ת שמן רקח ח"א סי' פ'. ועי' בדין שאח"ז:
ו שבועה בדבר שאין הקנין מועיל כגון בדשלב"ל או אסמכתא וכיוצא. אם חייב לקיים מאל השבועה וכן אם מהני בנשתתפו בלא קנין רק נשבעו. אם נתקיים השותפות ע"י השבועה. עי' בחו"מ סי' ר"ט ס"ד בהג"ה וסי' ר"ז סעי' י"ט וסי' ע"ג ס"ז וס"ח בהג"ה ובאחרונים שם. ובקצוה"ח סי' צ"ז ס"ק ט"ו. ועי' בס' משפט שלום למחו' הגאון מבערזאן בסי' קע"ו סעיף א' בסוד"ה ועי' בתשו' חת"ס. ועי' לעיל בכלל צ"ח סימן א'. ועי' בכ"ז בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' קס"ג. ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שביעה שאסף איש טהור תשובות האחרונים בזה:
ועי' בבני חיי החו"מ סי' רמ"ג בהגב"י אות ה' שכ' בשם מהר"י הלוי סי' ס"ג דאף לדעת הפוסקים דלא זכה המקבל מתנה כל זמן שלא הגיע השטר מתנה לידו כמבואר בחו"מ סי' הנ"ל סעיף ז' וסעיף י"א בהג"ה. אם המתנה הוא בשבועה לכ"ע זכה המקבל אף שלא הגיע השטר לידו:
ואם מכר לחברו חפץ באופן שמצד המכירה לא קנה משום שהוא אסמכתא או דשלב"ל רק שנשבע לקיים המקח שהדין דמחויב לקיים מצד השבועה כמ"ש לעיל. ואח"כ הלך המוכר ומכר המקח לאיש אחר בקנין המועיל ע"פ ד"ת אם קנה האחר. עי' בכנה"ג סי' ר"ז בהגהב"י אות ר"י שהביא בשם כמה תשובות האחרונים שזכה האחר במקחו דלא בשביל שזה יקיים שבועתו יפסיד הלה זכותו שקנה בקנין יעו"ש. ואין לבטל המקח מצד שנעשה באיסור דהא קיי"ל מקח שנעשה באיסור המקח קיים יעוין בחו"מ סי' ר"ח. ודומה לזה כ' בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ע"ה. והבאתי דבריו בדיני זט"ה כלל ל"א סי' מ"ד:
שבועה באונס שהיה אנוס לישבע לחבירו ליתן לו או למכור לו או לכתוב לו פטור וכיוצא אי מהני האונס לבטל השבועה בלא מודעה. ואם מהני מודעה. ואם ביטל בשעת השבועה גם המודעה. ואיזה דבר מקרי אונס ואם אונס מניעת הריוח או טובה הוי ג"כ אונס. עי' בס' משפט שלום על החו"מ סי' ר"ה וסעיף ג' שהביא הרבה פוסקים ותשובות הגאונים בדינים הנ"ל והוסיף פלפלת מדילי'. וע"ש בסעיף ז' וסעיף ח' וסעיף י"ב ושם בקונ"א לסי' הנ"ל:
ז טענת עכו"ם אי הוי טענת ברי להשביע עלי' עי' באות עכו"ם כלל ע"ז סי' ה':
ח ראובן טען על אשתו שפתחה את תיבתו וגנבה מעותיו. והיא הודית במקצת ועל השאר טוענת שלא גנבה אם יכול להשביעה על השאר בטענת ספק שלו. מצאתי בתשב"ץ ח"ג סי' ק"מ שפסק דכיון שהוא טוען בספק שכיון שהודית במקצת מסתמא גנבה הכל. אין נשבעין על טענת ספק אלא יכול להחרים עליה אם לא גנבה יותר עכת"ד. ונלפע"ד לפי מה שמבואר ברמ"א סימן ע"ה סעיף י"ז בשם המרדכי דהיכא שיש רגלים לדבר שיכול להשביעו היסת יעו"ש. א"כ בנ"ד שהיא מודית שגנבה הוה רגלים לדבר. ועי' בדיני גניבה כלל י"ז סי' י"ב י"ג. ועי' בפ"ת לחו"מ סי' ע"ה ס"ק י"ט ולא ראה דברי התשב"ץ הנ"ל:
וזה עת לא כביר נדפס ספר ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' ע"ה סעיף י"ז שהביא דברי אלו וכתב וז"ל ולא נ"ל כיון דאית לה מגו דכפרה הכל. והעזה ליכא דהבעל טוען שמא. השכל מחייב דאומרת אמת ע"כ גם להפוסקים דמגו לאפטורי משבועה ל"א היינו היכא דמצד טענת הבע"ד שתובע מחויב שבועה אמרינן מה הפסד יש אם אמת אתך תוכל לישבע. או משום דאיכא לברורי. אבל הכא דמן הדין פטורה מלישבע דאין נשבעין על טענת שמא רק מחמת רגלים לדבר נתחייבה לישבע והכי המגו מוכיח להיפוך עכ"ל הע"ש. ולפענ"ד י"ל סברא להיפוך דאף להפוסקים דאמרינן מגו לאפטורי משבועה היינו דוקא היכא שאנו באים על הנתבע לחייבו מצד הדין שהוא חייב שבועה כנגד טענת ברי של התובע. אז אם יש לו מגו אנו מאמינים לברי של הנתבע שבודאי אומר אמת מצד הדין שהמגו פוטרו משבועה. אבל בנ"ד שמצד הדין הנתבע פטור משבועה כי אין נשבעין על טענת שמא של התובע. ואנו מחייבים את הנתבע לישבע רק מחמת שנראה בעיני הב"ד רגלים לדבר שגנב. בזה לא מהני המגו לפטרו משבועה כי המגו אינה מבטלת את הרגלים לדבר שהב"ד רואים. דעיקר השבועה כאן הוא מחמת החשד. דבעלמא אין משביעין על חשד. ואין לנו יותר רגלים לדבר מזה שהודה שגנב מקצת. מה"ת לומר שמותר המעות שהיה ביחד בהתיבה השאיר שם ולא גנבם ועברה על לא תותירו ממנו. ושפיר שייך כאן הסברא הנ"ל לומר מה הפסד יש לך אם אמת אתך שלא גנבת יותר תוכל לישבע או משום לברר האמת. ומה שהביא שם בס' ע"ש ראיה מסי' שס"ד סעיף ז' בנכנס לביתו של חבירו שלא בפני בעה"ב ונטל משם כלים בפני עד א' ואין העד יודע כמה נטל. בעל הבית אומר עשרים כלים היה בביתי (וחושדו שנטל כולם). גזלן אומר לא נטלתי אלא עשרה והם כלים שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. ואינו נשבע על השאר אפי' שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי שנטל יותר. הרי שאפילו יש עד אחד על המקצת שגזל ומחויב לשלם אותו מקצת מ"מ פטור מלישבע היסת על שאר הכלים עכ"ל הע"ש דעת לנבון נקל דל"ד כלל לנ"ד דרגלים לדבר. דהתם אינו מודה כלל על העשרה כלים שנטל שהם גזולים או גנובים שהרי טוען שהכלים הם שלו. וגם העד אינו מעיד רק שנטל כלים מהבית. אבל אינו יודע אם הם כלים שלו וכמה נטל. וגם הבעה"ב אינו יודע כמה נטל. ואין כאן שום רגלים לדבר שנטל יותר כי מה שמודה על מקצת הכלים שנטל. שוברו בצדו שנטלם לפי שהם שלו. רק אנו מחייבים אותו להחזיר אותן המקצת כלים שנטל. משום שאין אנו מאמינים לו שהם שלו מצד חזקה שכל מה שיש בבית האדם הוא בחזקת שלו כמובא שם בסמ"ע ס"ק ז'. אבל מ"מ מצד הודאתו אין כאן שום רגלים לדבר על השאר שהרי לא הודה כלום כי טוען שכלים שלו נטל ובדין נטלם. והרי מטעם זה פסק הרמב"ם ופסקו המחבר שם בסעיף וא"ו שאם טוען הנגזל ברי שחטף ממנו. מאה כלים והחוטף אומר עשרים חטפתי ושלי הם. משלם העשרים שהודה בהם ועל השאר נשבע (רק היסת). וכתב הרמב"ם הטעם דאינו נשבע שבועה דאורייתא כמודה במקצת דהרי לא הודה בכלום שהרי אומר דידי חטפתי והובא בסמ"ע ס"ק ו'. אבל שבועת היסת חייב נגד טענת ברי של הנגזל שטוען ברי שחטף ממנו מאה כלים. אבל בדין השני של הרמב"ם שם בסעיף ז' שאין הנגזל יודע כמה לקח מביתו וגם הנתבע לא הודה כלום שאומר דידי חטפתי לכך פטור אף משבועת היסת שאין נשבעין על טענת שמא. אמנם בנ"ד שהגנב מודה שגנב שפיר נוכל לחייבו שבועת היסת על השאר מצד רגלים לדבר שהרי הודה שהוא גנב וע"ל בכלל י"ז סי' י"ג שהבאתי בשם התשב"ץ וטוב"י ועוד גאונים בדין אם מותר ליסרו ולהכותו כדי שיודה וק"ו להשביעו כדי לברר האמת כנלפענ"ד:
ט מי שנתחייב לחברו שבועה דאורייתא ומת התובע קודם שנשבע הנתבע ועתה יורשי התובע תובעים אותו שישבע להם. עיין בשער משפט סי' ע"ה ס"ק י"ד ובסי' פ"א ס"ק ד' שחידש בזה דכיון דשבועה הוא דבר שאין בו ממש לא שייך בי' תורת ירושה דאין אדם מוריש דבר שאין בו ממש. וא"כ הוי רק כמו שהם תובעים אותו באמר לי אבא שמבואר בסי' ע"ה סעיף כ"א שפטור משבועה דאורייתא ולקצת פוסקים אף מהיסת:
י אם מת אחד מהשותפים. אם מחויב השותף החי לשבע נגד היתומים שבועת השותפות עיין בדיני שותפים כלל צ"ח סי' כ"ח:
יא ראובן שכתב פטור לשותפו שמעון שפוטר אותו מכל שבועה ופסל וביטל כל מודעה וכל עדות אשר ימצא בשום זמן נגד שותפו שמעון ואח"כ בא עד אחד ואמר לראובן איך שהוא יודע ששמעון גזלו בעת משך השותפות סך פלוני. ועתה בא ראובן להשביעו באמרו שלא פטר אותו רק משבועת השותפות על טענת שמא פסק בשו"ת נאמן שמואל סי' ק"ג דכיון שכתב מכל שבועות שבעולם ודאי שפטרו מכל מיני שבועות שיטעון עליו על ממון זה אף כנגד העד. ועוד דכיון שביטל כל עדות שיעידו נגד שמעון שוב לא מהני לי' עד זה להשביעו כמ"ש הרדב"ז ח"א סי' קס"ד שהוכיח מהריטב"א דאם התובע פסל כל העדים שיעידו אחר שישבע הנתבע מה שעשוי עשוי ושוב אינו חוזר אף שלא ידע אז מעדים עד אחר השבועה. שהרי פסל אותם.
וא"כ גם בנ"ד לא מהני ליה העד ולא הוי מחילה בטעות כמ"ש הרדב"ז וכעין זה כתב מהראד"ב ס"ס תע"ח:
יב מי שפסקו לו הב"ד שבועה דאורייתא ומת ולא נשבע אם היורשים חייבים לשלם עי' בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' ל"ה:
יג ראובן תבע את שמעון ונתחייב שמעון שבועה לפטור א"ע. והפכה על ראובן שישבע ויטול ונשבע ראובן ואחר ימים תבע ממנו ראובן שישלם לו והשיב שמעון חשבתי שלא תשבע לשקר. ועתה שאני יודע שנשבעת לשקר לא אתן לך כלום ואני אשבע. עיין בס' בני חיי סי' פ"ז אות וא"ו שהביא בשם מהר"א חסון בתשוב' מקור ברוך סי' כ"ב דנאמן שמעון במגו דאי בעי אמר פרעתיך אחר השבועה. שו"ר בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שבועה שהביא שגם הכנה"ג מהד"ב סי' פ"ז כתב כן. ועי' בחו"מ סי' פ"ז סעיף למ"ד ושם בהגהות אמרי ברוך:
יד וע"ש בזכור לאברהם בשם הרב פרי הארץ ח"א חחו"מ סי' א' באם התובע כבר נשבע ונטל ושוב תפס הנתבע מהתובע ואומר שהוא רוצה לשבע ולפטור כיון שהתובע נשבע לשקר והעלה דמהני תפיסתו ונשבע ונפטר אלא ששוב מצא בתשו' צ"צ סי' ז' דאין תפיסתו מועלת יעו"ש. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"א סי' כ"ג באם נשבע הנתבע שבועה דאורייתא או שבועת היסת לפטור ואח"כ תפס התובע מהנתבע:
טו לוה ששלח ע"י שליח החוב להמלוה. והמלוה טוען שלא קיבל והשליח אומר שנתנם לו שהדין מבואר בסי' קכ"א סעיף ט' שנשבע השליח שנתן למלוה וישבע המלוה שלא קיבל וישלם לו הלוה. אם השליח טוען אני מהפך שבועתי על המלוה שישבע שלא קיבל ממני ואשלם לו מכיסי. והמלוה טוען כמו כן ישבע רק השליח שנתן לי ואפטור את הלוה הדין עם עי. עי' בדיני היפוך שבועה כלל למ"ד סי' א':
טז שנים שתובעים זא"ז ונתחייבו שניהם שבועת היסת זה לזה. וכל אחד טוען שחברו ישבע תחלה. עיין בתשוב' גליא מסכת סי' י"ב שכתב רגיל אני לפסוק דמי שהוא תובע ונוגש ומהדר אחר הגמר הוא ישבע תחלה. ובזה יתברר תביעתו להשביע את חברו עכ"ד. ולא ראה דברי הראב"ן סי' ע"ו שכתב דאם שמעון כופר בהלואה וטוען שפרע ותובע המשכון מהמלוה והמלוה כופר במשכון ותובע ההלואה דנזקקין תחלה לתובע ופותחין הדין על הנתבע לשבע על המנה. ואח"כ פותחין על התובע לשבע על כפירת המשכון יעו"ש בראב"ן עוד מש"ש. וכעין זה הביא בספר שער משפט על החו"מ סי' כ"ד סק"ב תשובת מיימוני בשם הגאונים שפירשו הא דנזקקין לתובע תחלה שאם שניהם תובעים זא"ז שנזקקים למי שתובע תחלה להשביע קודם את הנתבע שלו. וסיים וז"ל מסתברא כדברי הגאונים והב"ח הביאם בפשיטות וכן אנו נוהגין עכ"ל. ועיין בשבו"י ח"א סי' קנ"א באם חייב אחד מהם שבועה דאורייתא ואחד שבה"ס מי נשבע תחלה. ועיין בתומים סי' פ"ז סקי"ד. ושם בקצוה"ח ובנתיבות ס"ק כ' ומכלל דבריהם נראה דאשתמיט להו דברים הנ"ל יעו"ש:
יז איש אחד ואשה מעוברת תובעים זה מזה ונתחייבו שניהם שבועה או חרם לפטור זה מזה. ואחרי כי מעוברת אין להשביע כמבואר בחו"מ ססי' צ"ו אין האיש רוצה לישבע עד שגם האשה תשבע. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' צ"א דהאשה הוי אנוסה ומחויב האיש לישבע עתה:
יח בכל מקום המבואר בחו"מ שיש להשביעו היסת לאחר הפרעון. כתב בשו"ת גבעת פנחס להגאון בעל הפלאה אמצע סי' ע"ה דהיינו דוקא כשחוזר ותובע אותו לאחר הפרעון. הא לא"ה אין להדיין להשביעו. כיון דכל תקנת שבועת היסת הוא משום חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו עליו. והיינו כשבא להוציא וטוען אבל במה שטען תחלה פרעתי לפטור עצמו לא שייך חזקה זו לכך צריך שיטעון עליו אחר הפרעון וכן הוא משמעות הש"ע ברס"י שי"ז. ועמ"ש בכלל ע"א סי' ט'. ולקמן סס"י כ"ה:
יט מי שמכר לחברו קרקע או מטלטלים ותובע דמי המקח והלוקח משיב שפרע לו. מי ישבע המוכר או הלוקח. עי' חידושי דינים בזה בשער משפט סי' צ"א ס"ק ז':
כ המוכר לחברו שט"ח שנתחייב בו הלוה בשבועה לשלם לזמן פלוני. יכול הקונה לכוף ללוה מצד השבועה שנכנס במקום המוכר. כ"כ הרדב"ז ח"ב סי' רמ"ט והובא בס' ערך השלחן סימן ס"ו אות ב':
כא אם נשבע המלוה שלא יתבע את הלוה ואח"כ מכר השט"ח לאחר. אם יכול הקונה לתבוע ללוה. עי' בדיני מכירת שטרות כלל ס"ו סי' כ"ה: כב מי שנשבע לחברו לעשות לו דבר פלוני או שלא לעשות. אי מהני אח"כ שחברו ימחול לו השבועה או שיאריך לו הזמן. עי' בחו"מ סי' ע"ג וביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט וסס"י רל"ב. ועי' בס' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שבועה שציין להרבה מהאחרונים בזה הענין:
וע"ש בנדון שני סרסורים שנשתתפו עד זמן ידוע ובשבועה. ובתוך הזמן נפל ביניהם קטטה ומחלו זה לזה השבועה ואח"כ חזר אחד מהם מן המחילה יעו"ש מה שהעלה בזה:
ועי' בתשובת מהר"ם אלשקר סי' צ"ח בשני בע"ד שקבלו עליהם בוררים ונשבעו לקיים הפשרה אשר יגזרו עליהם הבוררים. ואח"כ נתרצו שני הבע"ד וביררו להם בוררים אחרים לפסוק ביניהם וגם נשבעו לקיים הפשר אשר יגזרו הבוררים האחרונים. ונשאל מהר"ם אם צריכים התרה לשבועה הראשונה. ופסק דא"צ התרה כיון שנתרצו שניהם ונשבעו על הבוררים האחרונים סלקו עצמם משבועה הראשונה ומחלו זה לזה יעו"ש שהאריך בטעם הדברים וסיים וכ"ש במקום שעדיין לא פסקו הראשונים את הדין או שפסקו ולא הודיעו עדיין להבע"ד דפשיטא דיכולים לברור להם דיינים אחרים אם שניהם רוצים בלא היתר חכם:
כג שמעון נתחייב שבועה נגד ראובן. והוא חייב גם ללוי שבועה מעסק אחר וטוען שמעון שרוצה לכלול הכל בשבועה אחת שלא יצטרך לשבע שני פעמים. ולוי אינו רוצה להשביעו עכשיו. פסק בשו"ת פנמ"א ח"א סי' צ"א שהדין עם לוי שא"צ לקבל שבועתו כמבואר בחו"מ סי' כ"ד ס"א בהג"ה דדוקא היכי דזילי נכסי דנתבע אז נזקקין לקבל שבועתו. אבל בנ"ד משום שלא ישבע שבועת אמת שני פעמים לא משגחינן בנתבע להפסיד טענתו של תובע שהיא טענה טובה שמא היום או מחר הנתבע ישיב אל לבו ויזכור ויודה שחייב כמו שמבואר בפירוש הר"ן בשם הראב"ד בהא דנזקקין לתובע תחלה עכת"ד. ועי' ברדב"ז ח"ב סי' תרי"ט שנשאל במורשה שבא בכח הרשאה מהתובע לתבוע את שמעון. ויש להמורשה עצמו ג"כ תביעה אחרת על שמעון ונתחייב שמעון שבועה נגד המורשה וגם נגד תביעת המרשה. ורוצה שמעון לשבע לשניהם בשבועה אחת כיון שעל שניהם תובע אותו המורשה הוי כאלו שני התביעות הם שלו. והמורשה טוען שישבע לכל אחד שבועה בפני עצמו. והשיב שדין זה כתבו הרב ז"ל פ"א מהלכות טוען ונטען והדין עם המורשה שהוא רק שליח של המרשה והוי כאלו המרשה בעצמו טען טענתו ונתחייב לו שבועה דמשביעין אותו שני שבועות כאלו טענו עליו שני בני אדם עכת"ד הרי מבואר להדיא גם מדברי הרדב"ז דבשני בני אדם פשיטא דמחויב לשבע שני שבועות כהרב פמ"א:
וראיתי להרב מעיל צדקה סימן ל"ו שנשאל בזה והשיב שהדין עם הנתבע לשבע לשניהם כאחת שבועה לא לך ולא לך. או שבועה לא לכם ויוצא ידי שניהם דזילא להנתבע לשבע שני פעמים ולא ראה דברי הרדב"ז דתקיף חילי'. שו"ר בזכור לאברהם שנדפס עתה מחדש חו"מ ח"ג שהעתיק דברי הגאון חיד"א שכתב בספרו חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות כ"א והביא דברי הפמ"א יעו"ש ציונו והוא בערך שבועה סקמ"ט. שוב מצאתי בברכי יוסף חו"מ להגאון הנ"ל סי' כ"ד אות ה' שהביא בקיצור דברי הרדב"ז והפמ"א הנ"ל והסכים לדינא כמותם. אולם מה שנראה מהרדב"ז דאף שהתובע רוצה עתה להשביעו תיכף אחר שבועת השני מחויב לשבע בזה דבריו מפוקפקים ויותר נראה כפי שמשמע מדברי הפמ"א דדוקא היכא שהתובע רוצה להמתין שבועתו פן לימים עוד יודה הנתבע שחייב עכת"ד שם:
כד תובע שהוא מן הנשבעים ונוטלים והנתבע טוען שהוא מוכן לשלם תיכף כשישבע ואינו רוצה להמתין לו שבועתו. והתובע טוען לא אשבע ולא אטול לעת עתה פן לימים תזכור ותודה לי או אמצא ראיה. הדין עם התובע. אבל אם הנתבע הוא נשבע ונפטר והיפך השבועה על התובע שישבע ויטול. אף דא"י לחזור בו מההיפוך. מ"מ יכול לומר או השבע לי בזמן ב"ד או אני חוזר בי ואשבע ואפטור כי עד"ז הפכתי ולא אהיה אגוד בך לעולם כ"כ ביש"ש ב"ק פ' הפרה סי' ה' והובא להלכה בברכי יוסף חו"מ סי' כ"ד אות וא"ו זיי"ן ובנתיבות סימן הנ"ל בחידושים סק"ט. ויש שם בנתיבות חסרון תיבות. ועיין כאן בסי' שאח"ז ובדיני פרעון חוב כלל פ"ג סי' ז' ובפ"ת סי' כ"ד ס"ק ב' ג' ד':
כה ועיין בבית אפרים חחו"מ סי' ז' שנשאל באחד שתבע לחברו בשטר שבידו. וזה טוען השבע לי שלא פרעתיך. וטוען המלוה הבא מעות ואשבע לך ואמר אין לי מעות רק קרקע ואני מעמיד לך הקרקע באפותיקו שתגבה ממנה לכשתשבע. והמלוה טוען איני רוצה בקרקע אמתין לך ולא אשבע עד שתביא מעות וזה טוען איני רוצה שתמתין לי כי זיילי נכסאי ואם תרצה לשבע תיכף מוטב ואם לאו פטור אותי מתביעתך וכן הוא האמת דזילי נכסי' לפי ראות עיני הב"ד וגם כי הלוה שרוי בלא אשה ועי"ז שיש עליו קול שהוא חייב לזה אינו מוצא ליקח אשה והדבר מבואר בכנה"ג סי' ק"ד דגם בכה"ג מקרי זילי נכסי' והגאון המחבר פלפל הרבה בדין המבואר בסי' פ"ב סעיף ג' באם המלוה צריך לשבע וליטול ואומר ללוה הבא מעות ואשבע והלוה טוען אין לי מעות דמחויב הלוה לשבע שבועת אין לי אף שעדיין לא נשבע המלוה שחייב לו ובדברי הש"ך שם סקי"ג ובחילוק שבין נשבע ונוטל בשטר שבידו לנשבע ונוטל מצד היפוך. ובדברי הש"ך שם סקי"ב באם רוצה ליתן משכון אם סגי והשיג על הש"ך בזה ופסק דהיכא שצריך המלוה לשבע וליטול והלוה נותן משכון א"צ הלוה לשבע מקודם או לקב"ח שאין לו מעות וסגי במשכון כיון שעדיין אין החוב ברור דשמא לא ירצה המלוה לשבע. וה"ה דסגי בכה"ג במגבה לו קרקע דמחויב המלוה לשבע דלמה ימכור הלוה נחלתו ויעשה מעות שמא אח"כ לא ישבע המלוה והרי מבואר בסימן ק"א דהיכא דאיכא פסידא מגבינן לי' קרקע ובכה"ג אין לך פסידא גדולה מזה שעדיין לא נתברר שמגיע לו. וביני ביני סגי בקרקע:
אך כ"ז הוא כהמלוה דוחק את הלוה ורוצה לשבע ואומר הבא מעות. משא"כ אם המלוה רוצה להמתין עד שיהיה לו מעות. והלוה דוחק למלוה או השבע או החזר לי שטרי לכאורה מסתברא שהמלוה יוכל לומר לא אשבע עתה ואמתין דהא קיי"ל נזקקין לתובע תחלה כמבואר בסי' כ"ד. וכ"כ ביש"ש פ' הפרה (שהבאתי בדין שלפני זה). וה"ה בנ"ד כיון שהלוה אין לו מעות לסלקו כדינו רק יש לו קרקע א"כ יכול המלוה לומר איני רוצה לשבע עתה ולטול קרקע אלא אמתין עד שיהא לך מעות כמבואר בסי' ע"ד סעיף וא"ו וסי' ק"א בשם הרא"ש ומשמע התם מטעמי' דהרא"ש דאף היכא דזיילי נכסי דלוה יכול המלוה לומר אמתין עד שיהיה לך מעות ולא אגבה קרקע. ושוב כתב דמצא דדין זה אם יכול המלוה לומר אמתין היכא דזילי נכסי' דלוה במחלוקת הוא שנויה בתשו' הרשב"א ח"ג דפוס לוורנא סי' מ"ג ודעת הרשב"א נוטה לדעת האומרים דהיכא דזילי נכסי' צריך המלוה לקבל קרקע בחובו ואינו יכול לומר אמתין עד שיהיה לך מעות. ולכאורה היה אפשר לומר כאן דהלוה תובע את המלוה שישבע או יחזיר לו שטרו והמלוה רוצה להמתין א"כ הוי המלוה לענין זה מוחזק ומצי אמר קי"ל כדעת הגאונים שסוברים דאף היכא דזילי נכסי דלוה אין הלוה יכול לכוף למלוה לקבל קרקע. אולם באמת ז"א דע"כ לא נחלקו אלא בחוב ברור וגם בסי' ע"ד מיירי בחוב ברור שאין הלוה מכחישו כמבואר שם. אבל בזה שהלוה צועק עליו בב"ד למה תעכב שטרי שבאמת איני חייב לך כלום ולדבריך השבע וטול ואם מדאגה פן תשבע לבטלה הילך קרקע נראה פשוט דבכה"ג כ"ע מודו שצריך לקבל ממנו קרקע כיון שזה אית לי' פסידא דזילי' נכסיה ואין החוב ברור. ועוד דאפילו תימא דאף בכה"ג וכו' מ"מ נלפע"ד דשפיר מצי הלוה לומר כיון דזילי נכסאי אתה צריך לשבע שאני אומר שלא תשבע כלל. ואי משום שאינך חפץ בקרקע מי יכריחך ליקח קרקע שאחר שתשבע ויהא החוב ברור אם תרצה תמתין אח"כ כאוות נפשך אבל כעת איני רוצה שאהיה תלוי עמך בדין כי אני אומר שלא תשבע כלל כיון שבאמת איני חייב לך כלום. ולכן נלפע"ד דאם אין בשטר נאמנות דאז הוא חייב לשבע מן הדין והוי חוב שאינו ברור. הדין עם הלוה כיון דזילי' נכסיה אולם אם יש נאמנות בשטר שאז הדין שהמלוה נוטל בלא שבועה רק שמ"מ אנו פוסקים לו שבועה דהוי כשבועת היסת לאחר הפרעון כיון שהלוה מביא המעות לב"ד. א"כ בכה"ג שהמלוה אומר איני רוצה לתבעך עתה ואני רוצה להמתין לך עד שיהא לך מעות אף שהלוה טוען דזילי נכסיה וא"ר להמתין. מ"מ נקרא המלוה מוחזק לענין זה ויכול לומר קי"ל כדעת רבו של הרשב"א דאף דזיילי נכסיה צריך לסלק במעות דוקא היכא שהמלוה ריצה להמתין לו וכדמשמע מפשטות דברי הרא"ש שהביא הטור בסי' ע"ד שלא חילק בין זילי נכסיה. וכיון שהשטר בנאמנות הוי חוב ברור כמו התם ויכול המלוה לומר אמתין וכו'. אך אם הלוה רוצה לעשות אתה חילוף בקרקע וכדומה והמלוה מוחה בו בכה"ג אפשר דהלוה הוי מוחזק לענין זה ויכול לומר הרי קרקע לפניך השבע וטול וכדעת הרשב"א דכיון דזילי' נכסיה א"י המלוה לומר אמתין וכו' עכת"ד יעו"ש באורך ועיין כאן בסי' שלפ"ז ובדיני פרעון חוב כלל פ"ג סי' ז' ובפ"ת סי' כ"ד ס"ק ב' ג' ד':
והנה הא דכתב הגאון המחבר דאף בשטר שיש בו נאמנות אנו פוסקים לו שבועת היסת כיון שהלוה מביא המעות לב"ד הוי כשבה"ס לאחר הפרעון. נ"ל כוונתו מצד הדין המבואר בסי' ע"א סעיף ה' דיכול לתבעו לאחר הפרעון פרעתיך שני פעמים. ולפי מש"ל סי' י"ח בשם הגאון הפלאה אין ראיה משם לנדון זה ודוק וכ"מ בסימן פ"ב ועיין בתשובת בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' כ"ג וסי' כ"ט שנוהגים ומורים בכל בתי דינים שבישראל שכל מקום שמגיע להתובע לקבל בח"ח או לישבע אחר הפרעון. שדי שהנתבע ישליש לו המעות מקודם ואחר שישבע או יקב"ח יתנו המעות להתובע. וכן בטוען הנתבע איני יודע אם פרעתיך שחייב המלוה לקב"ח ישליש לו המעות אבל אין נותנים המעות לידו קודם שישבע או יקב"ח כמ"ש התומים בסי' פ"ז ס"ק ט"ז:
כו ועי' בדיני שותפים בקרקע כלל ק' סי' יו"ד בשותף שהוציא בבנין הקרקע ותובע משותפו מחצה ההוצאות ורוצה לשבע כמה הוציא רק שישליש לו השותף דמי התביעה ושותפו משיב השבע והחזק בעד תביעתך הבנין שבנית אף חלקי:
כז כתב מהריק"ש סי' ע"ג והביאו בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שבועה וז"ל מכאן נראה שכל שבועה שאפשר לשבע ביום אחר ואין הכרח לשבע באותו יום. מאריכין אותה אולי יחזור בינתיים מלשבע עכ"ל:
כח לאשר כי ראיתי כמה בע"ד כאשר הב"ד פוסקים להם שבועה קופצים לאמר הריני מוכן לישבע. ראיתי להעתיק מ"ש בשערי תשובה לרבינו יונה זצללה"ה והובא גם בס' תרומת הכרי סי' פ"ז סעיף כ' לאא"ז בעהמ"ח ספר קונטרס הספיקות וז"ל ואם חייבו ב"ד את האדם שבועה והוא יודע אשר פיו דיבר שוא. אסור לקבל עליו ולומר אנכי אשבע למען הפחד חברו אעפ"י שאין בלבבו לשבע. וע"ז נאמר לא תשא שמע שוא. ויש בכללו לא תקבל לשבוע לשוא. וכן אמרו חז"ל במכלתין ותרגום לא תשא שמע שוא לא תקבל. וכמו כן המסבב להשביע את חברו בחנם עונשו גדול. ואמרו רבותינו כי זה האיש נקרא גנב שגונב את דעת הבריות ועליו נאמר ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. ומי שיודע שאם ישבע אז יחשדוהו בני אדם על שבועתו. יש לו להמנע ולחשוך עצמו מהשבועה לכבוד שמים הגם כי האמת אתו עכ"ל הנעים ודי בזה להקורא וישמעו וייראו. ועי' לעיל סי' א':
כט ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שבועה שכתב כשהדיין יודע דקילא שבועה על הנשבע. אין ראוי להשביעו אעפ"י שבעל דינו צועק ואומר ישבע לי וראוי לדיין לסלק מזה. ועי' בסי' פ"ז סעיף ל"ז:
ל עיין בחתם סופר חו"מ סימן ע"ג שהאריך ומסיק דעתה בזמה"ז אינו יכול התובע לאיים על הנשבע להשביעו ונרות ושופרות ומטה יעו"ש בטעמו: לא נתחייב הנתבע שבועה לפטור וטוען שישליש לו התובע פטור שאין לו עליו תביעה. למען לא יוכל לתבוע אותו שוב אח"כ בערכאות וגם שלא יועיל לו תפיסה אחר השבועה. עיין בשו"מ מהד"ד ח"א סי' כ"ג דף י"ב ע"ג שדעתו דבנשבע ונפטר מחויב ליתן פטור:
לב ראובן נתחייב שבועה לשמעון וכתבו הב"ד נוסח השבועה ומסרו למשביע.
ועתה רוצה ראובן שישליש המשביע את נוסח השבועה שלאחר שישבע יקרע השליש את השבועה ומשביע טוען אדרבה מתוך כך שנוסח השבועה יהא מונח אצלי אף אחר השבועה. תדקדק בשבועתך שלא לשבע רק אמת. וגם רוצה אני שיהיה תמיד מונח אצלי כי אולי אבוא על המחקר ואמצא עדים לזכותי. פסק בשו"ת הר המור להגאון ר' מרדכי בנעט זצללה"ה חחו"מ סי' ל"ג דהדין עם המשביע לעכב אצלו השבועה אף אחר שישבע ראובן יעו"ש בטעמו:
לג אם נראה לב"ד שהתובע מערים על הנתבע כדי להטיל עליו שבועה כגון עני שתובע מעשיר שהלוהו ממון אין להשביעו. כ"כ בב"י על הטח"מ סי' ע"ה מחודש י"ד יעו"ש עי' בסי' פ"ז סעיף ל"ח ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' ג' שהביא בשם הרדב"ז בהשלשה מאות תשובות סי' רי"א דאם הדיין רואה שהתובע מערים כדי לגלגל שבועה על החכם או על העני יכול לסלק השבועה מעליו ומ"מ משמתין בסתם על כל מי שחייב לחבירו שיודה וכו' ודבר גדול הוא זה שבעלי תורה ובעלי מעשים אינם רוצים לישבע בב"ד ונמצא אוכלים את יגיעם עכ"ל הרדב"ז ופסק שם בשו"ת דאף דבזמה"ז אין לנו דין ת"ח אבל דין צורבא מרבנן יש לנו ושייך דין הרדב"ז הנ"ל כמ"ש שם ברדב"ז בתחילת לשונו בלשון צורבא מרבנן וע"ז סיים דין הנ"ל. ועיי"ש במהד"ג ח"ב ססי' ל"ח דכל שהוא למדן וקובע עתים לתורה נקרא צורבא מרבנן דלא כמ"ש בשו"ת כנסת יחזקאל סי' צ"ה דוקא בתופס ישיבה: לד שמעון נתחייב שבועה נגד ראובן. וכאשר פתחו האה"ק והתחיל שמעון לומר ע"ד המקום וכו' קם ראובן בחמתו ולא הניחו לשבע וחטף הפסק מיד השמש. ואחר שנה תובע ראובן לשמעון שישבע. ושמעון טוען מאחר שלא הניחו אז לשבע כאשר התחיל לשבע מחל לו וראובן טוען שלא מחל לו. עיין בדיני מחילה כלל נ"ז סי' ל':
לה מי שתובע לחברו שנתחייב לו בב"ד שבועה דאורייתא וזה כופר או שטוען כבר נשבעתי לך. פסק בשער משפט סי' פ"ז ס"ק כ"ף דשבד"א הוי כפירת ממון כיון דמחויב מן התורה או לשבע או לשלם וגם אינו יכול להפך השבועה לא הוי כמו גורם לממון. ומחויב הנתבע לשבע היסת על כפירתו ויעו"ש בסמ"ע ובש"ך ס"ק ס"ה:
ועי' ברדב"ז ח"ג סי' תר"ב שהעלה דהא דכתבו הפוסקים דנאמן הנתבע לומר כבר נשבעתי. הוא רק אם חברו תובע אותו שישבע. אבל אם חברו תובע אותו מנה יש לי בידך. והוא טוען כבר עמדנו בדין ונשבעתי ודאי אינו נאמן. ועי' בש"ך סי' פ"ז ס"ק ס"ג ובהגהת אמרי ברוך:
לו בתרי ותרי דאוקי ממונא בחזקת מארי כמבואר בחו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז. יש לעיין אם המלוה אומר ללוה השבע לי דלא לוית או שפרעת לי. וכן אם המלוה תפס דהדין דאין מוציאין מידו. אם טוען הלוה השבע לי שהלוית לי או שלא פרעתיך אם מחויב לשבע. ראיתי בס' ערך השלחן על החו"מ סי' הנ"ל אות כ"ו שהביא בשם הרב אנגי"ל סי' י"ד שנסתפק בזה וכתב שמסתברא דא"צ לשבע כיון שיש ב' עדים שמסייעים אותו והרב המחבר דחה דבריו ופסק דכיון דתרי ותרי כמאן דליתנייהו דמי הוי כאין כאן שום עדות וחייב שבועת היסת עכ"ד וכבר קדמו הרב שבות יעקב ח"ג ססי' קמ"ד והוכיח כן מדברי הטחו"מ סי' ל"א שכתב שני כתי עדים המכחישים וכו' דברי שניהם בטלים וקשה דהא הכת שאומרים לא לוה לא בטל שהרי הנתבע פטור. אע"כ דאצטריך לענין שלא יפטרו אותו משבועה עכ"ל ואשתמיט להו שהדבר מבואר בש"ך סי' פ"ז ס"ק ט"ו דסלק עדותן כמאן דליתי'. וע"ש בתומים וקצוה"ח שהקשו על הש"ך ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג סי' א' מ"ש בזה:
לז מי שנתחייב שבועה לפטור עצמו ויש עד אחד בדבר רק שאין העד לפנינו לשאול אותו משביעין אותו עיין בדיני זמן לעדות כלל ל"ב סי' ו': לח מי שהתחייב עצמו בדבר שאינו חייב ועתה טוען שאין לו במה לשלם אם צריך לשבע על טענת אין לי. עיין בדיני גביית בע"ח כלל י"ד סי' ל"ב: לט אם נשבע שלא בפני הבע"ד. אם מחויב לחזור ולשבע בפני הבע"ד. עיין סי' פ"ז סעיף כ"ג, וע"ש בכנה"ג בהגהב"י אות מ"ד שמחלק דבנשבע ונוטל מחויב לחזור ולשבע. ולא ביאר טעם הדבר. ועי' בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' קפ"ח שביאר טעמו. והשיב על קושיות השואל. וע"ש מה שהשיב לענין אם ע"א מעיד שבפניו נשבע:
מ נתבע שכפר בערכאות ונשבע בערכאות ונפטר ואח"כ שלחו אותם הערכאות לד"ת. והביא התובע עד אחד שחייב לו. פטור הנתבע באותו שבועה שכבר כשבע בערכאות. כ"כ בתשו' הרשב"א סי' אלף קמ"ח. וצ"ע דהלא הלכה פסוקה סי' פ"ז סעיף י"ד בשם הרי"ף והרא"ש והר"ן דאם נשבע אף בב"ד לפטור ואח"כ בא עד אחד והכחישו חייב לחזור ולישבע שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ:
מא שבועה או חרם ע"י שליח.
כגון שאמר לשלוחו שישבע עבורו שיעשה דבר פלוני אם חל השבועה על המשלח. הנה בנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' ס"ז נסתפק בזה וכתב שלא מצא מזה בפוסקים והעלה דחל השבועה על המשלח וע"ש במהד"ת חיו"ד סי' קמ"ז תשובת בנו הגאון זלה"ה שהאריך להסיר תלונת השואל וחיזק דברי אביו שהלכ' כמותו. ובשו"ת שמש צדקה סי' ל"ג בקונטרס הנקרא פני הכרובים ראיתי בזה ויכוח גדול בין הגאונים יעו"ש. ובשו"ת שמן רקח ח"ב סי' כ"ז השיג על הנוב"י ופסק דלא מהני ע"י שליח והביא דברי הב"י על הנוא"ח סס"י תל"ד שמבואר שם דנדר ע"י שליח לא מהני כלל יעו"ש באורך:
ובצפייתי באמתחות התשו' מצאתי לשני גאונים עמודי עולם שכתבו להדיא כדעת הנוב"י ה"ה הרדב"ז והרשב"ש בן התשב"ץ דהנה ברדב"ז ח"ב סי' י"ח נשאל בראובן שמינה שליח את שמעון לדון עם לוי וכתב לו שטר הרשאה אם יוכל השליח לישבע ע"ש המשלח שיעשה המשלח דבר פלוני ויתחייב המשלח לקיים ופסק דחל השבועה על המשלח והביא ראיה מההוא דגבעונים שלא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה הרי דכיון דהנשיאים הם שלוחי ישראל חל השבועה על כל הישראל ואעפ"י שיש לדחות כי מפני חילול השם נמנעו מלהרגם מ"מ פשטי' דקרא הכי משמע עכ"ל הרדב"ז. ואני אראה ולא אבין למה צריך לדחוק לתרץ משום פשטי' דקרא הלא הדבר מפורש בש"ס דגיטין ס"פ השולח בסוגיא דנדר שהודר ברבים אין לו התרה וגמר לה מגבעונים ופריך שם ורבנן ומשני מי חייל שבועה עלייהו כיון דאמרו להם מארץ רחוקה באנו וכו' הו"ל נדר בטעות משמע דלרבנן דהלכתא כותייהו אם לא הי' הדבר בטעות הוי חייל על כל ישראל. וגם מ"ש הרדב"ז דפשטי' דקרא לא משמע משום חילול השם אדרבה הלא בגמרא שם מסקי דלרבנן דהוי נדר בטעות הטעם משום חילול השם. מ"מ לדינא יפה הוכיח הרדב"ז משם דחל על המשלח. וא"כ הדבר ק"ו ומה בנדון הגבעונים ונדון הרדב"ז שלא עשאו שליח בפירוש לשבע עבורו מהני שבועת השליח על המשלח מכ"ש בנדון הנוב"י שעשאו שליח לשבע עבורו ודאי דמהני. וכן מבואר ברשב"ש שהבאתי לעיל בדיני זט"ה כלל ל"א סי' מ"א דנדר וחרם מהני ע"י שליח יעו"ש. שוב ראיתי שדו"ז בקצוה"ח סי' קכ"ג ס"ק ד' האריך בזה ועיין בתומים סימן ע"ה ס"ק כ"ד אם המורשה יכול לשבע במקום המרשה ועיין בחת"ס יו"ד סי' ר"כ סד"ה שנית ובסי' שכ"א. ועיין באריה דבי עילאי באבני זכרון לחיו"ד סי' י"ב ועיין בשאלות ותשובות חסד לאברהם סי' ס"ו ס"ח ס"ט ע' דלא מהני ע"י שליח ועיין בנדרי זריזין בכנויי נדרים ח"ב דף ב' ע"ב תשובה א' ודף ג' ע"ב וע"ב. ועיין בשו"ת מראה יחזקאל סימן קמ"ד אות ג' ובשו"ת ברכת יוסף סימן ט"ז ובשו"ת מהר"ם שיק סי' קצ"ד ובשו"ת הרד"ם חו"מ סי' ז' ובשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ב סי' קע"א ובשו"ת תפארת יוסף חאו"ח סימן כ"ה ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ל"ד שו"ר במקור חיים להג' מליסא בסימן תמ"ח בביאורים סק"ט בד"ה ואם הפקיר חמצו שכתב בפשיטות וז"ל תדע דהא בנדרים ושבועות גופי' דא"א לקיימי' ע"י שליח ומהני בי' תנאי עכ"ל ולא הביא שום ראיה וכעת יצא לאור תשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא וראיתי בחחו"מ אמצע סי' פ"ג שלא הביא רק דברי הנוב"י הנ"ל ומקו"ח. ואשתמיט לי' דברי הגאונים הראשונים שהבאתי:
מב לוה שנשבע למלוה שיפרע לו חובו לזמן פלוני והגיע הזמן ואין בידו לפרוע. אם הוי עובר על השבועה. ואם מחויב ללות לו ממון כדי לפרוע. עיין בתשב"ץ ח"ד בטור השלישי סי' י"ז שכתב שאינו מחויב ללות לעצמו דאדעתא דהכי לא נשבע רק שישלם משלו. וכיון שמן השמים לא נסתייע הוי אנוס ופטרי' רחמנא. ואפילו יש לו מה לאכול. אם אין לו אלא כשיעור מה שקצבו ח"ל לסידור בע"ח אינו חייב לפרוע מזה ופטור משבועתו. אך אם יש לו יותר על סידור בע"ח הוי עובר על השבועה במה שלא פרע מן המותר וכו' עכת"ד. ועי' ביו"ד סימן רל"ב סעיף ט"ז ובש"ך שם. ועי' מ"ש בדיני קנס כלל פ"ו סי' יו"ד בדין הנ"ל באורך קצת:
מג מי שנתחייב שבועה בב"ד ומסרב לישבע. שמבואר בחו"מ סימן פ"ז סעיף ט' דמנדין אותו כתב מהרי"ט חחו"מ סי' פ"ד דמי שלא נשבע מעולם לא משמתינין לי'. ואם כפהו הדיין לעשות פשרה פשרתו קיימת. וכ' עליו הכנה"ג בהגה"ט אות כ"א דדוקא שיש עדים או שידוע לכל שלא נשבע מעולם. אבל על פיו אינו נאמן:
מד ועיין להרב בני אהרן סימן ק' שכתב במי שיש לו צוואה מאביו שלא ישבע. ואירע שנתחייב שבועה בב"ד. שפטור משבועה ויטילו עליו חרם יעו"ש:
מה מי שחייבוהו הב"ד עפ"י טענתו בחוב או בפקדון ואין יכולים להוציא ממנו. דמצוה על הב"ד לילך לפני השופט ולהעיד שזה חייב לזה. אם רוצה להשביעם בפרטות איך הודה בפניהם שהוא חייב אם יכולים לשבע כיון שעפ"י הד"ת הוא חייב באמת. עי' בדיני מסרב כלל נ"ב סי' י"ב: מו אם הפקדון הוא בעין אלא שנפסד. כגון שהוא שומר בהמת חברו ונחלה או נשבר או מתה והבהמה בעין לפנינו. אם צריך השומר לשבע שלא פשע. עי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שומרים שפסק דלפי המבואר בחו"מ סימן רצ"ד במחבר וש"ך שם ס"ק ב' ויעו"ש בבאה"ט ס"ק ג' דעיקר שבועת השומרים הוא שנגנב או נאבד או נאנס ואינו ברשותו. ושבועה שלא פשע הוא רק מצד גלגול. א"כ בנדון זה שהדבר הוא בעין לפנינו אין כאן עיקר שבועה וממילא אין כאן גלגול רק אם יטעון המפקיד שמא פשע צריך השומר לקבל בחרם כמו כל טענת ספק. ואי לא טעין פטור גם מחרם. ואף שהרמ"א שם הביא דעת החולקים על המחבר וסוברים דגם שבועה שלא פשע הוא מעיקר השבועה. מ"מ השומר מצי לומר קי"ל כהמחבר שאני פטור משבועה. ועמ"ש דו"ז בקצוה"ח שם ס"ק ד' ובנתיבות שם ס"ק ב' וצ"ע:
מז עי' בטו"ז חו"מ סי' ע"ג סעיף ב' שיש מן הדיינים שפסקו דאם הודה במקצת הטענה רק שטוען שאינו חייב אותו מקצת לשלם רק לזמן המוגבל ביניהם דלא הוי מודה במקצת. והט"ז השיג עליהם. ובהגהות הח"צ שם הסכים להט"ז. ואישתמיט להו שהדבר מבואר בב"י על הטור בסי' צ"ט בשם בעה"ת דמקרי מב"מ בכה"ג:
מודה במקצת שלא כפר בשתי מעין כסף דקיי"ל דפטור משבועה דאורייתא. נסתפק בתשו' שו"מ מהד"ק ח"ג סי' ס"ח אם חייב על הכפירה שבועת היסת משום די"ל דכיון דמודה במקצת. לא תקנו חז"ל בזה שבועת היסת דלא שייך חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו. ובמח"כ הגאון אשמיט לי' דברי הש"ך בשם ר"ה גאון בסי' צ"ה ס"ק ט"ז ובברטנורא פרק שבועת הדיינים משנה א' בד"ה וההודאה שהדין מפורש שחייב שבועת היסת:
תבעו מאה זהובים והודה בחמשה ושבעים ונתן לו תיכף חמשים זהו' ומודה עוד בכ"ה זהובים וכופר בכ"ה אם הוי מודה במקצת או הוי הילך ופטור. עי' הספק בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סימן ס"ו:
מח אם משכנו שלא בשעת הלואתו והלוה הוא מודה במקצת אם הוי הילך על ההודאה מצד המשכון. עי' בש"ך סי' ע"ז ס"ק ד' וס"ק ה'. ועי' בשו"ת מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' כ"ד שהעלה דאם משכנו שלא עפ"י ב"ד לכ"ע לא הוי הילך. ואף היכא דהוי הילך הוא רק אם התובע מרוצה במשכון לקבלו בעד הודאתו. אבל אם אומר שאינו רוצה לטפל במכירתו ותובעו שיפדנו לא הוי הילך:
מט שני שותפים שהיו מתעסקים בסחורה ובחובות. ועתה אחד תובע מחברו. והשני מודה לו במקצת התביעה מחובות שחייבים לו מעסק השותפות. פסק בשער משפט סי' פ"ז ס"ק ב' דלא הוי מבמ"ק דאף שאין ההודאה בעין מ"מ החובות שהודה הם בחזקת שותפות ועומד גם ברשות חברו כמו פקדון דכל היכא דאיתי' ברשותא דמארי' איתא והוי הילך ועמ"ש בזה בשו"ת ברכת יוסף חחו"מ סי' וא"ו אי הוי הילך ואם אומר על חמשין לא ידענא אי הוי משויל"מ כיון דהוי הילך ודיני הילך בפקדון עי' בסימן פ"ז ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' קפ"ד:
נ אם כשבע בחומש הנדפס ונקיט בידו או שלא נקיט בידו ונשבע במה שכתב בו. אם הוי בנשבע בתורה בנק"ח. ואם היה פתוח לפניו תחלת עשרת הדברות אם הוי כנשבע בכל עשרת הדברות. הוכיח בנדרי זריזין בכנויי נדרים ח"ב דף כ"א ע"ד תשובה א' דמהני יעו"ש: