אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל קב

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל קב

כללים - כלל קא

שטרי חוב ושטרי מכר. ושח"ז. ושובר:

א במקומות שהמנהג בין הסוחרים שנותנים השטר להמלוות טרם שמקבלין המעות. או שהמנהג שפורעים השטר ומניח ביד המלוה שמאמינים זל"ז יכולים לטעון אמנה או פרוע. עיין בדברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ה':

ב הא דקיי"ל בסי' ס"ח דשטר העולה בערכאות מהני הוא דוקא אם נעשה במקום מושבם היינו בהאמנו שלהם ואפי' רק חתימת הנטוא"ר הממונה ע"ז מהני. אבל אם בא הערכי לבית הישראל וחתם שם לא מהני רק כמו שאר עכו"ם כן פסק בשו"ת מהריא"ז ענזיל סימן מ"ט כ':

ראובן ושמעון התפשרו בפני רב אחד ששמעון חייב לראובן סך כו"כ וכ' פס"ד ואח"כ לתוקף עשו במשפט הערכאות כתב (עמטליכן פערגלייך) וכתבו בהכתב הנ"ל ששמעון הנתבע מרשה את ראובן לכתוב החוב הנ"ל בפנקס הגרונדבוך (אייננואבילירי), על הבית של שמעון וכן עשה ראובן ובא השאלה אם שמעון נאמן לטעון פרעתי. ואיך הדין אם מת שמעון וראובן בא לגבות מיורשי שמעון ואם מתו שניהם ויורשי ראובן באים לגבות מיורשי שמעון. וא"א בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו עי' כ"ז בדיני פסק דין כלל פ"ה סי' ב' בשם תשו' דבר משה:

ג מי שהודה בפני עדים שהקרקע שהוא מחזיק בה הוא של חבירו או שמכרה לו אם יכולים לכתוב שטר וליתן לחברו עי' בדיני הודאה כלל כ"ט סי' ה':

ד שטר שחתם עליו הלוה בח"י ואח"כ החתים עליו עדים בסתם ולא נכתב שמעידים על גוף הענין רק ראובן בן יעקב עד וכו' עיין במהרשד"ם חו"מ סי' למ"ד באמצע שכתב דפשוט דהוי שטר בעדים ואינו נאמן לומר פרעתי עכ"ד. וצ"ע מדברי ר"י ופסקו המחבר בסי' ס"ט ס"ג יעו"ש בסמ"ע וש"ך. ועיין בש"ך סי' מ"ם סק"ח שמבואר דאם לא חתמו לקיים הענין לא חשיב שטר כלל. ויש לתרץ עפ"י דברי המ"מ על הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ב' יעו"ש:

כעת נדפס ספר ערך שי על החו"מ וראיתי בסי' ס"ט סעיף ג' שכתב ועיינתי בהמ"מ ולא מצאתי שום דבר ויפה העיר כי נשמט בדפוס הראשונה תיבות וע"ש בלח"מ וכוונתי שהמ"מ כתב על דין הרמב"ם בלוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר וכ' המ"מ זה מוסכם בגיטין פ' המגרש וכ' עליו הלח"מ בה"ב ואם כוונת רבינו לומר שכתב בלשון מודה אני ולא בלשון שטר אלא בלשון כתב ידו דמהני כמו שטר וכו' ועוד המ"ע שכתב שזה למד מפ' המגרש אין לדין זה רמז משם דאף דאמרו שם דכתב ידו מהני היינו שכתב בלשון שטר דוקא עכ"ל ע"ש כי קצרתי א"כ י"ל בעובדא דמהרשד"ם שהיה כתוב אחר חת"י הלוה והכל אמת ואחר תיבות אלו חתמו העדים ודעת המהרשד"ם נוטה שם דמ"ש לבסוף והכל אמת הו"ל כמו שכתב והכל שריר וקיים וכיון שע"ז חתמו העדים הוי כמו שכתב בלשון שטר שהעדים מעידים שמה שכתוב בו הכל אמת כן יש לתרץ למען להשוות דעתו לדעת הרבינו ירוחם ורבינו האי ושאר הגאונים שאביא לקמן אף שהוא דוחק להמעיין בלשון המהרשד"ם ודו"ק. עוד כתב שם בס' ע"ש סעיף הנ"ל שנראה לו ברור דאם חתמו העדים סתם על הכת"י אחר חתימת הלוה הוי כחתמו על גוף ענין ההלואה אף שלא נכתב לפני חתימתם בפנינו נעשה כל הענין הנ"ל. והפוסקים לא אמרו רק אם בפירוש כתבו בפנינו חתם פלוני דאז מוכח דמעידים רק על חת"י הלוה וכן מוכח מהב"י סי' ס"ט מחודש ב' שכתב דמוכח מהרמב"ם שכתב דכת"י שאין עליו עדים הוי כמלוה ע"פ משמע הא אם יש עליו עדים דינו כשטר גמור אעפ"י שאינו כתוב בלשון שטר אלא מודה אני הח"מ עכ"ד הב"י ממילא משמע דבעדים לבד שלא פירשו שמעידים לקיים הענין שבשטר ג"כ הוי שטר בעדים עכ"ל הס' ע"ש אתמהה למה לא העתיק תחלת דברי הב"י המתחיל ז"ל כתב רבינו ירוחם בנתיב ו' ח"ו ואם החתים עדים אחר חתימתו לא לקיים החתימה אלא לקיים הענין אינו יכול לומר פרעתי וכ"כ בעל העיטור בשם רבינו האי וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב הוציא עליו כתב ידו וכו' משמע הא אם יש עליו עדים דינו כשטר גמור אעפ"י שאינו כתוב בלשון שטר אלא מודה אני הח"מ וכן נראה מדברי רש"י וכו' וכן משמע מדברי הרא"ש וכו' עכ"ל הב"י הרי מפורש שהביא הב"י ראיות אלו לדברי הרבינו ירוחם ורבינו האי. ורבינו ירוחם דקדק בלשונו דדוקא אם החתים העדים לא לקיים החתימה אלא לקיים הענין שבשטר אז אינו יכול לומר פרעתי ולשון ר"י הנ"ל פסקו הב"י בחו"מ סימן הנ"ל סעיף ג' כלשונו ממש אות באות ע"ש בבאה"ג שרשם מקור דין זה מהר"י נתיב ו' בב"י מחודש ב' ואם כדברי הס' ע"ש דסגי אם חתמו העדים אחר חת"י הלוה בסתם הוי שטר מעליא למה סיימו הר"י והב"י בחו"מ תיבות אלא לקיים הענין הלא די במה שכתבו אם החתים עדים אחר חתימתו בסתם לא לקיים החתימה אי' לומר פרעתי. ועוד הרי הב"י כתב על דין הרבינו ירוחם וכ"כ בעל העיטור בשם רבינו האי ולדעת הע"ש לא יוכל לכלכל דברי רבינו האי להטותו לדעתו עי' בבעל העיטור בדיני חוב שכתב וז"ל וכ"כ בשם רבינו האי שאם צוה לחתום על הודאתו דינו כמאן דמפיק שטרא אחברי' אבל אם לא כתבו חתימתן אלא להחזיק כתב ידו. הוא כהוציא עליו כתב ידו ונאמן לומר פרעתי עכ"ל הרי שכתב האי דינא בתרי בבי וכתב בבא הא' שאם צוה הלוה לחתום על הודאתו (שהוא גוף הענין שבשטר שמודה שחייב) הוי שטר ואי נימא שגם בחתימת העדים בסתם הוי שטר הול"ל שאם חתמו עדים על הכת"י הוי שטר אבל אם חתמו רק להחזיק כתב ידו הוי כת"י ונאמן לומר פרעתי דהרי עיקר הקפידא הוא רק במה שנכתב בפירוש שמעידים על כתב ידו של חת"י הלוה לדעת הס' ע"ש. אלא ודאי דבבבא הראשונה הקפידא שיחתמו בפירוש על גוף ההודאה וגם בזה צריך שצוה הלוה אותם לחתום על הודאתו כמבואר שם בבעהע"ט ואם חתמו בסתם לא על גוף ההודאה תלינן שחתמו להעיד על חת"י. הלוה שחתום לפני חתימתן. ומעתה אם נפרש דעת רבינו ירוחם כדעת הס' ע"ש הנ"ל דבחתימתן בסתם הוי ג"כ שטר איך כתב הב"י על דברי ר"י וכ"כ בעל העיטור בשם רבינו האי הלא חלוקים הם וכן מוכח מלשונות האחרונים שפסקו דין הר"י להלכה דדוקא אם חתמו העדים על גוף הענין שבשטר עי' בש"ך סי' מ"ם סק"ח על מ"ש במחבר כתב בכתב ידו והעיד בו עדים הרי זה שטר כשר וכתב הש"ך כלומר שהעיד עדים על גוף הענין לא לקיים החתימה הלכך הר"ז שטר כדלקמן סי' ס"ט ס"ג עכ"ל ועי' בסמ"ע סי' ס"ט סקט"ו ובנתיבות ס"ק הנ"ל שכתבו הטעם שכיון שחתמו העדים לקיים הענין שבכת"י אינו מניח שטר כזה ביד המלוה אחר שפרעו לכן אינו נאמן לטעון פרעתי וגובה ממשעבדי הרי שעיקר הטעם משום שחתמו בפירוש על גוף הענין שבשטר. וכן פסק בתשו' חות יאיר סימן ע"ח והובא בפ"ת לחו"מ סי' מ"ם סק"ד והפ"ת קיצר קצת בלשונו וז"ל החו"י אני נהגתי לעשות כן כשהלויתי מעות וכו' הייתי כותב הכת"י וכו' וחתמו עלי' האשה תחלה והדר בעלה. ואחריהם העדים בלשון זה בפנינו נעשה ההלואה הנ"ל ובפנינו חתמו האשה והדר בעלה הנ"ל ומסרו לפב"פ המלוה ויהיה לכת"י זה כל תוקף שטר בקנין יום פלוני פב"פ ופב"פ וכו' ודוקא כשהעדים העידו על גוף ההלואה שנעשה לפניהם אז הוא ממש כמלוה בשטר משא"כ כשהעידו רק בפנינו חתמו האשה פב"פ ובעלה פב"פ נהי דהוי בקיום ב"ד מ"מ לא הוי רק כמלוה ע"פ וכ"כ בש"ך סי' מ"ם סק"ח עכ"ל הצריך לענינינו הרי שהביא דברי הש"ך הנ"ל להלכה ואם היה לו דין שטר אף בחתימת העדים בסתם למה כתב בפנינו נעשה ההלואה וחזר ושנה דדוקא כשהעדים העידו על גוף ההלואה הלא די שאחר חתימת הלוה יחתמו העדים בסתם. ומה שהביא בספר ע"ש הנ"ל ראיה לדעתו מהש"ך סי' מ"ט סקט"ו שהעלה דעדים אכולא מילתא מסהדי שאם כתוב בשטר שפלוני כהן לוה מפלוני מנה דאמרינן דעל גם זה שהוא מוחזק אצלם שהוא כהן הם מעידים לא רק אמנה שבשטר. לא דמי כלל לנ"ד דשם העדים מעידים על גוף ההלואה שנכתב בשטר שפלוני לוה מפלוני מנה שייך שפיר לומר דגם על מה שכתוב בשטר שפלוני הלוה הוא כהן ודאי קראו ודקדקו והוא מוחזק אצלם בכהן כמ"ש הש"ך ועיקר חיוב בהלואה תלוי בשם הלוה שיכירו העדים וידעו שם הלוה ושמא גרים כמ"ש שם דו"ז בקצוה"ח. אבל בנ"ד שחתמו העדים בסתם אחר חתימת הלוה שפיר יש סברא יותר לומר שאין מעידין כלל על גוף ההלואה שבשטר רק על חתימת הלוה שהוא חתימתו. ופוק חזי מה עמא דבר שרוב אנשים כותבים שטר ואח"כ קוראים שני עדים שהלוה יחתום בפניהם ואח"כ הם חותמים עצמם לעדים ואינם קוראים כלל את השטר כי כוונתם להעיד רק על חתימת הלוה שהוא חתימתו דלאו כ"ע דיני גמירי. ואף אם נאמר שחתימת העדים בסתם הוי ספק אם מעידים גם על הענין שבשטר (אשר האמת לא כן הוא כאשר בררתי) עכ"פ אם יטעון הלוה פרעתי לא נוכל להוציא ממנו ממון לומר שיש לו דין שטר שאינו נאמן לומר פרעתי כן נ"ל ברור:

ה ראובן הוציא על שמעון שט"ח בשני עדים וראובן מודה שהעדים החתומים עליו הם ערבים לו בעד החוב. פסק בשו"ת נאות דשא סי' ס"ז ס"ח דהשטר פסול והוה רק תביעה ע"פ:

ו עד אחד היה נחוץ לדרכו וחתם א"ע על נייר חלק וכתב הסופר השטר למעלה. ואח"כ חתם העד השני השטר פסול. עי' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שטר:

ז שטר שלא ככתב בו קנין באופן שהשטר בטל מחמת זה. אם העדים נאמנים להעיד בע"פ שהיה קנין או הוו חוזרים ומגידים עיין בדיני עדות כלל ע"ו סי' פ':

ח מלוה שהוציא שט"ח. ובאו שני עדים ואמרו ממנו שאל לזייף לו שטר כזה דהדין בחו"מ סי' ס"ג סעיף א' דאין גובה בו. עיין בס' ערך השלחן על החו"מ סי' הנ"ל אות א' שהביא בשם הרב בס' אס"ז למס' כתובות שכ' דדוקא שהעידו ששאל לשניהם בבת אחת לזייף לו שטר אבל אם העידו ששאל לאחד לזייף לו או ששאל לכל אחד ואחד בפני עצמו לא מחזקינן לי' למזויף. ועי' להרב תורת חסד סי' רס"ה שכ' דאם העיד עד אחד פשיטא דלא מרע לי' לשטרא ולא ראה דברי אס"ז הנ"ל וע"ש באות ד' שהוכיח דאף דקיי"ל שם בחו"מ דבבאו שני עדים אף אם נתקיים השטר ע"י עדים אחרים שמכירים חתימות העדים דאין גובה בו. אם הלוה מודה בשטר שכתבו אלא שטוען פרעתי או אמנה אינו נאמן במגו דמזויף דהוא מגו גרוע שאינו רוצה לטעון מזויף כיון שהשטר נתקיים ואימת השטר עליו ואין להאמינו במגו גרוע לגרוע כח השטר. ע' בסמ"ע ובש"ך סי' פ"ב סקל"ז:

ט בענין קיום שטרות שמבואר בחו"מ סי' מ"ו ס"ז הקיום האחד אם הדיינים מכירים את חתימות העדים. עיין בתשו' הרשב"א סי' צ"א שנראה בהדיא דצריכים הדיינים שיתוועדו שלשתן ביחד:

י הא דקיי"ל קיום שטרות דרבנן משום דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי. כתב הנתיבות דאם הב"ד אינם מכירים את העדים החתומים מי הם לא מהני משום דאולי הם חשודים ומשקרי ובשו"ת דברי חיים ח"ב חאה"ע סי' קל"ג חילק עליו דאין לנו לחשוש כיון שסתם ישראל כשרים הם:

יא שט"ח או שטר מכר שהעדים חתמו עצמם על נייר חלק בציווי הלוה ואח"כ כתב עליו הסופר השט"ח. וכן בכת"י שחתם עצמו קודם. ואח"כ כתב על החתימה שדי קנוי' לך. עי' בקצוה"ח סי' מ"ה ס"ק א' דלא מהני. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ב סי' ע"ד שחולק:

יב קיום שטר דלא חתים עלי' רק רב העיר אי מהני. עיין בסי' מ"ו סעיף ד' בהג"ה ובסמ"ע ובש"ך סק"ח. וראיתי להרדב"ז ח"א סי' שס"ח שכתב דראוי לבטל מנהג זה יעו"ש ועיין בדיני דיינים כלל כ"ג סי' נ"א ובדיני פסק דין כלל פ"ה סי' א':

יג במקומות שחותמים בשטר העדים והלוה וטוען הלוה קיים שטרך וחות לדינא. ואינו מוצא המלוה לקיים כי אם חתימת הלוה לבד עי' בזכור לאברהם חי"ע ח"ב ערך קיום שטרות שהביא רוב דעות האחרונים דסברי דמהני דלא מצי למטען הלוה פרעתי. ושוב הביא בשם הכנה"ג מהד"ת סי' פ"ב בהגהב"י אות ב' שכתב דלענין הלכה הדברים מסופקים אצלו דלפי הנראה הוא מחלוקת בין הטור ובעה"ת ותוספת ומהראנ"ח. ומסיק דאין לנו להוציא מן המוחזק. ואח"ז הביא בשם תשובת האחרונים דהיכא דהלוה חתום לא בח"י ממש רק במסירת הקולמוס כ"ע מודו דלא מהני קיום החתימה בלי קיום חתימת העדים:

וע"ש עוד בדיני קיום שטרות. ובקורבת דייני הקיום או עדי הקיום יעו"ש פרטי דינים בזה:

יד שט"ח או כתובה חתום בשני עדים ואח"כ חתם עצמו הבע"ח או הבעל שמודה על כל הנ"ל. ואח"כ מת הלוה או הבעל וגם עד אחד מת וקראו הב"ד עדים לקיים השטר או הכתובה ואמר העד החי שאין זה חתימת ידו ואח"כ באו שני עדים ואמרו שיודעים בסימנים מובהקים שאין זה חתימת העדים. ואח"כ באו שני עדים והעידו שמכירים בטב"ע שהוא חתימות שני העדים. ורצה השואל לומר דהוי תרי ותרי ונשאר רק כת"י. ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ז' דחה דבריו והוכיח שהשני עדים של הטב"ע נאמנים יותר מסימנים. עי' בקצוה"ח סי' מ"ו רנ"ט רצ"ז. ובסמ"ע סי' מ"ו ס"ק י"ד. ועוד דהרי הבעל או הבע"ח הודה בח"י על חתימת העדים א"כ נתקיים השטר בחותמיו לגבי היורשים. וגם אם הוי רק כת"י הכתובה נגבית מיורשים דכתובה הוי כמו תוך זמנו שאין טוענין להם שמא פרוע: טז שט"ח שחתומים עליו שני עדים ולא נמצא לקיים רק ע"א מהחתומים והלוה מודה שכתבו רק שטוען פרעתי. כתב בפ"י פ' האשה שנתארמלה דאינו נאמן לטעון פרעתי במגו דמזויף כיון שהיה צריך לשבע על טענת מזויף להכחיש את העד. ומגו כי האי לא אמרינן כמו בנסכא דר' אבא. והרב שער משפט סי' מ"ו ס"ק א' האריך להשיג על הפ"י. ופסק דכיון דקיי"ל בסי' נ"א דכנגד שטר בע"א נאמן הנתבע לטעון פרעתי. א"כ גם בנ"ד יש לו מגו טובה דאי בעי הוי טעון שחתימת עד השני הוא מזויף ולא היה רק שטר בע"א ופרעתי ובזו הטענה לא היה מכחיש להעד כלל כיון שהוא מודה שזה העד המקוים הוא אמת. ולא דמי למ"ש הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ב דבכת"י בנאמנות ולא נמצא לקיים חתימת הלוה רק בע"א וטוען פרעתי דהו"ל מחשויל"מ דהתם שאני כיון דנגד כת"י בנאמנות אינו נאמן לטעון פרעתי כיון דהימניה רק היכא שיש לו מגו דמזויף. א"כ כשיש ע"א על הקיום היה מכחיש את העד ולא הוה מגו ועתה שאינו מכחיש הו"ל מחשויל"מ. אבל בנ"ד שבטענת המגו לא היה מכחיש את העד כלל ודאי נאמן לטעון פרעתי עכת"ד. ובזה מיושב קושית הנתיבות על הש"ך הנ"ל בס"ק מ"ב ועי' בזה בנתיבות בביאורים סי' מ"ו סק"ו וס"ק כ"ד ובסי' ס"ה ס"ק כ"ג ובקצוה"ח סי' ע"ה אמצע ס"ק י"ג:

ומדברי השעמ"ש הנ"ל נלמד לממרמות הנהוגים בינינו הנקראים נוראנוא שנוהגין בכל בתי דינין לדונם כמו שטר בעדים כמ"ש בדיני כתב יד כלל מ"ט סי' כ"ב דבר ברור הוא דלענין הנ"ל אם נמצא רק ע"א על קיום חתימת הלוה והלוה מודה שחתמו רק טוען פרעתי. בזה יפה כח הנוראטא משטר בעדים כיון דאינו נאמן לטעון פרעתי מצד חתימת ידו לבד רק במגו דמזויף א"כ דמי לדינא דהש"ך בכת"י בנאמנות דהו"ל מחשויכ"מ. ועי' בשו"ת השיב משה סי' צ"א.

וע"ש בשער משפט ס"ק הנ"ל שכתב בשטר בשני עדים ולא נמצא לקיים רק בע"א שמכיר שני החתימות. או שיש שני עדים שכל א' מכיר רק חתימת עד אחד. והלוה מודה בשטר שכתבו רק שטוען פרעתי. ופסק בפשיטות דבזה הו"ל דין מחשויל"מ:

ועי' בשו"ת ס' יהושע סי' קט"ז שנשאל בשט"ח שיש עליו שני עדים ולא נמצא לקיים רק חתימת ע"א והלוה טוען מזויף והוא חשוד אם הוי מחשוי"ל. והשיב דהדבר פשוט לכל הפוסקים דהוי משויל"מ דהא דמבואר בחו"מ סי' נ"א דשטר בע"א אינו כלום היינו דוקא בשטר שאינו חתום עליו רק עד אחד. משא"כ היכא דשני עדים חתומים בו ולא נמצא לקיים רק ע"א כ"ע מודים דהוה משויל"מ. וכן משמע בש"ך סי' מ"ו סקל"ג עכת"ד: יז בדין קיום השטר לגבות העדים שלא בפני הלוה כתב בשו"מ מהד"ב ח"ג סי' מ"ז בשם ים התלמוד לב"ק ד' צ"ח דכיון דכעת בשעת הקיום אינו מוציא מידו רק שלאחר זמן יוציא עפ"י שטר זה שפיר יכולין לקבל עדות שלא בפניו עכ"ל. ויש לעיין כי הוא נ"מ לדינים הרבה לענין כת"י ולענין יתומים ודו"ק. וגם לכך לא הוי בשטר מגו להוציא כיון דהמגו הוא מעיד רק על השטר ואח"כ ממילא מוציא ע"י השטר כ"כ במהרי"ט בשניות חאה"ע סימן נו' וכעין זה כתבו התוס' בחולין צ"ו והובאו בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג סי' ל"ח עיי"ש:

יח בענין קיום כת"י וטראטא וממרים אם הוא מדרבנן כמו שאר שטרות ואם מקיימין חתימת הלוה שלא בפניו עיין בדיני כתב יד כלל מ"ט סי' א': יט שט"ח בחתימת הלוה ואין הלוה יודע לחתום וצוה לאחר לחתום אותו במסה"ק. עיין בדיני חיוב כלל מ"א סי' י"ג:

כ שט"ח שטוען הלוה שלא קראוהו או שלא הבין מה שכתוב בו. עיין בחו"מ סי' מ"ה סעיף ג' וסי' ס"א סעיף י"ג ט"ו וססי' ס"ח ברמ"א ובאהע"ז ססי' ס"ו ברמ"א זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שטר. ועי' בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' מ"ט נ' שחילק דמהני דוקא בשטרי הלואה וחיוב כיון דיכול אדם לחייב עצמו אף בדבר שאינו חייב אבל בשטרי קנין כגון מכר ומתנה הוי טענה מעליא כיון דצריך דעת המקנה בשעת קנין ע"כ אם לא ידע מה כתוב בו לא הוי קנין. וגם חילק דאף בשטרי חיוב לא מהני רק כשכתב סופר השטר דמבואר הטעם בתשו' הרמב"ן דהסופר יש לו דין שליש שסמך עצמו על אומנתו וגמר בדעתו להתחייב בכל מה שיכתוב אבל אם הביא המלוה שטר כתוב ולא קרא לפניו רק האמין להמלוה לא היה בדעתו להתחייב בכל מה שכתב כיון שהמלוה הוא הבע"ד ופן משקר ועיין בכלל ק"ד סי' כ"ב מש"כ בשם תשו' מהרי"א הלוי ובפ"ת סי' ס"א סק"ו:

כא ראובן תובע את שמעון בשט"ח בנאמנות בכל עניני החוב וכבר עבר זמן הפרעון ושמעון טוען שראובן הרויח לו הזמן על חצי סכה וראובן מכחישו ומברר ששמעון עצמו לא ביקש ממנו הרחבת זמן רק על שני שבועות. ע' בחו"מ סי' ע"ג סעי' ד' בט"ז וש"ך שם ועיין בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סי' כ"ה באורך:

כב מלוה שתובע בשט"ח שבידו והלוה טוען אמת שאני חייב אבל יש לי בידך משכון כנגד החוב החזר לי משכוני והמלוה מכחישו:

שלא נתן לו משכון. עי' פרטי דין זה בדיני משכון כלל ד"ן סי' י"ד: כג מי שהלוה לחבירו ממון בלא שטר דדין סתם הלואה הוא שלשים יום. ואחר איזה ימים שואל ממנו המלוה שיתן לו שט"ח על הממון או שיחזיר לו מעותיו. עיין בחו"מ סי' ע"ג ס"א בהג"ה ובסמ"ע וש"ך שם. ועי' בספר כסא אליהו על החו"מ סי' ל"ט אות ג' שכתב דלכ"ע אם הלוה אינו אמוד או שיש עליו חובות הרבה ואין ידו משגת לפרוע לכולם.

פשיטא דכופין אותו לכתוב לו שט"ח אע"פ שהלוהו בסתם בע"פ עכ"ד:

ועי' בשער משפט סי' נ"ג סק"א שהביא דברי הרדב"ז בשם תשו' הרמב"ם במי שיש לו שט"ח על הלוה בד"י. ועלה בדעת המלוה שהלוה יתן לו כתב אחר בתוקף בערכאות כדי שיהיה בטוח שיפרע לו לזמן המוגבל יעו"ש מה שהעלה בזה:

כד בענין שט"ח ישן אם גובין בו. עי' בחו"מ סי' ס"א סעיף ט' ובנתיבות שם. ועיין בתשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' ט"ו ובכלל פ"א סי' י"ח ובתשו' מהרשד"ם חו"מ סי' שס"ז. ובדברי ריבות סי' קיט ובריב"ש סי' ת"ר ת"ד. ועיין בשו"ת סם חיי' סי' כ' שהאריך בענין זה. ומסקנא דמילתא הוכיח מתשו' הרא"ש הנ"ל דכל שטר ישן היוצא לפני ב"ד צריכים הדיינים לשאול את המלוה למה זה אחרת לגבות שטרך ואם יאמר טעם דאורחייהו דאינשי שלא לתבוע חובם מטעם זה השטר כשר. אבל אם שותק או אומר אמתלא דלא אורח ארעא שלא לתבוע חובם משום אותו אמתלא. ודאי דחשיב דין מרומה וחייב הדיין לכתוב על השטר שלא יטפל בו שום ב"ד. עכת"ד יעו"ש באורך: כה שטר ישן שהאשה חייבת לבעלה ורוצים יורשי הבעל לנכות להאלמנה החוב הנ"ל מכתובתה. עי' בשו"ת ר' חיים כהן חאה"ע סי' מ"ט בשם הכנה"ג שאם ימצא הדיין טעם לאריכות הזמן אין לו דין שטר ישן. א"כ גם בזה נודע שאין הבעל נוגש את אשתו ולא הו"ל דין שטר ישן. ועין בכלל מ"ט סי' י"ג באשה שהוציאה ממר"ם ישן על בעלה דג"כ לא שייך דין שטר ישן באשה על בעלה:

כו שטרות שהוציאו גבאי העיר על עזבון מנוח והשטרות ישנים לערך שלשים שנה ובא השאלה שאעפ"י שהמנהג שלא לגבות בשטר ישן כמבואר בחו"מ סי' ס"א אולי זה הוא דוקא בחוב של יחיד אבל מעות ביהכנ"ס ומעות קהל שהוא קדירה דבי שותפי.

אפשר שאין מזיק היושן לשטר דלא שייך חזקה שלא היו שותקין כמו ביחיד עי' באריה דבי עילאי חיו"ד סימן י"ג שכתב דאם יש תמיד גזברים ממונים בכל שנה הר"ז דומה להא דמבואר בסי' קמ"ט דבכה"ג מחזיקין אף בשל ביהכנ"ס ובשל עניים:

ועי' בשבות יעקב ח"ג סי' רפ"ב שנשאל באחד שהוציא שט"ח על אביו לאחר מותו מסך ד' מאות זהובים והאחים טוענים כיון שהשטר ישן יותר מט"ו שנה ולא תבעו בחייו שהיה עשיר ובנו התובע היה בתכלית העוני. גם הראו כמה כתבים מבנו שביקש מאביו שיתן לו מתנה. ואלו היה חייב לו היה תובע ממנו חובו. והשיב דאף שע"פ הדין א"א לפסול שטר זה בשביל אומדנות האלה כמ"ש בטור בשם אביו הרא"ש ובש"ע סי' ס"א. אכן לפי שראה בתשו' מהרשד"ם סימן שס"ז שכל כה"ג יעשה הב"ד פשרה קרוב לדין וגם בתשו' דברי ריבות סי' ק"ט כתב שעשה פשרה בענין שטר ישן בעל כרחו של התובע והנתבע וסיים וזה משפט של שלום. וע"ז נאמר אמת ושלום שפטו בשעריכם. וכבר כתב שם בח"ב סי' תמ"ה דפשרה קרוב לדין הוא הנחת שליש או תוס' שליש (הבאתי דבריו בביאור לעיל בדיני פשרה כלל פ"א סי' ו') ע"כ הברירה ביד מוציא השטר שאם רוצה ליטול השליש מחובו כדי שלא ישבע אז מחויבים היורשים ליתן לו שליש ואם לא ירצה בברירה זו. אז הברירה ביד היתומים שאם הם רוצים ליתן לו שני שלישים אז מחויב להחזיר להם השטר. ואם גם הם אינם רוצים בפשר זה. אזי ישבע בעל השטר שבועה חמורה וחייבים היורשים לשלם לו. גם אם יעשה הפשר באחד משני דרכים אלו. יטילו הב"ד עכ"פ חרם סתם על מי שיודע שתובע בשקר עכת"ד:

ועי' בשער משפט סי' צ"ח סס"ק א' בענין שטר ישן או חוב בע"פ שהנתבע טוען שמן הסתם מחל לו מדלא תבעו כמה שנים. דגובה המלוה דאף אם מחל לו מחילה בלב לא מהני. עי' בדיני מחילה כלל נ"ז סי' ה' באורך: כז שטר שנקרע שתי וערב. עי' ש"ך סי' נ"ב ס"ק ז' שכתב דבעינין שיהא נקרע שו"ע על כל הכתב של השטר. ועי' בס' ערך השלחן סי' הנ"ל אות ה' שכתב עליו שלא ראה דברי הבעק"ת שער כ"ז שכתב דכיון שהוא קרוע שו"ע באיזה מקום שירצה מן השטר הרי הוא נפסל וחזקתו פרוע וכו' וע"ש בתשו' רבינו האי. וכ"כ הרמ"ה בפ' ג"פ סי' פ"ד והריב"ש סימן שפ"ג יעו"ש עכ"ד:

כח בסי' פ"ד סעיף ג' דאם כתוב הפרעון ביני שיטי לא חשוב פוגם שטרו. עיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ב שהביא בשם הב"ח דה"ה אם כתוב הפרעון אחורי השטר לא חשוב פוגם ושכ"כ מהריק"ש ובדב"מ ח"ב סי' צ"ה: כט עכו"ם שמכר לראובן שט"ח שיש לו על שמעון וכשבא ראובן לתבוע משמעון טוען שמעון פרעתי לעכו"ם והשבע לי שלא פרעתיו והעכו"ם רוצה לשבע שלא נפרע כלום. וכן אם העכו"ם פוגם שטרו. עי' בדיני מכירות שטרות כלל ס"ו סי' י"ד:

ל השט"ח שכתוב בו נאמנות שיוצא מתחת יד אחר. והלוה טוען פרעתי. עיין כל פרטי דין זה בשער משפט סי' ע"א סעיף יו"ד:

לא מי שהודה ואמר שטרות בין שטרותי פרועים. ונמצא שם עשרה שטרות על איש אחד. אם הם כולם בחזקת פרועים. עי' בחו"מ סי' ס"ה סעיף כ"ג בדין האומר שט"ר בין שטרותי פרוע. וכתב הרמ"ה בפ' ג"פ סי' י"ז דאם אמר שטרו"ת בין וכו' אפילו היה שם עשרה על איש אחד כולם פרועים ולא אמרינן מיעוט שטרות שנים דכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע: לב נמצא שובר בשוק על שט"ח שהדין בסי' ס"ה סעיף י"ח שלא יתנו השובר לא למלוה ולא ללוה. מהו דין השט"ח אם המלוה גובה בו עיי"ש בפ"ת ס"ק ט' ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ב סי' ר"כ שפסק דגובה בו. ועי' בשו"ת פני יהושע ח"א סי' ז' שהשיב בנדון זה להגאון שמבואר שם שאלתו בח"ב סי' פ"ט ופסק דאם הלוה מודה שמיד המלוה נפל גובין בו. ואם אינו מודה אין גובין בו והביא שגם הב"ח פסק כן:

לג ראובן ושמעון הלוו שניהם לאחד ונכתב השט"ח על שם ראובן לבד. וראובן נתן שטר לשמעון שיש לו חלק מחצה בחוב הנ"ל. ועתה גבה ראובן כל החוב. ותובע שמעון מחצה וראובן משיבו שפרע לו המחצה ושמעון טוען שטרך בידי מאי בעי. ובא השאלה אם יש לשטר הזה שנתן ראובן לשמעון על המחצה. דין שט"ח שלא יהיה נאמן לטעון נגדו פרעתי:

עי' בדיני שותפים במו"מ כלל צ"ח סימן כ"א:

לד מי שהוציא שני שטרי חובות על אחד כל שט"ח מסך מנה והודה ששניהם הם רק הלואה אחת רק שהשטר השני נכתב מחדש בשביל ההיתר עיסקא שכבר נשלם זמן הפרעון של שטר הראשון. אם בכה"ג ביטל השטר השני את הראשון והוה כנמחל שעבודו של ראשון וא"י לגבות מזמן הראשון. או נאמר כיון דשטר השני הוא רק לתוספת העיסקא לא נמחל הראשון כמבואר בסי' ר"מ ובסמ"ע שם ס"ק ז' לענין שני שטרי מכר על שדה אחת. עי' בשער משפט סי' מ"ח ס"ק א' מה שהעלה בזה:

לה בדיני שטר שנמחל שיעבודו עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד:

לו אם שייך בכת"י או ממר"ם נמחל שעבודו ולא יכול ללות בו פעם אחרת. עי' בסמ"ע ובש"ך סי' מ"ח ס"ק ב' שהסכימו לדעת הע"ש דבכת"י לא שייך נמחל שעבודו. ובשו"ת עבודת הגרשוני ס"ס ע"ח כתב שיש לו ראיות מוכרחות שאפילו בכת"י שייך לומר נמחל שעבודו ואין חוזרין ולווין בו. וכן פסק הב"ח. שו"ר בבית אפרים חח"מ סי' כ"א שפסק כן בממר"ם או שטר שכתוב בג לכל מי שמוציאו. ופרע עליו פעם אחת דנמחל שעבודו כמו בשאר שטר. וע"ש בקצוה"ח ס"ק ג' ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' כ"ו ובפ"ת סי' הנ"ל סק"א. ואשתמיט לי' דברי הבית אפרים הנ"ל שלא הביאו:

לז מי שהתחייב עצמו לחברו בדבר שאינו חייב ונתן לו המקבל קודם החיוב שובר שהוא מוחל לו החיוב שיתחייב לו. אם מהני. עי' בסמ"ע סי' ר"ט ס"ק כ"א בשם הר"ן דמשמע דלא מהני השובר ודמי למוחל לו הלואה שילוה לו אח"כ דלא מהני מצד מחילה בדשלב"ל כמבואר שם ברמ"א:

ועי' בשער משפט סי' נ"ד ס"ק ג' שפסק באב הנותן שט"ח לנדונית בנו להשיא אותו.

ובנו נתן לו מקודם שובר מחילה על הנדוניא הנ"ל שיתחייב לו אח"כ דבזה מודה הר"ן דהשובר מהני דנהי דאין אדם מוחל דשלב"ל. מ"מ זה השובר מורה:

שלא נתן לו השט"ח אח"כ מרצונו הטוב רק מחמת אונס שרצה להשיא את בנו והוי השובר כמו מודעה להשט"ח:

לח ראובן השיא את חנוך בנו לבת שמעון ונתחייב לתת לבנו אלף זהובים. ושמעון חמיו מיראתו שלא יעשו קנוניא אב ובנו וימחול לו הבן לאב. ע"כ עשה השט"ח על שמו שראובן חייב לו הסך הנז'. ויהי אחרי מות ראובן ונשארו אחריו שני בניו חנוך ופלוא וחלקו ביניהם את הנכסים בשוה.

ולפי שחשש פלוא פן יוציא שמעון את השט"ח הנ"ל. נתן לו חנוך שטר מחילה על הסך הנ"ל בכל תוקף ועוד כתב לו שכל שט"ח שיצא על אביהם מצדו שהוא מחויב לפצות ולהדיח כל טוען ומערער ועתה טוען שמעון שהשט"ח נכתב על שמו ואין רשות לחתנו למחול. עי' בס' מעשה חייא סי' י"ח שכתב דהא לא דמי לדינא המבואר בתשו' הרשב"א סי' תתקנ"ז (הובא בחו"מ סי' ס' יעו"ש סעיף ח' כו' יו"ד) בשמעון שהיה חייב לראובן עשרים דינר ונתן השט"ח ע"ש לוי. ואח"כ עשה ראובן שטר מחילה לשמעון מכל תביעת ממון. שהדין שגם העשרים דינר הם בכלל המחילה כיון שידוע שהמעות הם של ראובן רק השטר ככתב ע"ש לוי. דהתם אין ללוי שום זכות באותו ממון. אבל בנ"ד יש זכות לשמעון חמיו בחוב של האלף זהובים של חתנו לשעבוד כתובת בתו. וכל עצמו של השטר שכתב על שמו לא היה כי אם מפחד המחילה בן לאב והוא עושה זאת לזכות לבתו. ע"כ מחילת חנוך לא מהני. אולם בכל זאת לא הועיל חמיו כלום כיון שחנוך מחויב לפצות כל חובות אביו שיהיה מצדו. א"כ מחויב לשלם החוב הנ"ל מחלקו עכת"ד ועי' בדיני מתנה כלל נ"ג סי' כ':

לט שמעון נתחייב לראובן בשטר שכתוב בו שנשתעבד לשלם לכל מי שמוציאו. כתב הרדב"ז ח"א סי' קצ"ג דאם נאבד השטר מיד המלוה אין לו תקנה ואינו יכול לגבות חובו אע"ג שרוצה לכתוב לו שובר כיון שהשובר לא יועיל נגד האחר, ומ"מ מסתברא שאם המלוה אמוד כופין את הלוה לפרוע לו חובו ויקבל עליו כל נזק והפסד שיבוא מצד הפרעון ואם אינו אמוד יביא לו ערב או משכון על זה:

ועי' בשו"ת צ"צ סי' יו"ד שנשאל במלוה שאבד הממרמ"י ורוצה ליתן לו שובר. והלוה טוען פן ימצא אחר הממר"ם ויגבה ממני כיון שא"צ כו"מ והעלה לחלק דאם ידוע שהיה הממר"ם הזה ת"י המלוה הזה. א"כ מהני שובר כמבואר בסי' נו"ן אבל אם אינו ידוע אם היה זה הממר"ם ת"י המלוה הזה לא מהני שובר נגד זה שמוציאו דיוכל זה המוציאו להכחיש ולומר שהלוה בעצמו מסר לו הממר"ם הזה ע"כ אין הלוה מחויב לשלם למלוה עד שיתן לו כתב שמקבל עליו כל אחריות הפסד הלוה אם יצטרך לשלם שנית עכ"ד. והרב שער משפט סי' נ"ד ס"ק ב' הביא דבריהם בקיצור וסיים ואף שאין דבריהם מוכרחים מ"מ כבר הורו זקנים ולהם שומעין:

ועי' בשו"ת גבעת שאול סי' כ"ה שנשאל במלוה שאבד הממרמ"י. ולאחר זמן בא אחד והוציא הממר"ם הזה ותובע את הלוה באמרו שהוא הלוה לו על שטר זה. ועתה הלוה אינו רוצה לשלם להמלוה שלו עד שיעשה לו בטחון לסלק היזקו שאם יצא הדין לשלם שנית לאיש המוציא הממר"ם שמחויב המלוה לשלם לו. והמלוה רוצה רק ליתן לו שובר. והרב המחבר נסתייע מסי' כ' ס"א בהג"ה דמהני שובר אף שלא נזכר בשטר שם המלוה יעו"ש בסמ"ע וש"ך ומשיג על הצ"צ הנ"ל שכתב דלא מהני שובר רק מאותו המלוה שידוע שהיה אותו השטר פ"א בידו וזולת זה הלא מוכח מש"ס ב"ב דף קע"א ע"ב דטפי יש לחוש לפסידא דמלוה מפסידא דלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה. ע"כ הדין דמחויב הלוה לשלם להמלוה שלו יעו"ש עוד טעמים לפסק זה ולפע"ד קשה להוציא ממון נגד הרדב"ז והצ"צ וגם הרב שער משפט הסכים להוראתם ורב גוברייהו אף להוציא ממון ע"פ הוראתם מכ"ש להחזיק. ובפרט שהרב ג"ש לא ראה דברי הרדב"ז. ועי' בשו"ת נאות דשא סימן כ"א שנשאל ג"כ בזה והעלה להלכה דבר חדש דלענין זה הוה המלוה כמו אבד המשכון. ע"כ אם המלוה יודע בברי שאבד הממר"ם באונס והלוה אינו יודע ישבע המלוה שבאונס נאבד וישלם הלוה דלא עדיף הממר"ם ממשכון גופי' דודאי יש כאן היזק המשכון לפנינו ומ"מ מחויב לשלם אם נאבד באונס. ואם הלוה מכחישו בברי שלא נאנס ישבע הלוה במגו דפרעתיך ואם לא נאנס מחויב המלוה ליתן כתב ללוה שאם יצטרך לשלם לאיש אחר על ממרמ"י וישבע הלוה אז שזה הוא ממר"ם שלו. יחזיר לו המעות שנתן לו הלוה כעת:

עכת"ד. וכבר כתבתי בשם הרדב"ז דאם אינו אמוד מחויב ליתן לו ערב או משכון:

ועי' בתשו' זכרון כהונה דף י"ב להגאון הקדוש מו"ה יצחק אייזיק הכהן הוא רבו של הגאון האמתי רא"ז מרגליות ובעהמ"ח הס' הקדוש ברית כהונת עולם שנשאל בעובדא דא שהמלוה אבד הממר"ם שנכתב בו שמתחייב לכל מי שמוציאו. ועתה תובע איש אחר את הלוה במער"ם הזה. והביא דברי הצ"צ הנ"ל וכתב שדבריו ברורים בטעמם שאין שובר מועיל אלא בידוע שהממר"ם הזה היה תח"י המלוה הזה שנתן השובר עליו ואם אינו ידוע לא מהני השובר וע"כ פשיטא שאין הלוה מחויב לשלם להמלוה שלו עד שיחזיר לו שטרו. וכל דיינא דלא דאין הכי לאו דיינא הוא ואפילו אם יקבל עליו המלוה ההפסד אם יצטרך לשלם לאיש אחר. אין הלוה מחויב לשלם להמלוה על סמך זה. דשמא אינו גברא דפרענא וכדומה שאינו בטוח אצלו. ועד כאן לא אמר הצ"צ שהמלוה יקבל עליו אחריות ההפסד והלוה ישלם לו. אלא בנדון דידי' שנאבד הממר"ם שקרוב הדבר שלא יתבע את הלוה שום אדם אחר. דכל שטר האבוד הוא מן הסתם בחזקה שלא ימצא. וגם אם ימצאנו אדם מסתמא יהא בחזקת כשרות שלא יתבע את הלוה שלא כדין. ומשו"ה אינו נכון שהלוה יפטור לגמרי מחמת חשש שמא ימצאנו אחר ומחויב לשלם. והמלוה יקבל עליו אחריות ההפסד. ולא מצי למימר לא מהימנת לי במילתא כי האי שההפסד עדיין מסופק וקרוב שלא יבא כלל. משא"כ בנ"ד שכבר מונח השט"ח ביד אחר ותובע אותו. למה ישלם הלוה למלוה וכשיתבענו מי שהשטר בידו יצטרך לחזר על המלוה וכו'. מאן ימר שהמלוה בטוח אצלו כלל אחר שכבר ברור הוא חיוב תשלומיו למוציא השטר. שוב חקר לפטור את הלוה מדין אבד המשכון כמ"ש לעיל בשם הנא"ד. וסיים שאינו צריך לבא לזה כי בנ"ד הדין דין אמת שאין חיוב על הלוה רק להשליש מעותיו ביד הב"ד או ביד איש נאמן להב"ד ויהא מונח עד שיחזיר לו המלוה את השט"ח שביד האחר. לאחר שיעמוד המלוה בדין עם האדם שמצאו להשביעו אם יכחישנו. וכל זמן שהשט"ח ביד המוציאו והלוה הוא בחיוב תשלומין אליו. אין שום סברא שישלם הלוה למלוה ואיהו דאפסיד אנפשי' שלא שמרו. שו"כ שמצא בס' מסגרת השלחן סי' נו"ן וז"ל ונתפשט המנהג שאם נאבד ממרים והלוה מעכב הפרעון פן ימצאנו אחר. יכריזו בביהכנ"ס שממר"ם כזה הסכום והחתום עליו והזמן מי שיש לו ממר"ם כזה יבוא עמו לב"ד מיד ואם לא יבא יבטלנו הב"ד שא"צ הלוה לשלם עכ"ל המסגרת השלחן. ומזה תראה שבנ"ד שכבר הוא תח"י איש אחר וקובע בו א"כ אין ביד הב"ד לבטלו וא"צ הלוה לשלם. רק יאיימו על המוציא השטר ויחמירו עליו בשבועה אולי יודה שמצא אותו. ואם ישמיט עצמו לפי ראות עיני הב"ד יתרו בו שיבטלו השט"ח לגמרי ויצוו שישלם הלוה להמלוה כי אם אינו רוצה לתבוע עתה בב"ד הוי כאלו הכריזו ולא בא עכת"ד הזכרון כהונה. ועי' בנתיבות בביאורים סוסי' נ' שהביא דברי הצ"צ הנ"ל ופקפק עליו במה שפסק שהלוה ישלם להמלה שלו כשיעשה לו שטר שהוא מקבל עליו האחריות שלא יבא לו הפסד ע"י איזה איש שימצא אותו ויתבענו.

ודעתו נוטה שאינו מחויב לשלם דיכול לומר אין המלוה בטוח לי שישלם לי את הפסדי. הנך רואה שאף באבד הממר"ם ולא נמצא. יש מהגאונים הנ"ל דס"ל שאין הלוה מחויב לשלם להמלוה עפ"י שטר ערבות שלו. עכ"פ בעובדא דתשובת זכרון כהונה היכא שאיש אחר יש בידו כעת הממר"ם ותובע עמו את הלוה. ודאי הדין נותן שאין הלוה מחויב לשלם להמלוה שלו אלא באופן שישליש כנ"ל. וי"ל דבכה"ג כ"ע מודים כיון שיש תובע לפנינו וההיזק ברור. שו"ר בפ"ת סי' נ"ד סק"א שהביא דברי הצ"צ והרדב"ז ונא"ד ועוד תשו' גאונים בזה אמנם כל דבריהם הוא בנאבד ואין איש תובע בממר"ם הזה:

מ ראובן מכר בית לשמעון ונכתב בו זכרון עדות וכו' איך שבא לפנינו ראובן ואמר לנו הוו עלי עדים וכתבו ותנו ליד שמעון איך שמכרתי לו הבית שהיה שייך לגיסי לוי. וקניתי הבית מלוי ע"פ דת ודין תורתינו ומעתה שייך הבית הנ"ל לשמעון וכו'. ועתה בא בע"ח של לוי ורוצה לגבות חובו מבית הנ"ל באמרו שלא מכרו לוי לראובן מעולם. ולראובן אין שטר מכירה מלוי:

וגם אין לו עדי חזקה רק ראובן מעצמו אמר כן להעדים ושמעון טוען שכיון שנכתב בשטר שלו שקנה הבית מלוי עדים אכולא מילתא מסהדי. עי' שו"ת פמ"א ח"ב סי' ב' שפסק דהדין עם הבע"ח של לוי. דכאן לא שייך אכולא מילתא מסהדי די"ל דהעדים לא ידעו מזה שקנה ראובן מלוי וכתבו רק לפי דבריו שאמר להם כיון שכתבו ואמר לנו. כל הענין סובב על מה שאמר להם ראובן ועל הב"ד לחקור איך קנה ראובן הבית מלוי. ואם אינו מביא שטר או עדי חזקה וגם הלוקח שמעון לא החזיק בו שני חזקה הדבר פשוט שהבית עומד ברשות לוי לגבות הבע"ח חובו. ואפילו אם יודה לוי שמכר הבית לראובן לא מהני הודאתו במקום שחב לאחרים ועי' בכלל ל"ז סי' ו' ובשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' י"ז. ובשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' כ"ה. ועי' בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' ל"ח בנדון אי עדים אכולה מילתא מסהדי:

מא ראובן קנה חנות משמעון ולא הודיע למוכר בשביל מי קונה וכתב שטר מכירה והניח מקום פנוי לכתוב שם שם הלוקח. וכוונתו היה מיראתו פן יטעון המצרן שהוא בעל מצר אזי יכתוב במקום פנוי שם אחיו שהוא הלוקח וגם אחיו הוא מצרן מצד אחד. ואח"כ כן היה שהמצרן האחר תבע אותו לדין. וכתב בו שם אחיו. ונתן הב"ד פס"ד לאחיו שזכה בהחנות. ואח"כ החזיר השטר מכירה לראובן. ואח"כ מת אחיו של ראובן והיורשים טוענים שהחנות הוא של אביהם כפי הפס"ד עי' בשו"ת שבסוף ס' עטרת צבי על החו"מ לסי' קפ"ג שפסק דהדין עם היורשים. יעו"ש טעמו בזה:

מוכר קרקע מסר שטר שכתוב בו שקיבל בקנין אג"ס איך שמכר הקרקע שלו והניח מקום פנוי בהשטר ולא כתב שם הקונה כי לא ידע עדיין. רק מסר השטר לשלוחו שילך לעיר פלוני למכור לאיזה איש שירצה לקנות. ואז יכתוב בהשטר שם הקונה. עי' בתשובת בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' י"ח שפסל השטר מב' טעמים. חדא משום דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ופלפל בדברי הרא"ש ומהרי"ט עי' בקצוה"ח ובנתיבות סי' ס"א סק"ג כה"ג בשטר חוב וסוף דבריו דאף אם נימא בדברי תשו' הרא"ש בשטר חוב שכתוב בו שכל המוציאו יגבה בו דמהני מטעם ברירה שיחול השעבוד למפרע. אבל בקנין סודר הא מבואר בנדרים סו"פ השותפין דאי לא קני מעכשיו גם בתר הכי לא קני משום דהדר סודרא למרי' וכ"פ בחו"מ סי' קצ"ה סעיף ה' וע"כ צ"ל דאתבריר מלתא למפרע וזה לא מהני משום דאין ברירה.

הטעם השני דהא מבואר ברמ"א סי' קצ"ה סעיף ג' דבמקח לא מהני קנין סודר שלא בפני הקונה וע"ש בסמ"ע ס"ק י"א דלא מהני אא"כ שלח הקונה את העדים לקנות על ידם ובנ"ד שלא היה שום קונה מבורר בשעת הקנין ליכא למימר הכי (ע"ש בקצוה"ח ובנתיבות) ע"כ עתה שידוע שם הקונה יעשה שטר אחר בק"ס ע"ש הקונה ויעשה כמ"ש הסמ"ע שם בסוס"ק י"א. וע"ש בתשו' המיל הגהות בן המחבר אות ב' שהביא בשם תשו' דברי חיים ח"א בחחו"מ סי' ג' ד' ה' שיצא לדון בדבר חדש דהיכא דנכתב הקנין בשטר לא אמרינן הדר סודרא למרי' ומהני אפילו שלא בפניו ולא הביא כלל דברי הקצוה"ח והנתיבות בסי' קצ"ה ובסי' רל"ח דמבואר בדבריהם דאף בשטר אמרינן הכי וראיותיו יש לדחות יעו"ש:

מב אם כתב בשטר מכירה בלשון נסתר ולא לשון נוכח שדי קנוי' לך רק שדי קנוי' לשמעון שיהיה שלו ואם כתב בלשון הודאה הקניתי לו אי מהני עי' בכלל פ"ט סי' י"ד:

מג ראובן מכר קרקע מולקיי"א שלו לשמעון ומסר לו העיקר הכתוב בעש"ג על שמו וכתב לו שטר מכירה בעדי ישראל. ואח"כ הוצרך שמעון למכור הקרקע הנ"ל לעכו"ם אחד ותבע ליורש' ראובן שיודו בפני הערכאות שהקרקע הוא שלו. ולא רצו. עי' בס' ערך השלחן סי' סמ"ך דין ט' שכתב שנ"ל דכופין אותם. דהא דקיי"ל בחו"מ ס"ו הנ"ל סעיף ט' בראובן שהלוה מנה ללוי וכתב השט"ח ע"ש שמעון דאין כופין את שמעון לכתוב לראובן שטר מכירה על השט"ח הנ"ל כבר כתב מהרי"ט חח"מ סי' כ"ט דה"ד לכתוב שטר מכר דזילותא הוא לי' למכור שדותיו. אבל לכתוב שטר הודאה. שמודה שקנה עבור ראובן דליכא זילותא כופין אותו והביאו הכנה"ג סי' קפ"ד אות ט"ו. וכ"כ הרב תורת חסד סי' קנ"ג דכופין אותו שנכתב השט"ח על שמו לכתוב הרשאה להמלוה כדי שיוכל לגבות החוב מהלוה. וכ"כ הר"ן בפ' האומר גבי היא אומרת קדשתני דאין כופין אותו לכתוב לה גט משום דנאסר בקרובותיה. דאי לא"ה ודאי כופין על מדת סדום. הרי דאפילו לעשות מעשה כופין על מדת סדום כשאין לו פסידא. אולם הב"ח בתשובה סי' ל"ו והפני משה ח"ב סי' פ"א וכ"נ דעת הריב"ש סי' ר"נ דאף לחתום על שטר הודאה אין כופין אותו יעו"ש עכת"ד ועי' בסוף ספר פתחי תשובה על החו"מ בנחלת צבי סי' רע"ו אם הבת במקום בן מחויבת לחתום שאין לה חלק ירושה בהקרקעות שירשו מאביהם שיוכל הבן לכתוב על שמו בהטאבילאציע.

ועי' בזה בכלל ע' סימן יו"ד ובכלל נ"ג סי' כ'. ועי' בנתיבות על החו"מ סי' הנ"ל בביאורים ס"ק י"ט. ובחידושים שם מה שהעלה חילוקי דינים בשט"ח ובשטר מכר שנכתב ע"ש אחר בענין אם טוען שזכה במה שנכתב על שמו:

מד אחד מת והניח בנות ולא בנים. ולבת אחת יש שחט"ז כנוסח הנהוג. ותובעת שיתנו לה מקודם הסך שבשטח"ז ואח"כ יחלקו בירושה בשוה. ושאר הבנות אומרות כי לא נעשה השטח"ז אלא אדעתא אם ישאר בנים זכרים. אבל כשאין כאן זכרים אין מקום לשטר זה לחיל כלל. בשו"ת צ"צ סי' צ"ה פסק דהדין עם הבנות דאע"ג דמבואר בחו"מ סימן רפ"א בהג"ה דשטח"ז שנוהגין לכתוב בדרך חוב יש לו דין חוב ולא ירושה. מ"מ לענין זה לא הוי חוב. וכן הסכים בשאלות ותשובות שב יעקב חחו"מ סימן כ"ב. ועיין בשאלות ותשובות עבודת הגרשוני סימן ע"ו שראשית דבר יצא לחקור אם יש חילוק בין אם היה לו בנים ומתו בחיי אביו או לא היה לו בן כלל. וסוף דבר העלה כללא דמלתא שחוב השטח"ז חל גם על הבנות אם אין לו בנים זכרים ואין לנו לגרוע כח הבת משום אומדנא. רק הבת הזאת נוטלת חלק בראש הסך אלף זהובים שבשטח"ז. ואח"כ בהשאר חולקות ביניהם בשוה. ועיין בשאלה זאת שנשאר רק בנות. ובת אחת יש לה שטח"ז בחו"מ סי' רפ"א בבאה"ט סקי"א ובפ"ת שם סס"ק ט' ועי' בשו"ת פרשת מרדכי חחו"מ סי' י"ד שדעתו דעת תורה נוטה לדעת עבודת הגרשוני ועכ"ז סיים שלמעשה קשה עליו לפסוק נגד דעת הצ"צ וטוב בזה לבצע ולפשר ביניהם:

מה ועי' בשו"ת אמרי אש חחו"מ סי' ל"ג ל"ד שאלה זאת באלמנה ובנות שנתנה לאחת שטח"ז ועי' לקמן סי' מ"ו מ"ז:

מו שטח"ז הנהוג בארצות אלו שכותבים שחייב לבתו סך מנה והברירה ביד היורשים לסלק לה בחצי חלק זכר. ואח"כ באה בתו לתבוע מהיורשים בשטח"ז והשיבו היורשים שרוצים ליתן לה חצי חלק זכר ולא הסך מנה רק שרוצים לנכות לה מה שהשביחו הנכסים אחר מיתת אביהם באמרם שלא השביחו אלא לעצמם ולא על השטח"ז שלה. פסק בשו"ת מהר"ם פדוואה סי' כ"א שהדין עם היורשים שחלק ח"ז הוא רק כפי שנמצא בשעת מיתה והשבח הוא ליורשים. ועיין בשער משפט סי' קט"ו סק"ד שמשיג עליו ומסיק דבין בקרקע בין במטלטלים אם השביחו שייך השבח גם לחצי ח"ז אם היורשים אינם רוצים ליתן הסך שכתוב בשטח"ז:

מז שטח"ז כנהוג שהברירה ביד היורשים לסלקה בחצי חלק זכר ואח"כ לפני גמר החלוקה מת אחד מן הבנים והניח סך ידוע להוריש לאחיו ותובעת הבת חלק חצי זכר לפי ערך חלק זכר המגיע גם מירושת אחי' עי' בשו"ת אמרי אש חחו"מ סי' כ"ז ועיין בחו"מ סי' רפ"א בבאה"ט סקי"א ובפ"ת שם ס"ק ט':

מח מי שמת ונשאר עליו בע"ח וגם שטח"ז:

ועזבונו אינו מספיק לשלם לכולם. אם גובה בשטח"ז עיין בשו"ת הר הכרמל חח"מ סי' כ"ד בסוף התשובה שכ' דזה תלוי בפלוגתת הפוסקים דלמ"ש הסמ"ע בסי' רפ"א אינו נוטל השטח"ז רק אחר שנפרע הבע"ח וכתובה אשה דמאחר שיכולים היורשים לסלקו בחלק ח"ז יורש מקרי ולא בע"ח וכן החליט הצ"צ סי' צ"ה ולדעת מהר"ם ל' בתשוב' דוקא חצי ח"ז אינו נוטל כשיש בע"ח אבל חוב הסך המבואר בשטח"ז שפיר נוטל כי בע"ח מקרי. א"כ הוא ספקא דרבוותא ונוטל חצי חלק חוב. וע"ש היכא שיש בע"ח. ולחתן המוריש יש שטח"ז וגם שט"ח על המוריש אם גובה שניהם:

ועי' בתשו' מהר"ם מלובלין סי' ד' שפסק דאם כבר סלקו היתומים להחתן כל הסך שבשטח"ז ואח"כ בא בע"ח לגבות חובו דמחויב החתן להשלים לבע"ח יעו"ש בפרטות. והרב בשער משפט על החו"מ סי' ק"ז ס"ק ה' השיג עליו והוכיח בראיות שהרשות ביד היתומים אף לכתחילה להגבותו כל הסך ויש לדמות לדין המבואר בב"ש סי' קי"ג סקי"א דביש לאחד הרבה חתנים הרשות ביד היורשים ליתן לאחד כל הסך שבשטח"ז שלו ולהאחרים חלק ח"ז ממה שנשאר בנכסים אף שיש להם פסידא מחמת שנתנו להראשון כל הסך עכ"ד. ועיין בבאה"ט אהע"ז סי' קי"ג סקי"א שהשבו"י חולק על הב"ש. וע"ש בפתחי תשובה ס"ק ז' מה שציין בזה:

מט ראובן נתן כתוב וחתום ביד בנו בהודאה גמורה שהבית שדר בו בנו נתן אותו לבנו בעד פרעון החוב שהיה מגיע לו ממנו. ונסתפק השואל אם נאמן ראובן בהודאתו לחוב לחתניו להפסידם מלגבות שטח"ז שיש תחת ידם גם על קרקעות עיין בשו"ת פרי תבואה סימן ס' שפסק דמהני ההודאה כיון שמבואר בחו"מ סי' רפ"א ס"ז בהג"ה דשטח"ז אין לו רק דין ירושה ויכול למכור נכסיו בחייו. א"כ הרשות ביד האב להבריח נכסיו מחתניו וליתן לבנו שדעתו קרובה אליו עכת"ד יעו"ש באורך. ועי' באהע"ז סי' ק"ח סעיף ג' בהג"ה ושם בבאה"ט ס"ק ה':

ועי' בשו"ת בנין ציון מהד"א מהגאון מהר"י עטלינגער סי' קס"א שנשאל באחד שנתן שטר ח"ז לבנותיו כנהוג. ועתה רוצה להקנות קצת מנכסיו בתורת צוואת בריא לקצת מבנותיו שיש לו אח"כ מאשתו השניה חוץ מחלק ירושה שיפול להם. וכן אם רוצה להקנות לאשתו אם רשאי לעשות כן כי מגרע בזה חלק השטר ח"ז. והביא הגאון הנ"ל דין הרמ"א הנ"ל בחו"מ ודין הרמ"א הנ"ל באה"ע ודברי החמח"ק וב"ש שם שכתבו שרוצה להערים ליתן לאשתו רוב נכסיו או מתנה מרובה וכ' שודאי אין לחלק בין רוב ובין מיעוט נכסים רק דאתי לאפוקי בנותן מעט שאין דרך להקפיד. וכ"נ מדברי המהרי"ל והרמ"א שלא חלקו בין נותן רוב נכסיו למיעוט. ושוב הביא מתשובת ר"ע איגר סי' קכ"ט שהאריך אם בדיעבד מהני המתנה כיון שהמנהג לכתוב בשטר ח"ז בשבועה שלא ליתן שטר מתנה וכו' ומסיק שלא מצא תקנה בזה להתיר לעשות כן אם לא בהסכמות בנותיו בעלות השטר ח"ז. וצריך גם הסכמות בעליהן שאעפ"י שהשטרות נכתבו על שם הבנות. מ"מ הרי מבואר באהע"ז סימן צ"א דאשה שהכניסה שט"ח לבעלה וחזרה ומחלתה החוב אינו מחול וע"ש בחלמ"ח וב"ש וא"כ הה"ד במחלה מקצת משטר ח"ז שאינו מחול בלא הסכמת בעלה עכת"ד. ועי' בפ"ת לאהע"ז סי' ק"ח ס"ס ד' באורך: נ ראובן נפטר והניח זכר אחד וב' בנות אחת נשואה ויש לה שטח"ז כנהוג ואחת פנויה ומגיע לה פרנסת נדן. ולפי אומד שהשיא הראשונה מגיע לה יותר מן העישור נכסין איך יחלקו ביניהם. עי' בח"ס חו"מ סי' קפ"ג: נא שטח"ז שלא נכתב בתורת חוב אלא שתטול כחצי חלק אחד מבניו הזכרים ובקנין. פסק בח"ס חו"מ סי' קפ"ו שאם לא תברר שהיו אלו הנכסים בשעת הקנין לא תטול דהו"ל דשלב"ל ואף אם הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ירושת הזכרים ואפילו אם נשאר מטלטלים לא אמרינן כאן נמצא כאן היה יעו"ש ועי' בפ"ת לאהע"ז סי' ק"ח ס"ק ג' מ"ש בזה. ועי' בדיני דשלב"ל כלל כ"ד סי' כ"א:

נב שטח"ז שנכתב בו חוץ מספרים וקרקעות ולא נשאר רק בתים וקרקעות אלא שגזירת המלך במדינה זאת שלא יקנה יהודי בית מעכו"ם כ"א בדרך משכון אף על שנים הרבה והעכו"ם יכול לפדותו כרצונו. אם הוי כמשכנתא באתרי דמסלקי דהוי ר"ק. ויעוין ברמ"א אה"ע סימן צ' דישראל שגבה קרקע מעכו"ם דאע"ג שהעכו"ם יכול לפדותו וכו' חשוב כקרקע. והשואל תמה מה בין הא למשכנתא באתרי דמסלקי. יעוין בשו"ת תועפת ראם חח"מ סי' ל"א שהעלה דכיון דכתב בפירוש שלא יגבה מקרקעות א"כ הרי היורשים מוחזקים ופשיטא דכיון שמחוסר ממון וגם נראה שהעכו"ם רוצה להחליטו שמחשב כקרקע. וא"י החתן להוציא מהם כנ"ל לדינא. ומ"מ טוב לעשות פשר דבר כיון ששם במדינה המנהג מטעמי המלך שגם עכו"ם אחר יוכל לפדותו א"כ לא מחשב כמחוסר ממון כיון שודאי יש ממון ביד עכו"ם אחר וכו' ולכן יעשה בזה פשר דבר עכת"ד בקיצור. ועי' בחת"ס או"ח סי' למ"ד ובחת"ס יו"ד סי' רכ"ה:

נג בשעת נשואי בתו כתב הסופר שח"ז על מאה זהובים והחתן רצה דוקא שיתן זכר שלם על מאתיים זהובים והתקוטטו ע"ז אח"כ נתרצה ליתן לו שטר זכר שלם אחר הנישואין ולא עתה כדי שלא ידעו הבנים. והשטר חצי זכר נשאר מונח ביד חותנו ונכנסו לחופה. ואחר הנישואין מת חותנו בלא צוואה. ונסתפק השואל כיון דפסק לו קודם החופה הוי דברים הנקנים באמירה. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"א סימן מ"ד בד"ה והנ"ה בשנית: נד מי שקיבל בקנין לחתנו על שטח"ז ועדי הקנין לא כתבו השטח"ז ועתה אינם זוכרים הסך על כמה היה הקנין עיין בשו"ת תועפת ראם רסי' ל"א בחחו"מ שהסכים להרב השואל שכיון שהמנהג פשוט במדינתו ששטר ח"ז הוא שני שלישים מסך הכתובה א"כ אין לנו לחוש שקיבל קנין בפחות מזה ואפילו בטענת ברי לא מהני נגד מנהג המדינה כמבואר בחו"מ סי' ש"ל ואפילו מגו לא מהני כמבואר במרדכי ב"מ דף ק"י גבי ארוס אומר למחצה ירדתי ועיין ש"ך בדיני מגו אות ב' א"כ גם בנ"ד מסתמא קיבל הק"ס כמנהג המדינה ומהני עדי קנין בזה:

נה עיין בחתם סופר חו"מ סימן קמ"ו שכתב דאף אם נפרש דהוי כמו שהלוה שעה אחת קודם מותו נמצא דכל בע"ח הם מוקדמים מ"מ צריך לשלם ע"פ השקאלא אשר הי' בעת כתיבת השטר:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה