דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל ק
שותפים בקרקע ובתים ועלי' וחלוקתן:
א שותפים בבתים וחלקו ביניהם דירות הבתים בשטר שכל אחד ידור בביתו שנטל לחלקי. ואחר שדרו בהם מערער אחד מהם בטענה שנתאנה שדירת חברו שוה יותר וטוען שהיה ביניהם תנאי בע"פ שאם יערער אחד מהם יחליפו אחר שלשה שנים וחבירו מכחישו שהרי לא נכתב התנאי בשטר. אם חייב חברו לישבע שלא היה תנאי בע"פ. עי' בשו"ת מראה יחזקאל סי' קי"ב שפסק דאף שמבואר בחו"מ סי' פ"ב סעיף י"ב בטוען הלוה על השטר תנאי היה דהמלוה צריך לישבע ונוטל. וגם להש"ך שם בס"ק כ"ז. שחולק דאינו יכול להשביעו היינו שאין המלוה צריך לישבע בנק"ח וטול. אבל ודאי חייב לישבע היסת אחר הפרעון דלא גרע מטענת אמנה או רבית שם בסעיף יו"ד מ"מ כ"ז דוקא כשטוען הלוה תנאי היה בע"פ ולא נכתב בשטר בשביל איזה טעם או שהאמינו על תנאי בע"פ. בזה ודאי לא גרע מטוען אמנה או רבית ויכול להשביעו למלוה אחר הפרעון. אבל כאן שאינו טוען שהאמינו על תנאי בע"פ רק ששכחה היה או טעות סופר. זה ודאי הוא טענה גרוע מאוד דאיך חתם עצמו בכתב ידו ולא ראה שלא נכתב בו התנאי ואיך קיימו הב"ד חתימתם ולא זכרו התנאי שביניהם. והרי מבואר בש"ע דאם החתן טוען אחר חתימתו שלא הבין מה שנכתב בכתובה אינו נאמן דהוא טענה שאין הדעת סובלתה ע"כ הדין שאינו יכול להשביעו אף היסת. ועוד דבשלמא בטענת אמנה או תנאי הרי הלוה פורע קודם להמלוה ומחזיר לו שטרו ואח"כ תובע הלוה מן המלוה שיש לו אצלו מעות שנתן לו בחנם לכך צריך המלוה לישבע היסת אבל כאן הרי זה תופס שטר חלוקה בידו ומחזיק בחלקו הדירה שיושב בה איך יכול חבירו להשביעו מאחר שהשטר גם עתה בידו ומסייעו שלא נכתב בו שום תנאי ומה לי שבועה בנק"ח או שבועת היסת עכת"ד ועיין בכלל קי"ג סי' י"ט שכתבתי באורך כמה ראיות דטענת תנאי היה בינינו הוא טענה גרוע ואינו נאמן אף בכת"י בלא עדים רק במגו דמזויף או פרעתי:
ב ראובן קנה חזקת חנות אחת מעכו"ם והחזיק בה סחורה. רק שעדיין לא היה לו מעות לשלם להעכו"ם דמי הקניי'. ואחר זמן נשתתף ראובן עם שמעון בעסק מו"מ. ובהמשך השותפות הוצרך להם לעסק השותפות החנות הנז' ופרעו שניהם דמי קניית החנות ממעות השותפות. ועתה בעת הגיע הזמן לחלוק מהשותפות טוען שמעון שיש לו חלק חזקת החנות כיון שפרעו שניהם לעכו"ם ממעות השותפות והרי הוא למחצה וגוד או אגוד וראובן טוען שחזקת החנות הוא שלו לבדו כיון שהחזיק בו קודם שנשתתף עם שמעון. ומעות קניית החנות שפרעו מהשותפות רוצה לקבל בחשבון ולהחזיר לשמעון חלקו ולטובת השותפות נתכוון כדי שלא יצטרך השותפות לשלם שכירות חנות אחר עד שיחלקו, השותפות. פסק במהרשד"ם חו"מ סי' קע"א שהדין עם ראובן כיון שהחזיק בחנות מקודם על שם עצמו. ויעו"ש בסוף התשוב' הנ"ל שמובן מדבריו שגם בשכירות חנות דינא הכי. ועמ"ש בדיני גוד או אגוד כלל כ"ב סי' ט':
ג ראובן ושמעון שותפים בחצר שאין בו דין חלוקה. והוסיף ראובן קצת על הבנין שלו. באופן שתפס קצת מקרקע החצר תחת בנינו. ולא מיחה בו שמעון ולימים בא שמעון להוסיף גם על בנין שלו. ומיחה בו ראובן. וטוען שמעון א"כ גם ראובן יסתור מה שהוסיף. עיין זה בדיני נזקי שכנים כלל ס"ט סי' י"ז:
ד אחד היה לו חנות בשותפות עם חברו. וגזל אחד מהשותפים את חלק חברו. ואחר זמן מכר הגזלן החנות ההוא להנגזל עם עוד איש אחד בשותפות. ועתה טוען הנגזל אנכי קניתי חלק המחצה של הגזלן. והמחצה שהיה שלי למה היה לי לקנות. וליתר. שאת אף אם תאמר שלקחנו כל החנות בשותפות. א"כ לקחתי רביעית שלי ורביעית של הגזלן וגם אתה קנית חלק רביעית שלי ואנכי אגבה ממך. והשותף משיב לא כן אתה קנית מחצה שלך ואני קניתי מחצה של הגזלן. עי' בדיני גזלה כלל י"ח סי' ט"ז:
ה שני אחים ירשו מאביהם שני בתים האחד בית גדול והאחד קטן ודר אחד מהאחים בבית הגדול שנים מרובות ונפטר וחל"ש. ועתה בא האח האחר ואומר אדור אני בגדול כדרך שדר אחי והאלמנה מעכבת. עי' בשו"ת הרשב"ש (הוא בן התשב"ץ) סי' קל"ט שפסק דכיון דאלו היה האח קיים היה מחויב לצאת מן הבית ולהניח לאחיו לדור כמות השנים שדר הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' שכנים וגם הרא"ש בתשובה:
(עיין בחו"מ סי' קע"א) והאלמנה הזאת לא עדיפא מגברי דאתי מחמתי' עכת"ד:
וע"ש בסי' שס"ג שפסק דאם השותף שדר בה כמה שנים רוצה למכור חלקו לאחר שהרשות בידו למכור רק בתנאי שיניח הקונה את שותף חברו לדור בו כפי שנותיו:
ועי' בספר זכור לאברהם ח"ב חחו"מ ערך שותף בשם הרב דב"מ ח"ב סי' מ"ם שכ' בראובן שמעון ולוי שהיה להם חנות בשותפות והיו שותפים בעסקם. ואח"כ חלקו מהשותפות בהעסק ונשאר להם החנות. ודרו בה ראובן ושמעון ה' שנים. ולוי אחר חלוקת השותפות הלך לו אל ארץ אחרת לא יוכל לוי לומר אדור גם אני בחנות כמו שדרו הם. ואף דמי השכירות אינם חייבים ליתן לו בעד השנים שדרו בה עכ"ד. ואין בידי ספר דב"מ לעיין בו ביאור הדברים:
וזה מקרוב נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי בסי' קע"א סעיף ח' שהעתיק מספרי זה דברי הרשב"ש הנ"ל וכתב עליו וז"ל ואתה תחזה שהוא דלא כתשו' רשב"א שהביא הב"י והרמ"א כאן (בסי' קע"א סעיף ח') דאם השתמש אחד מן השותפים כמה שנים לא יוכל האחר אח"כ לומר אשתמש ג"כ כ"כ זמן שאתה נשתמשת דכל זמן שלא חלקו. כל אחד בשלו נשתמש וברמב"ם ובתשוב' הרא"ש לא כתבו רק לכתחלה חולקים לזמנים. אבל כשכבר נשתמש בו אחד ולא מיחה בו חברו לא פליגי על הרשב"א וע"כ כתב הרמ"א דין הרשב"א הנ"ל באם כבר השתמש וכו' אחר דברי הרמב"ם והרא"ש דכשבאים לחלוק חולקים לזמנים עכ"ל ר"ל כיון די"ל דאף הרמב"ם והרא"ש מודים לדין הרשב"א באם אחד מהם כבר השתמש אין חבירו יכול לומר גם אנכי אשתמש זמן שנשתמשת כי ברמב"ם וברא"ש לא הזכירו מדין אם כבר השתמש אחד מהם לבדו. והנה ברמ"א הנ"ל נתציין בטעות רשב"א סי' תתק"ט ובב"י מחודש כ"ב כתב בשם הרשב"א בתשובה ולא ציין איה מקומו. ודברי הרשב"א הנ"ל הם בח"ב המכונה תולדות אדם סי' קמ"א ונחסר בהעתקתם סיום כמה תיבות שסיים הרשב"א והנני מעתיק בקיצור לשון השאלה והתשובה בשני אחים שירשו מאביהם מקום בביהכ"נ וכו' ואם אירע שהאחד ישב שם חמש שנים אם יכול חבירו לומר לו אשב אני שם כמו שישבת או שיעלה לו שכר כנגד השנים. או דלמא מצי אמר לי' אידך כל זמן שלא חלקנו לא היה למנוע מלישב שם כל זמן שהיה פנוי. וע"ז השיב הרשב"א וז"ל ואם אירע שישב בו האחד ב' וג' שנים נ"ל דברים ברורים דאינו חייב להעלות לו שכר דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואפילו בחצר שיש בו דין חלוקה וכו' והה"ד דאינו יכול לומר לו כדרך ששמשת בו שתי שנים אשתמש בו אני לבדי כיון דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חברו היה משתמש בו עכ"ל הרשב"א וכפי הנראה הרמ"א העתיק דין הרשב"א מהב"י ושם חסר סיום התיבות מן ואל"ו רצ"ה עד הסיום. ובשער משפט סימן קע"א ס"ק ה' למד מסיום דברי הרשב"א דדין זה לא שייך אלא בבית של שותפים שהוא רק לדירה לדור בו ביחד אבל לא בבית של אכסניא שכל מי שנתאכסן משלם שכירות בכה"ג שייך השכירות לשני השותפים ולא יכול לומר בסלי אני משתמש דזה דומה לדין דסי' שס"ג סעיף יו"ד בהג"ה בשותף אחד שהשכיר כל הבית וכו' וגם בתשו' הרשב"א מסיים בטעמו דכל שלא חלקו וכו' ואל"ו רצ"ה חביר"ו הי"ה משתמ"ש ב"ו ג"כ וזה לא שייך באכסניא שכ"א מתאכסן שם מדעתו ואין לגרע כח השותף במה שלא דר בו עכ"ל הרי דדייק השעמ"ש בתחלת לשונו דדין זה דהרשב"א לא שייך אלא בבית של שותפים שהוא לדירה לדו"ר ב"ו ביח"ד ר"ל שיש שני חדרים שיכולים לדור ביחד כי בבית אחד א"א כמ"ש ברמב"ם וטוש"ע סי' הנ"ל סעיף ח' וזה מוכח מהרשב"א שסיים ואליו רצ"ה חביר"ו הי"ה משתמ"ש ב"ו ג"כ.
ולפי"ז י"ל בדין הרשב"ש שירשו מאביהם שני בתים האחד בית גדול והאחד בית קטן ששניהם יש להם חלקים שוים בגדול וא"א להשתמש שניהם בבית הגדול לדור ביחד שוב לא שייך טעם הרשב"א ולחלק דירת הבית לימים ג"כ אי אפשר כמבואר ברמב"ם ונו"כ ובטוש"ע סעיף ח' שצריכים לחלק לשנים ולמה יגרע חלק האח שלא דר בבית הגדול. וי"ל שדין הרשב"ש נכון אף לדברי הרשב"א הנ"ל שהרשב"א כתב דינו על ירושת מקום בביהכנ"ס ובחצר שראוי להשתמשות שניהם. אח"ז מצאתי כדברי בתשו' זרע יעקב סי' י"ז שתמה על דין הרשב"א והרמ"א הנ"ל ונסתייע מהרשב"ש שהבאתי פה.
ונחית לחלק לדינא כמו שכתבתי והביא כן גם בשם תשובת בית דוד חחו"מ סימן נ"ה שפירש כן דברי הרשב"א עפ"י חילוק הנ"ל ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים. ויען כי התשו' זרע יעקב הנ"ל לא שכיחא אעתיק לשונו בקצירת אומר. אחר שהביא דין הרמ"א בשם הרשב"א כתב וז"ל והנה בשמים עדי שכל ימי הייתי מצטער על הג"ה זו שהגיה הרמ"א בסתם דמשמע כל שלא חלקו אפילו בית וחצר בכללותה ונשתמש בכולה יכול לומר בשלי נשתמשתי ובשלמא מרחץ ובית הבד מצי אמר כן משום שבמרחץ יכולים שניהם להשתמש ובבית הבד נמי כשאחד גומר מלאכתו יכול השני לעשות גם הוא מלאכתו וכדיהבי טעמא במרחץ ובית הבד שהעשיר אומר לעני לך וקנה וכו' (כמבואר בחו"מ סי' הנ"ל) אבל בבית שהוא דירה תמידית ואי אפשר לדור בבת אחת וכו' איך יזכה מן ההפקר בדבר שאינו מופקר ובשלמא בתשו' הרשב"א דמיירי במקום ישיבה בביהכנ"ס וכו' מצי לומר כיון שהיה פנוי (כמבואר בדברי השואל) ישבתי בו ואם אתה היית בא לישב אני הייתי מוצא מקום זולתו לישב (וגם הלא בכל יום המקום פנוי ומי שהיה מקדים לישב ישב ולא מיחה בחבירו) אבל הרמ"א שהגיה בסתם ולא פי' הוא נגד השכל. ובפרט שמצאתי תשובה להרשב"ש סי' קל"ט בשני אחים שירשו מאביהם שני בתים אחד בית גדול ואחד קטן ודר אחד מהם בבית גדול (כמו שהעתקתי פה השאלה) והשיב וז"ל תשו' אלו היה האח קיים וטען זה שרוצה לדור בבית הגדול כדרך שדר בו אחיו שומעין לו כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שכנים. ויצא לו זה (מב"ב י"ג ע"א) שני אחים אחד עשיר ואחד עני שהניח להם אביהם בית המרחץ ובית הבד וכו' הרי העשיר אומר לעני קח לך זיתים ועשה אותם בבית הבד וקנה לך עבדים ויבואו וירחצו במרחץ משמע מהכא שכל זמן שהאחד יכול לעשות כדרך שעושה חבירו עושה. וזה ג"כ יכול לדור זה שנה וזה שנה והרי הוא עושה כדרך שעושה חבירו ואעפ"י שהראב"ד השיגו יכולים דברי הרמב"ם להתקיים וכו' וכש"כ שהרא"ש בתשוב' סובר כהרמב"ם והאלמנה הזאת לא עדיפה מגברא דאתי מחמתיה וכו' העולה מזה שהאח יכול להוציאה מבית הגדול ותדור בקטן וידור הוא בגדול כזמן שדר אחיו ואח"כ ידורו זה שנה וזה שנה כדרך שכתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל הרשב"ש. ואם כפי פשוטן של דברים בתשו' הרשב"א איך הרב הרשב"ש זיכה לאח השני לדור בבית הגדול כזמן שדר בו אחיו והלא ימי קדם נפלו ומכאן ולהלאה חושבנא וכו' ואף עפ"י שאין ראיה מדברי הרמב"ם והרא"ש למי שכבר דר דלא אמרו אלא בתחלה (שיחלקו בזמנים שידור זה שנה וזה שנה) מ"מ פשיטא לי' להרשב"ש דלא שנא דאיך היאך אכל דלאו דיליה וחדי (כאן תשובה על קושיית הערך שי שהקשה קושי' זאת על הרשב"ש הנ"ל. וגם הסברא מכח שכל הישר נותן כן דאם בתחלה הדין נותן שכל אחד יכול לומר דור אתה שנה ואני אדור אח"כ שנה.
למה כשכבר דר אחיו שנה הפסיד השני זכותו שהיה לו בתחלה בחנם בלא דבר בשביל שלא אמר בתחלה ואח"כ אני אדור שנה. למה היה לו לומר אחר שנודע שכן היא חלוקתם עפ"י הדין המבואר ברמב"ם וטוש"ע הנ"ל) אלא ודאי דלא מיירי הרשב"א ז"ל אלא באופן ששניהם יכולים להשתמש או בבת אחת או לשעות ואפילו זה נשתמש בכולו או לימים ידועים מצי אמר ליה לחבריה אלו באת אתה אני הייתי משתמש בחלקי או ביומי ודי לי. ועם שהענין דחוק בלשון התשובה מ"מ קושטא קאי. אח"כ חפשתי בתשו' הרשב"א הלא היא כתובה בתו"א סי' קמ"א והאריך בדבר וכו' ובסוף התשו' כתב כמו שהביא מרן בב"י אלא שסיים דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו ע"ש נראה פשוט כמו שכתבנו דדוקא בדבר שיכולים שניהם להשתמש או בבת אחת או לשעות או לימים וכו' ולכן בדין הרשב"ש שדר האחד בבית הגדול שאין שניהם יכולים לדור ביחד וגם לא לחלוק לימים רק לשנים כמבואר ברמב"ם וטוש"ע סימן הנ"ל יפה פסק הרשב"ש שאחיו האחר זוכה לדור בבית הגדול כפי הזמן שדר בו אחיו) שוב מצאתי להרב בית דוד חחו"מ סי' נ"ה שכתב וז"ל דלא אמר הרשב"א שאינו חייב להעלות שכר אלא בדבר שיכולין שניהם להשתמש כאחד כגון חלל חצר המשותף שזה משום בו כליו או חבילתו לשעה וכמסתלק זה משתמש בו השני וכן מקום ישיבה בביהכנ"ס זה יושב לשעה וכשמסתלק יושב בו השני. קדם זה וישב בו היום יקדים השני למחר וישב בו בכי הא קאמר הרשב"א שאינו חייב משום דאיכא טעמא רבה דבשלו הוא משתמש שהרי היה יכול השני לבוא ג"כ להשתמש שם לעתות שהמקום פנוי וכו' אבל בבית או בחנות שאי אפשר לשניהם להשתמש ביחד שאלו שמעון רוצה להשתמש צריך ראובן להסתלק מן הבית שנה כנגד שנה כמ"ש הרמב"ם ז"ל והיה צריך ראובן לשכור לו במעות בית אחר לדור בו ועתה שנשתמש ראובן כל אלו השנים והרויח כל מה שהיה צריך לשלם בעד בית אחר צריך להעלות שכר לשמעון או שישתמש בהבית כנגד השנים שדר בו ראובן ודייק לה הרב בית דוד מסיום לשון הרשב"א שסיים ואל"ו רצ"ה חביר"ו היה משתמיש ב"ו דמשמע שאין שימוש האחד מונע את שימוש השני וע"ש שהאריך והביא ראיה ממקום אחר ע"ש אלא שבתוך דבריו נרתע לאחור בחילוק זה והוצרך לתת טעם בנדון דידיה שהיה השותף אפוטרופס וכו' ע"ש ונחה דעתי שכוונתי לדעת קדוש וכו' ואלי ראה הרב בית דוד תשובת הרשב"ש שהבאתי לעיל לא היה מסתפק בחילוק הנ"ל והיה מחליט הדבר בבירור בלי שום טעם אחר. מ"מ אני אומר שאם כוונת הרשב"א כמו שחילק הרב בית דוד הרי טוב. ואם נאמר שלא נתכוון לכך אעפ"י שהוא כנגד השכל והסברא. הרי מצאנו להרשב"ש היפך זה ובתראה הוא לגבי הרשב"א ונקטינן כוותיה. וחזינן למרן הב"י בש"ע שהשמיט דין הרשב"א ולא פסקו אלמא דלא סבירא ליה ע"כ לשון התשובת זרע יעקב. ומכלל הדברים הנ"ל נסתלקו השגות הספר ע"ש. ופוק חזי מאן גברא רבא קמסהיד על המחבר תשו' זרע יעקב הנ"ל הוא הרב הגאון המפורסים בכל קצוי ארץ מו"ה חיים יוסף דוד אזולאי זצללה"ה בהסכמתו שם הפליא לשבח ולפאר את הדר גאונו של המחבר הנ"ל וכתב עליו ארי' דבי עילאי שמו נודע בשערים תהלתו על קצוי ארץ והאריך בשבחו מלבד שאר גאונים ספרדיים מפורסמים שנתנו עדיהן עליו שממנו תצא הוראה לישראל. ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מסקאלא זללה"ה חחו"מ סי' מ"ח שנשאל בראובן ושמעון שירשו בית גדול שבו חדרים הרבה ודר ראובן בכל החדרים כי שמעון דר בעיר אחרת ואח"כ בא שמעון לדור בעיר הזאת וביקש מראובן שיניחו לדור עם ב"ב בקצת חדרים של הבית המשותף הנ"ל ולא הניחו ומאז דר ראובן כמה שנים בכל החדרים הנ"ל ואח"כ נשרף הבית ובאו לדון אודות תשלומי הסיקיריאציא שרוצה ראובן לגבות הכל יען שהוא שילם הסיקיראציא לבדו על שמו (כמבואר שם הטענות בפרטות) ותובע שמעון שראובן ישלם לו שכירות הבית בעד חלקו מכל השנים שדר בו. והביא הגאון המחבר את דברי הרמ"א והרשב"א הנ"ל וכתב וז"ל הנה מבואר נגלה מסיום דברי השואל ומסיום דברי הרשב"א שהטעם (שפוטר אותו הרשב"א) משום דבלא"ה היה המקום פנוי ואלו היה רוצה חבירו היה משתמש בו ולא מיחה בו חבירו אבל בנ"ד דפעם אחת רצה שמעון ליכנס לדור ולא הניחו ראובן בכה"ג ודאי דצריך ראובן לשלם לשמעון שכירות עבור חלקו וכמבואר מדברי הרשב"א עצמו כנ"ל. וגם דבר זה ברור ופשוט דכיון שראובן לא הניח לשמעון ליכנס בו לאו כ"כ להשתמש בחלקו של שמעון בחנם בע"כ עכ"ל ע"ש שהביא עוד ראיה מתשו' הרשב"א שהביא הב"י והרמ"א בססי' שס"ג ע"ש ואלו ראה הגאון בית שלמה דברי הגאונים הנ"ל שהבאתי היה מסתייע מהם לדינו בק"ו הרי שכל הגאונים הנ"ל הוכיחו דינם מסיום דברי הרשב"א הנ"ל. וברמ"א שחסר סיום הנ"ל נראה שהעתיק דברי הרשב"א רק מן הב"י ולכן נציין ברמ"א בטעות מקור דברי הרשב"א כאשר יראה הרואה מקום הטעות בב"י ודו"ק. ועי' בתשובת מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב בח"ב סי' ק"ב בירשו בית וחנות והשתמש אחד מהם שפלפל אי שייך בחנות סברת הרשב"א דיכול לומר בשלו היה משתמש ע"ש שהעלה דפטור מלשלם שכר דירה וגם מטעם דהבית והחנות הנ"ל מעולם לא נשכרו לאחרים ע"ש ואם כי לדינא בנדון דידי' יפה פסק עכ"ז נראה בכל התשובה שהשואל והגאון המשיב לא ראו במקור דברי הרשב"א רק בב"י וברמ"א הנ"ל כמובן למעיין שם בפלפולו. ועי' בשער משפט שהבאתי לעיל בדין בית לאכסניא ודו"ק:
ו ועי' בשו"ת פנמ"א ח"א סי' ס"ב בשנים שקנו בשותפות חורבה אחת ע"ד לתקן אותה לדור בו וכל אחד יתן חצי הוצאות התיקון. ולאשר לא היה בו כדי חלוקה שידורו שם שניהם התנו ביניהם שלאחר התיקון ידור בו כל אחד שלש שנים בזה אחר זה וכן תמיד והקדימה של שלשה שנים הראשונים יהיה להשותף המתעסק בתיקון החורבה לדור בו קודם. ואח"כ הוציא המתעסק כמה מאות זהובים לתיקון הבנין. והשני לא החזיר לו חצי הוצאותיו. ונכנס המתעסק בהבית ודר בו חמשה שנים. ועתה השותף השני תובע אותו שכר דירה מן השני שנים שדר במשך הזמן שלו. וזה אומר כל זמן שאין אתה מסלק לי חלקך הוצאות אני אדור בהבית בלי שום שכירות. והגאון המחבר דימה דין זה להא דקיי"ל בסי' קס"ד סעיף ה' בבית ועליה של שנים ונפלו ואין בעל הבית רוצה לבנות ביתו שבעל העליה בונה הבית ודר בו עד שיתן לו בעה"ב יציאותיו כיון דהבית משועבד להעלי'. וא"כ בנ"ד נמי כיון שאין בו כדי חלוקה שיבנה כל אחד חלקו. א"כ חלק חברו משועבד לו שיבנה ויכול חברו לבנות ולדור בו בחנם עד שישלם לו חברו יציאותיו. ועתה אם ישלם לו ידור בו רק שלשה שנים אף שחברו דר בו חמשה שנים כיון שכדין דר בו. ואח"כ יחזור חלילה:
וכן פסק בשו"ת ס' יהושע בנדון שנשאל שם באורך בשנים שהיה להם בית השורף. ונתפס אחד מהם לעבודת המלך. והבית הלוך וחסר עד כי נהרסו יסודותיו. ופסק שם בסי' קכ"ב דאם לא היה המקום היינו הקרקע ראוי לחלקו לשנים. הדין פשוט דיש רשות להשותף לבנות ולישב שמה עד שיסלק לו חברו יציאותיו כמו בבית ועלי' שנפלו ואף אם ההוצאה יתר על השבח כיון דא"א לו לבנות חלקו בלי חלק חבירו עכת"ד הבאתיו לקמן סי' י"ב באורך. ועי' בתשו' מהריא"ז ענזיל סי' ס"ג:
ועי' בתשו' מהרי"א הלוי אבדק"ק לבוב סימן פ"ט ח"א בדבר שנים שקנו בית ועלי' בשותפות זה ב' שנים והתנו ביניהם שאחד ישב בשטח התחתון ג' שנים והאחר בשטח העליון ואח"כ ישנו דירותיהם העליון ידור למטה והתחתון למעלה ג"כ ג' שנים וכן כסדר. והנה אותו שמגיע לו דירה העליונה אינה דר בעצמו רק השכירה לאיש אחר. ושם נימוס המס מהבתים שהבעה"ב בעצמו אף אם דר בכמה חדרים משלם מס מועט. אבל אם השכיר אף רק חדר אחד משלם מס הרבה מכל החדרים אף שדר בהם בעצמו. ועתה תובע השותף שדר בהתחתון שהעליון ישלם לבדו המס כי הוא הגורם במה שהשכיר לאיש אחר. והביא הדיעות שבחו"מ סוסי' קנ"ה ברמ"א בב' שכנים שדרים יחד ונפרץ ביתו של אחד ועי"ז באים גנבים לביתו של שני. שיש מחייבים לתקן היזקו ויש פוטרים וע"ש בש"ך בשם הב"ח. והגאון הנ"ל דחה ראייתם מלבד הטעם שחולק עליהם הנתיבות שם ומסיק דקשה להוציא ממון מיד המשכיר. ובדבר הסכסוך שהדירה העליונה נישום בפחות מהדירה התחתונה נראה נלפענ"ד שכל אחד ישלם לפ"ע מה שנישום חלקו בעת שהחזיק בו: ועי' בשו"ת בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' מ"ח שכ' שנלפענ"ד ששותפים בבית ורוצה האחד לבטוח בשילום אסיקראציע מחשש שריפה וחבירו אינו רוצה כיון דהמנהג עכשיו לבטוח בסיקיראציע בתים גדולים ובפרט אם המנהג בעיר השותפים שרוב האנשים משלמים סיקיראציע חייב השותף לשלם חלקו להשותף ששילם האסיקיראציע. ודומה לדין המבואר ברסי' קס"ג דכופין בני העיר לסייע לשמירת העיר בחומה ודלתיים ועי' בנתיבות סימן קע"ח סק"ג וסי' רס"ד סק"ו ואם שותף אחד שילם הסיקיראציע על שמו והשני לא רצה ואח"כ נשרף הבית אם שייך כל המעות שמשלמין לו לבדו עי' בדיני מצ"ל חבירו. ועוד שם באם שותף אחד שילם הסיקיראציע רק בעד חלקו חצי הבית וטעה הסיקיראנט וכתב בפאליבע כל הבית ונשרף הבית ותובע שמעון שמגיע לו החצי מהתשלומי סיקיראציע ע"ש בדינים הנ"ל כלל ס"ב סי' ה':
ז ראובן ושמעון שיש להם חצר ובתים בתורת חזקה מעכו"ם בשותפות והטילו ביניהם גורל על שתי שנים. ועלה בגורלם לזה שני בתים הללו ולזה שני בתים כנגדם. והחזיק כל אחד בחלקו כמו ששה חדשים. ואח"כ בא העכו"ם בעל הקרקע וסתר אחת מהבתים של ראובן ומתעכב מלבנותה ועתה ראובן רוצה לבטל החלוקה ושמעון טוען מזלך גרם וחלוקתי קיימת עד כלות השני שנים. עיין בשו"ת זרע יעקב סי' כ"ז שכ' דפשוט שהדין עם שמעון ולראובן נסתחפה שדהו וכל זה הוא רק בנ"ד שהקרקע שייך לעכו"ם שאינם יכולים לכוף להעכו"ם לבנותה. אבל שותפים בחצר שלהם אם אירע שנפל הבית של א' מהם בתוך זמן החלוקה ודאי דנפל לאמצע וכל א' יכול לכוף את חברו לבנות. וכל זמן שלא בנו הרי הוא לאמצע עכ"ד:
ועי' בחתם סופר חו"מ סי' קע"ט שנשאל בשנים שהיה להם בית ועליה בשותפות. ועשו ביניהם חלוקה שבכל ב' שנים יהיה לאחד דירה התחתונה ולשני דירה העליונה ולאחר ב' שנים יחזור חלילה. וכן יחליפו תמיד דירותם בכל ב' שנים. ואירע שבאמצע הב' שנים נשרפה העליה ונתקלקל ואינו ראוי לדור בו. ובא השאלה ההפסד על מי אם על זה שהיה דר בעליה.
או ההפסד על שניהם ויחלקו בדירות התחתונות והשיב הגאון המחבר ז"ל דודאי חילוק הזמן הוי חלוקה גמורה וקנין לגבי הפירות שהוא תשמיש הדירה. אבל הקרן היינו הבית נשאר תמיד בשותפות. נמצא בהפסד גוף העליה שנשרף דכליא קרנא ההפסד על שניהם. אבל הפסד הפירות היינו דירת הב' שנים הוי ההפסד למי שאירע בזמנו דהיינו לבעל העליה ולאחר תשלום הב' שנים אם לא נבנה העליה עכ"פ יוציא העליון את התחתון מדירתו וידור בעל העליה בתחתון ב' שנים עד שיבנו שניהם העליה ויחזרו לקדמותם זהו פשוט מאוד ואין כאן מקום לפלפולו של הסמ"ע סי' שנ"א וכו' עכת"ד. והנך רואה שדעת הגאון ח"ס דלא כדעת הזי"ע שהבאתי לעיל ואפשר שגם הח"ס מודה שיכול לכוף את התחתון לבנות העליה ואם אינו רוצה לבנות הפסד הפירות על שניהם. רק שלא נשאל על אופן זה ואפשר דהיה עובדא ששניהם עדיין אינם רוצים לבנות העליה. אולם מהצעת דבריו שם ומטעמו לא נראה כן ודו"ק:
בית ועליה של שנים לאחד העליה ולשני הבית שתחת העלי' ונפלו ועמד הקרקע פנוי. ועתה יצא דבר המלך להגביה הדרכים לצבור עליהם אדמה שיהיה גבוהים יותר שלשה אמות מכפי הגובה שהם עתה באופן שבעל הבית התחתון שהיה מתחלה גובה חמשה אמות לא ישאר לו עתה לעשות בגובה רק שני אמות ועתה רוצים לבנות וטוען בעל העליה שבעל הבית אבד חזקתו וזכותו ואין לו מן הקרקע של עכשיו רק ב' אמות גובה לבנות ועליו יבנה הוא העליה. עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' כ' שפסק שהדין עם בעל הבית שזכה כשיעור ה' אמות מן הארץ אף אם יוגבה הקרקע הגבה למעלה יש לו זכות שיעור גובה שהיה לביתו מן הארץ בתחלה ומן ה' אמות ולמעלה יבנה בעל העליה דהא אין לו הפסד בזה ויכול להגביה כמה שלבו חפץ. והביא ראיה מהא דאמרינן בב"מ דף קי"ז ע"ב תחתון שבא להגביה אין שומעין לו ע"ש בפירש"י שכ' שני טעמים הרי בנ"ד דלא שייך הני טעמי יכול להגביה כמו שהיה מתחלה הגובה מן הארץ עכת"ד ועי' בחו"מ סי' קס"ד סעיף וא"ו שפסק המחבר דין הנ"ל ומבואר בסמ"ע הטעמים של רש"י:
ראובן ושמעון היו מוחזקים בשכירות אורנדא מהאדון כמה שנים ולוי היה מחזיק מהאדון בשכירות את הרחיים. וזה שנה שכרו כל השלשה אנשים הנ"ל מהאדון את האוראנדא והרחיים ביחד עם חלק יער וכלל הכל בקאנ- טראקט בסך אחד ונכתב על שם שלשתן ונתחייבו לשלם הראטעס בזמן פרעון ברמ"ג ורמ"ג ומשך השכירות הוא על ג' שנים. ואח"כ נתהוה בין השותפים קטטות וקבלו בוררים לפשר ביניהם וכתבו הבוררים פסק שראובן יחזיק כל משך השכירות הרחיים לבדו בעד סך מסוים ושמעון ולוי יחזיקו האוראנדע והיער לבדם בעד סך הנשאר. ונכתב בהפסק שאף אם יתגברו המים ויתקלקל הרחיים וישאר בלי שום עסק אין לו שום טו"מ על שמעון ולוי והשלישו הקאנטראקנט שיש להם עם האדון אצל שליש. והנה בהקאנטראקט נכתב שאם יעברו ולא ישלמו ראטא אחד בזמן הפרעון אזי מוחלט הקאפציע ביד האדון וכל העסקים הנ"ל שייכים להאדון. ובאם לא יתנו אחד או שנים חלקם הרשות ביד השלישי לשלם הכל בזמ"פ ויהיו שייכים לו כל העסקים. ואח"כ בזמן קרוב נתגברו המים ועקרו הרחיים ואחר ב' שבועות הגיע זמן פרעון ראנוא להאדון ושלשתם לא שלמו. ולזה אין האדון רוצה לתקן הרחיים באמרו שכפי הקאנטראקט הנ"ל הפסידו כל העסקים ואעפי"כ התחסד האדון עם שמעון ולוי והשאיר להם האוראנדא והיער כמקדם. ועתה תובע ראובן אותם שיהיה שותף עמהם על חלק שליש בהאוראנדא והיער כיון שכולם עברו ולא שלמו הראטא. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' נו"ן שהסכים עם השואל בטעם הב' לזכות את ראובן דכיון שלא שלמו הראטא בזמנו נתבטל כל עסק השכירות מהאדון לגמרי משלשתן א"כ מעתה הוי לגבי שמעון ולוי על האוראנדא שכירות חדש מהאדון וכיון שראובן היה לו חזקה בהאורנדא אין שמעון ולוי רשאים להשיג גבולו. ואף לפי מה שכ' באהע"ז סי' ל"ח סעיף ל"ז דאם מאריך הזמן הוי כאלו נתקיים בפועל (וע"ש בט"ז שהקשה על המחבר שסותר עצמו מש"ע יו"ד בנשבע לפרוע לזמן פלוני) א"כ גם בנ"ד נאמר דהוי כאלו אמר האדון התקבלתי הראטא ולא הוי שכירות חדש. מ"מ זה דוקא קודם שעבר הזמן כמו שם באהע"ז ע"ש אבל אם עבר הזמן ולא סילק כיון שכבר נחלט להאדון אף שהאדון נתרצה עכשיו להאריך הזמן ודאי הוי שכירות חדש וכ"כ בספר בית מאיר שם בסל"ה וכבר קדמו בזה בתשו' חכ"צ סי' מ"א וכ"מ מהתוס' בכתובות דע"ג ובר"ן שם ול"מ אם ראובן רצה לסלק חלקו בזמנו וההפסד בא לו ע"י שמעון ולוי אז ודאי דהדין עם ראובן שהם מחויבים לפצות לו כל ההיזק כמבואר בחו"מ סי' קל"א סעיף ז' וח' וכ"ש הוא מהתם שכאן נכתב ברמ"ג ורמ"ג אלא אפילו אם גם ראובן לא רצה לסלק וכו' יעו"ש שכתב שהחזקת אוראנדא היתה של היתומים של אשת ראובן ולא היה לה רשות ולא להבוררים ליקח ממנם האוראנדא להשכיר לשמעון ולוי יעו"ש והבאתי הטעם בכלל פ"א סי' ט"ז ועי' בכלל צ"ח סי' ס"ד:
ח ראובן מכר לשמעון חדר אחד מחדריו ובו יש גזוזטרא. והתנה המוכר בתנאי שיהיה רשאי להשתמש בגזוזטרא הנ"ל כל ימות השנה ויהי כן אמנם אחר ימים נתרועעה הגזוזטרא קצת שלא היה יכול המוכר להשתמש בה מפני יספק סכנה וטוען המוכר על הקונה שיבנה עמו והקונה אינו רוצה באמרו דאזדא לי' חזקת המוכר כיון שנתרועעה והוא שלו לגמרי. עיין בדיני תנאי במכר כלל קי"ג סי' ל"ט:
ט בית ועליה של שנים ועשה בעל העליה הוצאות לבנות כותל הבית. ואם נפלו מי חייב לבנות התיקרא ואם נתקלקלו הכותלים התחתונים ואם נתקלקל הגג אם בעל הבית יכול לכוף את בעל העליה לתקן הגג. עיין בדיני נזקי שכנים כלל ס"ט סי' ט"ז:
וע"ש בשם השב"י בשלשה בנינים זה ע"ג זה שייכים לשלשה אנשים. ונפל שרפה גדולה בהעיר. וכראות העליון שגדלה האש מכל הצדדים שיבר הגג מהעליה שלו כדי שלא יאחז בו האש. ועי"ז ניצולו כל הבתים שתחתיו. ועתה העליון תובע מן התחתונים שגם הם יתנו לו לסיועת בנין הגג אף שעל העליון מוטל לתקן הגג. היינו שמתקלקל מחמת עצמו משא"כ עכשיו שקלקל בידים כדי להציל מהשרפה והצלתו היה הצלתם גם המה יתנו חלקם יעו"ש מ"ש בזה:
י ג' אחים ירשו מאביהם חצר ובתים וביהמ"ד להתפלל וללמוד שם. וגדול האחים שהיה איש קדוש ורבו הנוסעים אליו עד שהביהמ"ד קטן מהכיל. ע"כ קיבץ נדבות מן הנלוים אליו כדי להרחיב בנין הבהמ"ד. ואח"ז כשרצו לחלוק ביניהם תובע האח הגדול את יציאותיו על הביהמ"ד והם טוענים שהנדבות שניתן לו על הביהמ"ד הם לשותפות כמבואר בסי' קע"ז סעיף א' באחד מהאחים שירד לאומנות המלך וכן אם נתנו לו מתנה דהוא לאמצע. עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ל"ב:
יא חצר של שני שותפים לאחד יש לו שני בתים גדולים ולאחד יש לו רק בית אחד קטן ועתה צריכים לבנות גדר לצד השוק. אם נותנים ההוצאה בשוה כיון שאין לאחד השתמשות יותר על חברו. עיין בשו"ת יכין ובועז להרשב"ץ סי' ע"ט שכתב שטוב הוא לעשות פשרה ביניהם ואם ממאנים בפשרה. נראה שנותנים לפי ערך הממון כיון שיש לאחד בתים גדולים מחברו צריך ליתן בשמירתו יותר מחברו:
יב אחד היה לו בית השורף ומכר מחציתו לאחר ואח"כ נתפס המוכר לעבודת המלך. והביה"ש היה הלוך וחסור עד כי נהרסו יסודותיו והקונה הוכרח לבנותו. ואחר כמה שנים עלה על לב הממונים על עבודת השטרא"ז לעשות דרך המלך על מקום ביהש"ו הנ"ל וביקש הקונה מן הממונים והוציא הוצאות ע"ז עד שנעתרו לבקשתו ולא הרסו מן ביה"ש רק זוית אחת כמו אמה על אמה. והממונים עשו לו טובה ונתנו לו אדעסטא"ט שהרסו כמו עשרה קלאפטור וקיבל הקונה עבור זה מהקאססא סך מסוים. ואח"ז נפטר המוכר הנתפס ונפל הכל לאחיו בירושה ועתה נשרף הגג מעל ביה"ש הנ"ל. וכעת תובע הקונה את היורש שיחזיר לו החצי הוצאות מבנין הראשון. ומה שלקח מהקאסס"א אינו רוצה לקבל בחשבון באמרו לעצמי זכיתי עוד תובע הוצאות שהוציא עתה לבנין הגג. עי' זה בשו"ת ס' יהושיע סי' קכ"ב דיצא לחדש דאף להפוסקים החולקים על הרמ"א בסי' קע"ו כמבואר שם בש"ך ס"ק כ"ז דאין להשותף חלק בזה. מודים היכא דהגניבה בא מעסק השותפות ע"י התעסקות השותף דמחויב ליתן חלק לשותף השני. דהוי כמו שותף שביקש מהמוכס שימחול לו דאמרינן שעסק לצורך השותפות לאמצע. יעו"ש עוד דינים המסתעפים בזה. ועי' בדיני שותפים במו"מ כלל צ"ח סי' ט"ז מ"ש בשם החת"ס דנראה דלא ירד לחלק בכך ויש לחלק קצת בין נ"ד לנדון דידי'. אמנם בשו"ת תועפת ראם חחו"מ סי' ט' נשאל ג"כ בנדון הנ"ל ממש ופסק דאין להיורש חלק במעות שלקח מהקאסס"א וטעמו דאף הרמ"א לא אמר לדיני' רק היכא שהם שותפים בעסקיהם. משא"כ הכא שלא היה שותפים רק בביה"ש. מה ענין הגניבה והגזלה לשותפות ולית דינא ודיינא שיהיה הגזל בשותפות (וכן חולק על הס' יהושע הנ"ל בספר משפט שלום להגאון מהרש"מ מבערזאן בסי' קע"ו סעיף י"ב בד"ה והנ"ה מ"ש בש"ס הקצוה"ח ומסיק לדינא דכל המעות שקיבל בהקאססע שייך להמקבל ואין להמוכר חלק רק בכמה שהיה אמה על אמה שהרסו זה שייך לשותפות. ועי' בתשו' מהריא"ז ענזיל סי' ס"ג):
ואח"ז כתב בתועפת ראם וע"ד שתובע הקונה מיורש המוכר ההוצאות שהוציא ורוצה לשבע כמה הוציא רק שישליש היורש דמי התביעה והיורש השיב הלא הבית לפניך ותשבע ויוחלט בידך כל הקרקע והבית אף מחצה שלי. ופלפל שם בדברי מהרי"ט אם השותף יכול לומר טול בנינך וצא או עקור אילנך וטול. והגאון המחבר האריך בזה בביאור דברי הרמ"א והסמ"ע בסי' שע"ה ובסי' קע"ח. והוכיח לדינא מהש"ס וראשונים דשותף שבנה בבתים שדרך לבנותן נראה שהשותף יכול אף לכופו לבנותו. ועדיף מנוטע שדה העשוי' ליטע. א"כ נראה ברור דבשותף כ"ע מודים דאינו יכול לומר לו טול בנינך דשותף הוי כיורד ברשות לכל דבר רק לא שיטול ההוצאה היתירה על השבח וכדעת הרמ"א בסי' קע"ח בשם הגה"מ ודלא כדעת מהרי"ט הנ"ל:
אמנם כ"ז הוא לענין שלא יכול לומר לו טול בנינך אבל נגד לכפותו לסלק ההוצאה דוקא בממון מביתו לא מצאנו בשום מקום. וגבי הבית והעליה בסי' קס"ד אשכחן שבעל עלי' בונה את הבית ודר בתוכו עד שיתן לו כל יציאותיו אבל לכפותו לשלם לו מכיסו לא נזכר בשום מקום יעו"ש שהוכיח מן הראשונים דאין בזה שום חיוב תשלומין מביתו אלא דיכול לדור בבית שבנה עד שישלם לו ההוצאה. ואם היכא דמחויב השותף לבנות רוצה הדין כן מכ"ש בונה בית שלא ברשות דלא נכוף לשלם מביתו. וא"כ בנ"ד כיון שאחי המוכר הוא היורש אומר לו השבע והחזק בבנינך דינא קאמר לי'. וא"י לכופו להשליש לו מעות ת"י הב"ד כמו שבררנו בעזהשי"ת:
גם לפי הנראה שהבנין עודנו שוה בערך שהוציא עליו בהשבחת בנינו ואחר שכן מדוע לא יוכל לומר החזק בבנינך בעד ההוצאה שמגיע לך. דהרי בהלואה ממש כ"ע מודים דהיורש יכול לסלקו בקרקע אע"ג דיש לו מעות ומטלטלים כמבואר בטוש"ע סי' ק"ז יעו"ש בש"ך ס"ק ד'. וא"כ בנ"ד שבא לגבות מאחי המוכר שהוא יורש א"כ ניהו דהוי בע"ח ממש הרי יכול לסלקו בקרקע. אלא שלדעתי בכה"ג גם אם המוכר היה חי היה יכול לסלקו בקרקע כיון דעיקר הטעם דבהלואה צריך לסלק לו במעות הוא משום נעילת דלת בפני לוין תה שייך רק כשהוא דרך הלואה אבל ביורד לתוך שדה או לחצרו של חברו שלא ברשות ונטע או בנה ואף בשותף וכדומה דהוי כיורד ברשות מ"מ כיון דמעצמו עשה ולא ירד ברשות ממש ניהו דצריך לשלח לו כדינו מ"מ ודאי יכול לסלקו בקרקע כיון דלא היה בזה תורת הלואה כלל ואין כאן נעילת דלת דהרי שלא ברשותו עשאוהו.
עכת"ד:
יג כותל משותף בין ב' בתים של ב' שכנים אף כשבונין על הכותל ומגביהין אותה אינה מתקיימת כל כך. הכל כמנהג המדינה דידוע דהמנהג לבנות עליות מרווחת ואם כן אם אחד מהשותפים רוצה לבנות עליה על ביתו בונה ומגביה הכותל. ואם אחר זמן רוצה גם שכנו שהוא שותף בהכותל לבנות עליה על ביתו. פורע לו החצי מן ההוצאה שהוציא על הגבהת הכותל של העליה. וכן אנו דנין. כ"כ במבי"ט ח"ב סי' ל"ח. ועי' בחו"מ סי' קנ"ז סעיף ט' קנ"ד סכ"ו:
יד שותפים שיש להם חצר ובתים בשותפות. והשכיר שותף אחד בלא ידיעת חברו את הבתים לראובן לשלשה שנים. ואח"כ בא השותף השני ומערער על השכירות אם השכירות קיים נה לחלק השני המערער. עי' בדיני שכירות קרקע כלל ק"ד סי' מ"ה ובכלל צ"ט סי' כ"ג:
טו שנים שקנו בית בשותפות והתנו ביניהם שכל זמן שירצה אחד מהם להסתלק יתנו לו דמי חלקו. ואח"כ הוקר הבית. עי' בטו"ז חו"מ ססי' קע"ו שפסק שצריך ליתן לו כל הדמים המגיעים על חלקו לעת אשר הוקר. וכ"פ בביאורו לאו"ח ססי' קנ"ד ויעו"ש באחרונים ועי' בשאילת יעב"ץ סי' ק"מ שחולק על הט"ז ומסיק דהוא ספקא דדינא ועמ"ש בדיני שותפין כלל צ"ח סי' כ"ד בענין כזה:
טז ראובן ושמעון קנו חצר ובתים ביחד. ואח"כ חלקו ביניהם. ונתברר לכל אחד חלקו ועשו שטר ביניהם על החלוקה. וכתב בשטר ששום אחד מהם לא יוכל למכור חלקו לאיש אחר אם לא שידרוש תחלה מחברו שאם ירצה לקנותה בעד הקרן שנתן ולא יותר הוא קודם אף שאיש אחר ירצה ליתן יותר אין לו רשות למכור לאחר אם לא שחברו לא ירצה לקנותה אף בעד הסך הקרן שנתן. וכתב בשטר ונעש"ה הכ"ל בקני"ן אג"ס במכ"א וכו' ובמעכשיו ועתה אחד מהם רוצה למכור חלקו לאיש אחר. פסק מהרשד"ם חו"מ סי' רע"ד דהרשות בידו למכור לכל מי שירצה להוסיף בדמים כיון שהוא קנין דברים שלא ימכור לא הוי קנין. וגם שלא סמכה דעת שום אחד מהם כיון שהוא תלוי בדעת חברו אם ירצה לקנות. וע"ל בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סי' כ"ט. ועי' בנתיבות סי' ר"ו בביאורים ס"ק ב' ובחידושים ס"ק ה' בשם מהרי"ק בשותפים שהתנו שלא ימכור אחד אלא לחברו דמהני. והטעם מבואר שם דשם מיירי שהתנו בשעת קנין כשנשתתפו דכל תנאי שלהם קיים בדבור בעלמא. ומטעם זה השיג הרב מו"ה שמואל גאון בשו"ת פרח מ"א ח"א סי' י"ד על המהרשד"ם הנ"ל דכיון שהתנו בשעה שנשתתפו או בשעה שחלקו א"כ אדעתא דהכי זכו בהקניי' או בהחלוקה ומהני בדבור בעלמא בלא קנין ומה שהשיג בשער משפט סי' ר"ו ס"ק א' על המהרי"ק בשנים ששכרו והתנו ביניהם תנאי הס' שלא כדת השיג עליו דלא דמי כלל להא דסי' כ"ט דשם לא זכה עדיין שום אחד בהמתנה:
ראובן ושמעון היה להם בית בשותפות וחלקו ביניהם לכל אחד חלק מיוחד וכתב ראובן לשמעון שנותן לו זכות באם שישכיר ראובן את חלקו לאחר לדור בו אזי שמעון קודם ליתן דמיו ועתה רוצה ראובן להשכיר לבנו שידור אצלו בחלקו. ושמעון טוען שהוא קודם. ובא השאלה אם בנו הוא בכלל אחר או לא. עיין בתשו' עטרת חכמים להג' מהר"ב פרענקיל ז"ל בחחו"מ סי' ה' שפלפל בכ"מ בש"ס בערכין דף כ"ה ע"ב לאחר ולא לבן וכו' ובקידושין י"ג ע"ב יעו"ש בתוס' ד"ה חדא וכו' ובכתובות פ"א ד"ה יבם נמי כאחר וכו' ובסוטה ה' ע"ב בד"ה לאחר וכו' ועי' בריטב"א למסכת קידושין דף הנ"ל ובחידושי רי"ד שם. וע"ש בענין לחלק בין לשון התורה ללשון ב"א אם נקרא אחר, וכ' הגאון הנ"ל שי"ל דכ"ע מודים דבן לא הוי בכלל אחר אף בלשון ב"א, שוב הביא בשם תשו' מהראנ"ח ח"ב סי' צ"ז שמוכח שם להדיא שסובר דאף שהותנה ביניהם שלא ימכור לאחרים אלא לו יכול למכור או ליתן לבתו רק בנ"ד שהיה בשבועה החמיר כיון שבתו יש לה בעל. ועכ"פ בנדון דידן לגבי הבן ובפרט דמפורש בשטר לשון אמר אין לבטל השכירות לבנו. ואף שכתוב בשטר בת"כ אין לחוש לספק איסור אם לא היה הת"כ בפועל כמבואר בפוסקים ולא מהני רק לחיזוק הענין לענין קנין דברים לאסמכתא. כי אם לא היה נכתב בת"כ בלא"ה אין ממש בזכות הנ"ל (כמבואר בחו"מ סי' ר"ו ס"א) דאם לא הזכיר סכום רק כשאמכרנה אמכור לך לא קנה הראשון ומבואר שם בב"י דדינים שבסי' הנ"ל שייכים ג"כ גבי שכירות ונ"ל עוד שהיכא שאין מקום לזכות הנ"ל רק מחמת הת"כ. אם השכיר לבנו יכול בנו להשכיר לאחרים ולא שייך בזה מה מכר ראשון לשני וכו' כיון דגם על הראשון אין שום התחייבות רק שמחויב לקיים השבועה דלא שייך לגבי הלוקח מאתו עכת"ד:
יז שנים שקנו חנות בשותפות וחלקוהו במחיצה לשני חניות והתנו ביניהם שאחד יחזיק רק שפעצירייא סחורה והשני יחזיק רק עורות וכתבו ביניהם כתב ע"ז בקנין אג"ס שהסחורה שיחזיק זה לא יחזיק זה. ועתה רוצה אחד מהם להחזיק כל מיני סחורות. עיין בשו"ת תועפת ראם חחו"מ סי' וא"ו שמפלפל בזה מצד קנין דברים ומצדד לחלק אם כבר החזיק האחד בסחורה שהתנה דאז יכול לעכב על חברו. וגם יצא לחדש דכמו דדברים עם מעות מהני לענין מי שפרע כן דברים עם קנין אף דהוא קנין דברים מהני עכ"פ לענין מי שפרע. הלכך בנ"ד אם עדיין לא החזיק בסחורה מחויב עכ"פ לקבל מי שפרע עכת"ד. ולפע"ד נראה לפי מה שהביא דו"ז בקצוה"ח סי' ר"ו ס"ק ט' מחלוקת הראשונים בש"מ אם בקנין על דשלב"ל מחויב לקבל מ"ש א"כ לדעת הסוברים דאין עליו חיוב מ"ש כיון דלא חל כלל הקנין וכ"פ שם הסמ"ע ודו"ז הסכים עמו. גם בקנין דברים ודאי לא חל עליו חיוב מ"ש. דקנין דברים וקנין בדשלב"ל ודש"ב חד דינא להו. ויעו"ש בקצוה"ח הטעם דדוקא במעות דעכ"פ דבר תורה מעות קונות. א"כ א דמדרבנן אינו קונה מהני עכ"פ לענין מ"ש. אבל בדשלב"ל דאין שום קנין חל בהם לא שייך מ"ש. א"כ גם בקנין דברים שייך האי טעמא. וצ"ע על הגאון המחבר הנ"ל שלא העיר בזה פלוגתת הסמ"ע והש"ך שם. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' כ"ו שבדשב"ל חייב במי שפרע. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד אמצע סי' ק"י:
ראובן ושמעון דרים בחצר אחד לכל אחד יש לו בתים שהם שלו ורק דריסת הרגל בחצר הוא לשניהם בשוה. ועשו ביניהם חילוק מחיות דהיינו שלראובן וב"כ ישי לו זכות להחזיק בבתים שלו שענק יי"ש. ולשמעון וב"כ יש זכות להחזיק שענק יין. ונתרצו שאם ימחו בראובן עפ"י פקודת המלך לעסוק בשענק יי"ש. יהיה לו רשות לעסוק בשענק יין כמו שמעון. ואח"ז מיחו הערכאות בראובן שלא יעסוק בשענק של יי"ש. ושמעון פעל והשיג רשות שקורין ליסענץ להחזיק שענק של יי"ש. ורוצה ראובן למחות בידו להחזיק השענק מיי"ש. עיין בשו"ת עטרת חכמים להגאון מהר"ב פר ענקיל בהשמטות סי' כ"א שכתב דחלוקת המחיות הנ"ל אינם מתקיימים עפ"י קנין דהוי קנין דברים (עי' בחו"מ סי' י"ב סעיף ז' וסי' ר"ג סעיף א' וסי' רמ"ה סעיף א') ועיין בסי' רל"א סעיף כ"ח ברמ"א שכתב אבל ב' וב' מה אומנים לא מהני. הכוונה שאף ביניהם לבין עצמם] לא על כל האומנים לא מהני. רק אם הוא תקנה כוללת בין כל האומנים מעתה אין קיום לחילוק המחיות הנ"ל רק אם קבלו ע"ע ראובן ושמעון בשבועה שמחויבים לקיים מצד שבועתם. או אם נעשה בהעיר תקנה כוללת. ובענין השאלה אם ראובן יכול למחות בשמעון להחזיק שענק מיי"ש פלפל הרבה בדין כופין על מדת סדום ששמעון נהנה וראובן לא חסר שאין לו רשות להחזיק השענק ואם ראובן יכול לטעון שיתן לו הזכות של שענק יין כנגד שענק היי"ש. אמנם בל"ז ג"כ יכול ראובן למחות בו מטעם שישתכר ע"י מניעת השענק מיי"ש מיעוט דריסת הנכנסים ויוצאים דרך החצר שהוא קפידא גדולה כמבואר בחו"מ סי' קנ"ו וע"ש בסי' שי"א ומה שפירש במג"א סי' קל"ב סק"ב. וגם כי ראובן יכול להשכיר ביתו עם זכות השענק מיי"ש לעכו"ם כי בכה"ג שאינו יכול להשכיר לישראל מותר להשכירו לעכו"ם כמבואר בחו"מ (סי' קע"ה סעיף מ"א) ועוד דגזירה עבידא דבטלה ויצטרך אח"כ למיקם עם שמעון בדינא ודיינא אודות השענק. וכה"ג מבואר בחו"מ סי' קנ"ד סעיף ט"ז לענין פתיחת חלון לרשות חבירו למקום שאינו מזיקו עכשיו. דיכול למנוע מטעם הנ"ל. ועי' בתשו' הריב"ש סימן תע"א. ע"כ מכל הטעמים הנ"ל לא שייך כאן כופין על מדת סדום. וע"ש שדעתו דהיכא שיש בשותפות דבר שאינו יכול להחזיק רק אחד מהשותפים. מחויב השותף המחזיק להניח לשותפו תמונת זה דבר אחר מהשותפות ע"ש שהוכיח זה בראיה מהש"ס והרמב"ם:
יח חצר ובתים של שותפים שיש בהם דין חלוקה בחצר וגם יש בתים כנגד בתים. והבור וביה"כ אין בהם דין חלוקה כי הם עומדים בחלק אחד וגם פתח השער אין בו דין חלוקה. אם נאמר שיתבטל ע"ז דין החלוקה או נאמר שיחלקו החצר והבתים. וישתמשו בדברים הנ"ל בשותפות. עיין בחו"מ סי' קע"א סעיף ה' בהג"ה. ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' קנ"ו מה שהעלה בזה. ושם הג"ה מבנו הרשב"ש זלה"ה:
יט מקצת הקהל רוצים להפרד מהקהל מביהכנ"ס וביהמ"ד שלהם וטוענים לחלוק הבנינים או גוד או אגוד עי' בחת"ס חו"מ סי' י"ב:
כ שנים שהיו שותפים בבית גדול איינקער- הוי"ז ונשרף הבית ואחד מהשותפים רוצה לחלק בהקרקע הואיל ויש בה דין חלוקה. והשני טוען שע"י החלוקה יפסיד הרבה מדמי שוויה כי כעת הקרקע שוה הרבה מחמת שראויה לבנות עליה איינקערהויז. משא"כ אחר החלוקה. עיין בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ס"ג שפסק דחולקין כיון שבשעת חלוקת הקרקע אין ההפסד מיד וע"ש בסי' ע"ב ועיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' כ"ח שהאריך בזה והביא דברי הטוש"ע סי' קל"ח וסי' קע"ו במטלטלים של שותפים דכל שיבא לו הפסד ע"י חלוקתם הרי אלו מוכרים אותם וחולקים בדמים. וכן בקרקע פסק הרמ"א בסי' קע"א סעיף ה' בשם התה"ד דכל שיפסיד ע"י חלוקתה יותר מחומש הוי כאין בה דין חלוקה. ואף שמהרש"ך חולק על התה"ד (רמזו הש"ך שם) האריך הרב המחבר לחזק פסקו ע"כ העלה בנ"ד לפי הנראה יעלה ההפסד יותר מחומש הוי כאין בה דין חלוקה ודנין בגוד או אגוד כד"ת או שיבנו הבית בשותפות מרצונם עכת"ד. ועיין בחת"ס חו"מ סי' י"ב:
אחים שירשו קרקעות ויש בהם פחות מבני עשרים שנה אם יכולים לחלוק ביניהם הקרקעות של מורישם כיון דאחים שחלקו כלקוחות דמי ואין פחות מבן עשרים יכול למכור בקרקעות אביו כמבואר בחו"מ סי' רל"ה עיין בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סימן קי"ב שביאר דברי הרמ"א בסימן רפ"ט ומסיק דאם החלוקה שוה קרקע נגד קרקע בודאי יכולים לחלוק אמנם אם אין החלקים שוים וצריכים לעלות בדמים. אז אם החלק קרקע היפה יפול להיורשים הקטנים והם יתנו להיורש הגדול העילוי בדמים אין מקום לפקפק. אבל אם להיפוך שהיורשים הקטנים יקבלו חלק הגרוע ויקבלו עילוי הדמים כפי השומא. זהו מכירה ממש וא"י למכור. ע"כ אין לזה תקנה רק לעשות כמ"ש הנתיבות בסי' רל"ה ס"ק י"ד. רק שצריך לעשות שומא והכרזה כדת כמבואר בחו"מ סוסי' ק"ג:
כא דינים הנוגעים לטענות גוד או אגוד. עיין בדיני גא"א כלל כ"ב: כב הרב תורת אמת סי' פ"א נסתפק מי נקרא מוחזק. הרוצה לחלוק או הבלתי רוצה לחלוק. ועיין מהריב"ל ח"ב סי' כ"ב.
מהרש"ך ח"ג סי' ס"ח מהרשד"ם חיו"ד סי' קפ"ב כולם הסכימו שהבלתי רוצה לחלוק נקרא מוחזק: