אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל צח

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל צח

כללים - כלל צז

שותפים במו"מ ובעסקים ובחובות:

א שותפים או אומנים שנשתתפו שיחלקו ביניהם כל מה שירויחו באומנות או בסחורה שיש להם או בסחורה שלא בא לעולם. איזה קנין מהני שלא יוכלו לחזור בהם אלעבר ולהבא. עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' כ"ו כ"ח. ועי' בשו"ת הרד"ם חחו"מ סי' ח' שביאר כל הדעות הכתובים ברסי' קע"ו בדיני קניני השותפות ועי' בס' משפט שלום למחו' הגאון מהרש"מ אבד"ק בערזאן נ"י בסי' קע"ו סעיף א' וסעיף ג' האריך לבאר מתשו' הגאונים דיני קנין השותפות על לשעבר ועל להבא. וע"ש בדין אי מהני שבועה לקיים השותפות ומסיק לדינא דמהני כמ"ש בסמ"ע וכן פסק הרדב"ז ומהרשד"ם וגם הכ"מ הוכיח כן מהרמב"ם ואם מהני חיוב בשותפים על הריוח שלהבא בדשלב"ל עי' בט"ז רסי' קע"ו דמהני ועי' במשפט שלום שם סעיף ז':

ב ראובן היה שותף עם שמעון ליקח ליווירונג תבואה על הליציטאציע אצל אדוני הקיר"ה ויקח על שמו. ואירע שלוי הוזיל השער ועשו המקח עם לוי ואח"כ בא מחצר הקיר"ה שאינם רוצים בלוי רק יתנו הליווירונג לראובן כפי השער שקצב הוא ועתה ראובן טוען שכבר בעת הליציטאציע נפקע כח השותפות וכשבא מחדש מווין מחלו גרם ופנים חדשות באו לכאן. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' ז':

ג בדין המבואר בסימן צ"ב סעיף י"ג שמעות השותפות הוא בחזקת שניהם אף שאחד מהם מוחזק. בא השאלה אם כל המעות הוא בחזקת שניהם או רק הסכום שתובע השני הוא בחזקת שניהם כגון שיש ביד אחד מהשותפים מנה של שותפות ותובע השותף השני המחצה שהוא חמשים אם נאמר שאין בחזקת שניהם רק החמשים שטועני' עליו ואינו נוטל בשבועה רק כ"ה זהובים. עיין בארי' דבי עילאי חחו"מ סימן ג' שהתווכח עם חותנו הגאון השיב משה ומסיק דכל המנה הם בחזקת שניהם:

ד ראובן ושמעון ידעו מסחורה שיש אצל לוי למכור. והתנו ביניהם בקבלת קנין אג"ס שכל מי מהם שיקנה הסחורה שיהא לשותפות. ואח"כ הלך שמעון וקנה הסחורה לעצמו ואינו רוצה ליתן שום חלק לראובן עי' בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סי' כ"ח ובכלל נו"ן סי' ד':

וע"ש מה שציינתי עוד בדינים הללו לכללים אחרים המבוארים שם. ובנדון שנים שהלכו על ליציטאליע של ליוויריבג להקיר"ה והבטיח אחד לחבירו לשותפות. ולקח הליווירינג על שמו ועתה טוען משטה הייתי בך ואם נכתב ע"ז כתב ביניהם ובקנין. עי' בשו"ת חסד לאברהם להגאון ר' אברהם תאומים בחחו"מ סימן ל"א ל"ב שהעלה בנדון הראשון בלא כתב וקנין זכה המחזיק הליציטאציע על שמו. ובנדון השני העלה שמחויב ליתן לחבירו חלקו. ועי' בזה מה שהעלה במאמר מרדכי למפה"י סי' צ' ושם נאמר שהיה ת"כ ביניהם כדרך הסוחרים ליתן לו חלק חמישית ומפלפל מצד קנין סטימתא. וסוף דבריו העלה לבצוע ביניהם יעו"ש באורך ועי' בזה בשו"ת דברי חיים חיו"ד סי' מ"ב וחחו"מ סי' כ"ח ובח"ב חחו"מ סי' כ"ג. ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג ססי' ז' ובמהד"ק ח"ב סי' ק"ס ועי' בדיני משטה כלל ס"ז סי' א' מ"ש בנדון ליציטאציע בשם הגאון בשו"ת שואל ומשיב: ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' צ"א בראובן שנשתתף עם שמעון ששמעון ילך ויקנה כפר אחד מאדון אחד ואחר שבא שמעון עם האדון לעמק השוה קודם כתיבת השטר מכירה נתן ראובן לשמעון סך מעות על הקניה הנ"ל ואחר כתיבת השטר עם האדון אינו רוצה שמעון ליתן חלק לראובן מכמה טענות ופלפל שם בג' דיעות שהובא בחו"מ סי' קע"ו ס"ג באיזה קנין נקנה השותפות גל לעבר ולהבא ופלפל בנ"ד שקודם כתיבת השטר הוי אצל שמעון דבר שלא בא לעולם ואם מהני בזה קנין סטימתא שבין ראובן ושמעון עיי"ש כי קצרתי. ועי' בשו"ת השיב משה סי' צ"ג בשנים שנשתתפו לקנות איזה סחורה ידוע באופן שאחד לבדו יתעסק בקניית הסחורה. והלך זה של הוטל עליו התעסקות הקניה וקנה במעות עצמו ג"כ מאותו מין סחורה לטובת עצמו. ואחר זמן ביקש ממנו השותף המתעסק ליתן הסחורה שקנה לעצמו. ג"כ לתוך השותפות ונתרצה לו והבטיחו ליתן ואח"כ חזר בו. ופסק דודאי ההבטחה בעלמא לא מהני רק לענין שנקרא מחוסר אמנה. אבל אם כבר נתן הסחורה להשותף אז קנה השותף לשותפות במשיכה:

ה אחד נתן לחבירו מעות להתעסק על שותפות ואח"כ אירע שקנה המתעסק איזה סחורה בהקפה ואומר שאותו הסחורה חשב בפירוש בשעת הקניה שקונה אותה לעצמו ולא לשותפות. עיין באיגרא רמה בשו"ת סי' י"א דאף דמקבל מעות לעיסקא יש לו דין פועל שיכול לחזור בו מ"מ כאן א"י לחזור מכמה טעמים עיי"ש. ועי' בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' קי"ב בראובן ושמעון שהיו בשוק של עכו"ם. ומכר להם עכו"ם אחד זהב. ואח"כ נתוודע זאת ללוי. ואמר להם אם לא תשתתפו אותי עמכם אמסור אתכם אל השר על קניית הזהב ומפני פחד איומו הוצרכו לשתפו עמהם. ואח"כ נתגלה הדבר אל השר והיה להם הפסד. ותובעים מלוי חלק הפסד. והוא אינו רוצה ליתן להם כלום. ופסק דחייב לשלם חלקו בהפסד. כי לא נתרצו לשתפו עמהם אלא מפני האונס ועכשיו שהפסיד יהיה פטור א"כ מצינו חוטא נשכר. ע"כ כמו שהיו בריוח כן יהיה להפסד. ועי' בס' דמשק אליעזר שהוא ח"ב משו"ת השיב ר' אליעזר בסי' קע"ו סעיף י"ח בהג"ה שלמד מהג"ה הנז' בשנים שקנו סחורה ביחד. והאחד דחה את חברו ולא רצה ליתן לו חלק בסחורה ואח"כ היה הפסד. וטוען על השותף כיון שנודע לי עפ"י הדין שאתה שותף תן לי חלק הפסד. וזה משיב הלא אתה בעצמך דחית אותי ואמרת שאיני שותף להסחורה דמוכח מהג"ה הנ"ל דמחויב ליתן לו חלק היזק אף שדחה אותו מלהיות שותף ועי' לקמן כאן סי' ח' מה שהבאתי בשם השבו"י בנדון מוכרי סוסים וכו' שפסק דהשותף פטור מההפסד כיון שהשותפים שלו חזרו בהם. והפ"ת הניח דין הנ"ל בצ"ע והבאתי בשם המשפ"ש שמשיג על השבו"י דאם היה ביניהם מתחילה קנין על השותפות ולא היה בידם לחזור לא נתבטל השותפות מחמת זה שחזרו בהם כיון שלא קיבל מעותיו בחזרה וחייב בהפסד. ומכאן ראיה להמשפ"ש ע"ש ותבין:

ועי' עוד כמה דינים בנדון שאחד קנה איזה חפץ והבטיח לחבירו שיהיה שותף וכיוצא בזה. בדיני לעצמי קניתי בכלל נו"ן:

ו ועיין בדיני גרמא כלל ט"ו סימן ט' בדין סרסור שאמר לחבירו הסרסור שב היום בביתך ואני אתן לך חלק ממה שארויח היום בסרסרות. ואח"כ אינו רוצה ליתן לו כלל. יעו"ש בשם המח"א:

ז ראובן שמעון ולוי היו שותפים במכירת צמר לשר אחד היינו שהם קנו הצמר מהסביבות על יד על יד. ואח"כ מסרו הצמר להשר. וכן עסקו שני שנים. ואח"ז נפל מריבה ביניהם ששמעון ולוי תובעים מראובן חלקם שליש ריוח וראובן משיב אמת שהיו שותפים שנה אחת. ואחר כלות השנה לא רצה להשתתף עמהם רק באופן שיתנו לו להשותפות עד זמן פלוני סך מאה אדומים ובהגיע הזמן ולא נתנו לו אמר להם דעו שאין אתם שותפים רק אשלם לכם שכר טירחא והם מכחישים אותו שלא היה תנאי ביניהם. עי' בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סי' ל"ה שפסק דכיון דראובן מוחזק נאמן בשבועה שהיה תנאי ביניהם. ואף דקיי"ל דסחורה של שותפות הוא תמיד בחזקת שותפות א"כ הוי ראובן נגד חלקם כמוציא. היינו דוקא אם השותפות נתקיים ביניהם אבל בנ"ד שלפי טענת ראובן היה תנאי שעיקר השותפות תלוי בו ואם לא יקיימו התנאי לא יהיה שותפות כלל כל תנאי שבממון קיים. ונשבע להחזיק מה שבידו:

ח שותפים שעשו שותפות בסחורה מסוכנת עפ"י דינא דמלכותא. והניחו הסחורה ברשות אחד מהם. ואח"כ כשראה שהוא בסכנה מחמת שנתוודע להשר הלך בעצמו אל השר ומסר לו הסחורה והתחכם כאלו עשה זאת מרצונו כדי להציל את נפשו מהסכנה. וזולתו כבר נתפס אחד מהם מחמת הסחורה הנ"ל ועלה פדיון נפשו להוצאות רבות. ועתה השותפים תובעים מזה שמסר הסחורה להשר כל ההפסד. וגם ההוצאות שהיה על פדיון השיתוף. וזה משיב אדרבה אני תובע הסך ממון שמגיע לי מכם כי אני איני שותף להסחורה רק היה בידי בתורת משכון על החוב. עיין בחתם סופר חו"מ סימן קנ"ו שהעלה פרטי דינים בזה ועיין בחו"מ סי' רצ"ב סעיף ח' וסימן שפ"ח ססעי' ב': ועי' בפ"ת סימן קע"ו ס"ק ט"ז מ"ש בשם השבו"י בנדון מוכרי סוסים ששלחו חלק מעות של אחד מהשותפים בחזרה יען שאינם יכולים לקנות שם סוסים ולא רצה ליקח המעות בחזרה כי אולי משקרים בזה וכן היה כי באמת קנו שם סוסים והפסידו הרבה ותובעים מזה חלק הפסד ופסק דפטור כמו בעשו סחורה בנבילות וטריפות שם בסעיף י"ב והפ"ת סיים בצ"ע ועי' במשפט שלום שמשיג עליו דל"ד כלל ויפה כוון בהשגתו לכל המעיין שאינו ענין לדין הנ"ל וכן מוכח ממ"ש כאן לעיל בסימן ה' בשם השיב ר' אליעזר:

ט שותף שנסע בדרך לצורך השותפות ונפל מן העגלה ותקע כף ירכו. וטוען דשותף שחלה מתרפא מן האמצע עיין בסוף תשובת החכם צבי בנוספות סי' ד' בענין זה אם יש חילוק בין רפואה שיש לה קצבה. ובין אם חלה באונס או מחמת פשיעה ובין אחים או שאר שותפים. ועי' בפ"ת לחו"מ סי' קע"ז: שותפים שעמדו בעסק מסחרם בחשש הפסד גדול ופיזר אחד מהשותפים סך ממון לצדקה ושלח ממון לצדיק הדור להתפלל עבורם שינצלו מהפסד ובלא ידיעת שותפו. ואח"כ רצה לחשוב הוצאה זו להשותפות והשותף אינו רוצה לקבל הוצאה זו לשותפות. עי' בס' משפט שלום למחו' הגאון מהרש"מ מברעזאן דפשיט דא"י לחשוב ונסתייע מתשו' הרמ"ע מפאני סי' פ"ט דאם הוציא האב סך צדקה עבור בתו בחולי' להצילה ממות דאין הבעל חייב לקבל בחשבון ואפילו אם האב מוחזק שחייב לבעלה א"י לנכות לו מחובו וה"נ בנ"ד ועיין בתשו' שו"מ מהד"ק ח"ב אמצע סימן צ"ט בד"ה עוד אמרתי שם שפסק ביורש שתובע שהוציא לצדקה בעת חוליו של המוריש ופסק שמחויבים להחזיר לו אם ידוע שהוציא ודומה הא לדין המבואר בחו"מ סי' ק"ח סוסעי' א' ברמ"א באם הוציא על רפואות בחוליו שנפרע מן היתומים אמנם אין הנדון דומה ואשתמיט לי' דברי הרמ"ע מפאנו דהרי גם בהוציא האב לרפואת בתו קיי"ל באהע"ז סי' ע' סעיף ח' דאם האב חייב להבעל מנכה לו מחובו ומ"מ בצדקה א"י לנכות:

י ראובן ושמעון שותפים ושכרו כיפה אחת להניח בה סחורה. ושמעון הלך לדרכו על חודש ימים ואירע שהיו ראובן ואשתו בכיפה ובא לוי וביקש מראובן שיתן לו רשות להניח שם סחורתו בזוית אחת. ומסר לו ראובן המפתח והניח לוי סחורתו ועדיין המפתח ביד לוי ופתאום מת ראובן בלא צוואה ובא שמעון ואינו רוצה ליתן ללוי כלום מהסחורה באמרו שכל הסחורה הוא של שותפות. ואשת ראובן מעידה שהסחורה שמונחת בזוית זו היא של לוי עיין בשו"ת שבסוף ספר עטרת צבי על החו"מ לסי' קע"ט שפסק דאינה נאמנת נגד שמעון וזכה שמעון בכל הסחורה להשותפות:

יא הא דקיי"ל בסימן קע"ח ס"א דשותף שביקש מהמוכסן שימחול לו הוא לשותפות היינו דוקא אם הוא עצמו ביקש ממנו. אבל אם אחר בקש עבורו שימחול לו בלי ששלח אותו שותף כלל הוה כמחל מעצמו וחל המחילה לו לבדו. כן מבואר בשו"ת נאות דשא סימן כ"ט:

ראובן קנה חטים מאדון ע"י שליח סרסור בשכר ושהוא יקח החטים מהאדון ויביא לראובן ואח"כ הוזל השער מהחטים וביקש ראובן מהשליח אישתדל לפעול אצל האדון לוותר לו מהשער שקנה והשיב האדון להשליח אף כי איני מחויב לוותר אך בשבילך אני מוותר סך כו"כ ועתה טוען השליח כי ההנחה הנ"ל שייך לו לבדו עיין בתשו' מנחת שי סימן נ"ח שפלפל בדין החו"מ סימן קפ"ג סעיף וא"ו וברמ"א שם ובנתיבות בחילוק בין דבר שיש לו קצבה לאין לו קצבה ועיין בנתיבות סימן קע"ח מ"ש הטעם בשותף שביקש מהמוכסן שימחול לו שהוא לאמצע ומסיק בנדון הנ"ל שהסרסור לבדו היה הקונה ונוטל שכר שליחותו עד שיגמור העסק ליקח החטים מהאדון וא"כ אם לא היה מבקש ראובן ממנו שיפעול ההנחה אצל האדון רק הוא מעצמו ביקש מהאדון. וע"ז לא נעשה שליח לראובן רק על הקני' והוי כמגביה מציאה עם מלאכתו ושייך לשליח כיון שהאדון הניח רק לו. רק מחמת שהחטים הם של ראובן ועל ידו נשתכר חולקין ביניהם אמנם בנ"ד שראובן שלח אותו לבקש הנחה א"כ נעשה עכשיו שליח מחדש על דבר שאין לו קצבה והוי כשכרו ללקט מציאות שייך הכל לראובן כן נלפענ"ד ברור לדינא:

יב ועי' בתשו' טוב טעם ודעת להגאון מהרש"ק מבראדי במהד"ק סימן קצ"ח שנשאל במי שלוה מעות בעיסקא או שלקח מעות אצל חבירו לקנות סחורה לשותפות לחלוק בריוח וקנה הלוה סחורה במעות אלו וגם נ"ח להמוכר כי עלה הסחורה יותר מכפי המעות הנ"ל. ואח"כ מכר הסחורה והיה לו הפסד בהסחורה עצמה. אך אח"כ התפשר עם המוכר ולא פרע להמוכר מהחוב שנ"ח לו רק חלק רביעית מהחוב הנ"ל ועפי"ז יש ריוח וטוען הלוה שמזה הריוח אינו מגיע להמלוה כלום. ועל הסחורה עצמה רוצה לישבע שלא הרויח כלום ופסק הגאון הנ"ל דאף בעיסקא הוי כשותפין ובשותפים הדין ששותף שביקש למחול לו הוה לאמצע וא"כ שייך הרווחת החוב לשניהם דאף דבאם אמר בשביל פלוני אני מוחל. מחול לו לבדו זה הוא באם מכיר המלוה את שניהם ואומר בשביל פלוני אני מוחל. אבל אם אינו מכיר רק אותו ואינו יודע מהשותף השני אף דאומר בשביל פלוני אני מוחל יתכן להיות אם היה מכיר גם השני היה מוחל גם לו לכך הוי לאמצע עכ"ל ובמח"כ התשובה הזאת כולה מקשה ראשית דבריו שכתב דבשותפים הדין ששותף שביקש שימחול לו הוי לאמצע דאף דבאם אמר אני מוחל בשביל פלוני מחול הוא לו לבדו.

מבואר ההיפוך בטור ומחבר סימן קע"ח סעיף א' כמ"ש שם בפרישה וסמ"ע דאם מחל ע"י בקשתו אף שאמר בפירוש בשביל פלוני אני מוחל מ"מ הוי לאמצע וכ"כ להדיא במהרשד"ם סימן שס"ד בפשיטות בד"ה כ"ל ז"ה הארכתי ואם כוונתו לדעת המהר"ם שהובא במרדכי והובא שם בב"י ג"ז תימה איך הניח דעת הראשונים שסתם שם הטור והמחבר כוותייהו וגם הרמ"א לא הגיה כלום על המחבר הנ"ל וכן קיי"ל. וכ' עפ"י דעת המהר"ם וע"ש בנתיבות בסימן קע"ח בביאורים ס"ק א' שכתב דאף שהרמ"א בסימן קס"ג סעיף וא"ו הביא גם דעת המהר"ם היינו דוקא שם לענין מסים מהקהל. אבל בשאר שותפים דעת הרמ"א כמו שסתם המחבר בסימן קע"ח ואף דבסימן ע"ז בשנים שלוו ומחל הוא לו לבדו ותובע מחבירו שם מיירי שלא לוו בשותפות כמ"ש בנתיבות אבל בנדון המהרש"ק החוב הוא בשביל סחורת שותפות ע"ש בנתיבות ותבין ועי' במהרשד"ם חחו"מ סימן י"א שכתב וז"ל וכיון שדעת הרבינו שמחה והרא"ש והטור ורבינו ירוחם בנתיב כ"ז פסקו דלא כמהר"ם הכי נקטינן ולית לן למיחש לדעת מהר"ם שנראה שהוא יחיד עכ"ל. שנית מ"ש הגאון מהרש"ק הנ"ל מסברת עצמו דאף היכא דהדין דמחל לו לבדו הוא דוקא באם מכיר המלוה את שניהם ואומר בשביל פלוני אני מוחל אבל אם אינו מכיר ואינו יודע מהשותף השני כלל הוי לאמצע כי יתכן לומר אם היה מכיר גם השני היה מוחל גם לו עכ"ל. והנה מלבד שקשה לחייב ממון עפ"י סברת ספק הנ"ל. גם הסברא נותנת להיפוך שאם ידע משני השותפים נוכל לומר שאף שאמר בשביל פלוני אני מוחל מ"מ כוונתו בשביל שני השותפים רק שמוחל בשביל אהבת השותף הזה ע"כ מוחל להם כל החוב. אבל אם לא ידע כלל שיש לזה עוד שותף הרי ידעינן בבירור שמחל רק לזה.

ותימה על הגאון הנ"ל שלא ראה דברי הב"ח במקומו בסי' קע"ח שכתב בתחלה בפשיטות כן דכשלא ידע משותף השני מוחל לו לבדו (היפוך מסברת מהרש"ק) אך אח"כ הביא טעם המרדכי כיון שמן הסתם השותף הזה טרח וביקש שימחול לו הוי כוונתו בשביל כל השותפים. ובאמת המבי"ט בתשו' בח"ב סימן קל"ח פסק לדינא כמ"ש דבלא ידע מהשותף השני ומחל. הוא מחול הכל רק לזה השותף שמחל ע"ש במבי"ט בראובן ושמעון שותפים במסחר ולוה שמעון מעכו"ם ק' פרחים (מטבעות שלהם) וקנה סחורה לשותפות ושלחה לראובן שבעיר אחרת ואח"ז ביקש שמעון מהעכו"ם ומחל לו כל החוב וכשבאו לחלוק תובע שמעון מראובן שיחזיר לו סך חמשים פרחים לחלקו החצי מהחוב של העכו"ם וראובן טוען כיון שהעכו"ם מחל כל החוב מחול גם לו. ופסק המבי"ט וז"ל גם כי אלו הק' פסחים נכנסו לשותפות בין ראובן ושמעון לריוח ולהפסד אפי"ה לא הלנום העכו"ם אלא לשמעון וממנו היה יכול לתבעם ולא מראובן ומחלם לשמעון ואין לו לראובן חלק בהם וכו' והרי הוא כמו שנתן מתנה לאחד מן השותפים שאין לשותפו חלק בה ועדיף מהא דתניא ומביאה הרמב"ם ז"ל מוכסין שמחלו לשותף מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו הרי שאפילו שניהם היו שותפים בפרעון המכס ומחלו לאחד מהם מה שמחל מחל לו ולא לשותפו כש"כ בנ"ד שלא היה ראובן חייב שום דבר להעכו"ם כדי שימחול לו ולא מחל אלא למי שהוא חייב לו פשיטא שאין לו לראובן שום חלק במחילה זו וחייב לשלם לשמעון החמשים פרחים שנשארו בידו עכ"ל. הרי שהמבי"ט פסק בכה"ג אף להוציא מראובן ואף שהמחילה מהעכו"ם היתה ע"י הפצרות ובקשת שמעון מהעכו"ם כמבואר בהשאלה באורך וכ"ז אשתמיט לי' להגאון מהרש"ק ופסק מסברת הכרס להיפוך ע"כ אין לפסוק לדינא כתשו' הנ"ל:

שנים ששכרו מאדון אחד רחיים בשותפות על ג' שנים ויהי כי הפסידו בזה ארבעה מאות זהובים הלך שותף אחד אל האדון והרבה דברים על לבו והגיד לו כי ההיזק עלה לסך רב ועי"ז ויתר לו האדון סך שמנה מאות זהו' ועתה השותף השני תובע שיחלוק עמו בהסך ארבעה מאות זהובים שעודפים על ההפסד. ע' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת בחחו"מ סימן כ"ד שהעלה לדינא דאם כבר שלמו להאדון כל דמי השכירות ועתה השותף פעל ע"י דבריו שהחזיר לו האדון הסך שמנה מאות זהובים פשיטא דלא דמי' להאי דינא דתוספתא בשותפין שמחלו לו המוכסין דמחול לאמצע דהרי עיקר הטעם מבואר במרדכי פרק הגוזל בתרא משום דאין שותף יכול לחלוק שלא מדעת חבירו ודרך שותפים לטרוח בשביל כל השותפים וזה לא שייך רק כשחל עליהם חוב לשלם מן השותפות בזה כשעוסק לבקש מחילה מהאדון לצורך השותפות הוא וא"י לומר שלעצמו מחל וחבירו ישלם חלקו דמאן פליג לי'. משא"כ כשנסתלקו מהאדון ואין להם שום טו"מ עליו והוא מבקש מהאדון שיתן לו דורן יען אשר הפסיד הרבה במסחרו לא שייך לומר בזה אין שותף חולק שלא מדעת חבירו והרי זה דומה כמבקש מתנה משום אדם היעלה עה"ד ששותפו יש לו חלק בזה. וגדולה מזה ראיתי בתשו' מבי"ט ח"ב סימן קל"ח שכתב (הבאתיו כאן לעיל בסימן זה וא"צ להכפיל הדברים) ואם חייבו המבי"ט התם לשלם לשמעון אף שבתחלה לוה שמעון מהעכו"ם לצורך השותפות וחלי החיוב על שניהם לשלם מ"מ כיון שראובן לא היה הלוה רק שמעון זכה שמעון לבד במה שמחל לו העכו"ם. ק"ו בזה שאין להם שום טו"מ עם האדון שכבר שלמו לו רק שהאדון נתן לו מתנה מכיסו שאין בידינו לכופו שיתן לשותפו חלק ממתנה זו אולם אם היו חייבים עדיין להאדון דמי שכירות הרחיים ומחל להם הסך הנ"ל מחובו. אם האחד שנמחל לו הוא היה השוכר של הרחיים אצל האדון והשכיר חצי לשותפו פשיטא דאין להשני חלק במחילה ההוא וזהו דינו של המבי"ט הנ"ל דהואיל והוא החייב להאדון השכירות ואין להאדון עסק עם השני כלל. כל מה שמחל האדון לשותף זה ששכר ממנו מחל לו לבדו אמנם אם שניהם היו שוכרים הרחיים מהאדון והם חייבים לו עדיין דמי השכירות וע"י בקשת של אחד מהם מחל כיון שמחל ע"י פיוס האחד מחול לאמצע אף שאמר בפירוש בשביל פלוני אני מוחל כשטת הרא"ש ודעמי' שכן נקבע הלכה בטוש"ע סימן קע"ח בלי' חולק ונראה דאפילו אם תפוס אותו שנמחל לו מהאדון כדי חצי החוב של השני אינו יכול לומר קי"ל כשטת מהר"ם שכל המחילה הוא שלו כיון שמוסכם מכל האחרונים שכל דעה שלא הובא זכרה בש"ע ובהגהות רמ"א א"י לומר קי"ל כדעה זאת ואף דהובא דעת מהר"ם ברמ"א סי' קס"ג סעיף וא"ו כבר כתב מוז"ל (הנתיבות) מילתא בטעמא דדוקא לענין מסים מספקא לי' להרמ"א והביא שני הדיעות ולא לענין חוב של שותפות וכן יש להורות דבכה"ג שהיו חייבים שניהם להאדון ומחל ע"י פיוס של אחד מהם המחילה לאמצע ומה שרצה השואל לדמות זה להא דסי' קע"ו שותף שגנב או גזל כיון שכיחש להאדון ואמר לו שהפסידו הרבה אין לו דמיון כלל דזה לא הוי גניבה וכו' עכ"ל בקיצור קצת והנה הא דפסק הגאון שאם זה הנמחל שכר לבדו הרחיים אצל האדון אף שמחל לו האדון ע"י פיוס שייך המחילה לו לבדו איברא שכן פסק המבי"ט שהבאתי בעובדא דילי' שמבואר בהשאלה ששמעון הרבה בפיוס להעכו"ם שימחול לו ואעפ"כ פסק כיון דהעכו"ם הלוה המעות רק לשמעון לבדו וראובן לא היה אצל ההלואה זכה שמעון בכל החוב הנמחל. אולם בדברי הב"ח שהבאתי מבואר שדין זה תלוי בתרי' הטעמים דלטעם הרא"ש בדעת הרבינו שמחה למה ע"י פיוס המחילה לאמצע דין זה הוא דוקא אם המוכסן ידע שהוא אחד מהשותפים ע"כ הוי כאלו אמר אני מוחל לכל השותפים שאתה בא לבקש בשבילם אבל אם לא ידע כלל שהוא שותף עם אחר ובקש ממנו שימחול לו א"כ מחל לו לבדו. אבל לפי מה שכתב המרדכי הטעם בדברי רבינו שמחה שכיון דע"י בקשתו מחל לו מחול לאמצע דאין שותף חולק שלא מדעת חבירו ודרך השותפים לטרוח בשביל חביריהם. לפי טעם זה ודאי משמע אפילו לא ידע המוכסן שזה יש לו שותפים אפי"ה מחול לאמצע מטעם דמה שטרח לפייס בשביל כולם טרח וכו' עכ"ל הב"ח ואישתמיט להגאון הנ"ל דברי הב"ח הללו אמנם המעיין יראה דחילוק הב"ח בדין הנ"ל עפ"י הטעמים שדקדק בלשון הרא"ש ובלשון המרדכי הוא קלוש מאוד כי כמעט אין מלה בלשונם להוציא מדבריהם חילוק זה לדינא ושניהם כתבו בלשונם שכן פרש הר"ש התוספתא ועיין במהרשד"ם חחו"מ סימן י"א שהביא כל הלשון הרא"ש בשם התוספתא וגם פי' רבינו שמחה עם הטעם. וכתב אח"ז וכ"נ המרדכי הטעם וכו' וכן שם בסי' שס"ד בד"ה באופ"ן כתב ומי שירצה לערער מכח סברת רבינו שמחה ואו"ז ואשר"י ז"ל. ואח"ז הביא לשון המרדכי בשם רבינו שמחה וטעמו. כלשון שהביא הב"ח בשמו. וכן הביא מתה"ד סי' שמ"א שכתב ורבינו שמחה ואו"ז ואשר"י פליגי אהך סברא (ר"ל על המהר"ם) הרי מבואר מכל התשובות הנ"ל שדברי הרא"ש ודברי המרדכי בדעת רבינו שמחה בחדא מחתא מחתינהו. ולענין הדין אם לא ידע האדון שהנמחל הוא שותף עם איש אחר מוכח ממהרשד"ם שם בתשובה סי' שס"ד בד"ה כ"ל ז"ה הארכת"י כדעת המבי"ט הנ"ל דבזה שייך המחילה לנמחל לבדו דלא כהב"ח בדעת המרדכי שהרי אחר שהביא דברי המרדכי הנ"ל מכוון כלשון הב"ח כתב וז"ל נראה בפירוש מן המקור דאפילו רבינו שמחה בעצמו מודה כפי פי' שאם אמר מעצמו בשביל פלוני אני מוחל שזכה הוא לבדו וזה ואפילו בשותפים גמורים. והטעם בזה דכשהם שותפים דרך השותף לטרוח בשביל השותפות ואפילו שהאדון אמר בפירוש בשביל פלוני אני מוחל כיון שהיה ע"י בקשתו יש לנו לומר שלא היה כ"כ בשביל אהבתו בהחלט אלא האמירה בלבד.

אבל כשמחל מעצמו נראה שהיה מצד אהבתו לגמרי עכ"ל. ודעת לנבון נקל שכל חילוק זה שייך רק כשהאדון יודע שהנמחל יש לו שותפים אז נוכל לחלק כדבריו. אבל אם אינו יודע רק מזה הנמחל לא שייך כלל סברת המהרשד"ם לחלק כמובן ואין צורך להאריך בזה. אחר כ"ז כיון שהב"ח בעצמו כתב רק בלשון לפי טעם המרדכי ודאי משמ"ע והראתי לדעת שהגאונים הנ"ל שנו ושלשו דברי המרדכי והרא"ש בבבא אחת. ובמבי"ט ומהרשד"ם נראה להדי' שאם לא ידע המוחל רק מן הנמחל זכה הוא לבדו בהחוב המחול לו. ע"כ יפה פסק הגאון המשיב בחסד לאברהם לדינא:

יג שותף שגנב או שגזל אם יש לשותף השני חלק בזה. עיין בחו"מ סימן קע"ו סעיף י"ב בהג"ה. והש"ך ושאר אחרונים חלקו על הרמ"א ופסקו דהו' לעצמו. ועיין בספר יהושע להגאון מטארניפאל סימן קכ"ב שיצא לחדש דלא פליגי על הרמ"א רק אם הגניבה הוא מצד אחר. אבל אם השותף עסק בעסק השותפות וע"י התעסקותו בא איזה טעות או גניבה כ"ע מודים דמחויב ליתן חלק להשני. דהוי כשותף שביקש מהמוכס שימחול לו דכיון דע"י פיוס שלו מחל הוי כשותף שעוסק בצורך השותפות דהוי לאמצע דאמרינן שבודאי לצורך כולם היה כוונתו וכן פסק הגאון מהרש"ק מבראד בתשו' טוב טעם ודעת מהד"ק סי' קצ"ח בפשיטות דאם גזל דבר שהוא בעסק שותפות כגון בנ"ד שקנה סחורה לשותפות בהקפה ואח"כ לא רצה לשלם להמוכר שייך גזל הממון שגזל מהמוכר להשותפות ועי' בפ"ת סימן קע"ו ס"ק י"ז ודו"ק. ועי' בשו"ת תועפת ראם סי' ט' ועי"ל דין ט"ז. ובכלל ק' סי' י"ב:

יד אם הלוה אחד מהשותפים מעות השותפות באבק רבית ולקח הרבית אם יש להשותף השני חלק בזה עי' במחנה אפרים הלכות שותפים סימן ח' שהאריך בזה ובדין שותף שגנב אם יכול לזכות להאחר בדבר האסור. והביא ממהרי"ט בח"א סימן קט"ז והיוצא מפלפולו נראה דעתו שלא זכה בדבר האסור בשביל האחר. אם לא בשהתנו כן בתחלה מהני כיון דקיי"ל דשותפים הם שכירים זל"ז וכפועל דמי דקיי"ל דידו כיד בעה"ב וכל שהגביה השותף שלו הוי כאלו הגביה הוא עצמו ולאו מדין זכיה ועי' בספר משפט שלום להגאון מהרש"מ מק"ק בערזאן בסי' קע"ו סעיף י"ב מה שהעיר בפלפולו:

טו מי ששלח שלוחו לגנוב בתורת שותפות. עי' בדיני גניבה. כלל י"ז סימן ו':

טז ראובן ושמעון שותפים. ולוה ראובן מעות מעכו"ם לצורך השותפות וטעה העכו"ם. ורוצה שמעון שיתן לו ראובן חלק בריוח ההטעאה. עי' בחתם סופר חו"מ סימן מ"ז שהמליץ בעד הרמ"א סי' קע"ו סעיף י"ב ודעתו. דבשותפים המציאה וגניבה הוא לשותפות ושאני אחים וסיים שאין להוציא ממון נגד הש"ך שחולק על הרמ"א. אולם אם תפס מהני יעו"ש והובא בפ"ת ס"ק י"ז וע"ל סוסי' כ' בשם הרשב"א ועי' בספר משפט שלום בסימן וסעיף הנ"ל שהסכים להח"ס לדינא דאם הטעות בא מעסק השותפות המוחזק יכול לומר קי"ל כהרמ"א ע"ש בד"ה והנ"ה במח"א ולפמ"ש לעיל דין י"ג בשם ס' יהושיע י"ל דבנדון זה אף הש"ך מודה כיון שלוה לצורך השותפות ובא הריוח מחמת התעסקות השותפות ויל"ח:

יז ראובן ושמעון קנו סחורה בשותפות מעכו"ם בהקפה לזמן קצוב. ואח"כ הניח העכו"ם ד' פראצענט לראובן ושילם לו כל המעות מיד ושמעון לא נתרצה בזה ולא רצה ליתן חלקו במעות. ואח"כ בהגיע זמן הפרעון ראובן אינו רוצה לנכות לשמעון הד' פראצענט בחשבון. עי' בזה פרטי דינים בדיני מציל חבירו בממון עצמו כלל ס"ב סימן י"ח בשם השאילת יעב"ץ: יח ראובן ושמעון נשתתפו וקנו בכלל הסחורות שמן סך מסוים. והניחו השמן בבית אחד מהם. ונתברך השמן. אם יש לשותף השני חלק בברכה. עי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שותפות בשם הרב אדמת קודש ח"ב חח"מ סי' ג' שפסק דאין לשותף השני חלק בברכה וחבריו חלקו עליו ואמרו שיחלקו ביניהם:

יט שנים קנו בשותפות בבגד אחד והביאו אחד לביתו ומצא בבגד מעות. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א ססי' ס"ד דאין להשני חלק בו דכליו מתורת חצרו ואין קונה לו שלא מדעתו כמבואר בסי' רס"ח וגם הו"ל חצר השותפין דאין קונה זה מזה:

כ שותפים שהתנו שאפילו מציאה בשוק יהיה לשותפות וטען אחד מהם שחבירו עשה שותפות עם אחר תוך ימי השותפות ורוצה שמה שהרויח יהיה לאמצע. וחבירו משיב כי השותפות עם האחר הוא מאשתו שלותה מעות מאמה ונסתתפה, עמו. עי' בספר זכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שותפין שהביא בשם הגאון חיד"א בספרו חיים שאל סי' ע"ד אות ג' שכתב וז"ל נראה דיקבל בעל האשה חרם סתם שהשותפות לאשתו והריוח שלה, ויפטור. והגם דמה שקנתה האשה קנה בעלה והריוח לעצמו. עכ"ז אין לשותפו בזה כלום והראיה מהרדב"ז סימן תרט"ז שנשאל כשהתנו השותפים אף על מציאה בשוק ומצא מציאה בביתו והשיב שאינה בכלל דקנתה לו חצרו. וכן אם מצאו אשתו ובניו כיון שמכחם קנה הוי לעצמו:

וה"ה בנ"ד כנ"ל עכ"ל. ועע"ש בשם הרשב"א ח"ג סי' קמ"ג דאם נשתתפו והתנו שכל מה שירויחו מחמת גופם וממונם יהיה הכל לאמצע. אין מציאה בשוק בכלל. ועי' בחתם סופר חו"מ סי' מ"ז ונראה שלא ראה דברי רשב"א אלו ויל"ח ועי' בקצוה"ח סימן קע"ו סק"ו בדין הרשב"א הנ"ל ובמשפט שלום סי' קע"ו סעיף י"ב בד"ה מי ששכר:

כא מי שנשתתף עם אחד במו"מ והיו מתעסקים זמן ארוך. ובאמצע השותפות נשתתף אחד מהם עם אחר בממון עצמו בלא ידיעת השותף השני. והיה מתבטל כמה שעות ביום מחמת שעסק בעסק השותפות השני. ולימים כשנתוודע זאת לשותף חבירו ורצה להפרד ממנו תובע חלק מריוח שהרויח בעסק השותפות השנית. עי' בשו"ת בית יהודה במנהגי השותפים סימן ב' שפסק דהא דמבואר בחו"מ סימן קע"ו סעיף י"א דאם נשתתף בממון עצמו הריוח לעצמו מיירי שאינו מתבטל כלל מעסק השותפות הראשון כגון שנתן המעות בעיסקא אבל בנ"ד שנתבטל מעסק השותפות הראשון דינו שוה למשתתף עם אחר בממון השותפות ודמי לדין המבואר ביו"ד סי' קע"ז סעיף כ"ט במושיב חברו בחנות להתעסק. וכן פסק במהרשד"ם חחו"מ סימן קס"ח בשותף שהי' לפעמים מתעסק בסרסרות לעצמו דהריוח לאמצע כיון דבאותו זמן מפסיד מעסקו. ועיין בש"ך סימן קע"ו ס"ק כ"ב ובנתיבות בביאורים ס"ק כ' ועיין בשו"ת מטה יוסף חחו"מ סי' ט' ובתשו' מהרי"ט צהלון סי' קל"ב רמ"א: כב ראובן ושמעון שנשתתפו בכל מיני סרסרות שיזמין להם השי"ת. ועתה תובע ראובן משמעון שיתן לו חלק בפאטיריאוש (בלשונינו שפילינוערייא) שעשה כל ימי השותפות. עי' בספר בני חיי חח"מ סי' קע"ו בהגהב"י אות זי"ן שמורו הרב בני אהרן סי' ק"ה פסק שהדין עם ראובן ונסתייע לזה מתשובת גדולי האחרונים יעו"ש. ובכנה"ג סי' הנ"ל בהגהב"י אות יו"ד חולק עליו שפאטירואו"ש אינו בכלל סרסרות וטעם הדבר דבסרסרות אין שום אחריות אבל בפאטורו"ס יש בהם אחריות דש"ש הם וחייבים בגניבה ואבידה כמבואר בתשובת האחרונים. עי"ל בדיני שומרים כלל צ"ו סימן כ"ה: כג ראובן ושמעון שותפים. והלך ראובן ולקח גם את לוי לשותף בלא ידיעת שמעון. והניח לוי מעותיו לשותפות והרויחו. ועתה באו לחלוק. איך יטול לוי חלקו בריוח אם לפי מעותיו או חלק שליש. עי' זה בשער משפט סימן צ"ג ס"ק י"ב. ועי' בסימן קע"ו בסמ"ע ס"ק פ' ובנתיבות בחידושים ס"ק ע"ד:

כד שנים שקנו סחורה בשותפות והתנה האחד אימתי שירצה להסתלק מחויב חבירו לתת לו דמי חלקו. ואח"כ הוקרה הסחורה אם הלה צריך לשלם לו דמים כפי ששוה עכשיו בשער שבשוק. או אין לו אלא דמים שנתן והניח בשעה שנשתתפו בקנייתה. עי' בזה בט"ז חו"מ ססי' קע"ו. ועי' בשאילת יעב"ץ סי' ק"מ שחולק על הט"ז ומסיק דהוא ספיקא דדינא יעו"ש:

אם התנה השותף עם חבירו שכל זמן שירצה לחלוק עצמו מהשותפות אף בתוך זמנו הרשות בידו לחלוק ומחויב לקבל הסחורה של חלקו במקח שקנהו. ואח"כ נתייקרה הסחורה בתו"ז השותפות ורוצה לחלוק א"ע וליקח הסחורה במקח שקנו אותה. וחבירו טוען שיקח כפי השער של עכשיו ויחלקו בריוח עי' במהרי"ט ח"ב חחו"מ סי' ק"ץ שפסק שמחויב לשלם כפי השער של עכשיו יעו"ש טעמו והובא בספר משפט שלום סימן קע"ו סעיף ט"ו:

וע"ש במהרי"ט סי' ק"ח בשותפים שהתנו שאין רשות לשום אחד מהם להפרד תו"ז ואם איזה מהם יחפוץ להפרד לא יהיה לו שום חלק בהריוח שהרויחו עד זמן ההוא. ואח"כ רצה אחד להפרד תו"ז ולהניח להשותפים כל הריוח שלו. והשותפים אינם רוצים שיפרד מהם. ופסק שאינו יכול להפרד דהקנס אינו פוטר הקנין ואף אם הוא מוחזק וע"ש בס' משפ"ש מ"ש ע"ז: שותפים שהתנו ביניהם שאם אחד מהם ירצה למכור או להשכיר חלקו לאחר אזי השותף קודם ליתן הדמים שנותן האחר. ועתה רוצה שותף אחד למכור חלקו לבנו ומוחה השותף האחר באמרו שהוא קודם כפי התנאי הנ"ל ובא השאלה אם בנו הוא בכלל אחר עי' בדיני שותפים בקרקע כלל ק' סימן ט"ז: כה אחד מהשותפים שרוצה למכור חלקו לאחר והוא רוצה להתעסק בשותפות כבראשונה רק הריוח והיזק יחול על הלוקח. והשותפים מוחים בו. פסק בשו"ת צ"צ סימן צ"ט דהדין עם השותפים כיון שאינו מעלה ומוריד לו יהיה ריוח או הפסד חיישינן שיתרשל בהעסק. וכן פסק בשו"ת עבודת הגרשוני ססי' ע"ו. ועי' בשער משפט סי' קע"ו ס"ק ה' שכתב באם אחד מהשותפים רוצה למכור רק חצי מחלקו לאחר ולשאר באחריות ובהתעסקות על כל החלק כבראשונה צ"ע אם יכול השותף לעכב עליו. ואפשר גם בזה יכול לומר לו אם יהיה לך חלק גדול תתעסק יותר ותשמור יותר העסק. אמנם כ"ז הוא אם הוא נשאר בעסק כמקדם שהוא יעסוק בחלקו עבור הלוקח אבל אם ירצה למכור חצי מחלקו באופן שהוא וגם הלוקח יעסוק בשותפות נראה ברור דהשותפין יכולים למחות בידו ולומר אין רצונינו להיות הרבה דיעות בהעסק. ועי' עוד בדין מכירת חלקו לאחר בנתיבות בביאורים ס"ק נ"ג. ובפ"ת סי' קע"ו ס"ק כ"א:

כו ראובן היה לו שותפות עם שמעון בעסק אוראנדא שמנה שנים. ואחר שכבר חלקו מן השותפות תפס ראובן משמעון שני אלפים זהובים באמרו שמגיע לו ממנו קרן וריוח מעסק השותפות בברי ושמעון טוען הלא פרעת לי חוב אחר שחלקנו מן השותפות ואילו הייתי חייב לך למה פרעת לי חובי היה לך לעכב בעד מה שמגיע לך. עיין בשו"ת מאמר מרדכי סי' צ"ח שהביא דברי בעה"ת בדין המבואר בחו"מ סי' פ"ה סעיף א' שכתב בעה"ת שאף שזוכה בדין מצד האומדנא ע"מ מחויב לשבע היסת על טענתו ונעלם זאת מהרב נתה"מ שם ס"ק א' שכ' מדעת עצמו שא"צ לשבע (שו"ר שכ"כ גם בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סימן ז' ותמה על הנתיבות וע"ש בבאה"ג שהביא בעה"ת הנ"ל) ושוב הביא בשם הרדב"ז שחלק על חכם המורה שפסק לזכות מצד אומדנא במלוה ע"פ יעו"ש וסוף דבר מסיק לדינא ששמעון מחויב לשבע היסת שאינו חייב לו קרן וריוח מהשותפות ואז מחויב ראובן לחזור לו מה שתפס ממנו: כז ראובן מסר שט"ח לשלוחו לגבות החוב מן הלוה והזהירו שלא ימסור השטר ליד שותפו שמעון רק יחזירנו לידו ממש אם לא יגבה החוב מן הלוה. ושינה השליח ומסר השטר לשמעון ואח"כ גבה שמעון כל החוב מן הלוה ואינו רוצה לחזור החצי לראובן באמרו שראובן חייב לו כנגדו עי' בחתם סופר חו"מ סי' ק"מ שחילק בין הא דינא דהרשב"א בשליש שהחזיר שטר פרוע להמלוה דהוי רק גרמא ופטור. דשליח ושומר שאני כיין שבא הדבר לידו בתורת שמירה חייב אף בגרמא (עי' בדיני גרמא כלל ט"ו סימן ח' שכתבתי זה באורך שכן הסכימו גם הגאון יעב"ץ והשער משפט) ע"כ בנ"ד חייב השליח. וממילא לא מצי שמעון לתפוס חלק ראובן להפסיד השליח. ע"כ ישבע ראובן נגד תביעת שמעון ויגבה. ובספר ערך ש' שנדמ"ח ראיתי שם בסי' נ"ה שכתב דמלשון זה משמע דשליש אינו שליח ושומר וזה ליתא דאדרבה משמע שם בחת"ס להיפך וכו'. משמעות לשונות דרש כאן הרואה יראה שלא העתקתי מ"ש החת"ס בפירוש הרשב"א בדין שליש וכל מטרתי בסימן זה להעתיק רק דין החת"ס שהשליח ושומר חייב אף בגרמא בנזקין אף שהוא על צד רחוקה ונפלאה כמ"ש שם. עוד כתב בספר ערך שי הנ"ל להשיג על החת"ס ופסק דאף אם לא עבר הלוה על התנאי כלל ופשע השליח או השליש והחזיר השטר להמלוה וגבה כל החוב מהלוה פטור השליש מלשלם משים דהוי רק גרמא ודחה ראיית החת"ס מכתובות דף פ"ה ע"א בעובדא דאבימי. ומכח זה פסק בשליח שלא החזיר המפתח להמשכיר בזמנו ועי"ז הפסיד המשלח שהוכרח לשלם דמי שכירות דהשליח פטור משום דהוי רק גרמא עכת"ד. הנה דעת החת"ס לאו דעת יחידאי הוא שכן פסק התבואות שור בסימן י"ח ס"ק כ"ד וגם הוא הביא ראיית החת"ס מעובדא דאבימי בכתובות שם וגם הביא ראיה מב"ב דף קס"ט ע"ב דשליח חייב אף בגרמא דלא ברי היזקא ואף שהוא אז ספק ספיקא אם יבא כלל ההיזק כמו התם בב"ב מ"מ חייב השליח משום דאבעי' לי' לדקדק בתקנת הבעלים ואי לא דקדק חייב לשלם כמ"ש בפירש"י בכתובות בעובדא דאבימי הנ"ל וכ"פ בתשו' מהרי"ט ח"ב בחחו"מ סי' ק"י דשליח ושומר חייב אף בגרמא בעלמא וכן פסק הגאון יעב"ץ בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' פ"ה בשליח שלא החליף הלאטריע לאססון בזמנם הקצוב להחליפם בקלאס השני' ועבר הזמן ואינם שוים כלום שחייב השליח לשלם שוויים אף אם עבר בשוגג משום דשליח ושומר חייבים אף בגרמא בעלמא וכתב שכן מצא גם בשו"ת תורת אמת ששון סימן ק"ח שפסק בפשיטות בכיוצא בזה לחייב בשליח אפילו בגרמא בעלמא. ומכח זה פסק שם הגאון יעב"ץ דאם הקואמיסיאנ"ט התעצל ופשע בעשיית פראטעסט על השט"ח דחייב לשלם ההפסד של השטר שגרם ע"י מניעת עשיית הפראטעסט. וכן פסק בתשו' לחם רב סימן ק"פ הובא בס' בני חיי סימן שפ"ו בעובדא דידי' שטעה השליח בכתיבת סכום הסחורה דמחויב השליח לשלם ההפסד אף דהוי רק גרמא וחילק מדין דטעה הסופר וכ' מנה במקום מאתיים (בחו"מ סימן שפ"ו ס"ג) דשם לא נמסר להסופר כלום אבל שומר או שליח חייב אף בגרמא בעלמא שגרם ע"י טעות הכתיבה וכ"פ מהרשד"ם חחו"מ אמצע סימן ק"כ בעובדא הנ"ל. ומעתה לא מבעי' לדעת הרמב"ם שהכריע הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו בראיות שהעיקר כהרמב"ם דאף בשטרות חייב בפשיעה וע"ש בנתיבות. א"כ כשלא עבר הלוה על הלאו שהותנה בשעת השלישות בין הלוה והמלוה. ואעפי"כ החזיר השליש להמלוה השטר פרוע. ודאי חייב המלוה לשלם להלוה ההפסד שגרם לו אף שהוא גרמא. אמנם אף לדעת הרי"ף דבשטרות פטור אף מפשיעה מ"מ בנ"ד חייב משום דהוי מזיק השטר בידים כמבואר בטור וב"י ססי' ס"ו מחודש מ"ם בשם הרא"ש כלל ל"ט סי' ב' שאפי' לדעת הרי"ף דוקא שפשע בשמירתו ונגנבו או נאבדו השטרות מידו אבל אם השליכם בנהר או כדומה חייב ומפני כך פסק על סופר שכתב שטר מכירה לשמעון ונתנו לאביו דהוי כמשליכו לאיבוד בידים וחייב עכ"ל ופסקו הרמ"א בסי' ס"ו סעיף מ"ם ובסימן ש"א בשומר שמסר לשומר וע"ש בש"ך. ולפי"ז נכון מאוד סברת החת"ס בביאור יותר מעט דאם הלוה לא עבר כלום על תנאי השלישות והשליש החזיר השטר פרוע להמלוה דהוי מז"ק בידים אף שהפסד המעות הוי גרמא מ"מ חייב כמו דכל שומר חייב בגניבה ואבידה אם פשע ולא שמר כראוי דהוי רק גרמא כמו בשומר חנם שה"ה לו להציל מהארי ע"י שיקרא רועים אחרים ובמקלות ולא קרא רועים אחרים להציל שחייב כמבואר בסימן ש"ג סעיף ח' וכן כל פשיעת השומרים ועיוות השליח הם רק גרמא כמ"ש החת"ס ובתבו"ש שהבאתי לעיל. רק בשטרות לדעת הרי"ף מיעטן התורה משבועה ומפשיעה אבל ממזיק השטר בידים דלא מיעטן התורה שוב חייב בגרמא דלא יהא קיל מפסיד השטר בידים מפשיעה לדעת הרמב"ם דמחייב שכתב הש"ך בסי' ס"ו ריש ס"ק קכ"ו דדין שומר יש לו אלא דאימעט משבועה אבל מפשיעה לא מימעט כיון דמן הסברא חייב פושע אפילו בלא קרא ע"ש בש"ך להלן באורך ובנתיבות סימן ש"א סק"א א"כ כמו לדעת הרמב"ם דחייב בשטרות בפשיעה חייב אף בגרמא. כן לדעת הרי"ף והרא"ש דמודו דלא נתמעטו שטרות בהפסיד אותם בידים. חייב אף בגרמא כיון שהשטר נמסר לו לשמור אותו ולא להפסידו חייב בגרמת ההפסד ממון. אמנם זה הוא דוקא אם לא עבר הלוה על תנאו דלא היה לו להשליש ליתן השטר להמלוה והפסיד להלוה בידים אבל כשעבר הלוה על תנאו שהתנו בשעת השלישות שאז הסכים הלוה בעצמו וצוה על השליש שאם יעבור על התנאי ימסור השטר להמלוה שוב אין לנו לחייב את השליש מטעם שומר או שליח ששינה כי לא שינה מדעת המשלח שהרי הוא בעצמו צוה עליו לעשות כן ונסתלק מדין שומר ושליח ומה דאתינן עלי' הוא מטעם דהתנאי הוי עפ"י ד"ת אסמכתא. לזה הוי רק כאינש דעלמא שהזיק דפטור בגרמא. ומה שדחה ראיות החת"ס מכתובות בעובדא דאבימי הראיה הזאת חוזרת ונראית כי תמיהת החת"ס נצב כברזל דאיך אפשר לומר דאם השליח נתן תחלה המעות ולא לקח השטר מקודם דאמרינן שם דהשליח חייב. וכשהשליח לקח השטר מהמלוה ופרע לו המעות ואחר הפרעון החזיר השליח השטר להמלוה נאמר דפטור השליח זה דבר תימה וע"כ לומר כמ"ש החת"ס. ומה שציין בספר ע"ש הנ"ל לעיין בנתיבות סי' קפ"ג ס"א ובש"ך סי' של"ג ס"ק ל"א ושם בנתיבות. המעיין שם בעיני שכל יראה סתירה לדבריו:

כח אם מת אחד מהשותפים. אם היורש יכול להשביע את השותף החי שבועת השותפות הנה בשו"ת נאמן שמואל סימן ק"ב דף קל"ז ע"ב בפיסקא המתחלת איבר"א. הביא בשם מהרמ"ג סי' ז' ומהר"א ששון סימן קי"ד דאין משביעין אותו וכתב אמנם יכולים לומר דהיינו דוקא כשהיו רק שני שותפים. אבל בשלשה אם מת האחד כיון דכל אחד מהחיים צריך לשבע נגד חבירו אם חושדו. ישבע גם נגד היתומים. אולם אם שנים החיים מאמינים זה לזה.

אזי הב"ד יטילו רק חרם שלא העלימו מחלק היתומים מקרן וריוח שהרויחו בחיי השותף ושהרויחו אחר פטירתו עד היום הזה. עכת"ד. ועי' בשו"ת הר הכרמל חח"מ סימן ל"ד שכתב דלדעת הרי"ף ורבינו האי והרמב"ן ועוד פוסקים דאין יורשי הבעל יכולים להשביע את האשה על אפטרופסת שנעשה בחיי בעלה אפילו לא פטרה. ודעת קצת פוסקים דאפילו ע"י גלגול אינם יכולים להשביעה וכמ"ש באהע"ז סי' צ"ח סעיף ד'. א"כ גם בשותף אינו יכול להשביעו דזיל בתר טעמא. אמנם בחו"מ סימן צ"ג סעיף ג' פסק בסתם דיורש משביע שותף אביו ולא הביא כלל דעת הרי"ף ומטעם זה כתב הט"ז באה"ע שם להכריע שלא כדעת הי"א שם. ולדינא פסק הרב המחבר מכמה טעמים שהשותף יכול לומר קי"ל שאני פטור משבועה. יעו"ש דבריו באורך. ויש לעיין בסיום דברי הנאמן שמואל שהבאתי שכלל בהחרם ושהרויח"ו אחר פטירתו. דהלא מבואר שם באהע"ז דעל אפוטרופסת שאחרי מות בעלה אף פיטור לא מהני ודו"ק:

כט שני שותפים הלכו בדרך בעסקי מו"מ ונפטר א' מהם בדרך. ועמד השותף החי וחלק השותפות. והניח חלק הנפטר בעיר ההוא אצל איש נאמן והלך לדרכו והרויח בחלקו. ועתה היתומים תובעים חלק ריוח באמרם מאן פליג לך. כתוב בשו"ת התשב"ץ ח"ג סימן רכ"ט דהא דאין השותף יכול לחלוק שלא בפני חבירו כ"א בפני ב"ד היינו אם השותף חי. אבל אם מת כבר בטלה השותפות לפי שכבר נפלו הנכסים לפני היתומים. א"כ אין לו להתעסק בממון היתומים. וכיון שנתנם ביד איש נאמן כבר יצא ידי חובתו ונפטר משעבודו. אלא שהב"ד ממנים אפוטרופס ליתומים והאפוטריפס יכול להשביעו שבועת השותפות עכ"ד ועיין בדין שלפני זה. ועיין בספר משפט שלום סימן קע"ו ריש סעיף י"ח שכתב שהמעיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ק"מ ימצא דמוכח להיפוך ועי' במשל"מ פ"ד מה' שותפין ה"ד ונתיבות סוס"ק ל"ז: ועי' בבני חיי סימן קע"ו בהגה"ט אות נ"ט שהביא ג"כ בשם הלחם רב סימן ק"א שאין צריך לחלוק בפני ב"ד של שלשה. אולם המהרשד"ם חו"מ סימן רט"ו רט"ז פסק שצריך לילך בפני ב"ד של שלשה ויאמר שהוא חולק לפניהם ואם יש נכסים של שותפות שיחלוק עפ"י שומת ב"ד של ג'. הא לאו הכי מה שהרויח הוא לאמצע ועיין בפר"ח מ"א ח"ב סימן מ"ד בשם מהרש"ך ח"ב סימן יו"ד דפשוט דאם נפסד כל ממון השותף קודם מותו או שלקח כל מעותיו שוב אין ליורשיו חלק בריוח:

ועי' בשו"ת נאמן שמואל סימן ק"ב דף קל"ו ע"ב וע"ג דפוס שאלונקי שהביא דעת המהרש"ך בשניות סימן ק"ח דביתומים גדולים סגי שיחלק מהשותפות בפניהם ובקטנים אינו יכול לחלוק אם לא בפני ב"ד ולומר בפניהם שמאותו היום ולהלאה לא יתן להם חלק בריוח. וכ"כ מהרמ"ג סימן ה'. ואם עסק בסתם הריוח לאמצע. ואם הפסיד אזי ביתומים גדולים ההפסד לאמצע כיון שלא מיחו בהשותפות וביתומים קטנים ההפסד עליו לבדו ויד היתומים על העליונה. ועי' בשו"ת סמיכה לחיים להגאון מוה' חיים פאלאג"י סימן ח"י שכתב תשובה ארוכה בענין זה:

ועי' בשו"ת בית יהודה להגאון מוה' יהודה עייש במנהגי השותפים שכתב שבא עובדא זאת לפניו ופסק כהרב מהר"ם גלאנטי סי' ה' שכתב בפשיטות שכל זמן שלא הלכו השותפים החיים לב"ד ולא הפרישו ממונם וחלקם של היתומים השותפות עדיין קיימת ויחלקו הריוח ועיין בכנה"ג סימן קע"ו שהביא בשם המבי"ט ומהרשד"ם הנ"ל ומהרש"ך והרב משפט צדק שכולם עומדים בשיטת מהר"ם גלאנטי הנ"ל. ועיין בשו"ת זרע יעקב סימן ס"ג שהביא דעת הרשב"ש בתשובה סימן ר"ב שפסק שא"צ לחלוק בפני ב"ד. וסיים שלמעשה קשה להוציא ממון נגד מורינו הרשב"ש ובפרט שהב"י בש"ע סימן קע"ו סעיף י"ט לא גילה דעתו בזה אם עסק בסתם אם יש ליתומים חלק בריוח רק כתב בסתם אם מת אחד מהשותפים בטלה השותפות ועי"ל בתחלת דין זה מ"ש בשם התשב"ץ אבי הרשב"ש ועיין מהריב"ל ח"ד דע"ז מבי"ט ח"א סי' קכ"ב קפ"ה וסימן למ"ד. מהר"י הלוי סימן ע"ג הריב"ש סימן קכ"ח מהר"ם אלשיך סימן ק"ל מהרי"ט חחו"מ סימן ק"ח. ומהרש"ך ח"א סימן קט"ז קמ"ח. וח"ב סימן נ"א ס"ו ע"ז ק"ס מש"ש. ועי' בפ"ת סי' קע"ו ס"ק כ"ה:

ועי' לקמן דין צ"א באם היו שלשה שותפים או יותר ומת א' מהם אם בטלה השותפות גם לגבי החיים. ועיין בנתיבות המשפט סימן קע"ו ס"ק ל"ו ל"ז ל"ט שפסק מדעת עצמו דאם עסק בסתם אחרי מות השותף דהריוח להשותפות רק שנוטל מקודם שכר טרחתו שעסק לבדו בהשותפות כדין אריס ודקדק כן מלשון הטור יעו"ש. ולא ראה בזה תשובת גדולי האחרונים יעוין בשו"ת נאמן שמואל סימן ק"ב דף קל"ז ע"א וע"ב דפוס שאלונקי שהרגיש ג"כ בלשון הטור לחלק בין אחים שדרכם לטרוח זה עבור זה לשאר שותפים כמ"ש הנתיבות. אולם אח"ז הוכיח מהרמי"ט ח"ב ססי' קכ"ה ומהרש"ך ח"א סימן קס"ב בדין שותף שנחבש בבית האסורים ומשו"ת מהרשד"ם ומהרמ"ג באם עסק בסתם אחר מיתת השותף שצריכים לחלק הריוח שהרויח כמו שהיה מקדם ואין לו לחשוב שום שכר טירחא ופסק כן לדינא אף להוציא ממון:

ועי' בספר כסא אליהו על החו"מ סימן קע"ו אות ח' שלמד מתורת מהרש"ך ח"ב סי' י' בשלשה שותפים ב' הטילו קרן להשותפות. והשלישי לא הטיל כלום אלא שהוא מתעסק וטורח בעסק השותפות ואח"כ מת המתעסק ונשארו השנים בעסק השותפות בסתם והרויחו דאין שום טענה להיתומים ליטול מהריוח שהרויחו אח"כ כיון שלא היה לאביהם קרן בהשותפות ומה שהיה נוטל ריוח היה רק מפני עמלו וטרחו וכיון שמת אינו מן הדין שאלו יתעסקו ויתנו ריוח ליתומים שלא עמלו בהעסק. ודוקא שכבר נטל הריוח שהגיע לו בחיים חיותו. אבל אם נשאר חלקו ריוח בהעסק. והתעסקו השותפים הנשארים בסתם יש ריוח להיתומים במה שהרויחו ועיין בספר משפט שלום סימן קע"ו סעיף י"ט כמה דינים במת אחד מהשותפים. וע"ש בדין מקבל עיסקא שמת ובנתיבות סימן הנ"ל סקל"ה ועיין בדינים הנ"ל בפ"ת שם ס"ק כ"ה:

ל שותפים ששכרו בשותפות ההו"ט מהאדון על דעת שיעסקו שניהם ואח"כ לא עסק אלא שותף אחד ואינו רוצה לתת חלק ריוח לחברו עיין בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סימן כ' שפסק שא"צ ליתן לו חלק ריוח דכ"כ הרמ"א שאינו מן הדין שהוא יעבוד וזה יקח חלק ע"ש עוד מ"ש בזה:

לא שותף שעשה בסחורה כדרך הפועלים ומבקש מהשותפות שכר טירחא. עיין בשו"ת חוות יאיר סימן רכ"ד שפסק דדינו כמו נו"נ באמונה שאין לו לחשוב לעצמו שכר טירחא ובשו"ת שאילת יעב"ץ חולק עליו ופסק דאי תפיס לא מפקינן מיני' אם לא באתרי דנהיגי הכי ואורחייהו דשותפי למיטרח בגופייהו אזלינן בתר מנהגא. ועכ"פ אי גלי דעתי' שעושה בשכר ודאי מעלה לו שכר לעצמו יעו"ש. ועיין בנתיבות בביאורים סימן קע"ו ס"ק ל"ז ל"ו ל"ט וסימן קע"ז ס"ק ד' בדין שותפים. שמחויבים שניהם לעסוק בהשותפות ועסק אחד יותר מחבירו ותובע שכר טרחתו מהשותפות שלחלק יצא. דהיכא שהשני לא היה יכול להתעסק כגון שחלה או נאנס וכיוצא בזה. אז נוטל השותף המתעסק שכר טרחתו אבל בסתם שותף שעסק יותר אינו נוטל שכר טרחתו כיון שלא, הודיע להשני ועסק מעצמו יכול השותף לומר אם היית מודיע לי הייתי עוסק בעצמי ג"כ ועמ"ש עליו בדין הקודם לזה סמוך לסופו ועיין בנתיבות סימן רפ"ז סק"ב ועיין ביו"ד סימן קע"ז סעיף כ"א ובטו"ז ס"ק כ"ז כ"ח. ועיין בספר לחם רב סימן קי"ב ומהר"ם די בוטין סימן י"ח. ובמהרש"ך ח"א סימן קס"ב ובני אהרן סימן ל"ז:

ואם אחד מהשותפים טוען הסחורה על בהמתו או הניחה בחנותו בסתם כתב בחו"מ סימן קע"ו סעיף מ"ד שנוטל תחלה שכר בהמתו וחנותו ואח"כ יחלקו.

ועיין בספר משפט שלום למחו' הגאון דק"ק בערזאן ני' שחקר היכא דיש גם להשותף השני בהמה וחנות רק שזה נשתמש בשלו בלי ידיעת חבירו. והשני טוען שאם היה מודיעו היה משתמש בחלקו בבהמה ובחנות שלו. וציין לחו"מ סימן רפ"ו סעיף א' במש"ש ואם וכו' בדבר שאם היו מודיעים לקטנים. ועיין בנתיבות סימן קע"ז סק"ד. וכ' שמ"מ נראה דבבהמה צריך עכ"פ ליתן דבר מה בעד זה דאינו דומה הולך בטל וכו' ועיין סי' של"ג ס"א וסימן שי"א סעיף ג' ונראה דהכל לפי הענין עכ"ד:

לב ראובן ושמעון שנשתתפו לזמן קצוב זה במנה וזה במאתיים. והרויחו בתוך הזמן וחלקו ביניהם הריוח. ואח"כ עשו בהקרן עוד עסק ונפסד הכל. ותובע בעל המאתיים שבעל המנה יחזיר הריוח שנטל להשלים הקרן שיהיו שוים בהפסד כיון דרווחא לקרנא משתעבד. עי' בנתיבות בביאורים סימן קע"ו ס"ק י"א שפסק שמחויב להחזיר הריוח מכח טעם הנ"ל. וכן כ' בתומים סימן צ"ג ס"ק י"א וכ"פ בתשו' מהרי"א הלוי בח"א סימן קנ"ד כהתומים ונתיבות הנ"ל וכן פסק הגאון מהרש"מ בספר משפט שלום סימן קע"ו סוסעי' וא"ו ועיין בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סימן צ"ו שחולק עליו והאריך להוכיח דהא דאמרינן רווחא לקרנא משתעבד היינו כל זמן שלא נטול הריוח. אבל אם כבר נטל הריוח פשיטא דא"צ להשלים הריוח מביתו יעו"ש:

בדין המבואר בחו"מ סימן קע"ו סעיף ה' בשותפים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים וכו' איך יחלקו הריוח או ההיזק ע"ש בפ"ת כמה דינים בזה מתשו' הגאונים. ועיין בספר משפט שלום למחו' הגאון מהרש"מ אבד"ק ברעזאן ני' בסימן וסעיף הנ"ל הרבה דינים בזה:

וע"ש בד"ה ועיין בשו"ת וכו' שהביא בשם תשו' מהר"ם מרוטונבורג האחרון (והובא תחלת דבריו בפ"ת שם ס"ק י"ז) במי שהניח לשותפות טראנוא שיש לו על איש אחד ונפסד החוב דכיון דהטראנוא עדיין בעין ההפסד עליו לבדו ודחה דברי הנתיבות שם בס"ק יו"ד (כמו שהובא בפ"ת ס"ק הנ"ל) והגאון משפט שלום כתב דלדינא נ"ל דאם בתחלה היה המדובר שיניח זה לשותפות לחלק בריוח שיהיה בו. ודאי אין אחר תנאי כלום וגם ההפסד לאמצע לפי המעות אבל בלא התנו רק שהיה מחויב ליתן מעות לשותפות ונתן טראטא זו אזי נראה דההיזק עליו לבדו ועדיין צ"ע עכ"ל:

וע"ש במשפ"ש בסוד"ה הנ"ל בראובן ושמעון שקנו מאדון אחד מאה מדות תבואה באופן שכל עת שיגמור קצת מהתבואה יקח כל אחד חציו לעצמו ונגמר קודם ארבעים מדות ואמר ראובן לשמעון אם אתה צריך כעת התבואה קח אתה כל הארבעים מדות ואני אקח אח"כ וכן היה. ואח"ז לא נתן האדון יותר תבואה ותובע ראובן את שמעון שיחזיר לו מחצה מהתבואה שלקח. ושמעון טוען אני קבלתי לחלקי בהסכמתך ונסתפחה שדך ומזלך גרם. ולכאורה היה נראה דלפ"מ שכ' הבית אפרים (הובא בפ"ת שם אמצע ס"ק וא"ו) בראובן ושמעון שהניחו ביד החלפן מעות פרייסין שכשיצטרכו למעות באנקאנאטין יחליף להם כפי השער ולקח ראובן לצרכו אח"כ באנקאנאטען מהחלפן כפי השער בהסכמת שמעון ואח"כ נתייקר השער של המעות פרייסין וטוען שמעון שריוח זה שייך לו לבדו על מעות הפרייסין (שנשאר לו אצל החלפן) דאין זו חלוקה עדיין שכן דרך השותפים ומ"מ הוא על אחריות שניהם א"כ ה"נ בנ"ד אבל נראה דליתא משום דבנ"ד מתחלה קנו ע"ד לחלוק שיקח כל אחד חלקו לבדו וכיון שהרשה ראובן לשמעון שיקח עתה חלקו וכו' וכיון שנתבאר לעיל דאם קנו לחלק גוף הסחורה אין הריוח לאמצע א"כ הה"ד ההיזק ולכן אף שנשאר לשמעון עדיין יו"ד מדות תבואה אצל האדון הוי ההיזק לפי מעות ולא לאמצע עכ"ד:

לג ראובן נתן לשמעון אלף זהובים ששמעון ילך לקנות בהמות ושיהיה הריוח וההפסד לחצאין ובדרך נגזל ממנו כל המעות וטוען הנותן שנתן לו המעות בתורת עיסקא ושיקבל אח"כ שכר עמלו בעד התעסקו לבדו. וע"כ תובע חצי הפסד כדין עיסקא שהוא פלגא מלוה ועל חצי השני ישבע כשומר. והמקבל טוען שהי' רק שותפות שראובן יתן אלף זהובים והוא יתן מאה זהובים והוי שותפות כמבואר ביו"ד סימן קע"ז סעיף ג' ברמ"א ולא הותנה שיהיה הריוח והפסד למחצה א"כ אינו צריך להפסיד רק לפי ערך המאה זהובים שלו עיין בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ק"א:

לד בדין המבואר בסימן קע"ו סעיף ו' דאין השותף משתעבד לשלם הפסד מביתו. עי' במבי"ט ח"א סימן ר"ב שפסק דהיינו דוקא אם נשתתפו בסתם זה במנה וזה במאתיים ולא התנו בפירוש מענין ההפסד כלל שאז הדין שההפסד הוא שוה בשוה עד שיכלה הקרן ולא לשלם עוד מביתו. אבל אם התנו שיהיה ההפסד שוה בשוה ודאי כ"ע מודו דמחויב לשלם מביתו חמשים. ורמזו הש"ך בקיצור שם ס"ק י"ג (ושם ט"ס במקום י"ב צ"ל סימן ר"ב) ובשו"ת נאמן שמואל סימן ק' הביא דבריו וחיזקו במסמורות בראיות נכוחות. וגם בשו"ת זרע יעקב סימן מ"ד פסק בנדון הנשאל שהתנו שיהיו חולקים בהפסד כמו בריוח דמשתעבד להשלים ההפסד מביתו וכן פסק דו"ז בקצוה"ח שם רס"ק ג': ועי' בשו"ת סם חיי ססי' מ"ב שפסק דאף היכא שהשותף משתעבד לשלם הפסד מביתו כגון לדעת הרמב"ם המבואר בסי' צ"ב סעיף י"ג או שהיה תנאי ביניהם לשלם מביתו היינו דוקא לענין ההפסד שנפסד המעות לגמרי אבל אם חלקו השותפים ונשאר להם חוב בשותפות אף שכבר הגיע הז"פ והלוה אין לו כעת לשלם וכפי הנראה הלוה רוצה לשלם רק שהוא דחוק כעת למעות. ודאי דאין השותף מחויב ליתן מכיסו חלק בהחוב:

וע"ש שנשאל בנדון ששלשה שותפים הניחו קרן בשותפות בשוה כל אחד מנה והי' תנאי ביניהם שלוי יקח לבדו מחצית בריוח והפסד וראובן ושמעון יקחו מחצה. ואח"כ הפסידו כל הקרן ותובעים ראובן ושמעון שלוי ישלם להם חמשים זהובים מכיסו להשלים חצי ההפסד שהוא ק"ן. והביא דברי המבי"ט בטעמו דהיכא שהתנו שיהיו שוים לריוח ולהפסד שהתנאי הוא למותר כיון שאף בלא התנאי היינו דנים להם כפי הרמב"ם שחולקים בשוה לא לפי המעות א"כ התנאי היה כדי שיהיו משועבדים אף לשלם מביתם לפי"ז בנ"ד דבלא התנאי היה לוקח לוי רק שליש כמו ראובן ושמעון א"כ הוצרכו להתנאי שלוי יקח מחצה ואין מזה הוכחה שישלם מכיסו וא"כ יכול לוי לומר קי"ל כהרמ"ה דאין השותף משתעבד לשלם מביתו עכ"ד:

ועי' בשבות יעקב ח"ג סימן קס"ז שנשאל בראובן ושמעון שנשתתפו להתעסק יחד בסחורה והניח ראובן כל המעות. ומריוח והפסד איך יחלקו לא דברי כלום. ועתה הפסידו הרבה.

ותובע ראובן ששמעון יתן לו חצי הפסד מכיסו.

והביא דעת הרמ"ה הנ"ל ודעת הרמב"ם שבסי' צ"ג סעיף י"ג וכ' וז"ל ונ"ל דאף הרמ"ה לא קאמר אלא בנשתתפו תרווייהו במעות דאז יכולין לומר שלא יפסיד בעל המנה רק מה שהניח תוך השותפות. אבל אם לא הניח כלום רק בשביל שמתעסק נוטל חצי ריוח ודאי כן הוא ג"כ לענין הפחת. ואם יודע שמעון שנפסד כ"כ צריך לשלם החצי מביתו כנ"ל פשוט עכ"ל ואישתמיט לי' שהדבר מבואר ברדב"ז ח"א סימן קכ"ח וקכ"ט דלא אמר הרמ"ה לדיני' רק בהטילו כולם מעות להשותפות זה יותר וזה פחות דאז אמרינן דנכנס להשותפות אדעתא דסך מעות שהניח לא להשתעבד עוד לשלם מביתו אבל כשמתחלת השותפות לא הניח כלום ממילא מוכרח דהשותפות הוא לשלם ההפסד מביתו כפי חלקו וע"ש שסיים וז"ל ושמור עיקר זה לפי שנעלם מזולתינו עכ"ל. שוב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ק"ס שפסק כן מכח הרדב"ז הנ"ל וכ"פ בשו"ת פני יהושע ח"א סי' ג'. ועי' בתשובת מהרי"א הלוי ח"א סימן קנ"ד בנדון כזה ועיין במהר"ם שיק חיו"ד סימן שפ"ג שפסק כן מדינא דגמרא משום דהו"ל כמו עיסקא שהוא פלגא מלוה. ומחלק המלוה חל ההפסד על המקבל וכ"כ בקצוה"ח בסימן קע"ו ס"ק ג' ועיי"ש בשו"ת מהר"ם שיק סי' שפ"ד:

וע"ש במהר"ם שיק במי שנתן מעות לחברו שהיה לו בן חתן כדי ליתן המעות להחברה עבור בנו החתן עפ"י תקנותיהם שלעת החתונה יתן לו נדוניא בכפליים ואז יחלקו ביניהם הנותן והמקבל בהריוח לחצאין ואח"כ נתקלקל החברה והופסד כל המעות ותובע הנותן חצי הפסד והמקבל טוען שלא הותנה ביניהם מההפסד כלל ואינו חייב ליתן מכיסו ופסק דחייב בהפסד מטעם הנ"ל. ועיי"ש בסימן שפ"ד בענין הנ"ל ועוד שאר עניני טענות בזה ועיין במהר"ם שיק חחו"מ סימן י"ז כמה דינים בענין טענות השותפים מענין הנ"ל וצ"ע ששם חולק על השבו"י והרדב"ז הנ"ל:

וע"ש בעובדא שראובן יש לו שטר שותפות שחתם עצמו עם שמעון על עסק שלקח משר ושמעון טוען שאינו שותף כי חתם עצמו רק לפנים בפני השר כדי שיהיה ראובן בטוח אצל השר ע"כ אינו חייב לשלם ההיזק. אדרבה תובע שמגיע לו מראובן בעד דגן ועוד טענות עיי"ש מה שהעלה לענין השבועות וקב"ח בטענות השותפים הנ"ל:

ועי' ברדב"ז ח"ד סימן ק"ב ובשב יעקב חחו"מ סימן ז' שכתבו גדולה מזה דבכה"ג שלא הניח שום מעות להשותפות נאמן השותף אף בלא עדים רק בשבועה להוציא ההפסד מכיסו. אף דקיי"ל בסימן צ"ג סעיף י"ג שאין השותף מהנשבעים ונוטלים. יעוין מ"ש דו"ז בקצוה"ח סימן קע"ו ס"ק ג' להסיר מעליהם תלונת האו"ת ועיין בנתיבות סימן צ"ג. ועיין בנוב"י מה"ת סי' ל"ח ועיין בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ל"ד באמצע התשובה הנ"ל שכתב שהעיקר בעיניו כמ"ש הקצוה"ח והנתיבות הנ"ל דכל שהניח אחד מכיסו כל המעות בתורת עיסקא או שיהיה מחצית המעות בדרך הלואה לחבירו לא שייך לומר דאין השותף מהנשבעים ונוטלים משום דהוי א"י אם פרעתיך יעו"ש:

ועי' בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סימן ל"ג שנשאל בשני שותפים ששכרו יחד הרעגאל על שלשה שנים ונתן אחד כל המעות. והשני נתן רק מאה כסף והבטיחו שתיכף בבואו לביתו ימלא לו מעותיו עד חציו ואח"כ לא נתן יותר עד כלות השלשה שנים והיה הפסד על חציו הרבה יותר מן המאה כסף. והשיב דאף לדעת הפוסקים דשותף לא משתעבד לשלם הפסד מביתו הוא רק משום דאדעתא דהכי נשתתף על כמה מעות שהניח בשותפות. אבל בנ"ד דהבטיח ליתן המותר מכיסו להשותפות א"כ נתחייב ליתן. שוב נאמן השותף בשבועה לשבע כמה הפסד יש וליטול. דהנתחייב הוי כמו א"י אם פרעתיך. ואם יעיד הנאמן של העסק על ההפסד אזי פטור גם משבועה וכן פסק במשפט שלום סי' קע"ו סעיף ו' ועי' בתשו' מהרי"א הלוי ח"א סי' קנ"ד ובפ"ת סי' קע"ו סק"ח מ"ש בדינים הנ"ל ושם במשפט שלום באריכות:

לה ועי' בשו"ת זרע יעקב סימן י"ט שנשאל בשני שותפים שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה. ומכר אחד מהם בהקפה על סך מאה וחמשים במקום שאין דרכם להקיף דהדין מבואר בסימן קע"ו שחייב לשלם והמקיף טוען שאינו מחויב לשלם לו רק החמשים הנשארים ולא להשלים מכיסו עוד חמשים להשלים קרנו דקיי"ל כדעת הרמ"ה שאין השותף משתעבד לשלם מביתו. והשיב שהדבר פשוט דלא אמר הרמ"ה לדיני' רק אם הפסיד בדרך מו"מ או בשאר אונס. אבל בנ"ד שחייב בההפסד מצד פושע ומזיק חייב לשלם מביתו עכת"ד ועי' בכלל צ"ט סי' ה' וא"ו:

לו שותפים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים ואח"כ בשעת חלוקה עלה המטבע או ירד איך יחלקו ביניהם. עי' בזה הרבה פרטי דינים בבית אפרים חחו"מ סי' כ"ט ובפ"ת סי' קע"ו ס"ק ט' ובספר משפט שלום סי' הנ"ל סעיף ה' ועי' כאן לעיל סי' ל"ב:

שותפים שהחזיקו בשותפות את האקציז מהקיר"ה ואחד מהם היה המתעסק לקבל מהזובחים המכס של הבהמות בעבור שכירות שקיבל מכיס השותפות ואחר כלות השנה כשבאו לחשבון תבעו אותו השותפים הריוח מחילוף המטבע שהזובחים שלמו לו במטבעות כסף והוא שילם להקאססא במעות באנקענאטין והיה לו ריוח הלאזשע על המעות כסף עי' בתשובת בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סימן כ"ז שהאריך בטעם הא' וכתב עוד טעם דבשותף נראה מדברי האחרונים דאם עסק בעסק אחר חוץ מעסק השותפות כל שעסק בממון השותפות והרויח הכל לשותפות ועי' בסמ"ע סי' קע"ו ס"ק ל"ב פשיטא דכל הריוח שהרויח במעות הכסף שייך להשותפות (וע"ש בהגהות בן המחבר) ואם לקח לעצמו מעות הכסף והניח לכיס השותפות מעות ב"נ חייב להחזיר מעות כסף ולקבל לעצמו מעות ב"נ ומה שטען שאינו יודע כמה קיבל מעות כסף ונתן עבורם ב"נ ישלם מעות כסף כמה שיודה ועל השאר ישבע שבועת השותפים בנק"ח שאינו יודע ונפטר ולא הוי מחשואי"ל משלם כיון שגם התובעים אינם יודעים בבירור כמה מעות כסף לקח:

לז אחד נתן מעות לחבירו להתעסק בהם וגם הנותן יסייע בהתעסקות והתנו שיחלקו בריוח אולם היזק אינו חל על הנותן כלל ואח"כ היה היזק אם בטל התנאי מחמת שהוא באיסור עי' ביו"ד ססי' קע"ה סעיף ח' ובשו"ת הרד"ם חחו"מ סי' וא"ו. דהאיסור הוא רק נטילת הריוח אבל תנאי ההיזק אינו איסור ומחויב לקיים התנאי ועיי"ש שאם המקבל כבר נתן הרבה ריוח להנותן ועתה רוצה לנכות לו מהקרן את הריוח שכבר נתן כיון שהריוח היה אבק ריבית. עי' ביו"ד בש"ך סי' קע"ז ס"ק ב' ובטו"ז ס"ק ז'. וע"ש בהרד"ם שכ' דאין לומר דלא הוי רבית על ידי התנאי הנ"ל כיון שמתעסקים שניהם ודמי למ"ש ברמ"א סימן קע"ז סעיף ג' כשכל אחד נותן מעות אז אפילו רק אחד הוא המתעסק הוי כשותפות א"כ נימא דה"ה כשאחד נתן המעות ושניהם מתעסקים ודחה בזה דעת החסד לאברהם. ועי' בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ק"א:

לח ראובן ושמעון נשתתפו במו"מ והניח ראובן לשותפות סך מעות יותר משמעון והתנה שיקח בעד היתרון קדימה מהשותפות שמנה למאה או דבר קצוב בכל שבוע והנשאר יחלקו בשוה פסק בתשב"ץ ח"ב סי' רס"ח. וברדב"ז ח"א סימן רמ"ז. ובמהרשד"ם חי"ד סי' ס"א דהוי רבית קציצה. אם לא באופן שיקח ריוח לפי ערך מעותיו ועי' בשו"ת הרד"ם חו"מ סי' וא"ו ועיין בשו"ת זרע אברהם להגאון הספרדי מו"ה אברהם יצחקי שנשאל בראובן ושמעון שנשתתפו לעסוק שניהם במו"מ. וכמעט כל הקרן היה של ראובן ומקצת ממון הניח שמעון ולזאת התנו שראובן יקח בסוף זמן השותפות קדימה מהריוח אם יהיה סך מאתיים זהובים. ומותר הריוח יחלקו ביניהם בשוה. אבל בהפסד יחלקו בשוה מחצה על מחצה ועתה שמעון אינו רוצה ליתן לו קדימה המאתיים. באמרו שהוא רבית עבור יתרון מעותיו. והשיב המחבר שאין בזה משום רבית כיון ששניהם מחויבים להתעסק בשוה לקרב תועלת שניהם וגם תנאי הקדימה הוא רק אם ירויחו די השיב לו ולחברו. ואם לא ירויחו רק מאתיים לא יקח ראובן את כולם כי לא נכון שיצא שמעון בידים ריקנות. א"כ לא הוי דבר קצוב ואין כאן חשש רבית רק תנאי שבממון ותנאם קיים. ואף שנוטל הקדימה רק בריוח ולא בהפסד מ"מ התנאי קיים כמבואר ברמב"ם פ"ד מהלכות שותפים ד"ג. ולא דמי לנדון המהרשד"ם (שהבאתי לעיל) דהתם אחר שלקח היתרון ומה שעלה הריוח סך כך. לקח שמנה למאה בעד סך היתרון והוא קצוב וכמ"ש ראיה ממהרי"ק שורש קי"ט גם שם לא קבל עליו אחריות הפסד. סך היתרון אלא אחריות סחורה אחרת וכו'. אבל בנ"ד הדברים עתיקים וברורים ולא הוצרכו לראיות שאין כאן בית מיחוש רבית כלל. וכבר לפנים בישראל נשאלו דברים מאלה לפני המבי"ט ומהר"ם גלאנטי ז"ל ועלה בהסכמה שאין שום בית מיחוש עכת"ד:

לט ראובן ושמעון קנו מרגליות ביחד בהקפה על ששה שבועות ושמעון לא היה בטוח בעיני המוכר ונתן ראובן השט"ח על עצמו.

ותוך הששה שבועות מכרו המרגליות בהקפה על חצי שנה והרויחו הרבה. וכשהגיע הששה שבועות לקח ראובן מעות בריוח ופרע החוב. ובהגיע החצי שנה גבו חובם ורוצה ראובן ליקח תחלה מן השותפות הריוח שנתן להמלוה מן ששה שבועות עד חצי שנה ושמעון אינו רוצה בזה. עי' בשו"ת פני יהושע ח"א חחו"מ סי' ג' שפסק שהדין ברור בלי ספק עם ראובן כיון שבהגיע הששה שבועות היה בידו לכוף לשמעון למכור המרגליות במזומנים כדי לשלם החוב. א"כ עתה שהרויחו על ידי זה שמכר בהקפה הוא חלף הריוח שנתן להמלוה ולא הפסיד ראובן זכותו אף שלא הודיע לשמעון שהוא לוה אדעתא לשלם הריוח מהשותפות. ע"ש שהאריך עוד בטעם הדבר:

מ ועי' בזה בס' סת"ם סי' ס"ב אם השותף מחויב לשלם עיסקא ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהד"ד ח"ב סי' פ"ח שפשוט בעיניו ששותף שלוה בעיסקא לצורך העסק אף בלי ידיעת חבירו מחויב השני בחלקו עיסקא. ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' כ"א כתב ג"כ בפשיטות היכא דלוה בעיסקא בידיעת שותפו כמ"ש בטו"ז יו"ד סי' ק"ע ס"ק ג':

מא שותפים במו"מ ובסחורות. ואחד מהם לוה מעות על עיסקא או ברבית ואח"כ בא לחשוב לשותף השני העיסקא והרבית ששילם על סחורת השותפות יש ללמוד מחת"ס יו"ד סי' קל"ה דהשותף השני מחויב לקבל בחשבון הרבית ששילם כמו בנו"נ באמונה שמעלה על הסחורה שכר חמרים וכתפים יעו"ש: ועי' בדינים אלו שלוה השותף מישראל ולא היה ריוח או לוה מעכו"ם ברבית. ואם לוה בשליחות השותף או בלא ידיעתו. ואם הודיע להמלוה שהוא לוה בשביל השותפים או לא הודיעו עי' בש"ך יו"ד סי' קס"ט ס"ק ל"ד ובט"ז סוסי' ק"ע ובחוו"ד סי' ק"ס סק"ח והובא בנדון השאלה בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ע"ג וע"ד. ובדין הט"ז הנ"ל במקבל מעות מעכו"ם על רבית ונתנו לשותפות שחילק דהמקבל מותר ליתן הרבית משותפות ובנותן אסור וע"ש בחוו"ד מה שהעלה שם בכוונתו ע"ש בתשו' הנ"ל בהגהות בן המחבר מה שהביא מתשו' הרדב"ז סי' רמ"ז דביש ריוח בכל גווני מותר ונראה משם דבהי' בידיעת שותפו מותר אפילו לא היה ריוח ואח"ז הביא מתשו' מבי"ט ח"ב סי' ע"ב ובתשו' דברי חיים ח"א חחו"מ סימן כ"ט השיג ג"כ על החוו"ד בדין המקבל שהלוה בידיעת הנותן וסיים בצ"ע ועי' בדינים הנ"ל דספר משפט שלום להגאון דק"ק בערזאן נ"י בסי' קע"ו סעיף מ"ד. והביא בשם הבל"י בסי' ק"ע שכ' בשם ס' הזכרונות דיש לנהוג בשותף שלוה מעות מעכו"ם שישלם תיכף הרבית בשעת ההלואה ממעות השותפות ובזמן הפרעון אינו נוטל מן השותפים רק הקרן שלוה ואין כאן איסור כלל. וכן יש לנהוג במנהיגי הקהל ונאמניהם כשלוים מן עכו"ם ברבית לצורך הקהל. ועי' בשו"ת ספר סת"ם הלכות ס"ת סי' ע"ב:

מב ראובן ושמעון היו שותפים. ולוה ראובן מעות מלוי לצורך השותפות על צד הת"ע כנהוג וראובן חתם עצמו לבדו על השט"ח. וקנו סחורה בעד המעות. ומכרו הסחורה בהיזק הרבה. והלך ראובן וסילק הקרן להמלוה ולא רצה המלוה להחזיר לו השט"ח כי תובע גם העיסקא. ופסקו הב"ד שישבע ראובן שבועת לא הרוחתי. והשיב ראובן מעולם לא נשבעתי אף על האמת אני נותן חלקי המגיע עלי מן העיסקא. וגם שמעון יתן חלקו. ושמעון משיב כיון שאתה יודע האמת שלא הרוחנו השבע ואני לא אתן כלום בשביל שאתה אינך רוצה לשבע. עי' בשו"ת השיב משה סימן פ"ח שהשואל רצה לדמות דין זה לפלוגתת הסמ"ע והש"ך בסי' פ"ו סעיף ו' במת שמעון ונשארו יורשיו וטוען לוי פרוע הוא והיורשים אינם רוצים לשבע והגאון המחבר זצללה"ה השיב לו דל"ד לשם יעו"ש בטעמו. ומסיק לדינא דאם הוא באופן שאין המלוה יכול לגבות משמעון רק מראובן החתום כגון ע"ד המבואר בסי' ע"ז סעיף ב' ובאחרונים שם רק ראובן רוצה לגבות משמעון שישלם לו חצי עיסקא שנותן ללוי. אז הדין ברור דאף אם ראובן הוא מוחזק במעות שמעון. אינו יכול לעכב. כי שמעון יכול לומר לא נשתתפתי רק ליתן חצי היזק אם יהיה היזק. אבל מה שאתה נותן בחנם בשביל שלא תשבע ע"ז לא נשתעבדתי לתת לך חלק. אמנם אם הוא באופן שהמלוה גבה חלקו משמעון ושמעון תובע מראובן מצד דינא דגרמי שגרם לו היזק במה שלא רצה לשבע. ודאי פטור ראובן מלשלם לו והאי דינא דמי להא דסי' פ"ו. והעיקר להלכה כדעת הסמ"ע שם דהיורשים פטורים. וכן פסק האו"ת והקצוה"ח שם. ועיין באו"ת סי' ס"ו ס"ק כ"א ובקצוה"ח שם שמדמה הא דלא רצה לישבע לכובש עדותו שפטור בדיני אדם כמבואר בסי' כ"ח ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' ו' באם התפשר אחד מהשותפים ושילם מקצת העיסקא ותובע משותף השני חלקו. וחילק באם ידוע לו שהיה להם היתר עיסקא או אינו ידוע לו עיי"ש היטב. ועיי"ש במהד"ד ח"ב סימן פ"ח שנשאל על דין זה שפסק בהשיב משה הנ"ל והוא פשוט לי' דאף על האמת אינו מחויב השותף לשבע ואדעתא דהכי נחתי לשותפות כי כן המנהג שמונעים עצמם אף משבועת אמת ומחויב השני לשלם חלקו עיסקא. אולם בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' כ"א פשיט"ל דשמעון פטור מלשלם חלקו עיסקא משום דהיה לו לראובן לישבע על לא הרוחתי כמ"ש בהשיב משה וכן פסק בתשו' מהריא"ז הלוי אבדק"ק לבוב בח"ב סי' יו"ד וסי' ל"ד ועי' בתשו' בית שלמה חחו"מ ססי' נ"ז שפסק דהוי ככובש עדותו שפטור וע"ש בהגהות בנו. ועי' בתשובת חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סוסי' כ"ב בשותפים בסחורה ולוה אחד מהם מעות עפ"י היתע"ס לצורך השותפות ובאמצע המסחר פרע לכמה בע"ח קרן ועיסקא. ועתה בגמר המסחר בבואם לחשבון נודע להם שהיה היזק. וטוען השותף השני שלא היה לזה השותף שלוה ליתן עיסקא רק לירד עמהם לד"ת ולישבע שלא הרויח. ופסק דפשוט דודאי אחר שנודע שיש היזק בבירור אין לו ליתן עוד עיסקא. אבל במה ששילם טרם שנודע ההיזק אין עליו טענה בזה אחרי כי עשה כדרך כל השותפים וכל שלא שינה ממנהג הסוחרים אין כאן פשיעה ומחויב חבירו ליתן החצי עכ"ד. מבואר שדעתו כדעת הגאונים דס"ל שמחויב השותף לישבע על לא הרוחתי ואין לו רשות למנוע עצמו מהשבועה וליתן עיסקא ואין חבירו חייב בזה. ועי' בשער משפט סי' ע"ז סס"ק ד' שכתב בשותפים שיש להם חוב אצל אחד והיה להלוה טענות באופן שעפ"י ד"ת מגיע להשותפים שבועה לטול החוב והלך אחד מהשותפים והתפשר עצמו עם הלוה ומחל לו מקצת החוב. דהשותף פטור דיכול לומר לו לא אפסדך ממון דמי יימר דהיית נשבע. וע"ש בסי' ר"צ סס"ק ב' באורך מענין זה. וע"ש בסי' ע"ז ס"ק הנ"ל מ"ש בענין זה אם יכול השותף השני לבטל הפשרה נגד הלוה ולומר איני מרוצה בפשרה על חלקי יעו"ש שצידד בזה:

מג שותפים שיש להם חוב אצל אחד. ותלך שותף אחד ומחל לו כל החוב. אם מהני מחילתו לגבי השותף השני. עיין בש"ך סימן ע"ז ס"ק י"ט שדעתו דמהני וסיים בצ"ע. ובתשו' מהרלנ"ח ססי' קל"ז פסק דאפילו אם היה השותף בעיר וידע שמחל ושתק לא הוי מחילה לגבי'. ומה ששתק משום דידע שאין לו כח למחול מה שאינו שלו. ובשו"ת קול אליהו סימן כ"ה הרבה להביא חבילות ראיות מהפוסקים דלא מהני מחילתו. וכ"כ בהגהות אמרי ברוך שם על הש"ך הנ"ל. ושם בשער משפט ס"ק ד' דאם מחל או נתן מהשותפות דהמחילה או המתנה בטלה נגד חלק שותפו דאדעתא דהכי לא ירד עמו לשותפות שיוכל למחול וליתן מחלקו שום דבר בחנם עכ"ד וכ"פ שם בנתה"מ. ועיין בבני חיי סימן ר"ג בהגהב"י אות י"א שהביא בשם מהר"א מוטל בתשובה כת"י בראובן ושמעון שירשו שט"ח מאביהם על לוי. והלך ראובן ונתפשר עם לוי על כל השט"ח לשלם לו בסחורה ולזמן ארוך. שאעפ"י דלגבי שמעון אחיו לא מהני פשרתו. לגבי חלקו מחויב לקיים הפשרה.

ועיין בכלל שאח"ז סימן כ"ג מ"ש בשה"ג מהרש"ק באחים שירשו ומכר א' או השכיר שלא מדעת חבירו דלא מהני. ועיין בשער משפט סימן ע"ה סיק ה' וסימן קע"ו ס"ק ב' שחידש בשני שותפים שהיה להם חוב על אחר והלך אחד מהם ופטרו מן החוב וטוען שברשות שותפו פטרו והוכיח דהעיקר כפסק הרמ"א בסימן קע"ו סעיף י"א דאם ראובן הלך ופטר חוב של שמעון ואומר שברשות שמעון פטרם יעו"ש הדין ודחה השגת הש"ך והט"ז מעל הרמ"א ועיין בדיני מחילה כלל נ"ז סימן י"ב בשותפים שחלקו ונפל שט"ח לחלק אחד מהם. ואח"כ הלך השני ומחל ללוה חלקו שהיה לו בהשט"ח אם מהני מחילתו. ועיין בדין שותף שמחל בספר משפט שלום סימן קע"ו סעיף כ"ה:

שני שותפים היה להם חוב אצל אדון אחד והיה השט"ח תחת יד אחד מהם ונתן השט"ח להפקיד של האדון שישלם לו עבור החוב ברזל לאחדים וקבלו ברזל בעד מחצה מהחוב. ומחצה השני' נשאר עד שנתרושש האדון ומטה ידו מליתן מותר הברזל. והתפשר עמו השותף הנ"ל להעמיד החוב על ראטין וכתב שטר על זה. והשותף השני תובע ששותף הנ"ל ישלם לו חלקו בהחוב באמרו שהוא תבע ממנו השטר הראשון והיה בידו להביאו לידי גוביינא ומיאן ליתן לו. והשותף הנ"ל מכחישו שלא תבע ממנו השטר ושעשה הכל לטובת השותפות להביא החוב לידי גוביינא ועי"ז קיבל עכ"פ ברזל בעד מחצה מהחוב ועל המותר הוכרח להרחיב זמני הפרעון עיין בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סימן כ"ב שפסק דהשותף פטור מלשלם לשותף השני אף דבמה שמסר השט"ח להפקיד הוי כשומר שמסר לשומר דחייב אף בשטרות להרבה פוסקים הובא דעתם בסי' ש"א סעיף א' ברמ"א (ע"ש בש"ך שפסק דפטור) ועי' בתשו' שב יעקב חחו"מ סימן י"א דשומר שמסר לשומר חייב מדין מזיק. מ"מ הואיל ומזיק ממש בשטרות לא מחייב רק מדינא דגרמי כמו בשורף שטרות של חבירו וקיי"ל דגרמי בשוגג פטור ופשיטא דבזה שאומר שנתכוון לטובה להביא החוב לידי גוביינא אין לך שוגג גדול מזה עכת"ד. ודבריו תמוהים מאוד דאף שבגרמי פטור שוגג היינו באינש אחריני שלא קיבל עליו שום שמירה רק מצד מזיק. אבל בשומר כמו שהוא בעצמו דן אותו מכח שומר שמסר לשומר מדין הרמ"א הנ"ל כי שותפים הם ש"ש זה לזה כמבואר בסימן קע"ו ובשומרים קי"ל דאף גרמא בעלמא חייב כאשר הרחבתי הדיבור בזה בדיני גרמא כלל ט"ו סימן ח' בשם הגאונים וכל פשיעות שומרים כד מעיינת בהו אינם אלא גרמא בעלמא ואפי"ה חייב כמ"ש הב"י בסוסי' ס"ו בשם הריטב"א וא"כ אין בידינו לפוטרו רק מצד שנתכוון לטובה והוי שוגג והא בדותא ונעלם מהמחבר הנ"ל תשובת מהרי"ק שורש קכ"ה דמבואר להדי' דאם השומר גרם ההפסד אף רק בדיבור בעלמא ואף שנתכוון בדיבור ההוא לטובה מ"מ חייב בש"ש ופסקו המחבר בסימן ש"ג סעיף ז' ע"ש בסמ"ע ובקצוה"ח סק"ב ובנתיבות סק"ז דבש"ש חייב אף בנתכוון לטובה ואם בגרם היזק בדיבור בעלמא בכה"ג שנתכוון לטובה חייב. ק"ו בשומר שמסר לשומר לפ"מ שהגאון הנ"ל סובב להפוסקים דאף בשטרות חייב ומכ"ש לפי"מ שהביא דעת השב יעקב שהוי מזיק איך פטרו משום שנתכוון לטובה. וכן פסק בתבואת שור סי' י"ח ס"ק כ"ד דבשומר ושליח חייב אף בגרמא ובשוגג ובהיזק שאינו ניכר וכ"נ דעת המהר"ם שיק חיו"ד רסי' רפ"ד דחייב אף בהיזק שא"נ ועיין בשער משפט סימן ס"ו ס"ק ל"ב שפסק דאף דאין דין שומרים בשטרות היינו אם מסר לו רק לשמור גוף השטר והתורה מיעטן כיון שאין גופן ממון. אבל בשותף או שליח לגבות החוב שבשטר בזה הוי הפשיעה במעות שנכתב בשטר כי השותף מחויב בשמירת המעות שבשטר שלא יופסד על ידו והוי שומר על המעות ואם אבד השטר חייב ונסתייע לזה מתשובת הרי"ף שהובא בב"י סוסי' קכ"ג מחודש י"ג שפסק דאם אבד השליח השט"ח שמסרו לו לגבות החוב מהלוה חייב לשלם. ומה שהקשה שם השעמ"ש בשליח לגבות החוב למה יתחייב לדעת הפוסקים בסימן רצ"א דשומר בעי משיכה והשליח לא עשה משיכה בהמעות שבשטר ע"ש מה שתירץ ובשותף לא קשה כלל כמובן. גם מ"ש הגאון המשיב הנ"ל בנ"ד דהוי שומר שמסר לשומר.

לפענ"ד כאן גרע כיון דמסר השטר להפקיד של האדון (וגם בסתמא הוא עכו"ם) הוי לפ"ד כמו שהיה מוסר השטר חוב להאדון עצמו והוי כמו החזיר השט"ח להלוה דחייב אף בשליש כמבואר בש"ך סימן נ"ה משום דהוי ברי היזקא כמו בשורף שטרותיו של חבירו (וע"ש בפ"ת סק"א בשם החת"ס) ועיין בטוב"י סוסי' ס"ו מחודש מ"ם שכ' בשם הרא"ש כלל ל"ט סי' ב' שאף לדעת הרי"ף דבשטרות פטור השומר אף מפשיעה היינו דוקא שפשע בשמירתו ונגנב או נאבד ממנו אבל אם השליכו בנהר וכדומה חייב.

ומזה פסק שם בסופר שכ' שטר מכירה לשמעון ונתנו לאביו דהוי כמשליכו לאיבוד בידים וחייב עכ"ל ופסקו הרמ"א בסימן ס"ו סעיף מ"ם א"כ הה"ד בנתן השטר ליד הפקיד של האדון יש לדון בזה דהסברא נותנת דיד הפקיד שלו כיד האדון. אמנם בכ"ז אין עליו תפיסה כ"כ אבל במה שפטרו אף אם שומר שמסר לשומר חייב מ"מ פטור משום שנתכוון לטובה הוא דבר שא"א לאומרו כמ"ש למעלה ומבואר ההיפוך בכ"מ ואין צורך להאריך בזה כי ברור הוא לכל יושבי על מדין. ולדעתו לא משכחת לי' הדין דשומר שמסר לשומר יהא חייב דכל שומר ימצא לעצמו טענה שנתכוון לטובה שאצל השומר השני יהא נשמר בשמירה מעולה יותר מברשותו כגון בזמנינו יאמר שהשומר השני יש לו (ווירטהיים קאססא) וכדומה וכי מפני זה יפטור אתמהה:

מד ראובן ושמעון ולוי היו שותפים במו"מ ומכרו ליהודה סחורה בהקפה. ואח"כ הלך יהודה לדור בעיר אחרת והרשה ראובן את איש אחד בכח הרשאה כתובה וחתומה ללכת לגבות מיהודה כל החוב הנ"ל. וגבה ממנו המורשה. ואחר שחזר יהודה ובא קפצו עליו שמעון ולוי ותובעים ממנו החוב הנ"ל באמרם שלא היה להם ידיעה מכח ההרשאה הנ"ל ולא היה לו ליפרע על הרשאת ראובן לבדו. עיין מהרשד"ם חו"מ סימן קס"ב שמסיק דדין זה הוא ספיקא דדינא והדין עם המוחזק. ועיין בססי' ע"א וסימן ע"ז סעיף יו"ד: מה שותפים שיש להם חוב אצל אחד. וגבה שותף אחד מקצת מהחוב. אם מחויב ליתן חלק לשותף השני מהמקצת שגבה עיין בש"ך סימן קכ"ב ס"ק ל"ט שחולק על הסמ"ע שם ועיין שם בשער משפט ס"ק ב' שדחה דברי הש"ך בשתי ידים. ופסק דמחויב ליתן להשותף חלק אם לא היכא דאיכא פסידא מבוארת. ועי' בדיני לעצמי קניתי כלל נו"ן סימן ח'. ועיין בסימן קע"ו סעי' כ"ח אם צ"ל לעצמי אני מציל בפני ב"ד או סגי בפני עדים יעו"ש פלוגתת הסמ"ע והש"ך וע"ש בנתיבות ס"ק ס"ה מה שיצא לחלק ובספר נתיבות השלום נתיב כ"ד בדר"ת ס"ק י"ב כתב עליו שמדברי מהר"ם מלובלין סי' קט"ו ובתשב"ץ בחוט המשולש סימן י"ט ושאר אחרונים משמע דאין לחלק בזה. ועי' בקצוה"ח סימן קע"ה סק"א דחוב שהוא ספיקא דדינא הוי ג"כ חוב מקולקל ואם תפס אחד יכול לומר לעצמי אני מציל. ועי' בשו"ת ברכת יוסף חחו"מ סימן ט"ז שחולק ג"כ על הנתיבות ועיי"ש ע"ד שנתן השותף פטור על חלקו שגבה על השט"ח ועי"ז נצמח הפסד לחלק חוב של חברו:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה