דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל צז
שומר שמסר לשומר:
א בדיני שומר שמסר לשומר עי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ב סימן י"ח ובמהד"ד ח"ג:
ב אם המפקיד נתן נאמנות להנפקד ופטרו מן השבועה אי מהני הפטור גם על ב"ב כיון דאמרינן ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. ע' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג אמצע סי' קמ"ג:
ג הא דמבואר בסימן רצ"א סעיף כ"א דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד כתב מהרי"ט צהלין בסימן רל"ד דחדא מתרתי בעינן או שיהיו סמוכין על שלחנו או שרוים עמו בביתו כמ"ש סעיף הנ"ל באם מסר לאחד מקרוביו שאינם שרוים וכו' ואינם סמוכים וע"ש בבאה"ג אות אל"ף: ד בדין שומר שאסר לשומר המבואר בחו"מ סימן ע"ב סעיף למ"ד וסימן רצ"א סעיף כ"ו דאם דרך הבעלים להפקיד תמיד אצל השומר השני דפטור והוא לשון הרמב"ם. וע"ש בסמ"ע ס"ק מ"ו מ"ש על האי תיבת תתי"ד. ועיין בס' ערך השלחן על החו"מ סימן ע"ב אות ל"ח שהביא בשם מהר"א ן' ואוו' סימן כ"א דלא מקרי רגיל להפקיד בפחות מג' פעמים וב"כ הרא"ם בתשובה ח"ב סימן ג'. והב"י בסימן רצ"א הביא כן בשם מהרי"ו שדקדק כן מלשון הרמב"ם שכתב תיבת תמי"ד ודחה דבריו וכתב דנקט תיבת תמי"ד לאפוקי אם הפקיד אצלו בשעת חירום וגם י"ל לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואח"כ העני הנפקד או נעשה חשוד יעו"ש.
וכ"כ הרב המאירי הובא באס"ז לב"ק דף י"א שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכ' וז"ל ומ"מ אם הפקיד אצל אחד פעם אחד או ב' לבד במקרה. לא וכו' יעו"ש. והרב משל"מ בפ"א מה' שכירות כתב דנקטינן כמהרי"ו והרא"ם הנ"ל וכן הסכים מהרי"ט צהלון סי' קכ"ט יעו"ש וא"כ הב"י יחידאי הוא נגד הפוסקים הנ"ל. אולם ראיתי למהראד"ב בספר לחם רב סי' קפ"ב ומהרי"א סי' רפ"ד הסכימו עם הב"י גם מהריק"ש בתשובתו אהלי יעקב סימן מ"ו כתב עוד דנקט תיבת תמי"ד לאפוקי אם יש זמן רב מעת שהפקיד אצלו דבאורך הזמן ישתנו דיעות בני האדם.
והאמת דלענין דינא כולהו איתנייהו לאפוקי יעו"ש וכן משמע מדברי בעהע"ט דאפילו הפקיד אצלו רק פעם אחת סגי יעו"ש. ועיין בר"ן נדרים דף מ"ו סוף ע"א שהביא בשם הירושלמי דבשני פעמים מקרי רגיל עכ"ד ועיין בט"ז יו"ד סימן יו"ד ס"ק י"ז שכתב דרגיל הוא בתלתא זימנא וכן מבואר בתשב"ץ ח"ד סימן כ"א וכן מבואר בתשב"ץ ח"ד סי' כ"א וכן משמע ברש"י מסכת גיטין דף מ"ו ע"ב ד"ה אין פודין. ועי' ברדב"ז ח"א סימן שמ"ח דמשמע דבתרי זימנא הוי רגיל:
ה שומר שמסר הפקדון לשכירו ולקיטו ושותפו עיין בחו"מ סימן רצ"א סעיף כ"ב ובש"ך ס"ק ל"ב ועיין בשו"ת עדות ביהוסף סי' למ"ד שהביא זה בשם המרדכי ובאופן אם ידע המפקיד שזה הוא שותפו או שכירו. והדבר פשוט בסברא כיון דטעמא הוא דדמי לכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד א"כ כשלא ידע מהשותף לא שייך זה. והמחבר סמך במה שהתחיל מ"י שהו"א ידו"ע גם אמ"ש אח"כ למסרו ביד אח"ר ר"ל שידוע מי הוא האחר כנ"ל. ועיין בדיני שומרים בכלל הקודם לזה סימן ל"ב מ"ש בשם הרב חס"ל דמה"ט אין בעל הרחיים נעשה שומר כיון דאינו רגיל לישב בעצמו ברחיים:
ו ראובן מסר חפצים לשמעון שיתן אותם לעכו"ם פלוני לשמור ושמעון מסרם לעכו"ם אחר ועתה אומר העכו"ם שנאנסו מידו. וראובן תובע משמעון באמרו שפשע במה שמסר לעכו"ם אשר לא צוהו ושמעון טוען כי ידוע שהעכו"ם הזה הוא יותר איש נאמן מהעכו"ם שצוהו למסרו לו. עי' במחבר סי' רצ"א סעיף כ"ו מ"ש שהשני טוב וכשר וכו' ועיין בשו"ת מהר"ם אלשקר מה שהעלה בנדון זה וע"ש בפיסקא המתחלת וששאל"ת ע"ל ראוב"ן וכו' שסיים ודבר ידוע הוא דלא שנא בהאי מילתא שומר שאמרו לו הבעלים שמור אתה ומסר לשומר אחר. או שאמרו לו תן לפלוני לשמור ומסר לאחר דהכל דין אחד כדין שומר שמסר לשומר דאם היה רגיל להפקיד אצל שומר השני הראשון פטור ואע"ג דשומר שני דהכא הוא עכו"ם. הלא שומר ראשון שצוהו ראובן. נמי הוא עכו"ם ואין לחלק בדין זה בין עכו"ם לישראל עכ"ד:
יעו"ש כמה אופנים. שהעלה בנדון זה. ועמש"ל דין ט"ז:
שני שותפים היה להם חוב בשטר אצל אדון אחד והיה השטר תח"י אחד מהם ונתנו השותף להפקיד של האדון שיתן לו עבור החוב ברזל של האדון וגבה בעד מחצה מהחוב והמחצה השני' אינו יכול לגבות. ועתה תובע השותף השני מן השותף שמסר השט"ח לפקיד האדון שישלם לו חלקו כי הוא תבע ממנו השט"ח שימסור לו והיה בידו להביאו לידי גוביינא. ומיאן ליתנו לו. והשותף משיב כי לא תבע ממנו השט"ח והוא עשה הכל לטובת השותפות להביא החוב לידי גוביינא ועי"ז קיבל עכ"פ ברזל בעד מחצה מהחוב. עיין מש"כ בזה בדיני שותפים כלל צ"ח סימן מ"ג:
ז אם השומר מסר הפקדון למשרת המפקיד ונאבד מיד המשרת. אם יש לו דין שש"ל עי' בכלל הקודם לזה ססי' נו"ן:
ח אם הנפקד החזיר הפקדון לאשת המפקיד ונאבד מידה עי' בסי' רצ"א סעיף כ"א ובסמ"ע סימן ע"ב ס"ק צ"ח ובש"ך ס"ק קל"ו ובפ"ת שם ובשו"מ מהד"ק ח"ג סימן קפ"ד:
ט בש"ך סי' רצ"א ס"ק מ"ד הביא פלוגתת הראשונים בשומר שמסר לשומר שהבעלים רגיל להפקיד אצלו ואין השני לפנינו לשבע שבועת השומרים או שאינו רוצה לשבע. אם הראשון חייב מצד מחשויל"מ ועי' בשו"ת שמן רקח ח"א סימן פ"ג שהאריך בראיות והעלה לדינא דאם נאבד בבית השומר הראשון ואינו יודע אם באונס אם בפשיעה חייב לשלם מצד אחשויל"מ. אבל אם נאבד בבית השומר השני שרגיל הבעה"ב להפקיד אצלו והראשון א"י אם נאבד ואיך נאבד פטור מלשלם וע"ש בנתיבות על הש"ך הנ"ל. ובקצוה"ח ס"ק י"א י"ב: י שומר שמסר לשומר. ועתה המפקיד אומר נגנב לי מקצת מן הפקדון והשומרים אומרים לא ידענו אם נגנב פן לא היה יותר. עי' בשער משפט סי' רצ"א ס"ק ה' שכתב דלפי מה שכתבו הראשונים הטעם דשומר שמסר לשומר חייב משום דמצי למימר היאך לא מהימן לי בשבועה (לכן מבואר גם במחבר סעי' כ"ו) והיינו משום דאמרינן מחשויל"מ. וכיון דבכה"ג אם השומר טוען א"י אם הפקיד יותר. הדין דנשבע רק היסת שאינו יודע ופטור כמבואר בסימן רצ"ח סעיף ב' בהג"ה. א"כ ה"ה בשומר שמסר לשומר הוי השומר הראשון א"י אם נתחייבתי לך ולא שייך מחשויל"מ כיון דאינו חייב אלא היסת שאינו יודע אם הפקיד יותר. ואף לדעת הש"ך בס"ק מ"ד בשש"ל ואין השני רוצה לישבע דהוי הראשון א"י אם החזרתי לך היינו דוקא בנאבד הפקדון בודאי וא"י אם בפשיעה או באונס דהוי החיוב ודאי והפטור ספק. משא"כ כשאינו יודע אם נאבד מהפקדון כלל ואפשר שמחזיר לו הפקדון כמו שנטלו פשיטא דהוי א"י אם נתחייבתי לך ופטור אף שמסרו לשומר אחר:
יא ראובן נתן חפץ לשמעון בפקדון או למוכרו. ונתן שמעון החפץ ללוי. ולוי היה לו דו"ד עם ראובן ולא היה יכול להוציא מראובן מצד שאמר קי"ל. ועתה שנעשה לוי מוחזק בהחפץ הוא טוען קי"ל. עי' בשו"ת נאות דשא סימן נ"ז שכתב דמצי שמעון לומר האי קי"ל של לוי שאתה חייב ללוי וכדין נתתי לו:
יב ראובן היה לו פקדון ביד שמעון הדר בעיר אחרת. ושכר ראובן את לוי שיביא לו הפקדון ונתן לו אגרת ע"ז לשמעון. ובבוא לוי לשם שלח את יהודה עם האגרת לשמעון ונתן שמעון הפקדון ליד יהודה ואח"כ נגנב הפקדון מיהודה. אם לוי חייב מדין שומר שמסר לשומר במה שמסר האגרת ליהודה. עיין בכלל הקודם לזה סי' כ"ג:
יג ש"ח שמסר הפקדון לשומר שכר. ונגנב הפקדון מרשות הש"ש. פסק בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קמ"ח דהש"ח ישבע נגד המפקיד שנגנב אם אין ידוע בעדים. ויפטור והש"ש מחויב לשלם להש"ח. ולא דמי להא דקיי"ל בסי' ש"ז כר"י בשוכר פרה והשאילה לאחר ונאנסה דהשואל משלם לבעלים הראשונים דאיך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. דהכא שאני כיון שהוא שומר למפקיד בחנם. והוא נותן מכיסו שכר לש"ש לשמור שמירה מעולה יותר כדין ש"ש דאלים שמירתו גם ר"י מידה דזה נקרא עושה סחורה בממון של עצמו והפקדון הוא שלו יעו"ש ראייתו מהש"ס דב"מ:
יד ראובן השאיל חפץ לשמעון. ושמעון השאילו ללוי ואח"כ נגנב החפץ מיד לוי והתפשר שמעון עם ראובן שישלם לו דבר מיעוט בעד החפץ. אם חייב לוי לשלם לשמעון כל דמי שיווי החפץ או רק הסך מיעוט שנתן לראובן. עיין בשער משפט סימן ע"ב ס"ק י"ב שהביא בשם הש"ג שהוכיח מש"ס דב"ב דף קנ"ט דהגונב דבר מחבירו. ואותו דבר היה בשאלה ביד הנגנב. והתפשר הנגנב עם השואל בדבר מועט שאין הגנב חייב לשלם להנגנב רק כפי מה שהתפשר עם המשאיל. א"כ לכאורה גם בנ"ד הדין כן. אולם הרב המחבר הנ"ל השיג על הש"ג והאריך להוכיח מהש"ס דהגנב וכן השואל בנ"ד מחויב לשלם להמפקיד שלו או להנגנב כל דמי שיווי חפץ ע"ש דברים בטעמם. ולפענ"ד יש כדמות ראיה להרב שע"מ מהא דמבואר בתה"ד סימן ש"ח והובא דבריו בש"ך סימן קכ"א ס"ק מ"ב בראובן שנתן מעות לשמעון ליתן ללוי שלוי יקנה לו איזה דבר ועתה שמעון אומר שנתן ללוי ולוי מכחישו שלא קיבל דשמעון יכול להשביעו ללוי אף שכבר נפטר מראובן. ולא יכול לוי לומר לשמעון לאו בע"ד דידי את כיון שאין הממון שלך שהרי כבר נפטרת. דכיון שמידו בא לו הממון מקרי בע"ד דידי. ויעו"ש בגוף תה"ד שהביא ראיה לזה מפרק הגוזל קמא בשומר שנגנב ממנו ונשבע ואח"כ נמצא הגנב דעושה דין עמו:
טו ועי' מדין שומר שמסר לשומר. ואם האב מסר הפקדון לבנו ונאבד ממנו בפשיעה או שלא בפשיעה מתי האב מחויב לשלם בחת"ס חו"מ סי' קס"ח ובשו"מ מהד"ב ח"א סי' ע"ד:
טז ראובן היה לו חפץ אצל שמעון שדר בעיר אחרת. ואח"כ כתב לו ראובן שישלח לו החפץ ע"י איש נאמן. ושלח לו שמעון החפץ ע"י עכו"ם. ואומר העכו"ם שנגנב ממנו החפץ בדרך ורוצה שמעון לפטור עצמו מצד שהעכו"ם הנ"ל הוא מוחזק לנאמן. וגם המנהג שם בין כל הסוחרים ששולחים סחורותיהם ע"י עגלן עכו"ם. עי' בש"ך סי' קכ"א ס"ק וא"ו. ועי' בשו"ת פרח מ"א ח"א סי' ע"ז פסק הרב המחבר ופסק הרב מהר"א די בוטין וסיום הדברים דאפילו אם יתברר על פי עדים שעכו"ם זה הוא בדוק ומנוסה בין הסוחרים לנאמן על ממון הרבה יותר משיווי החפץ הזה. אפ"ה חייב דאף שהוחזק שלא לגנוב היינו ממון בעין אבל לא במידי דחפצא של אבנים טובות ומרגליות דטרח וזייף מפני שדמיו יקרים. וא"כ פשע שמעון בנתינתו לעכו"ם וחייב. ואין לפטור את שמעון מטעם המנהג כמ"ש הרי"ף פ' הגוזל קמא הובא בטח"מ סימן הנ"ל דאפשר דאיהו לא איירי רק בישראל ולא בעכו"ם אשר פיהם שוא ידברו וגם אין לפטרו מטעם שכתב מהר"ש לוי בסימן כ"ג שהמנהג לשלוח ע"י עכו"ם. דדוקא סחורה וכיוצא בו דרך הסוחרים לשלוח ע"י עגלן עכו"ם דקשה להם בכל עת למצוא יהודים. אבל חפץ יקר מעט הכמות ורב האיכות אין דרך למסרו רק ביד ישראל נאמן.
ויעו"ש עוד טעמים דאין המנהג בזה מבטל הלכה. ועמש"ל בדין ו':