אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל צו

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל צו

כללים - כלל צו

שומרים:

א שומר בשכר ששכרו בפחות משוה פרוטה אי הוי ש"ש עי' בש"ך חו"מ רסי' ש"ג וסי' שמ"ו ס"ק וא"ו דלא הוי ש"ש. ועי' בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סימן קצ"א שהאריך להקשות על הש"ך:

ב עיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שומר דינים הרבה בעניני שומרים איזה נקרא פשיעה. ואם נם בעידנא דניימי אינשי. ואם מסר הפקדון למשרתו. שאסף בזה תשובות האחרונים יעו"ש:

ג שנים שקבלו פקדון בשותפות לשמור בשכר או שקבלו מאחד סחורה להוליכה לעיר פלוני בשכר ופשע האחד או שניהם או אחד פשע והשני נאנס או נחלה בדרך ולא יכול לילך ועי"ז נפסדה הסחורה או נאבד הפקדון עי' במהר"ם שיק חחו"מ סימן ט"ו שפלפל בדברי הש"ך בחו"מ סימן ע"ז ס"ק א' אם שנים שקבלו פקדון הם אחראין וערבאין זה בעד זה ואם הם ערבים זה בעד זה גם על השמירה לשמור כל אחד את כל הפקדון או הם ערבים רק על התשלומין ע"ש כמה נ"מ בזה (ועיין לקמן בכלל זה סימן נ"ט) גם פלפל שם בדין המבואר בחו"מ סימן קע"ו סעיף ח' דשותפים הם שומרי שכר זה לזה. וגם במה דמבואר שם דאם לא התחילו לשמור ביחד אלא אחד נתעסק אע"ג דאח"כ עסקו שניהם לא הוי שמירה בבעלים ע"ש שבירר כל הנ"ל ומה שהעלה בעובדא הנ"ל:

ד אחד שהוא שכיר אצל בעה"ב לשנה לכל שירות אשר יצטרך ושכירותו קצוב ג' זהובים לשבוע ואירע שהבעה"ב שלח על ידו מעות לא' ואבדם בדרך והבעה"ב אינו חושד אותו בהעלמה ופשיעה רק שהשואל נסתפק אם מקרי ש"ש כיון דאינו מקבל עתה שכירות בפרטות עבור שליחות המעות ואינו נהנה עיין בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"ג סימן כ"ג שהשיב בזה דודאי מצד שהיו מותרין ולא צרורין לא הוי ש"ש דדוקא במפקיד מעות והם מותרין דיכול הנפקד להשתמש בהם לכך נעשה ש"ש אבל בשולח מעות דאין השליח רשאי להשתמש ולהחליף המעות כמבואר ביו"ד סימן קס"ט סעיף ט"ז פשיטא דלא נעשה עליהם ש"ש. (וכן פסק הנתיבות סימן קכ"א ס"ק יו"ד ועי' בזה באורך בדיני שליח כלל צ"ה סימן ע"ג) ועיין בחו"מ סימן קפ"ב ובסמ"ע אולם מצד שהוא שכיר שנה לכל מה שיצטרך פשיטא דהוי ש"ש אף שלא נהנה כעת עכת"ד. והרב כתב זה מדעת עצמו. ובאמת הדבר מבואר בתשב"ץ ח"ד בטור השני סי' ט"ז דשכיר שנה לכל מיני שירות. הוי לכל מילי ש"ש עמ"ש לקמן סוף דין נ':

ה מי שנתן לחבירו טבעת חותם של זהב להראות לאיש פלוני לסימן שיתן לו מעות ולא אמר לו שיביא לו החותם בחזרה אחר שיראהו והשליח הלך ומסר החותם לפלוני לסימן. ואח"כ נגנב מאותו פלוני. ועתה תובע החותם משליח באמרו שכוונתו היה רק להראות לפלוני ולא למסור. עיין בדיני שליח כלל צ"ה סי' ס"ו:

ו עיין בשער משפט סי' קפ"ה ס"ק א' שהוכיח מש"ס ופוסקים דכל היכא שפשעו הבעלים בציווי השמירה כגון שנתן לו טבעת לשמור ובתוכו קבוע אבן טוב.

והבעלים ידעו שהאבן אינו תקוע יפה במושבו. ולא אמר להשומר ואח"כ נאבד האבן ביד השומר. או כיוצא בזה. השומר פטור דהיה לו להודיע להשומר שישמור יפה. אבל אם גם הבעלים לא ידעו שאינו תקוע יפה אף שהשומר ג"כ לא ידע מ"מ חייב בש"ש כיון שהבעלים לא פשעו חל על הש"ש חיוב השמירה דהו"ל לעיוני היטב עכ"ד וכן פסק בסימן רצ"א ס"ק א' יעו"ש. ועי"ל דין י"ב וס"ה וס"ח:

ז ראובן ושמעון הפקידו ביד לוי זה מנה וזה מאתיים. והנפקד עירבם הכל בכיס אחד עם מעות שלו. ונגנב מהכיס מקצת המעות. כיצד מחשבין ההפסד.

עיין בחו"מ סימן רצ"ב סעיף יו"ד. ועיין בדיני חלוקת מטלטלים כלל מ"ם כמה דינים מענין זה ועיין במחנה אפרים ה' שומרים סימן כ"ו שחילק ג"כ בין דבר הנבלל כמו מעות לאינו נבלל. וגם אם עירבם מדעת המפקיד או שלא מדעת כמו שחילק הרמב"ם בה' בכורות בדין טלה בין הטלאים שמת יעו"ש. ויש לתמוה על הרב מח"א שפלפל שם הרבה בזה ולא הזכיר כלל מדברי הב"י ורמ"א בסי' רצ"ב:

באה"ע סימן כ"ח מ"מ כיון דהזכיר בלשון שאלה מה"ת לא נאמר שהתנאי הוא שבאם יחזור לו יהיה מתנה ובאם לא יהיה בתורת שאלה ואפילו באונסים נתחייב בכה"ג עכ"ל. וזה עת לא כביר נדפס ספר ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' ש"ע סעיף א' שחולק על הנתיבות ועל הגאון מהרש"ק בשנות חיים הנ"ל וכתב וז"ל ולפענ"ד צ"ע כיון דלא שאל לשום תשמיש רק הטבעת לקדש בו אשה או הטלית לצאת מצות ציצית וכו' ולחייבו משום דמתנה ש"ח להיות כשואל ל"ל. כיון שלא פירש שמקבל עליו חיוב אונס וכו' ולעשות אומדנא לומר דהוי כהתנה להיות כשואל מנ"א ל"ן לכן אין להוציא עכ"ל. הנה פסק מדעתו לחלוק על שני גאונים הנ"ל בדחיית מנ"א ל"ן ואנן קיי"ל לא ראינו אינו ראיה כי מכותלי מכתבו נראה שלא ראה הספר שנות חיים ע"כ הנני מוכרח להעתיק מקצת דברי השנות חיים בביאור קצת למען הראות כי לא מלבם בדו הגאונים את דינם הנ"ל אולם עפ"י ראיה מהש"ס וז"ל השנו"ח בתוספת ביאור דבריו קצת משלי שהרי ראיית הרא"ש בפ"ק דקידושין סוף דין כ' בשאל טבעת לקדש בו אשה ובפרק כל הבשר סוף דין כ"ו בשאל טלית של מצוה שהובא באו"ח סי' י"ד סעיף ג' דמברך עליה מטעם דאנן סהדי דנתן לו במתנה ע"מ להחזיר הוא ממ"ש במס' מ"ק דף כ"ו ע"ב האומר לחבירו השאילני חלוקך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורע ומאחו וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו (שהולך לבקר את אביו) הרי זה לא יגע בו (ואפסיק ביו"ד סימן ש"מ סעיף ל"ד וכתב הש"ך דאם לא הודיעו וקרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כמבואר שם סעיף כ"ט) וז"ל הרא"ש אבל השואל טלית מצויצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליו ואם א"א לברך אלא א"כ יהיה שלו הוי כאלו נותנו לו במתנה על מנת להחזיר מידי דהוה אשואל חלוק ומת לו מת דאינו רשאי לקרוע ואם הודיעו שהוא הולך לבקר את אביו שהוא חולה קורע ומשלם לו פחת הקריעה ואעפ"י שלא הרשהו לקרוע כיון דידע שהלך לבקר את החולה הוי כאלו הרשתו לקרוע עכ"ל הרא"ש וכן הביא ראיה זאת בקידושין לדין שאל טבעת לקדש בו את האשה וא"כ הרי התם מפורש דמחויב לשלם לו דמי קרעו וקשה אם הוא אומדנא דנתן לו רשות לקרעו נימא נמי דנתן לו רשות לקרעו בחנם דהא קיי"ל בש"ס ב"ק דף צ"ג ע"א ואפסיק בחו"מ סימן ש"פ סעיף א' דאם אמר לחבירו קרע כסותי אף שלא אמר לו על מנת שאתה פטור אם לא באו לידו מקודם בתורת שומר הרי זה פטור עיי"ש בתוספת בד"ה הא דאתא לידיה שכתבו דדוקא אם נתן מתחלה לידו בתורת שמירה לבד ולא אמר לו לקרוע ושוב אחר זה נמלך המפקיד ונתן לו רשות לקרוע אז צריך לומר לו ע"מ שאתה פטור אבל אם בשעה שנתן לו לשמור אמר לו בשעת הנתינה שיקרע אותו פטור אעפ"י שלא אמר לו ע"מ שאתה פטור וכ"כ הב"י בססי' ש"א וכו' אלא ודאי על מה שהוכרח לו כדי לקיים המצוה אמרינן אומדנא זו אבל לענין פטור תשלומין כיון דבידו לשלם לו לא אמרינן הך אומדנא דכוונתו היה לקרוע בחנם להפסיד את מעותיו כיון דאמר בלשון שאלה כוונתו שלענין תשלומין יהיה לו דין שואל דמתנה ש"ח להיות כשואל וא"כ הה"ד בטלית של מצוה. ועוד האריך שם בשנו"ח לסלק קושיית הטו"ז מעל הרא"ש והוכיח דגם בשאל בגד לבקר את החולה הוא מטעם אומדנא שנתן לו במתנה ע"מ להחזיר ואז דוקא מקיים בו מצות קריעה ר"ל ואכ"מ להאריך להעתיק כל דבריו והעתקתי רק תורף דבריו לענין דינא:

טז ראובן נתן מעות לשליח להוליכו ללוי. ונתן לו רשות להשתמש בהמעות בדרך. ויהי בדרך לקח השליח מקצת מהמעות והוציאם לצרכו. ואח"כ בלכתו בדרך באו שוללים ושללו ממנו מעות הנשאר. ועתה ראובן תובע כל מעותיו מהשליח. עיין בשו"ת עדות ביהוסף סימן למ"ד שכתב דודאי מה שהוציא השליח לצורכו אף אם החזירם אח"כ למקומם ונאנסו חייב כיון שכבר השתמש בהם נתחייב באונסין כמבואר בסי' רצ"ב סעיף ז' לענין חנוני. אולם במעות שלא נשתמש בהם. פטור מאונסין כמבואר שם בחנוני דלא הוי אלא ש"ש. ועיין במהרש"ך ח"א סימן קמ"ד אמנם נ"ל שאם המשלח מוחזק יכול לומר קי"ל כהרי"ף והרמב"ם דס"ל במעות אבידה דאע"פ שלא נשתמש בהם הרי הוא כשואל וחייב באונסין כיון שמותר להשתמש בהם (כמבואר דעתם בסי' רס"ז סעיף כ"ה) ויעוין בסמ"ע סי' רצ"ב ס"ק ט"ז שחילק שם דלכך בשואל חייב באונסים אף קודם שנשתמש בהם כיון דהמשאיל נתן לו בפירוש רשות להשתמש בו ואינו ירא פן יבא המשאיל פתאום לתבוע ממנו החפץ. א"כ גם בנ"ד שנתן המשלח רשות להשתמש בהמעות לא דמי לדין חנוני אלא לדין אבידה שחייב באונסים אף קודם שנשתמש בהם להרי"ף והרמב"ם כמבואר שם בסמ"ע הנז' עכת"ד. ולפע"ד דבריו אינם מובנים כלל דהא מבואר שם בסי' רס"ז בסמ"ע ס"ק ל"ח ובש"ך ס"ק י"ז שלכך חייב באונסין משום דהרי"ף והרמב"ם לשיטתם דס"ל דשומר אבידה הוא ש"ש מטעם פרוטה דר"י ולכך ע"י היתר תשמיש נעשה שואל להתחייב באונסין אבל לדעת החולקים דשומר אבידה הוא רק ש"ח. נעשה בדמי אבידה רק ש"ש ע"י היתר תשמיש וזה הוא כונת הרמ"א שם שהביא דעת החולקים כמבואר שם בסמ"ע ס"ק הנז' ובנתיבות בחידו' ס"ק י"ד ט"ו. א"כ בנ"ד אין כאן שום ספיקא דדינא דממ"נ אם הוא שליח בחנם הכל מודים דע"י היתר תשמיש נעשה רק ש"ש ואם הוא שליח בשכר דהוי ש"ש ע"י היתר תשמיש נעשה שואל להתחייב באונסין ולא שייך הכא דין מוחזק. אולם בהא מודינא לי' דעל המעות שכבר השתמש נתחייב באונסין אפילו לא היה רק ש"ח כמבואר בסי' רצ"ב גבי חנוני דנעשה הלואה גבי' אחר שהשתמש יעו"ש בש"ך ס"ק ט' בשם הרי"ף. ולפמ"ש שם בנתיבות ס"ק יו"ד דאפילו לא השתמש רק בפרוטה אחת הוי כנשתמש בכל המעות. א"כ בנ"ד חייב השליח בכל המעות באונסין דלא כהרב עדות ביהוסף וצ"ע:

יז מי ששלח ע"י אחד כסף למכרו בעיר אחת ונתן המשלח רשות להשליח לקנות לעצמו איזה סחורה בעד המעות שיפדה שם עבור הכסף ואח"כ נלקח ממנו הכסף בבית האוסר. פסק בשו"ת הר המור להגאון ר' מרדכי בנעט סי' מ"א. דהשליח פטור דלא היה שואל על הכסף כיון שלא היה לו עוד שום הנאה ממנו רק ישבע שבועת השומרים המבוארים בסי' רצ"ה ס"ב:

יח מי שהפקידו אצלו בהמה שתהא עושית ואוכלת ונאנסה. פסק בתשב"ץ ח"ג סימן רס"א דהשומר פטור כי הוא רק ש"ח שאינו לא נושא שכר ולא שוכר ולא שואל שיתחייב באונסים יעו"ש. ועי' עוד דיני שומרים בבהמה בכלל ק"ה:

אחד קיבל פרתו של חבירו לרעות עם בהמותיו במרעה שלו בשכר קצוב.

וחלתה הפרה ועסק בעל המרעה ברפואתה ולא עלתה בידו עד שמתה הפרה. ותובע בעל הפרה שישלם לו יען כי אלו היה מודיע לו מחוליה היה משתדל לרפאותה כי הוא בקי ברפואות. ואם לאו היה שוחטה. עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' ל"ח שכ' דודאי בעל המרעה הוי ש"ש משום שנהנה בדמי שכירות המרעה. ואף שבעל הפרה ידע שהוא מסרה לרועה ובכה"ג לא מחייב משום שומר שמסר לשומר. מ"מ כיון שראה שחלתה היה לו להודיע לבעל הפרה. אמנם מ"מ לא נוכל לחייבו משום שלא הודיעו ולא שחטה קודם שמתה והוכיח בראיות שהוא פטור:

יט ראובן ביקש משמעון להשכיר לו סוסו. ולא רצה שמעון. ושוב הפציר בו ראובן. והשיב לו שמעון לך וקח הסוס ותקן לו הברזלים ואיני רוצה בשכירות. וכן עשה ואח"כ מת הסוס עיין בספר זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שכירות שבא עובדא זאת לפניו והשיב בתשובתו באורך דישבע ראובן שמת הסוס ויכלול שלא פשע וכו' ואז פטור ראובן. ואדרבה שמעון צריך לפרוע לו מה שהוציא על הסוס עכ"ד וצ"ע בתשובתו הנ"ל:

כא ראובן שלח חפץ ביד שמעון למסרו ללוי ויהודה ופגע שמעון בלוי ואמר לו הנה החפץ ששלח בידי ראובן למסרו בידך וביד יהודה והשיב לו לוי תנהו ליהודה כי הכל אחד. וכן עשה שמעון. ואח"כ נאבד החפץ מיהודה. ועתה טוען ראובן על שמעון שפשע במה שמסרו ליד יהודה לבדו. עי' זה בדיני שליח כלל צ"ה סי' כ"ז:

כב ועיין עוד בדיני שליח הרבה דינים הנוגעים לדיני שומרים יעו"ש: כג ראובן היה לו חפץ בפקדון ביד שמעון הדר בעיר אחרת. ונסע לוי לשם והבטיח לו ראובן שכר שיביא לו הפקדון מיד הנפקד. ונתן לו אגרת ע"ז. ובבוא לוי לשם שלח את יהודה עם האגרת לשמעון שיתן לו הפקדון. ונתן שמעון ליהודה. ואח"כ נגנב הפקדון מיהודה. עי' בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סי' ט"ז שפסק דלוי פטור. ולא הוי ש"ש שמסר לש"ח. דכיון שעדיין לא בא הפקדון ליד לוי ולוי לא מסר הפקדון מידו ליד יהודה לא הוי אלא גרמא. עכת"ד. ונראה דאף לפמ"ש בדיני גרמא כלל ט"ו סי' ח' ולקמן סימן נ"ד ובדיני שותפים כלל צ"ט סימן י"ח. דבשומר ושליח חייב אף בגרמא היינו על החפץ שנמסר בידו לשמור חייב אף שנפסד רק ע"י גרמתו שהרי התורה חייבה בפשיעה אף שהוא רק גרמא. אבל בנדון הנז' לא נמסר עדיין בידו שום דבר שיחול עליו תורה שומר והוי כמו אינש דעלמא דפטור בגרמא. אולם יש לעיין מדינא דלקמן סימן מ"ד בשם השער משפט בשליח לגבות חוב מן הלוה ואבד השטר דחייב לשלם אף דאין דין שומרים בשטרות מ"מ כיון דנעשה שליח לגבות המעות נתחייב בשמירת המעות אף דעדיין לא בא לידו יעו"ש בגוף דברי השער משפט שהעיר בזה וכ' דחייב ואף דיש לחלק בין שטר לנ"ד שכתב רק אגרת. מ"מ סברא א' הוא. אדרבה כאן בפקדון יותר הדעת נוטה שכיון שמסר לו אגרת ליתן הפקדון לידו תיכף נסתלק משמירת הנפקד דודאי ימסור הפקדון לשליח כיון דהוא בעין. אבל בחוב אף שמסר לשליח השט"ח לא נסתלק המלוה משמירת המעות דפן לא יתן לו הלוה דמלוה להוצאה ניתנה. ועכ"ז חייבו שם מטעם דהמלוה סמך עליו ונסתלק משמירתן. יעו"ש בגוף הדברים באורך:

כד אם הנפקד לא מכר החמץ בע"פ אם הוי פושע ואם לא ביערו אם יכול לומר לו אחר הפסח הרי ש"ל. עי' במג"א סי' תמ"ג ס"ק ה'. ובאבן העוזר ובח"י שם. וע"ש בשערי תשובה וביד אפרים ופמ"ג. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"ג סימן ר"כ שדחה השגת האהעו"ז:

וע"ש במהד"ד ח"ב סי' קנ"ג כל דיני הרי שלך לפניך וע"ש במהד"ב ח"ג סי' ס' ובמהד"ג ח"ג סי' ל"א ושם אם יכול לומר לו בתוך הפסח השל"פ. ועיי"ש במהד"ה סי' כ"ב. ועי' בחת"ס או"ח סי' ק"ה מה שביאר בדין זה וחידש דאם נגנב החמץ מהשומר אחר הפסח דפטור דעפרא בעלמא הוא. ועי' בקצוה"ח סי' שס"ג ובס' יהושע בפסו"כ סימן קמ"א:

כה ראובן היה לו פאטו"ר (בלשונינו שפיליטעך) במדינה אחרת שראובן שולח לו תמיד סחורה למכור שם ואירע מקרה שהפאטור הניח הסחורה במאגיזין במקום שדרך כל הסוחרים והפאטורוס להניח שם סחורתם וסגר במסגרת כדרכו. ובבוקר מצא המאגיזין נעול כשהיה והסחורה נגנבה. עמ"ש בדיני שליח כלל צ"ה סי' ס"ט וסי' ע' בנדון הפאטורוס אם הם ש"ש. ועי' בס' פרח שושן חחו"מ כלל א' סי' א' ב' שפלפל בזה על הרב גינת וורדים בכלל וסי' א'. ודעת כולם שוה דהפאטור הוי ש"ש וחייב בגניבה ואבדה אף שהוא נוטל השכר רק עבור טרחתו במכירת הסחורה וגביית החוב ואינו נוטל בהדיא עבור השמירה מ"מ הוי ש"ש. ושכן מבואר במהריט"ץ סימן י"ב ובמהר"א ששון סי' ק"ח ובמבי"ט ח"א סימן קע"א ובמהרש"ך ח"ב סי' ט"ו ובמהרי"ט חו"מ סי' ק"י. אולם בזה נפל ויכוח גדול כיון דהפאטור שמר כדרך השומרים. ובעלי הסחורות שולחים הסחורה אדעתא דהכי ויודעים שהפאטור יניחה במאגיזין וילך לו לאכסנאי שלו ולא ישב אצל הסחורה לשמרה. א"כ הפאטור עשה את שלו ושמר שמירה מעולה והוי גניבה הקרוב לאונס המבואר בחו"מ סי' ש"ג ודעת הש"ך שם דפטור (עי' לקמן בכלל זה סי' כ"ב בדין גניבה באונס בשם השו"מ. ושם בשו"מ בדין אם השפיליטער חייב בגניבה באונס נגד המשלח או נגד הקונה ממנו) והרב פר"ש שם הרבה להביא הדיעות המחולקים בזה. וסוף דבריו בסימן א' דאם יש מנהג קבוע בזה הולכים אחר המנהג. אמנם אם אין מנהג קבוע יכול המוחזק לומר קי"ל כהש"ך הנז' ובססי' ב' סיים אך בתנאי שישבע הפאטור שבועת השומרים שסגר הדלת כראוי וכמנהג ושכל הסחורות היו שם במאגיזין אותו הלילה ולא נשאר מהם מבחוץ. ועי' בכלל צ"ה בדיני שליח סי' ס"ט מ"ש בשם הרב זרע יעקב לחלק בין נגנב הסחורה לנגנב המעות של הסחורה. ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שומר מה שהביא תשובת האחרונים בענין זה: כו ראובן נתן לשמעון בגד בפקדון והניחו בתיבה שהיה לו בכיפה של אבנים ובכיפה היה לו פשתן ואירע שברחה תרנגולת משכנת לתוך הכיפה הנ"ל. והלכה השכנת עם נר דלוק לתוך הכיפה לחפש התרנגולת והודלק הפשתן ונשרף כל מה שהיה בכיפה וגם הפקדון. עי' בשו"ת שבסוף ספר עטרת צבי על החו"מ סי' א' שפסק דהשומר מחויב לשלם עבור הפקדון דהוי פושע שהיה לו להעלות על דעתו פן תדליק הפשתן בנר. אבל הסכנת פטורה אם לא שמיחה בה שאז חייבת. כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאין דנין נזקי אש בזמה"ז. ומסיב על השבו"י ח"א סי' קל"ו שפסק דדנין נזקי אש עכ"ד.

ועי' לעיל בדיני מזיק כלל כ"א סי' ה' דהעיקר כהשבו"י דדנין נזקי אש. וע"ש בסי' ו' נדון כזה ממש בגזבר הקהל:

כז גזברי הקהל וממונים ופרנסים שיש ת"י מעות וחפצים ומשכנות הקהל אם דינם כש"ש או כש"ח. עי' בחו"מ סי' ע"ב ס"ה. ועמש"ל בדיני מזיק כלל צ"א סי' ו' בגזבר שיש ת"י כל חפצי ההקדש של הקהל ונשרפו עפ"י מעשה שכתבתי בדין שלפ"ז ממש יעו"ש ועמש"ל כלל זה סי' ט'. ועי' בזה בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שומר בנדון הגזברים וממונים אם הם ש"ש: כח ראש הקהל נתן מעות הקהל למשרת של שמש הקהל למסור המעות ליד נאמן הקהל שהתיבה עם מעות הקהל הוא תחת ידו. וברח המשרת עם המעות. עי' בשו"ת מהר"ם שיק חחו"מ סי' י"ב שפסק דהראש הקהל חייב (ועי' בנתיבות סי' ש"א סעיף וא"ו ובפ"ת שם ס"ק ה' וא"ו):

וע"ש בסי' י"ג בשמש הקהלה שהלך וגבה מיחידי הקהל את המס או ערך שהושם על כל יחיד לשלם לצורכי הקהל ונאבד או נאנס המעות מיד השמש ואינו בר תשלומין שדעתו שמחויבים היחידים לשלם עוד הפעם. אולם זה דוקא במעות של מס וערך. אבל מי שנתחייב לקהל ממקום אחר כגון ששכר מהקהל בית או מרחץ וכיוצא אז אם שלח אותו הפרנס או הממונה לגבות ממנו ונתנו ליד השליח הקהלה הוי כאלו בא לידם ונפטר. אולם אם השמש הלך מעצמו לתבוע לא חשיב כשליח הקהל והוא באחריות המשלח עד שיבא המעות ליד המשלח ועי' בנתיבות סי' ש"א סעיף וא"ו ובפ"ת שם ס"ק ה' וא"ו ח':

כט מי שהיו בידו מעות צדקה של ארץ ישראל או שאר גבאי צדקה ונאבדו או נגנבו ממנו עי' בחו"מ סי' ש"א סעיף וא"ו ושם בפ"ת ס"ק ה' וא"ו ובשו"ת מהר"ם שיק חחו"מ סי' י"ד. ובכלל זה סימן ט' ובסי' י"א: ל השמש של ביהכנ"ס פטור מגניבה ואבידה דאין לו דין ש"ש דנהי דנוטל שכר על שמשותו לשמש בקהל אבל שכר שמירה לא קיבל עליו. כ"כ בכנה"ג סי' רצ"א אות ג'. וסימן ש"ג אות זיי"ן והובא בזרור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שומר. ועי' במעשה חייא דף קי"ז ועי' בדין שאח"ז:

לא ראובן הצריך לנסוע לאיזה מקום. ושלחה אשת ראובן בנה הקטן להביא טלית בעלה מהביהכ"נ. והלך הקטן ומצא שם שמש הבהכנ"ס וביקש ממנו טלית של אביו. ולקח השמש טליתו של שמעון שהיה על המקום של ראובן וסבר שהוא של ראובן ונתן להקטן. ואמו לקחה הטלית בחשבה שהוא של בעלה ושמה אותו בקופסא שהכינה לו על הדרך. וראובן לקח הקופסא ונסע לדרכו. ויהי בדרך נאבד ממנו הטלית. וכשבא לביתו ראה טליתו אצל שמעון. ותובע ממנו לחזור לו טליתו. ושמעון משיב החזר לי טליתי שהשמש נתן לך. ראה זה מצאתי ברדב"ז ח"ג סימן ק"מ שפסק דשמעון מחויב להחזיר לראובן טליתו. ושמעון הפסיד טליתו וטעמו דלראובן אין לחייב אפילו אבד הטלית בפשיעה כיון דחשב שהוא שלו. דאם הוי ידע שהוא של שמעון היה נזהר בו לשמרו. ובשלו הוא עושה מה שירצה. וגם אשת ראובן אין לחייב במה ששלחה קטן והוי פשיעה. חדא דאין כאן פשיעה שדרך הטלית להיות מונח כל אחד על מקום בעליו ולא אסיק אדעתה שטלית של שמעון יהא מונח שם. ותו שלא בא האונס של הטלית מחמת הפשיעה שהרי לא נאבד מיד הקטן (עיין בסי' רצ"א סעיף וא"ו וסעיף נ' ובסמ"ע ס"ק יו"ד). ותו כיון דשמירת ביהכנ"ס ומה שבתוכו מסורה לשמש סמכה דעתה שלא יחליף הטליתות ולא פשעה כלום ואין לחייבה אם לא שיטעון שמעון שהכירה הטלית שלא היה של' בעלה ועכ"ז הניחה אותו בקופסא שלו ישביענה או יחרים סתם ע"ז. וגם את השמש אין לחייב שהוא ש"ש. דנהי דמוטל עליו לשמור שלא יגנב שום דבר מביהכנ"ס. מ"מ אינו מוטל עליו לשמור שלא יחליפו טליתותיהן ואין הכרת הטליתות מסורה לו. ועוד דלא פשע כלל דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שיניחו טלית של שמעון במקום ראובן. ועוד אני אומר שאין השמש ש"ש כלל כי שכר שמשותו הוא נוטל לא שכר שמירה אם לא שהתנו עמו הקהל להדי' וגם אין לחייבו משום שמסרו לקטן דהא אבידת הטלית לא בא מחמת זה. ותו דלא פשע לדעתו אלא בטליתו של ראובן לא בטליתו של שמעון ומצי למימר סמכתי שאף אם יאבד הטלית. ראובן לא יזקיקני לפרוע. וגם דטלית אין דרך הקטן לאבדו. ע"כ תבנא לדינא דשמעון מחויב להחזיר הטלית לראובן. והעתקתי כל תורף דבריו למען ללמוד למקום אחר:

לב עיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סס"י כ"א שדעתו דבעל רחיים לא הוי שומר על התבואה שמביאין לרחיים שלו לטחון. כיון שידוע שאין בעל הרחיים יושב בעצמו ברחיים לשמור התבואה רק שמעמיד שם איש אחר והבאתי דבריו בדיני מציל חבירו בממון עצמו כלל ס"ב ססי' י"ב יעו"ש הנדון: לג אשה אחת לקחה תינוק של אחותה על זרועותי' ואחותה נתנה מטבע או חפץ ליד התינוק ואח"כ נאבד מיד התינוק פסק בשו"ת צמח צדק סי' כ"ג שנושאת התינוק פטורה מלשלם. כיון שאחותה לא אמרה לה כלום בעת שנתנה המטבע לתינוק גרע מהנח סתם ולא קיבלה עליה שמירה כלל. ועי' בשער משפט סי' צ"ו ס"ק ה' שחוכך בזה מדברי המחבר בסימן שמ"ט סעיף ב' ושם בסמ"ע ס"ק ד' דגרע בהניח לפניו ולא אמר כלום מאמר הנח לפניך. דבסתם אמרינן מסתמא קיבל עליו השמירה ולכך חייב הבעל בפשיעה על הפקדון שקיבלה אשתו יעו"ש מה שהקשה על הסמ"ע. וכבר קדמו דו"ז בסימן שמ"ט ס"ק ב' ושדי בי' נרגא בדברי הסמ"ע. ולפי"ז עולים דברי הצ"צ יפה לדינא:

ועי' בשו"ת התשב"ץ ח"ד בטור השני סי' כ"ד בראובן שהניח טבעת על הארגז בבית שמעון ואמר לשמעון אני מניח הטבעת אצלך עד שאלך למקום פלוני. ותיכף אחזור ואקחהו. ולא השיב לו שמעון מאומה ואח"כ נגנב הטבעת מן הארגז ושמעון אומר שברור אצלו שהעכו"ם הנכנסים ויוצאים אצלו גנבוהו. וראובן אומר שהוא פושע למה הניחו על הארגז במקום שאנשים באים יעו"ש מה שהעלה:

לד עי' במחנה אפרים ה' שומרים סימן ב' שנסתפק באם הביא כלי לביתו של חבירו ואמר לו שמור לי כלי זו והלה שותק אי נימא דנתחייב משום שתיקה כהודאה וכתב דלא הוי שתיקה כהודאה דלא כבני אהרן ועי' בזה בשו"מ מהד"ב ח"ב סי' כ"ח בד"ה והנ"ה בה"א דאמר"ו שהקשה עליו מש"ס קידושין דף י"ג ועיין לקמן סי' מ"ד:

לה ראובן הכניס כליו לביתו של שמעון שלא מדעתו והלך לו לעיר אחרת. וכאשר בא שמעון לביתו לקח הכלים והשליכם לחוץ ונאנסו עיין בשו"ת שמן רקח ח"ב סי' פ"א שמברר שיטת המחבר ורמ"א בסימן שי"ט. והעלה דלהרא"ש אם אין הבעלים בעיר חייב מדינא להודיע לב"ד קודם שמוציא את הכלים מביתו. ואם הבעלים בעיר מחויב להודיע לבעלים ואחר שהודיע פטור אף מגניבה ואבידה. ואם הוציא לחוץ קודם שהודיעו חייב אף באונסין ועמ"ש בדיני מזיק כלל נ"א סימן י' בנדון זה בשם החו"י שו"ר שהפ"ת הביא בסימן שי"ט סק"א את דברי החוו"י ולא ראה תשו' שמן רוקח ולדינא שניהם לדבר אחד נתכוונו:

לו אחד שכח מלבוש אצל שמעון ושמעון לבש את המלבוש ונסע לדרך עד שנתקלקל המלבוש מחמת הגשמים ועתה תובע משמעון לשלם לו כל שיווי המלבוש ושמעון טוען שיקח המלבוש וישלם לו הפחת שנפחת. עי בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב ססי' קע"ה ששמעון יש לו דין גזלן כמבואר בסי' שנ"ט סעיף ה' וגנב וגזלן מחויב לשלם כל החפץ ואין שמין לו השברים כמבואר בסימן שנ"ד סעיף ה' ומה שטען שאינו יודע אם היה שוה כ"כ שתובע ממנו הוי א"י אם החזרתי כיון דגזלן נתחייב משעת הגזילה וגם כיון שמודה שנפחת מעט הוי מחשויל"מ כמבואר בסי' רצ"ח:

לז ראובן שכר משמעון זוית אחת בביתו להניח שם סחורה. ואח"כ נגנבה הסחורה וטוען ראובן ששמעון הוא ש"ש. ושמעון טוען כי לא קיבל ממנו שכר על השמירה רק שכירות המקום ועוד טוען שאמר לו הנה הבית לפניך עיין בשו"ת זרע יעקב סי' מ"א שהאריך בראיות ופסק דמצד טענה הראשונה לא נפטר מלהיות ש"ש דלא גרע מאומן דג"כ אינו נוטל שכר בעד השמירה. ואפילו אם אמר לו הנח סתם דפסקו הרמב"ם והרא"ש דהוי כהנח לפניך דלא הוי אף ש"ח. היינו דוקא באמצעה של חצר או בשוק הוא דאמרינן הנח סתמא עול ונטור לעצמך קאמר אבל בבית שהוא דר בה עול ואנא אנטור לך קאמר. וכ"כ בהגהות איז בפ' שור שנגח:

וגם הרב כנה"ג הביא חילוק זה בסימן רצ"א בהגה"ט בשם הרב מעשה חייא.

ונראה דמסכים לחילוק זה אמנם מצד טענה שניה דא"ל הא ביתא קמח או הנח לפניך ודאי דפטור דכל הא ביתא קמך בין בחנם בין בשכר בית אינו לא ש"ש ולא ש"ח ופטור אפילו פשע. ונשבע היסת שכך אמר לו עכת"ד. ועיין בחו"מ סימן רצ"א סעיף ב' וסעיף ג' ובסמ"ע ס"ק ד' וס"ק וא"ו. ובש"ך ס"ק וא"ו וס"ק ח' ט'. ובנתיבות בביאורים ס"ק ב' ה' וא"ו. ועיין לעיל דין למ"ד ל"א ודו"ק:

לח הפקיד חטים ביד חבירו ועתה טוען הנפקד שמכר החטים בשעת הזול ורוצה לשלם למפקיד דמי המכירה עיין בריב"ש סימן שצ"ו שאם יש לו עדים שמכרם בעת הזול א"צ לשלם רק כפי שמכרם דהו"ל גזלן ומשלם כשעת הגזילה. אבל אם אין לו עדים אף שיש לו מגו דלא הפקדת אצלי אינו נאמן לעשות עצמו רשע ובשער משפט סימן ע"ג ס"ק י"ג הניח בקושיא למה אינו נאמן במגו ובשו"מ מהד"ד ח"א סימן ל"ו דף ל"ב ע"ד פסק כריב"ש: לט ראובן נתן זהב לאומן לעשות לו ממנו טבעות ועבר זמן הרבה ולא עשה הטבעות וראובן תבע אותו הרבה פעמים והאומן מדחה אותו ואח"כ נאנס הזהב מהאומן ע"י גזלנים. עי' בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן רס"ו שיצא לחלק דאם ראובן היה דוחקו לעשות טבעות. והאומן היה מדחה אותו לפי שהיה טרוד בשאר מלאכות הרי דין האומן כש"ש ופטור מאונסין אבל אם ראובן אמר לו כיון שעכבת מלאכתי עד עתה החזיר לי הזהב. א"כ אין דינו כדין אומן אלא כדין נפקד המעכב הפקדון בידו שלא ברצון המפקיד ואינו שומר עליו ונתחייב אף באונסין. שהרי בפשיעת עיכובו נאנס ועוד שאפילו היה לו דין אומן אם שלח יד בזהב הזה ועשה ממנו מלאכה אחרת הרי הוא באחריותו אף לאונסין וחייב לשלם עי' בסי' רצ"ב:

מ שומר חנם וש"ש ושואל אם יכולין לחזור בתוך ימי שמירתם כמו פועל דיכול לחזור בחצי היום. עיין במחנה אפרים הל' שומרים סימן י"ח ובתומים סי' ע"ד ס"ק וא"ו ובשו"מ מהד"ב ח"א סי' ע"ד ע"ט. ושם ביאר הדינים אם צריך להודיעו שחוזר משמירתו ואם לא הודיעו ונתן לאחר לשמור מי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו:

מא שומרים שקיבלו עליהם השמירה לזמן קצוב מה דינם אחר שכלתה זמן שמירתן הנה בשואל וש"ש מבואר דינם בחו"מ סי' שמ"ג ס"א דשואל אחר שכלתה זמנו נעשה ש"ש. ושם בסעיף ב' דש"ש אחר הזמן נעשה עליו ש"ח. ואם אמר לו הש"ש אחר הזמן טול את שלך אם הוי עדיין ש"ח הנה המחנה אפרים בהלכות שומרים סימן כ' נסתפק בזה ופלפל בדברי התוס' פ' הזהב דף מ"ט בעובדא דשומשמי. וסוף דבריו נראה דעתו דאף בכה"ג הוי ש"ח ויעו"ש בהג"ה מהש"פ שכתב לחלק דאם כבר הקדים לו לו שכרו ואינו מגיע לו כלום וא"ל טול את שלך הוכיח שם מדברי הראשונים דבכה"ג אפילו ש"ח לא הוי. וכבר קדמו בזה הש"ך בסי' ש"ו ס"ק ב' יעו"ש. וכ"כ בסימן ע"ד ס"ק ט"ו. ואם הוא ש"ח לזמן ואחר שכלה הזמן נאבד ממנו בפשיעה אם עדיין דין ש"ח עליו. הרב מחנה אפרים שם סימן י"ט האריך לברר דין זה וסוף דבריו הוכיח לדינא דש"ח אחר שכלתה זמנו לא הוי שומר כלל ופטור אף מפשיעה. וצ"ע שלא הזכיר כלל מדברי הרמ"א בחו"מ סי' ע"ד סעיף ג' דאף אחר הזמן צריך עכ"פ לומר טול את שלך. ובלא זה לא פקע ממנו חובת השמירה והוא דברי הב"י בשם מ"כ יעו"ש בסמ"ע ס"ק ח' ובש"ך ס"ק ט"ו וט"ז דמיירי בש"ח ודו"ק וכן משמע בסימן רצ"ג סעיף א'. ושוב מצאתי בשו"ת זכרון יוסף חחו"מ סי' א' אות ט"ז שפסק ג"כ בפשיטות דצ"ל טול את שלך וציין לסמ"ע וש"ך הנ"ל אולם יש לדחות דשם מיירי דוקא בפקדון מעות ולכך תפסו בלשונם בכה"ג שאמר לו טול את שלך כי היכא דלפטור אף היכא שאין המעות צרורים וחתומים דמותר להשתמש בהן והוי ש"ש. כמבואר שם בש"ך ס"ק ט"ו שתירץ בזה קושית הסמ"ע. ועדיין צ"ע בהפוסקים שציין הש"ך בס"ק הנ"ל:

מב ראובן נתן לאומן טבעת של זהב ואמר לו עשה לי טבעת כזה. ונשאר הטבעת ביד האומן לראות בו ולעשות כמתכונתו ונאבד עיין ברדב"ז ח"ג סימן שפסק דהאומן חייב לשלם דבהאי הנאה שרואה בו ועושה כמוהו כדי ליטול שכרו הוי ש"ש ופשוט הוא. ומ"מ אם אמר לו האומן טול הטבעת שלך שכבר ציירתי בדעתי דמותו איך לעשות והשיב לו ראובן מ"מ תניחהו אצלך כדי שתביטו בו ולא תטעה במלאכתך בזה אני אומר שפקע מיני' דין ש"ש ולא הוי אלא ש"ח ועיין בתשב"ץ ח"ד בטור השני סי' למ"ד שנשאל ג"כ בנדון זה ממש וכוון להלכה בשני האופנים כדברי הרדב"ז:

מג אומן שאמר לבעלים גמרתיו ולא באו הבעלים ליטול הכלי שמבואר בסימן ש"ו ס"א דהוה רק ש"ח. עיין בשער משפט סי' קפ"ו ס"ק א' שהעלה דאם לא היה לו שהות להודיע לבעלים שגמר מלאכתו ובתוך כך נגנב ג"כ פטור יעו"ש הטעם:

מד ראובן מסר לשמעון שבעיר אחרת סחורה לחנות שלו למכור בדמים קצובים והמותר יהיה לשמעון והיה מונח הסחורה אצלו זמן רב ולא יכול למוכרה ויהי כאשר בא ראובן לעיר שמעון א"ל טול סחורה שלך כי לא יכולתי למוכרה קחה לביתך. א"ל ראובן מה בכך יהיה עוד אצלך ונשארה שם הסחורה ונגנבה. ותובע ראובן משמעון באמרו כי סרסור הוא ש"ש. עיין בשו"ת הר הכרמל חח"מ סימן י"ז שפסק דכיון שא"ל שמעון טול את שלך לא הוי אפילו ש"ח וכלתה שמירתו ואע"ג דפייסי' ראובן להניחה עוד בחנותו ושתק הוי רק כמו הא ביתא קמך דלא הוי שומר כי חישב בעצמו מה איכפת לי' אם הניחה כיון שפטרתי עצמי מכל שמירה במה שאמרתי לו טול את שלך ועי' בסימן ק"כ דעת פוסקים דגם בלוה שאמר למלוה טול מעותיך פטור מגניבה עכת"ד. ועיין בנתיבות סי' רצ"א בביאורים ס"ק ה' לענין אם שתק ועי' לעיל סי' ל"ג ל"ד. ועי"ל מ"ש בדין מ"א בש"ש שאמר טול את שלך: מה ראובן תובע משמעון מנה באמרו שחילה פניו שישלח לו אוקיא משי ושאר מיני סחורות. ושלח לו. ושמעון משיב שלא צוה עליו לשלוח רק המשי ולא יותר ושאר הסחורות שלח לו שלא בציוויו. ואח"כ כשראה את ראובן בירי"ד עיר פלוני אמר לו למה שלחת לי הסחורה אשר לא צויתיך בא וקח אותה לביתך. ולא בא ראובן ליקח הסחורה. ואח"כ שללו החיל כל הסחורה זאת היא טענת שמעון. וראובן מכחישו שלא דיבר לו מאומה בירי"ד הנ"ל ליקח הסחורה בחזרה. וא"כ למה היה לו לשמעון לעכב הסחורה כ"כ זמן ברשותו ולא כתב לו שיבוא אחר הסחורה עיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שומר מה שהעלה בזה:

מו מי שהוא חייב לחבירו מנה. ונתן הלוה למלוה חפץ למכרו ולהשתלם מחובו. ונאבד החפץ מיד המלוה.

עי' בדיני משכון כלל נ"ד סימן ח':

מז ראובן שלח לשמעון הדר בעיר אחרת שק מלא כסף למכרו שם. וכתב ראובן לשמעון כל סכום הכלים של כסף שיש בהשק. ושמעון השיב לראובן שקבל השק שלם בלי חסרון ואחר ימים פתח שמעון השק למכור הכסף וחסר קצת כסף מן השק עי' במהרי"ט חח"מ סי' פ"ו שפסק דשמעון חייב מטעם ש"ש ואם ישנו לאותו כתב ששלח שמעון לראובן מקבלת השק של כסף שהגיע לידו שלם אינו נאמן לומר שמתחילה כשקיבל השק היה חסר הכסף הנז'. כיון שסותר דבריו הראשונים ואינו יכול לומר טעיתי שאין אדם עשוי לכתוב שבאו כל החפצים בשלימות אם לא שמנאם א' לא' ואפילו בדבר שעשוי לטעות כגון בחשבון אמרו בסוף פ"ק דגיטין (בעובדא דהנהו גינאי) דלא מהימן לומר טעיתי בחשבוני ואעפ"י שכתב הרא"ש שכשהיה החשבון שלא בפני עדים מצי למימר טעיתי היכא דאית ליה מגו דכל שלא בפני עדים סמכא דעתיה לומר אי טעינא קמהדרנא בי. אמנם בכתב שיצאה מתחת ידו אין אומרים כן דמה זו סמיכה הרי כתבו גלוי לכל העמים. כש"כ שאין כאן מקום לטעות במנין החפצים הנקובים בשמות. ואם יאמר שלא פתח השק רק שקבלו שלם. מה שלימות יש בשק. אם לא ידע, מה שבתוכו ואין לך פשיעה גדולה מזה דהיה לו לפתחו ולכתוב לבעליו שחסר אולי יציל את שלו מהשליח דקיי"ל רועה שהיה יכול להציל ע"י רועים ומקלות ולא הציל חייב. כ"ש זה שלא השגיח בתוך השק אם הם שלמים. ואם ליתא לאותו כתב בעולם (ר"ל ושמעון מכחישו שלא כתב לראובן האגרת הנ"ל) מאחר שראובן תפוס תפיסה מעולה כמו שאמר. נשבע שכן כתב לו שמעון שהגיעו החפצים לידו בשלימות ושוב יתפרע ראובן ממה שתחת ידו כל מה ששוים אותם החפצים עכ"ל המהרי"ט:

וזה עת לא כביר נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי בסי' קפ"ה סעיף ז' שהעתיק דברי מהרי"ט הללו ופירש כוונתו בדרך אשר מעולם לא עלה זאת ע"ד המהרי"ט ואבוא על סדר דבריו. וראשית כתב וז"ל הדברים ככתבם אינם נכונים לדינא דמ"ש דאינו נאמן לומר טעיתי על כתב ידו הא הש"ך בחו"מ סי' קכ"ו ס"ק ס"א העלה להלכה דנאמן לומר על כת"י טעיתי במגו דפרעתי עכ"ל הערך שי. ומכח קושיא זאת סיים שם וז"ל אולם במהרי"ט שם מבואר דראובן (המשלח) היה בידו מעות של שמעון (הסרסור) ובזה שפיר פסק כיון דלית לי' לשמעון מגו דפרעתי משום דראובן מוחזק עכ"ל ותמה אקרא איך העלים עיניו ממ"ש המהרי"ט תוך כ"ד וז"ל ואעפ"י שכתב הרא"ש שם (בעובדא דהני גינאי) שכשהיה החשבון שלא בפני עדים יכול לומר טעיתי היכא דאית ליה מגו וכו' בכתב שיצאה מתחת ידו אין אומרים כן וכו' דהרי כתבו גלוי לכל העמים עכ"ל ולדברי הע"ש מאי מקשה המהרי"ט על עצמו מהרא"ש הלא התירוץ מבואר בהקושיא דהרא"ש כתב דנאמן לומר טעיתי היכא דיש לו מגו וכאן ראובן מוחזק ושמעון תובע ואין לו מגו לכך אינו נאמן לומר טעיתי ומה לו להמהרי"ט לתרץ ולחלק דהכא על כתב ידו אינו נאמן לומר טעיתי וגם איך העלים בעל הע"ש עיניו שהמהרי"ט כתב מפורש דאף שכתב הרא"ש שנאמן במגו לומר טעיתי אבל בכת"י אינו נאמן הרי דלא ס"ל כהש"ך ובעל הע"ש מקשה עליו מהש"ך ורוצה להשוות מדותם במה שמפורש להיפוך אתמהה. אמנם האמת יורה דרכו שהמהרי"ט לא נחית לחלק בדין טעיתי אם יש לו מגו אם לאו. ולא הזכיר בכל השאלה והתשובה שראובן היה מוחזק במעות של שמעון עד סיים תשובתו שאם אין ביד ראובן הכתב הנ"ל ששלח לו שמעון ושמעון מכחיש שלא כתב בזה כתב המהרי"ט שכיון שראובן מוחזק ושמעון תובע ע"כ ישבע ראובן שכתב לו ונפטר מהממון כמו דקיי"ל בכ"מ דנשבע ונפטר. אמנם לעיל לענין טעיתי לא רצה לתרץ לחלק מדברי הרא"ש כיון דכאן אין לו מגו דא"כ היה מבואר מדבריו דאם יש לו מגו נאמן לומר טעיתי אף על כת"י ובאמת סובר המהרי"ט דאף ביש לו מגו אינו נאמן בכת"י כמו שכתב בפירוש לכן חילק לדעתו הלכה לאמתו דהרא"ש כתב רק לענין חשבון בע"פ נאמן במגו אבל על כתב יד אינו נאמן אף במגו דלא כהש"ך והוא כמבואר בדבריו בהדיא לכל הרואה והוא פשוט.

ומלבד זה נאמן עלינו תלמיד המהרי"ט הוא הכנסה"ג שהביא בסי' ע"ט בהגהות ב"י אות יו"ד תשובת מורו המהרי"ט הנ"ל וז"ל פאטו"ר (הוא סרסור) ששלח אגרת להמשלח (שקיבל השק עם הסחורה) בלי נזק ובלי חסרון כלל. ואח"כ כתב לו שחסר מן השק אינו נאמן לומר טעיתי מורי הרב בתשו' חלק חו"מ סי' פ"ו עכ"ל הכנסה"ג ולפי דעת הע"ש בכוונת המהרי"ט שלכן אינו נאמן הסרסור לומר טעיתי משום שהיה המשלח מוחזק במעות הסרסור נגד הסחורה שחסר לו ואין להסרסור מגו לא היה לו להכנסה"ג לסתום דינו אלא לפרש שפסק כן המהרי"ט דוקא בנדון זה שכל דין המהרי"ט תלוי בזה אם היה המשלח מוחזק. אמנם התלמיד עמד על דעת רבו שטממו משום שעל כת"י אינו נאמן לומר טעיתי במגו כפשטות לשון המהרי"ט. וגם היטב לראות מה שהקשה מהרא"ש דנאמן לומר טעיתי במגו וחילק בין חשבון בע"פ לכת"י דעל כת"י אינו נאמן לטעון טעיתי אף במגו כמ"ש לעיל. ולכן לא הזכיר המהרי"ט כלל מזה שהמשלח היה מוחזק. רק בסיום התשובה שכתב שאם אין תח"י. המשלח הכת"י ששלח לו הסרסור והסרסור מכחיש שלא שלח הכת"י שמן הדין היה צריך הסרסור לישבע ולפטור מן החפצים שחסרו ע"כ סיים מאחר שהמשלח תפוס תפיסה נשבע המשלח שכן כתב לו הסרסור ויתפרע מהממון שתחת ידו כל מה ששוים אותם החפצים שחסרו לו. ולא כמו שעלה ע"ד הע"ש שכוונת המהרי"ט משום ספיקא דדינא שמבואר הפלוגתא בחו"מ סי' רצ"א סעיף ה' אם שומר בעי משיכה וכיון שהמשלח תפוס יכול לומר קים לי כהסוברים דשומר לא בעי משיכה דאם לזה כוון המהרי"ט עכ"פ היה לו להזכיר מזה ולסיים דזוכה המשלח מכח דיכול לומר קי"ל ובכל התשובה לא הזכיר כלל אם שומר צריך משיכה ועיקר חסר מן הספר.

אמנם כוונתו פשוטה כמ"ש כיון דהמשלח תפוס ומוחזק א"כ הוא הנתבע והסרסור התובע הדין שישבע המשלח ופטור מתביעת הסרסור כנגד שיווי החפצים. ועל גוף הקושיא שהקשה בע"ש על המהרי"ט מהש"ך שפסק דנאמן על כת"י לומר טעיתי נפלאתי דגברא אגברא קא רמי וגם הכי דעת מהרי"ט יחידאי הוא הלא כן הוא דעת המהרי"ק שהביא הרמ"א בד"מ סימן קכ"ו אות ה"א ובחו"מ סימן הנ"ל סעיף י"ג ובסמ"ע שם וכן הוא דעת המהר"י בן לב שהביא הש"ך בסימן פ"א ס"ק ע"ט ובסמ"ע סי' קכ"ו ס"ק מ"א ובכנסה"ג סימן ע"ט בהגהב"י הביא דעתם והוסיף שכן הוא גם דעת משפטי שמואל בסי' ע"א ומהר"י אדרבי ס' ת"ה ומהרש"ח הלוי שעל כת"י אינו נאמן לומר טעיתי במגו. עוד כתב שם בס' ע"ש להקשות וז"ל ומ"ש דפשע מה בכך הא מעולם לא בא לידו כסף זה שנחסר וקיי"ל בחו"מ סי' רצ"א סעיף ה' דאין השומר חייב עד שימשוך ע"ש בש"ך ס"ק י"ג ואפילו לדעת המחייבים שם (במחבר הובא ב' הדעות) בלא משיכה היינו דעכ"פ היה החפץ בעין בשקיבל עליו השמירה אבל כאן כשבא השק לידו כבר נחסר הכסף ומנא ידעינן אם היה עוד באפשרי להציל מיד השליח ואף דשומר חייב כשא"י לישבע היינו אם ודאי נעשה שומר עליו אבל הכא אולי לא היה יכול להציל מיד השליח ואם כן לא היה לו על מה להיות שומר. אולם במהרי"ט שם מבואר דראובן המשלח היה מוחזק א"כ יכול לומר קי"ל כהפוסקים דשומר מתחייב גם בלא משיכה ושמא אם היה שמעון כותב לו שנחסר היה המשלח מציל מיד השליח עכ"ל הס' ע"ש וכבר כתבתי לעיל שא"א להעמיס בכוונת מהרי"ט שהמשלח זוכה בטענת קי"ל כהפוסקים דשומר לא בעי משיכה כיון שלא הזכיר כלל מפלוגתת הפוסקים הנ"ל ולא דיבר מענין משיכה כלום וע"ד קושייתו שהקשה דלמה יתחייב הסרסור הרי אף שפשע אין השומר חייב עד שימשוך וכאן אולי לא יכול להציל מיד השליח וא"כ לא היה לו על מה להיות שומר. אחר העיון אין כאן קושיא איברא דמצינו בשומר אף באומר איני יודע אם חסר מהפקדון פן לא הפקדת אצלי יותר ממה שיש בעין נשבע שאינו יודע ופטור דהוי כא"י אם נתחייבתי כמבואר בסימן רצ"ב סעיף י"ד בהפקיד פירות שאינם מדודים ע"ש בסמ"ע וש"ך הטעם דהוי מחשואיל"מ וכתב שם בנתיבות דמיירי בגווני דליכא הילך בפירות הנותרים דאם הם בעין אין כאן שבועת מב"מ והוי א"י אם נתחייבתי. וכן בסימן רצ"ו סעיף ד' בטוען מאה הפקדתי אצלך ואין אלו אלא נ' והנפקד אומר זה שנתת אתה נוטל כיון שהם בעין נשבע השומר ונפטר ומבואר בסמ"ע סימן רצ"ח ס"ק ה' שאפילו אם הנפקד משיב איני יודע אם היו מאה או רק נ' ג"כ נפטר בשבועה ר"ל גם כן מטעם הנ"ל דהוי א"י אם נתחייבתי ונשבע היסת שאינו יודע ונפטר. וכן בדין תשו' הרשב"א שהובא בד"מ וברמ"א ססי' רצ"ח במפקיד שאמר נגנב לי מן הפקדון והשומר אומר איני יודע כשבע שאינו יודע ופטור ג"כ הטעם משום דהוי א"י אם נתחייבתי לך. וכל זה הוא באם השומר טוען שמא לא נעשה כלל היזק על ידו כמו בגווני הנ"ל שטוען שאינו יודע אם חסר או נגנב מהפקדון כלום. אבל כשאנו יודעים שחסר מהפקדון והספק הוא אם חסר ע"י פשיעת השומר או אם היה יכול להציל ולא הציל או שלא היה יכול להציל מבואר במסכת ב"מ ריש דף צ"ד ובחו"מ סי' ש"ז סעיף ז' ברועה שראה לסטים והתחיל להתגרות בו באמרו שאינו ירא ממנו ואמר לו הרי אנו במקום פלוני וכך וכך רועים אנחנו וכו"כ כלי מלחמה יש לנו ואח"כ באו הלסטים ולקחו מהם. הרועה חייב וכ' הסמ"ע בשם המהרי"ק אף שהיה כוונתו לטובה כדי שיראו ממנו. ושם בנתיבות ס"ק ז' דאף שהוא ספק וא"א כלל לידע אולי בלא אמירת הרועה ג"כ היו באים הלסטים מ"מ חייב מספק וכן שם בסעיף יו"ד ברועה שהניח עדרו ובא לעיר אפילו בשעה שדרך הרועים ליכנס לעיר ובאו זאבים וטרפו וכו' אם אין הדבר ידוע אם היה יכול להציל ע"י רועים ומקלות אם לאו חייב מספק ע"ש בש"ך דכל שומר מחויב לישבע שיודע בבירור שנאנסה וכיון שאינו יודע אולי היה יכול להציל הו"ל מחשוי"ל ומשלם. ומעתה נחזי בנדון המהרי"ט הנ"ל שמבואר בהשאלה בטענת ראובן המשלח שלותן שכרו לשמעון הסרסור בשביל שישמור שלא יפסיד מנכסיו שום דבר ולמכרה וכתב לו סכום הכלי כסף שיש בהשק למען שישגיח הסרסור אם הביא השליח הכלים בשלימות בלי חסרון. ועפי"ז מהראוי לדון שאם היינו יודעים בבירור שאם היה הסרסור פותח השק ורואה שחסר מסכום הכלים והיה יכול להציל מההפסד אז היה חייב הסרסור לשלם ההפסד להמשלח. והוא כש"כ ממה שפסק הנתיבות בסי' קפ"ג סק"א ובסי' ש"ו סק"ו בשם השמ"ק והרשב"א והראב"ד מהא דאיתא בב"מ דף ע"ג ע"ב בהאי דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא וכו' דאם אחד נותן לשלוחו מעות לקנות לו סחורה פלונית בעיר פלוני ולא קנה ונראה משאר הסוחרים שקנו שם הסחורה שהרויחו חייב לשלם למשלחו הריוח שהיה יכול להרויח וכתבו הטעם משום דסמך על השליח שיקנה והוי כמקבל שדה לעבדה והובירה דחייב לשלם במיטבא כפי שהיתה ראוי לעשות תבואה ע"י זריעה של שנה זו ועי' בחת"ס חו"מ סי' קע"ח שהביא דברי הש"ס הנ"ל והירושלמי שהובא שם בטור ומחלוקת הראשונים בפירוש הש"ס והירושלמי הנ"ל ומסיק לדינא בסוף התשובה באות ה"א וז"ל הנותן מעות לשליחו ליקח לו סחורה וישב והלך לו ולא קנה כלום וביטל כיסו וכו' מבואר מהריטב"א הנ"ל שחייב לשלם הריוח ברור שהיה יכול להרויח ולפענ"ד כל הפוסקים מודים לו. מ"מ הואיל ולא מצאתי כן להדיא וכו' ע"כ כשיבא לידי אראה לפשר עכ"ל החת"ס הרי דאף מניעת הריוח שגרם השליח ע"י פשיעתו שלא קנה הסחורה דע"ז לא היה שום קנין ומשיכה והמעות הרי הם בעין והחזירם להמשלח מ"מ חייב השליח לשלם הריוח שהיה יכול המשלח להרויח שהוא דבשלב"ל יען שסמך עליו המשלח. א"כ ק"ו בנדון המהרי"ט שהוא שליח בשכר לקבל הסחורה מן המביא במנין שכתב לו. ולהשגיח שלא יחסר ולמכרה אח"כ דמבואר בסי' קפ"ה ס"א דהסרסור יש לו דין שליח. ודאי אם היה ברור לנו שאם היה פותח השק והיה רואה שחסר. היה יכול להציל את המשלח מן ההפסד קרן עכ"פ. ודאי חייב הסרסור לשלם להמשלח עכ"פ הקרן של הכלים שחסרו. וכל הפוסקים הנ"ל חדשו רבותא דאף במניעת הריוח חייב השליח אבל בהפסד הקרן ודאי חייב. ועפי"ז נכונים דברי תשו' באמ"ח שהובא בספרי בכלל צ"ה סימן עי"ן בסרסור ששלחו לו סחורה למכרה ומיד שבא הסחורה על העגלות עד שלא משך אותה הסרסור לרשותו פשע הסרסור בשמירתה והיה הפסד. ופסק עפ"י הראיות שהביא שם בספרו שהסרסור יש לו דין שליח ושליח אין צריך משיכה לכן חייב הסרסור בכל שינוי שישנה יעו"ש בגוף התשובה ונכון מאוד בק"ו מדין הנ"ל שהשליח חייב במניעת הריוח מכש"כ בהפסד הקרן. ועפי"ז מובן פסק הרי"ף בתשובה והובא בסעמ"ש סי' ס"ו ס"ק ל"ב בראובן שמסר ללוי שטר חוב שיש לו על שמעון לגבות ממנו ואבד לוי את השטר ופסק הרי"ף דאם בפשיעה אבד ושמעון כופר את החוב חייב לוי לשלם לראובן כיון דהוי גורם לאבד ממון של ראובן וכתב השעמ"ש דאכתי יש לדון בדין זה לפי דעת הפוסקים בסי' רצ"א וסימן ש"ז דשומר אינו חייב באחריות עד שיעשוך החפץ א"כ בנדון הרי"ף למה יתחייב הרי לא משך השליח גוף הממון רק השטר ובמה נתחייב בשמירת הממון יעו"ש. ולפי הנ"ל י"ל דגם להפוסקים הנ"ל דבעי משיכה ס"ל להרי"ף דדוקא בשומר שמוסרים לו החפץ לשמור אותו שיהיה בעין ת"י אבל בשליח למכור החפץ או לקנות כיון שנסתלקו הבעלים וסמכו עליו חייב אף בלא משיכה כמו בדין הנ"ל ששלח שליח לקנות ולא קנה שהפוסקים הנ"ל מחייבים אותו אף על מניעת הריוח עכ"פ ס"ל להרי"ף דחייב בגרמתו שאבד השטר לשלם את הקרן. עוד נ"ל לחייב את הסרסור בנדון המהרי"ט באם היה ברור לנו שהיה יכול המשלח להציל מטעם אחר עפ"י מה שפסק המרדכי והובא בחו"מ סימן קע"ו סעיף מ"ב ובסימן שפ"ח סעיף ד' בשותפים שהיה להם חוב אצל השר ופטרו אחד מהם באונס פטור ובלא אונס חייב עיי"ש בש"ך ובקצוה"ח ובנדון המהרי"ט גרע משותף דהרי כל הפטור של המוליך הכלים תלוי רק בהסרסור ולא בהמשלח כלל וכיון שנתן לו הסרסור כתב פטור שמסר לו כל השק בשלימות בלי חסרון כלל פטרו מן המשלח שאינו יכול שוב לתבוע ממנו כלום כי עשה את שליחותו בשלימות ע"כ אם היה ברור לנו שהיה יכול המשלח להציל ממנו ודאי חייב הסרסור לשלם כמ"ש המהרי"ט. ומעתה דעת לנבון נקל שכיון שאם היה ברור שהיה יכול להציל חייב הסרסור ממילא אף אם הוא ספק אם היה יכול להציל ג"כ חייב כמו ברועה בסימן ש"ז סעיף יו"ד שהבאתי לעיל דאם אינו ידוע אם הרועה היה יכול להציל חייב מספק. ועי' בשעמ"ש סי' קפ"ה ס"ק א' מ"ש בשם הגאונים וכאן לא פשעו הבעלים כלום שהרי הודיע להסרסור כל סכום הכלים שיש בהשק ועבור זה משלם לו שכרו שישגיח שיהיה הכל בשלימות והוא אדרבה נתן להשליח כתב פטור שמסר הכל בשלימות. אמנם אף אם נניח דמחמת ספק אם היה יכול להציל הוי הסרסור כמו איני יודע אם נתחייבתי גם כן יפה פסק המהרי"ט בעובדא דידי' שמבואר שם בסוף התשו' שהמשלח מוחזק כנגד הכלים שחסרו במעות הסרסור והוי הסרסור התובע מהמשלח א"כ אף אם הסרסור טוען איני יודע אם נתחייבתי לך עבור הכלים הרי עי"ז הוי תביעתו מהמשלח תביעת ספק ופטור המשלח אף שגם הוא אינו יודע כמבואר בסימן ע"ה סעיף י"ח ע"ש בש"ך ס"ק ס"ה דאם תובע לחבירו הלויתך מנה ואיני יודע אם פרעתני והנתבע משיב ג"כ הלויתני מנה ואיני יודע אם פרעתי לך פטור. אך כ"ז נכון אם יש תח"י המשלח הכתב ששלח הסרסור שקיבל את כל הכלים בשלימות אז הדין עם המשלח שפטור מתביעת הממון שתובע הסרסור מחמת הטעמים הנ"ל אבל אם אין הכתב הנ"ל תח"י המשלח והסרסור מכחישו שלא כתב. ע"ז סיים המהרי"ט מאחר שראובן המשלח תפוס (שהוא מוחזק בממון של הסרסור) הדין שראובן נשבע שכן כתב לו הסרסור ונפטר ככל דין כ"ה שנשבע ונפטר דלא כספר ערך שי שפירש כוונתו מכח ספיקא דדינא שיכול לומר קי"ל כי אין שום רמז במהרי"ט מכל הפלוגתא ומטענת קי"ל. וכן מבואר בס' משפ"ש להגאון מהרש"מ בסימן קע"ו סעיף י"ב בד"ה והנ"ה במח"א אחר שהביא דברי הש"ך שחולק על המהריב"ל ופסק דנאמן לטעון על כת"י טעיתי בחשבוני. הביא מתשו' תורת חיים שפסק דאינו נאמן כדעת מהריב"ל ואח"ז כתב וכן מצאתי כיוצא בזה בתשו' מהרי"ט חחו"מ סי' פ"ו בדין ראובן ששלח לשמעון שק עם כלי כסף וכתב שמעון לראובן שקיבל השק בלי חסרון כלל. ואח"ז טען שטעה שחסר לו. והשיב המהרי"ט וז"ל ובכיוצא בזה אינו נאמן לומר טעיתי וכו' ואעפ"י שכתב הרא"ש דאם היה החשבון שלא בפני עדים נאמן לומר טעיתי במגו וכו' בכתב שיוצא מתח"י אין אומרים כן עכ"ל ומבואר דלא כהש"ך בזה עכ"ל המשפ"ש הרי דפשיטא לי' להגאון הנ"ל ג"כ דהמהרי"ט לא ס"ל כהש"ך הנ"ל דלא כספר ערך ש"י שהעביר עליו את הדרך. אמנם א"צ לראיה יותר ממה שהבאתי לעיל בשם תלמיד המהרי"ט הוא הכנסה"ג שמבואר שם עובדא דמהרי"ט הנ"ל בשם מורו שחייב אותו מטעם דאינו נאמן לומר טעיתי על כת"י:

שוב מצאתי בתשו' שבות יעקב ח"ג סי' קמ"ב שנשאל כגוונא דעובדא דמהרי"ט בראובן ששלח לשמעון ע"י שליח שק צרור וחתום עם מטבעות של כסף ובתוכו גם מטבעות של זהב שיקנה בהם איזה סחורה ויתן לו שכרו. וכתב לשמעון כמה משקל השק עם המטבעות ושהוא חתום בחותמו. ומסר השליח השק לשמעון ונתן לו שמעון מכתב לראובן שקיבל ע"י השליח על נכון השק מחיתם. ואחר איזה ימים כתב שמעון לראובן שמצא בתוך השק רק המטבעות של כסף ולא שום מטבעות של זהב. וראובן טוען מאחר שכתבת לי שקבלת השק על נכון עם כתבי שכתבתי לך בודאי שקלת את השק וראית אחר החותם. ושמעון טוען לא דקדקתי אחר המשקל והחותם כיון שהשליח מוחזק לנאמן. והשיב השבות יעקב וז"ל כיון שהשליח שמעון יש לו שכר מראובן הוי לי' שומר שכר ואין לך פשיעה גדולה מזה כיון שראובן כתב לו שמשקלו כך וכך ושיראה אחר חתימתו והוא האמין להשליח ולא דקדק בכך הוי לי' פשיעה גדולה ואפילו שומר חנם יש לחייבו דאלו היה מודיע תיכף לראובן שחסר היה יכול להוציא מהשליח מכ"ש זה שהוא שומר שכר עכ"ל הרי שפסק ממש כהמהרי"ט דחייב משום פשיעה אף דבעובדא דידי' מבואר שראובן המשלח תובע משמעון השליח ושמעון הוא המוחזק ופסק דשמעון חייב לשלם מכיסו ולדעת בעל הערך שי היה לו לפטור את שמעון המוחזק מספיקא דדינא הנ"ל שלפי טענת שמעון לא עשה משיכה בהמטבעות של זהב שטוען שחסרו מהשק וחייבו השבו"י אף אם היה ש"ח מכ"ש בנדון המהרי"ט שהיה ש"ש. ולפי שעה אשתמיט לי' להשבו"י תשו' המהרי"ט הנ"ל שלא הביאו לסיוע לדבריו. שו"ר בפ"ת לחו"מ סי' רצ"ב אמצע ס"ק ד' שהביא גם כן עובדא דהשבו"י הנ"ל לדינא:

מח אם נפל שריפה בבית השומר וקדם והציל חפצים שלו ועי"ז נשרף הפקדון הש"ך בסי' ש"ג ס"ק ז' למד מתשובת הרמ"א דהוי פשיעה וחייב אף בש"ח. והנו"בי מהד"ק סי' ל"ו ונחתם סופר חו"מ סי' ט"ז השיגו עליו ופסקו דש"ח פטור בכה"ג ושגם הרמ"א סובר כן וכבר קדמם בזה הרב בשו"ת שב יעקב סימן כ"ג ועי' בשו"ת שמן רקח ח"ב סי' ס"ב שהעלה דהוא ספיקא דדינא ולדעתי אין ספקו מוציא מידי ודאי הגאונים הנ"ל דרב גוברייהו אף להוציא ממון. וכ"פ דו"ז בקצוה"ח שם סק"ג. וע"ש בפ"ת ס"ק ד' וס"ק ה' ועיין בכלל פ"ח סי' א' בד"ה וביות"ר קשי' ל"י שהבאתי ראיה לדבריהם. ועיין בשו"מ מהד"ד ח"ג סי' קמ"ג שהסכים ג"כ להנו"ב: וע"ש בשו"מ בשנים שהשלישו מעות אצל הרב ושלמו לו שכר שלישות ואח"כ היה שריפה בביתו והרב ברח. אולם אשתו ועוד אנשים נכנסו והצילו הרבה דברים ועל המעות הנ"ל אומרת שאינה יודעת אם נגנב או נאבד ובא השאלה כיון שהניח לכנוס אנשים אחרים במקום הפקדון הוי פושע. ואם נימא כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ואם היא מחויבת לשלם מנ"מ ונצ"ב שלה וע"ל בדיני משכון כלל נ"ד סי' י"א בשם המהר"ם שיק בדין אם נשרף המשכון או נאבד בעובדא כזה:

אחד השליש נדוניית בנו מעות מזומן וגם כפות כסף אצל שליש ואירע שריפה גדולה ונשרפו הרבה בתים וגם כל הינו ורכושו של השליש והשליש לא היה אז בביתו כי נסע לדרכו רק אשתו ובניו נשארו בביתם ולמחרתו הלך המשליש עם עוד אנשים לחפש שמה אולי ימצאו דברים מוצלים מהאש ומצא המשליש שלשים זהו' מזומן וגם כפות של כסף קצתם היו של המשליש וקצתם של השליש ולקחם הכל המשליש ומחזיק בם עבור מעותיו. והשליש תובע להוציא מידו באמרו ששלו הוא והמשליש טוען כיון שלא היה השליש בביתו אולי לקח עמו צרור הכסף המושלש וגם אפילו נשאר בביתו מאן מוכח שנשרף המעות שלו עיין בתשו' הרי בשמים סימן מ"ב שכ' עפ"י הרמ"א הנ"ל בסימן ש"ג וע"ש בנתיבות סק"ו דהיכא דלא היה יכול להציל מן השריפה כמו בנ"ד אף אם היה ש"ש ואף שא"י בבירור שנגנב ויוכל להיות שנגנב אז מ"מ הוי אונס ופטור. ומה שטוען המשליש שמא לקח עמו השליש המעות המושלש ולא נשרף ושל השליש נשרף עיין בחו"מ סימן רצ"ד סעיף ד' בטוען שנאנס הגלימא הנפקד אצלו והביא עדים שנאנס גלימא ואינם יודעים אם היה גלימת המפקיד פטור ולפי"ז ה"נ כיון שידוע בעדים שנשרף וגם המשליש מאמין לו שנשרף א"כ שפיר יוכל השליש לומר לו שלך נשרף ותירץ קושית הב"ח שהביא שם הש"ך. והנה אם היה הדברים של המשליש מעורבים עם של השליש הוא מבואר בסי' רצ"ב סעיף וא"ו דבמעות חשבינן ההפסד לפי ערך וצריך השליש לישבע כמה מעות היה לו ויהיה נחשב לפי ערך לענין השלשים זהו' שנמצאו. ולענין הכפות של כסף אם של שניהם היו שוים הרי מבואר ברמ"א שם דיכול המוחזק לומר דלמא שלך נשרף (ותפיסת המשליש שתפס הכפות לא מקרי תפיסה כיון שתפס בעדים) ודומה לזה מצינו בבכורות דף י"ח ע"ב בהפקיד בהמה והניחה בעדרו ומתה בהמה אחת בעדרו וכו' ע"ש ובתוס' ב"מ דף ק' ע"א ד"ה ולחזי דמועלת חזקה של בעה"ב וכו' וה"נ בנ"ד יכול השליש לומר להמשליש כפות שלך נשרפו וא"י המשליש לתופסן. וכ"מ בגיטין ס"ו ע"א גבי גניבא יוצא בקולר הוי וכו' ע"ש במפרשים וכו'. אמנם מבואר בקצוה"ח סי' רצ"ד (סק"ה) דצריך לישבע שבועה שאינו ברשותו דהוא מתקנ"ח שמא עיניו נתן בו א"כ כל שלא ראו עדים אם נשרף זה שהפקיד אצלו אכתי לא יצא מחשש דשמא עיניו נתן בו ועי' בש"ך סימן ס"ו ס"ק קכ"ד א"כ כראה דיכול להשביעו שבועה שאינו ברשותו עכת"ד וצ"ע מה שהביא:

מט ראובן שכר את שמעון להוליך לו חביות שמן למקום פלוני ובדרך ראה שמעון מרחוק שוללים באים. וזרק החביות מעל כתפיו ורץ על נפשו והפסיד כל החביות שמן ע' בדיני שליח כלל צ"ה סי' ע"ד:

נ ראובן נתן אבן טובה לאומן לפסול אותה ולתקנה ואחר שתיקנה הביא אותה לראובן ליתן לו שכרו ושאל אותו ראובן כמה שוה האבן ואמר לו האומן שאינו יודע. אבל יש עכו"ם אחד שהוא בקי בשומתה. ונתנה לו ראובן שילך אל העכו"ם לשאול שומתה. ובלכתו בדרך פגע במשרת ראובן שמשמש בחנותו ונתן לו האומן האבן ואמר לו לך אל עכו"ם פלוני ושאל ממנו כמה הוא שוה. והלך המשרת עם האבן ובדרך קרה מקרה אשר ארי אחד ברח מן חצר השר שוק וכל בני אדם הנמצאים בשוק ברחו מלפניו למלט על נפשם וגם המשרת. ובתוך מצור ומצוק הבריחה בין העכו"ם נפל המשרת ארצה ונאבד האבן מידו. ועתה ראובן תובע דמי האבן אצל האומן באמרו שפשע במה שמסרו למשרת שלו. והאומן טוען דלא הוי פשיעה. ושאר טענות שיש בזה. עי' בתשב"ץ ח"ד בטור השני סי' ט"ז שפסק דהאומן פטור אף אם היה נאבד מידו מצד שהוא עתה רק ש"ח על האבן כיון דלא תפיס בי' אאגרי'. וגם אפשר דהו"ל נאבד באונס והיה פטור אף בשיש כיון דברח להציל את נפשו. (עיין בדין שלפ"ז) ואין לחייבו מצד שפשע שהוליך האבן בידו ולא צר אותו בסדינו כמ"ש הרמב"ם במעות וכספים שיהא צרורים ומונחים בידו וכו' הרי שצריך קודם לצרור אותם והצרור יהיה מונח בידו (בחו"מ סימן רצ"א סעי' כ') א"כ אף אם נאבד אח"כ באונס הו"ל לכאורה תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב. אמנם כד מעיינין שפיר נראה דפטור כי דין שמירת הפקדון הוא לפי זמן שמירתו שיש לו לשמור כי הנפקד לזמן ארוך צריך ליזהר בכל התנאים הצריכים לשמירה. אבל הנפקד לפי שעה א"צ ליזהר בכל התנאים הנ"ל כי הדבר תלוי בשיעור זמן שמירת הפקדון כמו שמצינו במפקיד מעות אצל חבירו ע"ש בין השמשות (בסימן רצ"א סעיף ט"ז) באופן שכל פקדון שצריך להיות מזומן ביד השומר כדי להמציאו לבעליו אין השומר חייב לטרוח להניחו במקום מנעול כמו שפסק המבי"ט בח"א סימן שמ"א ובמקומות אחרים. וגם בנ"ד שהיה צריך בזמן מועט להראות לעכו"ם ולהחזירה לראובן לא נתחייב לקושרו בסדינו. ועוד האי דאיתמר צרורים ומונחים בידו הוא לרבותא דאף אם הם צרורים מ"מ יהיה מונחים בידו. אבל אם אוחז הכסף בידו בלא צרור אדרבה נראה דהוא יותר שמירה מעולה: ועוד נלפע"ד לפטור האומן אף אם הוי פושע במה שהוליכו בידו בלתי צרור. מאחר שראובן ראה שנתן האבן בידו והוליכו ולא אמר לו כלום הרי נתרצה בשמירה זו כמו שמבואר במרדכי בשומר שמסר לשומר בפני בעל הפקדון ולא מיחה בו (הוא בסי' רצ"א סעיף כ"ו בהג"ה). וכן פסק מהרשד"ם על ענין דומה לזה. וגדולה מזה כתב בתה"ד סי' של"ג בשם מהרי"ח ז"ל ע"ש. ועתה שהוכחנו שאלו היה קרה המקרה הנ"ל להאומן שהיה פטור. א"כ גם עתה ששלחה עם המשרת ג"כ פטור ולא הוי שומר שמסר לשומר. מאחר שהמשרת הזה הוא משרת לראובן בחנות בחפצי כסף וזהב ואבנים טובות וראובן מאמין אותו להניחו בחנות נראה פשוט דדמי למה דקיי"ל (בסימן הנ"ל סעיף הנ"ל) דאם המפקיד רגיל להפקיד ביד השומר השני. דפטור שומר הראשון. וגם לא הוי גרע בשמירתו. דאדרבה האומן היה עתה רק ש"ח והמשרת הוא ש"ש כיון שמשלם לו ראובן סך קצוב בכל שנה ושנה בעד שירותו עכת"ד יעו"ש שהאריך הרבה וסיים דהאומן פטור: נא ש"ח שנשתכר ומחמת השכרות נגנב או נאבד הפקדון נראה להדיא מדברי המבי"ט בח"ב בשניות ססי' ע' דלא הוי פשיעה ופטור יעו"ש הנדון. ועי' בכלל נ"א סי' י"ז:

נב אחד ששכר את חבירו לשמור סחורתו בלילה בשוק. ותקפה עליו משנתו ויישן כמו שני שעות ונגנב הסחורה. עי' בשו"ת טור האבן סי' מ"ם שדעת השואל היה דהוי גניבה ע"י אונס ויפטור לדעת הש"ך בסי' ש"ג ס"ק ד' (דגניבה ואבידה ע"י אונס גמור פטור ועיי"ש בקצוה"ח ועי' בשו"מ מהד"ג ח"א סימן תל"ב שמצא בירושלמי מפורש שחייב ועי' במהר"ם שיק חו"מ סי' מ"ח) והרב המחבר דחה סברתו והעלה דיש לחייבו אף אם היה רק ש"ח כיון דשכרו לשמור בלילה בשוק הוי כנשכר שלא יישן. ומתנה ש"ח להיות כשואל והוי פשיעה כיון דאמיד נפשי' שלא יישן. ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סימן קס"ז:

נג שכחה בשומר או שותף כגון ששכח לסגור התיבה או ששכח התנאי שהתנו עמו. ועי"ז נגנב הפקדון אם הוי פשיעה או אונס. עי' בדיני שותפים ששינה כלל צ"ט סימן י':

נד שותפים שהם ש"ש זה לזה. ואחד מהם לא שמר השט"ח שהיה להם על אחרים ונגנב או נאבד. ועי"ז נפסד החוב:

וכן אם אחד שלח שלוחו עם סחורה ונתן לו שובר בכדי שלא יתפסנו בעל חובו שיש לו שט"ח מן המשלח ונאבד ממנו השובר. וכן אם השליח אבד הפיתקא שנוטלים על המכס עיין בשער משפט סי' ס"ו ס"ק ל"ב שפסק בכל אלו דחייבים לשלם ההפסד שהגיע ע"י אבידתם דהתורה חייבה בשומרים ושלוחים אף בגרמא בעלמא. (גם חייב אף בשוגג ובהיזק שאינו ניכר כ"כ בתבו"ש סימן י"ח ס"ק כ"ד לענין שוחט ועי' במהר"ם שיק יו"ד סימן רפ"ד ובשו"מ מהד"ב ח"א סימן מ"ב בד"ה והנ"ה בנקה"כ. עיין ביאור דין זה באורך בדיני גרמא סי' ח' ובדיני שותפים כלל צ"ט סי' י"ח) ואף דאין דין שומרים בשטרות היינו דוקא אם מסר לו לשמור גוף השטר ולא יותר. אבל בנ"ד הרי השותף מחויב גם בשמירת המעות של השט"ח. והשליח קיבל עליו שמירת הסחורה של המשלח וא"כ הוי גוף הפשיעה במעות השותפות או בהסחורה דמחמת שלא שמר השטר של שותפות נאבדו המעות שהוא חייב בשמירתן וגם בשליח מחמת שאבד השובר או הפיתקא של מכס עי"ז נאבד המעות או הסחורה של המשלח שקיבל עליו שמירתן. וגם י"ל דבכה"ג נשבעים שבועת שומרים אף דאין נשבעין על השטרות היינו כשכופר בגוף השטרות דאין גופן ממון. אבל כאן השבועה הוא לפטור עצמו ממעות או הסחורה שנאבדה ע"י גרמתו. ושוב אח"ז כתב וגדולה מזה נ"ל דאם אחד שלח שליח עם שט"ח לגבות החוב מן הלוה וכתב לו הרשאה ע"ז ונאבד השט"ח מיד השליח ועל ידי זה נפסד החוב. דחייב השליח לשלם אם אבד בפשיעה. או ישבע שנאבד באונס דאף דאין דין שומרים בשטרות היינו כשלא קיבל עליו רק שמירת השטר. אבל כאן שנעשה שליח לגבות המעות שבשטר נעשה שומר על גוף המעות ונתחייב לעשות כל טצדקי לגבות החוב ולהיות שומר על המעות עד שיביאם להמשלח. וכשאבד השטר בפשיעה הוי כפשע בגוף המעות וחייב לשלם. וכן פסק בתשובות הרי"ף יעו"ש שהאריך בפרט זה. ועמש"ל בכלל זה סי' כ"ג:

נה אחד שהשאיל לחברו פא"ס שלו. וטוען השואל שנאבד מידו. והספק הוא אם חייב לשבע כיון דאין נשבעים על השטרות. עי' בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' ל"ח שהשיב להשואל שטעה בזה. דזה דוקא היכא שהשטר עומד לגבות בו ממון. אבל כאן גוף השטר הוא הצריך א"כ זף מקרי גופו ממון:

נו בהא דקיי"ל דאין דין שומרין בשטרות ופטור אף אם נאבד בפשיעה אם צריך לישבע שאינו ברשותו. הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו פסק דצריך לישבע ובשער משפט סי' צ"ה ס"ק ב' ובשו"ת ברכת יוסף חו"מ סימן וא"ו פסקו דא"צ לישבע:

שטר קנין בית שנתן הלוה להמלוה משכון על ההלואה. ואח"כ שילם לו החוב ואומר המלוה שהשטר קנין נאבד או שנתן לחבירו בפקדון את השטר קנין לשמור ונאבד מאתו. עי' בתשו' שאילת שלום מהד"ת אמצע סימן רנ"א שפסק דהמלוה או השומר פטור דהרי המלוה על המשכון אינו אלא שומר חנם או ש"ש לכל חד כדאית לי' בחו"מ סימן ע"ב ואין דין שומרים בשטרות ואף ש"ש פטור בגניבה ואבידה ואף בפשיעה הכריע הרמ"א בסימן ס"ו סעיף מ"ם שפטור. ובש"ך הכריע שם שחייב בפשיעה וכתב בתומים שאין דבריו מוכרחים (וע"ש בפ"ת שהביא מתשו' כמה גאונים שפטור) ועכ"פ מידי ספיקא דדינא לא נפקא ואין להוציא מן המוחזק. ואף דקיי"ל בסימן ע"ב במלוה על המשכון עכ"פ נגד שיווי המשכון לכ"ע הוי כאלו פירש שאם יאבד המשכון יפסיד חובו.

נראה דזה לא שייך בשטרות דאין גופן ממון ואינו שוה כלום כ"א לצור עפ"י צלוחותו. וגם במזיק בידים קנין ביתו נראה דאין לחייבו מדינא דגרמי. דדוקא בשורף שט"ח של חבירו מיחשב דד"ג דבאבידת השטר נפסד חובו. אבל בשטר קנין בית אין לחייבו מדד"ג דמה הזיק בזה וכי מפני שאבד שטרו אבד ביתו הרי הוא מוחזק בביתו ומי יכול להוציאו מחזקתו. ואם משום דבאפשר יזדמן זמן שיצטרך להראות קנין ביתו לצורך מה ויהיה מוכח להוצאות עשיית שטר קנין חדש לא נוכל לחשבו לכל היותר רק לגרמא בנזקין דהרי לא ברי הזיקא ופטור אפילו באיבדו בידים ומכ"ש בנאבד ממילא. ואף לפי מה שהכריע הש"ך שם בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו דיש לחייבו עכ"פ מדרבנן שבועה שאינו ברשותו. נראה ג"כ דזה אינו אלא בשטר חוב די"ל דמעכבו לעשות קנוניא עם הלוה להרויח מה. אבל קנין בית אין לחושדו כלל שעכבו ברשותו דאינו שוה לו כלום וקנין שאינו שלו למה הוא לו כנ"ל ברור בכ"ז עכת"ד. ועיין בדיני משכון כלל נ"ד סימן מ"ג שהבאתי בשם תשובת שו"מ בנתן שטר חוב מאדון אחד במשכון להמלוה ונאבד השטר חוב והאדון אינו רוצה לשלם החוב בלי השט"ח שלו ופסק שכיון שקבלו במשכון על חובו אבד השט"ח אבד חובו כנגד שיווי השטר יעו"ש. אמנם בשטר קנין בנדון הנ"ל יש לחלק משט"ח כמובן:

נז אם אדם איתקש לקרקעות ואין בו דין שומרים ולא שבועה עיין בש"ך סימן צ"ה ס"ק י"ח ובאחרונים שם ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ב סי' למ"ד: נח ראובן השאיל לשמעון ב' נזמי זהב הנקראים אורינ"ג ושניהם שוים מאה זהובים. ונאבד ממנו אחת מהם. והאחת לעצמה לפי שאין לה בן זוג אינה שוה רק שלשים זהובים. וראובן תובע משמעון שבעים זהובים לפי חשבון הנ"ל.

ושמעון משיב שאינו צריך לשלם רק שלשים זהובים כפי ששוה זה הנשאר. עיין בשו"ת זרע יעקב סי' ס"ז שפסק דעבדינן מציעתא שישלם לו חמשים כפי שהיה שוה עם בן זוגו. והביא ראיה לזה מעובדא דאליעזר זעירא בפ' הכונס דף נ"ט. ועי' בשו"ת קול אליהו סימן י"ד שפסק דמחויב לשלם גם הפחת של שיווי הנשארת דהיינו שבעים זהובים. יעו"ש טעמו. והביא ראיה מהא דפ' הזהב דף נ"ח דטעמא דר"י דבהמה ומרגליות אין להם אונאה משום דאדם רוצה לזווגם יעו"ש. ואף שאין ראייתו מוכרח כי החילוק מבואר למבין. מ"מ נלפע"ד דבריו לדינא כיון שהשומר מחויב לשלם כל הפסד שיבוא על ידו אף בגרמא בעלמא כאשר ביארתי בדיני גרמא כלל ט"ו סימן ח' ובדיני שותפים כלל צ"ט סי' י"ח בשם גדולי האחרונים. א"כ מה לי הפסד הנאבד או הפסד הנזם הנשאר הלא על שניהם נעשה שומר ועל ידי גרמתו נפחת הנזם הנשאר משווי' שוב מצאתי בשו"ת תועפת ראם להגאון ר' משה טויבש אב"ד דק"ק יאס בסי' י"ט שנשאל בנדון זה ממש באומן שנתנו לו לתקן זוג נזמים ואבד אחד מהם. ופסק דמחויב לשלם כל הפחת גם מזה הנשאר. יעו"ש שכתב טעם נכון ע"כ נלפע"ד דאינו יכול לומר קי"ל:

וזה עת לא כביר יצא לאור ספר ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסימן שד"מ סעיף ב' שהעתיק דברי אלה וכתב דעתו לפסוק דהשומר יכול לומר קי"ל כדעת הש"ך בסימן שס"ג ס"ק ז' שחולק על המהרש"ל ופסק דגם שומר יכול לומר בהיזק שאינו ניכר הרי שלך לפניך אם כן גם כאן דהנזם הנשאר הוא בעין אף שהוא שוה עתה פחות דינר ע"י גרמתו שאבד הנזם השני מ"מ יכול לומר הרי שלך לפניך ואין צריך לשלם רק ב' דנרין בעד הנזם שנאבד ממנו זהת"ד. הנה בדיני גרמא כלל ט"ו סימן י"ז הרחבתי הדיבור בנדון פלוגתת המהרש"ל והש"ך הנ"ל והבאתי שם מגאונים הקדמונים דאין השומר יכול לומר הרי שלך לפניך והבאתי שם מס' שער משפט שהוכיח לדינא דהיכא דהשותף או השומר היה כוונתו לטובת חבירו ועי"ז נעשה ההפסד אז יכול לומר הרי שלך לפניך אבל אם נעשה ההיזק ע"י פשיעתו אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אף לדעת הש"ך יעו"ש. אמנם בנדון הנ"ל אין אנו צריכים לבוא לידי מדה זו כי מעיקרא דדינא פירכא דדין הרי שלך לפניך בהיזק שאינו ניכר שייך רק היכא שמחזיר הפקדון בעין כמו שנמסר לידו כגון בחמץ שעבר עליו הפסח שהחמץ הוא בעין כמו שלקחו וההיזק בא מכח הזמן שעבר עליו הפסח וכן בשור שנגמר דינו ליסקל שהוא בעין כמו שנמסר לידו ואין ההיזק ניכר על החמץ ועל השור כלל לשום אדם. אבל בנדון הנזמים שלקח ב' נזמים כשהם זוג שוים ד' דנרים והוא מחזיר רק נזם אחד שאינו שוה רק דינר אחד הוי כמו שמחזיר לו רק חצי כלי. וגם כל אדם הרואה שאין לו זוג ניכר אצלו שאינו שוה רק דינר והוי כמו היזק ניכר ואיך יכול לומר הרי שלך לפניך על חצי כלי וההיזק ניכר לכל אדם כי הכל יודעים שאין שום א' משתמש בנזם א' רק בב' נזמים שוים בתמונתם ועתה עיינתי עוד הפעם בתשו' תועפת ראם וראיתי שגם הוא בקצירת אומר כוונתו למה שכתבתי וז"ל שם וע"ד אחד שמסר לאומן זוג אורינגליך ונאבד אחד מהם. אצלי הדבר פשוט כיון דנעשה שומר ומחויב לשלם לא מהני חזרת אחד מהם לפטור מחיוב המחצית השני דעכ"פ הפסידו מה שנפחתו הדמים. והרי דעת המהרש"ל דבשומר אפילו בהיזק שאינו ניכר חייב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך ובש"ך השיגו ועכ"פ בכאן אי אפשר לפטור מפחת הדמים ולא מהני מה שהחזיר חצי כלי כיון שיש כאן הפסד דמים וזה פשוט עכ"ל. הרי שגם הוא נחית להביא בזה פלוגתת הש"ך ומהרש"ל ופשוט אצלו דכאן אף להש"ך אינו יכול לומר הרי שלך לפניך כיון שהחזיר רק חצי כלי וניכר לכל הפסד הדמים בנזם אחד שהחזיר בלא זוג והוי היזק ניכר. ועי' בס' משפט שלום למחו' הגאון אבד"ק בערזאן נ"י בסימן ר' סעיף ז' בד"ה ומעש"ה ב"א ליר"י שהביא בשם תשו' תפ"צ חאו"ח סוסי' כ"ח שפסק בגזל אתרוג והחזירו לאחר החג דא"י לומר לו הרי שלך לפניך דזה הוי היזק ניכר דאף אם אין יודעים שגזלו בחג אפ"ה ניכר לכל שהוא שוה עתה פחות מכפי שהיה שוה בחג. משא"כ בגזל חמץ ועבר עליו הפסח הרי חמץ שלא ע"ע הפסח הוא שוה כמקודם ודבר זה אינו ניכר אם חמץ זה ע"ע הפסח או לא יעוש"ה עכ"ל. וכ"פ הגאון מהרי"ש אבד"ק לבוב בתשו' שו"מ מהד"ג ח"ג סי' ל"ג בדין אתרוג בפשיטות מטעם הנ"ל. שו"ר בפ"ת לחו"מ סי' שס"ג ס"ק א' שהביא מתשו' ב"ש אחרון שנדפס שם בסופו תשו' הגאון מהרמ"ש ואחיו הגאון מהר"צ מהמבורג (הוא בעהמ"ח תשו' הפ"צ הנ"ל) שפסקו ג"כ כן מטעם הנ"ל ואף שהפ"ת פקפק שם לדמות דין אתרוג לגזל מטבע ופסלה המלכות שהוא ספיקא דדינא אם יכול לומר הרי שלך לפניך. היינו באתרוג שמחזיר לו עכ"פ הגזילה בעין שלם כמו שגזלה וההפסד בא ע"י שעבר הזמן. אבל בנ"ד בנתן לו זוג נזמים וההפסד הוא ע"י שמחזיר לו רק חצי מהפקדון וכל אדם הרואה נזם אחד בלא זוג יודע שהוא רק חצי כלי שחסר זוגו ונחסר שוויו איך יאמר הרי שלך לפניך בהיזק הניכר ונראה לכל. ומ"ש בערך שי בשם הזכור לאברהם שהביא בשם הקול אליהו שמסיק בדין הנזמים הנ"ל דהוא מחלוקת ומצי לומר קי"ל. כעת אין תח"י הספר קול אליהו לעיין בו אולם לדעתי בטעות נדפס בס' זכל"א כי בעת כתבי את חיבורי ד"ג היה לפני הס' קול אליהו ובודאי העתקתי כמ"ש כאן: נט אחד שהפקיד אצל שנים ופשע אחד מהם ונגנב הפקדון. אם יש להם דין ערבים זה בעד זה. עי' בסימן ע"ז ובש"ך ס"ק א' ובנתיבות. ועמ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' רצ"ט ס"ק א' על דברי הש"ך הנ"ל. ועיין במחנה אפרים ה' שומרים סי' כ"ז שחוכך בדין זה. ועי' בזה בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב אמצע סי' קע"ה. ובמהד"ד ח"ג סי' קמ"ג ועי' לעיל בכלל זה סי' ג': ס עי' בבית אפרים חחו"מ סי' כ"א בפיסקא המתחלת ועו"ד נרא"ה דפסק בשומר שקיבל עליו אחריות שמירה אפילו מאונסים. ולבטחון ע"ז. נתן משכון להמפקיד. ואח"כ אירע אונס דפטור השומר דהא דקיי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל הוא משום דבההוא הנאה דקא מהימן לי' משעבד נפשי'. והא קמן דלא הימני' דהוצרך לתת לו משכון. וא"כ כיון דלא נתחייב גם המשכון לא מהני לחייבו דמנה אין כאן משכון אין כאן יעו"ש:

סא נפקד שאמר למפקיד אני מקבל הפקדון על אחריותיך. או שאמר איני מקבל עלי אחריותו. אם נפטר בלשון זה אף מפשיעה עי' בחו"מ סי' ע"ב ס"ז וסי' ש"ה סעיף ד' ויעו"ש באחרונים. ועיין בס' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שומר בשם הכנה"ג בשם מהריב"ל דהוא ספיקא דדינא אם פטור גם מפשיעה. והמבי"ט פסק דחייב בפשיעה. ועי' בשו"ת שמן רקח ח"ב סימן ע"ג שהאריך ומסיק דהוא ספיקא דדינא. אף בהתנה השומר בפירוש שיפטור מפשיעה:

סב ש"ח שנאבד ממנו הפקדון. ואמר אל המפקיד איני רוצה לעמוד עמך לד"ת ולא לשבע הילך דמי הפקדון והשיב לו המפקיד איני רוצה שתפסיד על ידי. והחזיר לו המעות. ואחר זמן חזר המפקיד ותובע את הנפקד לדין. והנפקד משיב הלא כבר החזרת לי מעותי והמפקיד מודה שכך היה רק שחוזר בו. עיין בדיני מחילה כלל נ"ז סימן ל"ד:

סג ראובן נתן חפץ לשמעון בפקדון ושמעון מסרו ללוי ונגנב החפץ מיד לוי ונתיאשו שלשתם מן הפקדון. והתפשר שמעון עם לוי בעד דבר מועט שישלם לו וראובן מחל הכל לשמעון ואח"כ נמצא הגנב והחזיר החפץ ללוי ועתה תובע שמעון החפץ מלוי וראובן תובע משמעון. ושמעון טוען הלא מחלת לי אף הדבר מועט שקבלתי מלוי עיין בדיני פשרה כלל פ"א סימן י"ז:

סד ראובן שהיה לו פקדון ביד שמעון והקנהו ללוי בקנין סודר. עיין במחנה אפרים ה' שומרים ססי' כ' דנ"ל דאין שמעון נעשה שומר של לוי עד שיקבל עליו לשמרו ללוי הקונה אותו ושכ"נ מהרשב"ם יעו"ש:

סה בדין המבואר בסימן קפ"ה סעיף ח' דאם הסרסור אבד האבן מהטבעת דמחויב לשלם יעוין בשער משפט שם סס"ק א' שכתב דהיינו דוקא כשהסרסור מודה שקיבל הטבעת בשלימות עם אבן אבל אם הסרסור טוען שמא נאבד האבן אצלך ולא השגחתי בעת קבלת הטבעת אם היה בו אבן ודאי דהוי כא"י אם נתחייבתי לך דפטור וכ"כ בסימן ע"ב ס"ק כ"ה לענין משכון עי"ל דין ס"ח:

סו השואל מחבירו חפץ כדי למשכנו אצל אחר ללות עליו מעות לעצמו. ואח"כ נאנס המשכון ביד המלוה. עיין בשער משפט סימן ע"ב ס"ק ל"ח שכתב בדעת מהר"ם דפטור השואל מאונסין כיון דלא הוי כל הנאה שלו דכיון דאינו נהנה מגוף המשכון רק במה שלוה עליו מעות לא הוי כמו שואל אלא ש"ש. ואם אינו ידוע אם נאנס ביד המלוה והמלוה אינו רוצה לישבע שנאנס לשיטת הש"ך בסי' רצ"א סקמ"ד כל שהשואל א"י לישבע בבירור שנאנס הוי מחשויל"מ אולם בנ"ד אפשר גם הש"ך יודה דפטור כיון דהמשאיל השאילו ע"ד שימשכננו ביד אחר ולא פשע השואל כלום. וגם המשאיל יודע שהשואל א"י אם נאנס ובכה"ג פסק הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א דלכ"ע לא אמרינן בזה מחשויל"מ לכך א"צ השואל לשלם להמשאיל רק הסך שלוה עליו את"ד: סז אם הפקדון הוא בעין לפנינו כגון שומר בהמה ונשברה רגלה או מתה והוא בעין שא"צ לשבע שאינה ברשותו. אם השומר מחויב לישבע שלא פשע או צריך לקבל בח"ר ע"ז עיין בדיני שבועה כלל ק"ג סי' מ"ו:

סח פקדון או משכון שנפחת ביד השומר או המלוה מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או עש וכיוצא בו והמלוה טוען א"י אם ברשותי נפחת או ברשותך נפחת עיין בשער משפט סי' ער"ב ס"ק כ"ה שכתב די"ל כיון שאין דרך הבגדים בכך. ונולד הספק ברשות השומר אמרינן כאן נמצא היה וחייב לשלם כדקיי"ל בסימן רכ"ד סעיף ב' בבהמה שנמצאת טרפה ברשות הלוקח יעו"ש ומסיק בצ"ע לדינא יעו"ש בסמ"ע ובש"ך סי' ע"ב ס"ק קט"ו ועיין לעיל סי' ס"ה:

ועי' בשו"ת תפארת יוסף סי' וא"ו שנשאל באחד שהשאיל לחבירו בגד וכשלבשו השואל בביתו ראה שהוא קרוע והמשאיל אומר בריא שהיה שלם בשעת השאלה ופסק דכיון שהבגד הוא בעין ואינו יודע אם היה שלם הוי א"י אם נתחייבתי ולא הוי מחשואיל"מ יעו"ש בטעמו:

סט אשה ששאלה כלי משכנתה. וגנבוהו ממנה אם חייב הבעל לשלם עיין בספר זכור לאברהם חושן משפט ח"ב ערך שואל בשם הרב עדות ביעקב סימן כ"ג דמן הדין פטור בעלה. אמנם המנהג לחייב הבעל וכן עיקר יעו"ש ועמ"ש בזה בדיני אשת איש כלל ב':

ע שוכר שחייב לשלם בעד הבהמה מחמת שפשע בה או שנגנבה אם צריך לשלם גם דמי שכירות הבהמה עיין בדיני שכירות בהמה כלל ק"ה סי' ו': עא שיש או אומן וכדומה שאבדו החפץ וחייבים לשלם או שנאנס או שהיה שמירה בבעלים או דברים שאין בהם דין שומרים דפטורים מלשלם אם חייב בעה"ב לשלם להם שכר אמירה שמגיע להם או השכר מלאכה. ועד אימתי מגיע להם שכרם. עיין בסימן ס"ו סעיף מ' ושם בנתיבות ס"ק פ"ז פ"ח. ובסי' ש"א סעיף א'. ובסימן ש"ג בש"ך ס"ק ה' ובנתיבות ס"ק ג' ובסי' ש"ה בש"ך ס"ק ב' ובקצוה"ח ס"ק ב' ובנתיבות סק"א מבואר כי יש חילוקי דינים בזה. ועי' בזכל"א ח"ב ועיין בדיני פועל כלל פ"ב סי' ד' במי שנתן צמר לאומן לטוות. ואחר שטווה נאנס הצמר מיד האומן. אם מחויב הבעה"ב לשלם לו שכר פעולתו. ועיין בנתיבות סי' ס"ו ס"ק ד' שהוכיח מהר"ן דאף אם אומן קונה בשבח כלי. מ"מ אם נאנס הכלי מחויב הבעה"ב לשלם לו שכרו יעו"ש באורך. ועי' בשו"ת מהר"י אסאד חחו"מ סי' רי"א בכל הדינים הנ"ל והוכיח דאף אם הש"ש משלם דמי הפקדון מ"מ מפסיד גם שכרו:

עב אם הותנה שיהיה חייב אף שהוא שאלה בבעלים או אם מתה מחמת מלאכה בקנין או שלא בקנין עיין בקצוה"ח סימן ש"מ ובשו"מ מהד"ג ח"ב סי' קע"ה:

עג שאלה בבעלים דקיי"ל בסימן שמ"ו דפטור כ' בשער משפט שם ס"ק א' דאף אם התנה השואל שיתחייב באחריותן לא מהני רק אם קנו מידו דומיא דעבדים ושטרות וקרקעות דאין בהם דין שומרים רק אם קנו מידו כמבואר בסי' ס"ו סעיף מ' וסימן ש"א סעיף ד':

עד שמירה בבעלים או שאילה בבעלים אם חייבים בשליחות יד עיין בבית יעקב סי' קמ"ג שהוכיח דבש"ח וש"ש חייב ובשואל פטור ועיין בשו"מ מהד"ב ח"ב סימן כ"ב:

עה אף דקיי"ל שאף פשיעה בבעלים פטור מ"מ היכא דהוי מזיק כגון שומר שמסר לשומר וכה"ג חייב. ודוקא בהזיק במזיד אבל אם הזיק בשוגג אף שאדם מועד לעולם מ"מ לענין זה לא מקרי רק פשיעה בבעלים ופטור כ"כ בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' י"ח בשם המשל"מ פ"ב מהל' שכירות ופכ"א מהל' אישות:

עו אחד שאל דבר מחבירו והיה שאלה בבעלים כ' חשב שהוא של המשאיל ולא גילה לו המשאיל כי הוא רק שומר ואינו שלו ואח"כ נגנב או נאנס ביד השואל אם הוא פטור מכח שאלה בבעלים כיון שלא ידע שאינו של המשאיל וסבר שהוא בעליו עיין במחנה אפרים הל' שאלה. ופקדון סי' א' שדעתו לפטור. וכ"כ בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סימן קע"ה וכ"כ בנתיבות סי' שמ"ו ס"ק ח':

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה