אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל צה

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל צה

כללים - כלל צד

דיני שליח ומשלח ושליח ששינה ואם:

פשע בשמירה ואם הפסיד בגרמתו:

א בהא דקיי"ל בסי' קפ"ח דאין שליחות לעכו"ם מה הדין בפועל עכו"ם אם ידו כיד בעה"ב דמהני לא מטעם שליחות כגון שצוה לו לחפור ולגדור בשדה או למשוך המטלטלים אשר קנה אי הוי כעשה הלוקח בעצמו עי' בנתיבות שם ס"ק א' ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' ק"י וח"ד סי' קע"ז ובשו"ת תפארת יוסף או"ח סי' י"ט וחא"ע סי' כ"ד ובספר יהושע דף ק"ו ע"א. ובשו"ת מהרי"א אסאד חחו"מ סי' רי"ג ועי' בפ"ת סי' קצ"ב סק"א:

ב כל מילתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח עיין בזה בשו"מ מהד"ג ח"ב סי' קס"ט הרבה פרטי דינים ובבית יצחק או"ח סי' י"ג אות ז' ט' יו"ד י"א:

ג אם המשלח נשתטה או מת טרם שעשה השליח שליחותו אי בטל השליחות עיין בקצוה"ח סי' קפ"ח ס"ק ב' ובשו"ת שו"מ מהד"ה ססי' פ"א:

ד אם מומר נעשה שליח לישראל עי' בפרמ"ג או"ח סי' תמ"ח סס"ק ד': ה בהא דקיי"ל בחו"מ סי' קפ"ח דאין שליחות לעכו"ם אם יש שליחות עכו"ם לעכו"ם היינו שהעכו"ם עושה שליח עכו"ם אחר. ונ"מ אם העכו"ם עשה שליח עכו"ם שיקנה החמץ מישראל או לענין סירוס אם חל השליחות עיין בפ"ת לחו"מ סי' רמ"ג ס"ק ד'. ובפ"ת לאהע"ז סימן ה' ס"ק י"ג ובנדרי זריזין ח"ב בפתיחת הספר בקונטרס קנין עולם סי' ח' ובמהר"ם שיק סי' קמ"ה ובחת"ס ח"ש קי' כ"ד ובשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג סי' ק"ח ובכת"ס יו"ד סי' פ"ג:

ו אם יש שליחות לעכו"ם לחומרא מן התורה עיין בש"ך יו"ד סי' קס"ט ס"ק ט"ו טו"ז ובחת"ס ח"ש סי' כ"ד כ"ה כ"ו ועי' בחת"ס או"ח סי' פ"ד ובמראה יחזקאל סימן ק"ב ובמהר"ם שיק או"ח סימן ק"ל קמ"ה ובחיו"ד סימן שצ"ז ובשו"מ מהד"ק ח"ב סי' ס"ט עי ובמהד"ג ח"ב סי' קע"ז וח"ג סימן למ"ד ובכת"ס יו"ד סימן פ"ג ובספר יהושע דף ק"ו ע"ב ובשו"ת מהרי"א אסאד או"ח סי' ע"ב:

ז אם עשה שליח שיעשה דבר על תנאי ושינה השליח ועשה הדבר בלא תנאי ואח"כ הסכים המשלח על המעשה אם המעשה קיים עי' בדברי חיים ח"א חא"ע סי' פ"ו שהאריך בזה והוכיח בראיות דבטל השליחות והמעשה ולא מהני בשליח ששינה מחילת התנאי אח"כ:

ח עשה שליח למכור או שאר שליחות והלך השליח ומכר והתנה תנאי עם הלוקח אם הוי שינוי בשליחות ובטל ואם נתרצה אח"כ המשלח לבטל התנאי אי המעשה קיים עי' באיגרא רמה בשו"ת סימן כ"ג פ"ד ובחק יעקב סימן תמ"ח ס"ק כ':

ט בענין שליחות דקיי"ל בסי' קפ"ב דבדבור בעלמא נעשה שליח עי' במהרשד"ם חו"מ סימן קמ"ו וק"ע שכתב דיפה כח הכתב אם כתב לו המשלח שיעשה דבר פלוני מכח הדבור יעו"ש והוא פשוט ומבואר:

י ראובן החזיק אוראנדא כמה שנים וקודם כלות שכירות האורנדא ביקש את שמעון שילך להשר וישכור הראנדא על שמו ויתן ערבין מכיסו ואח"כ יחזיר לו הכל וכן עשה שמעון ושכר הראנדא ונתן מעות ואח"כ כפר בו ראובן שלא שלחו לשכור והזמינו שמעון בב"ד וגם בפני הב"ד כפר ראובן ואינו רוצה לחזור לו מעותיו ושוב כשכלה זמן ראובן ורצה שמעון להחזיק ברגאל צועק ראובן שהחזקה שלו וששלח את שמעון לשכור עבורו ונותן אמתלא לדבריו למה כפר מקודם עיין השאלה באורך בשו"ת שואל ומשיב ח"א סימן י"ח באמצע. והעלה שהדין עם שמעון שכיון שכפר ראובן בב"ד שלא שלחו זכה שמעון במקחו כיון שזה נסתלק ומחל לו העסק יעו"ש:

יא בדין המבואר בסימן קכ"ה סעיף א' דאם נתן לשליח מנה וא"ל הולך מנה זו לבעל חובי דזוכה השליח בשביל הבע"ח ואין המשלח יכול לחזור. כתב הגאון מו"ה מ"מ זלה"ה בחיבורו על הש"ע כת"י דהיינו דוקא אם הבע"ח הוא ישראל. אבל אם הוא עכו"ם יכול המשלח לחזור וליטול מהשליח משום שאין זכיה לעכו"ם והדבר מבואר בטור סי' קפ"ג בשם ר"א וז"ל כיון שלא שכחם העכו"ם אין שמעון יכול לומר כבר זכיתי לעכו"ם שאין שליחות לעכו"ם עכ"ל:

יב לוה שנתן מעות לשליח ליתנם למלוה. והשליח קבלם בשתיקה. ואח"כ מעכבם לעצמו בשביל החוב שחייב לו המשלח. דמבואר בססי' נ"ח ובסי' פ"ג ס"ב דיכול לעכב. ראיתי בספר זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך עיכוב בשם תשובת הגאונים סי' ו' שאם אמר השליח להמלוה שהביא לו מעות מהלוה. שוב אינו יכול לעכבם לעצמו:

יג מי שנתן לשליח חפץ למכרו. ונזדמן שהחליף השליח עם אחד ונתאנה השליח. והלוקח ידע שהוא רק שליח. אם יכול המשלח לחזור כיון דקיי"ל אין אונאה לחליפין עי' בדיני אונאה כלל ה' סימן ל"ח:

ראובן שלח שליח לעיר אחרת להחליף לו את המעות באנקנאטוען שהוזל השער שלהם ולוקח עבורם מעות כסף בנכיון לאזשע כנהוג. והחליף השליח מקצת ב"נ בעד מעות כסף בנכיון ל' למאה ומקצתם החליף בהקפה בנכיון כ"ה למאה ואח"כ עלה השער מהב"נ ותובע ראובן מהשליח שישלם לו בעד הב"נ שהחליף בהקפה כפי השער היוקר של עכשיו כיון ששינה בשליחותו במה שהקיף עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ אמצע סי' ע"א שפסק שהדין עם השליח מכמה טעמים חדא כיון דכשבא השליח לביתו וסיפר להמשלח שתק ואף שהסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק ל"ד כתב דשתיקה לא מהני ובעינן הסכמה בפירוש אינו מוסכם כי במשל"מ רפ"ח מהלכות שותפים הביא פלוגתא דרבוותא בזה ויכול השליח לומר קי"ל כהנך דשתיקה מהני. שנית כמו שכ' השואל שכן דרך החלפנים ליתן בהקפה ולא הוי שינוי עי' בנתיבות סי' קע"ו ס"ק כ"א. שלישית והוא העיקר דאפילו בשליח שהקיף סחורת המשלח שלא ברשות ואף אם הזהיר בו שלא יקיף עכ"פ א"צ להחזיר להמשלח סחורה כזו רק דינו כמזיק ולא גרע מגזלן דמשלם בשעת הגזילה כמו שהיה שוה הסחורה אז למכור בעד מעות מזומן והוא פשוט כמ"ש הנתיבות בסי' קע"ו ס"ק כ"ד א"כ אדרבה אם אין המשלח רוצה לקבל על עצמו אחריות ההקפה א"צ השליח לשלם לו רק בככיון ל' למאה כמו שהחליף מקצתם במעות מזומן:

אחד נתן לשליח תכשיטין למכרם ונתן לו רשות למכרם אף בהקפה. ואח"כ כתב להשליח שלא ימכור לאיש פלוני בהקפה כי אינו בטוח ועבר השליח ומכר לו בהקפה וטוען השליח שאינו זוכר אם כתב לו שלא יתן לזה בהקפה. ואולי כתב לו ושכח מזה בשעה שמכר לו. עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת סי' ל"ו שפסק דהא ל"ד לדין שכ' בסי' רצ"א וסי' ש"מ בשומר שאינו יודע אם נאבד בפשיעה שנחלקו קדמאי אם הוי כא"י אם פרעתיך וחייב או כא"י אם נתחייבתי ופטור. דבנ"ד פשיטא דהוי א"י אם פרעתיך וקיי"ל בשומר כל לא ידענא פשיעותא הוא. וגם אי נחשב שכחה לאונס לא מפטר שומר רק בנאנס גוף החפץ אבל אונס של השומר אינו פוטרו מלשלם כמ"ש הנתיבות בסי' ש"ג ולכן הדין בזה שיקבל המפקיד בח"ר שכתב כן להשליח שלא יקיף לאיש זה ואז ישלם הסרסור:

יד מי ששלח שלוחו למכור מטלטלים או קרקע. ואינה השליח את הלוקח בשתות או יתר משתות או פחות. אם המכירה בטילה ולמי שייך היתרון. עי' בשער משפט סי' ק"ט ס"ק ג' כמה חידושי דינים בזה:

טו ראובן שאמר לשמעון לך וקח לי בגד פלוני מן השוק במנה. והלך שמעון ואמר ללוי. ראובן אמר שתתן לי בגד פלוני בחמשים זוז והילך המעות.

ולקח לוי המעות ואמר לשמעון הילך הבגד כמו שאמר ראובן. ועתה נודע הדבר ללוי ותובע משמעון יתר המעות באמרו כי חשב שכן אמר ראובן ולמענו לא שינה דיבורו אף שהבגד שוה יותר ושמעון טוען סברית וקבילת. עי' בשו"ת בני אהרן סי' נ"ב שפשט שאלה זו מהא דר"פ האומנין (והוא בחו"מ סי' של"ב סעיף ד') דאם אמר לו בעה"ב שכור פועלים בד' ואזיל השליח ואמר להם בג'. ואמרו הפועלים הרינו כמו שאמר בעה"ב. ונשאר בתיקו וקיי"ל דהוא קולא לנתבע דאדיבורא דשליח קסמכו ואין להם רק ג'.

א"כ מכ"ש בנ"ד שקיבל המעות והדין עם השליח:

וע"ש מ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' הנ"ל ס"ק ב' באם שלח שליח לשכור לו בית בשלשה אדומים לשנה ושכר השליח בב' וכבר דר כל השנה:

טז ראובן נתן חפץ לשמעון שיתננו ללוי למכרו והלך שממון ומכרו בעצמו. הרי זה עובר על דעת משלחו והוי קפידא ויוכל המשלח לחזור בו כ"כ בס' כסא אליהו על החו"מ סי' קפ"ב אות ט' בשם הרשב"ץ ח"ב חחו"מ סי' יו"ד. וכעת אין בידי התשב"ץ לעיין בו. אולם הדבר מובן מבחוץ דמסתמא הוה עובדא שהשליח הודיע לתקונה שהוא רק שליח.

דאם לאו המקח קיים כמבואר בסימן הנז' סעיף ב':

יז היכא שהשליח עבר על דעת משלחו שהדין נותן שהשליח והמשלח יכולים לבטל המקח כמבואר בסימן קפ"ב. אם שניהם רוצים בקיום המקח אם יכול המוכר לבטל המקח. עי' בשו"ת נאות דשא סימן כ"ח שהעלה דהיכא דהשליח יכול לבטל המקח. יכול גם המוכר לבטל:

ראובן שלח שליח לקנות לו הבית של שמעון בעד אלף זהובים והלך השליח וקנה בעד אלף ומאה זהו' ובאופן המבואר בסי' קפ"ב שהמקח קיים נגד השליח והמשלח אינו רוצה כעת לקנותו אף באלף זהו' יען כי שינה השליח המקח בטל עיין בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סימן ס' שפסק דאף שהמשלח לית לי' פסידא כיון דהשליח יתחייב לשלם מה שעוות אפי"ה מקרי פסידא משום דלא ניחא לי' למשלח למיקם עמי' בדינא ודייני והוכיח כן מהר"ש במס' תרומות פ"ד מ"ד לענין מדמע אם הוסיף בתרומה וכן פסק בכיוצא במקח מטלטלין בסימן קל"ב וכתב דנ"ל דגם המוכר יכיל לחזור בו דכיון דבטל השליחות אין כאן קנין כלל:

יח ראובן נתן לשמעון טבעת למכרו בעד ה' זהובים והלך שמעון ומכרו ללוי בעד כ' זהובים. ואמר שמעון ללוי בשעת המכירה שהוא של ראובן ושצוה עליו למכרו בעד ה' זהובים ואעפי"כ מכרו לו בעד ג'. ועתה ראובן צועק על המכירה. אם מחויב לוי להחזיר הטבעת או מחויב שמעון לשלם לראובן מכיסו ב' זהובים. מפלפל בזה בשו"ת נאות דשא סי' כ"ו ודעתו דהלוקח יכול לומר קי"ל כהראב"ד דהמקח קיים והסרסור מחויב לשלם. וגם הסרסור פטור דיכול לומר קי"ל כהפוסקים דמחויב הלוקח להחזיר החפץ ואני פטור ועיין בדיני סרסור כלל ע"ב סי' ט"ו שכתבתי שבנא"ד בסי' נ"ז תברי' לגזוזי' ומסיק לדינא כמו שהבאתי שם. ויעוין בסי' קפ"ה סעיף ה':

יט אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו בדאורייתא עי' בשו"ת ברכת יוסף חאה"ע סי' ג' ובשו"ת חסד לאברהם חאה"ע סי' א' ב' ועיין בש"ך סי' צ"א ס"ק י"ב דאף גבי ממון אמרינן חזקה זו וע"ש בפ"ת סק"א ועי' במאמר מרדכי סימן ל' ובשו"מ מהד"ד ח"ב סימן רש ובשו"ת תפארת יוסף אה"ע סי' כ"ד כ"ה:

כ ראובן שלח לשמעון אלף זהובים לקנות עבורם דגן שיעמיד לו שמעון הדגן בימים אחדים וצוה ראובן על השליח לעשות עם שמעון כתב ע"ז ויחתום השליח א"ע תחת ראובן וגם שמעון יחתום א"ע והלך השליח וקנה משמעון דגן וחטים יחד בעד ג' אלפים זהו' וגם הרחיב לו הזמן לנתינת התבואה יותר מכפי שצוה עליו ראובן ועשה כתב וצעק ראובן מאוד על השיניים שעשה השליח. ומחמת שירא ראובן להתדיין עם שמעון פן יצא חייב התפשר עם שמעון שיקח דגן וחטים בעד ב' אלפים זהובים ולהעמיד לו קודם שיהי' תבואה חדשה. ועתה נפל סיכסוכים ביניהם גם ע"ז ששמעון העמיד לי רק חצי מהתבואה וגם תבואה גרוע והחצי השנית העמיד לי אחר התבואה החדשה. וזאת לדעת שבשעת מקח השני לא הי' ביניהם שום קנין עיין בשו"ת נאות דשא סימן כ"ה שהאריך בזה בכמה פרטי דינים והעלה שמקח הראשון נתבטל מחמת ששינה השליח ועל המקח השני לא היה קנין:

כא אם עשה שליח למכור מטלטלים ומכר השליח המטלטלים בקנין אגב קרקע של השליח אי מהני כיון דאין המשלח יכול למכור אגב קרקע של השליח כיון שאינה שלו גם השליח לא מצי למעבד. עי' באיגרא רמה דף כ"ה ע"ג ד"ה והנ"ה מ"ה. ובמקור חיים סימן תמ"ח ובשו"ת מראה יחזקאל סימן כ"ח ובשו"ת ברכת יוסף חחו"מ סי' כ':

כב נתן חפץ לסרסור למכרו בעשרה זהובים ומכרו הסרסור בחמשה והחפץ אינו שוה רק חמשה אם צריך הסרסור לשלם כל העשרה עיין בדיני סרסור כלל ע"ב סי' ט"ז:

כג באיזה ענינים שייך לומר שלוחו של אדם כמותו בדבר מצוה או בעבירה או בדבר הרשות ויש כמה אופנים שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו עי' בחת"ס או"ח סי' ר"א:

כד בדין אין שליח לדבר עבירה איך הדין אם השליח שוגג ולא ידע שהיא עבירה ועוד הרבה פרטי דינים בדין אין שליח לדבר עבירה עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ב סימן ס"ט ובמהד"ג ח"א סימן שס"ג שס"ד שס"ח וח"ב סי' קע"ז קפ"ה וח"ג סימן קס"ז ובמהד"ד חיא סי' ד' ובח"ג סימן ק"ח ואם שלח עכו"ם אי אמרינן אשלד"ע עיי"ש ועי' במחנה אפרים ה' שלוחין ובשו"ת ר' חיים כהן סוף חיו"ד בתשובה לנכדו בדין ישראל שקיבל לבנות בית ע"ז לעכו"ם בד"ה ואחר"י שדברינו שבשליח עכו"ם יש שליח לד"ע ועיין בשו"ת תפארת יוסף חאו"ח סי' י"ט וחאה"ע סימן כ"ד וספר יהושע בפסקים וכתבים דף ק"ה ע"ב סימן רל"א ובשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סימן נ"ג ובבית יצחק חאו"ח סימן י"ח ועי' בדין אשלד"ע בחו"מ סימן קפ"ב סעי' א' ושם באחרונים ובפ"ת:

כה אם הוא שליח בשכר יש שליח לדבר עבירה כן הוכיח בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סי' קע"ח קפ"ב:

כו הא דאין שליח לדבר עבירה הוא רק שאין המשלח חייב מלקות אבל איסורא איכא כ"כ בט"ז יו"ד סימן ק"ס ס"ק י"א ועיין בשו"ת ר' חיים כהן סוף חיו"ד בתשו' לנכדו בישראל הבינה בית ע"ז בד"ה ואחר"י שדברנ"ו ובשו"ת מהרי"א אסאד חחו"מ סי' רנ"א:

אם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים לעשות עבורו דבר עבירה אי אמרינן גם בזה אין שליח לדבר עבירה. עי' בפ"ת ליו"ד סימן ק"ס ס"ק ט"ז בשם הכנסה"ג ושער המלך ובתשו' נוב"י חאה"ע סי' פ' אות א': וע"ש בפ"ת ס"ק י"ד שהביא בשם המשל"מ פ"ה מהל' מלוה דין י"ד ובשם מהרי"ט ח"א סימן קט"ז שנסתפקו אי אמרינן גם באיסור דרבנן כגון ברבית דרך מקח וממכר אין שליח לדבר עבירה וע"ש מה שהביא בשם שער המלך: כז בדין המבואר בסי' קפ"ה ס"ב דאין השליח יכול לקנות לעצמו החפץ שנתן לו המשלח למכרו בשו"ת מהרי"ט סימן קכ"ז כתב דאם הם שני שלוחים האחד מוכר לחבירו. ועי' בשו"ת מהר"א ד"ב סי' קצ"ה דפשיטא לי' להיפוך דכיון דטעמא הוא משום דאין כאן הוצאה מרשות לרשות דיד שליח כיד בעלים א"כ ה"ה בשני שלוחים. ובשו"ת קול אליהו סימן י"ט חיזק דברי מהראד"ב בראיות וסברות וע"ש בש"ך ובהגהות אמרי ברוך ועי' בשו"ת סם חיי סי' מ"ם שנשאל בראובן ששלח סחורה לשמעון הדר בעיר אחרת למוכרה שם. ומכר שמעון מקצת הסחורה ומקצת לקח לעצמו באותו שער שמכר ושלח שמעון אותו המקצת ללוי שותפי שדר בעיר אחרת. והרויח לוי הרבה באותה סחורה. וכשמוע ראובן מזה ערער כי הוא לא נתן רשות לשמעון לקנות לעצמו. ורוצה לזכות בהריוח שהרויח לוי בסחורתו. והעלה דשמעון לא זכה בחלקו. אמנם לוי שותפו זכה בחלקו כיון דגבי דידי' הוי שפיר הוצאה מרשות לרשות דהרי שמעון מכר לו חלקו כפי השער שמכר לאחר וקנה לוי חלקו. ועי' שו"ת דבר משה סימן ק"א ק"ב ק"ג עכ"ד:

כח האומר לחברו שבור כלי של פלוני ע"מ שאתחייב אני לשלם. אם המשלח חייב ע' בדיני מזיק כלל נ"א סי' כ':

כט מי ששלח שליח לגנוב אדעתא שיהיו שותפים בגניבה עי' בדיני גניבה כלל י"ז סי' ו':

ל הא דקיי"ל דגרמא בנזקין פטור הוא דוקא באדם דעלמא שהזיק שלא קיבל עליו שמירת הדבר ההוא אבל שומר ושליח חייב אף אם הפסיד בגרמא. עיין ביאור הדבר בדיני גרמא כלל ט"ו סימן ח' ובדיני שותפים כלל צ"ט סימן י"ח ועיין כאן סי' ל"ב:

לא אחד אמר לחבירו לך וקנה סחורה מיד פלוני ואני אתן לך מעות לשלם מחירה והלך וקנה אם יכול המשלח והשליח לחזור בו. עיין בשו"ת בית יעקב סי' קט"ז דיכול המשלח לחזור בו דהא דמבואר בסימן קפ"ג ססעי' ד' דאינו יכול לחזור הוא מטעם ערב וזה דוקא בפרט לו הסכום אבל בדבר שאינו קצוב דיש דעות בסימן קל"א סעיף י"ג דלא משתעבד הערב גם כאן יכול המשלח לחזור וממילא יכול גם השליח לחזור בו. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"א סימן מ"ה שחולק ופסק דא"י לחזור:

לב אחד שלח שליח עם סחורה. ונתן לו שובר כדי שלא יתפסנו בעל חובו שיש לו שטר מהמשלח ונאבד ממנו השובר. וכן בפיתקא שנוטלים על המכס ואבד השליח הפיתקא שנטל וכן מי ששלח שליח עם השט"ח להביא החוב מן הלוה בהרשאה ואבד השליח השט"ח בכל אלו חייב השליח לשלם כל ההפסד דהתורה חייבה בשלוחין ושומרים כל גרמא בנזקין ואף דאין בשטרות דין שומרים. עיין לעיל סי' למ"ד ובדיני שומר כלל צ"ו סי' כ"ג:

לג עיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סימן מ"ט שמבאר דברי הנתיבות בסימן קפ"ג ובסימן ש"ו דהעושה שליח לקנות לו סחורה והבטיחו לקנות ולא קנה דחייב לשלם מניעת הריוח. יעו"ש באורך קצת מ"ש ועיין בחתם סופר חו"מ סי' קע"ח שביאר דיני מבטל כיסו שי"ח. ואשר העלה להלכה בדין שליח שהבטיח לקנות ולא קנה. ואם קנה אלא ששינה בשליחותו. ואם השליח בא לחזור בו קודם הקניה עיין בדיני גרמא כלל ט"ו סי' ה':

לד הא דמבואר ברמ"א סימן קפ"ג סעי' ג' דאם קנה השליח החפץ במעות המשלח וטוען שחזר בו מקודם משליחותו ולעצמי קניתי דאינו נאמן אף לדיעה הא' כי אם שאמר כן בפני עדים שלעצמו הוא קונה. וכן מה שכתב שם ברמ"א ס' ד' בראובן שאמר לשמעון לקנות הסחורה לשותפות ובססי' רס"ט. וכן במגביה מציאה לחברו ואח"כ טוען לעצמי קניתי. עיין בנוב"י מהד"ק סימן למ"ד ס"ק ט"ו וסס"ק י"ט שכתב שהדבר פשוט דבכל אלו שאינו נאמן לומר שחזר בו מהשליחות ולעצמו קנה היינו בידוע בעדים שקנה במעות המשלח וידוע בעדים שהגביה המציאה או שקנה הסחורה אבל אם אין עדים רק הודאת פיו והוא עצמו הפה שאומר ששלח יד וקנה לעצמו והגביה המציאה לעצמו פשיטא שלדעת הסוברים בסימן הנ"ל סעיף ג' בהג"ה שאם אמר לעצמי אני קונה בפני עדים דמהני גם כאן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וע"ש ס"ק ט"ו שכתב עוד דהא דמבואר בסימן הנ"ל סעיף ב' בהג"ה שאם קנה בלא מעות כלל רק בשאר דרכי הקנאה ג"כ זכה המשלח היינו בקרקע המיוחד דמיירי שם אבל בקרקע סתם לא ואדלעיל מיני' קאי וזה פשוט עכ"ד. וע"ש בנתיבות בביאורים ס"ק ג' שחילק בין קרקע למטלטלים לענין מגו. ועי' בשו"ת סמיכה לחיים להרב חיים פאלאג"י סי' י"ג דף צ"ז ע"ב שהביא בשם מהר"י אדרבי סימן קל"ד וקל"ז והרב דבר משה ח"ג חחו"מ סימן י"ד בענין השליח שטוען לעצמי קניתי במעות המשלח וזקפתי עלי המעות במלוה. דאם שלח אגרת להמשלח אם רצונו שיקנה לו סחורה זאת הוי הוכחה דלא זקף עליו במלוה יעו"ש שהכריע דאגרת מהני יותר מעדים. ואין כעת ת"י הספרים הנ"ל לעיין בהם טעם הדבר דמועיל שכתב באגרת אם רצונו שיקנ"ה לו סחורה זאת לשון עתיד הלא יוכל לומר שאחר כתיבת האגרת רוח אחרת נכנס בו ולעצמו קנה הלא גם בלא האגרת כשקיבל המעות מהמשלח. קבלם אדעתא לקנות לו סחורה והדין סובב רק על מה שטוען שאח"כ חזר בו ואולי צ"ל אם רצונו בסחורה שקנה לו לשון עבר ובזה הדין פשוט כמ"ש ועיין בשו"ת קול אליהו בראובן שהיה הולך לארץ רחוקה לקנות שם סחורה פלונית ונתנו לו שמעון ולוי מעות שיקנה להם ג"כ אותה סחורה וכתבו ליהודה הדר שם שיקבל את ראובן בסבר פ"י ולהיות בעזרו שיקנה אותה סחורה ואח"כ לא היה בנמצא כ"כ סחורה בעד כל המעות ואמר השליח ליהודה הממציא לו הסחורה א"כ כל מה שאני קונה הרי הוא לעצמי ואחזיר לשמעון ולוי מעותיהם. וכשבא השליח לביתו טוענים שמעון ולוי שמה שקנה יהיה לאמצע. והאריך לברר דעת הפוסקים (יעוין בחו"מ סימן קפ"ד סעיף א') ולדינא העלה דאם המעות לא היו מעורבים זכה ראובן במקחו אליבא דכ"ע כיון שקנה במעותיו. רק אף אם בשעה שקיבל מהם המעות עירבם ראובן במעותיו. מ"מ מצי ראובן המוחזק לומר קי"ל כדעת ר"י והטור והרמב"ן דכיון דפירש בהדיא דלעצמו הוא קונה קנה עכמ"ד. ועיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שליח שהביא דעת מהרשד"ם ורמזו הכנה"ג וכו' דאפילו קנה השליח במעות המשלח. י"א דנאמן בדיבורו הקל לומר דחזר משליחותו וקנה לעצמו וא"צ אפילו שבועה ועי' בתשובתי וכו' דנראה דעכ"פ צריך לקבל ח"ס יעו"ש מה שציין בזה. וע"ש אח"ז מ"ש בענין אם אמר לחברו לקנות לו דבר ולא נתן לו מעות רק נתרצה השליח לקנות לו במעותיו. ואח"כ טוען לעצמי קניתי יעו"ש. וע"ע מדיני לעצמי קניתי בכלל נו"ן מ"ש בשם שו"ת ב"א:

לה אחד העמיד נימורין על הלאטריע ולא נתן מעות כי ביקש מהמחזיק הלאטריע שילונו ואח"כ יחזיר לו. ויצאו הנימירין ועדיין לא שילם המעות בעד עמידת הנימורין ורוצה המחזיק הלאטוריע לזכות לעצמו הריוח מיציאת הנימירין יען שהוא נתן המעות. עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"א שכ' שפשוט דזכה המשלח כמ"ש בסי' קפ"ג באומר לשליח זבין לי וזבן לו אפי' בדמיו זכה המשלח ע"ש בב"ח וש"ך וט"ז ונתיבות ועי' בכלל ס"ו סי' ח':

לו ראובן היה חייב לשמעון מנה וללוי מנה והלך ראובן לארץ רחוקה ושלח אגרת ליהודה שהמנה שחייב לו יהודה יפרע עבורו לשמעון. והלך יהודה ופרע המנה ללוי. אם מחויב יהודה לחזור ולפרוע לשמעון, עי' בדיני מעמד שלשתן כלל נ"ט סי' וא"ו ובדיני שעבודא דר"נ כלל ק"ח סי' ח': לז שליח או אפוטרופס שהשכיר בית בפחות משווי' ולקח שוחד מהשוכר עבור זה ואח"כ נשרף הבית. ותובע השוכר מהשליח שיחזיר לו השוחד שלקח. עי' בדברי חיים ח"ב חחו"מ סי' מ"ו שכ' דאף אם לא היה נשרף הבית אין השכירות קיים כיון שהשכיר בפחות משווי' ע"י השוחד שלקח יכול המשלח לבטל השכירות אם ירצה לבטל. ואם ירצה לקיים השכירות מחויב השליח להחזיר לו השוחד שלקח כי שלו הוא שהרי שכירות הבית שוה כ"כ יותר. וא"כ שהבית נשרף שיש בזה שני דעות אם הבעה"ב צריך להחזיר הדמים שקיבל בעד שכירותו (כונתו להסמ"ע סי' שי"ב ס"ק ל"ד וע"ש בפ"ת ס"ק י"א) וא"כ נהי די"ל דאין מוציאין מיד הבעה"ב המוחזק. אבל במה שביד אחרים בודאי מוציאין להחזיר להשוכר כדברי הב"י ורמ"א שם:

לח ראובן עשה שליח להשכיר הבית או רחיים שלו לשני שנים והלך השליח והשכירו לג' שנים ולא הודיעו שהוא שליח ראובן ושהבית הוא של ראובן ונכנס השוכר ברחיים והחזיק בה כמו חודש ימים ואח"כ נתודע לראובן שהשליח שינה והשכיר על ג' שנים ורוצה לבטל כל השליחות ולהוציא את השוכר מן הרחיים. ולוי טוען לאו בע"ד דידי את כיון שלא אמר לי שהוא שליח תלך ותדון עמו. עי' בשו"ת מהריב"ל ח"א כלל י"ג סי' ע"ט. ובשו"ת מקור ברוך סי' נו"ן. שפסקו דלא קנה השוכר כג' שנים. רק לב' שנים קנה. ועיין בתשובת המבי"ט ח"א סי' ק"ג שנשאל מהר"י בי רב בנדון זה ממש ובא בשאלה שהשליח מודה שהבעה"ב לא צוה להשכיר רק על שנה אחת. אם צריך המשלח לברר בעדים שלא הרשהו רק על שנה אחת או נאמן בדיבורו כיון שהשליח מודה. והמבי"ט השלים תשובתו והוכיח דהמשלח נאמן כיון שקרקע בחזקת בעליה עומדת. אבל על השנה שהרשהו השכירות קיים כיון שמודה המשלח שהרשהו יעו"ש:

לט מלוה שנתן השט"ח לשליח שילך לפשר עם הלוה בסך קצוב. ועתה המלוה תובע מן הלוה באמרו שהפשרה בטלה כיון שהשליח שינה ונתפשר בפחות ממה שציוהו. והלוה אינו מאמינו. עי' זה בדיני פשרה כלל פ"א סי' כ"ד: מ מי ששלח שליח עם סחורה ונתן לו מעות לשלם המכס. והבריח השליח המכס הריוח לשליח וגם האחריות מזה עלי' דידי' הדר כן מבואר בדברי ריבות סי' קי"א. תורת אמת סימן ר"א מהרש"ך ח"ב סי' ג'. ועי' בבני אהרן סימן מ"ג ובמהרשד"ם סי' י"א כ"א שס"ד. מהרש"ך ח"א סי' צ"א וח"ב סי' צ"א. מהר"י הלוי סימן כ"ג. מהראנ"ח ח"א סי' קכ"ב. המבי"ט ח"ג סי' ע"ג ובשניות סימן צ'. וח"א סי' קמ"ט. והובא בלב שלמה בסופו. ועי' בספר דמשק אליעזר סי' קפ"ג שהביא בשם מהר"א ששון סימן כ"א שפסק גם כן דהמכס הוא לשליח. ועי' בש"ך סי' קפ"ג סקט"ו. רצ"א סעיף וא"ו ודו"ק:

מא בדין המבואר בסי' קפ"ג סעיף ח' ט' דאם שלח החוב לעכו"ם ע"י שליח ונמצא שהעכו"ם שכח מהחוב דחייב השליח להחזיר למשלח. עי' בתשובת מהרשד"ם חו"מ סי' כ"ז שכתב דהיינו דוקא אם העכו"ם שכח. אבל אם השליח עשה איזה פעולה ועי"ז גזלם מהעכו"ם כ"ע מודי דהמעות לשליח עי' זה בדיני ערב כלל ע"ח סי' כ"ט. ועי' עוד מדינים אלו באות עכו"ם כלל ע"ז:

מי ששלח שליח לקנות לו תבואה ונתן לו מעות ליתן לערבון וקנה השליח אצל עכו"ם ונתן לו הערבון ואח"כ הוזלה התבואה ולא רצה המשלח ליקח התבואה וליתן מותר המעות עד שיניח לו העכו"ם מדמי המקח והלך השליח והתפשר עצמו עם העכו"ם והניח לו קצת מדמי המקח. ועתה אין המשלח רוצה לשלם להשליח שכר טירחתו יען שהתפשר עצמו עם העכו"ם בלתי רשותו. והשליח תובע שמגיע לו גם מחצה מהנחת דמי המקח מדין המבואר בסי' קפ"ג סעיף וא"ו עיין בדין עכו"ם כלל ע"ז סימן י"ז:

ראובן שלח את שמעון לקנות לו קרקע מעכו"ם אחד ונתן לו נ' זהובים שיתן להעכו"ם ערבון על המקח והלך שמעון וקנה ונתן לערבון ק' זהובים שנתן נ' זהו' ממעות שלו וכתב השטר על שם שמעון. ועתה חוזר ראובן מהמקח. עיין בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מסקאלא בחחו"מ סי' ד' שפסק דלא קנה ראובן כיון שהמוכר הוא עכו"ם ואין שליחות לעכו"ם לפי"מ שכתבו התוס' בב"מ דף ע"א ע"ב בד"ה בשלמא וכיון דקרקע אינה נקנה בלא שטר והשטר נכתב רק על שם שמעון א"כ כיון שאין שליחות לעכו"ם לא קנה ראובן. ועי' במקו"ח סי' תמ"ח סוסק"ט ד"ה והנ"ה. וע"ש בריטב"א ובתשו' הגאון רע"א סי' קכ"ט. וכיון ששמעון מוחזק ברשות בהחמשים זהובים שנתן לו ראובן בשליחות שיתנם להעכו"ם לערבון פטור שמעון מלהחזיר אם ראובן לא יקיים המקח כמ"ש הרמ"א בסי' קפ"ב סעיף א' בשם הרשב"א אבל החמשים זהובים שנתן שמעון משלו שלא בשליחות ראובן וגם מה שהוציא אח"כ אין לו תביעה על ראובן:

מב אחד היה לו בעיר אחת קאמיסיאנט הנקרא שפיליטע"ר. ושלח לו לאטריע צעטוליך להחליפם מחדש כי כן הוא נימוס המלך שמי שלא עלו כימורי"ן שלו במשיכת הלאטריע היה צריך להוסיף דמים שיתנו לו צעטיל אחר מאותם כימורי"ן על הזמן השני של משיכת הלאטריע. והשפיליטער שכח והעביר המועד ולא החליפם ועי"ז נפסדו כל הצעטליך ששלח לו. עי' זה בדיני גרמא כלל ט"ו סי' ח'. וע"ש עוד בשליח או שפיליטער שנתעצל ופשע בעשיית פראטעסט על וועקסיל הנצרך לפי דינא דמלכותא דחייב לשלם כמו שהיה שוה למכור יעו"ש ביאור הדבר. וע"ש בסי' י"ב בסוחר ששלח להשפיליטער ט"ו ככרות ברזל לשלחם למקום אחר ואח"כ כששלחם השפיליטער טעה וכתב באגרת העגלן במקום ט"ו י"ג. ועי"ז היה הפסד ב' ככרות ברזל: מג שליח שבא ללוה עם השט"ח בידו ואמר שהמלוה שלח אותו לגבות חובו. ופרע לו הלוה ולקח השטר מידו. ועתה המלוה חוזר ותובע מן הלוה באמרו שלא עשאו שליח אלא מסר לו השטר בפקדון או על אופן אחר והלך והטעה את הלוה. עי' בס' עה"ש סי' נ"ז אות י"ד שהביא בשם הרב תורת חסד סי' רס"א שפסק דהשליח נאמן. ועי' במבי"ט ח"א סי' רס"ו שכתב ג"כ ואם יבא המלוה ויאמר לא שלחתיו אינו חוזר וגובה מהלוה דלא גרע השטר שבידו מהראה כת"י של המלוה שיפרע לו דיכול הלוה ליתן לו (הוא בחו"מ סימן קכ"א). אולם מהרי"ן מיג"ש בתשובה סי' רי"ג פסק דחייב הלוה לפרוע להמלוה דאין השטר שביד השליח ראיה ששלחו המלוה לגבות. וכ"כ הרמ"ה בתשובה סי' רמ"ג דלא נפטר הלוה דאין אנו יודעים על איזה דרך בא השטר ליד השליח. וכבר אמרו מי שהיה השט"ח יוצא מתחת ידו אינו גובה מהלוה אם לא שכתב המלוה על השטר התקבלתי (כמבואר בסי' ק"ל סעיף ג') הרי שאין ראיה מהוצאת השטר. וע"ש בש"ך סימן ק"ל סס"ק ח' בשם בעה"ת:

מד מי שכתב לשפילינוער שלו תלך אל ראובן ותאמר לו שישלח לי מעותי על ידך. וכן עשה ראובן ונתן השליח המעות ולקח האגרת הנז' לראיה ועוד לקח. כתב מהשליח איך שנתן לו המעות. ואח"כ נאנס או נאבד המעות מיד השליח. עיין בשו"ת תורת חסד סימן ק"ס שנסתפק בזה ודעתו נוטה להחמיר על הלוה כיון שהמלוה לא כתב אל הלוה כלל רק שכתב אל השליח לא עדיף הכתיבה מאמירה פא"פ לך אמור לפלוני שישלח לי מעותי על ידך דלא מהני רק אם מינה אותו בפני עדים (עי' חו"מ סימן קכ"א סעיף ב' ג' בסמ"ע ובש"ך) אולם כיון דמהרשד"ם סימן מ"ב כתב להקל בנדון זה על הנתבע וגם במהרש"ח סימן ס"ג כתב בפשיטות כדברי זקנו על פיהם יקום דבר עכת"ד: מה ראש הקהל שמסר מעות הקהלה למשרת של שמש הקהל שיתן אותם להנאמן הגובה של הקהל אשר תחת ידו התיבה עם מעות הקהל וברח המשרת עם המעות אם חייב הרה"ק לשלם להקהל. וכן אם השמש הלך וגבה מיחידים מס או ערך שהושם על כל יחיד לצורכי הקהל ונאבד או נאנס המעות מהשמש אם מחויבים היחידים לשלם עוד הפעם עי' בכלל צ"ו סי' כ"ז כ"ח כ"ט ל':

מו לוה ששלח חובו ע"י שליח להמלוה והשליח נתן לו המעות ולא קיבל ממנו השטר. ועתה טוען המלוה סטראי דמבואר בסי' נ"ח ס"א דהיכא דהמלוה נאמן לטעון סטראי מחויב השליח לשלם להלוה. אם מחויב הלוה לשבע נגד השליח שהמלוה משקר ושאינו חייב לו חוב אחר עיין בדיני סטראי כלל ע"ג סי' וא"ו:

מז ראובן ושמעון שותפים וראובן נתן רוב המעות וגם וועקסלין ליד שמעון ללות עליהם לצורך השותפות ועתה יש וועקסל ביד לוי על ראובן מסך מאה זהו' ואמר ראובן ללוי שהיום יתן לו שמעון על הוועקסל שלו סך שמנים זהובים וגם שמעון אמר לו כן. ובאותו יום שלח לוי לשמעון אחר מעות ושלח לו שמעון סך שמנים זהובים ואח"כ בא השליח והביא בחזרה לשמעון סך שלשים זהובים באמרו שלוי לקח רק חמשים זהובים מה שחייב לו שמעון ורוצה שראובן ישלם לו כל הסך מאה זהובים על הוועקסיל שלו עי' בשו"ת מהריא"ז ענזיל סימן סמ"ך שזיכה את ראובן:

מח אם השליח אומר שפרע למלוה. והמלוה אומר שלא קיבל שהדין מבואר בסי' קכ"א סעיף ט' דנשבע השליח שנתן ונשבע המלוה שלא קיבל וישלם הלוה ע"ש בשער משפט ס"ק י"א שכתב מסברא ושכן משמע להדיא בחידושי הרמב"ן דהיינו דוקא במלוה ע"פ. אבל במלוה בשטר אינו מחויב המלוה לשבע רק באם טוען הלוה אשתבע לי דלא פרע לך השליח. ואם השליח טוען אני מהפך שבועתי על המלוה שישבע שלא קיבל ממני ואני אשלם מכיסי. והמלוה טוען כמו כן ישבע השליח שנתן לי ואפטור את הלוה הדין עם מי. עיין בדיני היפוך שבועה כלל למ"ד סי' א':

מט אחד מכר סחורה לחבירו ופרע לו הלוקח בעד הסחורה ואח"כ שלח המוכר ללוקח הסחורה ע"י שני אנשים ופטרם משבועה. ועתה אומרים האנשים השלוחים בפני הב"ד שמסרו הסחורה ליד הלוקח אלא שאח"כ תפסו ממנו הסחורה עבור החוב שחייב להם הלוקח והלוקח מכחיש שלא נתנו הסחורה לידו וגם שאינו חייב להם. עי' בשו"ת פרשת מרדכי חחו"מ סי' י"ג דכיון דפטרם המוכר משבועה שפיר נאמנים במגו דאהדרינהו למוכר שהיו פטורים ומועיל עדותם נגד הלוקח שמסרו לידו ונפטר המוכר אך צריכים לישבע נגד הלוקח שהוא חייב להם כנגד הסחורה ויכולים להחזיק מה שבידם. וגם לא הוו נוגעים בעדות מחמת שתפסו הסחורה כיון שלא היו צרכים להעיד רק שנתנו להלוקח הסחורה אלא שהוסיפו דברים איך שאח"ז תפסו הסחורה בחובם. ומה שאינו צורך לעדותו לא מגרע כלל עיקר עדותו וגדולה מזה כתב הש"ך בסוסי' קכ"א ס"ק נ"ז יעו"ש וכסברא זו כתב הח"צ בתשו' ס' מ"ד ע"ש בהגהות דבהמ"ס:

נ ראובן שלח את שמעון לשלם עבורו המס להקאססע והלך שמעון ופרע ולא לקח קוויט והוכרח ראובן לשלם פעם שנית עי' בדברי חיים ח"ב חחו"מ סי' יו"ד שפסק ששמעון פשע בשליחותו שלא לקח קוויט ולא נכתב בפנקס הערכי כדד"מ במסים לא דמי לשטר בסי' נ"ח ומחויב שמעון לשלם לראובן:

נא ועיין במבי"ט ח"א סי' רל"ב בראובן ששלח לעכו"ם החוב ע"י שליח ולא הזכיר להשליח שיש לו אצל העכו"ם כת"י וגם לא אמר לו שיפרענו בפני עדים והלך השליח ופרע לעכו"ם בלא עדים ולא לקח ממנו הכת"י והוכרח ראובן לשלם פעם שנית להעכו"ם ועתה תובע מהשליח שגרם לו היזק וכתב לחייב את השליח משני טעמים א' משום דהוא שליח בשכר ומוטל עליו לטרוח לפרוע בפני עדים ב, משום דהוא עכו"ם אשר פיהם שוא ידברו והיה לו לחוש ולטעם זה אפילו בשליח בחנם יש לחייב ועי' בש"ך סימן נ"ח ס"ק יו"ד שהביא דבריו וסיים בצ"ע לדינא. וע"ש בנתיבות כ"כ:

איברא דמדברי הרדב"ז שהבאתי בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סי' י"א מבואר כדברי המבי"ט בטעם השני שנשאל בראובן שאמר לשמעון תן להעכו"ם עבורי המנה שאני חייב לו ועתה העכו"ם תובע המנה מראובן באמרו ששמעון לא נתן לו ושמעון טוען שנתן לו. ופסק לחלק שאם שמעון לא בא להוציא מראובן כגון שהיה חייב לראובן או שראובן נתן לו המנה ליתן לעכו"ם ודאי שמעון נאמן בשבועה. אולם אם שמעון בא להוציא מראובן מחמת שראובן ביקש אותו בתורת הלואה ליפרע לעכו"ם אפשר דמצי ראובן לומר קי"ל כהנך רבוותא דס"ל דדוקא חנוני עם פועל נשבעים ונוטלים אבל בשאר שליחות אינו נשבע ונוטל אלא בראיה שעשה שליחותו. וגם בנ"ד דהוה עכו"ם אפשר גם הרי"ף והרא"ש מודים דאינו כשבע ונוטל דסתמו כפירושו כאלו אמר בהדיא הב לי' בסהדי לפי שפיהם שוא ידברו וכו' יעו"ש הרי מבואר החילוק שכתב המבי"ט בעכו"ם אולם עכ"ז יש חילוק גדול ביניהם לדינא דהרדב"ז לא כתב לחייב בעכו"ם רק אם בא להוציא מן הלוה כאמור בהדיא ובנדון המבי"ט בא השליח לפטור עצמו ומ"מ חייבו מטעם שהוא בעכו"ם והיה לו ליתן בפני עדים וזה מבואר ההיפוך מדברי הרדב"ז שפסק דנאמן לפטור עצמו אף בעכו"ם. וכיון שהמבי"ט עצמו כ' בטעם הנז' בלשון אפש"ר יש לחייבו בעכו"ם לא אתי ספקו ומוציא מידי ודאי הרדב"ז: ועי' בשו"ת זרע יעקב סי' ס"ב שנשאל בנדון המבי"ט ממש שהלוה נתן לשליח מעות לפרוע לעכו"ם ולא פירש לו כלום והלך ופרע ולא לקח השטר מהעכו"ם ועתה תובע העכו"ם שנית מהלוה וכתב שהוא פלוגתא דרבוותאי אם מחויב השליח ליתן להמלוה בפני עדים כיון שלא אמר לו הב לי' באפי סהדי עיין ברמב"ם פט"ז מה' מלוה מ"ה ע"ש בהה"מ שדעתם דדוקא בחנוני ופועלים אבל בשליח ובע"ח צריך ליתן בפני עדים ויש מהפוסקים שמחלקים בין אם בא להוציא כמו בחנוני לאם בא לפטור עצמו דנאמן בלא עדים. ועי' בב"י סי' צ"א מ"ש על מ"ש הטור אם אמר הלוינו מנה ופרע לבעל חובי וכו' ועי' בכנה"ג סי' הנ"ל בהגהב"י אות א'. ועי' ברדב"ז סימן ת"ה (כמו שהעתקתיו למעלה) ועי' בתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ו וכו' והאריך עוד הרבה בדברי הפוסקים ומסיק לדינא בנ"ד ששמעון בא לפטור עצמו אין עליו אלא חרם וסתם מפני שטענת העכו"ם לא מחשיב אצלינו לטענת ודאי לחייבו שבועה ולכל המרבה יתנו לו שבועה עכ"ד ודבר זה אי מחייבין שבועה על טענת עכו"ם עיין באות מכו"ם כלל ע"ז סי' ה':

ומה שהביא הרדב"ז והרב זי"ע פלוגתת הפוסקים בשליח ובע"ח אם מחויב ליתן להמלוה באפי סהדי כבר קבע מרן הב"י בשלחנו הטהור סי' נ"ח ססע"י א' וסי' קכ"א סעיף ט' יעו"ש בש"ך ס"ק מ"ה שהרבה להביא דעת הראשונים דא"צ ליתן בפני עדים ומבואר בסי' צ"א ססע"י א' שהב"י השוה מדותיו ופסק דנאמן אף להוציא כמו בחנוני ופועלים יעו"ש בש"ך ס"ק ז' ח' וע"ש בבאה"ג מה שציין להה"מ:

נב ראובן נתן חפץ לשמעון שילך למשכנו אצל איזה איש להלוות לו מעות. והלך שמעון ומשכנו אצל עכו"ם אחד והביא המעות לראובן ובהגיע זמן פרעון נתן ראובן המעות לשמעון שילך לפדות משכונו. וכפר העכו"ם שלא נתן לו שום משכון. ותובע ראובן משמעון דמי המשכון מפני שלא היה לו למשכן אצל עכו"ם בלא עדים ושטר. עי' בחו"מ סי' קכ"א סעיף י"א וע"ש בסמ"ע. ובש"ך ס"ק ס"א מ"ש בשם הר"ן. ועי' בשו"ת קול אליהו סי' י"ח שהעלה דאף לדעת הר"ן לא מפטר השליח אלא אם אמר לי המשלח בפירוש שיוכל למשכנו אף ביד עכו"ם אבל בנ"ד שלא אמר לו למשכנו ביד עכו"ם ודאי דהשליח הוי פושע שלא היה לו למשכן אצל עכו"ם אשר פיהם דיבר שוא וחייב שמעון לשלם לראובן היזקו:

נג עי' בש"ך סימן קכ"א ס"ק מ"ב מ"ש בשם תה"ד בראובן ששלח מעות ללוי ע"י שמעון לקנות לו איזה חפץ ואח"כ תבע ראובן מלוי החפץ והשיב לוי ששמעון לא נתן לו מעות כלל. ושמעון מכחישו בפניו שנתן לו המעות. וע"ש בנתיבות בחידושים ס"ק כ"ד. ועי' בשו"ת בית יעקב סימן ח' הרבה חידושי דינים בזה:

נד ראובן אמר לשמעון שיקח אצלו מעות בהלואה ושלח שמעון משרתו ליקח המעות. והביא לו מאה זהובים. ועתה אומר ראובן שנתן להמשרת ק"נ זהובים והמשרת מכחישו. עי' בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סי' י': נה ראובן מסר חפצים לשמעון שיתן אותם לעכו"ם פלוני לשמרם. והלך שמעון ומסרם לעכו"ם אחר. ועתה אומר העכו"ם שנאנסו מידו. וראובן תובע משמעון שפשע בשליחותי'. ושמעון טוען כי העכו"ם האחר הוא יותר נאמן מהעכו"ם הראשון. וגם דרך ראובן להפקיד אצל העכו"ם האחר. עי' בדיני שומר כלל צ"ז סי' ו':

נו ראובן נתן פקדון לשמעון ליתנו ללוי הדר בעיר אחרת. ושם בעיר הזאת יש שני לוי ובן יעקב. ונתן שמעון הפקדון לאחד מהם ועתה טוען ראובן שכוונתו היה ללוי השני ותובע מהשליח שישלם לו בעד הפקדון לאשר שלוי זה הנפקד הוא גבר אלם ואינו יכול להוציא ממנו הפקדון. פסק בשו"ת מקור ברוך סי' כ"ג דהשליח פטור ולא הוי פושע אף אם ידע שיש שם שני לוי בן יעקב כיון שהמפקיד לא הזהירו לאיזה מהם יפקיד סבור היה שהוא מרוצה לכל אחד מהם כי שניהם בטוחים אצלו והמפקיד איהו דאפסיד אנפשי':

נז ראובן מסר פקדון לשמעון כשילך לעיר פלוני שימסור הפקדון ללוי ויהודה והם ישלחו הפקדון לעיר פלונית לאיש פלוני. וכשבא שמעון לשם פגע בלוי ואמר לו הנה פקדון זה שנתן לי ראובן שאתן אותו בידך וביד יהודה. והשיב לו לוי תנהו ביד יהודה כי הכל אחד וכן עשה שמעון ומסרו ביד יהודה ואח"כ נאבד ממנו הפקדון ועתה ראובן תובע דמי הפקדון משמעון באמרו שפשע במה ששינה ומסר הפקדון ליהודה לבדו. עיין מהרשד"ם חו"מ סימן קכ"ז שפסק דשמעון פטור והטעם דבכל המקומות אנו הולכים אחר אומד הדעת. והדעת נותן ומחייב שלא נתחייב שמעון ליתן הפקדון בידי שניהם להיותם תפוסים בארבע ידות אלא כל שנתן ביד אחד מהם בפני חבירו קיים שליחותו. ומן הנראה שכל שהוא מדעת חבירו כמו בפניו דמו. וכמו שמצינו בפרק ר"א בנדרים המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא לפניו וכ' הרא"ש פירוש מדעת חבירו. ובתשוב' להרמב"ן כתב מסתברא לי דכל מקום שאמרו בפניו לא בפניו ממש אלא בידיעתו עכת"ד:

והנה לכאורה לפי מה שכתב הרשב"א בתשו' ופסקו מרן הב"י והרמ"א ביו"ד סימן רט"ז סעיף ז' בהג"ה ובסי' רכ"ח סעיף מ"ם במי שהשביע את בנו שלא להלוות מעותיו כי אם ברשות ראובן ושמעון. דמותר להלוות ברשות אחד מהם דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע נמי אחד מהם דקיי"ל כרי"ו דוי"ו לחלק. אם כן גם בנדון הנ"ל אף שאמר לו ליתן ללוי ויהודה אחד נמי במשמע ולא הצריך המהרשד"ם לטעם דנתן בידיעת חבירו. אולם באמת המהרשד"ם לשיטתו בחאה"ע סי מ"ה השיג על הרשב"א הנ"ל מטעם דאפילו ר' יונתן דאית לי' וא"ו לחלק היינו בלישנא דקרא. אבל בלשון בני אדם וא"ו רק להוסיף אתי דוקא שניהם. וזולת זה י"ל לפי מה שכתוב בשמק"ו למסכת ב"מ פ' השואל בשם הריטב"א שלא אמר ר' יונתן וא"ו לחלק אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא. אבל באומר שיעשה או שיתן ודאי שיתן לשניהם במשמע ולא מיפטר בחד מינייהו שדבר התלוי במעשה לכ"ע וא"ו להוסיף אתי יעו"ש. א"כ בנ"ד שאמר שיתן הפקדון ביד לוי ויהודה ודאי רק לשניהם במשמע. איברא דלפענ"ד דברי הריטב"א הנ"ל הם תמוהים מאוד מש"ס דיומא דף נ"ח ע"א בסוגיא דמערבין לקרנות דרי"ו ס"ל מזה בפ"ע ומזה בפ"ע דוי"ו לחלק. והתם כתיב ציווי ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן וכו'. וכן במנחות דף צ' ע"ב דמן הבקר ומן הצאן רצה אחד מביא רצה שנים מביא ופריך ורי"ו ל"ל קרא יעו"ש. דמוכח להדיא דאף בדבר התלוי במעשה סבור רי"ו וי"ו לחלק וצ"ע. וגם מדין הרשב"א שהבאתי לעיל מוכח דלא ס"ל כללא דהריטב"א כאשר הארכתי בזה בשו"ת בנדון הית"ע לגיסי הגאון מו"ה שלמה דרומיר נ"י אב"ד דק"ק סקאלא. שו"ר שבנדון הרשד"ם הנ"ל אפשר דכ"ע מודו שצריך שימסור הפקדון לדעת שניהם עפ"י מ"ש המהרי"ו ומהר"ם מלובלין בתשובה הובא באחרונים דהיכא דכלל אח"כ בלשון רבים ודאי וי"ו להוסיף ושניהם דוקא במשמע. אם כן בנ"ד שאמר שימסור הפקדון ללוי ויהודה שה"ם ישלח"ו הפקדון וכו' הרי כלל אח"כ שניהם בלשון רבים ודאי שניהם יחד במשמע ועיין בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' כ"ב:

נח מי שנתן לשליחו סחורה להוליכו לפלוני, ותפס השליח הסחורה למשכון עבור מנה שתובע מהמשלח ולאחר זמן הוזל הסחורה ותובע המשלח מהשליח ההיזק אשר הגיע לו ע"י תפיסתו עי' בדיני גרמא כלל ט"ו סי' י"ז: נט ראובן מסר וועקסל לשלוחו והתנה בו שלא יתן הוועקסל לשותפו שמעון ושיכה השליח ומסרו לשמעון וגבה שמעון כל החוב וטוען שראובן חייב לו כנגדו עי' בחתם סופר חו"מ סימן ק"מ שפלפל בדברי הרשב"א בשליש שהחזיר שטר פרוע למלוה והעלה דהשליח חייב לשלם לראובן מפני שעויות וממילא אין שמעון יכול להפסיד להשליח ואינו מועיל תפיסתו עי' סי' כ"ח ס"א וע"ל דין פ' ועיין בזה בדיני שותפים כלל צ"ח סי' כ"ז:

ס ראובן נתן חפץ לשמעון למכרו ונתן שמעון החפץ ללוי ולוי היה לו תביעה על ראובן באופן שלא היה יכול להוציא ממנו מצד שטען ראובן קי"ל כהנך פוסקים שאני פטור ועתה לוי נעשה מוחזק בחפץ וטוען לוי קי"ל שאתה חייב. ותובע ראובן החפץ משמעון. עי' בשו"ת נאות דשא סימן נ"ז שהאריך ומסיק דמצי שמעון לומר האי קי"ל של לוי ואתה חייב ללוי וכדין נתתי לו יעו"ש:

סא שליח או שותף שקנה סחורה שהיתה בשקים ואמר לו המוכר שבכל שק ושק יש ד' מדות. ומדד השליח שלשה שקים וראה שאינו חסר כלום מד' מדות והאמין להמוכר על שאר השקים ולא מדדם ואח"כ נמצא חסר מהשקים ותובע המשלח מהשליח שפשע במה שלא מדד כל השקים עי' בדיני שותפים כלל צ"ט סי' י"ג:

סב מי ששלח שליח לקנות לו סחורה פלונית ושינה השליח וקנה סחורה אחרת באמרו שכוון לטובת המשלח שירויח יותר בסחורה זו ואח"כ נאנס הסחורה בדרך. או נגנבה והוא שליח בחנם. אם ההפסד על השליח מחמת ששינה הנה בש"ך סי' קפ"ג ס"ק ט' הביא בשם תשובת המבי"ט שהשליח פטור כיון דלא בא האונס מחמת השינוי וכתב עליו הש"ך שהוא פשוט ודו"ז בקצוה"ח ס"ק ה' תמה על הש"ך ופסק דשליח חייב וע"ש בנתיבות שיצא לחלק ותירץ שהש"ך מיירי באופן שכבר קיבל המשלח העסק על אופן אם יהיה ריוח שיטול ריוח ולכך השליח פטור יעו"ש ובאמת המעיין בדברי המבי"ט הנז' יראה שאין להעמיס זה בדבריו דהא מבואר שם בהשאלה דנאנס הסחורה בדרך קודם שבא הסחורה לעיר המשלח יעו"ש ובאמת המבי"ט לאו יחידאי בדבר זה כאשר אבאר ונפלאתי על הש"ך שכל שערי התשובות פתוחים לפניו איך כתב על דין זה ופשוט דבר שתלוי במחלוקת גדולי האחרונים בתשובותיהם כמבואר בבני חיי סי' הנ"ל בהגה"ט אות וא"ו ובכנה"ג סי' קע"ו בהגהב"י אות קי"ג בשם מהר"א גאליקו בשותף ששינה. ובשו"ת סמיכה לחיים סימן ט"ז י"ז. ומכל הנ"ל מבואר כי מהר"א גאביזו"ן במהרש"ך ח"ג סי' ס"ד. ומהר"א גאליקו דעתם בשותף ששינה כהמבי"ט דאם בא ההפסד שלא מחמת השינוי פטור השליח. ומהראנ"ח כאפוסי בשו"ת מהרי"ט צהלין סי' קכ"ט כתב שהמחייב את השליח הוי טעה בדבר משנה והדר דינא. אמנם המהרש"ך שם סי' ס"ד וס"ה וס"ו ומהר"א מונסין שם. ומהרי"ט צהלין סי' הנ"ל חייבו את השליח גם מר"ן הב"י בשו"ת אבקת רוכל סימן קצ"ב הרבה להשיב על המבי"ט הנ"ל ופסק דחייב השליח. ויותר יש להפליא על הש"ך שבס"ק ח' ציין למהרש"ך בסימנים הנ"ל. ותיכף בס"ק ט' כתב על המבי"ט ופשו"ט. ועי' בשו"ת לחם רב סי' קפ"ב שלמד מדין שליח ששינה לשותף ששינה דאפילו ההפסד בא שלא מחמת השינוי חייב. ועי' בשו"ת כרם שלמה חחו"מ סי' ע"ה:

ובמשל"מ בריש ה' שלוחין. ועי' בשו"ת מהר"י הלוי סי' ע"ו ובשו"ת סמיכה לחיים סימן י"ז שפסקו דהוא ספיקא דדינא והמוחזק יכול לומר קי"ל:

סג ראובן היה לו מעות בפקדון אצל שמעון וצוה אותו לקנות לו סחורה במעותיו ושמעון הניח מעות הפקדון וקנה לראובן סחורה במעות עצמו. ונאנס הסחורה. עיין בתשובת הרלב"ח שפסק בפשיטות דההפסד על שמעון כיון דמעות ראובן נשארי' מזלי' גרם. ובזה יש לישב דינא דמהרי"ל מהשגת הש"ך בסי' קכ"א סעיף ח' אמנם בשער משפט שם ס"ק ז' פקפק בפסק הרלב"ח משום דראובן לא היה מקפיד בדבר דמה לו אם קנה במעות אלו או אלו:

סד ראובן ושמעון עשו ביניהם מסחר על סחורה ידועה שיש לראובן במדינה אחרת ושלחו את לוי להביא הסחורה ואח"כ נאנסה הסחורה בדרך וטוען שמעון שכתב אגרת לראובן קודם שהלך לוי אחר הסחורה שאינו צריך עוד לסחורה ושלא יביא וראובן מודה ואומר שהראה את האגרת ללוי קודם שהלך ולא היה לו לילך בשליחותו. ולוי מכחישו. עיין זה באורך בשו"ת טור האבן סי' ל"ג:

סה ראובן שלח ע"י שליח בחנם. לשמעון הדר במדינה אחרת סך מנה. ואמר להשליח באופן אם אתה הולך בדרך הישר לעיר שמעון כי חושש אני פן תסיר מן הדרך לילך לעיר מושבך להציל ביתך ממדת הדין המתוחה שם הודיעני כי יש לי אנשים אחרים ההולכים מכאן לעיר שמעון בדרך הישר. והשיב לו השליח אני לא אטה ימין ושמאל מן הדרך הישר. ובכן מסר לו ראובן המנה ויהי בדרך שמע השליח איך שמדת הדין מתוחה בעירו והלך לביתו. ואח"כ יצא מעירו לנסוע לעיר שמעון ובלילה במקום שלן קרעו אמתחתו וגנבו ממנו המעות שלו וגם המעות המשלח ועתה המשלח טוען על השליח שפשע שלא הלך בדרך הישר לעיר שמעון פסק במהרשד"ם חו"מ סי' קמ"א שהדין עם המשלח ואפילו אם היה נאנס ממנו בלסטים מזוין והוא ש"ח חייב לשלם דכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס והאונס בא מחמת הפשיעה לכ"ע חייב. עיין בסי' קכ"א סס"א:

סו מלוה שתבע מעותיו מן הלוה. והשיב לו הלוה יש לי מעות אצל פלוני הילך חותמי טבעת זהב שתלך להראות לפלוני לסימן שיתן לך המעות ולא אמר לו שיחזיר להביא לו הטבעת אחר שיראהו לפלוני. והלך המלוה ומסר הטבעת לפלוני וקיבל מעותיו. ואח"כ נגנב הטבעת אצל פלוני ועתה תובע הלוה מהמלוה אני נתתי לך רק להראות לו שיאמין לך ע"פ הסימן ואח"כ תחזיר לי הטבעת. וזה משיב כיון שנתת לי בסתם הייתי סבור שאתן הסימן לפלוני. ראה זה מצאתי בקונטרס השאלות שבסוף החיבור כת"י על הש"ע מהגאון מו"ה מנחם מענדל זלה"ה שהיה אב"ד דפה שבא עובדא זאת לפניו וכתב וז"ל ונראה דסתם הראות הסימן הכוונה למסור הסימן לפלוני כי כמו שזה צריך להראות כדי שיתן לו המעות. כן צריך פלוני להסימן להראות אח"כ להמשלח שנתן המעות לשלוחו ושלא יאמר לא שלחתי אליך סימן שתתן לו. וכן מורה לשון הש"ע סי' קכ"א סעיף ג' והיל"ך הסימ"ן ובסי' שאח"ז בסימנים ואותיות מרא"ה שז"ה הסימ"ן ששלח לו. רק י"ל דשם מיירי בכתב שאינו שוה כלל. הדרך למסרו. אבל טבעת זהב צריך שיתן לו רשות בפירוש שימסור לזה וצ"ע עכ"ל. ועמ"ש בכלל שאח"ז סי' ו':

סז ראובן יש לו שותף במדינה אחרת ואמר לו שמעון כתוב לשותפך שיקנה לי שם חפץ פלוני וישלח לי עם הסחורה שישלח לך.

וכתב לו ראובן כן ושלח השותף החפץ עם סחורתו של ראובן וטבעה הספינה בים ותבע ראובן לשמעון שישלם לו בעד החפץ. עי' בב"י ססי' קע"ו שהביא בשם רב האי גאון שפסק דאם שמעון קבל עליו אחריות החפץ מעת שישלחנו שותפו. משתבע שותפו דראובן ששלח החפץ כמו שכתב לו ונטבע בים. ומחויב שמעון לשלם. ועי' בדיני דבר שלא בא לעולם כלל כ"ד סי' י"ז שהארכתי שם בשאלת התשב"ץ בכיוצא בזה ובדין רבינו האי הנ"ל. ועי' בכלל פ"ח סימן י"א י"ב:

סח מי ששלח כסף ע"י שליח למדינה אחרת למכרו שם. ונתן רשות להשליח שיקנה לעצמו סחורה בעד המעות שיפדה שם בעד הכסף ואח"כ נלקח ממנו הכסף בבית האוסר. עי' בדיני שומר כלל צ"ו סי' י"ז:

סט ראובן יש לו פאטו"ר (בלשונינו שפיליטע"ר) בעיר אחרת ושולח תמיד להפאטור סחורה למכור ולקנות בהמעות סחורה אחרת. ואירע שגנבים חתרו חתירה בלילה תחת בית הסחורה וגנבו כל הסחורה ועתה ראובן טוען שהפאטור הוא ש"ש עבור שלוקח שכרו ב' ממאה מסחורה שמוכר וחייב בגניבה ואבידה. דבר זה הוא תלוי בפלוגתת גדולי האחרונים בתשובותיהם המהר"ם ן' חביב הובאה תשובתו בשו"ת גינת ורדים סימן א' פסק שאין הפאטורי"ס מחויבים לישב ולשמור בלילה. ואדעתא דהכי שולחים להם הסחורות להניחם במקום המשתמר כמנהג המקום. והו"ל כאלו התנו שיפטרו מגניבה ואבידה והרב גו"ר בסי' ב' הסכים עמו להלכה בשם כמה גדולי האחרונים שפסקו כן. ועי' בשו"ת זרע יעקב סי' כ"ה שהביאם ג"כ להלכה. אמנם לחלק יצא דזה דוקא אם נגנב הסחורה המשתלח לו. אבל אם מכר הסחורה ונגנב המעות אצלו חייב אף באונסים כיון שיש לו רשות להשתמש בהמעות ביני ביני הרי הם באחריותו עד שיקנה סחורה אחרת עבורם להסוחר שלו. וע"ש בסי' מ"א שהביא בשם מהרשד"ם סימן קל"ד ומהרש"ך ח"ב סי' קס"ט שפסקו דהפאטו"ר פטור מגניבה ואבידה והרב מהרש"ח ומהרח"ש ומשפט צדק לא סמכו על הוראה זו. ועכ"פ הפאטור יכול לומר קי"ל ע"ש. ועי' בזה בדיני שומר כלל צ"ו סי' כ"ה:

ע ועי' בשו"ת באר מים חיים סי' כ"ב שנשאל בפאטו"ר ששלחו לו סחורה למכור. ומיד שבא הסחורה על העגלות לעיר הפאטו"ר לבית המכס עד שלא משך אותה הפאטור לרשותו פשע בשמירתה והיה הפסד. ורצו מקצת המורים לזכות את הפאטור מצד שאף שהוא ש"ש. מ"מ כיון דקיי"ל בכל השומרים שאינו מתחייב בשמירה עד שימשוך כמבואר בסי' רצ"א. והפאטור הזה עדיין לא משך מבית המכס לרשותו א"כ פטור אף מפשיעה והרב המחבר דחה דבריהם והוכיח בראיות נכוחות דהפאטור יש לו דין שליח. ושליח א"צ לא קנין ולא משיכה רק בדיבור בעלמא כמבואר ברסי' קפ"ב. וא"כ חייב הפאטור בכל שינוי שישנה כמבואר בסימן הנז':

ועי' בתשובת בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ס"ג שנשאל בנדון סוחר ששלח ע"י הבע"ג כמה ככרות ברזל לעיר אחרת להשפיליטוער למכרו וכאשר הגיעו הבע"ב לשם צוה אותם השפיליוער להניח הברזל בחצר בית חותנו אשר הרשה תמיד לחתנו להניח שם בלי שום תשלומין והשפיליטער לוקח מהסוחר שכר טירחא מהברזל הנמכר על ידו. ונגנב משם כמה ככרי ברזל. וטוען השפילינוער דכיון שעדיין לא קיבל שכר טירחא מהברזל שנגנב ולא עשה בו משיכה וגם לא הונח ברשותו ע"כ אין לו דין ש"ש ופלפל שם אם הוי כהקדים לו שכרו מטעם שכ' המרדכי ע' האומנין לענין סרסור דהוי ש"ש אף בשעת הליכה בהאי הנאה דיכול למכרו ולהרויח בו והביא קצת פוסקים דל"ס להו כן ומסיק דמלבד זה כוון שהסוחר שלח הברזל שיהיה ת"י השפיליטער והוא צוה להבע"ג להניח בחצר בית חותנו אם אין עדות ברורה שנגנב משם הוא בכלל מזיק עי' בנתיבות סימן ש"א סק"ב ומכ"ש בנ"ד דגרעי' לשמירתו דהא חותנו ודאי לא הוי רק ש"ח עי' בנתיבות סי' רצ"א ס"ק כ"ז וס"ק ל"א ומכ"ש בנ"ד דנראה יותר דחותנו לא קיבל עליו שמירה כלל דהוי כמו הא ביתא קמך עי' ברמ"א רסי' רצ"א ובנתיבות שם סק"ז ובכה"ג ודאי דהוי מזיק וחייב אף בלא משיכה: עא אחד שלח שליח בשכר עם שט"ח להביא לו מעותיו מן הלוה שדר במדינה אחרת וציוה אותו שבחזרתו עם המעות ישכור עוד יהודי לילך עמו והוא ישלם. ואח"כ נגנב ממנו המעות בדרך. עי' בשבות יעקב ח"ג סי' קע"ז שתמה על השואל מה יצא לשאול בזה דודאי הוי על המעות ש"ש וחייב בגניבה ואבידה. ואי משום דהשכיר עוד יהודי לילך עמו בשכירות המשלח והוי כמו שלוחו ויש לו דין שמירה בבעלים כמו שמבואר בסי' שמ"ו סעי' וא"ו יעו"ש בש"ך ס"ק ד'. הא ליתא דכיון שהמשלח בעצמו לא דיבר עם השליח עצמו רק שציוה לו שהוא ישכור לא הוי שלוחו ממש ובזה כ"ע מודי דלא הוי שמירה בבעלים כי דין שעירה בבעלים גופא חידוש הוא וכו':

זה שמעליל העכו"ם לשלם לו כל השכירות הוי ג"כ אונס דשכיח דהא מבואר בסמ"ע (בסי' שי"ב ס"ק ל"ד) שכן הרבה דיעות עפ"י ד"ת שהשוכר מחויב לשלם כל השכירות בנשרף הבית מכש"כ בערכאות ודאי שכיח הדבר שיצטרך לשלם א"כ הוי מידי דשכיחי. וגם עי' בכנסה"ג דעכו"ם רגיל להעליל. ע"כ מחויב המשלח לשלם להשליח השוכר כל מה ששילם להעכו"ם דמי השכירות: אמנם בנ"ד שהרב שכר על שמו מהעכו"ם עבור הקהל אין אנו צריכים לכ"ז דכל דינים הנ"ל הוא דוקא אם הוא ערב או שליח. אבל בנ"ד כ"ע ידעו דהרב לא שכר את העסק וגם העכו"ם יודע שאין הרב השוכר רק בשביל הקהל רק לפיוסא בעלמא נקרא על שמו ואינו מעליל כלל על הרב רק על הקהל שנשכר בשבילם וגם זה ברור מאוד ע"כ חייבים הקהל לשלם: עז שליח שלוה מעות מאחד ונתן השטר על שמו ונכתב בהשטר שלוה לצורך פלוני משלחו וכן אפוטרופס שלוה וכתוב בשטר שלוה לצורך היתומים אין המלוה יכול לגבות חובו מנכסי השליח או האפוטרופס וכן באנשים שלוו לצורך הקהל. יעוין בבית אפרים אמצע סי' י"ז. ועיין בשער משפט על החו"מ סי' קי"ז ס"ק א' שבא עובדא לפניו בנאמן של מחזיקי האוראנד"א שהיה מגיע לאיש אחר מעות ממחזיקים. וצוו להנאמן שיתן לו שט"ח על שמו וזה טופס השטר וועקסל עלי הח"מ מסך כך וכך ולשלם מתיבת מעות האוראנדא. ולבסוף נסתלק הנאמן מנאמנותו ומחזיקי הראנדא לא רצו לשלם לבעל הוועקסיל והלך המלוה ותפס ממעות של הנאמן עצמו. וכתב שם דודאי הלשון וועקס"ל על"י הח"מ הוי לשון חיוב לחייב עצמו אף בדבר שאינו חייב והא דנכתב בו ולשלם מתיבת מעות הראנדא הוא כתנאי שהוא מתחייב עצמו בהסך רק באופן שיהיה הפרעון מתיבת מעות הראנדא. נמצא עתה שנסתלק מהנאמנות נסתפחה שדהו של המלוה שאינו יכול להשתלם ממנו. והנאמן פטור מלשלם מכיסו כיון שהתנה וייחד לו הפרעון רק מתיבת מעות הראנד"א. אמנם כל זה הוא דוקא אם נסתלק הנאמן קודם שהגיע זמן הפרעון של הוועקסיל אבל אם נסתלק הנאמן מרצונו הטוב אחר שהגיע זמן הפרעון של הוועקסיל. נראה שהנאמן חייב לשלם כיון שהתחייב עצמו לשלם ממעות הראנדא א"כ כשהגיע הזמן פרעון. ונסתלק מרצונו הטוב ומסר המעות למחזיקי הראנדא ולא פרע הוועקסיל הרי לא קיים תנאו. ונשאר החוב עליו לשלם מכיסו. ועי' בשו"ת שארית יוסף סימן כ"א. עכת"ד בקיצור: ויש לעיין לפמש"כ בדיני חיוב כלל מ"א סימן ט' ובדיני ערב כלל ע"ח סימן כ"א בשם תשובת הרמ"א וחו"י ושבו"י דהיכא דהתחייב עצמו בשטר בחיוב עבור חוב אחר. לא מהני לחייב דהוי כערב לאחר מתן מעות דלא משתעבד בלא קנין. א"כ ה"נ שהמחזיקים כבר נתחייבו בהחוב לבעל הוועקסל מה מהני שהוא נתן אח"כ הוועקסל אף שלשון וועקסל הוא לשון חיוב. וי"ל דמיירי שכתב קנין בהוועקסל ולא נחית הרב שע"מ לפרש זה כי לא בא השאלה רק על ענין שנכתב לשלם מתיבת הראנדא. וגם י"ל דאחר ז"פ חייב הנאמן מצד שעבודא דר"נ כמבואר שם בדבריו. ולפי"ז לא הוצרך לטעם שיכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב:

ועי' בשו"ת קול אליהו סי' ל"א שנשאל בשר העיר ששלח את ראובן לקנות לו בחנות היהודים איזה סחורה בהקפה. והלך ראובן ואמר להסוחרים שהוא קונה זאת בעבור השר. והם כתבו על הפנקסים חייב השר כו"כ בעד סחורה שלקח ע"י ראובן. ואח"כ אינו רוצה השר לשלם להם. והם תובעים מראובן באמרם אנחנו בידך נתנו לך. וכתב דלכאורה הדבר פשוט דכיון שראובן אמר להם והם בעצמם יודעים שקנה עבור השר לא נתחייב ראובן לשלם. אמנם יש לראות לפי מ"ש הריב"ש בסי' ת"א שאסור לקנות בחה"מ פסח חמץ לעכו"ם במעות העכו"ם משום דאין שליחות לעכו"ם ולא קנה הישראל החמץ עבור העכו"ם. א"כ זכה בו לעצמו ועובר בב"י. אם כן גם בנ"ד י"ל כיון דראובן זה אינו יכול להיות שליח השר א"כ קנה הסחורה וזכה בה. וכיון דהשר אינו רוצה לשלם עלי' דידי' רמיא לפרוע פרעות עכ"ד. (ולפענ"ד נראה דלא דמי כאוכלא לדנא דהתם הריב"ש שפיר קאמר דכיון דזכה הישראל עובר בב"י. אבל בנ"ד מה איכפת לן דזכה בסחורה הלא אף אם היה קונה בפירוש הסחורה לעצמו רק אדעתא שישלם איש פלוני עבורו. ולא יהיה להם תביעה עליו ודאי דראובן היה פטור אם לא שילם אותו פלוני. א"כ גם בנ"ד דקנה עבור השר והם כתבו בפנקס החוב על השר והזכיה בא לו ממילא. נראה דלא נתחייב ראובן כלל. ולא גרע מנדון הבית אפרים שהבאתי למעלה בשליח שלוה מעות וכתב בשטר שהוא מחויב לשלם. מ"מ פטור כיון שכתב שלוה לצורך המשלח. וגם יש לדמות נ"ד לנדון המהרי"ט שהבאתי בדיני מעמד שלשתן כלל נ"ט סימן יו"ד י"א דיכול לומר אלו לא נתרצית שיפרע לך העכו"ם לא הייתי קונה הסחורה. ומכ"ש בנ"ד שקנה עבור העכו"ם ולא קמשתרשי לי') ושוב כתב דמה שחשש לחייב את ראובן מצד דינא דהריב"ש דזכה בהסחורה בדותא הוא דלא אמר הריב"ש לדיני' אלא היכא שלא פירש ישראל להמוכר שקונה בשביל העכו"ם המשלח. אבל היכא דהודיעו שקונה לשם המשלח. אז אע"ג דלא זכה המשלח מצד דאין שליחות לעכו"ם מ"מ גם השליח לא זכה כיון דהמוכר הקנה לשם המשלח עכ"ד האחרונים. ועי' באו"ח סימן ת"כ ברמ"א סעיף ו' ובמ"א ס"ק יו"ד ובשו"ת בית אפרים חאו"ח סי' כ"ט מה שפלפל בדברי המש"ל על דברי הריב"ש. ולו יהא ששניהם לא זכו מצד הקנין מכר. מ"מ המוכר הראשון כי מטי זוזי לידי' איסתליק לי' והוי הפקר א"כ קני הישראל מצד שהוא ברשותו או בהגבהה או במשיכה. ואף אם נאמר גבי חמץ כמ"ש הריב"ש בעצמו דהישראל אינו רוצה לזכות באיסור. אבל גבי נדון הרב אם המשלח לא זכה ממילא זכה השליח מצד הפקר כנלפע"ד:

מהגאון מו"ה מנחם מענדל זלה"ה שהיה אב"ד דפה שבא עובדא זאת לפניו וכתב וז"ל ונראה דסתם הראית הסימן הכוונה למסור הסימן לפלוני כי כמו שזה צריך להראות כדי שיתן לו המעות. כן צריך פלוני להסימן להראות אח"כ להמשלח שנתן המעות לשלוחו ושלא יאמר לא שלחתי אליך סימן שתתן לו. וכן מורה לשון הש"ע סי' קכ"א סעיף ג' והיל"ך הסימ"ן ובסי' שאח"ז בסימנים ואותיות מרא"ה שז"ה הסימ"ן ששלח לו. רק י"ל דשם מיירי בכתב שאינו שוה כלל. הדרך למסרו. אבל טבעת זהב צריך שיתן לו רשות בפירוש שימסור לזה וצ"ע עכ"ל. ועמ"ש בכלל שאח"ז סי' ו':

סז ראובן יש לו שותף במדינה אחרת ואמר לו שמעון כתוב לשותפך שיקנה לי שם חפץ פלוני וישלח לי עם הסחורה שישלח לך. וכתב לו ראובן כן ושלח השותף החפץ עם סחורתו של ראובן וטבעה הספינה בים ותבע ראובן לשמעון שישלם לו בעד החפץ. עי' בב"י ססי' קע"ו שהביא בשם רב האי גאון שפסק דאם שמעון קבל עליו אחריות החפץ מעת שישלחנו שותפו. משתבע שותפו דראובן ששלח החפץ כמו שכתב לו ונטבע בים. ומחויב שמעון לשלם. ועי' בדיני דבר שלא בא לעולם כלל כ"ד סי' י"ז שהארכתי שם בשאלת התשב"ץ בכיוצא בזה ובדין רבינו האי הנ"ל. ועי' בכלל פ"ח סימן י"א י"ב:

סח מי ששלח כסף ע"י שליח למדינה אחרת למכרו שם. ונתן רשות להשליח שיקנה לעצמו סחורה בעד המעות שיפדה שם בעד הכסף ואח"כ נלקח ממנו הכסף בבית האוסר. עי' בדיני שומר כלל צ"ו סי' י"ז:

סט ראובן יש לו פאנוו"ר (בלשונינו שפיליטע"ר) בעיר אחרת ושולח תמיד להפאנוור סחורה למכור ולקנות בהמעות סחורה אחרת. ואירע שגנבים חתרו חתירה בלילה תחת בית הסחורה וגנבו כל הסחורה ועתה ראובן טוען שהפאנוור הוא ש"ש עבור שלוקח שכרו ב' ממאה מסחורה שמוכר וחייב בגניבה ואבידה. דבר זה הוא תלוי בפלוגתת גדולי האחרונים בתשובותיהם המהר"ם ן' חביב הובאה תשובתו בשו"ת גינת ורדים סימן א' פסק שאין הפאטורי"ס מחויבים לישב ולשמור בלילה. ואדעתא דהכי שולחים להם הסחורות להניחם במקום המשתמר כמנהג המקום. והו"ל כאלו התנו שיפטרו מגניבה ואבידה והרב גו"ר בסי' ב' הסכים עמו להלכה בשם כמה גדולי האחרונים שפסקו כן. ועי' בשו"ת זרע יעקב סי' כ"ה שהביאם ג"כ להלכה. אמנם לחלק יצא דזה דוקא אם נגנב הסחורה המשתלח לו. אבל אם מכר הסחורה ונגנב המעות אצלו חייב אף באונסים כיון שיש לו רשות להשתמש בהמעות ביני ביני הרי הם באחריותו עד שיקנה סחורה אחרת עבורם להסוחר שלו. וע"ש בסי' מ"א שהביא בשם מהרשד"ם סימן קל"ד ומהרש"ך ח"ב סי' קס"ט שפסקו דהפאטו"ר פטור מגניבה ואבידה והרב מהרש"ח ומהרח"ש ומשפט צדק לא סמכו על הוראה זו. ועכ"פ הפאטור יכול לומר קי"ל ע"ש. ועי' בזה בדיני שומר כלל צ"ו סי' כ"ה:

ע ועי' בשו"ת באר מים חיים סי' כ"ב שנשאל בפאטו"ר ששלחו לו סחורה למכור. ומיד שבא הסחורה על העגלות לעיר הפאטו"ר לבית המכס עד שלא משך אותה הפאטור לרשותו פשע בשמירתה והיה הפסד. ורצו מקצת המורים לזכות את הפאטור מצד שאף שהוא ש"ש. מ"מ כיון דקיי"ל בכל השומרים שאינו מתחייב בשמירה עד שימשוך כמבואר בסי' רצ"א. והפאטור הזה עדיין לא משך מבית המכס לרשותו א"כ פטור אף מפשיעה והרב המחבר דחה דבריהם והוכיח בראיות נכוחות דהפאטור יש לו דין שליח. ושליח א"צ לא קנין ולא משיכה רק בדיבור בעלמא כמבואר ברסי' קפ"ב. וא"כ חייב הפאטור בכל שינוי שישנה כמבואר בסימן הנז':

ועי' בתשובת בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ס"ג שנשאל בנדון סוחר ששלח ע"י הבע"ג כמה ככרות ברזל לעיר אחרת להשפילינוער למכרו וכאשר הגיעו הבע"ב לשם צוה אותם השפיליטער להניח הברזל בחצר בית חותנו אשר הרשה תמיד לחתנו להניח שם בלי שום תשלומין והשפיליטער לוקח מהסוחר שכר טירחא מהברזל הנמכר על ידו. ונגנב משם כמה ככרי ברזל. וטוען השפילינוער דכיון שעדיין לא קיבל שכר טירחא מהברזל שנגנב ולא עשה בו משיכה וגם לא הונח ברשותו ע"כ אין לו דין ש"ש ופלפל שם אם הוי כהקדים לו שכרו מטעם שכ' המרדכי פ' האומנין לענין סרסור דהוי ש"ש אף בשעת הליכה בהאי הנאה דיכול למכרו ולהרויח בו והביא קצת פוסקים דל"ס להו כן ומסיק דמלבד זה כיון שהסוחר שלח הברזל שיהיה ת"י השפיליטער והוא צוה להבע"ג להניח בחצר בית חותנו אם אין עדות ברורה שנגנב משם הוא בכלל מזיק עי' בנתיבות סימן ש"א סק"ב ומכ"ש בנ"ד דגרעי' לשמירתו דהא חותנו ודאי לא הוי רק ש"ח עי' בנתיבות סי' רצ"א ס"ק כ"ז וס"ק ל"א ומכ"ש בנ"ד דנראה יותר דחותנו לא קיבל עליו שמירה כלל דהוי כמו הא ביתא קמך עי' ברמ"א רסי' רצ"א ובנתיבות שם סק"ז ובכה"ג ודאי דהוי מזיק וחייב אף בלא משיכה: עא אחד שלח שליח בשכר עם שט"ח להביא לו מעותיו מן הלוה שדר במדינה אחרת וציוה אותו שבחזרתו עם המעות ישכור עוד יהודי לילך עמו והוא ישלם. ואח"כ נגנב ממנו המעות בדרך. עי' בשבות יעקב ח"ג סי' קע"ז שתמה על השואל מה יצא לשאול בזה דודאי הוי על המעות ש"ש וחייב בגניבה ואבידה. ואי משום דהשכיר עוד יהודי לילך עמו בשכירות המשלח והוי כמו שלוחו ויש לו דין שמירה בבעלים כמו שמבואר בסי' שמ"ו סעי' וא"ו יעו"ש בש"ך ס"ק ד'. הא ליתא דכיון שהמשלח בעצמו לא דיבר עם השליח עצמו רק שציוה לו שהוא ישכור לא הוי שלוחו ממש ובזה כ"ע מודי דלא הוי שמירה בבעלים כי דין שעירה בבעלים גופא חידוש הוא וכו': זה ישמעליל העכו"ם לשלם לו כל השכירות הוי ג"כ אונס דשכיח דהא מבואר בסמ"ע (בסי' שי"ב ס"ק ל"ד) שכן הרבה דיעות עפ"י ד"ת שהשוכר מחויב לשלם כל השכירות בנשרף הבית מכש"כ בערכאות ודאי שכיח הדבר שיצטרך לשלם א"כ הוי מידי דשכיחי. וגם עי' בכנסה"ג דעכו"ם רגיל להעליל. ע"כ מחויב המשלח לשלם להשליח השוכר כל מה ששילם להעכו"ם דמי השכירות: אמנם בנ"ד שהרב שכר על שמו מהעכו"ם עבור הקהל אין אנו צריכים לכ"ז דכל דינים הנ"ל הוא דוקא אם הוא ערב או שליח. אבל בנ"ד כ"ע ידעו דהרב לא שכר את העסק וגם העכו"ם יודע שאין הרב השוכר רק בשביל הקהל רק לפיוסא בעלמא נקרא על שמו ואינו מעליל כלל על הרב רק על הקהל שנשכר בשבילם וגם זה ברור מאוד ע"כ חייבים הקהל לשלם:

עז שליח שלוה מעות מאחד ונתן השטר על שמו ונכתב בהשטר שלוה לצורך פלוני משלחו וכן אפוטרופס שלוה וכתוב בשטר שלוה לצורך היתומים אין המלוה יכול לגבות חובו מנכסי השליח או האפוטרופס וכן באנשים שלוו לצורך הקהל. יעוין בבית אפרים אמצע סי' י"ז. ועיין בשער משפט על החו"מ סי' קי"ז ס"ק א' שבא עובדא לפניו בנאמן של מחזיקי האוראנד"א שהיה מגיע לאיש אחר מעות ממחזיקים. וצוו להנאמן שיתן לו שט"ח על שמו וזה טופס השטר וועקסל עלי הח"מ מסך כך וכך ולשלם מתיבת מעות האוראנדא. ולבסוף נסתלק הנאמן מנאמנותו ומחזיקי הראנדא לא רצו לשלם לבעל הוועקסיל והלך המלוה ותפס ממעות של הנאמן עצמו. וכתב שם דודאי הלשון וועקס"ל על"י הח"מ הוי לשון חיוב לחייב עצמו אף בדבר שאינו חייב והא דנכתב בו ולשלם מתיבת מעות הראנדא הוא כתנאי שהוא מתחייב עצמו בהסך רק באופן שיהיה הפרעון מתיבת מעות הראנדא. נמצא עתה שנסתלק מהנאמנות נסתפחה שדהו של המלוה שאינו יכול להשתלם ממנו. והנאמן פטור מלשלם מכיסו כיון שהתנה וייחד לו הפרעון רק מתיבת מעות הראנד"א. אמנם כל זה הוא דוקא אם נסתלק הנאמן קודם שהגיע זמן הפרעון של הוועקסיל אבל אם נסתלק הנאמן מרצונו הטוב אחר שהגיע זמן הפרעון של הוועקסיל. נראה שהנאמן חייב לשלם כיון שהתחייב עצמו לשלם ממעות הראנדא א"כ כשהגיע הזמן פרעון. ונסתלק מרצונו הטוב ומסר המעות למחזיקי הראנדא ולא פרע הוועקסיל הרי לא קיים תנאו. ונשאר החוב עליו לשלם מכיסו. ועי' בשו"ת שארית יוסף סימן כ"א. עכת"ד בקיצור: ויש לעיין לפמש"כ בדיני חיוב כלל מ"א סימן ט' ובדיני ערב כלל ע"ח סימן כ"א בשם תשובת הרמ"א וחו"י ושבו"י דהיכא דהתחייב עצמו בשטר בחיוב עבור חוב אחר. לא מהני לחייב דהוי כערב לאחר מתן מעות דלא משתעבד בלא קנין. א"כ ה"נ שהמחזיקים כבר נתחייבו בהחוב לבעל הוועקסל מה מהני שהוא נתן אח"כ הוועקסל אף שלשון וועקסל הוא לשון חיוב. וי"ל דמיירי שכתב קנין בהוועקסל ולא נחית הרב שע"מ לפרש זה כי לא בא השאלה רק על ענין שנכתב לשלם מתיבת הראנדא. וגם י"ל דאחר ז"פ חייב הנאמן מצד שעבודא דר"נ כמבואר שם בדבריו. ולפי"ז לא הוצרך לטעם שיכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב:

ועי' בשו"ת קול אליהו סי' ל"א שנשאל בשר העיר ששלח את ראובן לקנות לו בחנות היהודים איזה סחורה בהקפה. והלך ראובן ואמר להסוחרים שהוא קונה זאת בעבור השר. והם כתבו על הפנקסים חייב השר כו"כ בעד סחורה שלקח ע"י ראובן. ואח"כ אינו רוצה השר לשלם להם. והם תובעים מראובן באמרם אנחנו בידך נתנו לך. וכתב דלכאורה הדבר פשוט דכיון שראובן אמר להם והם בעצמם יודעים שקנה עבור השר לא נתחייב ראובן לשלם. אמנם יש לראות לפי מ"ש הריב"ש בסי' ת"א שאסור לקנות בחה"מ פסח חמץ לעכו"ם במעות העכו"ם משום דאין שליחות לעכו"ם ולא קנה הישראל החמץ עבור העכו"ם. א"כ זכה בו לעצמו ועובר בב"י. אם כן גם בנ"ד י"ל כיון דראובן זה אינו יכול להיות שליח השר א"כ קנה הסחורה וזכה בה. וכיון דהשר אינו רוצה לשלם עלי' דידי' רמיא לפרוע פרעות עכ"ד. (ולפענ"ד נראה דלא דמי כאוכלא לדנא דהתם הריב"ש שפיר קאמר דכיון דזכה הישראל עובר בב"י. אבל בנ"ד מה איכפת לן דזכה בסחורה הלא אף אם היה קונה בפירוש הסחורה לעצמו רק אדעתא שישלם איש פלוני עבורו. ולא יהיה להם תביעה עליו ודאי דראובן היה פטור אם לא שילם אותו פלוני. א"כ גם בנ"ד דקנה עבור השר והם כתבו בפנקס החוב על השר והזכיה בא לו ממילא. נראה דלא נתחייב ראובן כלל. ולא גרע מנדון הבית אפרים שהבאתי למעלה בשליח שלוה מעות וכתב בשטר שהוא מחויב לשלם. מ"מ פטור כיון שכתב שלוה לצורך המשלח. וגם יש לדמות נ"ד לנדון המהרי"ט שהבאתי בדיני מעמד שלשתן כלל נ"ט סימן יו"ד י"א דיכול לומר אלו לא נתרצית שיפרע לך העכו"ם לא הייתי קונה הסחורה. ומכ"ש בנ"ד שקנה עבור העכו"ם ולא קמשתרשי לי') ושוב כתב דמה שחשש לחייב את ראובן מצד דינא דהריב"ש דזכה בהסחורה בדותא הוא דלא אמר הריב"ש לדיני' אלא היכא שלא פירש ישראל להמוכר שקונה בשביל העכו"ם המשלח. אבל היכא דהודיעו שקונה לשם המשלח. אז אע"ג דלא זכה המשלח מצד דאין שליחות לעכו"ם מ"מ גם השליח לא זכה כיון דהמוכר הקנה לשם המשלח עכ"ד האחרונים. ועי' באו"ח סימן ת"כ ברמ"א סעיף ו' ובמ"א ס"ק יו"ד ובשו"ת בית אפרים חאו"ח סי' כ"ט מה שפלפל בדברי המש"ל על דברי הריב"ש. ולו יהא ששניהם לא זכו מצד הקנין מכר. מ"מ המוכר הראשון כי מטי זוזי לידי' איסתליק לי' והוי הפקר א"כ קני הישראל מצד שהוא ברשותו או בהגבהה או במשיכה. ואף אם נאמר גבי חמץ כמ"ש הריב"ש בעצמו דהישראל אינו רוצה לזכות באיסור. אבל גבי נדון הרב אם המשלח לא זכה ממילא זכה השליח מצד הפקר כנלפע"ד:

עח עיין בדיני שומרים בכלל שאח"ז כמה דינים הנוגעים לדיני שליח ששינה ופשע ואם נגנב או נאבד ממנו:

עט מי שיש לו שפילטער בעיר אחרת ושלח לו סחורה ומכרה בהקפה. ואח"כ מכר השפילטער לאותו הקינה גם סחורת עצמו בהקפה ואח"כ גבה מהקונה מעות ורוצה לחשוב הגביי' על חוב עצמו והמשלח טוען שהוא קודם לגבות בעד סחורתו. עיין בדיני שותפים כלל צ"ח סימן מ"ו:

פ ראובן תובע משמעון סך ממון שחייב לו. ושמעון כופר. ואח"כ שלח שמעון את לוי למדינה אחרת לקנות לו פשתן ותפס ראובן שלא בעדים מהפשתן של שמעון אם מהני תפיסתו מלוי. עיין בשו"ת ר"ח כהן חחו"מ סי' ב' שפסק דתפיסת ראובן הוי תפיסה כהי"ח שהביא הרמ"א בסימן נ"ח ס"א. וכן מוכח בתשו' מהר"ם מלובלין סי' קי"ד. וכן דעת הסמ"ע למעיין יפה בדבריו שם וכן דעת הש"ך (דבריו צ"ע בזה כי הש"ך דעתו כסברת הי"א שם) והכנה"ג כתב כיון דהוי פלוגתא המע"ה וכן פסק בע"צ כה"ח. לכן נלפענ"ד דישבע ראובן ששמעון חייב לו כדי תפיסתו ויחזיק לו התפיסה והוא פשוט עכ"ד. ועמש"ל דין נ"ו בשם החת"ס ועי' בדיני חזקת מטלטלים כלל ל"ו סי' י"ז:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה