דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל פח
קנין מטלטלי המקח לאחריות גניבה:
ואבידה ואונסין:
א אם קנה הלוקח המקח בקנין סודר. או בשאר קנין המועיל ונשאר המקח ביד המוכר. ואח"כ נגנב או נאבד. אם יש על המוכר דין ש"ש להתחייב בגניבה ואבידה. או רק דין ש"ח לשבע שלא פשע. או אין עליו דין שומר כלל אפילו דין ש"ח:
והנה בדין הראשון אי הוי ש"ש. כתב בס' בני חיי חח"מ סי' קצ"ה בהגה"ט אות ד' דחל האחריות של גניבה ואבידה על הלוקח. כך מתבאר מרש"י פ"ק דקידושין דף כ"ח אמתניתין דכל הנעשה דמים אחר ומסוגיא דכתובות דף ע"ו ע"א והובא בטוש"ע רסי' רכ"ד במחליף פרה בחמור ומת החמור יעו"ש. וכן מתבאר מתשובת הרא"ש שהביא הסמ"ע בסי' קצ"ה ס"ק ב' עכ"ד. והנה לכאורה אין ראיה משם דשם מיירי במת החמור וגם בתשובת הרא"ש שנטבעה הבהמה בנהר דהוי אונס ופטור אף בש"ש ורק הספק הוא אם קודם המשיכה מת יעו"ש בסי' רכ"ד:
וראיתי בשו"ת בית יהודה להגאון מו"ה יהודה עייאש ז"ל בחח"מ סי' י"ט שנשאל בראובן שמכר לשמעון שקים של צמר והגביהם הלוקח ושקלם במשקל ברשות המוכר. והלך הלוקח להביא נושאים להוליך הצמר לביתו. וביני ביני נגנב שק אחד מלא צמר מרשות המוכר. אם המוכר הוי ש"ש. ופסק בפשיטות דכיון דקנה הלוקח בהגבהה כמו דקיי"ל דהגבהה קונה אפילו ברשות המוכר. א"כ אפילו ש"ח לא הוי ופטור אף מפשיעה. והרב זרע יעקב בתשו' סי' ל"ה השיג עליו. ודחה ראיותיו. ופסק דזה פשוט דהמוכר הוי ש"ח ואפשר דאף ש"ש הוי בהאי הנאה דקנה אצלו ובודאי מרויח בו דזבין וזבין לאו תגרי איקרי יעו"ש. ולפענ"ד אחר מחילת כבודם נעלם מהם התוספתא דפ"ג דמציעא שהביא דו"ז בקצוה"ח סי' רכ"ד ס"ק ב' וז"ל המוכר פרה לחבירו ונגנבה זה אומר ברשותך נגנבה וזה אומר ברשותך נגנבה יחלוקו עכ"ל ויעו"ש מ"ש דו"ז דאתיא אליבא דסומכוס דס"ל ממון המוטל בספק חולקים. וכיון ששניהם מסופקים אם נגנבה קודם הקנין והוא ברשות המוכר. או אחר הקנין נגנבה והוא ברשות הלוקח לכך יחלוקו. הרי מבואר להדיא דאם היה ברי שנגנבה אחר הקנין. מחייב הלוקח לשלם כיון שברשותו נגנבה ולא הוי המוכר ש"ש לחיוב בגניבה וכמו שפסק הרב ב"י בתשובה הנ"ל.
ועמ"ש לקמן ועתה נשאר עלינו החוב לבאר אם הוי עכ"פ. ש"ח לחייב בפשיעה. הנה הב"י על הטור בססי' קצ"ח כתב דאחר שנעשה קנין המועיל. אין על המוכר דין שומר כלל אפי' ש"ח. ועי' בנתיבות המשפט סי' קצ"ח ס"ק כ"ד בחידושיו שכתב על הב"י הנז' וז"ל. מיהו נ"ל דאם נשאר חייב לו מעות על המקח. אם בזבינא מציעא שיש ג"כ הנאת המוכר וכו' הוי ש"ש בהאי הנאה דתפיס לי' אזוזי. אבל בזבינא חריפא דליכא הנאת מוכר כלל לא הוי ש"ש בהאי הנאה כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ל"ו עכ"ל. וקיצר קצת בדבריו וכוונתו דלא הוי ש"ש גמור כמו באומן מטעם דתפס לי' אאגרי'.
כיון שהוא זבינא חריפא והוה בידו שלא למכור לו בהקפה ולתפוס אזוזי כמו שכ' שם הש"ך במלוה על המשכון דלא הוי ש"ש מהאי טעמא כיון שבידו שלא להלוות לו אבל, מ"מ הוי ש"ש כנגד מעותיו שמגיע לו על המקח, כמו שהכריע הרמ"א בסי' ע"ב במלוה על המשכון. וכן ביאר הנתיבות בעצמו סי' רצ"א בביאורים:
ס"ק ג' ויעו"ש שביאר דכל זה הוא באם אינו רוצה ליתן לו המקח עד שישלם לו מעותיו. אבל אם נתן הלוקח כל המעות. או שאין המוכר מקפיד על המעות שנותן לו בהקפה. אפילו ש"ח לא הוי. ובהאי מיירי הב"י עכ"ד. ולדבריו, צריכים לאוקמי התוספתא הנ"ל ג"כ בכה"ג דהמוכר לא היה מקפיד על המעות או שכבר נתן ולו הלוקח המעות. והוא בא להוציא מן המוכר וצ"ע:
איברא דיש לעיין גם בדברי התוספות בפ' הזהב דף מ"ו ע"א בד"ה ש"מ מטבע שכתבו שם בסוה"ד וז"ל וקנין סודר דשכיח ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דכיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות עכ"ל. וכן כתב הר"ן בדף מ"ז ע"ב וכ"כ הסמ"ע בסי' קצ"ח ס"ק ז' לענין ק"ס וקנין סטימתא דקניא ולא חשו מטעם הנ"ל כיון שלא קיבל המעות טרח ומציל כדי שלא יצטרך לילך עם הלוקח בדינא ודיינא עבור המעות:
והנה לכאורה יקשה לפי מה שכתבו התוס' בעירובין דף פ"א בד"ה שמא יאמרו וז"ל וא"ת והיכי חיישינן שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הא הוי עלייהו ש"ש ואם לא יציל ישלם וכו' עד ועי"ל דאע"ג דגבי זוזי הוי ש"ש היינו משום דשרי להוציאם עכ"ל. יעו"ש שלשני התירוצים שתרצו כל החשש דנשרפו חטיך הוא משום דלא הוי על החטים ש"ש. א"כ מה קשיא להם בקנין סודר. הלא נקל לחלק דלכך לא חשו חז"ל בקנין סודר לשמא יאמר נשרפו חטיך כיון דעדיין לא קיבל המוכר המעות הוי ש"ש. ואי לא טרח ומציל יפסיד בדין. אלא ע"כ מוכרח מהתוס' והר"ן דהיכא דנקנה המקח אף שהמוכר עדיין לא קיבל המעות לא הוי ש"ש. ואף לפי מה שחילק הנתיבות והוא מוכרח מאומן דהיכא דתפיס לי' אזוזי הוי ש"ש. מ"מ עכ"פ יפה הקשו התוס' והר"ן דהיה להם לתקן אף בק"ס דלא יקנה משום חשש דנשרפו חטיך היכא דלא הוי ש"ש כגון בזבינא חריפא ובלא תפיס לי' אזוזי כמו שחשו למקרה דיפול דליקה באונס דהוי מילתא דלא שכיחא כמבואר במהרי"ק שורש קנ"ג. יעו"ש בגמרא ב"מ דף מ"ז ע"ב. ולא דמי למה שכתבו דלא גזרו בקנין חליפין וכדומה משום דלא שכיחי דמכירה בהקפה ודאי שכיח מאוד בכל יום ויום:
איברא דעדיין קשיא לי בדברי התוס' בעירובין דמה הועילו בתירוצם דלכך לא טרח ומציל משום דלא הוי ש"ש. הא אף אי הוי רק ש"ח מחויב לטרוח ולהציל כמבואר בש"ס ב"מ דף צ"ג ע"ב בש"ח שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב וכן פסק בחו"מ סי' ש"ג סעיף ח' להלכה. והטעם כיון שהיה יכול להציל ע"י רועים ומקלות ולא הציל הוי פושע. אם כן ממ"נ למה חשו אם באמת המוכר לא יוכל להציל הלא אינו חייב בדבר ותקנתם את הלוקח ואת המוכר לא תקנתם וע"כ התקנה היתה משום דחשו שלא ירצה המוכר לטרוח ולהציל כפשטי' דש"ס אף שהיה יכול להציל. א"כ בכה"ג ודאי י"ל דחייב בההפסד והוא ק"ו מדין הנ"ל דשם לא היה יכול בעצמו להציל מן הארי. רק ע"י אחרים מכ"ש כאן דלישנא דלא טרח ומציל משמע דאף בעצמו לא יטרח להציל. ולכאורה רציתי להוכיח מכח זה כשיטת ר"י שהביא הב"י בססי' קצ"ח דהיכא דנקנה המקח אפילו ש"ח לא הוי. ולכך יפה חשו חז"ל דלא יטרח להציל כלל כיון דאין דין שומר עליו ופטור אפילו מפשיעה. אולם הא בדותא דא"א כן בדברי התוס' שכל קושייתם דקדקו לומר כיון דהוי ש"ש וכן בתירוצם יעו"ש. מוכח דאי הוי ש"ח. ניחא להו דלא טרח ומציל ומ"מ יפטור. ובאמת נוכל לומר דלכך פסק ר"י והב"י דאף ש"ח לא הוי מכח הך קושיא ואפשר לזה כוון הב"י שסיים אהך דר"י כך כתוב בהזהב גבי הא דדבר תורה מעות קונות. ובאמת לא נמצא שם במפרשי הש"ס שום רמז דלא הוי אף ש"ח. אע"כ שכוון לדברינו שהוא מוכרח מהש"ס דחששו שלא בורח ומציל אם יקנה הלוקח לגמרי. וקשיא לי' דהא הוי פשיעה ויתחייב. אע"כ דהיכא דקנה הלוקח לגמרי אף ש"ח לא הוי כנלפע"ד: וביותר קשיא לי על מהרי"ק שורש קנ"ג דהוכיח מש"ס הנ"ל דש"ח שהניח לירד הגשם על החטים ולא השגיח ונתקלקלו החטים דחייב משום פשיעה מדאמר ר"י דלכך תקנו דמעות אינו קינות פן יפול דליקה באונס ולא טרח ומציל ולא חשו פן ירד הגשם ויאמר נתקלקלו חטיך ולא יחוש להציל מהדלף כיון דאינו אלא ש"ח כמו שכתבו התוס' אע"כ דירידת הדלף הוי פשיעה עכ"ד בקיצור. הרי דמהרי"ק למד בפירוש בכוונת התוספת דהוי ש"ח ונחית לקושיא הנ"ל לענין פשיעת הגשם בלא הציל דחייב. ולמה ניחא לי' חשש דליקה מה לי אם לא ירצה לטרוח ולהציל מפני הגשם או מפני אונס הדליקה הלא שם אונס חד הוא. ומכח זה נ"ל להוכיח מהתוספת ומהרי"ק כשיטת דו"ז בקצוה"ח סי' ש"ג ס"ק ג' שהשיג שם על הש"ך שהיסב דעת הרמ"א בתשוב' שסובר דש"ח שהציל חפצים שלו מן השריפה ועי"ז לא הציל הפקדון ונשרף דהוי פשיעה וחייב. ודו"ז הוכיח דהיכא דהש"ח טרוד להציל את שלו. ועי"ז נשרף הפקדון דלא הוי פשיעה ופטור. והרמ"א לא פסק דחייב רק בש"ש. שו"ר שגם בנוב"י מהד"ק חחו"מ סי' ל"ו. ובשו"ת שב יעקב סי' כ"ג. ובחתם סופר חו"מ סי' ט"ז כולם לדעת אחד נתכוונו להשיג על הש"ך ופסקו דש"ח פטור בכה"ג שהציל את שלו ולא הוי פשיעה רק לגבי ש"ש שוב מצאתי ראיה זאת בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סימן י"ז. וכן במהד"ד ח"ג סי' קמ"ג הסכים להנוב"י דש"ח פטור (ועיין בדיני שומרים כלל צ"ו סי' מ"ח בענין זה ולעיל בדיני משכון כלל נ"ד בנדון שנשרף או נאבד המשכון בענין כזה). ועפי"ז אני אומר בנ"ד לשיטת התוספת ומהרי"ק דסברי דיש על המוכר דין ש"ח. מ"מ חששו חז"ל לאונס דליקה והוא לא טרח ומציל את המקח מחמת שיהא טרוד להציל קודם כלי ביתו וחפציו ובכה"ג ש"ח פטור. ויש מזה סיוע גדולה לשיטת הגאונים הנ"ל. שו"ר בשו"ת שמן רקח ח"ב סי' ס"ב שהעלה דש"ח שקדם להציל את שלו מתוך השריפה דהוא ספיקא דדינא אם הוא חייב. ואין ספיקו מוציא מידי ודאי של הגאונים הנ"ל דרב גוברייהו אף להוציא ממון. ובפרט לפי מה שהעליתי דמוכרח בשיטת התוספת ומהרי"ק כנלפענ"ד:
ועי' בחתם סיפר חו"מ סימן צ"ו שנשאל באחד שקנה מחבירו עשרים חביות יי"ש וסילק לו כל דמי המכירה עפ"א. והלוקח מדד כל היי"ש מחביות לחביות אחרים של המוכר. וגם חתם כל החביות בחתימתו ורשם עליהם שמו כנהוג בין התגרים. אך לא משך בהם. ואחר איזה ימים נפלה דליקה בחדר שהיי"ש שם ונשרף הבית עם היי"ש ולא היה באפשרי להציל כלום. ועתה הלוקח טוען או תן לי מקחי או המעות שנתתי לך והמוכר משיב שגם המעות כאשר היה בעין נשרף הכל. והשיב ראשונה צריך חקירה איך יצאה התבערה אם יש עדים. או דמהימן לי' המוכר שהיה באונס בלא פשיעתו. ואם לאו ישבע שלא פשע בעיקר הדליקה. ואחר שישבע פטור מכל. דפשוט דמה שרשם וחתם החביות הוי קנין גמור מצד מנהג והוי קנין סטימתא. אלא שהסמ"ע סי' קצ"ח ס"ק ז' וסי' ר"א ס"ק ד' כתב דברים שמשמע מהם שאם נתן כל המעות אין קנין סודר וקנין סטימתא קונה משום גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה וסיים לעיין בדרישה וכו' יעו"ש מה שכתב שדברי הסמ"ע הנ"ל הם בנוים עפ"י מה שהשיג בהגהותיו על הד"מ וס"ל כשיטת הש"ך שם ס"ק י"א דאף שהתנה לקנות במעות אין תנאי מועיל לבטל תקנת חז"ל ועפי"ז הם דבריו דק"ס או קנין סטימתא אינו מועיל בדיהיב כולי זוזי משום חשש חז"ל דנשרפו חטיך בעליה ועפ"י יסוד זה בנה הגאון דיק על דברי הסמ"ע והאריך לדחות דלא דמי קנין סודר או סטימתא דמועיל מתקנת חז"ל. למתנה תנאי שיקנה המעות יעו"ש באורך קצת:
ואני אומר אחר המחילה מכבוד הגאון כבודו במקומו מונח ונעלם ממנו שדברי הסמ"ע הם ממש דברי התוספת דש"ס ב"מ דף מ"ו ע"א בסדה"מ ש"מ מטבע שכתבו דלכך לא חשו בק"ס לנשרפו חטיך כיון דעדיין לא קיבל המוכר דמי המכר טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו מעותיו וכדברים האלה כתב הר"ן שם אהא דאר"י דבר תורה מעות קונות יעו"ש. ובאמת אין ראיה מזה דאם נתן כל המעות לא קנה. דעיקר דבריהם הוא על תקנת חז"ל דלכך לא תקנו בק"ס משום דמסתמא כשקונין בקנין סודר לא נתן עדיין המעות וליכא חשש דנשרפו חטיך בעליה. וכיון שלא תקנו. שוב לא פלוג חכמים אף היכא דנתן לו המעות ג"כ קנה וכסברת הח"ס שם דכיון דהקנין נתחזק להועיל לא היה לו ללוקח ליתן המעות עד שיקח הסחורה ואיהו דאפסיד אנפשי'. וראיה לזה דלא פלוג חכמים. דהא חזינין דמעות אינן קונות אחר התקנה אפילו אם לא נתן לו על המקח רק מקצת המעות דלא שייך בזה חשש דלא טרח ומציל כיון שיש לו עדיין ליקח מעות על הסחורה כמו בק"ס. ולא אשתמיט לשום פוסק לחלק בזה דאם נתן לו רק מקצת מעות דקנה אלא ודאי דלא פלוג חכמים. וכן מבואר בנתיבות בביאורים ס"ק ד' על הסמ"ע הנ"ל יעו"ש וכ"פ בבית שלמה בכ"מ שו"ר בפ"ת סי' קצ"ח סק"ג שהביא שם גם בשם תשו' רע"א שפסק כן:
שוב כתב שם בח"ס לזכות להמוכר מצד דקנה הלוקח במדידה שמדד היי"ש מחביות לחביות להסוברים דסתם מדידה קונה אפילו אינו מכיון לקנין רק לידע המדה כמבואר בחו"מ סימן ר' ססעי' ז' ברמ"א ושם סעיף ח'. והמחבר הביא דעת הראב"ד שחולק בשם יש מי שאומר משמע שהעיקר כדעה הראשונה. ואע"ג שהיה המדידה לכליו של מוכר. מ"מ היינו אם היה המדידה רק בתורת משיכה (יעו"ש גם בסעיף ז') אבל במדידת היי"ש מחביות לחביות א"א בלי הגבהה טפח לכל הפחות והגבהה קונה בכל מקום ואפילו בכליו של מוכר (עיין בסי' קצ"ח ס"ט ובסי' קצ"ז ס"ב. ובסי' קצ"ח ס"ז בהג"ה ראשונה ודוק) נמצא שכבר קנה בהגבהה שהוא קנין מחוור. ולזה בודאי אינו מפסיד מה שנתן כל מעותיו יעו"ש מה שפלפל גם בזה. סוף דבר העלה דאם ישבע או יברר שלא פשע בעיקר הדליקה פטור המוכר יעו"ש:
והנה למדן אחד נתווכח עמי ורצה להוכיח ממה שחייב הגאון הנ"ל לשבע שלא פשע בהדליקה דמוכח שדעתו דאף היכא שקנה הלוקח בקנין גמור ופרע כל המעות מ"מ הוי המוכר ש"ח דלא כדעת הב"י ור"י שהבאתי לעיל. ואמרתי לו שאין רא"ה כלל. ואדרבה מדציין הגאון על הא דלא פשע בעיקר הדליקה לעיין בסי' תי"ח משמע דמצד מזיק אתו עלי' ולא מצד שומר יעו"ש בסי' הנ"ל שמבוארים דיני נזקי אש בדין מזיק דעלמא. וגם ציין לש"ס דב"מ מ"ז ע"ב מאן דשדר דליקה בעי שלומי. הוא מצד מזיק. ויעוין בש"ך סי' ש"ז ס"ק א' ובנתיבות שם שכתבו לענין שומר בקרקע שפשע ונשרף הבית שכתבו דחייב מטעם מזיק ולא מצד פשיעה. דהא אין שומרים בקרקעות וק"ל: ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' קי"ט במי שמכר לחבירו תבואה וקיבל מעות ערבין ומדד התבואה לשקים שלו והבטיחו המוכר להעמיד לו התבואה להבאהן ושם יתן לו הלוקח מותר המעות וקודם שהעמידה נשרפה התבואה בבית המוכר ע"ש שפלפל אם קנה הלוקח מכח המדידה לכליו ברשות מוכר או מצד הגבהה ואם אמרינן שכוון לקנות או שהמוכר כוון להקנות עי' בחו"מ סי' ר' סעיף ח' וסעיף יו"ד ושם בנתיבות ובקצוה"ח סי' ער"ה יעו"ש מה שהעלה לדינא. ועי' כאן סי' ג' ודו"ק:
ראובן קנה משמעון נייר דעפאזיטין ונתן לו ערבון מאה זהובים באנקאנאנען ואחר איזה ימים בא ראובן עם מותר המעות לשלם ולקבל הדעפאזיטין ואמר שמעון שהניח המאה זהו' שלו בין הדעפאזיטין ונגנב הכל וראובן תובע מותר המעות ושמעון תובע הערבון באמרו כי כל האחריות חל על ראובן עי' בדיני מכירת שטרות כלל ס"ו סי' וא"ו בשם תשו' ב"ש שכל ההפסד חל על המוכר וכן פסק בתשו' דבר משה מהד"ת סי' מ"א: ב אחד מכר לחברו ש"ס ישן ונתן לו ערבון כסף והיה המדובר שבעת שיגמרו בדפוס הש"ס החדשים אזי יתן לו הש"ס הישן ועד אז צריך ללמוד בהם ואח"ז נפל שריפה בבית המוכר ונשרף הש"ס ותובע המוכר דמי הש"ס המגיע לו והלוקח טוען שעדיין לא היה רק קנין כסף וגם שהמוכר הוי שואל וחייב באונסין. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' צ"ט. וע"ש שכתב דהיכא דלא נתן כל המעות לא שייך הגזירה דיאמר נשרפו חטך בעלי' והא בדותא דלא פלוג רבנן בתקנתם. וכ"כ בסמ"ע סי' ר"ג ס"ק ט"ו ובנתיבות סי' קצ"ח ס"ק ד' ובתשו' בית שלמה חחו"מ סימן ע"א וסי' ע"ז:
ג סרסור שמכר לאחד תבואה של איש אחר שבעיר אחרת ונתן לו הקונה מעות ולא משך את התבואה ואח"כ נשרפה ותובע הלוקח מעותיו בחזרה והסרסור טוען שאינו זוכר אולי הי' עוד ה"כ או שאר קנין המועיל וחל ההפסד על הלוקח אם הוי המוכר כא"י אם נתחייבתי. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' שי"ב שהדין עם המוכר מכמה טעמים ועי' בתשו' מהרי"א ח"ב סי' קי"ט ודו"ק וגם מכל הגאונים שהבאתי מוכח דלא כמו שחידש שם בשו"מ:
ד ראובן היו לו צאן שעומדים לשחיטה ומכר לשמעון העורות בעודם חיים בקנין המועיל עפ"י ד"ת. והתנה המוכר שהקונה ימתין י"ד ימים כי אז ישחוט הצאן ובתוך הזמן הנז' מתו מקצת הצאן. והקונה אינו רוצה ליקח העורות המתות רק שחוטות. והמוכר טוען כיון שנקנו לך בקנין המועיל נסתחפה שדך. פסק בשו"ת הב"ח בישינות סי' מ"ז שהדין עם הקונה כיון שהיה המדובר בשעת המקח מן שחוטות הוי כאלו הקנה לו העורות מעכשיו ולאחר שחיטה וכיון שמתו לא נקנו לו כלל. יעו"ש עוד טעמים ומה שחילק בין האי דתשובת הרא"ש שהביא הסמ"ע סי' קצ"ה ס"ק ב' וע"ש בט"ז שהביא דברי הב"ח בלשון ראיתי מי שכתב. והעלים הכותב משום כבוד חמיו. והשיג עליו יעו"ש ראיתו שהוא ראיה שאין עלי' תשובה לפענ"ד. ועיין בסי' ו': ה אחד קנה מחברו עשרה שורים שיבחר לו מן עשרים שורים שיש להמוכר וזמן הבחירה עד יום המוגבל והיה ביניהם קנין המועיל וקודם הבחירה מת שור אחד מהטובים וטוען המוכר שהמת שייך להקונה וגם אם יכולים לחזור בהם מהמקח מחמת דקיי"ל אין ברירה. ע' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' כ"ד כ"ה שפסק שפשוט שהלוקח יכול לבחור הטובים שיהיה בשעת הבחירה ולא ממה שהיו טובים בשעת המכירה ונכחשו אח"כ וכמו שהתנה וא"כ אם מת השור בודאי רשות לו לבחור מהחיים שהם טובים עתה ולא דמי לדין שכ' בסי' רי"ד סעי' י"ב שור בשורי ומת. מראהו מת ששם דינו תיכף ליקח מהכחוש והגרוע. וגם כיון דמת אחד מהם קודם הברירה יכול הלוקח לחזור מהמקח דדלמא זה המת היה ראוי להברר. ועי' בכלל פ"ה סי' ז':
ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ק"ו שנשאל באיש אחד שהיה לו קרשים ושלחם לראובן שימכור אותם ומכר ראובן לשמעון מאה קרשים שיברור לעצמו מתוך אלף קרשים שמונחים במקום אחד שיהיו מאה קרשים שלמים לא שבורים ולא נרקבים וישלחם ראובן לכפר פלוני ושם בכפר הנ"ל יקבלם שמעון ושמעון שילם לראובן כל המעות טרם קביעת הזמן פרעון. וטרם שבירר שמעון המאה קרשים ועדיין לא שלחם ראובן לכפר הנ"ל באו מים רבים ושטפו כל האלף קרשים ולא נשאר עד אחד. ובא השאלה על מי חל האחריות ופסק דאם המקח נגמר ביניהם ששמעון קנה אצל ראובן המאה קרשים בסך כו"כ באופן שראובן יעמיד לו הקרשים לכפר הנ"ל ונכלל העמדת הקרשים בכלל סך דמי המכירה. אז ברור דכל זמן שלא הגיעו הקרשים לכפר הנ"ל האחריות חל על המוכר וזה נלמד בק"ו מדין המבואר בסי' רנ"ג סוף סעיף י"ג וע"ש בנתיבות וכן. מעשים בכל יום. אמנם בנ"ד כפי הצעת השאלה היה שתי קצבות ביניהם שראובן מכר לו הקרשים בעד סך כו"כ ודמי המכירה יהיה לבעל הקרשים וראובן השליח עשה מסחר עם שמעון הקונה שיעמיד לו הקרשים לכפר הנ"ל ועבור זה ישלם לו שמעון ד' צל מכל קרש בעד ההעמדה. א"כ קנין הקרשים במקום שהיו מונחים הוא קנין בפ"ע וכיון שעשו על הקרשים קנין המועיל כגון סטימתא תיכף קנה אותם שמעון במקום הנ"ל והם שלו וכיון שמכר לו מאה קרשים מהסך אלף קרשים הללו ושטפם הנהר דמי לדין המבואר בסי' רי"ד סעי' י"ב בית בביתי או שור בשורי מכור לך ונפל בית אחד ומת שור אחד מראהו מת וגם דמי לדין המבואר בסי' רנ"ג סעיף י"ג וסעי' י"ט וכ"ש בנ"ד שנאבדו כולם נלפע"ד ברור שההפסד הוא על הלוקח. אמנם אם לא עשו קנין המועיל על המכירה רק שקיבל כסף בלא ת"כ שאינו קונה רק למי שפרע ובכה"ג שנאבד המקח אין על הלוקח מי שפרע ומחויב המוכר להחזיר לו המעות. ובאופן הראשון כשהי' קנין גמור שההפסד על הלוקח ויטעון הלוקח אולי לא היה בכל הקרשים מאה קרשים טובים כפי המקח מחויב ראובן המוכר לקבל בח"ר שהי' בהם מאה קרשים כפי המקח. אמנם גם אם טוען המוכר שמא היה בהם מאה טובים נראה שדי שיקבל בח"ר שאינו יודע כיון שהמוכר מוחזק. ועי' בחו"מ סי' רל"ב סעיף ט"ז ושם בסמ"ע ובס' ש"ש ש"ב פ"ט. והנך רואה שלפי הטעם שכתוב בתשו' דברי חיים הנ"ל אין מקום לפסק הב"ש דהלא גם כאן התנה הלוקח שיברר לעצמו מאה קרשים טובים כמו בנדון הנ"ל בבחירת השורים. אמנם י"ל כיון שנשטפו כל הקרשים ולא נשאר עד אחד אזדא לי' טעם הד"ח שכתב שהברירה ביד הקונה לבחור לעצמו שורים טובים מן החיים עודנה כיון שעכ"פ גם הקרשים הטובים שקנה הלוקח נשטפו והבן וצ"ע לדינא. ועיין בכלל פ"ה סימן ז' ובכלל פ"ז סי' ט':
שותפים בסחורה ומכר שותף אחד חלקו בסחורה לשותף השני. והסחורה היה עומדות ברשות השותף הקונה ובכליו ואח"כ חזר הלוקח מהמקח ושוב היה שטף מים רבים ושטפה הסחורה ההוא. וטען הלוקח שכשחזר מהמקח מחל לו השותף המוכר הקנין. ובא השאלה על מי חל ההפסד. עי' בתשו' דבר משה מהד"ת סי' ק"ג שפסק שהשותפות קיים וחל ההפסד על שניהם דאע"ג דמחילת הקנין לא מהני לבטל המקח אם לא כשחזר והקנה לו בחזרה בקנין המועיל כמ"ש בחו"מ רסי' קפ"ט. מ"מ בנ"ד היה ביד הלוקח לחזור לפי שלא היה ביניהם קנין מעיקרא כד"ת דאע"ג שהסחורה היה ברשות הלוקח וקני לי' חצרו. מ"מ הרי העלה הט"ז בסי' קפ"ט דאין הנפקד יכול לקנות הפקדון מהמפקיד ע"י חצרו מטעם שכ' הרשב"ם בב"ב דף פ"ה שרשות הנפקד שהחפץ מונח שם הוי רשות] המפקיד משום שמקום החפץ שאול הוא לשמירת ממונו של המפקיד (וע"ש במהד"ק סי' מ"ב שחיזק דין הט"ז להלכה) והנה אנן קיי"ל דשותפים הם ש"ש זל"ז ואע"ג דמבואר בסי' קע"ו דאם התחילו להתעסק ביחד פטורים משום דהוי שמירה בבעלים מ"מ נעשה שומר עליו ומוטל עליו שמירת השותפות דאף בשמירה בבעלים לא מעטי' רחמנא מדין שומר רק מדין תשלומין כמו שביאר הנתיבות סוסי' רצ"א. וממילא בנ"ד דמקום הסחורה שאול לשותף השני המוכר ולא יכול השותף הקונה לקנות ע"י רשותו ולא קני לי' חצירו כמו שאין הנפקד יכול לקנות הפקדון ע"י חצירו. וגם הכלים של השותף הקינה הוא רק מתורת קנין חצר כמבואר בשטמ"ק בב"מ ד"ט בשם הרשב"א ע"כ הדין שההפסד חל על שניהם וסיים שיש לו עוד כמה טעמים בזה עכת"ד:
ו אחד מכר לחבירו ד' חביות יין בקנין המועיל ונתחייב המוכר להביא היין למקום הלוקח בשלימות בלי שום חסרון. ואם יתקלקלו החשוקים או החביות הכל על אחריותו. ובאמצע הדרך נתנסך היין ע"י העגלנים. והלוקח אינו רוצה לקבל היין ותובע המעות שנתן להמוכר. והמוכר אומר שלא קיבל עליו אלא להביא בשלמותו וטובו שלא ישבר. אבל אחריות ניסוך לא קיבל עליו מאחר שכבר קנה היין בקנין ועומד ברשות הלוקח משעת הקנין עיין שו"ת פמ"א ח"ב סי' קס"ב שפסק דאף שמבואר בחו"מ ססי' רכ"ה דאונס הניסוך חל על המוכר היינו דוקא התם שגם הלוקח התנה שלא יהא חל עליו רק אחריות החימוץ בלבד. אבל בנ"ד שלא התנה הלוקח כלום אין בכלל האחריות של המוכר רק שבירה ושפיכה ולא ניסוך. וגדולה מזה נראה דאף אם הלוקח עדיין לא נתן המעות להמוכר. דמחויב לשלם להמוכר מעותיו. ואף בנדון המבואר בחו"מ סי' הנ"ל אם כבר קיבל המוכר המעות אינו מחויב להחזיר כי מקור הדין הוא מתשובת הרא"ש ושם מבואר דעיקר טעמיה משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' עכת"ד. ובשער משפט על החו"מ סי' הנ"ל ס"ק ג' הביאו והסכים עמו לדינא יעו"ש. ועיין בשו"ת השיב משה בהסכמת הרב הגאון אב"ד דעיר לבוב. ומה שהעיר שם על המחבר בנידון זה כבר קדמו שם הרב פמ"א ברוב דבריו:
והמשכיל יבין שדעת הרב פמ"א כהט"ז שהבאתי בסי' ד' שגם כאן היה המדובר על יין כשר ושהוא מחייב להעמיד לו היין לביתו הוי כמו כדון הב"ח שהיה המקח עורות שחוטות ושיתנם לו לאחר שחיטה ובתוך הזמן מתו. וגם כאן באמצע הדרך נתנסך. וכיון דלא קיבל עליו המוכר אחריות הניסוך בפירוש. חל הניסוך על הלוקח אף דקנה רק יין כשר:
ז מי שקנה מחבירו יין ונתן לו עליו מקצת דמים וא"ל המוכר קח לך היין שלך כי הוא עומד במקום סכנה ואני ירא שמא יגנב או ישבר. והשיב לו הקונה כבר קבלת רוב דמיו. והנהי באחריותי. ויש עדים ע"ז. ואח"כ נגנב היין או נשבר. ותובע הלוקח שיחזיר לו מעותיו והמוכר תובע שישלים לו דמי המקח. עיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך מקח שהביא בשם הרשב"ש סי' קע"ח דדינא הוא דמה שנתן הלוקח נתן. ומה שלא נתן אינו מחויב לשלם. ואין בידי כעת ס' הרשב"ש לעיין בו:
אחד קנה מחבירו יי"ש והתנה עם המוכר שיהא נשאר היי"ש עומד בכליו של מוכר ולפי דברי הלוקח שילם להמוכר עבור זה והמוכר אומר שרק בשאלה נתן לו הכלים ואח"כ נתן המוכר המפתח של המרתף להלוקח וצוה לו שיבדוק בכל עת שלא יתקלקלו הכלים. ובע"פ מכר הלוקח את היי"ש לעכו"ם כדינו. ואח"כ מצא הלוקח שזב מחביות אחד היי"ש וטוען הלוקח לחזור מהמקח באמרו שהוא מקח טעות שנתן לו חביות מקולקלים. עיין במהר"ם שיק חחו"מ סי' כ"ו שזיכה את המוכר מצד שכירות החביות דהוי כליו של לוקח ומצד ששאל מקום הכלים ונעל ופתח ע"י מסירת המפתח וגם שנראה מהשאלה שנתן לו מעות על היי"ש וכיון שהיה המפתח בידו הרי הוא מצוי אצל הדברים שקנה אז מעות לחוד קונה. וגם לא הוי מקח טעות כמבואר בסי' רל"ב סעיף ה' דאין הטעות בגוף המקח. ובמג"א סי' תל"ו כתב דוקא אם התנה בפירוש הוי מקח טעות. וגם איכא למימר השתא הוא דאתרעי החביות ע"ש בגוף התשובה כי קצרתי:
ח מי שקנה מטלטלים מחבירו בקנין סטימתא או בשאר קנין המועיל. ולא משך החפץ. ואחר כך נמצא שנגנב מהמטלטלים ואינו ידוע אם קודם הקנין נגנב או אחר הקנין עי' בקצוה"ח סי' רכ"ד ס"ק ב' שהוכיח דו"ז מהתוספתא דפ"ג דמציעא דהמע"ה. ואם עדיין לא נתן הלוקח דמי המקח פטור מלשלם. ועיין בשו"ת שואל ומשיב ח"א אמצע סי' ט"ז:
אחד קנה מחבירו ג' חביות יין שהיה לו על הדרך ושילם לו מחירם עד פ"א והתנה בפירוש שמיום המכירה אחריות היין על הקונה. ובדרך נשבר חביות אחד ונאבד כל היין מהחביות. ואינם יודעים אם נשבר קודם המכירה או אחר המכירה. על מי חל ההפסד עי' בתשו' שאילת שלום מהד"ת סי' מ"ד שפסק דאם היה ביניהם קנין המועיל כגון קנין סטימתא וכיוצא הדבר פשוט דכיון דהמוכר הוא מוחזק על הקונה להביא ראיה שנשבר קודם המכירה אף לשיטת הרי"ף והרמב"ם בסי' רכ"ד דכאן הוי כמו במת באגם וע"ש בסמ"ע ובטו"ז. אמנם אם לא היה רק קנין המעות שנתן לו דאינו קונה רק לענין מי שפרע ודאי המקח ברשות המוכר ואחריותו והפסדו על המוכר כ"ז נראה ברור ופשוט לדינא עכת"ד:
וע"ל בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סי' כ"ה מ"ש בשם הרב עבה"ג בנדון כזה שאחד קנה מחברו מאה כורים תבואה ופרע לו רק עיכב לעצמו מקצת הדמים עד למדידה פן לא יהיה מאה כורים. ואח"כ הגיע הזמן שיקבל התבואה ואמר לו המוכר שבעל העליה אינו רוצה עוד להניחה על העלי' והשיב לו הלוקח שלח את מי שתרצה לקבל התבואה משם ולהניחה על עליה אחרת וכן עשה המוכר. ואח"כ בא הלוקח לקבל משם התבואה ונמצא חסר מן המאה כורים והמוכר תובע מעותיו שמגיע לו באמרו השליח ששלחתי הוי שלוחך וברשותך נגנב יעו"ש:
ט עי' בשער משפט סי' קכ"ה אמצע ס"ק א' שיצא לחדש. באחד שקנה סחורה מחבירו ונתן לו המעות ולא משך. והוא חריפא זבינא. ואח"כ מסר המוכר הסחורה ליד אחר להוליכה ללוקח. ונאנסה מיד האחר. דהמוכר פטור מאחריותו דכיון דזכות הוא ללוקח מה ששולח לו הסחורה ואף אם אמר לשון הולך. תן. הוי כזכי לענין מכירה כמ"ש הש"ך בסי' ר' ס"ק וא"ו עכ"ד ועמ"ש בכלל שלפ"ז סימן כ"ג:
יא לוקח שהתנה עם המוכר לשלוח לו הסחורה בספינה הראשונה. וקיבל עליו הלוקח אחריות הסחורה משעת הנחתה בספינה. ושלחה המוכר בספינה השלישית. המוכר חייב באחריותו כן מבואר בבני חיי חו"מ סי' קפ"ג בהגה"ט אות ז' בשם מהרי"ט צהלין סימן רי"ט:
יב מי שכתב לאחד שישלח לו סחורה ולא נתן מעות ולא כתב שישלח על אחריותו של הלוקח ושלח המוכר הסחורה ונפסדה על הדרך. עי' בבית יצחק חיו"ד סי' קל"ז אות ג' שבא ד"ת זה לפניו ולא מלאו לבו לחייב את הלוקח כי אין הסחורה באחריותו עד שזכה בה ועמ"ש בכלל צ"ה סימן ס"ז: יג שמעון קנה סחורה מראובן בסך שקצבו ביניהם להוליכה למקום הישמעאלים להרויח. והיה תנאי שאם לא ימכור הסחורה יחזירנה לו. והלך שמעון עם הסחורה וחזר ובא ואמר שנפלה דליקה על האהל ששם הסחורה ונשרפה הכל ורוצה להפטר מדמי המכירה כיון שלא מכרה והיה יכול להחזירה לראובן הרי היא באחריותו של ראובן. עיין בשו"ת בית יהודה חחו"מ סי' ס"ט שדימה דין זה לדין המבואר בחו"מ סי' קפ"ו סעיף ב'. יעו"ש לדעת הרא"ש דוקא בזבינא חריפא:
יד ראובן תובע משמעון הדר בעיר אחרת מנה באמרו ששמעון חילה פניו לשלוח לו משי וכן שאר סחורות וכן עשה ושלח לו. ושמעון משיב שלא צוה עליו לשלוח רק המשי. ושאר הסחורות שלח לו שלא בציוויו. ואח"כ כשראה את ראובן בירי"ד עיר פלונית אמר לו למה שלחת לי הסחורה שלא ציויתיך. בא וקח אותה לביתך וראובן לא בא ליקח הסחורה ואח"כ שללוה האויבים. וראובן מכחיש כל זה שלא דיבר לו שמעון מאומה בירי"ד הנ"ל. וא"כ למה היה לו לשמעון לעכב הסחורה כ"כ זמן ברשותו ולמה לא כתב לו שישלח אחר הסחורה. עי' זה בדיני שומר כלל צ"ו סימן מ"ה:
טו מי שקנה סחורה מחבירו ומשך אותה לביתו ואח"כ מצא בה מום באופן שמצד הדין המקח חוזר. וקודם שהחזיר לו הסחורה למוכר נגנבה או נאבדה או נתקלקל על מי חל האחריות. עיין בדיני אונאה כלל וא"ו סימן ל"א: טז אחד לקח מחבירו חפץ אדעתא לקנותו ולא פסקו הדמים. והוליכו הלוקח לביתו. לבקרו ולייעץ עם ב"ב אם לקנותו. והניח החפץ בביתו עם אשתו וב"ב. ואח"כ הלכו להם ב"ב והניחו הבית בפתח פתוח ונגנב החפץ. עי' בחו"מ סימן קפ"ו ושם בנתיבות באורך ובסי' ר' סעיף י"א. ועי' בשו"ת סם חיי סי' כ"ט שהוכיח שדעת רוב הפוסקים דבעינן תרתי דקייצי דמי וזבינא חריפא. חבל אי לא קייצי דמי. הרי הוא ברשות מוכר ופטור אפילו מגניבה ואבידה. וא"כ ראובן הלוקח פטור מטעם דיכול לומר קי"ל. ואף שב"ב פשעו שהניחו הבית פתוח. מ"מ כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ונכנסו הם תחת הלוקח. אולם אשתו חייבת לשלם מצד שפשעה. ואם אין לה לשלם תלוי בפלוגתא דר"ת והרא"ש עם הרמב"ם ז"ל אם הבעל מחויב לשלם כמבואר בסי' רצ"א. א"כ הבעל יכול לומר קי"ל: