אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל פז

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל פז

כללים - כלל פו

קנין מטלטלין וקנין דברים:

א קנין אגב וקנין הגבהה ועוד קנינים אם הוא קנין דרבנן. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' שצ"ז:

ב אם קנין דרבנן כגון הגבהה מועיל במקום איסור בגניבה או גזילה. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' שצ"ז:

ג אי יכול לקנות בקנין איסורי הנאה כגון חמץ בפסח וכדומה עי' בשו"מ מהד"ב ח"א סי' כ"ח ובנטע שעשועים סי' ז' ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' קכ"א:

ד בדין אם השליח מכר מטלטלי המשלח בקנין מטלטלים אגב קרקע של השליח שהקנה מקרקע שלו להקונה לאשר כי אין להמשלח קרקע עי' במקו"ח ה' פסח סי' תמ"ח. ובמראה יחזקאל סי' כ"ח שמהני הקנין:

ה כליו של לוקח ברשות מוכר דאינו קונה כמבואר בחו"מ סי' ר' איך הדין אם רשות המוכר מושכר או ממושכן ביד הלוקח אם כליו קונים עיין בשו"ת נטע שעשועים סי' י"ט:

ו משך הלוקח בחצר שאינו של שניהם אך בעל החצר נתן להם רשות למשוך בחצרו אי מהני כמו בחצר של שניהם עי' בסמ"ע סימן קצ"ז ס"ק ד' דמהני והטו"ז בסי' קצ"ח ס"ק ט' חולק ועי' בשו"ת נטע שעשועים סי' למ"ד: ז:

ז קנין מטלטלים בהגבהה אי צריך שיגביה הקונה את ידו ג' טפחים או סגי במה שלקח החפץ בידו וממילא ידו מוגבה מן הארץ ג' טפחים ואם יד הוא מטעם חצר ולא בעי כוונה לקנות. עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ל"ג ובשו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' א' ב' אות כ"ב ובמהרי"ט סי' ק"נ ובנתיבות סי' קצ"ח:

ח קנין שהוא מעכשיו ולאחר שלשים יום במשוכה או חזקה או שטר מהו הדין אם יכול לחזור בו בתוך שלשים. עי' בחו"מ ססי' קצ"ז ובש"ך סי' קצ"ה ס"ק ח' ובשו"ת נטע שעשועים סי' כ':

ט אחד קנה מחבירו תשעים שורים שיבחר הלוקח לעצמו מן מאה שורים של המוכר והיה ביניהם קנין המועיל אם יכולים לחזור מהמקח מחמת דקיי"ל אין ברירה. ע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ד כ"ה ועיין בכלל פ"ח סימן ה' שהבאתי שם באורך:

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סוסי' ע"ד שנשאל באחד שמכר לחבירו כמה קלאפטיר עצים בקנין המועיל והותנה שהברירה ביד הקונה לברר לו הקלאפטירס מאיזה רוח שירצה ואח"כ אמר הקונה להמוכר שבירר לו הקלאפטירס שמונחים בצד דרום ועדיין לא לקחם ולא עשו שים קנין על אמירתו שבירר מצד דרום ואח"כ חוזר הקונה ורוצה הקלאפנוירס שבצד צפון והמוכר אינו רוצה והעלה הגאון המחבר שלפענ"ד הדין עם המוכר מצד הסברא כיון שאחר אמירת הברירה היה רשות ביד המוכר למכור שאר העצים לאיש אחר הה"ד כשהם עדיין תח"י הרשות בידו למכרם ועוד דהא כתב הרשב"א בתשו' הנקרא תולדות אדם סי' פ"ב דבכה"ג אמרינן שנתברר למפרע דהוא הוא שמכר לו בשעת המכירה. ובספר מקור חיים סי' תנ"ד ס"ק ב' ובנתיבות סי' ס"א סק"ג כ"כ מסברא דנפשי' וכבר קרמו הרשב"א בזה. ואף שבתשו' ח"צ סי' ק"ט מבואר איפכא לפענ"ד נראה לפסוק כנ"ל עפ"י הרשב"א. וע"ש בהגה ת בן המחבר. ועי' בס' משפט שלים למחו' הגאון אבד"ק ברעזאן בסי' ק"צ סעיף ח' שהביא ג"כ ד' הרשב"א והנתיבות הנ"ל ועוד מכמה מקומות ובתשו' ב"א חאו"ח סי' מ"ה וחיו"ד סי' ע"א מ"ש על דברי הרשב"א הנ"ל ועי' בכלל פ"ה סי' ז' ובכלל פ"ח סי' ה': י אם בעינן שיתכוין הקונה לקנות במשיכה בהגבהה או במסירה או במדידה שעושה במטלטלים. ואי מועיל דעת אחרת מקנה לו בלי דעת הקונה עי' בשו"ת ברכת יוסף סימן ט"ז ובדברי חיים ח"א סי' ל"ב ל"ד ובאמרי אש סי' כ"ה ובשו"ת רמ"ץ או"ח סי' א' ובחת"ס ח"ש סי' כ"ח ובשו"ת תפארת יוסף חיו"ד סי' ל"ב ל"ד ועי' בסי' ר' סעיף ז' ח' ובט"ז ונתיבות. ובקצוה"ח סי' רה"ע וסי' רמ"ג ובתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סי' קי"ט ועי' בחת"ס חיו"ד סי' שי"ח ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' נ"ח בד"ה והנה שאל אותי ובשו"ת מהרי"א אסאד או"ח סי' קפ"ז ובתשו' בית שלמה חחו"מ סי' ס"ד ס"ה ס"ז:

ועי' להרב מוצל מאש שנסתפק במי שקנה מחבירו מטלטלים בכסף בלא משיכה. ואח"כ מכר או נתן הלוקה מטלטלים הללו לאיש אחר ומשך זה האחר המטלטלים מבית המוכר הראשון אי קנה במשיכה זאת. או נימא כיון דעדיין לא משך הלוקח הראשון גם השני לא קנה דמכר לו דבר שאינו שלו יעו"ש. והרב קול אליהו בתשובה סי' י"א הוכיח באורך דתלוי בפלוגתא דרבוותא רש"י ותוס' פ' מרובה שפירשו המתני' דנתחייב הגנב במשיכת הכהן או השומר או הבע"ח אלמא דמשיכה לא בעי כוונה לזכות בשביל הגנב שיקנה. וכיוצא בזה כתב בחו"מ סי' שמ"ח. ודעת הראב"ד שם בפירוש המתניתין לא כן הוא וסובר דזכי' בעי כוונה. א"כ גם נדון הרב ממ"א תלי בזה דאם משיכה לא בעי כוונה זכה הלוקח השני יעו"ש באורך. ועי' בחו"מ סי' ר' סעיף ח' י'. ושם בנתיבות. ועי' בכנה"ג סי' קצ"ח. ועי' בפ"ת סי' קנ"ו סס"ק ט"ו ובדיני מי שפרע כלל ס"ג סי' י"ד ועי' בכלל שאח"ז ססי' א': יא אם משך הלוקח לחצר המושכר לו. אם קנה בתורת משיכה או לא מהני כמו שלא מהני מתורת קנין חצר בחצר המושכר עי' בחו"מ סי' ר"ס סעיף ד' וסי' שי"ג סעיף ג' ושם באחרונים. ועי' בשו"ת הרד"ם יו"ד סימן ס"א שהאריך בזה ומסיק דקונה בקנין משיכה ועי' בש"ך סי' קצ"ח ס"ק ה' וא"ו:

יב מי שקנה מחבירו מטלטלים. ואמר הלוקח להמוכר משוך המטלטלים לרשותי. או מרה"ר לסימנא או הגבה המטלטלים כדי שאקנה אותם וכן עשה המוכר המבי"ט ח"ב ססי' קמ"ה פסק בפשיטות שקנה הלוקח דמה לי אם עשה השליח לאדם אחר למשוך עבורו שקנה כמו שפסק בחו"מ סי' ר' סעיף י"ב. כן הדבר בעשה להמוכר בעצמו שלוחו במטלטלים. או להחזיק עבורו בהקרקע ג"כ קנה. וע' בשער משפט על החו"מ ס' הנ"ל ס"ק ד' שכ' דדין זה תלוי בפלוגתא דרביותא. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ב סי' רי"א סד"ה והנה בשנת שהביא ראיה להמבי"ט מהש"ס ע"ז:

יג וע"ש בס"ק הנ"ל שכתב דאם אמר הלוקח להמוכר שלח לי החפץ ביד בנך או עבדך או ביד שלוחך מיד שמסר המוכר החפץ לידם ומשכו או הגביהו.

קנה הלוקח החפץ יעו"ש:

יד ראובן עשה שני שליחים שימכרו החפץ שלו בסך קצוב אם יכול שליח אחד למכור החפץ לשליח השני בסך הנ"ל עיין בכלל צ"ה סי' כ"ה:

טו ראובן דיבר עם שמעון לקנות ממנו פרדה אחת וביקש מחירה סך מנה ושמעון אמר לתת לו רק פ' זהובים. ולא נתרצה המוכר ושוב אמר לו הקונה כמה שירצה איש אחר ליתן לך מחירה. אשלם לך גם אני בלי גרעון ומשך הקונה הפרדה לביתו. ואח"כ חזר בו המוכר ואינו רוצה למכור לו הפרדה. עי' בשו"ת תומת ישרים ססי' קצ"ו שפסק שדבר פשוט הוא שכל מי שמשך איזה חפץ ואמר בשטת משיכה כל מה שיתנו אחרים בחפץ זה אתן לך גם אני דאין המכר מתקיים. דהוי כקונה דבר שאינו מסוים ולא סמכה דעתי' (עיין סי' ר"ט סעיף ב') אבל בנדון זה כיון שהמוכר ביקש ממנו סך מסוים והלוקח הבטיחו פחות. ואח"כ אמר לו באותו מעמד כל מה שיתנו לך אחרים אתן לך גם אני. פשיטא שכוונתו היה כל מה שיתנו לך יותר מהסך שאני רוצה ליתן לך עד הסך שאתה שואל ממני קאמר וא"כ הוי דבר מסוים וקנה כפי תנאו. ומה שנשאר לחקור בזה הוא אם מצא המוכר מי שרוצה ליתן יותר ממנה. אם מחויב הלוקח לתת לו אותו התוספות ולא הכריע בזה כלום יעו"ש. והנה מ"ש בתחלת דבריו דפשיטא לי' במי שמשך אדעתא שכל מה שיתנו אחרים בחפץ זו אתן גם אני דלא קנה מטעם דהוי דבר שאינו מסוים. לכאורה צ"ע דלמה יגרע מהא דמבואר בטוש"ע סי' ר' סעיף ז' דאם אמר לו הריני מוכר לך כפי מה שישימו ג' אנשים דקנה אפילו אין דמיו קצובים. ויעו"ש בסמ"ע ס"ק י"ד דג' לאו דוקא אלא אפילו כפי שישום אחד. ועי' בסי' ר"ו סעיף ב' ג' ד' וכל המבואר שם אצטריך הואיל ולא מכר לו תיכף רק שאמר כשאמכרנ"ה הרי היא קנויה לך מעכשיו. ולכך אחר השומא צריך למכור מקודם לאיש אחר באותו השומא כמבואר שם סעיף ג'. דאל"ה ודאי שיכול לומר איני רוצה למכור. אבל בסי' ר' מיירי שאמר לו הריני מוכר לך דמכר לו תיכף לכך קנה הלוקח מיד. וכן מבואר בסמ"ע סי' ר"ו סס"ק ה'. וגם לא דמי נדון הרב לקונה דבר שאינו מסיים כמבואר בסי' ר"ט ס"ב כאשר יבין המעיין ואדרבה נ"ד הוא כש"כ מדין המבואר שם סעיף א' דקנה. ואפשר יש לחלק קצת להא דסי' ר' שתלה שער המכירה בשומא ומן הסתם כל הבקי בשומא יודע לשום בשוה עם איש אחר. והוי דבר השוה לכל נפש וסמכה דעתם על השומא. משא"כ בנדון הרב ת"י דאמר כמו שיתן לך אחר דתלה השער כמו שירצה איש אחר לקנות. י"ל דאדם קרוב אצל עצמו וכל אחד רוצה לקנות בזול. ויש קונה אשר נחוץ לו החפץ ההוא לשעתו ונותן יותר ממה ששוה. א"כ יוכל המוכר לומר תמיד אמתין אפשר יתרמי לי קונה שיתן יותר. וי"ל דלכך קרי לי' הרב דבר שאינו מסוים. עכ"פ אף אם נחלק כדברינו שהוא דוחק מאוד נלפע"ד דאם אמר לו אשלם לך כמו שיתן לך איש פלוני מחירו ודאי דקנה. וכעת הנני במהד"ב ואין בידי ספר תומת ישרים לעיין בו. וסמכתי על המעיין:

טז מפקיד שמכר הפקדון להנפקד בלא שום קנין אם קנה הנפקד בתורת קנין חצר או לא קנה מחמת שהוי כאלו השאיל המקום להפקדון להמפקיד וא"כ לא יצא מרשות המפקיד עי' בטו"ז בחו"מ סי' קפ"ט ושם בקצוה"ח ובנתיבות בסוף פתיחתו לסי' ר' ובשו"ת הרד"ם סי' ס"ב ובשו"מ מהד"ב ח"ג סי' ק"ב בד"ה והנ"ה בשנת תרי"ז ובסי' קכ"ו קכ"ז ובתפארת יוסף חיו"ד סי' ל"ד בד"ה אולם עכ"ז:

יז חצר השותפים אי קונה להם הסחורה שמכרו זה לזה עי' בשו"מ מהד"ק ח"א סי' י"ד ובקצוה"ח סי' ר"ז ס"ק וא"ו. ובשו"מ מהד"ב ח"ג סימן ק"ב בד"ה והנ"ה בשנית תרי"ז. ואם יש לאחד קנין ולאחד קנין פירות אי הוי כחצר השותפין עיי"ש במהד"ד ח"ג סי' קכ"א:

יח ע"ד שכתב הש"ך בסי' קצ"ח וסי' ר"ב דאם הקנה לו המטלטלים וחצר כאחד לא קנה ותמה שם הקצוה"ח. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ק חיב סי' קט"ו ובמהד"ב ח"ג סי' קכ"א בב' מקומות ובסי' קכ"ז ובתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סימן י"ח ובפ"ת סי' ר"ב ס"ק ב':

יט קנין לזמן ומתנה ע"מ להחזיר אי הוי קנין פירות או קנין הגוף עיין בקצוה"ח סימן רנ"ג ובאבני מלואים סימן כ"ח סעיף נ"ג דהוי קנין הגוף. ועי' בשו"מ מהד"ק ח"א סימן רס"ו רס"ז ובמהד"ג ח"א סי' קס"ט ובמהד"ד ח"ג סימן נ"ח ובבית יצחק או"ח סי' ל"ג. ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ אמצע סי' נ"א שכתב לדחות דעת חכם אחד שר"ל שאם השכיר בית לאחד וכתב לו שהוא משכיר לו הבית מעכשיו אלאחר כלות משך זמן השכירות של השוכר שדר בו עתה דהוי כמו קנין הגוף מעכשיו ופירות לאחר שלשים יום. ודחה אותו הגאון בית שלמה דאף לר"י דקנין פירות כקנין הגוף דמי הוא דוקא כמוכר שדהו לפירותיו אבל שוכר ודאי דאין לו קנין הגוף דהגוף לעולם הוא של משכיר כמבואר בפ"ק דפסחים ופ"ק דע"ז ועי' במג"א סימן רמ"ו סק"ח וכ"כ הר"ן בפ' השותפין דמשכיר יכול לאסור על השוכר בקונם מטעם שהגוף הוא של המשכיר ואין להשוכר רק שעבוד:

כ מי שמכר לחבירו מטלטלים אגב קרקע ונמצא שלא קנה הקרקע כגון שמצא מום בקרקע וכדומה באופן שבטל מכירת או שכירות הקרקע אי שהיה תנאי במכירת הקרקע ולא נתקיים התנאי אם בטל גם קנין המטלטלים כיון דקניינם בא ע"י הקרקע. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סימן ר"ג ועי' בחו"מ סי' קי"ג סעיף ב' ובסי' ר"ב סעיף ז' ובאחרונים שם. וע' בתוס' ב"ב דף מ"ד ע"ב ד"ה דלא הוי ובערכין כ"ט ע"ב ד"ה ולא ידענא ברש"י ותוספת:

כא אם מכר לחבירו דבר ועשה ב' קנינים כגון קנין סטימתא ואח"כ משיכה והמשיכה היה במקום דלא מהני או שעשה קנין המועיל וביקש מהקונה גם קנין כסף ולא היה בידו והבטיחו להביא לו ולא הביא אם מגרע גם לקנין הראשון כמו דאמרינן בנפילה גלי דעתי' דניחא לי' דליקני'. עי' בחו"מ ברמ"א סימן רס"ח. ובשו"מ מהד"ב ח"ג סי' ק"ב בד"ה והנ"ה בעש"ק פ' יתר"ו ובסר"ה והנ"ה בשנ"ת תרי"ז דלא מגרע לקנין הראשון ועיי"ש בד"ה הנ"ה יפ"ה כת"ב מה שמחלק בזה:

כב שנים שהחליפו זע"ז מטלטלים במטלטלים באופן שישלם לו חבירו מותר שיווי הדמים מה ששוה שלו יותר משל חבירו. ולא פסקו הדמים כמה הוא מותר השיווי. וכל אחד משך את המטלטלים של חבירו לרשותו. עיין בשער משפט סי' ר' ס"ק ב' שפסק דלא קנה שום אחד מהם ושניהם יכולים לחזור בהם כל זמן שלא נתפשרו על מותר השיווי אבל משנתפשרו אזי תיכף נקנו המטלטלים לכל אחד מצד שהוא ברשותו:

כג ראובן מכר חפץ לשמעון והחפץ הוא בפקדון ביד לוי והמוכר קיבל דמים על המקח. ואמר המוכר ללוי החפץ שיש לי בידך מכרתי לשמעון תן לו. ע' בחו"מ סי' ר' בש"ך ס"ק וא"ו דלא קנה הלוקח אלא אם אמר לו זכה לפלוני. ובנתיבות שם הקשה על הש"ך דבחוב קיי"ל דתן כזכי א"כ כאן שכבר קיבל המוכר הדמים הו"ל כחוב ושוב כתב לפי מה שכתב בסי' קכ"ה דאפשר אפילו בחוב לא הוי תן כזכי אם כבר היה ביד השליח מקודם ולא מסרו עתה לידו יעו"ש. והנה יפה כוון הנתיבות לדינא שכן מבואר בס' המקח לרבינו האי גאון בשער י"ג והובא דבריו במחנה אפרים הלכות מכירה קנין מעות סי' וא"ו שכתב בהדיא דאם המוכר עדיין לא קבל דמים על המקח אזי צריך שיאמר לו להנפקד תנהו ללוקח דוקא במעמד שלשתן. אבל אם המוכר כבר קיבל דמים סגי שיאמר תן לו אף שלא בפני הלוקח. וביאר שם המח"א בטעם הדבר משום דאפילו למ"ד תן לאו כזכי. הכא שכבר קיבל המוכר הדמים ואסור לחזור בו דקאי במי שפרע תן כזכי דמי. ודמי להא דאמרו בירושלמי והובא בטור בסי' קכ"ה דאם המקבל היה עני. כיון שא"י לחזור בו משום נדר הולך כזכי דמי. עכ"ד בקיצור. הרי מבואר כדברי הנתיבות אבל לא מטעמי'. וע"ש שכתב בשם הגאון הנ"ל דאע"ג דקנה הלוקח. מ"מ אם אח"כ לא נראה המקח ללוקח נהי דמוכר לא מצי הדר בי' מ"מ הלוקח יכול לחזור בו כל שלא נראה בעיניו ע"כ. וסיים המח"א ומשמע דאם כבר ראה הלוקח המקח ואח"כ זיכה אותו ע"י אחר אף לוקח א"י לחזור בו עכ"ד: ראובן קנה יי"ש משמעון בקנין סטימתא וסילק לו כל המעות. ואח"ז מכר ראובן היי"ש הנ"ל ללוי ושילם לו ג"כ כל המעות ועשו ג"כ קנין סטימתא ונדבר ביניהם בשעת המקח שראובן ימחה אותו לשמעון ששמעון יתן ללוי היי"ש הנ"ל ושלח ראובן שליח עם לוי לשמעון והמחה לו היי"ש שיתן אותו ללוי. ועתה ירד שמעון מנכסיו ואינו נותן היי"ש ללוי. ועתה תובע לוי מראובן שיחזור לו המעות שנתן לו בעד היי"ש הואיל ששמעון אינו נותן לו היי"ש עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת סי' כ"ה שפסק דהדבר פשוט דהואיל שראובן קנה היי"ש שעומד ברשות שמעון בקנין ובחזקתו קאי בכל מקום שהוא א"כ כשמכרו אח"כ ללוי הוי ממש כמוכר פקדון שיש לו ביד שמעון ללוי ופשיטא דנקנה ללוי בכ"מ שהוא ובאחריותו דלוי קאי. וא"כ בזה דהותנה בתחלה שהוא קונה היי"ש מראובן באופן שהוא יקח אותו מרשות שמעון וכן המחהו ע"י שליח פשיטא שאין ללוי עוד דו"ד על ראובן והיי"ש ברשות ואחריות לוי קאי כיון שקנה היי"ש בקנין סטימתא מראובן ע"ד כן שיהיה היי"ש משומר בבית שמעון. ואפילו אם לא היה שולח ראובן שליח כלל להמחות אותו לשמעון אלא שכן הוסכם ביניהם בשעת הקנין שיקח בעצמו משמעון המוכר הראשון. וק"ו שהמחהו לשמעון ע"י שליחו ודאי אין ללוי על ראובן כלום וע"ל כלל פ"ח סי' ט':

כד ועיין בש"ך סי' קכ"ו ס"ק ק"ה באם הקנה המפקיד להקונה החפץ שביד הנפקד במעמד שלשתן. ואח"כ מעכב הנפקד החפץ עבור שהמפקיד חייב לו. והביא תשו' מהר"ם אלשיך והשיג עליו ופסק דכיון שכבר קיבל עליו הנפקד ליתנו ללוקח שוב א"י לעכב. ועי' בבני ח"י סי' ר' אות ב' בשם מהר"ם הלוי סי' מ"ז ומשמע משם דאפילו לא היה במע"ש. מ"מ אם המוכר והלוקח עומדים בדיבורם. שוב אין הנפקד יכול לעכב דכיון שקיבל עליו ליתנו ללוקח מחל שעבוד החוב מהמטלטלים:

כה ראובן היה לו תבואה בבית שמעון ששכר משמעון בשכירות ונסע שמעון למדינה אחרת במסחרו וקנו בני שמעון התבואה מראובן בכסף לבד ואח"כ מכר שמעון התבואה ללוי ומשך לוי התבואה לביתו ואח"כ נודע שנהרג ראובן קודם המכירה ללוי וטוענים בני ראובן שמאז ירשו שכירות הבית מאביהם וקנה להם חצרם התבואה אף בלי ידיעתם עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' קכ"ז:

כו היכא דנתן על המקח רק מקצת מעות אם קונה כיון שלא שייך החשש שיאמר לו המוכר נשרפו חטך בעלי' כיון שלא לקח כל המעות ע' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' צ"ט בשאלה הא' וב' דקנה מטעם הנ"ל ולפענ"ד הדין ברור דלא קנה כמבואר בנתיבות סי' קצ"ח בביאורים ס"ק ד' דלא פלוג רבנן בתקנתם. ועמ"ש בכלל פ"ח סי' א' בד"ה ואנ"י אומ"ר:

כז אם קנה אתרוג בעיו"ט בכסף לבד אם קונה קנין גמור מידי דהוי כמו קונה יין לקידוש בע"ש שקונה בכסף כמ"ש בחו"מ סימן קצ"ט ועי' במג"א סי' שס"ט סק"א שהקשה על דין המהרי"ל הנ"ל. ועי' בתשו' בית יצחק חאו"ח סי' ק"ז שתירץ ומסיק לדינא שאם קנה האתרוג בעיו"ט קונה בכסף לבד כמו בקידוש וכ"כ הפרמ"ג סי' תרמ"ו ואם קנה קודם עיו"ט לא קנה בכסף אך אם קנה ממעות קופת הקהל לצורך הקהל קנה דהוי כמו קונה לצדקה כמבואר בחו"מ סי' קצ"ט בקונה לצדקה:

כח לוה שאמר למלוה קנה המשכון בעד החוב אם קנה עיין בדיני משכון כלל נ"ד סי' כ"ב:

כט ראובן קנה משמעון ברזל על הירי"ד ומשך הברזל לביתו. ואח"כ אינו רוצה לשלם לו השער שהתנה באמרו כי לא היה בדעתו לקנות כלל רק לתפוס בעד החוב שמגיע לו משמעון. ושמעון טוען כי המקח קייים ועל החוב יקוב הדין ביניהם ואם יתחייב ינכה לו מן דמי המקח וישלם לו השאר. עי' בשו"ת פמ"א ח"א סי' פ"ב דמשמע דעתו לפסוק שהמכירה בטלה רק ישלם להמוכר היזקו במה שאין לו כעת קונים על הברזל כי חלף זמן הירי"ד ובשבו"י ח"ב סי' קנ"ח השיג עליו ופסק דהמקח קיים ובתשובת בית אפרים חח"מ סי' ע"ו הביאם. ומסיק אליבא דדינא דכל שאין גילוי דעת בשעת המקח או מסר מודעה בפני אחרים שאין בדעתו לקנות הו"ל דברים שבלב ואינם דברים והמקח קיים. וכן פסק בתשו' ברכת יוסף חחו"מ סי' י"ח. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ה סי' פ"ג בד"ה ובחידוש"י אמרת"י. ועיין בחו"מ סי' ר"ד סעיף י"א שו"ר בפ"ת סי' רצ"ב סק"ה שהביא דבריהם באורך יעו"ש:

לא ראובן קנה משמעון ד' חביות דבש בקנין המועיל לגבות הדבש בעד חובו. והדבש נשאר לע"ע ביד שמעון. ואח"כ בא לוי בע"ח של שמעון לביתו ולא היה שמעון בביתו. ולקח מאשתו הדבש הנ"ל על חובו והוליכו לביתו. ועתה תובע ראובן את לוי להחזיר לו הדבש כי הוא כבר קנה אותו בקנין. ולוי טוען אפשר שמכר לך דבש אחר. עיין בדיני חזקת מטלטלים כלל ל"ו סי' ט"ו:

לב ראובן קנה חפץ מעכו"ם בדמים לבד בלא משיכה ובא שמעון וקנאו מהעכו"ם בדמים ובמשיכה מי קנה. עיין באות עכו"ם כלל ע"ז סימן י"ג:

לג ראובן היה חייב לשמעון שדר בעיר אחרת ופרע לו ובכלל הפרעון נתן לו חפץ בעד כ' זהובים. ואמר לו שמעון שאינו שוה כ"כ. והשיב לו ראובן תוליכהו לעירך ואם אינו שוה כ' זהובים שלחהו לי בחזרה ואני אשלח לך כ' זהובים. ואחר שעברו ג' שנים בא שמעון והביא לו החפץ בחזרה באמרו שאינו שוה אף החצי. וראובן משיב למה לא הודעתני כ"כ זמן ואני קניתי חפץ זה מעכו"ם בהקפה וכבר פרעתי לו. והשיירות מצויות והיה לך להודיעני. עי' בספר זכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך פרעון שכתב שלדעתו נראה לכאורה שהדין עם ראובן דודאי בכ"כ זמן ששהה ולא הודיע לראובן מחל מאחר שידע מתחלה שאינו שוה כ' זהובים היה לו להראותו תיכף כשבא לביתו ולהודיע לראובן ומדלא חש להודיעו מסתמא מחל כן נראה מצד הסברא כעת ועדיין יש לראות בפוסקים עיקר הדין עכ"ד:

בדין מצא מום במקח ואחר שראה המום נשתמש בו שמבואר בחו"מ סי' רל"ב סעיף ג' דמחל ואינו יכול לחזור בו ע"ש בסמ"ע ובפ"ת ועמ"ש בכלל וא"ו סי' י"א בשם הרשב"ש ותשו' בעי חיי (מבעל הכנסה"ג) ותשובת ד"ח דאף אם אם נשתמש בו רק במקצת המקח אחר שראה המום אינו יכול לחזור שו"ר בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ס"ב שהביא כן בשם הכנסה"ג בסי' רל"ב ותשו' ב"א סי' ס"א בשם תשו' פ"מ ח"ב סימן כ"ה:

ועיין בתשו' ב"ש הנ"ל סי' הנ"ל בעובדא שקנה איש אחד מחבירו ה' מאות מדות יי"ש אקוויט בקנין המועיל וקיבל מקצת היי"ש. ואח"כ לא רצה לקבל מותר היי"ש בטענת מום במקח שכאשר מוזגין האקוויו הנ"ל במים להעמידו על עשרים גראד כדרך המכירה להשותים נשתנה מראיתו למראה גרא"ה ומכר ממנו מעט מעט כנהוג ונשתנה מראיתו כנ"ל. ושאל השואל אולי י"ל דכיון שנשתמש במקצת היי"ש שקיבל ומכר ממנו אחר שראה המום אינו יכול לחזור ומחויב לקבל כל היי"ש. והגאון המחבר האריך שם בפלפול בדין הנ"ל ובדין המ"מ שהביא הסמ"ע בסי' רל"ב באם היה יכול להבחינו. והעלה פיסקא דדינא דהדין עם הלוקח דכאן לא שייך שהיה יכול להבחינו דכיון דהיי"ש שלא קיבל הוא עדיין ת"י המוכר לא שייך עליו שהיה יכול להבחינו. שנית דבעינן נשתמש בו ומה שנשתמש ביי"ש שקיבל אינו מועיל להיי"ש שלא קיבל. שלישית כבר ביארתי דבמום גדול כמו איילונית אף סתמא הוי כהתנה ובכה"ג אינו מועיל מה שהיה יכול להבחינו ובנדון הנ"ל הוא מום גדול דדרך השותים הוא במזיגה על עשרים גראד ואם נתקלקל מראהו ללובן לא יהיה לו קונים:

קיר"ה הוקיר שער המלח מכפי השער שהיה. ונתוודע זאת להיושבים במקום מכירת המלח. ונסע איש אחד משם לעיירות הסמוכות וקנה מהם הרבה מלח. וכאשר נתוודע זאת אח"כ להמוכרים רוצים לבטל המקח מטעם אונאה. עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' ל' שדעת השואל לזכות את המוכרים אף שהוא אונאה בפחות משתות כיון שלדעתו לא שייך בנ"ד השני טעמים שכ' הרא"ש בפ' הזהב למה בפחות משתות המקח קיים וגם מצד אומדנא והגאון המחבר דחה דבריו ופסק דהמקח קיים כמו דקיי"ל דבפחות משתות מחל האונאה:

לד מי שמכר לחבירו בגד בהקפה. והלוקח נתן לו שט"ח על דמי המכר איך שמחייב עצמו לשלם לו לזמן פלוני. ועדיין לא משך הבגד. ועתה הלוקח רוצה לחזור מהמקח. עיין בשו"ת נטע שעשועים סי' ל"ד שפסק דאם לא נכתב שמחייב עצמו לשלם בע"ד הבג"ד רק חיוב סתם ודאי דא"י לחזור מחיובו. אלא אף אם כתוב שחייב דמי המכר בעד הבגד מ"מ השט"ח הוי כמו כסף. כמו שפסק המחנה אפרים. ועי' בשו"ת קול אליהו סימן י"א שהעלה דהוא פלוגתא דרבוותא אם זקיפת המלוה הוי כמו כסף יעו"ש. ובנתיבות סי' ר"ד ס"ק א' חולק על המחנה אפרים יעו"ש. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א. ססי' י"ד ובמהד"ג ח"א סימן נ"ט שכתב שהדין ברור כמ"ש המח"א דהוי כמו כסף. ושכ"כ הב"ח בתשו' סי' קמ"ט. ובחיבורו על אה"ע סי' כ"ח. וכ"נ מהש"ך סי' ק"צ ס"ק א' יעו"ש:

לה ראובן מכר לשמעון עשרה כלים של זהב וכסף הכל בעד סך מאה זהובים. ולא היה ביניהם שום קנין לא משיכה ולא כסף רק ראובן מסר לשמעון כלי אחת מהכלים הנ"ל. ושאר הכלים לא היו אז בביתו והבטיחו להביאם לו. ועתה המוכר חוזר בו מהמקח ושמעון מעכב הכלי שבידו כי רוצה בקיום המקח. עי' מהרשד"ם חו"מ סי' קע"ה שכתב דהדבר פשוט דבזה שמשך שמעון כלי אחת לביתו לא נקנה המקח. וגם מי שפרע אין כאן כיון שלא קבל המוכר שום מעות על המקח. א"כ פשיטא שחייב שמעון להחזיר הכלי. או לשלם שיווי הכלי:

ועי' במחנה אפרים ה' קנין משיכה סימן א' בראובן שמכר לסוחר אחד מאה אמות בגד בסך פ' זהובים. ומשך הקונה מקצתו. וקודם שהספיק למשוך השאר חזר בו המוכר או הקונה. והאריך שם לברר דעת הפוסקים. וסוף דבריו כתב וז"ל ולענין נ"ד יראה לסברת הרשב"ם והרא"ש והנמ"י (הובא דעתם בחו"מ סי' ר' סעיף ז' בהג"ה דאפילו משך לא קנה) דמ"מ קנה הלוקח המקצת שמשך (ר"ל דוקא בנדון דידי') כיון דהמוכר לא גילה דעתו שנא היה מוכר פחות ממאה אמות אלא הלוקח הוא ששאל ממנו כ"כ אמות. ועוד דהמוכר הוי תגרא דזבין להאי וזבין להאי. לזה הרבה ולזה מעט. ואם הוא דבר שיש לו שער קבוע דאין חילוק בין לוקח מעט ללוקח מרובה. א"כ יכול הלוקח לומר איני רוצה אלא במה שמשכתי כיון דמעיקרא לא היה מקפיד המוכר בכך. אבל אם המוכר חזר בו ורוצה לקיים המקח לחצאין יראה דהלוקח יכול לומר איני רוצה אלא בכל מקחי כמ"ש התוספות וכו'. ואם הוא דבר דכשנמכר הרבה ביחד אוזילו קא מוזיל מוכר גבי לוקח. אין הלוקח יכול לומר איני רוצה אלא במה שמשכתי שיוכל המוכר לומר לא הוזלתי גבך אלא אדעתא שתקנה הכל אבל אם הלוקח רוצה בכל המקח והמוכר הוא דחזר בו. נראה דאף בכה"ג הדין עם הלוקח ומה דמשך מיהו קנה עכ"ל.

ועיין בנתיבות סי' ר' בחידושים ס"ק כ' ובסי' קפ"ב ס"ק ט"ו שכוון קצת לדבריו:

ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' ס"ה דין מקח שבטל מקצתו בטל כולו ומסיק דהוא ספיקא דדינא:

וע"ש שנשאל באחד קנה מחבירו הרבה חתיכות פשתן בקנין סטימתא וקודם שלקחם נתייקר השער וכשבא ליקח הפשתן מצא כמה חתיכות שהם בלויות ונתקלקלו באמצע וטוען הקונה מום במקח ורוצה ליקח רק הטובות והמוכר אומר אם לא תקחם כולם בטל כל המקח ולא אתן לך כלום. ופסק דהוי ספיקא דדינא אם בטל כל המקח וא"י להוציא מן המוכר:

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא חחו"מ סי' נ"ט שהאריך לבאר פרטי הדינים היכא שהמוכר מצדו יכול לחזור מהמקח. באם הוא מרוצה אם יכול הלוקח לחזור מהמקח כיון שהמוכר יכול לחזור וכן להיפוך אם הלוקח מצדו יכול לחזור אם גם המוכר יכול לחזור עי' בב"י רסי' רל"ב ובסמ"ע שם ובסי' רי"ח וברא"ש ר"פ האומרין גבי עייל ונפיק אזוזי ובטור בשם תשו' הרא"ש סוסי' רכ"ו ובחו"מ סי' רכ"ז סעיף ד' ושם בסמ"ע סק"ח ושם בסעיף יו"ד ובסמ"ע ס"ק כ"א ובסי' קפ"ב ס"ח ובב"י סי' רנ"ט בשם הנמק"י ועי' בנתיבות סי' קפ"ב סק"ח. ובחו"מ סי' ר"ג ובט"ז סי' ק"צ סעיף י"ז שחולק על הסמ"ע שם ס"ק כ'. וע' בתשו' הנ"ל מה שהעלה לדינא בנ"ד. הבאתי שאלתו בכלל קי"ג סי' כ"ד משם תדרשנו. ועי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ו שכתב חילוקים היכא שיכול האחד לחזור בו דגם השני יכול לחזור והיכא דאין השני יכול לחזור. וחידוש על הגאון ב"ש הנ"ל שלא הביאו:

לו מי שמכר לחבירו חטים וקיבל מעות על החטים. ואחר זמן אמר לו המוכר ללוקח ליתן לו יין בעד המעות ונתרצה הלוקח. הרי הלוקח קנה היין לענין מי שפרע בהמעות שנתן לו מקודם על החטים. כן מבואר במחנה אפרים בהלכות מכירה קנין מעות סי' ז' וטעמו דאף דאין המעות בעין עתה ביד המוכר מ"מ לא חשיב מלוה דתיכף שחזר בו המוכר מליתן חטים המעות שקיבל הם פקדון אצלו. והוי כאלו איתנייהו בעין לענין שקנה היין למי שפרע. והוכיח כן מהתוס' והריטב"א והרשב"א. ושוב מצא שמבואר כדבריו בשם הרי"ן מיגא"ש. ועי' בחו"מ סי' קצ"ט סעיף ב'. וע"ש בקצוה"ח ובנתיבות המשפט ובסי' ר"ד סעיף יו"ד:

לז שותפים היה להם סחורת שותפות וקנה אחד מהשני את חלקו בסחורה בת"כ כדרך הסוחרים ולאשר כי היה ביד המוכר מעות שותפות הניח לו הקונה חלקו המעות על המקח. עיין בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג ססי' קל"ד דקנה ולא הוי מלוה כי מעות שותפות לא הוי מלוה:

לח ראובן קנה מאדון בקנין סטימתא מאה כורים תבואה ליתנם לו בזמן פלוני ואח"כ מכרם לשמעון בנאמנות זהב אחד ריוח על כל כור בקנין סטימתא ושילם לו שמעון כל הקרן והריוח ואח"כ הלך ראובן ולקח קאנטראקט מהאדון על התבואה וכתבו על שם שמעין ומסרו לו ובהגיע הזמן לא נתן האדון רק כ' כורים תבואה והחזיר מותר המעות ותובע שמעון מראובן שיחזיר לו הריוח של נ' כורים וראובן טוען שכשכתב השטר ע"ש שמעון ומסרו לו נסתלק מחיוב המכר לגמרי. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' קכ"ג שאם המנהג שנסתלק המוכר לגמרי ואין אחריות האדון עליו פטור ראובן וגם אם אין המנהג כן אם התנה ראובן שאין אחריות האדון עליו פטור ולפענ"ד צ"ע לדינא:

שמעון קנה מאדון בקאננוראקנו מאה כורים חטים טוב ונקי ואח"כ מכר התבואה הזאת לראובן לקבלה מהאדון ועתה ראובן חוזר בו כי האדון רוצה ליתן חטים שאינם נקיים והמוכר משיב שהוא ינקם מהפסולת וישלים לו החסרון עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' פ"ד פ"ה שפסק דמלבד הטענה הנ"ל לא קנה ראובן כי כל הקאנטראקט הנ"ל אין בו שיקנה הלוקח גוף החטים רק שהוא חיוב על האדון ליתן לו חטים כיון שאינו מסיים שמכר לו חטים אלו המונחים במקום פלוני ולכן מעשים בכל יום שאחריות הסחורה הוא על המוכר עד שימסור לרשות הלוקח. וכיון שכן אינו במכירה רק אם מכר לו הקאנטראקט בכו"מ או במעמ"ש בישראל מישראל. ולא עוד אלא דגם כו"מ לא מהני אלא היכא דמכר לו החוב שבשטר אבל בנ"ד שמכר לו החטים שיש לו אצל האדון לא שייך בזה כו"מ וזה אינו נקנה כלל. ואין לדון ולומר דהוי קנין מצד המנהג הלא גם זה הוא פלוגתא בין הפוסקים אם מהני קנין סטימתא בדשלב"ל וכאן החוב הוי ג"כ דבר שאינו ברשותו עי' בסימן ר"א בקצוה"ח ובנתיבות ובחו"מ סוסי' רי"א וגם זהו גופא מנלן דכן הוא המנהג הפשוט לקנות כן בקנין ואף אם הדרך למכור המקח שקנה מהאדון עפ"י קאנטראקט עפ"י הרוב מוסר להלוקח הקאנטראקט עם צעסיא ואם נכתב בהצעסיא לשונות המספיקים למכירת שטרות מועיל כמבואר בסי' ס"ו סעיף ז' וגם בנתיבות סימן ר"א כתב בפשיטות דבאותיות לא מהני קנין סטימתא ומשמע שם שאף אם המנהג ברור אינו מועיל. ועוד שאף אם היה מועיל קנין סטימתא היינו אם היה מקנה להלוקח החוב שאצל האדון שיהא שלו אף אם יוחלט אצל האדון החטים הנ"ל שלא יהיה לו שום טענה לחזור על המוכר. אמנם עלמא לא נהוג הכי אלא שאם האדון לא יתן המקח חוזר הלוקח על המוכר שלו א"כ אינו קונה החוב רק גוף החטים וזה ליתא במכירה כלל דהא המוכר עצמו אין לו זכות בגוף החטים כמש"ל ע"כ אין לקנין זה מקום כלל לפענ"ד. ע"ש שהאריך בפלפולא חריפתא, ועי' בדיני אונאה כלל וא"ו סי' כ"ז מ"ש בנדון הנ"ל בשם המחנ"א ותשו' שו"מ: ראובן מכר לשמעון מאה כורים חטים גרועים ליתנם לו ביום המוגבל ביניהם וכתבן ביניהם כתב בכל החיזוקים המועיל עפ"י ד"ת ונכתב בו שאם יחזור ראובן מהמקח אזי מחויב ליתן לשמעון סך כו"כ וביום המוגבל בא הלוקח ליקח החטים גרועים ואמר לו המוכר לאשר כי החטים עדיין לא באו לעירו ע"כ אם הוא רוצה דוקא שיתן לו החטים היום אזי יתן לו חטים טובים שיש לו בעין ברשותו בשער שמכר לו הגרועים ושמעון טוען שאינו רוצה בחטים אחרים רק בחטים הגרועים ורוצה הקנס. והמוכר טוען מכרתי לך רעות ונמצא יפות עי' בתשובת בית שלמה חחו"מ סי' צ"ה מ"ש בדין המבואר בסי' רל"ג במכר לו רעות ונמצאו יפות וגם חקר לזכות את המוכר מצד אונס שלא באו החטים ליום המוגבל ע"ש:

לט אחד קנה חפץ מחבירו בקנין המועיל ונתן לו על המקח מקצת המעות והשאר זקף עליו במלוה לזמן וכשהגיע הזמן תבע המוכר מעותיו ואמר לו הקונה החזר לי מעותי ומכור החפץ. ואחר זמן הביא לו הקונה מותר המעות ומבקש החפץ. והשיב לו המוכר כבר מכרתיו ברשותך. פסק בשו"ת הרשב"ש בן הרשב"ץ דהדין עם הקונה דדמי למי שאמר פלוני לנסוב ברתאי והבו לי' ארבע מאות זוזי. אי נסיב ברתא שקיל. אי לא. לא שקיל. וה"נ כיון שאמר החזר לי מעותי ומכור החפץ החזרת המעות הוא תנאי שיתן לו המעות קודם. וכיון שלא החזיר לו המעות תחלה לא קיים התנאי והמכר בטל. שלא היה לו רשות למכרו:

ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' ח' שנעלם ממנו תשובה זאת ולפי דעת הש"ך בחו"מ סימן ע"ב ס"ק קי"ד אם הלוה אמר להמלוה למכור המשכון ומכרו מהני אמירתו ועיין בבית יצחק חאו"ח סי' ק"ז דדוקא שלא אמר בדרך כעס אבל באמר בדרך כעס לא מהני כמבואר בסוסי' של"ג גבי פועל וע"ש בפ"ת ס"ק י"ז בשם החת"ס בנדון נבררי הקהל שאמרו לאחד בכעס שמוחלים לו חזקת הקהלה:

מ אחד שמכר לחבירו עשרה חביות יין. ונתן לו ערבון כסף וגם ת"כ כנהוג בין הסוחרים. רק שהיה המוכר עייל ונפיק אזוזי ערך שמנה ימים וכראותו שאינו נותן לו המעות מכר היין לאחר ביוקר מהראשון. ואח"כ הביא הקונה הראשון המעות. והמוכר טוען כיון שלא זקפתי עליך המעות במלוה והייתי עייל ונפיק אזוזי לא נקנה לך היין וחזרתי בי. עי' בשבו"י ח"ב סימן קע"ח שכתב דביין הוה כמוכר שדהו מפני רעתה דקנה אף בעייל ונפיק אזוזי. וחילי' ממה שאמרו בפסחים דף קי"ג כל מילי זבין ותתחרט בר מיין. ועיין:

בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' רי"ג שמשיג עליו ופסק דגם ביין מהני עייל ונפיק אזוזי. והדין עם המוכר יעו"ש בטעמו:

מא עי' באהע"ז סי' ק"כ בחמ"ח ס"ק ז' ובב"ש ס"ק ג' דאם מכר לחברו חפץ שישלם לו מיד ולא שילם לו מיד הוי החפץ גזל בידו ובטל המקח וכן מבואר בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סימן ס"ב. ובנתיבות סי' ק"צ בביאורים ס"ק ז' וקצ"א ס"ק ג' פסק מכח החמ"ח הנ"ל דאף במכר לו סתם ולא עייל ונפיק אזוזי אם תובע אח"כ המוכר המעות והלוקח טוען שימתין לו המעות שאין לו עתה בטל המקח למפרע והוי גזל. ובספר בית יצחק חאו"ח סי' ע"ד מאות ה' ואילך חולק עליו בכמה ראיות ופסק דדוקא כשהתנה המוכר או עייל ונפיק אזוזי אז בטל המקח דלא כהנתיבות ועמ"ש בכלל קי"ג סי' כ"ד בשם הב"ש ודו"ק:

מב ראובן עשה מקח עם שמעון להעמיד לו סחורה לזמן ידוע ובקנס אם לא יעמיד. ובתוך הזמן בא לוי ואמר לראובן לאשר שברור לי שלא יעמיד שמעון הסחורה. ע"כ אני נותן לך הסחורה עבורו כפי המקח כדי שלא יהיה לך דו"ד על שמעון עבור הקנס. וראובן משיב לאו בע"ד דידי את הלוא אין אתה שליח שלי. עי' זה בדיני קנס כלל פ"ו סי' ג' מ"ש בשם השער אפרים: מג ראובן קנה משמעון עורות שיש לו בעיר אחרת בקנין המועיל. ובתנאי שיבואו העורות עם העגלות הראשונות שיבאו משם. לאשר שהוא רוצה לשלחם עם שאר סחורותיו למדינה אחרת. ואח"כ לא באו העורות עם העגלות הראשונות.

ורוצה הלוקח לחזור בו מן המקח. והמוכר טוען שהמקח קיים כיון שלא היה תנאי כפול עיין זה בדיני תנאי כלל קי"ג סימן י"ד: מד הקונה מחברו סחורה בתנאי שיתן לו הסחורה בזמן פלוני ועבר הזמן ולא נתן, ורוצה הקונה לבטל המקח והמוכר טוען כיון שלא תבעו הסחורה בזמנו לא הוי עובר על התנאי. עי' בכלל קי"ג סי' ט"ז וסי' י"ז ובכלל פ"ו סי' ד':

ועי' בכלל קי"ג הרבה ענינים הנוגעים לכלל זה דיני קנין מטלטלים: ראובן קנה משמעון אלף מדות יי"ש וקבע זמן לקבלת היי"ש שבכל זמן פלוני יקח עד"מ ה' כלים יי"ש ונתן לו ראובן כל דמי המקח במושלם.

וקיבל ראובן בכל זמן הקצוב את הה' כלים יי"ש רק לבסוף העביר ראובן את המועד ולא קיבל בזמנו שהיה לו עוד לקבל ה' כלים יי"ש ושלח ראובן אחר הזמן ועכ"ז נתן לו שמעון ד' כלים יי"ש ואח"כ שלח אחר החמישית ולא רצה שמעון ליתן עד שישליש לו ראובן סך מסוים לעמוד עמו לד"ת והשליש לו. וטוען ראובן שיען שעפ"י הדין לא נקנה המקח כי בשעת המקח לא היה לו יי"ש כלל ומכר לו דבר שלבל"ע ע"כ כיון שנתייקר השער של היי"ש בשעה שנתן לו הארבעה כלים תובע שישלם לו בעדם כפי השער היוקר וכן על הכלי החמישית שעדיין לא נתן לו. עיין בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' פ"ח ופ"ט דפשיט שהארבעה כלים שכבר קיבל ראובן ודאי פטור מלהשלים כשער היוקר כיון שלא אמר שמעון בשעת הנתינה שחוזר בו ונתן לו בסתם ואף במוכר דשלב"ל מבואר בש"ס ופוסקים וכ"מ בב"מ סוף דף ס"ו דאי שמיט ואכל קודם שחזר בו אין מוציאין ועי' בנתיבות סי' רמ"א סק"ד ועוד דכיון שמסר לו הד' כלים בסתם זה עצמו קנין הוא ובודאי על קציצה הראשונה מסר לו כמבואר בסי' רכ"א וסוסי' של"ג. ואין זה דומה למה שהביא שם בש"ך סוסי' של"ג בשם הריב"ש ומהרי"ק דהיכא דהיה הדבר בטל לשעתו לא אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא דשאני הכא דעשה מעשה ומסר לו היי"ש ע"ש בש"ך הנ"ל. ועי' בבית מאיר אהע"ז סוסי' קי"ד דהיכא דתלוי בדעת שניהם כמו מוכר ולוקח אף אם היה הדבר בטל לשעתו אם עשה הדבר אח"כ בסתם אמרינן דע"ד קצבה ותנאי הראשון עשה וכ"ש בנ"ד מטעם שכתבתי לעיל. אמנם נלפע"ד דאף אם לא היה נותן לו שמעון כלום מהיי"ש גם כן א"י לחזור כיון שכתוב בהשליסצעטל שחתום עליו שמעון איך שמכר שמעון לראובן כו"כ יי"ש הוי כמו שכתוב מכרתי או נתתי שהכריע הרמ"א בסי' ס' סעיף וא"ו דהודאת הבע"ד כמאה עדים דמי ואמרינן שבודאי נתן לו באופן המועיל וכבר חלקו האחרונים על התומים שם וכתבו שהעיקר כדעת הרמ"א ועי' ברמ"א רסי' רמ"ה. ובתשובת רמ"א סי' צ"ב האריך וכתב דכל הפוסקים מסכימים להראב"ד דאם כתב מכרתי מועיל מטעם הודאה. וא"כ בנ"ד אפילו מודה ראובן או ידוע בעדים שלא היה לו אז לשמעון יי"ש מ"מ י"ל שהודאת מכרתי מהני לומר שהתחייב א"ע ליתן וכ"כ בתשו' רמ"א שם ומכ"ש אם לא נודע ולא הודה ראובן דאמרינן דבודאי היה לו יי"ש וגם מכ"ש שנכתב בלשון הכתב שנעשה באופן היותר מועיל דודאי מהני דאמרינן שאמר בלשון חיוב שמתחייב עצמו וליתן לו יי"ש ועי' ברמ"א סי' רי"ב סעיף א' וכ"כ בתשו' נ"ש סימן מ"א. שוב פלפל אם לזכות את ראובן מטעם קנין סטימתא אף בדשלבל"ע כמ"ש בתשו' הרא"ש (הבאתיו בדיני דבשלבל"ע כלל כ"ד) והסוחרים נהגו למכור זל"ז יי"ש ע"י שליסצעטליך. אמנם הוכיח דפוסק על הפירות כפי שער שבשוק אין בכלל מקח וממכר כיון שלא מכר לו פירות מיוחדים אינו נופל בזה לשון מכירה והוא רק מתורת חיוב שמחייב עצמו ליתן לו פירות או חטים ופלפל הרבה בזה וסיים שאח"כ מצא כן בתשו' הרשב"א ח"ג סי' ס"ה. אולם כ"ז אם אז יצא השער של היי"ש כפי הפסיקה של המקח שביניהם אז אף אם הודה ראובן שלא היה לו אז יי"ש לשמעון מהני מצד הודאת שמעון בלשון מכרתי אבל אם לא יצא השער בעת הקני' או שהיה השער ביוקר מכפי שמכר לו וידוע שלא היה לו יי"ש בכה"ג מבואר בחו"מ סי' ר"ח דנהי דהמקח קיים מ"מ אין מוציאין הרבית ויתן כשער של היתר א"כ גם בנ"ד אף שכבר נתן כל היי"ש מ"מ כיון שהשליש מעות הדין עם שמעון ליקח ממעות המושלש בעד היי"ש כפי שער היוקר שהיה כיון שלענין איסור רבית לא מהני הודאת שקר של שמעון בלשון מכרתי שהיה לו יי"ש כמ"ש הט"ז סי' קס"ט ס"ק י"ד ואף שהקצוה"ח בסי' קצ"ד פקפק על הט"ז אין דבריו מוכרחים וכ"פ שם בחוו"ד ס"ק כ"ב ובמקו"ח סי' תמ"ח יעו"ש שהאריך (וצ"ע שלא הביא הגאון המחבר דעת הנקה"כ שם שחולק על הט"ז ופסק דמהני ההודאה). ואף אם שמעון היה מתחייב עצמו בקנס אם לא יתן היי"ש פטור מהקנס כיון שהוא אנוס מחמת איסור אבק רבית:

מה ראובן עשה מקח עם שמעון שיעמיד לו ת"ר עורות. שליש מהם יהיה משקל כל אחד י"ד פונד. ושליש ט"ו פונד. ושליש ט"ז פונד ובל זוג עורות ישלם לו סך כו"כ מחירם. ואח"כ שלח לו המוכר הסך עורות והיה כלם משקלם בשוה כל אחד ט"ז פונד. ועתה הלוקח טוען שלא קיים המוכר כפי המקח לאשר שכולם כבדים. והמוכר טוען הלא השבחתי את מקחך שגלוי וידוע שעורות הכבדים הם ביוקר מהקלים. פסק בשו"ת שער אפרים סימן קכ"א שהדין עם הלוקח שהתנאי הנ"ל הוא קפידא שאפשר שהכבדים אינם ראוים לו למלאכה הזאת שהוא צריך. וחילי' מפ' האיש מקדש התקדשי לי בדינר כסף ונמצא של זהב אינה מקודשת. יעו"ש בגמרא דאיכא דניחא לי' בכספא וכו' עכ"ד. ועיי' בסימן רל"ג סעיף א' ובבאה"ג אות ה'. ועי' בשו"מ מהד"ב ח"א סי' ס"ה בד"ה ובז"ה אנ"י אומ"ר ושם בח"ד סוסי' ק"י ובב"ש סי' ל"ח ס"ק מ"ה:

מו מי שעשה מקח עם חבירו על עורות או יי"ש או תבואה או שאר סחורה להעמיד לו כל משך שנה תמימה הסחורה הנ"ל כפי השער שקצבו ביניהם. ואח"כ נתייקר הסחורה או הוזל. אם כל אחד מחויב לעמוד במקחו. ואם נתייקר או הוזל יותר מכדי אונאה באיזה אופן יכולים לחזור משום אונאה עיין בשו"ת פמ"א ח"ב סי' ח' שבירר וליבן כל פרטי דינים בזה השייכים לחשש רבית. והעלה כמה חילוקי דינים ע"ש באורך:

וע"ש בסוף התשו' הנ"ל שכ' וז"ל אכן נראה מה שנהגו במדינתינו שעושין מקח עם הסוחרים על עורות. ואותם הסוחרים יהודים עושים על סמך זה מקח עם קצבים עכו"ם על משך שנה תמימה. וביני לביני הוזלו העורות ובדיני הערכאות מחויב הלוקח לקבל העורות מן העכו"ם כפי השטר שביניהם וכיון דעפ"י הלוקח הראשון עושה המוכר מקח עם העכו"ם. חייב הלוקח הראשון לקבל מידו העורות מידי דהוי אם אמר ראובן לשמעון לקנות לו סחורה ידוע דאין המשלח יכול לחזור בו אפילו קנה שמעון במעות עצמו כמבואר בחו"מ סי' קפ"ג. א"כ ה"נ דכוותה וחייב הלוקח לקבל באותו פסיקה שקצץ עם המוכר אפי' הוזל הרבה יותר מכדי אונאה. וכיוצא בזה כתבתי בדיני אסמכתא סי' י' בראובן שמכר לשמעון סכום עורות ליתנם לו לזמן ידוע. ואם לא יתן לזמן הקצוב מחויב לשלם להקונה ד' זהובים בעד כל עור. והקונה על סמך זה מכר העורות לעכו"ם אחד גם כן בחיוב הנ"ל והיה באופן דהוא אסמכתא יעו"ש:

מז ראובן נאבד לו סוס ולא היה יכול למצוא אותו זה ששה ימים. וקנה איש אחד ממנו הסוס בזול בקנין סטימתא הנהוג פה ערבון כסף ות"כ. ואח"כ נמצא הסוס וחזר בו המוכר. ראה זה מצאתי בכת"י הרב הגאון מו"ה מנחם מענדל שהיה אב"ד דפה שבא עובדא זאת לפניו וכ' וז"ל ופסקתי שזה דומה למה שהביא הש"ך בסימן ר"ט ס"ק ג' בשם מהרשד"ם בקנה ספינה שנטבעה בים דהוי כמשחק בקוביא ע"ש דהוי אסמכתא ויכול לחזור בו (ועי' במהר"ם שיק סי' רל"ב בד"ה ועו"ד פקפ"ק שהרי בשטר מכירת חמץ כותבין שמוכר כל חמץ שימצא ברשותו אף שעתה אינו יודע ממנו וגם הלא ביטול והפקר מצד נדר ונדר בדבר הרשות יש בו משום אסמכתא. ואיך מבטל כל חמץ שאינו ידוע לו וע"ש בסי' רל"ג בד"ה וכ"ל ז"ה). והנה מה שמדמה הרשד"ם לדין אסמכתא. לכאורה נראה דדמי לאבידה ששטפה נהר שאבודה ממנו ומכל אדם דלא חל בי' קנין כלל. ואפי' באבידה סתם שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם ואפילו קודם יאוש לא חל בי' קנין. דדומה לדבר שאינו ברשותו שאינו יכול להקדישו ולא למכור (ר"ל דלא היה צריך הרשד"ם לומר הטעם משום אסמכתא וק"ל). והנה אם לא היה נמצא הסוס והיה חוזר בו הלוקח ומבקש מעותיו מהמוכר היה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והפוסקים בדבר שבידו אם הוי אסמכתא עכ"ל. כוונתו להא דמבואר בחו"מ סימן ר"ז סעיף י"א פלוגתת הרמב"ם והרא"ש באם אני חוזר בי ערבוני מחול לך דלדעת הרמב"ם א"י לחזור דלא שייך אסמכתא כיון שנתן הערבון ביד המוכר גמיר ומקני. א"כ גם בנדון הרב דכבר נתן המעות בעד הסוס לא שייך אסמכתא. אולם לטעם הרב דלא שייך בי' קנין כלל גם בזה הלוקח יכול לחזור:

מח ראובן הפקיד חפץ ביד שמעון. ולימים הלך הנפקד ומכר החפץ ללוי בלא משיכה רק בשאר קנין המועיל. ואח"כ בא המפקיד לביתו ולא נתרצה בהמכירה ותבע את הנפקד לדין ונתחייב בדין להחזיר החפץ להמפקיד ואח"כ התפשר הנפקד עם המפקיד וקנה ממנו החפץ בקנין גמור לו לעצמו. ועתה לוי תובע החפץ משמעון הנפקד לאשר שמכר לו. והנפקד טוען כיון שפעם אחד נתבטל מכירתו בדין מחמת שמכר לו דבר שאינו שלו ועתה כשקנה מחדש אצל המפקיד לעצמו נתכוין לקנות. עיין בדיני דשלב"ל כלל כ"ד סי' כ': מט ספר תורה אם נקנה בקנין סטימתא. ע' בדיני ס"ת כלל ע"ד סימן ב':

נ קנין סטימתא אם הוי קנין דאורייתא או דרבנן עי' בנתיבות סימן ר"א שכתב שהוא קנין דרבנן ועי' בחת"ס חו"מ סימן י"ב ובחת"ס יו"ד סי' שי"ד שהביא דברי הנתיבות ודעתו דקנין סטימתא קונה מדאורייתא לענין חמץ ובכור וקידושי אשה. שו"ר שהובא בפ"ת סימן ר"א סק"א:

נא קנין סטימתא אי קונה בדשלב"ל. עי' בדיני דשלב"ל כלל כ"ד באורך: נב מתשובת הרא"ש כלל י"ב סימן ג' מבואר דסטימתא אינו קונה אלא בעשה מעשה. אבל בדיבור בעלמא אף שמנהג הסטימתא הוא כן הוי מנהג גרוע ואין הולכין אחריו. ומכח זה פסק בשער משפט סי' קכ"ו ס"ק ה' במעמד שלשתן היכא דאינו נקנה מצד הדין אף שיש מנהג לקנות לא מהני לדעת הרא"ש כיון דמע"ש הוא דיבור בעלמא:

נג ועיין בשו"ת הרא"ם ח"א סי' ט"ז שכתב דלא אמרו מנהג מבטל הלכה אלא במנהג שהוקבע עפ"י ותיקין וחכמים. משא"כ אם נקבע שלא עפ"י וכו' אינו אלא מנהג בורות. והאי ברייתא דרשאים בני העיר להתנות על המדות והשערים וכו' והאי דהגוזל בתרא דחמרים וספנים ודינא דהרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות מכירה מיירי במילי דמשתתפי ומצטרפי בהו כל בני מתא או כל בני אומניות יחד. ואי עביד חד מנייהו שלא עפ"י המנהג הוא מפסיד עי"ז לכל בעלי האומניות או לכל העיר כל הני מילי יכולים להתנות משום דהוו בזה כמו שותפים עכ"ד. וכ"כ הרב משפטי שמואל סי' ק"ד והוסיף לומר שמה שאמרו האי סטימתא קניא היינו שהתנו כך הסוחרים מדעת כולם לקנות בקנין זה. וכן דעת מהרי"ק בשרש ח'. ועי' בכנה"ג חו"מ סימן ר"א בהגהב"י. וע"ש באות כ"ב מ"ש בשם הרב משא מלך ועי' בדברי חיים ח"ב חחו"מ סי' כ"ו. ועיין בשו"ת חת"ס חו"מ סי' י"ב אות ב' דמנהג מבטל הלכה הוא מדאורייתא. ועיין במהריב"ל ח"ב סימן פ' שכתב דמה שאמרו האי סטימתא קניא מיירי דוקא בקנין כה"ג שהכל יודעים דלא קני ואפ"ה תקנו דליקני בזה וכיוצא בו הוא דאמרו מנהג מבטל הלכה. אבל בשאר מנהגים דעבידי אינשי דטעי וסברי דמהני עפ"י הדין לא הוי מנהגם מנהג. והובאו הדברים בשו"ת באר מים חיים סי' א'. יעו"ש באורך:

וע"ש שנשאל בראובן שמכר שט"ח לשמעון במסירה בלא כתיבה. ורצה השואל לפסוק דאין הלוקח יכול לחזור בו מחמת דראינו בין הסוחרים באתרא דלוקח שנוהגים לקנות במסירה לבד והמחבר השיב דיוכל הלוקח שהוא מוחזק לומר קי"ל כהני פוסקים דהא מנהגא לאו מנהגא הוא. ועי' בדיני זט"ה כלל ל"א סי' י"ח שכתבתי שם דיני תקנות והסכמות הצבור באורך: נד ראובן עשה מקח עם שמעון הדר במדינה אחרת על פירות יבישים וצוה אותו להביא לו כ"כ מדות וישלם לו כל מדה כו"כ. ונעשה ביניהם קנין סטימתא על המקח הנז' ושמעון הביא הפירות וחזר בו ראובן מהמקח. העלה בשו"ת ר' עקיבא איגר סי' קנ"ד דמצד הקנין פטור ראובן מליקח הפירות. כיון שלא היה לו למוכר הפירות בשעת מקח לא מהני הסטימתא לקנות בדשלב"ל כמבואר בהגהות מרדכי ספט"ו דמסכת שבת. והובא ביש"ש ב"ק פ"ח סי' ס' וכ"כ הרדב"ז בתשובה. אולם מ"מ יש לחייב לראובן לשלם לשמעון ההוצאות שעשה בנסיעת הבאת הפירות מדינא דגרמי. כמבואר בתשובת הרא"ש והובא להלכה בחו"מ סימן של"ג סעיף ח' דהאומר לאומן עשה כלי פלוני ואקנה ממך והאומן עשה הכלי וחזר בו חייב והיינו מדינא דגרמי עכת"ד: נה כתב בתשובת מהר"ם סי' תי"ו דמה שנוהגין הסוחרים לשתות משקה הנקרא איינקו"ף כשגומרין המקח (נקרא בגלילותינו מהרינו"ש) לאו קנין הוא כלל והובא דבריו בספר דמשק אליעזר סימן ר"א ס"ב:

נו ראובן היה לו למכור דבש חי ובא שמעון ועשה עמו קציצה בעד כל מדה סך כו"כ ובא סרסור אחד ואמר לראובן שיש סוחר אחד שרוצה ליתן כמה גדולים יותר על המדה. וחזר ראובן ואמר לשמעון הדברים הנ"ל. והלך לו שמעון לדרכו. ואח"כ בא שמעון אל ראובן ואמר לו בלשון אשכנז (נוא יוא פיר מיר הדבש). והוליך ראובן הדבש לשמעון. ואח"כ הנה מחולקים על סך המכירה ראובן טוען שישלם לו כפי שאמר לו הסרסור. ושמעון אומר שכוונתו היה על קציצה הראשונה שביניהם. עי' בשו"ת שבסוף ספר עטרת צבי על החו"מ לסי' רכ"א שפסק דהעיקר כרמ"א בסימן הנ"ל דאם היה מקודם קציצה ביניהם וחזר המוכר ואח"כ משך הלוקח בסתם דאדעתא דקציצה הראשונה משך. ואעפ"י ששמעון אמר לו להוליך הדבש כוונתו היה על הקציצה הראשונה ומה שאמר נו"א יו"א כוונתו בלשון בתמיה. יעו"ש באורך ודבריו דחוקים וצ"ע לדינא ויעו"ש באחרונים:

נז עכו"ם אחד פגע בראובן ואמר לו לקנות ממנו חפץ בזול. והלך ראובן עמו לבית שמעון וקנהו שם. ומחמת שאשתו של שמעון רצתה לקנות החפץ הבטיחה ראובן שיתפשר עם בעלה. ואח"כ אינו רוצה ליתן שום חלק בהקנייה לשמעון. עיין בדיני לעצמי קניתי כלל נ' סי' ב'. וגם בסי' ג': נח ראובן ושמעון ידעו מסחורה אחת שיש אצל סוחר אחד למכור. וקבלו ביניהם בקנין ובשבועה שכל מי מהם שיקנה הסחורה יהיה לשניהם לשותפות ואח"כ הלך שמעון וקנה לעצמו אותה הסחורה ואינו רוצה ליתן לראובן שום חלק. ע' בחו"מ סי' קפ"ג ס"ד וסי' ר"ט ס"ח בהג"ה. ומצאתי בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' פ' שפסק דהדין עם שמעון דהקנין אינו מועיל כלום דהוי קנין דברים וכ' שמצא כן בתשובה לאחד מן הראשונים וז"ל התשובה וששאלת ראובן ושמעון ולוי תגרי הווי. ואתא גברא ואייתי זבינא ואזלי למזבני' ואיתרמי תלתהון התם. ואתנו בהדדי דכל חד מיננא דזבין להוי בשותפותא דכולנא. ולבתר כמה יומין אזיל ראובן לחודי' וזבני'. וכד אתידע לשמעון ולוי אתו ואמרו לי' לראובן אייתי לזבינא ולהוי בשותפתא דכולנא כדאתני ביננא ואמר לון ראובן דמילתא בעלמא הוא ולא תנאה הוא. תשובה הכין איתחזי לן מילתא דלית להו שותפות בהדין זבינא דאפילו הוו להו קנין על דא. הוו קנין דברים ולא קני וכ"ש הכא דלא הוו קנין ביניהון עכ"ל (בקיצור קצת) מיהו גבי עובדא דידן אף שמדין הקנין אינו חייב לקיים תנאו. מ"מ מצד השבועה חייב שמעון לקיים תנאו כמבואר בריב"ש סימן קמ"ט דב"ד כופין אותו על כך לקיים שבועתו עכ"ל המהר"ם אלשקר והובאו דבריו בקיצור נמרץ בבני חיי חח"מ סי' ר"ג בהגה"ט אות י"ד. ויש לתמוה על הרב בחי"י שהביא דבריו בסתם לדינא ולא העיר שהי"א שהביא הרמ"א בסימן ר"ט חולקים בזה וגם תימה על האחרונים שלא הביאו כלל דבריו ועי' בנתיבות סי' קע"ו ס"ק ג' בביאורים. שו"ר בב"י ססי' קצ"ה שהביא בשם העטור כדברי המהר"ם אלשקר. ועיין עוד מדינים כיוצא בזה בדיני לעצמי קניתי כלל כ'. ובדיני משטה כלל ס"ז ובדיני שותפים במו"מ כלל צ"ח:

נט הנוטל קנין שלא למכור ושלא למשכן בית פלוני הוו קנין דברים כ"כ בתשו' מהר"ם מלובלין סי' ק"ח ומהרשד"ם חו"מ סי' רע"ד וכן אומנים שנטלו קנין לבטל בטא"ן (הוא רחיים שכותשים בו הבגדים כן ראיתי במהרשד"ם) שלא יוכלו לעשות עוד בטא"ן אחד בעיר ההוא. הוי קנין דברים. כן מבואר במבי"ט ח"ב בשניות סי' ל"א. ועי' בסי' קנ"ז ס"ד בהג"ה. ועיין בשו"ת תורת חסד סי' רכ"ב שנשאל בראובן שנתן לשמעון שכנו שטר בקנין ובחיוב שלא יבנה שום בנין חדש בחצרו כדי שלא יאפיל על שמעון. ופסק דלא מהני. משום דהיו קנין דברים. וגם החיוב לא מהני כיון שאין כאן רק סילוק שלא לבנות בנין חדש ואין על מה לחול שעבוד נכסין יעו"ש. ותימה שלא זכר דברי עצמו שבסי' רכ"ט פסק להיפוך והוכיח בראיות דאף היכא דהקנין לא מהני כשהוא בלשון סילוק ושלילה. מ"מ חיוב בסילוק מהני וכתב שם וז"ל וכן מי שנתחייב לחבירו שלא יבנה בשלו במה שיש לו זכות לבנות וקנו מידו חייב. ואפילו לא היה שם קנין אלא שטר יכול הוא להתחייב בשטר במה שאינו חייב עכ"ל הרי מבואר הסתירה. ובאמת מדברי מהרשד"ם ססי' ש"ע מוכח להדיא דיכול לחייב את עצמו בדבר שלילה. עיין בכלל מ"א סי' ז' וכן פסקו הגאונים בשו"ת פרח מטה אהרן סי' ז' ח' ט' עי"ל דין ס"ז:

ס מי שמכר לחברו הסכמה שיש לו מרבנים להדפיס ספק ושלא יהא רשאי אחר להדפיסו במשך שנים קצובות אם קנה זכותו. וכן מי שמכר זכות שררות או רבנות וכדומה אם קנה חברו. עי' בחו"מ ססי' קמ"ט ועי' בנדרי זריזין בכנויי נדרים ח"א דף כ"ו ע"ב אות זיין דע"ג אות ג'. ועי' בכלל ל"ו סי' י"ח י"ט ועי' במג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ט שדימה ענין התמנות פרנס ושררות על הצבור לדין חזקת מצוה ודו"ק:

סא מקח שנעשה באיסור כגון שעשו חרם שלא ימכור שום אדם סחורה זאת רק איש פלוני ועבר אחד ומכר או שנשבע אחד שלא לסחור מסחר זה. או שלא ישתתף במסחר זה ועבר אי מהני בדיעבד עי' בחו"מ סי' ר"ח ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' קי"א הרבה ענינים בדינים אלו:

סב ראובן ושמעון שקבלו בקנין לבטל שטרותיה' שיש להם זע"ז עיין בבני חיי סי' ר"ג בהגה"ט אות ט' שהביא בשם הרב החבי"ב בתשו' כת"י דבזה לכ"ע הוי קנין דברים כיון דלא קנו למחול או לתקנות זכיותיהם זה לזה אלא קנו על ביטול השטרות. קנין דברים הוא ועיין בסי' ר"ג סעיף א' בהג"ה א':

סג מי שקיבל בקנין לסתום הפתח או חלון. עיין בבני חיי סי' ר"ג בהגה"ט אות ט"ז וי"ז בשם הרשב"א ח"ב סי' מ"א דהוי קנין דברים. ועכ"ש לכשאפתח פתח זו אתן לך מנה הוי קנין דברים:

סד מי שמכר זכיותיו שיש לו לעוה"ב בקנין סודר אי הוי קנין דברים עיין בדיני דשלב"ל כלל כ"ד סי' כ"ט:

סה קנין מטלטלים ע"י של"ח הקונה או שליח המוכר. ואם עבר על דעת המשלח מתי בטל המקח. עיין בדיני שליח כלל צ"ה:

סו אם נגמר הענין בק"ס או בשאר דרכי הקנינים. אם יכול א' מהם לחזור בו תוך כדי דבור או כ"ז שעסוקים באותו ענין וכן בנודר להקדש אם יכול לחזור בו תכ"ד. עיין בחו"מ סי' קצ"ה סעיף וא"ו ז' ח' ובש"ך סימן רנ"ה ס"ק ה' ומ"ש דו"ז בקצוה"ח שם סי' קצ"ה. ועי' בזה באורך בשו"ת נטע שעשועים סי' מ"ח. ובשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' ז' וע"ל בכלל קי"ג סי' כ"ד בשם התפארת יוסף:

סז מי שנתן לחברו שטר בקנין איך שהתפשר עמו שלא לבנות עוד בחצרו שום בנין נגד חלונות חברו יותר ממה שהוא בנוי עכשיו. וגם נכתב בו שבועה ע"ז ומת בעל החצר ויורשיו רוצים לבנות. עי"ל דין נ"ט ועיין בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ז' ח' ט' פסקים ע"ז מהרב שמואל גאון והרב חסדאי הכהן ופסק המחבר. והעולה משם בסי' ט' דהקנין שלא יבנה הוי קנין דברים ואף אם נאמר דהקנין שלא יבנה נגד חלונות חברו הוה כאלו מקנה לחבירו האויר שנגד החלונות שלא יבנה על האויר הנ"ל מ"מ מה שקיבל בקנין בלשון שלא יבנה הוה קנין דברים וגרע מקנין אתן. ועוד דקנין אויר הוה דבר שאין בו ממש כמבואר בחו"מ סי' רי"ב ס"ב דלא קנה אלא במקנה גוף הקרקע לאויר איברא דלזה היה אפשר לומר כיון דנכתב בזה השטר הקנין לבסוף אחר הפשרה ונוסף שנכתב בו שני קנינים ודעת הרמב"ן והרשב"א (הובא שם ברמ"א סעיף א') במקנה דירת הבית אף דהוא דבר שאב"מ מ"מ אם נכתב הקנין לבסוף וכ"ש בנכתב שני קנינים דאלים כח הקנין לפרש דמגופה של קרקע קנו מידו לדור בו (יעו"ש בסמ"ע) והובא בב"י על הטור סי' קצ"ה מחו' יו"ד ובסי' רנ"ג א"כ גם בנ"ד נימא דהקנה לו גוף הקרקע לאויר אולם המהריב"ל ח"ד דף ע"א כתב שאין דברי הרמב"ן מוסכמים ששאר הפוסקים חולקים עליו וגם רבינו האי גאון חולק עליו כמ"ש הב"י במקומות הנז' וכן הסכים עמו הרב העטור וכן בהגהמ"י שהזכיר לשונו בפ"ה מה' מכירה ופ"י מה' זכיה ומתנה ורבינו ירוחם. וכן יש לדקדק מדברי הרא"ש והטור ז"ל דאפילו בקנין לא מהני במקנה אויר ודירה ולא חלקי בין קנין לבסוף או ב' קנינים. העולה מזה דהוא פלוגתת רבוותא ויכול בעל החצר או ב"כ לומר קי"ל כהפוסקים דלא מהני אף ב' קנינים (וכן העלה בח"ב סי' ל"א) וכן דקדק המהר"ם אלשיך בתשובה סימן פ"ז מלשון הרמב"ם היפך סברת הרמב"ן וכן הסכים הרב מהרש"ח בסי' י"ח דיכול המקנה לומר קי"ל. ואף שכתוב בשטר לבסוף שנעשה כתיקון חז"ל. מ"מ זה לא מהני אלא היכא דהקנה לו הדירה או האויר או הפירות בפירוש דנוכל לפרש שהקנה לו גוף הקרקע לדירה או לפירות אבל בנ"ד שלא הקנה לו בפירוש האויר רק שאנו מפרשים כוונתו של"א יבנ"ה עו"ד לזכות לחבירו האויר וכו' ודאי שלא הקנה גוף הקרקע לאויר וכו' אולם אם כתוב בשטר שהתחייב עצמו שלא לבנות עוד (ע"ל סי' נ"ט ובכלל מ"א סי' ז' אי מהני חיוב על שלילה) ודאי דלשון חיוב מהני אף בדבר שאב"מ. ואף היורשים מחויבים לקיים חיובו כמו במתחייב בדבר שלב"ל כגון פירות דקל וכיוצא בו ובאו לעולם אחר מותו דהיורשים מחויבים לקיים מצד החיוב שנתחייב מורישם ה"ה בדבר שאין בו ממש חייבים היכא דאיכא דררא דממונא והוכיח דבר זה מש"ס ופוסקים היוצא לנו בנ"ד שלא נכתב בלשון חיוב רק מצד השבועה וכיון שמת אין היורשים מחויבים לקיים שבועתו כמבואר בריב"ש סי' של"ה (עיין בחו"מ סי' ר"ז סעיף י"ט ומ"ש דו"ז שם בקצוה"ח ובנתיבות) וגם אין לכופם מצד מצוה לקיים דברי המת. דזה לא שייך רק היכא דמצוה ליתן או לעשות אז היורשים הם המצווים מחמת שבידם הסיפוק לעשות מצותו. אבל היכא דקבל על עצמו איזה חיוב בלא ציווי לא שייך בזה מצוה לקיים דברי המת שהרי לא צוה. ובזה יתורץ שלא יחלוק הריטב"א על הרמב"ם ספ"ב דמכירה כי הריטב"א כ' הטעם שהרי לא צוה ליורשיו לתת הביאו הב"י בססי' רנ"ב וכעין זה תירץ מהרי"ט בח"א סי' ל"ט ובח"ג סי' נו"ן ואין לחייב בנ"ד מצד שכתוב בשטר שנתפשרו ביניהם שלא לבנות ואפשר היה לחברו איזה טענה וזכות לזה כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון שאין אנו רואין בשטר אלא שחברו מתלונן עליו שמאפיל עליו בבנין ההוא ומתוך זה נעשה הפשרה. וכיון שמן הדין יכול לבנות ברחוק ד' אמות ולא נשאר עליו החוב שלא לבנות רק מצד הקנין וכבר הוכחנו דלא מהני עכת"ד. וע"ש בסי' י"ג י"ד שהוכפלו הדברים הנ"ל בחידוש קצת: וע"ש בסי' ז' תשובת מוהר"ש גאון במי שנתן לחברו שטר בקנין איך שהוא נותן לו רשות לפתוח חלונות לחצרו ואח"כ מעכב עליו שלא לפתוח.

והסכימו עמו הרב מוה' חסדאי הכהן והרב המחבר מכל הטעמים הנ"ל דיכול לעכב עליו משום דהוי קנין דברים ודבר שאין בו ממש יעו"ש:

וע"ש בסי' י"ג י"ד תשובת מוהר"ש גאון והרב המחבר בשני שכנים בב' בתים ובין הבתים יש קרקע פנוי מחציתה שייך להאחד וחציה להשני ועשו ביניהם שטר בקנין איך שנתפשרו ביניהם שלא יבנה שום אחד מהם על אותו קרקע שום בנין כדי שלא יאפיל על חברו ואח"כ טוען האחד שהוא קנין דברים ורוצה לבנות שם. ופיסקא דדינא דאם התפשרו ביניהם על תנאי הנ"ל בשעת קניית הקרקע או בשעה שחלקו ביניהם הבתים והקרקע אזי קיים התנאי הנז' בדברים בעלמא בלא קנין כיון שעל דעת כן קנו וחלקו וכל אחד זכה בחלקו אדעתא דתנאי הנ"ל שוב אינו יכול לחזור אבל אם לא היו מעולם שותפים כלל או שחלקו בסתם בלא תנאי הנ"ל ואחר שזכו כל אחד בחלקו עשו ביניהם התנאי הנ"ל דאז לא מהני בדביר בעלמא רק מצר הקנין והוי קנין דברים ובדבר שאין בו ממש (כמ"ש לעיל בשמם) ויכול לחזור מהתנאי ולבנות רק ירחיק שיעור ד' אמות שלא להאפיל חלונות חברו עכת"ד.

ועמש"ל בדיני שותפים בקרקע בכלל ק' סי' ט"ז:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה