אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל פו

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל פו

כללים - כלל פה

קנס:

א אם כתוב בשטר אני מקבל בקנין לקיים כל הכתוב בו. ואם לא אקיים אתן קנס כו"כ. אזי הקנס הוא שובר על הקנין ואם נותן הקנס הוא פטור מהקנין כן מבואר בח"מ וב"ש באהע"ז ססי' נ'. ועיין בחו"מ סי' י"ב סעיף ט' ובנתיבות שם ועי' במקור חיים סי' תמ"א ס"ק ד' ובחוות דעת סימן קע"ז ס"ק י"ז ובשו"מ מהד"ב ח"ב סי' פ"א דזה דוקא בשידוכין ופשרה אבל במקח על סחורה לא נתבטל המקח ע"י הקנס שעיקר כוונת הקנס היה כדי לקיים המקח ע"כ המקח קיים ולא מהני הקנס. וצ"ע מהחלקת מחוקק בסי' נ' ס"ק כ"ב בשם הב"ח דמשמע דאף במקח הדין כן:

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מסקאלא בחחו"מ סוסי' ד' שאם נכתב בכתב שמחויב לקיים הפשר שיפסקו הנבררים ואם לא יקיים יתן קנס ואח"כ לא רצה לטעון כלל לפני הנבררים אף שכתוב בקנין המועיל שמחויב לקיים הפשר או שיתן הקנס כמ"ש הנתיבות בסי' י"ב סק"ו כאן לא מהני כיון שא"א לפסוק עליו פשר דבר כשאינו טוען כלל. אין מקום לחייבו בקנס יעו"ש בגוף התשובה כי קצרתי כי צריך ביאור לדבריו שם:

ב שטר שנכתב בו שמכר דבר שלב"ל ואם לא יתן הסחורה אזי יתן קנס כו"כ. וכל זה נעשה בקנין. עי' בשו"ת נטע שעשועים סי' מ"א שהביא בשם מהראנ"ח דאמרינן דהקנין סובב רק על הקנס ולא על המכר ולכך לא הוי כקני את וחמור והקנין מהני על הקנס יעו"ש:

ג ראובן עשה מקח עם שמעון שיעמיד לו שמעון סחורה לזמן פלוני. ואם יעבור הזמן ולא יתן אזי מחויב ליתן לו קנס כו"כ. וגם נתן לו משכון על הקנס. ובתוך הזמן בא לוי ואמר לראובן באשר שברור לי שלא יביא שמעון הסחורות לזמן הקצוב ואח"כ תרצה ליקח ממנו קנס בכן אני אתן לך הסחורה מה שמחויב לך שמעון כפי המקח שלו כדי שלא יהיה לך אח"כ שום דו"ד על שמעון עבור הקנס והשיב לו ראובן לאו בע"ד דידי את הלא אין אתה שליח שלו. ואח"כ ביומא דמשלם זמנא בא שמעון בלא סחורה. ובאותו היום הוכרח ראובן וכל בני העיר לברוח מחמת השונא. והוכרח ראובן להניח כל אשר לו וכל הסחורות שהיה לו בתוך המהפכה. ועתה מחזיק ראובן במשכון שמעון עבור הקנס. ושמעון טוען ב' טענות. א' הלא לוי רצה ליתן לך הסחורה עבורי בתוך הזמן. ב' הלא אם הבאתי לך הסחורה ביום הנ"ל אזי מוכרח היית להניח גם הסחורה שלי בתוך מהפכה והיית מפסידה. עיין בשו"ת שער אפרים סי' קל"ז שכתב לטענה הא'. צ"ע אם אמרינן זכין לאדם שלא בפניו במקום שבא לחייב לאחרים כגון בנ"ד לחייב לראובן שלא יוכל לתבוע הקנס. ושוב הכריח מבעה"ת הובא בחו"מ סי' פ"א סעיף כ"ד שכתב ואעפ"י שלא בא ראובן בהרשאת לוי וכו' יעו"ש מוכח דזכין לאדם שלא בפניו אף היכא דבא לחייב לאחרים. ועוד ראיה מפ"ק דקידושין דף כ"ג ע"א יעו"ש. ולטענה הב' רצה לדמות להא דאמרינן בפ' המקבל שדה מחבירו ונשדפה אם מכת מדינה יעו"ש בגמרא והניח בצ"ע עכת"ד. ועיין בשער משפט סימן ק"ז ס"ק ג':

ראובן מכר לשמעון מאה כורים חטים גרועים שיתנם לו לזמן קצוב שביניהם וכתבו ביניהם כתב שאם יחזור המוכר מהמקח אזי מחויב ליתן לו סך כו"כ ונכתב באופן המועיל עפ"י ד"ת ובקנין אג"ס ובכל החיזוקים המועיל לקיום המקח וביום המוגבל בא הלוקח ליקח החטים. אמנם עדיין לא באו החיטים לעיר המוכר ואמר לו המוכר אם אתה אינך רוצה להמתין איזה ימים על החטים הגרועים שמכרתי לך אני נותן לך בשער הזה חטים טובים שיש לי ברשותי. והלוקח טוען שאינו רוצה חטים אחרים רק הגרועים ותובע הקנס שחייב עצמו המוכר עי' בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סימן ל"ח: מי שמכר לחבירו תבואה או פירות או יי"ש ליתן לו לזמן פלוני ופסק עמו השער של המקח:

ועדיין לא יצא השער שבשוק והמוכר אין לו בעין אותן הפרות שמבואר בסימן ר"ט שאסור משום אבק רבית ובא השאלה אם המוכר התחייב עצמו בקנס אם לא יתן הפירות לזמן הקצוב ונעשה באופן דלית בי' אסמכתא. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סימן פ"ח ופ"ט (הבאתי דבריו באורך בכלל פ"ז סי' מ"ד) דכל היכא שיש איסור אבק רבית לא מהני הקנס ופטור מהקנס דהוי אנוס מחמת האיסור:

ד ראובן התחייב עצמו בקנין ושבועה ובשטר ליתן לשמעון סחורה ידועה לזמן המוגבל ואם לאו יתן לו קנס כו"כ ונעשה באופן המועיל דלא להוי אסמכתא. ועבר הזמן ולא נתן הסחורה ותובע שמעון הקנס. וראובן משיב שאינו חייב בקנס כיון ששמעון לא תבע ממנו הסחורה ביום המוגבל. עיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ז' שנסתייע מתשובת הרא"ש כלל ח' סימן ו' והובא בחו"מ סי' ע"ג בראובן שנשבע לשלם לחבירו לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו כי לא תבעו חבירו דלא עבר על שבועתו כיון שלא תבעו. א"כ ה"ה בנ"ד שלא תבע שמעון הסחורה ליום המוגבל לא עבר ראובן על התקשרותו. והוה מדעתו של שמעון. וממילא ששמעון מחויב לקבל הסחורה עכשיו אף שעבר הזמן עכ"ד. ועי' בסמ"ע וש"ך סימן ע"ג סעיף וא"ו וסעיף ח'. והנה לפי מה שהוכיח שם בשער משפט ס"ק יו"ד מתשובת מהרי"ק דהיכא דהמלוה דר בעיר אחרת אז אף אם לא תבעו עובר על שבועתו דלא נחית המלוה להלוות אדעתא שיצטרך לילך למקום הלוה לתבעו. א"כ יש ללמוד גם לנ"ד דוקא שהמוכר והקונה דרים בעיר אחת. אבל אם שמעון המוכר דר בעיר אחרת ודאי דלא נחית אדעתא לילך לעיר המוכר לתבוע סחורתו אם המוכר התחייב עצמו להעמיד לו הסחורה לעירו:

איברא דבעיקר הדין שפסק הרב עבה"ג מכח הראיה שהביא מתשובת הרא"ש צ"ע מאוד לדינא כי הוא דרך בעקבות הסמ"ע שם ס"ק י"ט והש"ך. אולם הט"ז משיג על הסמ"ע והוכיח מתשו' הרשב"א דעובר על השבועה אף שלא תבעו. וכן הסכים עמו דו"ז בקצוה"ח ס"ק ו' ויעו"ש בהגהות אמרי ברוך על הסמ"ע הנ"ל שהביא בשם הש"ג ובשם הריא"ז. וגם מתשו' הרשב"א סי' תר"ע. וסי' אלף י"ח דמוכח שא"צ לתבעו. וכתב שם שגם מתשו' הרא"ש הנ"ל אין ראיה שצריך לתבעו כאשר יראה שם המעיין בטוב טעם. ע"כ צ"ע לדינא. שוב ראיתי בשו"ת גבעת פנחס סימן ע"ד וסימן ע"ז בענין שידוכין שאחד מהם עבר על זמן הנישואין המוגבל בהתנאים. שלמד מסמ"ע הנ"ל דבלא תביעה לא מקרי עובר על תנאי יעו"ש שמטעם זה פטר את המשודך מן הקנס כיון שחבירו לא תבעו יעו"ש באורך ועיין בסי' שאח"ז (ועי' בכלל קי"ג סי' ט"ז וסימן י"ז):

ה כת"י שנכתב בו שיפרע הלוה לזמן פלוני בקנס מאה זהובים להקדש. עי' בשו"ת חית יאיר סי' קנ"ג שכתב דמסתמא הלוה משתעבד להקדש שבקהלה שלו. ואין בו משום אסמכתא. ומוטל על הגבאי לתבעו דכתיבה כאמירה לענין נדר. כ"ש לענין הקדש לעניים די"א דגם במחשבה מחויב לקיים. ומ"מ אפילו עבר הזמן אם לא תבעו הגבאי צדקה הקנס אינו עובר עליו. ואחר שעבר הזמן ונתחייב בהקנס. אין ביד המלוה למחול ללוה. משא"כ קודם זמן הפרעון רשאי המלוה למחול או להרחיב לו הזמן. ועיין ביו"ד סי' רל"ח ובחו"מ סי' ע"ג. ועמ"ש בסי' שלפ"ז. ועי' בדיני אסמכתא כלל א' סי' י"ט אם יש אסמכתא בהקדש:

ו איש אחד קבל בערכאות את חבירו על שביזה אותו וקנסו אותו בערכאות שיתן להשופט עשרה זהובים ויחלק השופט מחצה לעניי עכו"ם ומחצה לעניי ישראל ושלח השופט המחצה להרב לחלק לעניי ישראל והנקנס טוען שהרב יחזיר לו כי באונס נתן להשופט כי חבירו שקר טען עליו. עי' בשו"ת רמ"ץ חחו"מ סי' ז' שקנו העניים וא"צ להחזיר לו:

ז כת"י שנכתב בו שיפרע לזמן פלוני. ובקנס מאה זהובים להשררה אם לא יפרע אם מותר למלוה לתבוע אותו בערכאות. וגם אם סירב הלוה לילך עמו לב"ד והלך המלוה בערכאות ונתחייב בהקנס. ואם מותר למלוה לגלות להשררה מהקנס הזה. עי' כ"ז בחוות יאיר סי' קנ"ג:

ח כתב בלקוטי מהרי"ל בלקוטי דינים בשם מוהר"ש דאם כתוב בשטר הפשרה שהוא מחויב לפרוע לחבירו סך כו"כ לזמן פלוני וגם שאר תנאים ואח"כ נכתב בקנס אם לא יקיים. ועבר הזמן ולא פרעו. שלא נתחייב בהקנס אם קיים שאר התנאים ולא עבר עליהם דמצי למימר זוזי אנסוהו מאחר שלא הוקנס בפירוש על הפרעון והובא בשער משפט על החו"מ סי' י"ב ס"ק ד': ט עובדא בא לפני בשנים שנתעצמו בדין שאחד מכר לחברו חמשים מדות שזופים יבישים. והתחייב עצמו המוכר בכת"י להעמיד לו החמשים מדות שזופים לזמן פלוני. ואם לא יתן לו לזמן הנ"ל אזי מחויב ליתן לו קנס. סך חמשים זהובים כסף. ונעשה באופן המועיל דלא להוי אסמכתא. ואח"כ בהגיע הזמן לא נתן לו רק עשרים מדות שזופים. ועתה תובע הקונה כל הקנס כיון שלא נתן לו כל השזופים. והמוכר טוען שהקנס הוא ראוי לחשוב לפי ערך וכיון שנתן עשרים מדות נפטר מעשרים זהובים קנס. ואמרתי דדין זה הוא ממש דין המבואר בט"ז יו"ד סי' רל"ח ס"ק י"א והוכפל בט"ז חו"מ סי' ע"ג סעיף ח' במי שנתקשר בשבועה לשלם עשרה זהובים ביום פלוני ואם לא אפרע אתן קנס לצדקה עשרה זהובים. ואח"כ לא נתן לזמן רק ה' זהובים. ופסק שם הט"ז דהקנס הוא רק לפי הערך שלא נתן. דמה שאמר א"ם ל"א אפר"ע הכוונה אם לא יפרע כלל יתן כל הקנס. אבל אם יפרע קצת ינוכה גם הקנס מאותו מקצת שפרע לפי ערך וכ"כ במשל"מ פ"ה משבועות:

א"כ כן הדין ממש בנ"ד. ועי' בנדרי זריזין בכנויי נדרים ח"ב דף כ"ג ע"ד תשובה ז' מ"ש על הט"ז. איברא דהרב בשער משפט על החו"מ סי' כ"ה ס"ק ה' הקשה מהא דהלוהו על קתא דמגלא ונסכא. אבד הקתא אבד פלגא. מבואר מזה דלא חשבינן לפי ערך. ומכח זה נחית לחלק גם בקנס בין אם נתחייב בהקנס על דבר אחד כגון הא דב"מ ד' ק"ד ע"ב באם אוביר ולא אעבוד אשלם אלפא זוזי ואוביר תלתא. דהקרקע הוא דבר אחד או נדון הט"ז אם לא אשלם החוב. אז הקנס הוא לפי ערך כמ"ש הט"ז. אבל בקתא דמגלא ונסכא שקיבל עליו שמירת שני חפצים או שמכר שני חפצים והתחייב עצמו להעמידם לזמן פלוני ובקנס. ואח"כ העמיד לו רק חפץ אחד. אף שהחפץ שלא העמיד אינו שוה רק חלק עשירית מן החפץ שהעמיד מ"מ חייב לשלם חצי קנס ולא לפי ערך שיווי דמי החפצים עכ"ד. עכ"פ אף לדבריו זכינו בנ"ד שמכר לו חמשים מדות הוי כמו דבר אחד כמו בחוב עשרה זהובים. והדין לחשוב הקנס רק מן המדות שלא נתן:

אולם כ"ז הוא דוקא אם כתוב בשטר בלשון אם לא אתן השזופים אתן קנס. אבל אם כתוב בו אם אעבור אתן קנס. אז הדין שמחויב לשלם כל הקנס אפילו רק בעד מדה אחת שלא העמיד לו. כמבואר שם בט"ז סימן ע"ג שאם אמר שבועה שאפרע לך מנה ביום פלוני ואם אעבור (ר"ל שיעבור על השבועה כן מבואר בט"ז יו"ד שציינתי למעלה) אתן קנס ולא נתן רק המקצת חייב בכל הקנס כיון שהשבועה היתה על הפרעון כולו. וכיון שלא פרע הכל. עכ"פ עבר על השבועה וחייב בכל הקנס. וראיתי לאחד מן האחרונים שגמגם בכוונת דברי הט"ז וכוונתו פשוטה דודאי בין בדין הראשון בין בדין השני השבועה היתה על כל הפרעון. אכן החילוק הוא שבדין הראשון תלה הקנס באם לא יפרע. ונוכל לפרש אם לא יפרע כלל. אבל בדין השני תלה הקנס באם יעבור על השבועה או ה"ה בנ"ד אם יעבור על החוב ובהעברה תליא מילתא ואם חיסר מן הפרעון זוז אחד או מעדה אחת הרי עבר עכ"פ על השבועה או על החיוב וחייב לשלם כל הקנס. שוב בא לידי בשאלה כת"י הגאון מו"ה מנחם ז"ל אב"ד דפה. וראיתי בסופי בקונטרס השאלות שהקשה על הט"ז מדברי הרשב"א בתשו' סימן תק"צ שנשאל בקהל שעשו תקנה בענין מכירת יין ונכתב בהתקנה הרבה תנאים ובחרם ובסוף התקנה נכתב וכל המסרב על כל מה שכתוב למעלה יתן קנס חמשים זהובים ואח"כ עבר איש אחד על אחד מהתנאים ותובעים הקהל הקנס והוא משיב שכיון שנכתב המסרב ע"ל כ"ל מה שכתוב למעלה והוא עבר רק על תנאי אחד אינו חייב בקנס. והשיב הרשב"א ז"ל וז"ל ומה שטוען המוכר כי לא עבר על כל הנכתב איני רואה ממש בדבריו כי מה שאמרו ע"ל כ"ל הככת"ב אינו שיעבור על הכל אלא שכל הנכתב הוא בעונש קנס. ודיבר הכתוב כן אל תטמאו בכל אלה שיש כ"ל. שהוא עומד במקום שו"ם לא תעשה כ"ל מלאכה כאלו אמר לא תעשה שו"ם מלאכה וכו'. אף אנו נאמר כן דכל המסרב על שו"ם מה שנכתב או שיעבור מכל מה שנכתב לעיל עכ"ל ויש שם חיסור איזה תיבות כאשר יראה המעיין שם. והקשה הגאון הנ"ל דלפי דברי הט"ז למה לי' למימר הטעם משום דכ"ל משמעותו הוא לשון שו"ם. הלא בל"ז חייב בהקנס דכיון שהיה שם חרם וקנס א"כ כמו שהחרם היה ע"מ לקיים כל התנאים כן הקנס הוא לקיים הכל ואם עבר על תנאי אחד חייב הקנס עכ"ד. ואני אראה ולא אבין אדרבה מהרשב"א יש ראיה גדולה לדברי הט"ז דהא כל עיקר השאלה בנוי רק הואיל וכתוב בהתקנה שמי שיסרב ע"ל כ"ל הנכתב למעלה יתן קנס אבל אם היה כתוב רק על הנכתב למעלה בלא תיבת כ"ל פשיטא לי' דחייב בקנס. א"כ יקשה מהא דב"מ באם הוביר תלתא דמשלם תלתא דקנסא הרי שהקנס הוא לפי ערך כמו שהוכיח הט"ז בדין הראשון א"כ זה שעבר רק על תנאי אחד מן התנאים למה ישלם כל הקנס. אע"כ אנו מוכרחים לחילוק הט"ז דכיון שכתוב בהתקנה כל מי שיעבור. שהוא מסרב כמבואר שם דחד לישנא הוא. א"כ אף שעבר רק על תנאי אחד עכ"פ עובר מקרי וחייב בכל הקנס. אכן השאלה היה מצד שכתוב בפירוש ע"ל כ"ל מה שנכתב למעלה א"כ י"ל דהוי תנאי בקנס שלא ישלם רק אם יעבור על הכל. ובודאי גם הט"ז מודה בנדון דידי' שאם כתוב בפירוש ואם אעבור על השבועה ול"א אשל"ם כלל דפשיטא דפטור. כן בנדון הרשב"א. ולזה השיב דמשמעות כ"ל הוא לשון שו"ם דבר ג"כ במשמעות הקרא. והוא פשוט בכוונת הרשב"א לפע"ד:

ועפי"ז עולים יפה דברי הב"ש באהע"ז סימן נו"ן ס"ק י"ד שכתב וז"ל אפילו אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבושת וכו' עכ"ל ויובן ע"פ דברי הט"ז הנ"ל דכיון שכותבין בהתנאים כל מי שיעבור א"כ אף בתנאי אחד עובר מקרי. אולם מהטעם שכתב ב"ש נראה דדעתו אף היכא שלא כתב כן חייב בהקנס ודו"ק:

י מי שנתחייב בקנס אם לא יבא ביום פלוני לשלם חובו. שמבואר בסימן כ"ה ס"א דאם נאנס ולא בא דפטור. עיין בדיני אונס כלל ח' סי' י"א מ"ש דגם בחלה בנו או אשתו או שהיה ירא מאונס ממון הוה אונס ופטור: שמעון נתן לראובן מקצת מעות מהמגיע לו על מקח או על חוב. וחייב את עצמו שאם לא ישלם לו מיתר המעות עד יום פלוני אזי המעות שנתן יהא מוחלט ומחול בידו. וכן כיוצא בזה אם התחייב עצמו בקנס אם לא יתן המעות עד יום פלוני ועבר הזמן ולא נתן המעות וטוען שמעון שהוא אונס מחמת שהעני וירד מנכסיו ולא היה לו לשלם אם זה הוי אונס עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' צ"ד שמביא פלוגתת הגאונים בזה והמוחזק יכול לומר קי"ל עי' בתשו' ר"ב אשכנזי סי' ל"ה שהביא בשם תשו' רדב"ז דאם נשבע לפרוע והעני אין זה אונס משום דאונס דשכיח לא הוי אונס וכ"מ בתשו' הרא"ש שהובא בב"י וש"ע חו"מ ססי' צ"ז ושם בב"י הביא בשם תשו' הריב"ש להיפוך וע"ש בתומים מה שחילק וע' במהרי"ט ח"א סי' א' דלא הוי אונס ועי' במחנ"א הל' שבועות סי' י"ב שפסק בנשבע לפרוע ביום פלוני והעני פטור משבועתו דהוי אונס וחילי' מתשו' הרא"ש שהובא בב"י וש"ע יו"ד סי' רל"ב סעיף ט"ז (ועפ"י חילוק התומים בסוסי' צ"ז מיושב שלא יסתרו תשו' הרא"ש אהדדי) וגם הביא סיוע מתשו' הרשב"א וחולק על מהר"ב אשכנזי ומהרי"ט הנ"ל ועי' בש"ך סי' ל"ד סק"ח ובנתיבות סק"ג ועי' בט"ז יו"ד סי' רל"ב ס"ק י"ט ובמג"א סי' ק"ח ס"ק י"א ובקצוה"ח סי' נ"ה ובנתיבות שם ועמש"כ בדיני שבועה כלל ק"ג סי' מ"ב:

יא אם שוגג דינו כאונס לפטרו מן הקנס ואם נאמן לטעון שוגג הייתי עי' בנדרי זריזין בכנויי נדרים ח"ב דף כ"ז ע"א ד"ה הנ"ה מ"ה שחזר שפסק דשוגג לא הוי כאונס לפטרו מממון וגם אינו נאמן לומר שוגג הייתי יעו"ש:

יב אחד מכר לחבירו הסחורה וגם המקום אשר יש לו בשכירות מבעל הכיפה למכור הסחורה במקום הנזכר. והניח ע"ז ערבין וקנס לקיים המקח ושכירות המקום. ואח"כ לא הניח בעל הכיפה את הקונה השני לישב על המקום הנ"ל. ועתה תובע הקונה הקנס מהמוכר. באמרו אתה עשית ערמה עם הבעה"ב לבל יחפוץ בי והמוכר מכחישו ואומר שהוא אינו חייב בדבר. עיין בדיני אונס כלל ח' סי' ט"ו:

יג ב"ד שעשו תקנה והכריזו שכל מי שיעשה מנין בביתו בשבת ויו"ט יתן קנס כו"כ. ובא השאלה אם מתחייב נמי בקנס מי שיש לו איזה אונס שא"י לילך לביהכ"נ ועשה מנין בביתו עיין בשו"ת שב יעקב חח"מ סי' כ"ה שפסק דפשוט דמי שעשה מחמת אונס אין זה בכלל התקנה. אדרבה אין כח ביד הב"ד למחות בו מלעשות מנין כי הוא נגד דת תורתינו. עוד בא בהשאלה מי שעבר כמה פעמים ועשה מנין בביתו אם חייב בקנס על כל פעם ופעם. והשיב דאינו חייב אלא פעם אחד כיון דלא נזכר בכרוז שיהיה חייב על כל פעם ופעם וגם בינתיים לא התרו בו. ועמ"ש בזה בדיני תקנות והסכמות כלל קי"א סי' כ"א:

יד באיזה אופן דנין דיני קנסות בזמן הזה. עי' בדיני דיינים כלל כ"ג סי' ס"א. ושם בדיני מודה בקנס ואם אח"כ באו עדים. ואם חייב לצי"ש אף בזמה"ז שאין דנין דיני קנסות. ואם תפס אי מהני:

טו מי שנשמע עליו דבר עבירה ולא נמצאו עדים בדבר רק שהודה בעצמו. אם יש כח לקנסו על פיו. או דלמא א"א משים עצמו רשע. עי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך קנס.

וערך מוסר המתחיל שקרן שהודה שמסר ובברכי יוסף סי' ל"ד אות ל"ג:

קהל שעשו תקנה שלא יביאו יי"ש מחוץ לעיר או שאר תקנה בקנס ועתה נשמע על איש אחד שעבר על התקנה אם רשות ביד הקהל לענוש אותו עפ"י אומדנא או ברגלים לדבר או עפ"י עדים פסולים או בעינן קלא דלא פסק עי' כלל ל"א סי' ד':

טז המהרש"א בחא"ג רפ"ג דקידושין כתב דהפקר ב"ד וקנסות ינתנו לת"ח ולא לעניי ע"ה. ובבר"י חו"מ סי' ב' פקפק עליו והובא בזכל"א חו"מ ח"ב ערך קנס:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה