דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל פג
פרעון חוב ממון וחוב סחורה:
א כתב בשו"ת בית יעקב סי' כ"ט בהא דמרגלא בפומא דאינשא שאם יש סכסוך בין אדם לחבירו בעסק החוב או שאין המלוה רוצה לקבל החוב והלוה אינו רוצה לשלם עוד עיסקא שמניח הלוה החוב אצל הב"ד. אם הוי זה פרעון שיפטור מעיסקא וגם נ"מ אם נאנסו המעות מיד הב"ד אם חייב הלוה לשלם שנית. הנה בחו"מ סימן ק"כ ס"ב משמע דפרעון בב"ד הוי פרעון מעליא. אך מהריב"ש הובא בסמ"ע ריש סי' כ"ב משמע דלא הוי פרעון. והרב המחבר השוה מדותיהם שהריב"ש מיירי שהניח ביד דיין אחד כמבואר מדבריו. אבל המחבר מיירי שהניח ביד ב"ד של שלשה דיינים בזה לד"ה הוי פרעון:
ועיין בשו"ת שבסוף ס' עטרת צבי לסי' ק"ך שנשאל בנדון זה שהלוה הניח החוב אצל הרב אב"ד דמתא כדי שלא ישלם עוד עיסקא ואח"כ נאנסו מיד הרב והביא דברי הבית יעקב הנ"ל והשיג עליו במה שרצה לחלק דבסי' ק"כ מיירי דוקא שלא רצה המלוה לקבלם אז פרעון בב"ד הוי פרעון. וגם חילק שם בין מלוה בשטר דאף בלא פרעון בב"ד הוי כגבוי ולכך בב"ד הוי פרעון מעליא. מדברי הרמב"ם הובא בחו"מ סי' רצ"ג סעיף ג' דאם הנפקד הניח הפקדון בבית דין נפטר מאחריות שמירתו. וכתב בבה"ת באורך שהלואה ופקדון שוים בדין זה. וגם מדין הרמב"ם ופסקו בחו"מ סי' שס"ז ס"ב דאם נתן הגזילה לב"ד שיצא ופטור מאחריות הרי דאף היכא שלא סירב המלוה מלקבל וגם אינו מלוה בשטר מ"מ הוי פרעון. וכן פסק במהרש"ך סי' צ"ט. וגם עיין בבה"ת שמביא דברי הרמב"ן והוא בשער נו"ן שממנו מקור הדין שבסוף ק"כ ומפורש שם הן בשטר והן בע"פ. אולם מה שחילק הבי"ע בין דיין אחד לשלשה דיינים. נראה דבנ"ד שהניח ביד הרב אב"ד שהמחום עליהם רבים הוי כב"ד של שלשה והוי פרעון ואפשר שגם הרב בי"ע מסכים לזה עכת"ד. ועמ"ש בזה בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך פרעון בשם הכנה"ג: ב בדיני נתינה בע"כ אי שמי' נתינה כמה ענינים פרטיים. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ב סי' קצ"ד:
ג אם הלוה אמר למלוה הנה מעותיך צרורים בביתי בא וטול מעותיך והמלוה מסרב מלקחתם. ונגנבו או נאבדו. מבואר בחו"מ סי' ק"כ ס"ב דהלוה פטור וע"ש בש"ך ובסמ"ע מה שחילקו להא דמבואר ברמ"א סי' ע"ד ס"ג דחייב הלוה. ועי' בספר דמשק אליעזר שחילק ג"כ דבסי' ק"כ מיירי דוקא שהמלוה מסרב לגמרי שלא לקבלם לכך פטור הלוה. אבל אם המלוה רוצה שיביאם לביתו ויקבלם. חייב הלוה אם נאבדו. ובזה מיירי בסי' ע"ד. וכן הסכים הב"ח. וע"ש מ"ש בנתיבות:
אחד לוה מחבירו מעות על עיסקא וקנה הלוה סחורה בעיר אחרת ע"י שליח ולאשר אח"ז הוכרח הלוה לנסוע מביתו מחמת עלילה קיבל המלוה הסחורה לביתו מיד השליח ואח"כ בא הלוה לביתו וביקש את המלוה שימכור הסחורה כי יש סוחרים במעות מזומנים ויקח לעצמו פרעון חובו והיתרון יתן לו ולא רצה המלוה למכרה. ועתה מכרה בהיזק כי הוזלה הסחורה והמלוה תובע את המגיע לו לתשלום חובו כי כוונתו היה לטובת הלוה שאולי יתייקרה יותר והלוה תובע שאדרבה מגיע לו היתרון שהי' מרויח אם היה מוכרה אז כאשר ביקש אותו למוכרה עי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' ע"ח שהביא ממהרי"ט בשליח שעיכב הסחורה ולא מכרה והמשלח כתב לו שימכרנה ואח"כ הוזלה שהשליח פטור דהוי גרמא. ומסיק לדינא שהלוה פטור מלהשלים חובו והמלוה פטור מלשלם לו גרם היזק היתרון. ועי' בדיני גרמא כלל ט"ו סימן י"ז שכתבתי שם באורך והבאתי דברי מהרי"ט הנ"ל ואישתמיט לי' להגאון הנ"ל דברי הגאונים שהבאתי שם. וע"ש שדחה דברי השואל שרצה לפטור את הלוה מתשלום החוב מכח הדין שמבואר בסי' ק"כ דאם אמר הלוה למלוה טול מעותיך ולא רצה לקבלם וכן אם אמר לו הנה מעותיך צרורים בביתי בא וטול מעותיך הרי הם ברשות המלוה ופטור הלוה מאונסים יעו"ש: ועי' בתשוב' בית שלמה חחו"מ סי' ל"ה בראובן שהלוה לשמעון אלף זהו' וכשהגיע זמן הפרעון לא היה בידו לפרוע ונתן ליד המלוה שטר חוב שהיה לו על אדון אחד מסך רב ונתן לו כתב שמגיע לו אלף זהו' עצה"ע על אפותוקי השט"ח מהאדון הנ"ל ומתי שיקבל מעות מהאדון מחויב לשלם לראובן הסך הנ"ל עם העיסקא וחתם שמעון על הכתב הנ"ל וכו' ולוי אחי שמעון נעשה ערב שמתי שיקבל שמעון המעות מהאדון מחויב לסלק החוב לראובן. ועתה נתעשר שמעון ועדיין לא גבה החוב מהאדון. ותובע ראובן החוב שלו משמעון לאשר כי עתה יש לו לשלם ושמעון משיב שכיון שקיבל השט"ח מהאדון באפותוקי כבר נסתלק ממנו עי' בחו"מ סי' קי"ז סעיף א' בדין אפותיקי סתם ושם בשער משפט (הובא בפ"ת סק"א) והסכים הגאון המחבר עם, השואל שבנ"ד חייב שמעון לשלם לראובן כיון שבתחלת הלואה היה בסתם רק אח"כ בזמן הפרעון שלא היה לו לשלם הוכרח המלוה לקבל ממנו השט"ח של האדון פשיטא דיכול המלוה לומר שלא עשה להסתלק ממנו לגמרי וגם עפ"י דין לא קנה השט"ח ודאי יכול לחזור על שמעון. וזולת זה גוף הדין שחילק השער משפט דהיכא דייחד לו גוף הפרעון שמזה יגבה חובו אינו יכול לגבות ממנו משאר נכסים דחה המחבר כל ראיותיו: אחד לוה מחבירו מעות לזמן שלשה שנים ברבית קציצה שלא היו יודעים מאיסור רבית ובתוך הזמן הנ"ל נתוודע להמלוה שהוא אסור ליקח ממנו רבית ע"כ תובע מעותיו שישלם לו כי אדעתא דהכי להמתין לו בחנם לא הלוה והלוה טוען שהוא רוצה לעשות עמו מעתה עד כלות הזמן עפ"י היתר עיסקא והמלוה אינו רוצה בזה עי' בכלל צ"ג סי' ח':
וע"ש עוד באחד שהלוה לחבירו מעות על ביתו במשכנתא שידור בו בחנם בלא נכייתא ואח"כ נשרף הבית בתוך זמן המשכנתא. ותובע המלוה שיחזיר לו הלוה מעותיו קודם זמן הפרעון. ואם הלוה לו בנכייתא בדרך היתר ונשרף הבית ותובע המלוה מעותיו לאשר שהלוה באופן שיהא בטוח על הבית ועתה שנשרף הפסיד הבטיחות ע"ש מש"כ לחלק בין שלא בנכייתא להלוה בנכייתא: ד לוה שפרע להערב אם נפטר בזה מן המלוה. עיין בדיני ערב כלל ע"ח סי' ל"ד:
ה אם הלוה אינו רוצה לשלם למלוה עד שיתן לו מקודם השטר. והמלוה רוצה שיתן לו קודם החוב ואח"כ יתן לו השטר. כ' ברמ"א סי' כ"ד סעיף ג' שהדין עם הלוה וע"ש בש"ך ס"ק ה'. ומה שהעיר עליו בהגהות אמרי ברוך. ואני תמה על הגאונים דאישתמיט להו דעת הריטב"א בפ"ב דכתובות דף י"ט שכתב וז"ל מכאן נלמוד שיכול המלוה לעכב שלא יתן השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיתפרע עד סוף פ"א ואם חושש הלוה שיפרענו ולא יחזיר לו שטרו יפרענו בפני עדים או בפני בית דין עכ"ל יעו"ש ראייתו וצ"ע. ועתה נדמ"ח ס' ערך שי על החו"מ וראיתי בסי' נ"ד סעיף ג' שכתב שזה אינו דלא אשתמיט להו וכו' וכאן יפה עשו שלא הביאוהו דאינו ענין לכאן דכאן ברמ"א מיירי דמוכן הלוה במעות שבידו לשלם עד פ"א מיד וכו' והריטב"א מיירי דאינו משלם מיד הכל ורוצה להשאר חייב פשיטי דספרא או יותר בזה יכול המלוה לעכב שלא ליתן השטר אפילו ביד ב"ד כדי שימהר הלוה לפרוע מיראתו שהשטר נשאר ביד מלוה אבל בדין הרמ"א שרוצה הלוה לשלם הכל מודה הריטב"א שהדין עם הלוה זהת"ד ע"ש.
ובמח"כ לא דק דאיך יכלכל סוף דברי הריטב"א שהביא בעצמו שסיים הריטב"א על מ"ש שלא יתן המלוה השטר לשום אדם (להשליש בידו) עד שיתפרע עד סוף פרוטה אחרונה וע"ז סיים ואם חושש הלוה שיפרענו ולא יחזיר לו שטרו (מבואר כוונתו לכל מבין דכיון שצריך ליפרע לו דוקא כל החוב פן אח"כ לא ירצה להחזיר לו שטרו לפי דינו שכ' שא"צ אף להשליש השטר מקודם ע"ז כתב) שיפרענו בפני עדים או בפני ב"ד הרי מבואר דמיירי שהלוה משלם לו כל החוב ואעפי"כ הדין עם המלוה שא"צ אף להשליש השטר קודם שיפרע לו עד פרוטה אחרונה לכן לא מצא עצה רק שיפרענו הלוה בפני עדים או ב"ד שאז מחויב להחזיר לו תיכף שטרו. וכל הרואה לשון הריטב"א לא יטעה להעמיס בדבריו דמיירי כשהלוה רוצה להשאר חייב לו מקצת מהחוב. ומ"ש בס' ע"ש הנ"ל שהש"ך בסי' נ"ז סק"ד מביא את הריטב"א. אינו ענין כלל לדינא דידן דשם הובא רק לענין הדין שמבואר שם בש"ע דאסור לשהות שטר פרוע משום אל תשכון באהלך עולה אם מותר לעכבו על פשוטי דספרא ע"ז הביא הש"ך דעת התוס' והריטב"א דמותר לעכב השטר אף בשביל פשיטי דספרא:
ו כתב בבני חיי סי' ש"פ אות ב' בשם מהרשד"ם חו"מ סי' שמ"ו וסי' שנ"ח שכ' דמי שיש בידו ממון חבירו. ומתירא שמא יבא לו נזק מצד חבירו ואינו רוצה ליתן לו מעותיו עד שיבטיח אותו. שהדין עמו. וצ"ע בגוף התשובה וכעת אין בידי ס' מהרשד"ם לעיין בו:
ז אפוטרופס שהלוה מעות היתומים. וכעת אין בידו לשלם רק במטלטלים או קרקעות. ע' בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' יו"ד שפסק שיכול לשלם במה שיש לו. והרב שער משפט על החו"מ סי' ק"א ס"ק ד' השיג עליו ופסק כיון דהב"ד אבוהון דיתמי נינהו. הוי כאלו התנו הב"ד עם הלוה שישלם דוקא במזומנים. לכן מחויב הלוה למכור ולשלם במזומן. אח"ז יצא לאור ס' פ"ת על חו"מ והובא שם בסק"ב:
מלוה שיש לו שט"ח על הלוה עפ"י נימוסי הערכאות והוא אנטאבילירט על בית הלוה ובאו לד"ת וטוען הלוה אשתבע לי שלא פרעתיך וטוען המלוה שישליש לו מעותיו קודם השבועה והלוה טוען שאין לו מעות להשליש רק שיקח המלוה חוב מהבית אחר שישבע עיין בתשו' חסד לאברהם מהד"ת בחחו"מ סימן ט' שפסק שהמלוה יטיל ח"ר על הלוה אם אין לו מעות. ואינו יכול להשביעו שאין לו מעות מזומן כל שרוצה לסלקו בקרקע כפי שומת ב"ד שהעיקר להלכה בזה כדעת המחבר בסי' ק"א סעיף א' דלא כהש"ך שם. ואחר שיטיל חרם על הלוה שאין לו מעות ישליש הלוה כתב בטוח בתוקף עפ"י נימוסי הערכאות שלא ימחה ושלא יוכל לעשות שום עיכוב להמלוה מלגבות חובו מהבית. ואז ישבע המלוה שלא נפרע ויגבה חובו ע"ש שהאריך לברר דין הנ"ל מטעם שכ' שם. ועמ"ש באורך בענין הנ"ל בדיני שבועה כלל ק"ג סי' כ"ד וסימן כ"ה ובפ"ת סימן כ"ד ס"ק ב' ג' ד':
ח ראובן הלוה לשמעון סחורה או תבואה כך וכך מדות. ואחר ימים הוזלה התבואה.
והלוה רוצה להחזיר לו תבואה סכום המדות שלקח ממנו והמלוה תובע מעות כפי שהיה שוה התבואה בשעת הלואה פסק הרדב"ז בח"ג סימן קע"ח שהדין עם הלוה כיון שלא עשה המלוה את התבואה דמים מחזיר לו את התבואה המדות שלקח ממנו. ואם יש עדים שתבע ממנו המלוה את התבואה בזמן היוקר ולא רצה ליתן לו. אז חייב הלוה מדינא דגרמי:
ט גזל אתרוג יפה אם יכול לשלם לו במה שנותן לו אתרוג אחר שאינו שוה כ"כ רק שהוא כשר, וכן אם יכול להחזיר לו אותו האתרוג שגזל לאחר הסוכות ולומר לו הרי שלך לפניך. עי' בדיני גזילה כלל י"ח סי' יו"ד, י"א ועיין בס' יהושע שציינתי שם שמסיק שלאחר סוכות תלוי בפלוגתא שכ' בסי' שס"ג סעיף א' במטבע שנפסלה אם אומר לו הרש"ל ע"כ גם באתרוג הוא ספיקא דדינא אח"ז יצא לאור ספר פ"ת על חו"מ וראיתי בסי' הנ"ל ס"ק א' שהביא בזה ד' האחרונים וגם דעתו שהוא ספיקא דדינא כנ"ל:
ועיין בשער משפט סי' ע"ד סס"ק ה' שלמד מדברי המהרש"ל שהביא שם הש"ך בס"ק כ"ז. דאם אחד הלוה לחבירו חטים לזמן ידוע. ועבר הזמן ולא החזיר לו החטים. ואח"כ הוזלו דחייב הלוה לשלם כזמן היוקר.
וסיים שזה דין חדש וברור. ואשתמיט לי' דברי הרדב"ז הנ"ל. ובפרט בהלואה לזמן הוא כש"כ וק"ל:
ועיין בשאלות ותשובות לב שלמה להרב מו"ה שלמה הלוי סימן ע"ג שנשאל בראובן שהתחייב עצמו לשמעון ליתן לו צמר גפן לזמן פלוני בעד החוב שחייב לו והשער יחשוב לו בזמן נתינת הצ"ג כפי השער שיעמוד אז בין הסוחרים. ועתה כבר עבר וחלף הזמן ולא נתן לו הצ"ג ועתה השער נתייקר הרבה מכפי השער היה בזמן הפרעון ועתה ראובן רוצה ליתן לו צ"ג ולחשוב בחובו כשער היוקר של עכשיו מצד חשש רבית] והאריך המחבר בראיות וגם הביא דברי המהרש"ך בח"ב סי' ק"א. ותשובה כת"י להרב מו"ה חיים בנבנשת. והיוצא לדינא דמחויב ראובן ליתן לו הצ"ג כפי שער הזול שהיה בזמן הפרעון. ואם הוזלו הצ"ג אחר זמן פרעון ג"כ מחויב ראובן להשלים לשמעון על הצ"ג כפי השער שהיה בזמן הפרעון. ועי' בתשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' למ"ד ועי' בשו"ת הרדב"ז סי' קפ"ו. ובמהריב"ל חיו"ד סי' מ"ם שכתבו דלא אסר הרמב"ם סאה בסאה אלא דרך הלואה אבל דרך מו"מ שרי לגמרי:
ועיין במחנה אפרים בה' מלוה ולוה סימן מ"ם בדין אם הוזלה הסחורה אח"ז הפרעון אם מחויב לשלם לו כשער היוקר. והביא בשם אחד מגדולי האחרונים שכתב דכיון דתבע ממנו בזמנו הר"ז חייב לשלם כשער היוקר משום מזיק. והוא ז"ל כתב דלא מחוורא לי' האי טעמא דאין זה אלא גרמא בנזקין. אבל לדינא הוכיח מהרא"ש בפ' הנושא גבי מזונות היו בזול והוקרו וכו' משלם בזול וכו' משום דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה. למדנו דכל שמתחייב לתת לחבירו איזה סחורה לזמן פלוני ובא הזמן ולא' נתן הרי זה יש לו דין גזלן ומשלם כמו שהיה שוה באותה שעה עכ"ד: י אחד מכר לחבירו סחורה בקנין המועיל ואח"כ הוזלה הסחורה ומכרה המוכר לאחר בזול מה הדין אם מחויב לשלם לקונה הראשון כשעת הזול משום דבשעה שמכרה לאחר נעשה גזלן ומשלם כשעת הגזילה או מחויב להחזיר דמים כפי היוקר שמכר להראשון דמאחר שלא נתן לו הסחורה בטל המקח עיין בשו"ת הרד"ם חחו"מ סי' יו"ד. ועיין כאן להלן בסי' זה מה שכתבתי בשם החסד לאברהם ודו"ק:
ועיין בשו"ת תועפת ראם חחו"מ סימן ל"ב שנשאל באחד שקנה אצל חבירו חביות גבינה הנקרא שאפקעז והמוכר התחייב עצמו להעמיד לו בר"ח ניסן ואז היה ביוקר.
ולא נתן לו לזמן הנ"ל. ועתה רוצה ליתן לו והשער הוזל מאוד. והשואל רצה להוכיח מהרא"ש הנ"ל גבי מזונות ופסקו באהע"ז סי' קי"ד ס"א דמשלם כשעת הגזלה והמחבר דחה שאין ראיה משם לנ"ד דהוי גזלן יעו"ש. ושוב כתב דדמי לדינא המבואר בסי' ש"ד סעיף ה' ע"ש פלוגתת המחבר והרמ"א. ואנן קיי"ל כהרמ"א ויעו"ש בש"ך מ"ש בכוונת הרי"ף והרמב"ם שיודו דאם היתה השבירה ביום השוק שמחויב לשלם ד'. א"כ בנ"ד מחויב לשלם בעד הגבינה כשער שהיה בעת חיוב העמדת הסחורה. אולם אח"ז כתב שג"ז יש לדחות דשאני שומרים שהדין שמשלמים כשעת הפשיעה כמו שמבואר בסי' רצ"א ובש"ך שם ועכ"ז לדינא העלה שמחויב לשלם כשער היוקר מהא דב"מ דף ע"ג ע"ב האי מאן דיהיב זוזי למזבן חמרא ופשע ולא זבין יעו"ש. וכן פסק בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' כ"ט והסכים לראיות השואל מדין הרא"ש גבי מזונות באהע"ז סי' קי"ד סעיף א'. וגם הביא ראיה הנ"ל מב"מ ע"ג ע"ב כאשר פסק הנתיבות בריש סי' קפ"ג:
ועיין שם בחסל"א הנ"ל ססי' מ"ה שנשאל במי שמכר סחורה לחבירו להעמיד לו הסחורה בר"ח ניסן בשער שקצבו ביניהם ועבר הזמן. ועתה תובע הלוקח הסחורה בר"ח אייר אחר שהוקר השער מכאשר היה בר"ח ניסן ופסק וז"ל הדבר מבואר שאם מכר לו תבואה מיוחדת ומכרה לאחר שמשלם לו כשעת הגזלה (כמו שמכרה) ואם לא מכר לו תבואה פלונית רק שקיבל ע"ע בחיוב להעמיד לו הסחורה בזמן פלוני אף שלא היה הסחורה ברשותו. ד"ז שמענו מדברי הירושלמי בכתובות פ' הנושא הובא ברא"ש (והוא בש"ע אהע"ז סי' קי"ד סעיף א') במחייב עצמו לזון את בת אשתו והיה אז בזול ולא זנה ואח"כ הוקרו המזונות דמשלם בזול דכעין שגזל יחזור. ואמנם הדבר פשוט דכל זה כשלא היה בר"ח ניסן יותר בזול מכפי השער שקנה הלוקח דבזה אף שהוקר בר"ח אייר א"צ לשלם לו רק כפי המקח שהיה בר"ח ניסן ובזה המוכר פטור מחיובו. אבל אם בר"ח ניסן לא היה הסחורה שוה כפי השער שקנה הלוקח (אין הלוקח צריך להפסיד מקרנו שיקח פחות מכפי השער שקנה) כי יש ביד הקונה לבטל המקח דכיון שנתן דמים באופן שיקיים המוכר התחייבות שלו שפיר יכול לומר לא נתתי מעותי רק שתעמיד לי התבואה. כפי החיוב והייתי משהה עד שעת היוקר. וכשלא קיימת תנאך בטל המקח ואין להם טו"ת זע"ז:
ועיין בתשו' דבר משה מהד"ת סי' ס"ה בא' שתפס משותפו תבואה שלא כד"ת ואח"כ התרה בו התובע בפני ב"ד שלא ימכור התבואה שלו והבטיחו התופס שאם ימכור יתן לו תבואה אחרת משלו. ואח"כ מכר התבואה. ועתה נתייקר התבואה הרבה. ותובע מבקש שיתן לו או תבואה או שישלם לו כפי היוקר של עכשיו. והתופס טוען לשלם לו כפי שהיתה שוה כמו שמכרה דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה. ופלפל הגאון הנ"ל בדברי הנתיבות סי' קע"ו סעיף י"ד בשותף שמכר קודם זמנה. ומסיק בנ"ד שהבטיחו התופס שאם ימכור יתן לו תבואה אחרת משלו הוי כהלואה סאה בסאה ביש לו דמותר ע"כ פשיטא דחייב ליתן לו תבואה אחרת או ישלם מחירה כשער של עכשיו:
יא ועיין במחנה אפרים ה' נזקי ממון סימן א' שנסתפק במי שהזיק איזה חפץ לחבירו והיה שוה באותה שעה ה' זהובים. ואח"כ בשעת הפרעון הוזל ועמד על ד' כמה חייב לשלם. דאפשר דדוקא בגזלן משלם כשעת הגזילה משום דגלי קרא כעין שגזל. ולכאורה יש ללמוד זה מפלוגתת הרמב"ם והרא"ש הובא בסי' ד"ש סעי' ה' בסבל ששבר חביות יין והיה שוה ביומא דשוקא ד' ובשאר הימים ג'.
ואח"ז כתב דאין ללמוד משם דאיירי בחנוני העשוי למכור היין וגם ידוע דאיכא יומא דשוקא ששוה ד' וכו' יעו"ש. ולסוף נסתייע מרש"י ותוס' דדוקא בגזלן דגלי קרא אשר גזל כאשר גזל. אבל בנזקין דליכא קרא נדון מסברא דכל שמחזיר לו עתה כלי אחרת כמותה או דמיו ששוה עכשיו סגי. ועמ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' הנ"ל:
יב מאכל איסור שנתערב במאכל היתר של חבירו באופן שנתבטל בהיתר או שנתערב איסור הנאה ונתבטל אם מחויב לשלם בעד האיסור כיון שהותר והרי הוא נהנה ואוכל של חבירו עי' בפרמ"ג יו"ד סי' ק"ט ס"ק א' שחילק בין איסור אכילה לאיסור הנאה דבאיסור אכילה צריך לשלם לו דמי שווי' של אוכל היתר. ובס' ברוך טעם שער התערובות ס"ה חולק על הפרמ"ג שאין צריך לשלם רק דמי מאכל איסור. ועיין בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' ס"ב אות ג' שהביא מהירושלמי שחולקים ביניהם המותר שבין דמי איסור להיתר:
יג שמעון שכר מראובן רחיים על שנה בעד מאה זהובים ושילם לו בעד שלשה חדשים הראשונים מקודם כ"ה זהובים כנהוג. וכשעברו השלשה חדשים רוצה שמעון לחזור בו בטענה שעפ"י ד"ת זכה שיוכל לחזור בו. וטוען ראובן שכיון שהוא חוזר בו. יוסיף לו בדמים על השלשה חדשים שהחזיק שהיה שוה יותר מכל הקווארטלי"ן שבשנה ההוא מחמת שאז היה התבואה ביוקר. ע"כ צריך להוסיף לו על הכ"ה זהובים שנתן לו עי' בשו"ת פרי תבואה חחו"מ סי' יו"ד בסוף דבריו שהשיב על הטענה הב' שפסק שהדין עם ראובן שישומו אנשים בקיאים בזה ויוסיף שמעון בעד הקווארטיל הראשון כאשר יושת עליו: