אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל פב

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל פב

כללים - כלל פא

פועל ומשרת ומלמד וש"ץ:

א בלאו דל"ת פעולת שכיר נשאל בשו"מ מהד"ב ח"ג סי' מ"ב באחד שנתן לחייט במתנה בגד שיתפור החייט לעצמו הבגד והבטיח לו גם לשלם לו שכר פעולה בעד התפירה אם עובר הנותן על לאו דל"ת ופסק דאינו עובר דהתורה הקפידה ל"ת פעולת שכיר אתך היינו שאתה מעכב הפעולה שלו אצלך שכל זמן שאינו נותן לו השכר הוא עושק הפעולה שלו אבל אם גוף הפעולה של החייט הרי עושק רק שכרו ולא הפעולה ע"ז לא נכתב הלאו:

ב אם שכרו לעשות דבר ועשה רק חצי דבר כגון לעשות בגד ועשה החצי או שלחו עם אגרת מהלך ד' ימים ונאנס באמצע הדרך במהלך ב' ימים פטור מלשלם לו כלום. כ"כ בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' כ'. והנה הגאון הנ"ל חידש זה מדעת עצמו ואישתמיט לי' לפי שעה שהדבר מבואר ברמ"א ובסמ"ע סי' של"ה ס"ק ט' ושם בנתיבות סק"ג. שו"ר במהד"ג ח"א סי' תס"ט שפסק בסופר שכותב ס"ת לבעה"ב ואינו משלים הכתיבה ואינו שוה לבעה"ב מה שכתב כי הוא רוצה שיהיה כל הס"ת כתב אחד מסופר אחד כנודע. או שהתנה עם הסופר שיהיה הס"ת ארכו כהקיפו או ווי העמודים וכדומה שאין סופר אחר יכול לתקן כזה. בודאי אין מגיע לו גם בעד מה שכתב והביא בריש דבריו את הרמ"א והסמ"ע הנ"ל ושכ"כ גם הט"ז שם:

ג חבורה אחת שכרו את ראובן לעשות להם בגדים מהצמר הבא להם בנדבה סכום כ"כ בגדים בכל שנה. והתפשרו עמו לשלם לו בעד עשיית הבגדים סכום קצוב בכל שנה ושנה. ובכלל הפשרה היה שהחבורה מחויבים ליתן לו איש אחד לעמוד לימינו לצאת ולבא ולשרתו בכל הענינים אשר יצוה עליו. והם מחויבים לשכור האיש ולשלם לו מכיסם. וראובן התחיל לעשות הבגדים וביקש כמה פעמים מהחבורה שישכרו לו איש כאשר הבטיחו לו. ומחמת התרשלות החבורה או מחמת העדר איש הגון לא נתנו לו איש לעזרתו. ועכ"ז ראובן עשה כמה שנים כל סכום הבגדים המוטלים עליו לעשות ולא נגרע מעבודתו כלום. ועתה תובע ראובן מהחבורה שישלמו לו דמי שכירות האיש מכל השנים כפי שהיו צריכים לשלם לאיש. פסק מהרשד"ם סי' שע"ב שהדין עם ראובן ומחויבים לשלם לו יעו"ש ראיותיו בזה:

ד ראובן חכר מהשר לעשות לו בגדים. ונתן ראובן צמר לאומן לטוות. ואחר ימים עבר השר דרך שם וראה שאין הצמר יפה למלאכת הבגדים ולקח הצמר מן האומן בחזקה ושרפה. ועתה תובע האומן מראובן שכר פעולתו שטווה וראובן טוען שכשם שנאנס הצמר שלו. כמו כן נאנס מלאכתו שעשה בהצמר. עי' שו"ת תורת חסד סי' קמ"ב שהעלה דהא דאומן קונה בשבח כלי הוא ספיקא דדינא (וכן העלה הש"ך בסי' ש"ו ס"ק ג') א"כ יכול ראובן המוחזק לומר קי"ל כהפוסקים דאומן קונה בשבח כלי וכל זמן שלא נתן לו המעות לא קנה השבח מהאומן ושל האומן נאנס עכת"ד. ועיין בנתיבות סי' הנ"ל ס"ק ד' שהוכיח מהר"ן דאף אם אומן קונה בשבח כלי מ"מ אם נאנס הכלי מחויב הבעה"ב לשלם לי שכרו ועמ"ש בכלל צ"ו סי' ע"א. ועי' הרבה פרטי ד"נים באומן קונה בשבח כלי בתשו' שו"מ מהד"ב ח"א סי' ט"ז:

ה פועל אחד רצה ללמוד אצל אומן א' מלאכת פאסמא"ן (הוא עשיית בגדים) והתקשר עצמו הפועל לעשות בכל שבוע ק"ע אמות פאסמא"ן ומה שיחסר לו ממדה הנז' ישלם הפועל ההפסד והתקשר ע"ז בק"ס ובת"כ בפ"מ ובכל מיני יפוי כח. ועתה רוצה הפועל לחזור בו באמרו שא"א בעולם להשלים השיעור הנז' והוא קנין בטעות ורוצה לברר זאת עפ"י אומנים. והאומן משיב שאף לפי דבריו הלא התקשר עצמו לשלם ההפסד וע"ז הקנין קיים פסק בשו"ת שער אפרים סימן קמ"ג שהדין עם האומן דלא דמי להני גנני דעבידי חושבנא בהדדי וכו'. וקני מיני' דאמרינן שהוא קנין בטעות היינו דוקא התם שמברר שלא נשאר אצלו כלום. משא"כ בנ"ד שהאומן טוען שישלם לו ההפסד תמורת המלאכה ומה לו למלאכתו. וגם לא דמי למשנה דהפועלים גבי ע"מ שתרדו להים וכו' דכל תנאי שא"א לקיים בסופו אינו תנאי ה"ד התם שא"א לקיים כלל. משא"כ בנ"ד אפשר לקיים קצת התנאי שישלם לו ההפסד והוי כאלו נותן הפסד הפאסמ"ן בעד דמי השכירות שלומד אצלו המלאכה ועי' בחו"מ סי' קמ"ב:

ו איש אחד השכיר את בנו לאומן חייט על שלשה שנים רצופים באופן שילמוד אותו המלאכה וגם יתן לו כסות ומזונות במשך השנים הנ"ל. ובעד זה יהיה לחייט שכרו מה שיסייע לו הנער במלאכתו. והנה שמנה חדשים קודם כלות השלשה שנים ברח הנער מהחייט והשכיר עצמו לחייט אחר בעד שכירות שהחיינו השני ישלם לו. ועכשיו תובע החייט הראשון סך רב בעד המזונות שזנו עד אז. באמרו כי בשנים הראשונות עבדא דנהים כריסא לא שווי'. ועיקר תוחלתו היה על הימים האחרונים שהוא כבר למוד במלאכתו. וגם תובע שכר עבור שלמדו המלאכה. עיין בשו"ת משכנות הרועים שנדפס כעת סי' כ"ג שפסק דהדין עם החייט דהוי כאלו התנה עמו בפירוש שהוא נותן לו המזונות של שנים הראשונים בעד שנה השלישית שיעזור לו במלאכתו ונסתייע לזה מהש"ס ב"מ דף ס"ט ע"א דאם בא לחלוק הוולדות תוך זמנו חבירו מעכב עליו לפי שאינו דומה טיפולו של שנה זו שהוא דקה לטיפולו של שנה שניה. ומהרא"ם וגו"א פ' משפטים בפסוק והפדה יעו"ש. ע"כ הדין ברור שהנער מחויב לשוב אל החייט המלמדו. ובאם לא ירצה לשוב אליו צריך ליתן להחייט כל מה שלוקח בעד שמונה חדשים הללו אצל החייט השני עכת"ד והמעיין שם יראה שסיום התשובה סותר למה שהוכיח בראיות באמצע התשובה דחייב לשלם לו בעד המזונות ובעד לימוד המלאכה שהוא שיעור גדול הרבה משכירות של שמונה חדשים ובאמת תשלומין הללו אינם שוים לבל נפש כי יש נער חריף וקל ללמוד המלאכה שאחר זמן מיעוט יכניס ממלאכתו יותר מדמי שיווי המזונות. לא כן נער לא ידע לאמן את ידיו אף בכלות משך השלשה שנים שישוה מלאכתו אף רק מזונותיו. ומי כחכם יודע פשר דבר התשלומין הנ"ל. כעת יצא לאור תשובות בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא וראיתי בחחו"מ סי' קי"ח שכתב כיוצא בזה במלמד שהיה לו סיכסוך עם הבעה"ב על חודש העיבור אם היה בכלל קציבות השכירות והעיר הרב השואל לומר שהדמים מודיעים. ודחה הגאון הנ"ל שבמלמד לא שייך לומר הדמים מודיעים כיון שיש חריפים ובקיאים וזהירים באומנתם וגם יש להיפוך וגם יש שאין ההפרש גדול כ"כ להכריע בבירור מן הדמים יעו"ש. וכן הסברא הזאת נותנת גם בלימוד האומנות כמ"ש:

ז עי' באיגרא רמה בשו"ת סי' י"ב בעובדא שהפועל השכיר עצמו אצל אומן לעשות לו מלאכה והאומן קיבל עליו ללמדו האומנות שאף דקיי"ל דפועל יכול לחזור בו בחצי היום כאן יש להם דין שותפים שא"י לחזור בתוך הזמן כיון ששניהם מתועבדים זה לזה הפועל לעשות המלאכה והאומן ללמדו המלאכה ומלמד ג"כ נקרא פועל והוי פועלים זל"ז ועוד כיון שלמדו ע"ד שיהנה בסופו ממלאכתו וכבר קיבל מהאומן מלאכת אומנתו א"י כעת לחזור וראיה ממהרי"ק סימן קפ"א ברופאים שנשתתפו:

ח מי ששכר עגלן עם העגלה והסוסים לנסוע עמו למקום פלוני ואח"כ חזר בו העגלן. ואיזה קנין מועיל בעגלן ועוד דינים. עי' בדיני שכירות בהמה כלל ק"ה:

ט ראובן נגנבו לו חפצים. ונודע לו שהגנב ברח לעיר אחרת ושלח רץ אל שמעון חבירו שדר בעיר ההוא להוציא הגניבה מן הגנב. ואעפי"כ ויפג לבו פן לא ירצה שמעון להטריח עצמו שלח את לוי לאותו העיר להוציא הגנבה והתנה עמו שכל מה שיוציא מהגנב יקח לעצמו שליש אחד. ולראובן שני שלישים. והלך לוי לשם ומצא שכבר הוציא שמעון הגניבה מהגנב. ונתן שמעון הגניבה ללוי להוליכה לראובן. וכעת רוצה לוי ליקח שליש מהגניבה באמרו כיון שנעשה הדבר אחר שהתחלתי השליחות מזלי גרם. וראובן טוען כיון שלא גמר שליחותו אין לו אלא שכרו כפועל פסק בשו"ת זרע יעקב סי' מ"ה שהדין עם לוי דלא דמי לפועל ששכרו להשקות את השדה והלך ומצא שהשקה אותה הנהר דהוא פסידא דפועל וגם קיי"ל בכל מקום (בסי' של"ג של"ד) דהאי ידע והאי ידע הוה פסידא דפועל. דנ"ד כיון שהתנה עמו לשליש הוי כשותף ונוטל כמו שהתנה עמו יעו"ש. ועי' בסי' של"ד ס"ג: שכר את הפועל שיעשה לו איזה פעולה או טרחא בשליחות וכדומה והבטיח לו חפץ בשכרו שהדין בחו"מ סי' של"ב ברמ"א סעי' ד' שהברירה ביד הבעה"ב ליתן לו או החפץ או דמי החפץ ע"ש בש"ך ס"ק י"ח שחייב ליתן לו דמי שיווי החפץ ולא כפי שיווי השכירות פועל. וע"ש מ"ש דו"ז בקצוה"ח ס"ק ה' וס"ק וא"ו שפסק שאם שכרו שיביא לו את השט"ח לידי גוביינא ויתן לו שכר טרחתו רביעית מן השט"ח וכן אם הבטיח לפועל ליתן לו בשכרו דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל. וגמר הפועל מלאכתו מחויב הבעה"ב ליתן לו חלק רביעית מן הממון שגבה בשט"ח ואינו יכול לסלק לו עפ"י שומא כמה היה שוה חלק רביעית מהשט"ח למכור. וכן בפירות דקל מחויב ליתן לו דמי שיווי הפירות אחר שגדלו כל צורכן ואין שמין כמה שוים הפירות עתה בגמר פעולתו שעדיין לא גדלו והם בזול. ובנתיבות סק"ה חולק על הקצוה"ח. ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ ססי' ק"כ שפסק כהקצוה"ח ושם בהגהות בנו אות א' הביא שכ"כ הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים ש"ב. ועי' בנתיבות סי' קע"ו בביאורים סק"ד שהוא עצמו כתב בפשיטות דאם שכר את הפועל והבטיח לו בשכרו ליתן לו כל הפירות שיוציא דקל זה בשכרו (שהוא דשלב"ל) ואח"כ נתברך הדקל והוציא פירות הרבה מחויב ליתן לו כל הפירות שהוציא. ומוכח שם בלשונו דאף מה שנתברך הדקל בפירות אחר שגמר הפועל פעולתו צריך ליתן הפירות או דמי שוויים דאל"כ אין מקום לקושייתו על הרמ"א ע"ש היטב הרי כדברי הקצוה"ח: י מצאתי בכת"י הרב הגאון מוה' מנחם מענדל זללה"ה שהיה אב"ד דפה בקונטרס השאלות שבסוף חיבורו על הש"ע שבא עובדא לפניו בא' שכתב שטר לחבירו שיתן לו מאה מדות תבואה למכור ובעד שכר טרחו יתן לו בעד כל מדה א' זהב. ונתן לו החצי מהתבואה אח"כ חזר בו ולא רצה ליתן לו יותר וזה תובע שישלים לו המאה מדות. וכתב וז"ל והנה אף שלא כתב בלשון חיוב מ"מ הוי כמו שכירות קבלן והתחיל במלאכה ואינו מוצא שכירות כזה דצריך לשלם לו כפועל בטל. רק נראה לדמות להא דמבואר בסי' ר' סעי' ז' דאם אמר כור בל' סאה בסלע דהוי ספיקא שמא חזר בו ממה שאמר כור בל'. וה"נ הוי חזרה ממש"א ק' מדות. וגם בדין המשכיר בית בשכר י"ב דינרין לשנה דינר לחודש כמו שיש ספק בחודש העיבור כן יש ספק אם המשכיר חוזר קודם השנה אחר כל חודש וחודש כהא דאמר בגמ' מהדר קהדר בי' או פרושי קמפרש עכ"ל. והנה בהא דספון דהוי קבלן ומחויב לשלם לו. הדבר מבואר בנדון כזה ממש במבי"ט ח"א סי' ח' וגדולה מזה שלא היה שם שטר רק בדברים בעלמא ופסק דמחויב לשלם לו כפועל בטל יעו"ש:

יא ועיין בשער משפט סי' של"ד ס"ק א' שכ' בשם הראש יוסף בראובן ששכר את שמעון בעד עשרים זהובים לתקן לו עשרים בגדים להוציא מהם הכתמים ושילם לו מקודם כל העשרים זהובים. וכאשר תיקן שמעון עשרה בגדים אמר לו ראובן שאין לו עוד בגדים ליתן לו כי נפסדו ממנו ותובע שיחזיר לו עשרה זהובים ופסק שמחויב להחזיר לו. והרב המחבר דחה דבריו. ופסק דודאי אם עדיין לא נתן ראובן לשמעון כל שכרו. פטור ראובן מלשלם לו בעד הבגדים שלא נתן לו כיון דאין לו עוד בגדים הוי אונס דקיי"ל דאם שניהם יודעים או שניהם אינם יודעים הוי פסידא דפועל יעו"ש בסמ"ע ס"ק א' ובמחבר סעיף ב'. אמנם אם הקדים לו ראובן כל שכרו פטור שמעון מלהחזיר לו כמבואר שם ברמ"א סעיף א' ויעו"ש בסמ"ע וה"נ בנ"ד כיון ששמעון מוכן לעשות מלאכתו וראובן אין לו בגדים מפסיד: יב מי ששכר את הפועל לעשות מלאכתו והקדים לו כל שכרו בפני עדים. ועתה תובע בעה"ב שיעשה מלאכתו והפועל טוען שאחר שנתן לו שכרו מחל לו המלאכה ואמר שהמעות יהיו לו במתנה ובעה"ב מכחישו. עיין שו"ת שאגת אריה בקול שחל סי' ד' שדימה דין זה לדינא דהרמב"ם והובא באהע"ז סי' פ' סעיף ט' בהיא אומרת ראוי הוא לקנות שפחה לעשות מלאכתה והבעל אומר איני ראוי. עליה להביא ראיה ואין כאן מקום שבועה (יעו"ש בבאה"ג) א"כ ה"ה בנ"ד על הפועל להביא ראיה שמחל לו ואין בעה"ב מחויב לשבע היסת כיון שאין הפועל תובע ממנו כלום וקיי"ל נשבע ונפטר. ע"כ הפועל מחויב לעשות מלאכתו כיון שנתן לו שכרו בפני עדים ואין לו מגו.

ואחר שיעשה המלאכה יוכל לתבוע את הבעה"ב שישלם לו שכר פעולתו כיון שמחל לו המעות הראשונות. ואז מחויב בעה"ב לשבע היסת ויפטור:

יג ועיין בשו"ת גבעת פנחס סי' ע"ה שנשאל בבעה"ב שטוען באמצע הזמן שהמלמד מחל לו ויצא מביתו. והמלמד טוען שגירשו מביתו ולא מחל לו. וכתב שהדין פשוט דאין הבעה"ב נאמן כיון דטענת מחילה הוא טענה גרוע ואינו נאמן עליה אלא במגו דפרעתי. ומבואר בחו"מ סי' ע"ח דתוך זמנו אינו נאמן לומר מחלת לי כיון דאין לו מגו דפרעתי. ונראה דאפילו שבועה אין המלמד חייב לשבע כמו שהכריע הרמ"א בסי' הנ"ל סעיף ב'. ואף שהש"ך מסיק דישבע היסת אחר הפרעון נראה דזה דוקא בטענת פרעון עצמו בתוך הזמן אבל בטענת מחילה במגו דפרעתי הא כתב הב"ש באהע"ז סי' צ"ו ס"ק ח' דאין אומרים מגו להשביע מ"מ היה ראוי שיקבל המלמד בחרם. אכן בזולת כל הנ"ל אף לפי דברי הבעה"ב אין המחילה מועלת כיון דא"י למחול השעבוד של הנער. מיהו זה דוקא באינו מצוי מלמד אחר לשכור מיד כפי ערך השכר שפסק לי' כמ"ש הש"ך בסי' של"ג ס"ה בס"ק כ"ו:

יד בנדון מלמד שגזר המושל שלא ילמוד. ע' בחו"מ סי' שנ"א בסמ"ע ס"ק ו' ובש"ך ס"ק א'. ועיין בסי' של"ד ס"א בהג"ה וע"ש בנתיבות ועיין בשו"ת שאילת שלום שנדפס כעת להרב הגאון מו"ה שלום טויבש אב"ד דק"ק באטישאן סי' ע"ג שנשאל בנדון מלמדים בעיר אחת אשר זה כשלשה שנים אשר בכל זמן מעכבים השרים לבל ילמדו עד שיעשו שוללע"ן בהעיר. ועד עתה היו מתרצים לכל פעם ברצי כסף. וכעת יגידו כי לא יועיל כל הון עד שיעשו שוללי"ן ונערי ב"י הולכים בטלים. ההפסד על מי והשיב דלכאורה הדין מבואר בסי' של"ד ס"א ברמ"א דבכל אונס שאירע בין ששניהם היו יודעים שדרך האונס לבוא בין ששניהם אינם יודעים הוי פסידא דפועל. וא"כ בנדון המלמדים ששניהם היו יודעים שדרך האונס לבא בכל זמן הוי פסידא דמלמד דהו"ל להתנות. אלא י"ל דכיון דהגזירה הוא על כל המלמדים הוי כמכת מדינה ובמכמ"ד ציין שם הרמ"א לסי' שכ"א ששם פסק דההפסד הוא על הבעה"ב ואף שהסמ"ע רצה להיסב שם דעת הרב דההפסד על שניהם כבר השיגו שם בש"ך סק"א שמבואר להדיא בהג"א ובתשוב' מהר"ם מפאדוואה שהבעה"ב נותן למלמד כל שכרו (ועי' מ"ש על דעת הרמ"א וסמ"ע הנ"ל בדין מכת מדינה בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ג). ומה שתמה שם הנתיבות בסי' של"ד ס"ק א' דלמה מאלה כח הפועל במכת מדינה ורצה ללמוד כוונה אחרת בדברי הרמ"א דחה הרב המחבר כל דבריו וסיים שעיקר הטעם במכמ"ד דאלים כח הפועל הוא משום דהא דבשניהם אינם יודעים אמרינן דהוי פסידא דפועל הוא משום דהפועל המוציא וידו על התחתונה ואומר לו בעה"ב מזלך גרם. משא"כ במכת מדינה דליכא למתלי במזלא דפועל כיון שהאונס על כל המדינה לכן הוי פסידא דבעה"ב. ולפ"ז נ"ל ברור דבמכמ"ד לא אלים כח הפועל כ"א באונס ששניהם אינם יודעים שדרך האונס לבא דאז בעלמא הוי פסידא דפועל משום דמזלו גרם ובמכמ"ד לא שייך לומר מזלי' גרם כאמור לעיל. אבל בשניהם יודעים דהאונס רגיל לבוא. דפסידת הפועל אינו משום דמזלו גרם דהרי האונס רגיל לבוא ולא שייך לתלות במזלו. אלא הטעם משום. דכיון דהוא המוציא וידו על התחתונה הו"ל להתנות וא"כ מה מהני לי' דהוא מכת מדינה עכ"פ כיון דידע דהאונס רגיל לבוא הו"ל להתנות. ובזה מדוקדקים היטב דברי הסמ"ע בסי' של"ד ס"ק ב' שכ' על הרמ"א דבמכמ"ד לפעמים יד הפועל על העליונה ודו"ק וא"כ בנ"ד אף לפי דברי הרמ"א בסי' שכ"א במלמד שגזר המושל שלא ילמוד דהוי פסידא דבעה"ב היינו בהיכא דהוי גזירה חדשה ושניהם לא ידעו מזה. אבל בנ"ד דכן הוא הגזירה משלשה שנים אלא שבכל פעם היו מתרצים ברצי כסף. עכ"פ כיון דהמלמדים ידעו כי רגיל האונס לבוא הו"ל לאסוקי אדעתם ולהתנות ומדלא התנו פסידא דידהו הוא כמ"ש השואל כ"נ לי ברור לדינא. עכת"ד בקיצור: שוב אח"ז כתב וז"ל ומה ששאל אם יכולים לפעול רשיון ללמוד בהוצאה מרובה על מי חל ההוצאה הנה מלבד כי ראה דברי הרמ"א בסי' שכ"א ס"א דאם אפשר לו לתקנו ע"י טורח ותחבולות אינו מנכה לו אף גם זאת דבנ"ד אשר זה כשלשה שנים וכו' והמלמדים הוציאו מכיסם להשיג רשיון ללמוד א"כ ודאי גם בזמן הזה אדעתא דהכי השכירו עצמם דהוצאות הרשיון יהיה' עליהם ואם כעת ההוצאה יותר מרובה ודאי י"ל דמזלם גרם וההפסד שלהם הוא ולכן איני רואה שום זכות להמלמדים בזה וכו' זולת משום ועשית הטוב והישר מהנכון לבעה"ב לכנס עמהם לפנים משה"ד וכו' עכ"ל בקיצור קצת:

אחד שכר מלמד לבנו בקיץ העבר בעד ששים זהובים וזמן הלימוד היה חמשה חדשים ופרע לו בכל שבוע ג' זהו' ובכלות הקיץ שאל אותו, המלמד אם יהיה השכירות קיים גם על החורף והשיב לו הן. ובזמן החורף שהיה חודש עיבור פרע לו ג"כ ג' זהו' בכל שבוע. ובכלות אדר ראשון נשלם השכירות ששים זהו'. וטוען המלמד שכוונתו היה כשכירות החורף שעולה בעד חמשה חדשים ששים זהו' ועתה אינו רוצה ללמוד עם בנו בחודש אדר שני כ"א באופן שישלם לו עוד ג' זהו' בכל שבוע והבעה"ב טוען שכוונתו היה לזמן שלם וא"כ גם חודש העיבור בכלל. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' קי"ח שהעיר בענין זה כמה הערות והעלה שהדין עם הבעה"ב ומחויב ללמוד בחודש העיבור בלי תשלומין:

טו אם הבעה"ב אמר לפועל לך מעמדי עיין ברמ"א ססי' של"ג שכתב דהוי מחילה. וכתב עליו הש"ך ס"ק מ"ט דאפילו השכירות שכבר נתן להפועל א"צ להחזיר עי' בשו"ת תועפת ראם חחו"מ ססי' ל"ד שכ' על הש"ך וז"ל ודע בני כי מ"ש הש"ך וכו' יש בזה חילוק דודאי היכא דאינו דבר האבוד דבזה הדין דפועל יכול לחזור בו. א"כ ע"כ הכוונה במחילתו שלא ישיב לו השכירות שקבל דאל"ה ל"צ למחילה דידי' דבלא מחילתו יכול לחזור בו.

אבל היכא דהוא דבר האבוד שאין הפועל יכול לחזור בו. א"כ כשאומר לו סתם לך מעמדי אין ראיה שמחל השכירות שהקדים לו רק שהרשהו לילך מעמו. ודמי לאומר קרע כסותי דכל שלא אמר לו ע"מ לפטור אמרינן דלא הרשהו רק לקרעו ולא שיפטור מתשלומין וה"ה הכא כנ"ל ברור לדינא עכ"ל: טז מי שעשה איזה פעולה לחבירו או סרסרות דעל הרוב אין דרך בעיר הזאת ליטול שכר סרסרות. וכן אם איש אחד ביקש מאוהבו שיתן לו סוסו לטעון עליו קצת משא בסתם ונתן לו הסוס ועבר זמן ולא תבע ממנו שום שכר בעד הפעולה או הסרסרות או הסוס ועתה תובע ממנו שכר. וחברו משיב מדלא תבע כ"כ זמן ודאי מחל. עיין בספר זכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שכר שנסתפק בזה אם לדמותו למ"ש בחו"מ סי' קע"ו סעיף מ"ד דאחד מהשותפים שטען סחורת השותפות על בהמתו ונתן בחנותו דנוטל קודם מהשותפות שכר בהמתו וחנותו וגם בסי' רס"ד בהג"ה ססעי' ד' בעושה פעולה לחבירו דצריך לשלם לו ולא יוכל לומר בחנם עשית עמדי. או נאמר כיון דשתק כ"כ ודאי דמחל. או נאמר שצריך לקבל בחרם סתם דמתחלה כשעשה עמו או נתן לו סוסו היה על דעת ליטול שכר דומיא שהביא מהרי"ך וכו' ומהרשד"ם אהע"ז סי' רנ"ג וחו"מ סי' שמ"ה וצ"ע גם בתשובת ב"י. עכ"ד. וע' בחתם סופר חו"מ סי' קי"ט באורך. וע"ל בכלל זה סי' ל"ד ועי' ברמ"א סי' רמ"ו סעיף י"ז ובשו"ת הרד"ם חו"מ סי' ד':

יז מי שנתן לחברו חפץ או ממון בתנאי שיאמר קדיש עבורו לאחר שיפטר לעולמו. ואחר שמת הנותן מת ג"כ אבי המקבל. והמקבל אומר קדיש על אביו ומכוון ג"כ בשביל הנותן. עיין בבני חיי חחו"מ סימן רמ"א בהגה"ט אות כ"ה שהביא בשם מהראנ"ח ח"א סי' ע"ז שפסק דהרי זה קיים התנאי ויוצא בקדיש גם עבור הנותן:

יח ועיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' מ"ו שנשאל באשה שצותה קודם מותה שפלוני יאמר קדיש עבורה ויתנו לו מעזבונה ארבעים זהו'. והתחיל לומר קדיש ואחר ימים אחדים מת המקבל. ועתה תובעים יורשי המקבל מיורשי האשה הסך שצותה ליתן לו הואיל ולא התנה האשה בתנאי כפול שאם לא יאמר קדיש לא יתנו התנאי בטל והמעשה קיים. והאריך הרב המחבר אם בעינן בזה דיני תנאי. וסוף דבריו מסיק לדינא דהואיל ומת ולא יכול לקיים החוב שעליו לומר קדיש פטורים יורשי האשה מהסך שהבטיחה האשה ליתן. אבל עכ"פ מחויבים ליתן להם בעד הימים אחדים שאמר קדיש לפי ערך הסך שהבטיחה לשנה דכל שקיים מקצת התנאי מחשבין לפי ערך עכ"ד. ועי' בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' כ"ד בשם שואל ומשיב בנדון כזה ממש רק ששם העובדא שכבר נתנו להמקבל כל הסך ואח"כ מת באמצע השנה ותובעים יורשי הנותן מיורשי המקבל להחזיר להם יעו"ש:

יט בדין פועל שחוזר אפי' בחצי היום. שמבואר בסי' של"ג סעיף ד' בהג"ה ראשונה בשם ר"י דדוקא בחזר סתם אבל אם חזר מצד היוקר אין שומעין לו. כתב אא"ז בס' תרומת הכרי סי' הנ"ל בשם הרב כנסת יחזקאל בספרו קרית חנה שמחלק דדוקא אם רוצה להשתייר במלאכתו אצל בעה"ב הראשון רק שיתן לו בשער היוקר אמר ר"י לדיני' דאין שומעין לו אבל אם משכיר עצמו לבעה"ב אחר בשער היוקר יכול לחזור בו דאין שם עבד עליו מאחר דבידו לחזור גם מהשני ולילך לאחר. וכן מבואר בחות יאיר סימן ק"ג. ועיין במחנה אפרים הלכות שכירות פועלים סי' ז' בפיסקא המתחלת איבר"א דעדיין שכתב להדיא בנ"ד שהמשרתת רצתה להשכיר עצמה אל בעה"ב אחר ביוקר ופסק מכח דינא דר"י הנ"ל שאינה יכולה לחזור כיון שגילתה דעתה שהוא רוצה עוד לעבוד יעו"ש. ועיין בס' מגן גבורים סי' נ"ג ס"ק ח'. ועי' באמרי אש יו"ד סי' צ"ג שהפועל יכול לומר קי"ל כהחולקים על הר"י ויכול לחזור בו אף מחמת יוקר. ועי' בפ"ת סי' של"ג ס"ק ד' ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' נ"ד ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ט"ו שפלפל הרבה בדעת הראשונים בזה:

כ אשה אחת קפדנית ורגזנית ולסבה זאת היתה כמה שנים בלי משרתת. ועתה נלאת נשוא עול טפול הבית שכרה בתולה משרתת. ולסיבת הכבדת עול המלאכה חוץ למנהג לפי דברי המשרתת. וגם סגרה הלחם במגדל תמיד ברחה המשרתת כמשלש חדשים קודם כלות הזמן. ויצאה והלכה לבעה"ב אחר לשרת אצלו בעד מזונותי' חנם ובעה"ב הראשונה עכבה בידה בגדי שבת של המשרתת עבור ששכרה משרתת אחרת לג' חדשים שעד כלות הזמן בשכר מרובה יותר ממה שפסקה לראשונה. הנני מעתיק בזה איש בחות יאיר סי' ק"ג שביאר שם דיני משרת בפרטות. והיוצא משם הוא:

א בדבר יציאת המשרתת קודם הזמן בטענת הכבדת עול המלאכה. נחזי אנן אם מנהג רוב בני העיר להטיל על המשרתת עול ההוא ניזיל בתרייהו. ואם א"א לברר המנהג. אז אסור לבעה"ב להטיל עליה עול שאינו נוהג בבירור:

ב ובענין סגירת הלחם במגדל. אם מפורסמת האשה בכך. והמשרתת היא מבנות העיר ודאי סברה וקבלה. ואם לאו ג"כ אזלינן בתר מנהג נשים שהם ביכולת לפי ערכה. ואם הסגירה הוא נגד המנהג אז לא תוכל עשוהו כי בזיזא המשרתת לשאול לחם בכל פעם מגבירתה:

ג ובענין אם נשבר כלי בית או נגנב או נאבד. אם הבעה"ב יכול לנכות מהמשרתת משכירותה. ע"פ הדין הוה המשרתת כש"ש לחייב בגניבה ואבידה ושבירת כלי ע"י תקלה. אם לא שנשבר מחמת מלאכה או שנודע מי מב"ב שברו וכה"ג. רק ע"פ המנהג רוב נשים אינן מקפידות על דבר קטן. אמנם קיי"ל אין הולכים בממון אחר הרוב. אם יש כמה נשים המקפידות. אבל אם לא נמצאו מקפידות רק אחת או שתים בעיר. נראה דבטלה דעתם אצל כל אדם ולא נקרא רק מיעוטא דמיעוטא ופטורה מלשלם:

ד ואם שפחה בורחת מגבירתה בתוך הזמן אם דינה כדין פועל שיכול לחזור בחצי היום. הלא ידוע מ"ש בת"ה שכ"ט והובא ברמ"א סי' של"ג סעיף ה'. דמשרתת נקרא דבר האבוד ויעו"ש בש"ך שתמה ע"ז וסיים שהכל לפי הענין ולפי ראות עיני הדיין. והביא בשם מהרשד"ם סי' קי"ט שהדין עם המשרת מפני שהמע"ה. משא"כ אם יש לבעה"ב בידו משל המשרת דאז הוא מוחזק. אמנם אם מיהרה בעה"ב לשכור אחרת ביוקר והמשרתת מבררת שתוכל להעמיד לה אחרת כפי שכירותה הדין עמה ותפסיד בעה"ב המותר (אמה"כ עמ"ש לקמן בסי' הזה בשם המחנה אפרים):

ה וכן כ"ל עוד שאם יש לבעה"ב שני משרתים או אפי' רק אחד ואינו עשוי רק להשתמש בו מעט מזעיר והוא רק לכבודו. לא מקרי דבר האבוד. וזה בכלל מ"ש הש"ך שם הכל לפי הענין. וכן הדין באם יש לה שתי משרתת וכל זה פשוט וברור:

ו והיכא דלא הוי דבר האבוד והפועל יכול לחזור בו. וא"כ הבעה"ב מחויב לשלם לו השכירות לפי ערך הזמן שעבד. אין חילוק בין אם הפועל חוזר בו מהיות עוד פועל לשום אדם. או אם הולך מבעה"ב זה ונשכר אצל אחר דין א' להם (אה"כ יעו"ש בטעמו. ועמ"ש לעיל סי' י"ט בשם הכנ"י): (ז) המנהג בכמה מקומות שהמשרתת נותנת משכון לבעה"ב שמשכרת עצמה לה. ומ"מ המנהג שאם בעה"ב הראשונה שעבדה אצלה בזמן הקודם רוצה להחזיקה להבא צריכה השניה להחזיר המשכון למשרתת. ודאי אם המנהג הוא פשוט כן אזי מנהג עוקר הלכה. ואם לאו חזר הדין לסיני. ופעמים רבות שבאו לפני לדין בעה"ב ומשרתת שחזרו בהם פעמים בשאט נפש ולפעמים שחזר הבעה"ב ע"י שאיחר המשרת לבא יום או יומיים. ולפעמים היה שוגג ואנוס ומימי לא פסקתי דין ביניהם רק טרחתי עד שמצאתי פשר דבר. (:

ח) ונ"ל פשוט שאפילו אם בעה"ב פשע שאין לחייבו רק בדמי השכירות שפסק עם המשרת אבל לא דמי מזונות. שהרי מזונותיו מצוים ולא יחסר לחמו בכל גבול ישראל. וכמה אורחי פורחי בוחרים בזה יותר מהיות משרת ואע"פ דאיהו לאו בר הכי לחזור על הפתחים. מ"מ אין לחייב הבעה"ב עבור מזונות. ותמימים בדעת יבצעו ביניהם לפי הענין:

ט אם מחסרון השגחת המשרתת נפלה דליקה בבית ונשרפו כלי בית מחויבת המשרתת לשלם. ודין זה מבואר שם בסי' קס"ט. זאת תורת העולה משם לדינא יעו"ש:

שו"ר בפ"ת סי' של"ג ס"ק ח' שהביא מקצת מדברי החוו"י הנ"ל ועוד תשובות האחרונים:

ועי' במחנה אפרים ה' שכירות פועלים סי' זיי"ן שהביא דין התה"ד במשרתת אי הוי דבר האבוד שא"י לחזור בתוך הזמן. וצידד שם לכאן ולכאן. וסיומא דפסקא העלה דמטעם אחר א"י לחזור דהא ודאי ידוע שאין טיפולה של בית שוה בכל הזמנים אלא הכל לפי הזמן ולפי רוב המעשה. ובזמן הרגל הרי המלאכה מרובה וכיון שכן יכול הבעה"ב לעכב על המשרתת שלא תחזור בה בתוך זמנה וכדתניא בפ' הרבית המקבל בהמה דקה מחבירו מטפל בה י"ח חודש ואם בא לחזור תוך זמנו בעה"ב מעכב עליו לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת עכת"ד ותימה על הפ"ת הנ"ל שלא הביא דברי המח"א הנ"ל:

כא כבר כתבתי בסי' שלפ"ז אות ג' בשם החו"י שמשרתת יש לה דין ש"ש על כלי הבית באם נגנב או נאבד. ועי' בדיני שומר כלל צ"ו סי' ד' מש"ש בשם שו"ת שואל ומשיב באחד שהוא שכיר אצל בעה"ב לשנה ושכירותו הוא ג' זהובים לשבוע. ושלח הבעה"ב על ידו מעות ליתן לאחד ונאבדו ממנו. והבעה"ב אינו חושד אותו בהעלמה ופשיעה. רק שבא השאלה אם הוא חייב מצד דין ש"ש. ופסק דפשוט דהוי ש"ש יעו"ש:

כב בדיני משרת יחיד וקהל ומתי יכולים לסלקו. עי' בכנה"ג חו"מ סי' של"ג בהגב"י מאות י"ח עד סוף הסימן (ודין מלמד לקהל אם יכולים לסלקו ע"ל בדיני רב בכלל צ"ד). ועיין בשו"ת חות יאיר סי' רי"א שנשאל באחד ששכר משרתת ואח"כ נודע לו שזינתה קודם שבאתה לביתו. ורוצה לסלקה בתוך הזמן. והשיב שיכול לסלקה דכיון דטעמה טעמא דאיסורא צריכה שימור שלא תצא בלילה חוצה גם נמשכו אחריה בביתו פוחזים וזנאים ויש כמה חששות. אבל אם נאנסה חייב לקיימה כל משך זמן השכירות. ואפשר גם בנתפתתה פעם אחת בדרך מקרה וכל ימיה היתה צנועה וגם אחרי כן. שמחויב להחזיקה. רק שלא תצא מפתח ביתה רק ברשות הבעה"ב. ועי' בשבות יעקב ח"א סי' קע"ד שנשאל באחד ששכר משרתת ואח"כ נודע לו שהיא מוחזקת לגנבית אם בעה"ב יוכל לחזור בו. והביא שם דברי החו"י הנ"ל. ומשיג עליו במה דמשמע מדבריו דהא דאין סמפון לעבדים הוא גם בעבד ישראל דאינו כן דלא אמרו רק בעבד כנעני אבל בעברי ודאי דכל ישראל הם בחזקת כשרות. ואם נמצא שהוא גנב או נואף וכיוצא ודאי דהוי מום. ע"כ בנ"ד אם ברור שהיא מוחזקת לגנבית יוכל להוציאה עכ"ד בקיצור. ואישתמיט לי' דברי הרמ"א בסי' תכ"א בחו"מ שכתב וכן מי שיש לו משרת בביתו וחושש שיגנוב לו יוכל להוציאו מביתו קודם זמן השכירות שוב ראיתי בבאה"ט שם שהרגיש בזה אחר זמן רב יצא לאור הס' פתחי תשובה על החו"מ וראיתי בסי' רל"ב סק"ה שהביא גם הוא אם החו"י והשבו"י הנ"ל ותמה ג"כ שהשבו"י לא זכר דברי הרמ"א הנ"ל:

וזה עת לא כביר נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' תכ"א סעיף וא"ו שכתב על הרמ"א הנ"ל דהיינו דוקא אם מברר בעדים שהמשרת גנב ואף אם אין לו עדים כשרים ממש רק שמברר עפ"י קרובים שגנב או שיש רגלים לדבר לפי ראות עיני הב"ד סגי כיון שיש מקום לחשדו אדעתא דהכי לא שכרו עכת"ד. ולא דק בזה דהנה שורש דין זה הוציא הרמ"א מהמרדכי והגהות הרא"ש בב"ק דף כ"ח ע"א דאיתא שם נרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל בו חבורה פטור ומוקי לה בעבדא גנבא וכתב שם במרדכי והגהות הרא"ש בשם ר"י (שהובא שם בתוספת) דאורחא דמילתא נקט בנרצע שכלו ימיו שאז רגיל לסרהב להוציאו. משמע דהוא הדין במשרתו ואפילו קודם הזמן אם חושש מגניבה וכ"ש אדם מעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב עכ"ל. וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' ה' בנדון השאלה שנשאל בשו"ב שיצא עליו קול רינון אם יכולים לסלקו והוכיח בראיות שאף שאין יכולים לפסלו מן הדין מ"מ יכולים לסלקו אף תוך זמנו והביא דין הרמ"א הנ"ל בשם המרדכי בזה הלשון הלא מבואר שם גבי משרת שיצא עליו קול חשד גניבה שיכול לסלקו אף תוך זמנו והוא מהמרדכי ז"ל עכ"ל. הרי מבואר מלשון המרדכי והגהות הרא"ש ודב"ח הנ"ל דסגי ביצא עליו שם שהוא גנב וא"צ להביא שום עדות ולא רגלים לדבר לפי ראות עיני הב"ד רק עפ"י הקול לבד יכול לסלקו אף בתוך זמנו. והיא נכון מצד הסברא דהוי שכירות בטעות דהכל יודעים שבעה"ב אינו רוצה לשכור משרת שיצא עליו קול חשד שהוא גנב והוא אומדנא דמוכח להב"ד שאם הבעה"ב היה יודע מהקול הזה לא היה שוכרו א"כ השכירות הוא בטעות וחוזר כנלפענ"ד לדינא:

ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך פועל שכתב על הרמ"א הנ"ל לעיין בכנה"ג שם בהגהב"י אות וא"ו בשם מהרש"ל שהוסיף דלאו דוקא גנב אלא אפילו בלא טעם יכול לגרשו. וכ"כ כדברים האלה בח"ג ערך משרת ואני אראה ולא אבין כוונתו שהוא לכאורה נגד הדין הפשוט בש"ס ופוסקים. וכעת אין בידי כנה"ג לעיין בו. ואפשר שהרב זכל"א קיצר בלישנא כעת מצאתי בספר בני חיי בחחו"מ סי' תכ"א שגם הוא הביא דברי המרדכי והגהות הרא"ש הנ"ל וסיים ג"כ כלשון הזכל"א בשם המהרש"ל פ' המניח דין ט' ועיינתי שם ביש"ש להמהרש"ל וראיתי שכולם קצרו בהעתקתם כי המהרש"ל הביא שם על הגמרא הנ"ל בדין נרצע שכלה זמנו את המרדכי הנ"ל כלשונו וכתב עליו דמה דמוקי הגמרא דוקא בעבדא גנבא היינו לרב יהודה שסובר דלא עביד אינש דינא לנפשי' במקום דליכא פסידא (עד שילך לב"ד כפירש"י שם) אף שהדין עמו אבל לר"נ שסובר דעביד אינש דינא לנפשי' יכול להוציאו אף שאינו גנב כגון אדם:

אחר שבא לביתו ואינו רוצה לצאת ודאי עביד דינא לנפשי' אף דליכא פסידא שאינו חושש לגניבה וע"ש שהאריך. אף שיש קצת להעיר בלשונו מ"מ האמת יורה דרכו שכל דבריו שם הם היכא שמדינא מחויב לצאת אז עביד דינא לנפשי'. אבל בשוכר משרת להוציאו תוך זמנו בלי טעם איך שייך בזה עביד אינש דינא לנפשי' זה הוה עביד אינש גזל לנפשי' ותימה על האחרונים הנ"ל שהעתיקו דברי מהרש"ל בקיצור כ"כ עד שיבואו לטעות בדבר שהוא כנגד הד"ת ח"ו:

כג שני פועלים שנשתתפו יחד לעשות מלאכה אצל בעה"ב אחד כתב בשער משפט שאין אחד מהם יכול לחזור בחצי היום נגד חבירו. אם לא ששניהם חוזרים בהם נגד הבעה"ב דאז יש להם דין פועל חוזר בחצי היום. וראיה ממ"ש הסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק נ"ח בשנים שקבלו עיסקא מאחד עד זמן פלוני דאין שום אחד יכול לחזור בו בלא רצון חבירו אף דמקבל עיסקא יש לו דין פועל ועבד הוא נגד הבעה"ב. אבל זה אצל זה הם שותפים ולא פועלים. וכ"כ להדיא בסמ"ג עשין פ"ב יעו"ש:

כד נערה אחת השכירה עצמה למשרתת אצל בעה"ב אחד והניחה זוג נזמים של זהב למשכון והלכה לה ושוב לא באתה ולא נודע מקומה. מה יעשה בהנזמים עי' בדיני מחילה כלל נ"ז סי' ח':

כה סופר שכתב ס"ת לאיש אחד בשכר ואח"כ נמצא בו אזכרה יתירה ושאר טעיות אם מחויב הסופר לתקן בחנם אף שלא היה ביניהם שום תנאי מזה. עי' בחו"מ ססי' ש"ו ברמ"א בשם תשובת הרשב"א ובגוף התשובה שם. ועי' בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רצ"ב שפסק דכיון שדרך הסופרים לטעות לפעמים פטור הסופר דאדעתא דהכי שכרו ומחויב הבעה"ב לשלם להסופר בעד התיקון. אם לא שהתנה עמו מתחלה שחייב הסופר להגיהו ולתקנו: ועי' בתשו' בנין ציון להגאון מהר"י עטלינגער מהד"ק סימן קס"ד בסופר שכתב אזכרה יתירה ורוצה הבעה"ב שיכתוב לו יריעה חדשה והסופר טוען קי"ל כהפוסקים שמותר לקלוף השם או לקדור עם עוד תיבות ולכתוב על המטלית (עי' בש"ך יו"ד סי' ער"ה סק"ג ובט"ז סי' רמ"ו ובמג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ו ובפ"ת ושע"ת שם) ופסק הגאון הנ"ל שאם הבעה"ב הוא התובע שכבר שילם לו כל שכרו אז הסופר יכול לומר קי"ל הנ"ל ויתקן ע"י קדירה כנ"ל. אמנם אם הבעה"ב מוחזק בשכרו הדין עם הבעה"ב ומחויב לכתוב לו יריעה חדשה. שיכול לומר קי"ל כהאוסרים לקדור השם. ועוד שהבעה"ב יכול לומר אי אפשי בס"ת שנכתב בה תיבות על המטלית כיון שאינה שוה כמו ס"ת שלמה בלי מטלית וכ"כ בחת"ס סי' רנ"ט וסי' ר"פ שאם כותב על המטלית יופסד שיווי הס"ת. ואין לדמות למ"ש ברמ"א בחו"מ סוס"י ש"ו בטעות שדרך הסופרים לטעות אינו חייב די"ל דבכתיבות שמות דרך הסופרים לשמור וגם כיון שצריך כונה ולקדשו אין הדרך לטעות ע"כ אם הבעל הבית מוחזק חייב לכתוב יריעה חדשה:

כו מי ששכר מינקת להניק את בנו. אם יכולה לחזור תוך הזמן. עי' במחנה אפרים ה' שכירות פועלים ססי' זיי"ן שכתב בשם תולדות אדם להרשב"א סי' ע"ב דמשמע שם דיכולה לחזור. ולכאורה נראה דאם אינו מוצא אחרת חשיב כדבר האבוד. ואת"ל דיכולה לחזור כל שהקנה גופה לחלבה אינה יכולה לחזור וליתן החלב לאחר שהרי כבר קנוי לו. וראיתי בתשו' שו"מ מהד"ק ח"ב סוסי' ב' שהביא בשם תשו' הרשב"א בסי' הנ"ל וז"ל ועי' ברשב"א בחלק ת"א סימן ע"ב (ושם נציין בח"ג) בשכר מינקת שאף שהחלב הו"ל דבר שלא בא לעולם מ"מ אינה יכולה לחזור בה דבשכירות קונה דבר שלבל"ע עכ"ל ושלא בדקדוק העתיק את דברי הרשב"א הנ"ל ונתן מקום לטעות שהרשב"א פסק במינקת שאינה יכולה לחזור כמו שהעתיק בשמו ולא כן הוא שהרשב"א השיב להשואל שכתב בהשאלה שהיה קנין בשכירות המינקת. והשיב הרשב"א דלאיזה ענין הצריך הקנין אי משום דהחלב הוא דבר שלא בא לעולם. הלא שכירות נקנה אף בדבר שלב"ל. ואי משום שלא תוכל לחזור בתוך הזמן לא הועיל כלום דהלא דינה כפועל ופועל חוזר בחצי היום. הרי שפסק לדינא שיכולה לחזור דלא כמו שהעתיק השו"מ בשמו. ועי' בתשו' דברי חיים ח"ת חאה"ע סוסי' כ"ג בשם הב"מ דמוכח דמינקת הוי דבר האבוד ואינה יכולה לחזור ולא הזכיר מדברי הרשב"א הנ"ל וע' בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג האחרון חאה"ע סי' ג' בד"ה ובזה הרחבתי הדיבור שביאר דין חזרת המינקת:

כז פועל בדברים שבקדושה כגון לבנות ביהכנ"ס וביהמ"ד או חזן אם יכול לחזור בו כדין פועל עי' מ"ש כאן סי' כ"ח ושם בשו"מ:

כח ש"ץ דינו כמלמד שאינו יכול לחזור בו בתוך זמנו. ואין דינו כפועל כן מבואר בספר זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך פועל בשם תורת חסד סי' רס"א. ועי' באמרי אש חיו"ד סי' צ"ג נראה שיכול לחזור בו. ועי' בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' נ"ג בשם הריב"ש סי' תע"ה שש"ץ יש לו כל דין פועל. ועי' בקצוה"ח סי' של"ג ס"ק ז' ובשו"מ מהד"ג ח"ב סי' ס"ד ועי' בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ט"ו מ"ש בענין אם הקהל או הש"צ יכולים לחזור בתוך הזמן או בשכרו סתם. ועי' בפ"ת סי' של"ג סק"ד:

כט דיני השגת גבול במלמדים. עיין בדיני השגת גבול כלל כ"ז סי' כ': ל דיני הקהל עם השו"ב. והשגת גבולו. עי' בדיני שוחט כלל ק"י: לא שו"ב דמתא בשכירות שהטריף בשחיטה אם מחויב לשלם ואם יש ב' שוחטים וכל אחד שוחט בשבוע אחת ואירע ששחט שלא בשבוע שלו והטריף עי' בחו"מ סי' ש"ו סעיף ד' ה' וע' בפ"ת ליו"ד סי' י"ח סק"ו.

ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' י"ח שדן לכף זכות שאין שום שוחט דמתא מחויב לשלם משום דהוי פשיעה בבעלים כיון שהקהל והשוחטים משועבדים זה לזה כמבואר בחו"מ סי' שמ"ו בדין הרב עם התלמידים והש"צ עם הקהל. וכתב שאולי מטעם זה לא נשמע שהשוחט ישלם כשלא שחט כראוי:

לב שלשה בעה"ב או יותר ששכרו מלמד אחד לבניהם. וקודם שהתחיל במלאכה רוצים הבע"ב לחזור בהם כיון שעדיין לא היה ביניהם שום קנין. עמ"ש בדיני זט"ה כלל ל"א סי' א'. ובדיני רב כלל צ"ד סי' ח'. ועי' בנתיבות סי' של"ג סס"ק א' ושם בפ"ת ס"ק יו"ד:

לג מי ששכר פועל להוליך על כתפיו חביות שמן למקום פלוני ובדרך ראה הפועל מרחוק שוללים באים אחריו. וזרק החביות ורץ על נפשו והפסיד. אם מחויב לשלם. עי' בדיני שליח כלל צ"ה סימן ע"ד:

לד עיין בשו"ת בית יהודה חחו"מ סי' ז' שכתב וז"ל וכבר אירע מעשה פעם ושתים לפני מורינו הרב הגדול מו"ה חסדאי זלה"ה שבא לפניו משרת אחד שהיה אצל בעה"ב ולא פירש עמו שום שכר בשעה שנכנס אצלו לשרת. וכאשר רצה לצאת שאל ממנו ליתן לו שכר טרחו. והבעה"ב משיב כי אדעתא למיהב לי' לחם לאכול וכו' היה עמו ואלו היה שואל ממנו שכר אחר לא היה מקבלו וחייב מורינו ז"ל לבעה"ב ההוא לשלם לו שכרו כפי מנהג המדינה שרגילים לפרוע שכר המשרתים כי חזקה אין אדם עובד אחרים בעבור לגימא עכ"ל. ועי' בחו"מ סי' רס"ד בהג"ה ססעי' ד'. וע"ל סימן כ' אות ח': לה בענין קהל שרוצים לסלק את הש"ץ. עיין בש"ע או"ח סי' נ"ג ושם באחרונים. ועי' בזה בריב"ש סי' רב"ע. מהראנ"ח ח"ב סי' מ"א ע"ו. מהר"ם מפדוואה סי' ס"ד. לחם רב סימן ב'. שו"ת מהרש"ל סי' כ'. דב"ר סי' קט"ז. מהרשד"ם או"ח סימן (ל"ב ל"ג) וחיו"ד סי' קי"ג. מהר"י הלוי סימן מ"ד. מוהר"ש הלוי או"ח סי' ט'. לב שלמה בלקוטים שבסופו: לו ש"ץ שנסע מהעיר בלי רשות האקרו"ט והתמהמה כמה שבועות יכולים לסלקו. כ"כ באמרי אש יו"ד סי' צ"ב ועמ"ש בכלל צ"ד סוסי' ח' ברב שנסע וכו':

לז ש"צ שיצא עליו קול רינון שזינה אם יכולים להעבירו ואם כבר העבירוהו ע"י קול שלא כדין אם הקבלה בחזרה הוי כלכתחילה. עי' חת"ס או"ח סי' י"א ר"ה. ובהשיב משה סימן ד':

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה