דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל פא
פשרה:
א היכא שאין הדיינים יכולים לחתוך דין ברור כגון שיש סברא נוטה לכאן ולכאן כגון שיש סברא שהוא דומה לפשיעה ויש סברא שדומה לאונס או בשאר ענינים יכול הדיין לעשות פשרה בע"כ של הבע"ד עי' בתשו' הרא"ש כלל ק"ז סי' וא"ו ובחו"מ סי' י"ב סעיף ה' ובסמ"ע שם ס"ק י"ב ובשו"ת הרד"ם חו"מ סי' וא"ו בד"ה ומ"ה שטוע"ן הנות"ן שחושב הרבה מקומות בחו"מ בזה. ועי' בשבות יעקב ח"א סי' ק"ט שהעיד שנוהג כן. והביא כן בשם עבודת הגרשוני והובא גם בשו"ת אריה דבי עילאי באבני זכרון לחחו"מ ססי' ט':
ב אחד תבע את חבירו תביעות על מאה זהו' והנתבע הודה לו עשרה זהו' והכחיש שאר התביעות והתובע היה לו משכון תח"י ופסקו לו הב"ד שבועה שישבע ויטול ואח"כ קבלו בקנין על פשרה ופסקו בפשר שיטול רק העשרה זהו' שהודה הנתבע ויפסיד השאר ומסרב לקיים הפשר עי' בשו"ת רמ"ץ חחו"מ סי' ח' שהוכיח מהרשד"ם סי' ק"א הובא בכנה"ג ססי' כ"ה ומתשו' מהרי"ט חחו"מ סי' צ"ח באמצע דכמו שהדין חוזר אם טעו. כך הפשרה חוזרת אם עברו הדיינים חק הפשרה הישרה הנוהגת בין אנשים. א"כ בנ"ד שהב"ד פסקו לו שישבע ויטול מכלל דיש בתביעתו ממש והאיך פשרו שלא יקבל כלום ואדעתא דהכי לא קיבל בקנין לפשר. ועיין בתשובת מבי"ט סי' קמ"ז: ג פשרה מחמת אונס ואם התפשר עפ"י הדיינים והיה אונס. ואם מסר מודעה.
ואם פשרה דינה כמכר. עי' בדיני מודעה ואונס כלל ס"ד:
ד אחד היה לו דו"ד עם אחותו אודות שתבעה חלק ירושה ופסקו הב"ד שאין הבת יורשת ואמרה שתלך בערכאות והוכרח לפשר עמה ונתן לה מעות. ואח"כ הפקידה בידו חפצים והוא מעכב עבור מעות הפשרה שנתן לה באונס ע' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ג':
ה אם הולכים בפשרה אחר רוב' דיינים. עי' בחו"מ סי' י"ב סעיף י"ח. ועיין בשער משפט שם ס"ק א' וס"ק ו' שדעתו דבשלשה דיינים הולכים אחר הרוב. אבל ביותר משלשה צריך שיסכימו כולם. יעו"ש באורך:
ו בע"ד שקבלו בקנין שהדיין יפשר ביניהם בפשר הקרוב לדין. כיצד ינהוג עצמו בפשר היכא שעפ"י הדין חייב הנתבע לשלם כל מה שתובע. ע' בשבות יעקב ח"ב סי' קמ"ה שהשיב דפשרה סתם הוא מלשון פושרים לא קר ולא חם וכדאמרינן דייני חצצתא פרש"י דייני פשרה שחולקין הדבר והוא מל' מחצה. מ"מ יש רשות ביד הפשרן לעשות לפי מהות הדברים כפי ראות עיני הדיין וכו' בענין שיעשה שלום בין הצדדים כדאיתא להדיא בפ"ק דסנהדרין שעיקר הפשרה אינו רק לעשות שלום בין הבע"ד. ובנדון פשר הקרוב לדין עכ"פ הכונה שלא לחצות הדבר שמחולקים בו. ואכתי אין שיעור לדבר כמה יהיה יותר ממחצה וכו' רק לבי אומר לי דעכ"פ לא יפטור זה שמתחייב בדין יותר משליש ויתן שני שלישים מהסך שמחויב בדין שזה מקרי קרוב לדין. והביא כמה סמיכות לזה. וכן אם הוא פטור לגמרי עפ"י הדין לא יחייב אותו יותר משליש הכלל בזה בין בפטור בין בחיוב ינטה הפשרה מן הדין בשיעור שליש וזה הוא קרוב לדין. ואם ירחק ביותר משליש הוי רחוק מן הדין. ומ"מ הרשות לפי ראות עיני הדיין לקרב הפשרה אל הדין בפחות משליש אם יבין שבזה יתווך השלום ביניהם רק לא ירחק יותר משליש. ואם יש שבועה ע"ל כלל ק"ב סי' כ"ו:
ז דיינים שעשו פשרה. ועתה אחד מהבע"ד אינו רוצה לקיים הפשרה באמרו שלא נטלו קנין על הפשרה. והדיינים אומרים שקבלו בקנין אם הם נאמנים. עיין בדיני דיינים כלל כ"ג סי' מ':
ח דיין שעשה פשרה בלא קנין וגזר על הנתבע שיתן כך וכך להתובע. וקיים הנתבע ושילם להתובע כפי הפשרה. ואחר ימים חזר הנתבע ותבע ממנו מה שנתן לו באמרו שלא קבל בקנין על הפשרה וגם שהיה אנוס מחמת שהתובע איים עליו שימסור אותו מכח הגניבה. עיין מהרשד"ם חו"מ סי' י"ג שפסק דהדין עם ראובן כיון שכבר קיים הפשר ושילם לו אף שלא היה קנין שוב א"י לחזור. ומה שטוען שהיה אנוס אינו טענה דעביד אינש דגזים ולא עביד. ועוד טעמים כמ"ש מהרי"ק שורש קפ"ו בנדון כזה עכ"ד. וכן פסק הרב מגן שאול סי' כ"ט הובא בס' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך פשרה: ט דיינים שעשו פשרה בין הבע"ד בלא קבלת קנין ובלא קאמפרמוס וקבלו הבע"ד הפשרה והתחילו לקיימה. ועתה רוצים לחזור מהפשרה בטענות טעות והכחשה להדיינים וגם טענות אחרות. עי' מהריב"ל ח"א כלל י"ז סי' ג'. וח"ב סימן מ"ד. מהרשד"ם סי' י"ב י"ג קי"ז שמ"ח ת"ה. מהר"ש הלוי סי' כ"ו. מבי"ט ח"א סימן קכ"ח. וח"ב בשניות סי' קמ"ז. מהר"ם אלשיך ס"ס י"ד. מהרי"ט בישנות סי' ק"ב וחחו"מ סי' פ"ד. מהרי"ק שורש קי"א. ועי' תשובות הגאונים סי' ק"ח. מהרש"ך ח"ב סי' קכ"ח. מהר"י הלוי ססי' ע'. בלב שלמה בליקוטים. ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מסקאלא בחלק חח"מ סי' ג' בנידון הכחשות הבע"ד להדיינים:
י ועיין בשו"ת מים עמוקים להרב אליהו ן' חיים סימן נ"ג שנשאל בראובן ושמעון שהי' ביניהם סכסוכים. וכתבו ביניהם קאמפרמוסט על הנבררים שיפשרו ביניהם ולא קבלו בקנין על הפשרה לא קודם ולא אח"כ. ועתה אחד מהם רוצה לבטל הפשרה כיון שלא היה קנין והעלה דכיון שחתמו עצמם על קאמפרמוסט הוא ספיקא דדינא. והמוחזק ידו על העליונה הן אם הוא רוצה לקיים הפשרה וחבירו חוזר הן אם הוא רוצה לחזור:
יא בע"ד שקבלו בקנין וחייבו א"ע בכל מה שיאמרו הפשרנים ביניהם. ועתה הנתבע אינו רוצה ליתן מה שחייבוהו באמרו שחייב עצמו בשעת הקנין בדבר שאינו קצוב כי לא ידע כמה יחייבו אותו הפשרנים. עיין בשו"ת מקור ברוך סי' מ"ג שכ' דאף הרמב"ם מודה בזה דהוי דבר קצוב שמאחר שיודעים הסכסוך שביניהם כמה הוא. א"כ כשמתחייבים עצמם הוי אדעתא כמה שיאמרו הפשרנים עד סך התביעה. וכן נראה מדברי הרמב"ם עצמו בפ"ח מה' שכירות בדין המקבל שדה והובירה שמין אותה וכו'. וכן חילק בפסקי מהרש"ך ז"ל הראשונים וכן נראה מדברי מהרשד"ם חו"מ סי' ת"ן. ועיין בדיני חיוב כלל מ"א סי' ח' מ"ש בשם הש"ך וגדולי האחרונים דאף קי"ל כהרמב"ם א"י המוחזק לומר:
יב אם קבלו הבע"ד בקנין על הפשרה אף בלא חיוב ופסקו הדיינים ליתן סך מסוים אך דהוי קנין אתן מהני, ואף אם פסקו ליתן לו בעד תביעתו פירות דקל שהוא דשב"ל מהני כ"כ בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ב' ג' ד' ה'. ועיי"ש סי' כ"ו ובהשמטות סי' ל"ו ובשו"ת אמרי אש חחו"מ סי' ד'. ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סימן ב'. ובתשו' בית שלמה בחחו"מ סימן ד' ה': יג פשרה שעשו הדיינים בקנין אין בה משום אסמכתא וכל מה שבפשרה מחויבים הבע"ד לקיים אף שיש בפשרה חיוב שהוא אסמכתא כגון שאם לא יעשה להתובע דבר פלוני מחויב ליתן לו סך כך וכדומה מ"מ קיים כן יש ללמוד מדברי חיים ח"ב בהשמטות סי' ל"ו ועי' בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' ד' ה' וע"ש בסימן ע"ה שלמד מהגמ"ר כתובות סי' ר"צ ופנ"י גיטין דף ע"ה דפסק הדיינים בפשרה עפ"י קבלת קנין אף התנאים שכתבו מחויבים לקיים אף שלא נעשו בדיני תנאי:
יד שנים שחתמו עצמם על פשרה שביניהם שכתבו שם חיובים ותנאים והושלש ביד שליש לתוקף לקיים אינו יכול לחזור מהחיובים וזכה השליש בשביל התובע וידו כיד התובע ע' בחו"מ סי' ר"כ סעיף כ"ה ובשו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סי' ב' ג' ד' ה' ובשו"ת אמרי אש ח"מ סי' ד':
טו ראובן היה לו פסק על שמעון שישבע או ישלם סך כו"כ. ושמעון לא רצה לישבע והתפשר עצמו עם ראובן שיתן לו סך כו"כ בעד הפסק הנ"ל לזמן פלוני ונתן על הסך משכון ביד שליש וקרע הפסק. ועבר הזמן ולא פרע ונתן השליש המשכון ליד ראובן. ואח"כ הביא שמעון עדות שעל פיהם הוא פטור מהשבועה ותובע מראובן שיחזיר לו המשכון. פסק בשו"ת שער אפרים סי' קל"א שהדין עם שמעון שהרי פשרה צריכה קנין וכאן לא היה קנין ואף שנתן המשכון ביד שליש הלא משכון אינו קונה אם לא אמר קנה בגוף המדרון (בו"מ סי' י"ב סעיף י"ט) וא"כ מנה אין כאן משכון אין כאן כיון דאין כאן חיוב עכת"ד (נראה דעתו כדעת האחרונים שאביא לקמן בכלל זה סי' כ' דפשרה שבין בע"ד עצמם דמהני בלא קנין הוא רק נגד התובע דא"י לחזור מצד מחילה אבל הנתבע יכול לחזור מהחיוב) וע"ש הג"ה מבן המחבר כ' דאף אם היה קנין לא מהני כיון דהוא פשרה בטעות. ולפעד"נ דלהכי אצטריך הרב שע"א לטעמא דלא הי' קנין עפ"י מ"ש בשער משפט סי כ"ה ס"ק ט"ז דאם הנתבע התפשר עצמו בעד השבועה ליתן סך כו"כ וקבל בקנין על הפשרה ואח"כ הביא עד אחד המסייע לפטור אותו משבועתו דלא הוה פשרה בטעות כיון דבשעת הפשרה בקנין נתחייב בממון גמור שוב לא מהני אח"כ עד אחד לפטור אותו מהממון ולומר שהיה פשרה בטעות ואמרי' דהעד משקר יעו"ש. א"כ יש נ"מ לדינא לטעם של השער אפרים היכא דהביא רק עד אחד לפטור משבועה ויש סיוע לדינא דהרב שער משפט:
טז אפוטרופס שתבע מאחד חזקת הראנדע ששייך להיתומים ועשו הבית דין פשרה והיתומים הם גדולים אבל לא הגיעו לבני עשרים שנה והאפוטרופס לא היה לו כתב הרשאה מהיתומים עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סוסי' ה' שהפשרה בטילה כיון שלא היה לו הרשאה מהם דאף שלענין מכירת קרקע אביהם צריך שיהיה בן עשרים אבל גם האפוטרפס אין לו כח כיון שהגיעו לשני גדלות לשאר מילי כמפורש בנתיבות סי' רל"ה ס"ק י"ד. ואם חזקת אוראנדא דמי לקרקע לא היה יכול האפיטרופס לפשר עבורם אף אם היה בא בהרשאה כיון שלא הגיעו לעשרים שנה אך נראה יותר דחזקת אוראנדא דמי למטלטלים והיה מועיל הרשאה אבל בלא הרשאה העשרה בטלה (ע"ש בסי' ק' ק"א שהוכיח בראיות שחזקת אוראנדא הוא כמטלטלים וחשבינן כממון גמור של המחזיק להוריש ולמכור וליתן וכ"מ במבי"ט סי' רכ"ה ובמהרי"ק ורדב"ז ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' ס"ב וכן דנין בכל בתי דינים שבישראל במדינות אלו וכ"כ בכלל כ"ו סי' י"ז):
ועיי"ש בתשו' הנ"ל סי' נו"ן ביורשי אשת שמעון שהיה להם חזקת אוראנדא מאביהם המנוח בעלה הראשון אשר החזיק בשכירות מהאדון ושמעון ולוי היה להם בשכירות הרחיים מהאדון ואח"כ עשו ראובן ואשתו שותפות עם שמעון ולוי ושכרו שלשתם ראובן ושמעון ולוי מאת האדון את האוראנדא והרחיים על ג' שנים בקאנטראקט אחד ואח"כ נתהוה קטטות בין השותפים הנ"ל וקבלו להם ג' בוררים לפשר ביניהם ועשו פשר וכתבו פסק איך שראובן יחזיק מעתה הרחיים לבדו עבור היורשים הנ"ל בעד סכום מסוים:
ושמעון ולוי יחזיקו הראבדא בעד מותר הסכום שעולה דמי השכירות ובהקאנטראקט של האדון נכתב ברמ"ג ורמ"ג לשלם השכירות כל ראטא בזמנו ואם יעברו זמן אחד ולא ישלמו אזי מוחלט הקאפציע וכל העסקים הנ"ל יהיו שייכים להאדון. ויהי לזמן קרוב אחר הפשרה נתגברו המים ועקרו הרחיים ואחר ב' שבועות הגיע זמן הראטא ושלשתן לא נתנו כלום ולכן אין האדון רוצה לתקן הרחיים באמרו שכבר הפסידו העסקים ע"פ הקאנטראקט שלו ומ"מ התחסד עם שמעון ולוי והשאיר להם האוראנדא כמקדם ועתה תובע ראובן ואשתו חלקו בהאוראנדא בשביל היורשים של אשתו. ופסק לזכות היורשים מב' טעמים עי' בדיני שותפים בקרקע כלל ק' סוסי' ז' השאלה הנ"ל בביאור יותר ושם הטעם הראשון:
וטעם השני לפי שלא היה להם כח לראובן ולאשתו למכור או להחליף זכות היורשים קטנים שיש להם בחזקת האוראנדא מאביהם ולקבל תמורתה הרחיים וגם מכירה לזמן מכירה הוא כמבואר בסי' רי"ב ואף שסמכו על שלחנם ויש להם דין אפוטרופס מ"מ בנ"ד פשיטא שאין כח ביד האפוטרופס עפ"י הדין לעשות כן עי' בסימן ר"צ מסעיף יו"ד והלאה ואם עשה מה שלא היה רשאי הכל בטל כמבואר בהראב"ד פי"ח מהלכות נחלות ה"ז והר"מ שם ובפ"י מהלכות מכירה ה"ו ובפרט בנ"ד שהרחיים עומדת להתקלקל בגודל המים ואף שמבואר שם בחו"מ סעיף י"ג דעפ"י ב"ד מותר לעשות מה שירצה פשוט דהני שלשה בוררים לא היה להם דין ב"ד דהא כל אחד קיבל לעצמו בורר להפוך בזכותו ולא היה מפקח לזכות אשת ראובן רק הבורר אחד שלה. וגם לא עלה על לבם שחזקת האוראנדא הוא של היתומים. ועוד דפשיטא דל"ש לומר דהב"ד יש להם כח לעשות בשל היתומים רק ב"ד חשוב והקבועים בעיר שלהם ולא ג' אנשים סתם עי' בגיטין ריש דף ל"ז ובב"ק ריש דף ל"ז וברש"י שם. ועוד דהא הדיוטות הם ואין להם דין ב"ד עי' בש"ך סי' ע"ג סק"מ. ועוד דבנ"ד אין כל היתומים סמוכים על שלחנה כי יתום אחד הוא אצל זקנו. ע"כ כל מה שעשתה הוא והב"ד הכל בטל והיתומים נשארו בחזקת האוראנדא שלהם:
ועיי"ש בתשובת בית שלמה סי' כ"ה בראובן שהיה שותף עם כמה אנשים ובתוכם גם גיסיו הם אחי אשתו בעסק מסחר קרשים שקנו מהמחזיקים מגירות והמוכרים מוסרים הקרשים מעט מעט עד כלות הקיץ. וקודם חג השבועות מת ראובן וחל"ש ורצו השותפים לדחות האלמנה והיתומים מהשותפות. והלכו לדון ופסקו הב"ד שא"י לדחותם משום דא"א בחלוקה ודומה לאוראנדא ורחיים שכתבו הב"ח והש"ך בסי' קע"ו סעיף י"ט דא"י לדחותם ויען שלא רצו השותפים מאז ליתן להאלמנה דבר קצוב בכל שבוע לצורך פרנסתה כפי שמקבלים האחרים. ועצי אותה אף אחיה שתמכור חלק בעלה להשותפים וכן עשתה ומכרה להם ואח"כ חזרה בה מהמכירה. והסכים הגאון המחבר להשואל שהמכירה בטלה שלא היה בכחה למכור חלק היתומים בלי רשות ב"ד. ומלבד זה כתב עוד טעם כאשר אביא בכלל השייך לזה ואכ"מ. אמנם השותפים יקבלו שכר טירחא מחלק היתומים כפי שומת בקיאים. ומ"ש בדין שכר טירחא עי' לקמן בדיני שותפים כלל צ"ח סימן כ"ט וסי' ל"א מ"ש שם בדין זה: ראובן השיג גבול ושכר חזקת היתומים שנשאר להם מאביהם ותבעה אותו האלמנה לד"ת וטען שקנה החזקה מאביהם ופסקו לה הב"ד שבועה שבעלה לא מכר לו החזקה ואח"כ פשרו הב"ד שיתן לה ראובן עבור היתומים סכים מעות וישאר לו החזקה אם הפשרה קיים. עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' כ"ב שהוא פשרה בטעות דמן הסתם התפשרה האלמנה עבור שבועתה ובאמת לא מגיע לה שבועה כי אין הודאתה מועלת לגבי היתומים ואף אין כח בידה לפשר אף אם היא אפוטרופסת. ועי' בכלל ז' סי' י"א ולקמן סי' י"ז ועי' בדין פשרה בטעות בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' מ"ח ומ"ג סי' ק"ס: יז פשרה בטעות. עי' בחו"מ סי' י"ב סעיף י"ד ובסוף סי' כ"ה ושם בש"ך ס"ק מ"ח ובנתיבות ובקצוה"ח. ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רע"א שנשאל בראובן שנתן לשמעון חפץ לשמור בשכר ושמעון מסרו ללוי לשמור ג"כ בשכר. ואח"כ נגנב החפץ מיד לוי ונתיאשו שלשתם והתפשר שמעון עם לוי בעד חלק עשירית ממה ששוה החפץ. וראובן מחל הכל לשמעון ואח"כ נמצא הגנב וגבה לוי החפץ מיד הגנב. ושמעון תובע את לוי וראובן אח שמעון. ושמעון טוען לראובן הלא מחלת לי אף מה ששילם לי לוי. וראובן משיב לכך מחלתי לך בעבור שלא נתן לך לוי רק דבר מועט.
ופסק דהחפץ חוזר לראובן דהוי מחילה בטעות ופשרה בטעות. דאלת"ה נמצא שמעון עושה סחורה בפרתו ש"ח:
ועיין בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן ר"ב בראובן ושמעון שותפים ומת ראובן ויורשיו תובעים את שמעון מצד השותפות והוצרך לפשר עמהם עפ"י פשרנים. ואח"כ מצא שמעון כתב הודאה מראובן שכתוב בו שהודה ראובן שקיבל הכל משמעון ואין לו עליו שום תביעה מהשותפות שביניהם ורוצה שמעון לבטל הפשרה מחמת זה. ופסק שהפשרה בטלה אף שאין כתוב זמן בהודאה יכול שמעון לומר שאחר מכתב כת"י ההודאה לא נו"נ עמו כלל יעו"ש כי קצרתי וע"ש בסי' רכ"ח:
ועי' כיוצא בזה בתשו' אבני צדק חחו"מ סי' א' בראובן ושמעון שהיה ביניהם הכחשה בענין חזקה וכיוצא והכחיש הנתבע ועשו הב"ד ביניהם פשרה או שהתפשרו מעצמם ביניהם ונתן התובע לנתבע פטורים שהחזקה שייך להנתבע וכיוצא ואח"כ מצא התובע שטרי זכיות בביתו שהם מכחישים את טענות הנתבע ורוצה לבטל הפשרה והפטורים שפסק שהנתבע מחויב לדון שנית עם התובע והפשרה והפטורים בטלים דהוו בטעות עי' בחו"מ סימן י"ב סעיף י"ד ט"ו ושם בב"י בשם הרשב"א ובסמ"ע וש"ך ונתיבות ססי' כ"ח:
ועיין בתשובות רמ"א סי' ע"ד באחד שהיה לו טו"ת עם היתומים והיה להם שטר עליו וטען שהוא מזויף ולא היה יכול לברר והתפשרו על כל הטו"ת ואח"כ נתברר לו שהוא מזויף יעו"ש מה שהעלה:
וע"ש בסיום דבריו שכתב הואיל שהיה ליתומים עליו כמה תביעות זולת השטר והפשרה הוה על כל הטענות ביחד מי יאמר שלא היה מפשר עצמו בלא השטר עם היתומים בסך כזה. וכ"כ בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך מחילה בשם הכנה"ג סי' כ"ה בהגה"ט אות ס"ב שאם התפשר הנתבע מחמת כמה תביעות שהיה לו להתובע עליו ואח"כ נתברר על תביעה אחת שהוא שקר דלא הוי פשרה בטעות. שבשביל שאר הטענות נתרצה בכל הפשרה. ועיין בשו"ת משכנות יעקב סי' יו"ד באחד שטען שנעשה הפשרה על שהדיין הטעה אותו באמרו שאינו ברור לו שיזכה בדין ועי"ז קיבל הפשרה ואח"כ נתברר לו שבודאי היה זוכה בדין. והשיב שאין לבטל הפשרה מחמת טענה כזו דא"כ בטלת כל דיני פשרה דכל מי שמפשר עצמו הוא מטעם שאינו יודע אם יזכה בדין ומספיקא גמיר ומקני. ומה שמוזכר בפוסקים פשרה בטעות היינו בטעות גמור. וכן מבואר בב"י ססי' כ"ה. אולם אם הדיין אמר לו שברור לו שיתחייב בדין ובאמת אינו כן דאי הוי פשרה בטעות. יעו"ש שהאריך ועי' בכלל נ"ז סי' ל"ב שהבאתי כן בשם הרבה גאונים וכן פסק בשבו"י ח"ב סימן קמ"ד בנדון שנשאל שם שכתב שם וז"ל ויעו"ש בב"י (ססי' כ"ה) מבואר דוקא אי איכא לברורי טעותי' אבל אי ליכא לברורי טעותא לא. הרי כל כמה דליכא בירור הטעות לאו כל כמיני' לסתור כח הפשר ואין אחר הקנין כלום. עכ"ל בקיצור קצת. ועי' ברמ"א ססי' כ"ה שכתב ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה וכו'. ועי' בכנה"ג סימן כ"ה אות ס"א ובתשובת מהר"ם אלשיך סי':
יח פשרה שנתבטלה מקצתה מחמת טעות דמוכח אי נתבטלה כולה. עיין בשבות יעקב ח"ב סי' קמ"ד שנשאל בשני בע"ד שהיה ביניהם פס"ד מהדיינים. ואח"כ קבלו בקנין על פשרנים והתנו עם הפשרנים שלא יעשו שום פשרה על הדברים המבוארים בפס"ד שאין בהם חיוב שבועה רק יפשרו על הדברים שיש שבועות ביניהם. והם עשו פשרה על כל הדברים המבוארים בפס"ד אף שאינם נוגעים לשבועה ורוצה בע"ד אחד לבטל כל הפשרה מחמת זה. והשיב דאף שהפשרה שעשו על הדברים שהם זולת שבועה ודאי בטלה. מ"מ לא בטל מחמת זה שאר הפשר שעשו על ענין השבועות שביניהם והביא שכ"כ במבי"ט סי' קמ"ח להדיא דבמה שטעו הפשר בטל. ולא במה שלא טעו. אולם אם הפשרה תלוי זה בזה כגון שלכך חייבו אותו כ"כ בעד השבועה לפי שזיכו אותו מצד אחר מדברים המבוארים בפס"ד בלא שבועה לחיוב וכיוצא בו אזי אפשר לבטל הפשר מכל וכל. והדבר צריך מיתון ועיון היטב וישוב הדעת בדבר עכת"ד:
ועיין בשאילת יעב"ץ סי' ק"ט שפסק ג"כ דפשרה שנתבטלה מקצתה לא נתבטלה כולה. בנדון שנשאל בראובן שאמר לשמעון לך ומכור לי הסוסים הללו ואני אתן לך שכר מכל סוס שני זהובים. והלך שמעון ומכר הסוסים לשר אחד בהקפה בהסכמת ראובן. וכשהגיע זמן הפרעון הלך שמעון עם השטר אל השר שיפרע לו ופרע לו השר איזה סך ונ"ח לו לזמן ידוע סך שבעה מאות זהו' וכשהגיע זמן פרעון השני אמר ראובן לשמעון לך אל השר לגבות החוב הנ"ל. והשיב שמעון שישלם לו ראובן השכר מכירה כפי שהתנה שעולה כמו הסך שחייב השר ונפל ביניהם סכסוך והלכו לפני הב"ד והתפשרו ששמעון יתן לראובן סך ארבעה מאות זהובים וכל החוב שאצל השר שייך לשמעון ונתן שמעון כתב לראובן על הסך ארבעה מאות זהובים. ואח"כ לא רצה השר לשלם עבור שהסוסים היו רעים ואינה אותו. ופסק שם ששמעון פטור מהכתב שנתן לראובן אף שלא דברו מזה בפירוש בשעת הפשר. מ"מ אונסא דלא שכיחא הוא ולא אסקי אדעתייהו. וראובן מחויב לשלם לשמעון שכר המכירה כפי הפשר שעולה שלשה מאות זהובים יעו"ש באורך:
יט מי שנתן שטר פטורין לחבירו. ואח"כ אומר שטעה בחשבונו ומגיע לו ממון ממנו. ע' בכנה"ג סי' רמ"א בהגהב"י אות י"ח י"ט דאם כתוב בשטר פטורין דאם באולי נשאר לו שום טענה ותביעה וכו' הכל מחול כנהוג לכתוב הוי מחילה ואין כאן קנין בטעות. ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך מחילה שנשאל לפניו עובדא כיוצא בזה ונסתייע מדברי הרב כנה"ג הנ"ל וכיוצא בזה מבואר בש"ך סי' כ"ה ס"ק מ"ח בשם בה"ג. וע"ש בנתיבות בחידושים ס"ק ל"ז:
כ הש"ך בסי' י"ב ס"ק י"ב הביא בשם תשובת מהר"ם מלובלין סי' מ"ז דפשרה שבין בע"ד עצמם א"צ קנין. והמעיין במהר"ם יראה שכתב שם הטעם מצד מחילה דמחל התובע ומחילה א"צ קנין. מבואר מזה דדוקא התובע א"צ קנין אבל הנתבע יכול לחזור מחיובו שחייב עצמו ליתן אם לא קיבל בקנין. וכן מבואר סם בנתיבות בביאורים ס"ק ד'. וכן פסקו גדולי האחרונים ה"ה הגאון בנוב"י חחו"מ סימן ל' אות י"ז והלבושי שרד בתשובותיו נאות דשא סימן כ"ז בפיסק' המתחלת והאי דתשובת מהר"ם. וכ"כ בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א ססי' י"ח וכ"נ מהשער אפרים שהבאתי לעיל סי' ט"ו. אולם הרב שער משפט בסי' הנ"ל ס"ק ב' האריך בזה וכתב דאף שהנתבע יכול לחזור בו ולא התובע היינו שאם הנתבע אינו חוזר אז התובע א"י לחזור אבל אם באמת הנתבע חוזר מחיובו שוב אף התובע יכול לחזור ממחילתו ולתבוע הכל ודמי לדין המבואר ביו"ד ססי' רל"ו ברמ"א דשנים שנשבעו זל"ז ועבר אחד מהם על השבועה אף השני פטור אמנם בגוף הדין דהנתבע יכול לחזור אין כן דעתו והאריך בראיות להוכיח דגם הנתבע א"י לחזור כיון דפשרה דינה כמכר ועביד אינש דזבין דיני' וגמיר ומקני אף בלא קנין כיון דהתובע מחל לו מקצת. יעו"ש כי קצרתי. ומתשובת מהר"ם אינו ראיה כי שם מיירי שלא היה ביניהם שום סכסוך וטו"ת רק שהמלוה מעצמו מחמת עניותא דלוה האריך לו הזמן ומחל לו מקצת החוב מעצמו דפשיטא דפשרה כזו א"צ קנין ואין דינה כמכר. אבל פשרה הבאה ע"י טענות וזה וויתר מתביעתו וזה התחייב עצמו במקצת פשיטא דדינה כמכר. וכיון שהתובע א"י לחזור בו גם הנתבע א"י לחזור מחיובו. וכ"כ כדברים האלו בסי' ר' סס"ק ב' וכן פסק בשו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סי' ג' ד' ה' וכ"פ בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סי' קפ"ו מכח התומים שם ס"ק ז' ועי' בפ"ת סי' י"ב ס"ק י"ב. וצ"ע לדינא להוציא ממון מן הנתבע נגד כל גדולי האחרונים שהבאתי דרב גוברייהו. וע"ש בשו"ת נאות דשא סימן הנ"ל ובפיסקא הנ"ל שכתב דהא דפשרה שבין בע"ד עצמם מהני בלא קנין היינו רק לענין סכסוך בחוב אבל פשרה בענין מקח וממכר שיהי' עי"ז קנין ודאי דלא מהני:
כא איש אחד עשה קרעדע (קאנקארס) וכתב כל נכסיו והונו על שמם של אנשים אחרים ולא יכלו נושיו לגבות ממנו והתפשר עמהם למחצה ופחות ממחצה והחזירו לו הוועקסלין. ואח"ז הפקיד ביד אחד מנושיו המתפשרים חפציו או מעות. ועתה תופס הנושה מה שבידו בעד מותר החוב שוויתר לו בהפשרה באמרו שלא מחל לו עי' בשו"ת אבני צדק חחו"מ סי' ב' שפסק שהדין עם התופס וא"צ להחזיר לו עד שיפרע לו כל אשר הגיע לו. ועי' בכלל כ"ז סי' כ"ח:
כב שני בע"ד המתווכחים זה עם זה על התביעה שביניהם והתובע מוותר לו מקצת התביעה והנתבע רוצה יותר ולא נגמר הדבר ביניהם. וכן אם מחל לו מקצת התביעה בפני הדיינים. אם יכול לחזור בו מהוויתור או המחילה קודם גמ"ד או אחר הגמ"ד. עיין בדיני מחילה כלל כ"ז סי' י"ח: כג בעל שהתפשר עצמו עם אלמנת אבי אשתו על ירושת אשתו מאבי' ואחר זמן רב רוצה אשתו לבטל הפשרה באמרה שבעלה התפשר בלתי הסכמתה ותובעת מהאלמנה סך שלקחה מנכסי אבי' אם נאמנת שהיה בלי הסכמתה עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ח שפסק דהפשרה בתוקפו דודאי הסכימה לבעלה דשהתה כמה שנים עמו ויודעת מהתביעה ומהפשרה גם כיון שלא מיחתה מסתמא הסכימה למעשיו וכן מבואר בכ"מ דבידע ושתק שוב לא יוכל לטעון כמו במקח ובאונאה. ועמ"ש בכלל כ"ח סי' ט':
כד מלוה שנתן השט"ח לחבירו שילך לפשר עם הלוה בסך קצוב. ועתה המלוה תובע מן הלוה באמרו שהפשרה בטלה כיון שהשליח שינה והתפשר בפחות ממה שציוה אותו והלוה איכו מאמינו. פסק בנוב"י מה"ת חחו"מ סימן ל"ה דאפילו מודה השליח ששינה. אינו נאמן לחייב את הלוה. ואפילו יש עדים בדבר איך שציוה עליו סך הפשרה יכול הלוה לומר פן הרשה אותו לפשר בפחות אחר ראיית העדים. וע' בשער משפט על הח"מ סי' קכ"ג ס"ק ה' שלא ראה דברי הנוב"י הנ"ל וכתב ששמע שנחלקו בזה חכמי הדור יש שרצו לדמותו להא דסימן קפ"ב ס"ד דיכול הלוה לומר שהתנה המלוה עם השליח בין לתיקון בין לעוות או איני מאמינך שהשליח שינה כלל. ויש מהם שדחו דלא דמיא למוכר דהכא הוי הלוה א"י אם פרעתיך וחייב. והרב המחבר כתב דעת אחרת בזה דלא מבעיא אם הפשרה היתה מחמת טענות וסכסוכים דודאי פטור הלוה כיון דהפשרה כזו דינה כמכר א"כ דמי לדין המבואר בסי' קפ"ה ס"ה בראובן שאומר במאה אמרתי לך למכרו והסרסור אומר בכ' אמרת לי למכרו וע"ש בהג"ה דעת הראב"ד דאין הקונה צריך להחזיר החפץ אפילו אם מודה הסרסור לדברי המוכר א"כ בנ"ד נמי המלוה הו"ל כמוכר שט"ח להלוה ע"י השליח. אך אף אם הפשרה היתה שלא מחמת טו"ת רק מחמת עניותא דלוה דזה לא הוי כמכר רק כמחילה (כמ"ש בשמו לעיל סי' כ') מ"מ נראה דפטור הלוה אם השליח אמר לו שצוהו המלוה ליטול אצלו בעד השט"ח כך וכך ולמחול השאר דהשליח נאמן מתורת שליש. ונסתייע לזה מדברי תשובת הרא"ש שהביא הש"ך בסי' נ"ו ס"ק ה' יעו"ש:
כה הרשאה שנכתב בה בין לדין בין לפשרה והלך המורשה והתפשר עצמו עם הלוה בינו לבינו בלא דיינים אם יכול המרשה לבטל הפשרה עיין בדיני הרשאה כלל כ"ח סי' ג':
כו לוה שירד. מנכסיו וחייב להרבה סוחרים והרוב רוצים לפשר עמו והמיעוט אינם רוצים אם כופין אותם. עי' בדיני גביית בע"ח כלל י"ד סי' י"ח: