דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל עז
עכו"ם:
א בעכו"ם לא שייך דין חזקה ומוחזק כגון ספק ממון או ספיקא דדינא וכל דיני חזקה אין לעכו"ם חזקה ומוחזק עי' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שכ"א ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סימן שפ"ו ובמהד"ה סי' פ"ה:
ב אם חצרו של עכו"ם קונה לו הדבר שמכרו לו שהוא בחצרו עי' בקצוה"ח סי' קצ"ד וע' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' ק"ב בד"ה והנ"ה בשנ"ת תרי"ז עש"ק:
ג דין איסור הטיית הדין ולקיחת שוחד בעכו"ם שופט ואם עובר הישראל על לפני עור אם נותן לו שוחד. עי' מה שהבאתי בדיני ערכאות כלל כ"ב סימן א':
ד ישראל הבא מכח עכו"ם אם הוא כעכו"ם בין לגריעותא בין למעליותא וחילוקי דינים בזה עי' לקמן סי' ז' ועי' בשו"ת טור האבן סי' ג' ד' ה' ו':
ה טענת עכו"ם אי הוי טענת ברי להשביע עליה או חשיב רק שמא. עי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך טענת עכו"ם בשם הכנה"ג שכתב דהוא מחלוקת.
ומנהגו להטיל חרם סתם. ועי' ברמ"א סי' קע"ו סעיף ל"ו ושם בסמ"ע ובש"ך. וע' בש"ך סי' צ"א סק"ג ובסי' קמ"ט ת"ק י"ג. ועי' ברמ"א סי' רכ"ד ס"א בראובן שהחליף עם שמעון סוס ביין ובא עכו"ם ולקח הסוס באמרו שנגנב ממנו ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ת"ה הבאתי דבריו בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סי' י"א שבכלל דבריו מבואר דמשביעין על טענת עכו"ם. ועי' בשו"ת דברי ריבות סי' צ"ג ובשו"מ מהד"ג ח"א סי' שפ"ו ועיי"ש במהד"ה סי' פ"ה בד"ה והנה החריף שמביא מהש"ס דשבועה דאורייתא דעד אחד נשבעים נגד עכו"ם:
ו בדין מקח וממכר עם עכו"ם שכתוב בתו"כ פ' בהר והובא ברש"י על התורה בפ' הנ"ל עה"פ וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך למכור לישראל ולקנות מישראל. אם דין זה הוא אף אם העכו"ם מוכר בזול יותר מהישראל או קונה ביוקר מישראל עי' בתשו' הרמ"א סימן יו"ד ביסוד השלישי שהביא מתו"כ הנ"ל והוכיח בראיות דקרא דאו קנה מיד עמיתך שמחויב לקנות מישראל אף שהעכו"ם מוכר בזול יותר מהישראל. ועיין בחת"ס חחו"מ סוסי' ע"ט מ"ש בזה. ועי' בשו"ת תועפות ראם חאו"ח סי' כ"ב שכתב שכל ראיות הרמ"א אינם מוכרחים ותמה עליו מדברי התוס' בע"א דף י"ט וחולין דף ק"ח ומתוס' ורא"ש בב"מ דף ק"ח (הוא בחו"מ סי' קע"ה סעיף מ"א) במכר לעכו"ם אמצרי' דישראל דמשמתינן לי' דהיינו דוקא כשהישראל רוצה ליתן לו כמו שנותן לו העכו"ם אבל כשהישראל רוצה ליתן לו פחות מהעכו"ם אינו חייב למכור להישראל אף היכי שיגיע היזק לשכנו יעו"ש שסיים שדברי הרמ"א בזה צ"ע. ועי' בספר משפט שלום על החו"מ מהה"ג אבד"ק בערזאן שליט"א בריש סי' קפ"ט שהביא דבריהם וכתב וביותר יש להפליא מתוספת ב"מ ק"ח ורא"ש שם סכ"ח ובחו"מ סי' קע"ה סעיף מ"א (הביא דין הנ"ל במכר לעכו"ם אמצרי' דישראל וכו') וא"כ הה"ד דמותר לקנות בזול מעכו"ם. וצע"ג על הרמ"א והחת"ס בזה שנעלם מהם במחכ"ת לפי שעה ד"ז ופסקו להיפוך וגם התוע"ר לא הביא מב"מ ק"ח וחו"מ סי' קע"ה הנ"ל כפי המדומה ואינו ת"י כעת עכ"ל הספר משפט שלום. ומ"ש לפי דמיונו שהתוע"ר לא הביא הראיה מב"מ ק"ח ומחו"מ סי' הנ"ל הוא רק דמיון והנך רואה בדבריו שהבאתי שהביא ראיה מדין הנ"ל רק שלא הביא שהדין מבואר בח"מ סימן הנ"ל גם נפל שם טעות בדפוס שנדפס דהא מבואר בתוס' ורא"ש קי"ד וצ"ל בתוספת ורא"ש ב"מ ק"ח ועי' במהר"ם שיק חו"מ שהאריך בדין זה ולא הביא ראיות הנ"ל ולא התשובה מרבו החת"ס ומסיק להקל רק בתגר שקונה לסחורה מותר לקנות אצל עכו"ם אם מוכר בזול מישראל. ועפ"י הדברים הנ"ל פירשתי בחיבורי על המסורת את המסורה בפ' (בהר כ"ה י"ד) בפסוק הנ"ל או קנה מיד עמיתך כתוב במסורה ג"פ בתנ"ך תיבת קנה ב"פ בה"א וחד בוא"ו לבסוף. או קנ"ה מ"ד עמיתך (הנ"ל). לא כי קנ"ה אקנה בכסף מלא (דה"א כ"א כ"ד). כי קנ"ו אקנה מאותך במחיר (שמואל ב' כ"ד כ"ד) ע"ש במצ"ד מלת במחיר פירושו בכסף דמי שויו וערכו. וי"ל שהמסורה רמזה שמ"ש או קנה מיד עמיתך שמחויב לקנות דוקא מישראל כמו שדרשו בתו"כ הנ"ל היינו דוקא אם אין העכו"ם מוזיל המקח שמוכר ביוקר כמו הישראל אבל אם העכו"ם מוכר בזול מותר לקנות מן העכו"ם כמו שהוכיחו הגאונים הנ"ל. וזאת תורת המסורה. או קנ"ה מיד עמיתך (דוקא מישראל ופירשה המסורה). לא כי קנ"ה אקנה בכסף מלא (ר"ל שאין כוונת הכתוב לקנות מישראל דוקא בכסף מלא בתרקבי דדינרי. רק הכוונה). כי קנ"ו אקנה מאותך במחיר ר"ל בדמי שויו וערכו לא ביוקר. ויש אסמכתא לדברי הגאונים הנ"ל ממסורה הזאת:
ז דין ישראל הבא מכח עכו"ם בחו"מ סימן מ"ה סעיף י"ז וסי' ס"ז סעיף י"ז וסי' ס"ו סעיף כ"ה. וסי' קכ"ו וקמ"ט סעיף ט"ו. וסימן קנ"ד סעיף י"ח י"ט. וססי' קנ"ה ועי' ברמ"א ססי' שס"ט ובכלל י"ד סי' כ"ט. ובשו"מ מהד"ב ח"ג סי' ע"ט השוה הסתירות עפ"י הדרך שכתבתי לקמן סי' ט' בשם הנתיבות. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' מ"ח. ועי' בתפארת יוסף חחו"מ סימן י"א שחידש כלל חדש בזה היכן יש להישראל כח עכו"ם אף למעליותא ואביא דבריו בקיצור לקמן סימן כ"ה כ"ו:
ה עכו"ם שמכר לראובן שט"ח שיש לו על שמעון וכשבא ראובן ליפרע משמעון. טוען שמעון כבר פרעתי לעכו"ם והשבע לי שלא פרעתיו. והעכו"ם אומר שלא נפרע כלום. או היכא דהעכו"ם פוגם שטרו. או שאין העכו"ם לפנינו. עי' בדיני מכירת שטרות כלל ס"ו סי' י"ד:
ט ישראל ועכו"ם שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו. בדיני עכו"ם זכהו ואמור לו כך דיניכם ברייתא פ' הגוזל בתרא דף קי"ג וכתבה הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים. ועיין בברכי יוסף חו"מ סי' כ"ה אות יו"ד שציין בזה לעיין בכנה"ג סי' הנ"ל בהגה"ט אות י"ב. ובסי' ק"מ בהגהב"י אות ק"א. ועוד לתשובות גדולי האחרונים יעו"ש. ועי' בזה בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' ס"ג ועי' בזה חילוקי דינים בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' כ"ג:
ועי' בנתיבות בביאורים סי' ס"ו ס"ק ל"ה שתירץ בזה קושית התומים למה במכירת שטרות מהני קנין כו"מ שהוא קנין דרבנן אף לעכו"ם. ובמעמד שלשתן קיי"ל דלא תקנו לעכו"ם. ועפ"י הנ"ל א"ש דמע"ש כיון שבדיניהם לא קני ויכול הישראל לחזור בו לא תקנו חכמים הקנין לעכו"ם לגרע כח הישראל כיון דנוכל לומר להעכו"ם כך דיניכם. אבל מכירת שטרות שבדיניהם קונה בדיבור בעלמא כמבואר שם במחבר ע"כ כשיש כו"מ דקני בין בדינינו בין בדיניהם מהני גם לעכו"ם וכלל זה נקוט בידיך בדין זה שבכל מקום שבדיניהם הוי קנין ובדינינו הוא קנין דרבנן אז מהני הקנין אף לעכו"ם כיון דלא נוכל לומר לו כך דיניכם ולא כך דינינו. ובדבר שבדיניהם לא הוי קנין אף דבישראל הוי קנין דרבנן לא תיקנו בעכו"ם דנוכל לומר לו כך דיניכם:
מומר אם דינו כעכו"ם לענין הדין הנ"ל בבא לדון עם ישראל לומר לו כך דינינו או כך דינכם אם בדיניהם זכה הישראל ולא בדינינו עי' בתשו' דבר משה מהד"ת סימן צ"ז שהאריך בפלפול הרבה בזה בדברי הפוסקים עי' באהע"ז בב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ז ושם מה שציין בזה בפ"ת ס"ק ל"ב ובס' ג"פ סי' קכ"ג סעיף ב' שהוא פלוגתא דרבוותא אם מומר איתי' בתורת שליחות בגט כישראל. ועי' ברמ"א ביו"ד סי' רס"ד סעיף א'. ועי' בחת"ס חו"מ סי' קל"ד שחקר במומר לענין קנין משיכה וכסף אי דינו כישראל והעלה להלכה דבדיני קנינים אין לחלק בין מומר לישראל וקונה המנעל של חליצה מהרב או הקלף של הגט כישראל כשמגרש או חולץ וכן בכל מילי היכא שאין טעם וסברא רק גזירת הכתוב אין לחלק בינו לישראל לענין קנינים. ועי' ברמ"א בחו"מ סי' רפ"ג סעיף ב' לענין מומר שהיה לו פקדון ביד ישראל והנפקד שנח יד בהפקדון וע"ש בש"ך ופ"ת ס"ק א'. וע' במשל"מ פ"ה מהלכות מלוה ה"ב לענין אם מותר להלוות למומר לעכו"ם ברבית ובכו"פ על ה' רבית סי' קנ"ט סעיף ב' שכתב דקיי"ל הפקעת הלואתו שרי במומר.
ולפי"ז אם בא לדון עם ישראל דינו כעכו"ם דאם יש לישראל זכות בדיניהם אומרים לו כך דינכם ועי' בס' משנת חכמים בה' עכו"ם סי' ל"ט שהאריך בד"ז לאיזהו מילי נחשב מומר כישראל ובאיזו דינו כעכו"ם ויעו"ש בתשו' הנ"ל מה שהביא בשם הפרמ"ג באו"ח סי' קנ"ו לענין גזילה מן המורידין ולא מעלין ומ"ש עליו ועי' בכלל ע"ו סי' מ"ב:
י בדין ישראל תובע לעכו"ם. אם העכו"ם חייב בשבועות שומרים או שבועת מודה במקצת. עי' בחו"מ סי' ע"ב שנתווכחו בזה הנתיבות עם דו"ז בקצוה"ח לענין אם יש שומרים בעכו"ם. ועי' בשו"ת חסד לאברהם חח"מ סי' י"ט שתמה עליהם שלא ראו דברי הסמ"ע במקומו סי' ש"א ס"ק ט' והאריך הרבה בנ"ז ומסיק דחייב בשבועת שומרים ומב"מ. וכן פסק בשער משפט סימן ש"א ס"ק ג' יעו"ש:
יא ישראל שיש לו דין עם חבירו ויש יד עכו"ם באמצע אי דנין כדיני ישראל או עפ"י דיניהם. עי' בכנה"ג סי' שפ"ו בהגה"ט אות פ"ו. ובהגהב"י אות כ"א ובכרם שלמה חח"מ סי' נ"ט ע"ט:
יב ראובן שהלוה מעות לעכו"ם ושמעון חייב להעכו"ם אם יכול שמעון להפקיע הלואתו של העכו"ם. או נתחייב לשלם לראובן מצד שעבודא דר"נ.
עי' בתומים ססי' פ"ו שירד לחלק בין הלוה העכו"ם לשמעון תחלה ואח"כ לוה העכו"ם מן ראובן דאז לא נשתעבד שמעון לראובן. אבל אם הלואת העכו"ם מן ראובן היה קודם אז נשתעבד שמעון מדר"נ. ועי' בשער משפט סי' שמ"ח ס"ק ג' שהשיג עליו ופסק דבין כך ובין כך נשתעבד שמעון לראובן מדר"נ:
יג עי' בזכור. לאברהם חו"מ ח"ג אות ג' בדין ערבי שכתב בשם מהריק"ש. דאפילו למ"ד דעכו"ם אינו קונה ומקנה מטלטלים כי אם במשיכה. אם בזמן הזה קנה ראובן מעכו"ם מטלטלים בכסף לבד ולא משך ובא שמעון וקנאם מהעכו"ם בכסף ובמשיכה מעמידים המקח ביד ראובן דכיון שדין העכו"ם לקנות בדמים ישראל הבא מכחו הוא כמוהו:
יד עי' בטו"ז יו"ד סי' קל"ב סק"ח דישראל מעכו"ם קונה בכסף מן התורה דאם ישראל מישראל ד"ת מעות קונות מכ"ש ישראל מעכו"ם ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ב סי' רי"א בד"ה ובזה נראה שהביא בשם השער אפרים סי' ע"ט ובחידושי הגרשוני שחולקים על הטו"ז:
טו ראובן קנה בית מאביו יעקב בשטר ובכסף בקנין גמור. רק בפנקס ערכאותיהם נשאר הבית עדיין על שם אביו יעקב וראובן נתפס אח"כ בבית, הסוהר בארץ רחוקה ובא עכו"ם בע"ח של יעקב וגבה בחובו הבית הנ"ל בדיני הערכאות לאשר לא ידעו כי כבר קנה הבית ראובן בנו. ואח"כ נשמע ששמעון רוצה לקנות הבית הנ"ל מהעכו"ם והתרו בו בני משפחתו של ראובן. שלא יקנה לאשר שלא כדין לקחו העכו"ם. ולא שמע אליהם שמעון וקנה הבית. ועתה בא ראובן לביתו ותובע את שמעון לדין ורוצה להחזיר לו מעותיו שנתן להעכו"ם כדי לחזור לאחיזתו ולאחוזת אבותיו. עיין שו"ת שב יעקב סי' נ"ז שהאריך להשיג על הרמב"ם הובא דעתו בחו"מ סי' רל"ו סעיף ז' שפסק דאם בעל הקרקע מודה שהאמת טען העכו"ם אין הלוקח צריך להחזיר. וכ' דהוא יחידאי בזה כמ"ש שם הסמ"ע ס"ק ט"ו ובש"ך ס"ק ג'. ובנ"ד גם הרמב"ם מודה כיון שנגבה הבית בטעות מראובן. ואפשר ששמעון מחויב להחזיר לו הבית בחנם. ובפרט שרוצה להחזיר לו דמי המכירה ודאי דמחויב להחזיר לו הבית. ועי' בכלל כ"ז סי' מ"ג:
טז אם הב"ד יכולים לסמוך על עכו"ם בשומת המשכון מצאתי בכתבי הרב הגאון מוה' מנחם זצללה"ה בקונטרס שבסוף חיבורו על הש"ע שכתב וז"ל נסתפקתי אם יש לסמוך על עכו"ם בשומת משכון. שזה רק גילוי מילתא בעלמא ולא מתורת עדות שהרי לא אמרינן בשומא תרי כמאה. או צריך מסל"ת כי הוי מילי דאורייתא. ואם מהני סוחר אומן דחזקה שלא מרע אומנתו. וראה זה מצאתי בסנהדרין דף י"ד מעשר שני שאין דמיה ידועים פודין אותה בשלשה לקוחות סוחרים בקיאים בשומא אפילו נכרי אחד מהם אפילו אחד מהם בעלים יעו"ש. ואל תשיבני שהרי אפילו הבעלים נאמנים שם וכאן ודאי בעלים אינם נאמנים אינה קושי' דשם יש חזקה אין אדם עושה קנוניא על מ"ש שהוא בלאו אבל במשכון שהוא נוגע אינו נאמן. אבל לענין עכו"ם אין לחלק בין מע"ש לממון. ושמא לא האמינו רק בנכרי אחד עם שני ישראלים כפשטא דלישנא אחד מהם נכרי. רק מ"מ נראה דשאני משכון שצריך למוכרו בב"ד בשומת ב"ד וצריך להיות דין ב"ד לכן לא שייך כאן להאמין לנכרי. ויש לעיין לענין מום במקח (מבואר בחו"מ סי' רל"ב סעיף וא"ו דמום במקח הוא רק כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום) לשאול לנכרי אם הוא נאמן שזה הוי מום שבני המדינה הסכימו עליה או צריך הקונה עדים על זה. (וכן לענין המבואר שם סעיף ט"ז במכר גבינות ומצאם מרוקבות וכדומה ובדינים המבוארים בסי' רכ"ד) אם אומר העכו"ם שמום זה בודאי נעשה ברשות מוכר או ברשות לוקח כי בזמן כזה לא נעשה וכיוצא בו מצד אומדנא שלו אם הוא נאמן. ואם לומר מצד דהוי מילתא דעבידא לגלוי'. לא שייך בממון עיין סי' ל"א ושמא גילוי מילתא בעלמא שאני וצ"ע עכ"ל אות באות ולפע"ד אישתמיט להגאון ז"ל דברי הרמ"א ביו"ד סימן קס"ה ס"א שפסק דאם הוסיפו למטבע או פתחו סמכינן אאומנים עכו"ם דבקיאים בכך במסיח לפ"ת לומר דהוסיפו או פחתו חומש. ועיין שם בש"ך ס"ק ז' שכתב ששואלים לשנים זה שלא בפני זה ועי' בחו"מ סי' ס"ח לענין שטרות העשוים בערכאות שסומכים על העכו"ם לקרותו. הרי דסומכין עליהם אף להוציא ממון יעו"ש. ועי' במג"א סימן ש"ו סוס"ק ט"ז בדין נשבע לפרוע בזמן פלוני ואירע שיום הפרעון הוא בשבת שיתן משכון כדי לקיים שבועתו וישום המשכון ע"י עכו"ם. ועיין בדיני שליש כלל ק"ז סי' א' מ"ש בשם הרשב"ש דאם העכו"ם הוא שליש הוא נאמן כשני עדים כמו בישראל. ושם הטעם דהמנוהו:
יז ראובן קנה צמר מעכו"ם ע"י סרסור והביא העכו"ם הצמר והטעו את העכו"ם במשקל בשלשה ככרים צמר ותובע הסרסור חלק בטעות הצמר וגם שכר סרסרות משלשה ככרות צמר. ע' בשו"ת שואל ומשיב מהד"ג ח"ג סי' ל"ז שהביא מחו"מ סי' קפ"ג סעיף וא"ו זיי"ן ופסק דכאן כיון שלא בא יתרון טעות ליד הסרסור רק העכו"ם נתן לראובן א"כ מה לו לסרסור במה שגנב ראובן מהעכו"ם. אולם שכר הסרסרות מחויב לשלם לו גם מיתרון הטעות. אולם אם הסרסור סייע לראובן להטעות את העכו"ם יחלקו גם בהצמר שהטעה אותו כמבואר שם בחו"מ סעיף ז':
מי ששלח שליח לקנות לו תבואה והבטיח לשלם לו שכר טירחא ונתן לו מעות ליתן ערבון להמוכר וקנה השליח התבואה מעכו"ם ונתן לו הערבון ואח"כ הוזלה התבואה ולא רצה הקונה ליקח התבואה וליתן מותר המעות עד שיניח לו המוכר מדמי המקח ואח"כ הלך הסרסור והתפשר עם העכו"ם להניח לו איזה סך מדמי המקח. ועתה אינו רוצה המשלח לשלם להשליח שכר טירחתו יען שהתפשר עם העכו"ם בלתי רשותו. והשליח תובע שמגיע לו גם החצי מדמי ההנחה שהניח העכו"ם מהמקח מדין המבואר בסי' קפ"ג סעיף וא"ו עי' בתשו' מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב בח"ב סי' קכ"ג שפסק שחייב לשלם להשליח ש"ט אבל בהנחת דמי המקח אין לשליח כלום:
יח עיין בשער משפט סימן שמ"ח ס"ק ב' שכתב דאף לדעת הי"א שהביא שם ברמ"א דאסור להטעות עכו"ם בחשבון (עי' בשו"ת שו"מ מהד"ה סי' פ"ה שהביא ראיות לדעת הי"א הללו שאסור להטעותו. ולענין אונאתו במדה ומשקל ובפחות משוה פרוטה עי' בחו"מ סי' רל"א סעיף א' וסעיף וא"ו ובשו"ת מהרי"א אסאד חחו"מ סי' רל"ג) מ"מ אם עבר והטעהו א"צ להחזיר לו. לפי מה שמבואר שם הטעם בסמ"ע דאסור להטעהו משום דאסור לגנוב דעתו של עכו"ם. אם כן הממון גופא טעות עכו"ם מותר. והגניבת דעת לאו בר חזרה הוא דכיון שעבר עבר. וכן אם העכו"ם נתן מעות לישראל לקנות לו סחורה והישראל נשתכר בו. אף שאסור משום גניבת דעת העכו"ם מ"מ א"צ להחזיר לו משום דאין שליחות לעכו"ם ולא זכה הישראל בסחורה בשביל העכו"ם והוי כאלו קנה הסחורה לעצמו ובשלו יוכל להשתכר. עכ"ד: יט גניבה וגזילת עכו"ם אם אסור מדאורייתא או מדרבנן. עי' בחו"מ סי' שנ"ט סעיף א' ובפ"ת סי' שמ"ח בש"ך ס"ק ב' ובפ"ת ס"ק ג' ד' ובב"ש סימן כ"ח ס"ק ה' ועי' בבאה"ט באהע"ז סי' קמ"א ס"ק כ"ז שהביא בשם הרדב"ז דהגונב מן העכו"ם ודאי פסול מן התורה אלא שיש להכשירו משום דאיהו סבר מצוה קא עביד. ועי' בזה בבית מאיר אהע"ז סי' י"ז סעיף י"ג שחקר בזה לענין עדות אשה. ובשו"ת השיב משה סי' ק"ה ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' קכ"ו קכ"ז ובח"ג סי' קל"ב ובמהד"ג ח"א סי' רנ"ח. ובשו"ת מהרי"א אסאד חחו"מ סי' רל"ג. ואם גנב או גזל מעכו"ם אינו מחויב להחזיר כ"כ בנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' פ"א ובשו"מ מהד"ק ח"א סי' קכ"ח וח"ג סי' קל"ב ואף אם נתגייר פטור מלהשיב כ"כ שם בח"א סי' קכ"ח ובמהדי"ה סי' פ"ה ובשו"ת מהרי"א אסאד חו"מ סי' רל"ג וע' ברמ"א א"ע סעיף א' ובש"ך חו"מ סי' שמ"ח ס"ק ב' ובכת"ס או"ח סימן צ"ח. ועי' בשו"ת מהרי"א אסאד או"ח סי' קצ"ד. ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' נו"ן מ"ש לענין אומות שבזמנינו שהם שומרי אמונתם ועושים משפט והביא בזה כמה לשונות הרמב"ם ועוד ראשונים שלא על אלו היה כוונת חז"ל בכל מקום שמזכירים עכו"ם לגנאי. ושבזמנינו אנחנו מוזהרים על ממונם וטעותם ושאר ענינים יעו"ש התנהגות הבעה"ב עם עבד נכרי שיהיה מתנהג עמו ביושר. ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' קכ"ג קכ"ד קכ"ה ובהגהות בנו נ"י ויוצא מפלפולו חידושי דינים הרבה באונאות וטעות וגניבת עכו"ם והפקעות הלואתו הנוגעים לדינים שהבאתי כאן ולהלן. ועי' בדינים אלו בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' כ"ג:
ראובן ושמעון שותפים במסחר סחורה אחת שראובן נוסע לארץ אשכנז לקנות הסחורה ושולחה לעיר שמעון ששמעון ימכרנה. ואירע שקנה שם ראובן אצל עכו"ם אחד סחורה בהקפה. ועתה רוצה ראובן להפקיע החוב של של העכו"ם ושמעון שהוא מוחזק בהמעות רוצה לשלוח להעכו"ם כל חובו באמרו שהכל יודעים שהוא שותף לראובן ואיני רוצה לאבד נאמנותו. עי' עובדא דא בדיני שנים שלוו כלל ק"א סי' יו"ד ביתר ביאור השאלה והתשובה: כ עכו"ם שהפקיד פקדון ביד ישראל. ושכח העכו"ם בפקדון. אם זכה בו הנפקד ואם יש יאוש בפקדון עיין בדיני יאוש כלל מ"ז סי' ו': כא מי שמכר סחורה לעכו"ם ובא חבירו וסייעו והטעה העכו"ם שמבואר בחו"מ סי' קפ"ג ס"ז שיחלוקו עי' בספר נדרי זריזין להגאון רש"ק מבראד בקונטרס יוסיף דעת סוף תשובה י"ג שנשאל אם יש איזה חילוקים בדין זה והשיב דאין חילוק בין אם נתן העכו"ם המעות לבעל הסחורה בין שנתן להמסייע וכן בין אם שילם העכו"ם מיד או בהקפה וכן אם יש להמסייע חלק בסחורה הן רבע או שליש או מחצה. תמיד יחלקו בשוה כי אין זה תלוי בהסחורה כלל רק הוי ענין בפני עצמו כשנים שהגביהו מציאה שהדין דחולקים בשוה. ועי' בדיני שליח כלל צ"ה סי' מ' מ"א בטעות עכו"ם ע"י שליח מי זכה המשלח או השליח:
כב עכו"ם אחד הניח בחנות ראובן סך אמות פשתן למכור אותם בחנותו. ויהי היום פגע העכו"ם בשמעון שהיה צריך לקנות איזה אמות פשתן. ואמר לו העכו"ם לך וקח מפשתן שלי שהנחתי בחנות ראובן. והלך שמעון ולקח כמה שהצטרך ואמר לראובן אני אשלם להעכו"ם. והשיב לו ראובן לא תאמר להעכו"ם כלל שלקחת פשתן רק תתן לי המעות ואני אשלם לו. ועתה שכח העכו"ם מן הפשתן שלקח שמעון וטוען ראובן שהוא זכה בהמעות כיון שהעכו"ם הניח לו למכור הפשתן בשער קצוב והמותר על השער יהא שלו. ושמעון טוען שהעכו"ם הניח רק בפקדון אצלו והוא לקח ברשות העכו"ם ולכן זכה בהמעות הנ"ל פסק בשו"ת בני אהרן סימן ל"ב שהדין עם שמעון דכיון שהעכו"ם היה לו רשות ליקח הפשתן מחנות ראובן. וגם היה יכול למכור גם בעצמו. א"כ כל היכא דאיתא ברשותי' דמארי' איתא. וכיון ששמעון לקח הפשתן ברשות העכו"ם אין לראובן שום עסק בו. ועי' בספר בני חיי על החו"מ סי' רע"ד בהגה"ט אות ח' שהביא בשם ספר חוקי משפט שהסכים עמו לדינא:
כג עכו"ם אחד היה חייב לראובן סחורה אחת ונתפרע ראובן הסחורה מהעכו"ם ע"י שמעון שלוחו. ואח"כ מת העכו"ם וירש אותו אחיו. והלך שמעון בערמה אל אחיו היורש ואמר לו שראובן שלחו לגבות ממנו הסחורה שחייב לו אחיו שמת. והאמין היורש לשמעון שהוא מוחזק אצלו לאיש נאמן ונתן לו סחורה וכדי שלא ירגיש היורש ברמאותו מסר שמעון תיכף הסחורה ליד ראובן. ועתה תובע שמעון הסחורה מראובן. וראובן טוען שכיון שבעדו ובשמו גבה הסחורה הוא זכה בה עיין בשו"ת תורת חסד סי' ר"י רי"א שכתב דנדון זה אינו דומה לפלוגתת רש"י ור"ת ור"י בפ' אלמנה ניזונית (הובא בח"מ סי' קפ"ג ס"ז) דהתם העכו"ם היה חייב לישראל המשלח והעכו"ם טעה ונתן להשליח יותר דהשליח השתדל לגבות מעות המשלח. ע"כ סובר ר"ת דהכל לבעה"ב שי"ל שמזלו גרם כיון שהחוב שלו. אבל בנ"ד שראובן כבר נסתלק מן העכו"ם ונפרע חובו. ואח"כ שמעון הטעה את העכו"ם הוי כמו גנב או גזל דלכ"ע הוי לשליח. וגם לא דמי לדינא דהרמ"ה ור"א (הובא בסי' הנ"ל ס"ט ע"ש בבאה"ג) היכא שישראל שלח החוב לעכו"ם ע"י שליח ושכח העכו"ם מהחוב דחייב להחזיר למשלח המעות. דהחילוק הוא פשוט ומבואר דשם המעות הוא של ישראל המשלח וכל זמן שלא נתנם השליח להעכו"ם הם ברשות המשלח כיון דאדעתא דהכי נתנם לו. וכן מבואר חילוק זה במהרשד"ם סי' כ"ז. אולם עכ"ז כיון שראובן הוא מוחזק בהסחורה לכן זאת העצה היעוצה שיחלוקו וכמו שכתבו התוס' והרא"ש בפ' הנ"ל בסוף התשובה שהשיב ר"ת על ר' יעקב ישראל:
כד ראובן לוה מעכו"ם מעות על משכון לזמן וכשהגיע הזמן לפדות המשכון נתן העכו"ם המשכון לשמעון למכרו ויביא לו מעותיו וביני ביני מת העכו"ם ועשה שמעון פעולה ומחק החוב הנ"ל והפנקס. ועתה שמעון טוען ומחזיק במשכון עד שיפרע לו ראובן הקרן והרבית שעלה עיין בדיני ערב כלל ע"ח סי' כ"ט:
כה יהודים תושבי עיר אחת היה להם חק מהאדון העיר לשלם לו מכל מדה יי"ש אשר ימזגו סך כו"כ. ואח"כ הוסיף עליהם השר לשלם לו יותר.
והשכיר הכנסה הזאת ליהודי ועתה בני העיר באו לד"ת עם השוכר הזה באמרם שאינם צריכים לשלם לו יותר מכפי החק שיש להם עם האדון מכבר. ועם האדון לא רצו לילך במשפט מחמת היראה. אולם כנגד השוכר אינם רוצים לוותר מהחק. עיין בישועות יעקב חחו"מ סי' קנ"ד שאלה זאת באורך קצת וביאר דין ישראל הבא מכח עכו"ם שהלכות סותרות יש בזה אם הוא כעכו"ם אף למעליותא או רק לגריעותא והעלה בזה חילוקי דינים היכא אזלינן אף למעליותא ויעו"ש מה שהעלה בנ"ד:
כו השר השכיר הראנדע לאותן היהודים אשר החזיקו מכבר ממנו והתנה כעת בשעת השכירות על חמשה שנים שהם מחויבים ליתן שענק לעכו"ם אחד בביתו וכן קיימו ובתוך החמשה:
שנים קנה ישראל אחד שאינו מבני עירם את הבית מן העכו"ם ורוצה להחזיק שענק מכח זכות העכו"ם שקנה. עי' בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' י"א שפסק דדמי למה דמבואר בסי' שס"ט בקנה שט"ח מעכו"ם שיש לו כל זכות של דיניהם נגד הלוה כ"כ בנ"ד הדין עם קונה הבית וחידש כלל גדול דכל היכא שאין הבא מכח עכו"ם מחדש שום דבר מכפי שהיה אצל העכו"ם יפה כחו אף למעליותא אולם אם הבא מכחו רוצה לחדש דבר כמו בסי' קנ"ד שהיה יכול העכו"ם לסתום החלון של ישראל בדיניהם ולא סתמו אז הישראל הבא מכחו אינו יכול לסתמו והשוה בכלל זה כל הסתירות בזה:
אחד קנה קרקע מאדון העיר לבנות עלי' בית והקרקע הוא דרך הרבים מאז נתייסדה העיר ועד עתה לילך דרך שם לביהכנ"ס ולשמחת חופה ומילה וכו' והו"ל מיצר שהחזיקו בו רבים. אמנם נסתפק השואל עפ"י דברי הרמ"א בשם הרשב"א בחו"מ סי' תי"ז סעי' א' וסימן קס"ב סעיף א' מחמת שרשות הרבים הוא של מושלי העיר ומהני בכל מה שנותנים רשות ע' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' קכ"ח קכ"ט ק"ל קל"א שהאריך ופלפל הרבה בדברי הרשב"א הנ"ל והביא בזה תשו' בית אפרים חחו"מ סי' כ"ב כ"ג (הובא בפ"ת סימן תי"ז סק"א וע"ש בסק"ב) והאריך לבאר כמה ענינים בדין ישראל הבא מכח עכו"ם שמבואר בכ"מ שיש לו כח העכו"ם אף למעליותא ואחר כל פלפולו העלה שלא אמרינן כן רק היכא דאין אנו יודעים שהעכו"ם גוזל את ישראל כגון דין הרא"ש בישראל שקנה שטר מעכו"ם על ישראל שאף שבדינינו אין לו דין שטר ויכול הישראל לטעון פרעתי מ"מ כיון שבדיניהם שטר גמור הוא דיינינן לישראל הבא מכחו כדיניהם דאי בעי הוה מהדר שטרא לעכו"ם והיינו כיון שאינו ברור גם לפי דינינו אם העכו"ם גוזל את הנתבע רק שאין אנו מאמינים להעכו"ם עפ"י שטר זה (וגם בזה היה מקום לדון יעו"ש) אבל בנדון הרשב"ץ שהובא שם בסי' קכ"ט דלפי דינינו אין המכירה של החצר להעכו"ם שום מכירה כי המכירה בטלה והלוקח מחזיק בחצר של ישראל בגזל ודאי אין לישראל הלוקח מעכו"ם זכות העכו"ם למעליותא מטעם דאי בעי מהדר שטרא לעכו"ם כיון שאנו יודעים שהחצר הוא גזל בידו כיון שעפ"י דינינו המכירה בטלה. ומסיק לדינא בנדון הנשאל הנ"ל שאף אם כאמר בהחלט ששר העיר יש לו כח לסתום הדרך הנ"ל שהחזיקו בו רבים מ"מ אחר שבד"י ודאי דאסור לסתום ואם סתם גזילה הוא בידו ודאי דגם הרא"ש מודה בזה דלא אמרינן הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם למעליותא ע"כ הדין עם הקהל. ועי' בדין הנ"ל בתשו' דבר משה מהד"ק סימן כ"א כ"ב שהאריך בענין מיצר שהחזיקו בו רבים יעו"ש:
ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' ס"ו בדין שמכר עכו"ם לראובן שט"ח שיש לו על שמעון וכתב לו העכו"ם זשירע שלו אם קנה ראובן את השטר כיון שלא היה כתיבה ומסירה ופסק כהש"ך בסי' קכ"ח סק"ב והרמ"א בסימן ס"ו סעיף כ"ה דכדיניהם דיינינן לי' וא"צ כתיבה ומסירה וחולק על התומים שכ' שם דזה תלוי בפלוגתת הפוסקים בסי' קנ"ד אי אמרינן בבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם אף למעליותא וסיים התומים דהוי ספיקא דדינא. והגאון הנ"ל תמה עליו מלבד דהרמ"א בסי' קנ"ד דאף למעליותא הרי הוא כעכו"ם לענין סתימת החלונות דהוי כמו מוציא מחבירו וסיים הרמ"א שם וכן נ"ל להורות. אמנם גם לשטת המחבר הרי חילק הט"ז שם דשאני הא דסי' ס"ו שהישראל נשתעבד להעכו"ם בשטר חוב בזה אף המחבר מודה דיש לו כח העכו"ם אף למעליותא כמו בדיניהם. ע"כ מסיק דנקנה השט"ח להלוקח בלא כתיבה ומסירה ואין העכו"ם יכול למחול החוב להלוה. ולכ"ז אנו צריכים לבא באם היה כתוב בשט"ח שם המלוה אבל אם לא נכתב כלל שם המלוה רק אורדרע מיינע אייגענע. הדבר פשוט דא"צ כו"מ דזה הוי כמו שנכתב לכל מי שמוציאו ואף הש"ך בסי' ס"ו סק"ו יודה בזה כיון שלא כתוב לפלונ"י ולכל מי שמוציאו וגם אין המלוה יכול למחול החוב ע"ש באורים ס"ק י"א. ועמ"ש בדיני מכירת שטרות כלל ס"ו סי' ב' וסי' י"א ולפימ"ש שם בשם החת"ס והדברי חיים א"צ לכל מ"ש הגאון הנ"ל כי הזשירא הוי כמו כתיבת קני לך איהו וכל שעבודי':