אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל עו

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל עו

כללים - כלל עה

עט:

עיסקא:

א כת"י של עיסקא שכתוב בו נאמנות נגד טענת פרעון אם מהני הנאמנות גם נגד פלגא דפקדון שלא יהיה נאמן לטעון החזרתי. עי' בספר עה"ש על החו"מ סי' ס"ט אות י"ח שהביא בשם הכנה"ג סי' הנ"ל בשם מהר"ם אלשקר סי' י"ג דאפילו כתוב בו נאמנות מפורש נאמן לומר פרעתי על חלק הפקדון. אילם מדברי הרדב"ז ח"ב סימן תקל"ד תקל"ה נראה בהדיא דאפי' חלק הפקדון נוטל בלא שבועה ואפילו בסתם נאמנות (ועי' בחו"מ סי' ק"ח סעיף ד' בהוציא על היתומים שטר עיסקא וכתוב בו נאמנות). ועיין בסמ"ע סי' ע"א ס"ק א' וס"ק ה' ובש"ך ס"ק א'. והרב ערך השלחן סי' הנ"ל הוכיח דהעיקר כהרדב"ז דאף בכת"י בנאמנות סתם נוטל אף חלק הפקדון בלא שבועה. ועי' בנתיבות בביאורים סי' ס"ט ס"ק ח' ט'. ועי' סי' ק"ח סעיף ד' בהוציא על היתומים שנוע"ס וכתוב בו שהאמינו לבעל העיסקא אם יאמר שלא החזיר לו דלא טענינין ליתמי אף על חלק הפקדון. מבואר משם כדעת הרדב"ז ויש לדחות שנכתב בפירוש ודו"ק:

ב מי שמכר לחברו בית ולאשר כי היה על הבית טאבילאציעס של חובות וכדומה נכתב ביניהם שימתין להקונה מנה על עיסקא עד שיהיה נקי הבית מטאבילאציעס. אולם אם לא יהיה נקי אחר ג' שנים לא יתן לו מאז ולהלאה הקונה שום ריוח. ואחר ג' שנים לוה המוכר מנה מהקונה ותופס עבור מנה העיסקא הנ"ל. והקונה טוען שעדיין אין מחויב לשלם המנה כיון שהבית אינו נקי. עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סימן ל"ט דאף אחר הג' שנים לא בטלה העיסקא ואם יפסיד הקינה במו"מ חל חלק הפסד על המוכר ומה שנכתב שלא יתן אחר הג' שנים ריוח היינו שחלק הריוח של המוכר יקח הקונה שכר עבור שביתו הוא אינטאבלירנו עבור המוכר או בתורת קנס כדי שימהר לנקות הטאבילאציע אבל העיסקא לא יתבטל כי בכתב הפשר לא נזכר כלל שיבוטל העיסקא ע"כ הוי עדיין תוך זמנו ומחויב המוכר להחזיר להקונה המנה:

ג מי שנתן לחבירו מעות בתורת עיסקא. והתנה עמו בע"פ בינו לבינו דכל שלא יברר ההפסד בעדים ישלם ההפסד מכיסו ועכשיו טוען שהפסיד ומודה בהתנאי. הט"ז חו"מ סימן ס"ט סעיף ב' פסק דנאמן בשבועה במגו דלא היה תנאי בינינו. והגאון ח"צ בהגהותיו על הט"ז דחה דבריו ושם בסוף הג"ה כתב שהביא בש"ג ס"ז ס"ק י"א והוא ט"ס וצ"ל שהביא בש"ך סימן ע' ס"ק י"א ועיי"ש בש"ך ס"ק ח'. והרב בעה"ש סימן הנ"ל אות כ"ג הסכים להט"ז דכיון שלא התנה עמו בפני עדים נאמן במגו הנ"ל כיון דהוא מגו בעיקר הנאמנות. וכן מבואר בסי' ז ע' בסמ"ע ס"ק י"א ובש"ך ס"ק ח' בהתנה אל תפרעני אלא בעדים דמיירי שהתנה התנאי בפני עדים דאל"כ נאמן במגו דלא היה תנאי כלל וע"ש בש"ך ס"ק י"א. שוב ראיתי בהגהת אמרי ברוך על הט"ז הנ"ל שציין ג"כ למקומות הנ"ל. ובאמת הדבר מבואר בתשובת הרשב"א ח"ב סי' רנ"א שכתב וז"ל מיהו ודאי דוקא דאיכא עדים בתנאי אבל אי ליכא עדים אף שהוא מודה שכן התנה עמו שלא יפרענו אלא בעדים וכו' נאמן במגו. דכל עצמינו אין אנו חיין בעיקר התנאי אלא מפיו והרי כאן קול ושוברו עמו עכ"ל. וכ"כ בתשובת המיוחסת להרמב"ן סימן צ"ז. ועיין בנתיבות בביאורים סי' הנז' ס"ק ט' שפסק ג"כ כהטו"ז. זולת בעיסקא הנהוג עפ"י תיקון מהר"ם ז"ל ע"ש טעם הדבר ועי' שאלה הנ"ל בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג סי' ל"ג ובתומים סי' ע"א ס"ק ג':

ד מי שהוציא על היתומים שטר עיסקא. ע' בחו"מ סי' ק"ח סעיף ד'. ועי' בשו"ת פמ"א ח"ג סי' יו"ד שמבואר שם דאם נכתב בהעיסקא שיתן ריוח ע"צ היתר כתיקון מהר"ם אזי לא טענינן ליתמי החזרתי במגו דנאנסו כיון שתיקון מהר"ם היה שעל הקרן לא יהיה נאמן לטעון הפסדתי או נאנסו רק בבירור שני עדים א"כ לא היה לו מגו ומחויבים היורשים לשלם השטר עיסקא יעו"ש בתשובה כי קצרתי באומר וכן פסק בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' י"ב. וע"ל כאן סי' כ"ה. ועיין להרב שער משפט על חו"מ סימן ע' סס"ק ד' שהעיר בשטרי עיסקא הנהוגים בזמנינו שמתנים שלא יהיה נאמן לטעון הפסדתי כ"א בשני עדים כשרים. שנוהגין לגבות אף מיורשים. ותוהה מאוד בזה משני טעמים. א' דלמא אי היה אבוהון קיים היה מברר בעדים שהפסיד. ב' כיון דקיי"ל בסי' ע"א דסתם נאמנות לא מהני לנגד היורשים משום דלא המני' רק נגדו ולא נגד יורשיו. א"כ ה"נ י"ל דעצמו התחייב לברר בעדים משום דהוא בידו לברר. אבל יורשיו דלא ידעו במילי דאבוה לא המני' נגדם יעו"ש שהאריך בזה וסיים בצ"ע. וכונת קושיתו הוא אליבא הי"א המובא בסי' ק"ח ס"ד דטענינין ליתמי נאנסו אף דלא שכיח גם כאן יש לנו לטעון. דלהי"א שאין טוענין להם רק החזרתי במגו דנאנסו אין התחלה לקושיתו דאם היה אבוהון טוען החזרתי א"כ ודאי לא נאנסו המעות וממילא אין לו עדים ע"ז. שוב אין לו מגו דנאנסו כיון שהוא צריך לברר האונס בעדים והוא פשוט:

ועל קושיתו הב' אני תמה לשיטתו למה לו להקשות על המנהג היה לו להקשות על המחבר גופי' שם בסי' ק"ח לדעה הראשונה שכתב ואם האמין לבעל העיסקא כל זמן שיאמר שלא החזיר לו אין טוענין להם נאנסו. דהא סתם נאמנות לא מהני נגד יורשים. ובאמת הקשה שם התומים כן. ומכח זה יש סיוע לשיטת הט"ז בסי' ס"ט וכן פסק שם בנתיבות בביאורים ס"ק ח' ובחידושים ס"ק י"ז דהא דקיי"ל נאמנות סתם לא מהני נגד יורשים הוא רק לענין אם יגבה המלוה בשטרו בלא שביעה. אבל לענין לגבות הממון עצמו. ודאי דמהני אף נגד יורשיו כיון דכל עיקר זכותם הוא משום דטענינן להו אלו היה אבוהון קיים הוי טעון פרעתי. וכיון דאיהי המני' נגדו ולא מצי לטעון פרעתי ממילא ליתמי לא טענינין להו. ובזה אזדא לי' קושית השעמ"ש. אולם אף לפי דבריו י"ל דאין זה סותר לדברי הרב פמ"א שהבאתי לעיל. דיש לחלק בהתנה מעצמו שלא יהיה נאמן לטעון הפסדתי לנדון הפמ"א שקיבל עליו העיסקא עפ"י תיקון מהר"ם ז"ל בכלל והדבר יובן קצת עפ"י דברי הרב טור האבן שאביא בסמוך:

ועיין בשו"ת טור האבן סי' מ"ה שנשאל באחד שהיה לו שטר עיסקא כתיקון מהר"ם ז"ל. ומת הלוה באמצע הזמן ונשאר העיסקא ביד היורש ועוסק בחנות שנשאר מאביו. ועתה נגשו לפני הדיינים בעסק הריוח שעד מיתת הלוה ושאח"כ. ורצה דיין אחד לפוטרם מן הריוח אף מה שהעלה בחיי הלוה כפי ההשואה שהיה לו עם המלוה. משום דטענינין להו אלו היה אבוהון חי היה טוען לא הרוחתי. והרב המחבר האריך שם והעלה וז"ל אמנם כראה דהתקנה היה מן מהר"ם מקראקא שכל זמן שלא ישבע הלוה שלא הרויח מחויב לשלם כפי ההשואה רק השבועה היא במקום פרעון הריוח וכל זמן שלא נשבע חייב ולכך נוהגין כל בתי דינים שגובין רבית מיתומים ולא טענינין עבורם שמא אבוהון היה טוען לא הרוחתי והיה נשבע ע"ז כמו שטענינין להו נאנסו. שכל זמן שלא נשבע הוא חייב לשלם רק היה תנאי שבשבועה יכול לפטור א"ע וכו'. ולכן עד זמן המיתה חייבים היורשים לשלם העיסקא כפי ההשואה ולא טענינין להו לא הרוחתי כי כל זמן שלא נשבע שלא הרויח חייב לשלם כפי ההשואה וכנ"ל. (ועי' בפ"ת לחו"מ סי' ק"ח סק"ד מה שהביא בשם החת"ס סוסי' קל"ו. וגם הביא בשם תשו' בגדי ישע סי' מ"ז שחולק על הטור האבן בזה ופסק שהיורשים פטורים מכל העיסקא שפסק אביהם יעו"ש):

ולכן הנשבע שבועת לא הרוחתי א"צ המלוה לקבל בחרם שאינו משביעו בחנם. וכן אין יכול הלוה להפוך ולומר השבע לי שאתה חושד אותי שהרווחתי. כי כל זמן שאינו נשבע שלא הרויח חייב לשלם. (וכעת נדפס שו"ת בית שלמה מגיסי הגאון אבד"ק סקאלא זלה"ה וראיתי בחיו"ד ח"א ססי' קס"ו שהשיב ע"ד הט"א שכן שמע מפי השמועה שפסק בט"א שאין הכוהן מחויב לקבל בח' קודם שביעת לא הרוחתי ומשיג עליו מטעם כי בלא"ה שבועת לא הרוחתי אינה מצד הדין רק מתקנת מהר"ם כמ"ש בנתיבות סי' צ"ג בביאורים ס"ק ג' עכ"פ אין להחמיר על הנתבע שישבע בלי קב"ח של תובע עכ"ד. והמעיין שם בנתיבות יראה שכ"ז אם לא נתחייב בפירוש בהית"ע שצריך לישבע לא הרוחתי אז השבועה רק מצד תקנת מהר"ם כמבואר בלשונו שם אבל אם נתחייב בהית"ע לישבע על לא הרוחתי ודאי חייב מדינא. וכן אם כתב בהית"ע שהוא מחויב לישבע בלי קב"ח שקודם השבועה ודאי פטור הנותן מקב"ח כיון שמתחלה נתן לו המעות על תנאי זה וכל תנאי שבממון קיים אם אינו בדרך איסור:):

אולם מעת מיתת הלוה בטלה העיסקא היינו השוואה על הריוח שהיה לו עם המלוה ומה שעסקו בהמעות לאחר מיתת אביהם אם טוענים לא הרוחנו פטורים משבועה כיון שהם לא נשתעבדו להמלוה ולא היה לו תנאי עמהם שישבעו אם כן נגדם הוא טענת ספק ויכול להטיל עליהם חרם שלא הרויחו ואם הפסידו אין להמלוה בהפסד כלום כיון שאינם מקבלים השוואת אביהם עכ"ד. ועיין בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שטר שכתב וז"ל שטר עיסקא שמת הלוה. אם גובה המלוה ריוח מיום המיתה ואילך או לאו. אמר לי הרב מו"ה חיים מוצירי דכתוב אצלו דאם היתומים או אפוטרופס של לוה מתעסקים בחנותו עדיין. גובה המלוה הריוח אף לאחר מיתה וכו'. ויש לעיין ברשב"ש סימן ר"ב שציין הרב פאת נגב חיו"ד סי' ט"ז דמדבריו אין נראה כן עכ"ל. ועי' בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' קל"ו שפסק בשטר עיסקא היוצא על היתומים דאין מחויבים לשלם רק הקרן ולא הריוח דטענינין להו שמא לא הרויח אביהם ופטורים מהריוח.

ולע"ע דבריו צריכים לימוד. ועי' כאן סי' ח' מ"ש בשם הרב חס"ל ומכלל דבריו נלמד דכיון שמת הלוה בטל העיסקא והיורשים פטורים מהעיסקא שעלה אחר מיתת אביהם. ועל העיסקא שעד מיתת הלוה לא הי' ביניהם סכסוך כלל כאשר יבואר הנדון לקמן יעו"ש. ודעת לנבון נקל להשוות דעתו עם דעת הטור האבן וזכל"א שהבאתי דשם מיירי דהעיסקא נשאר בעין לאחר מיתת הלוה כמבואר בלשונם שהיורשים עסקו בחנות שבה הניח אביהם העיסקא יפה כתב הרב נוה"א. דאף שבטלה ההשואה שהשוה הלוה על דבר קצוב בעד הריוח מ"מ אותו העיסקא שהוא בעין בחנות היא משתעבד להמלוה לחצי ריוח. וכיון שהיורשים עסקו בחנות מחויבים ליתן חצי ריוח או שיקבלו בחרם שלא הרויחו. אבל בנדון החסל"א שהלוה עסק בהמלוה וא"י עסקו וטובו היכן הניח בטלה העיסקא כשמת והיורשים לא נשתעבדו כלל כיון שאין העיסקא בעין. שוב נדפס ס' פ"ת על החו"מ וראיתי בסי' קע"ו ס"ק כ"ה שהאריך בדין זה אם היורשים התעסקו במעות העיסקא אחר מות אביהם אם מחויבים ליתן ריוח להנותן מעות העיסקא לאביהם. וגם בתשו' בית שלמה חחו"מ אמצע סי' ע"א נסתפק בזה וסיים בצ"ע לדינא:

ה מי שנתן מעות לחבירו בעיסקא באופן האסור משום רבית ואח"כ בתוך הזמן אמר לו הנותן שיהא המעות אצלו בתורת ע"צ הית"ע אי מהני. עי' בחו"מ ססי' פ"ח וסי' קע"ו ברמ"א סעיף א' ובשו"ת הרד"ם חו"מ סי' ו' בד"ה ולעני"ן מ"ה שנוע"ן:

ראובן מכר עורות לשמעון וקיבל ממנו ערבון כסף והתנה עמו בתנאי כפול שמותר המעות יתן לו לזמן המוגבל ואם לא יתן לו אז המקח בטל ועבר הזמן ולא נתן המעות ואח"כ בא חותנו של הלוקח ואמר להמוכר שחתנו שמעון יתן לו מעתה עיסקא על חידש שימתין המעות ונתרצה המוכר ונתן לו שכר עמלו על עיסקא זאת וכאשר עבר חודש ימים הביא חותן הלוקח המעות להמוכר ועיכב המוכר מקצת עורות בעד העיסקא וזה טוען שהוא רבית שהרי חתנו הלוקח לא הבטיח לו עיסקא ומה מועיל מה שהוא דיבר מעיסקא עבור חתנו. והמוכר טוען כיון שעתה נתייקרו העורות ממ"נ או תן לי העיסקא ואם לאו הרי הסחורה שלי כי כאשר עבר הזמן פרעון הראשון נתבטל המקח מחמת התנאי. ע' בתשובת בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' נ"ח שפסק שהדין עם המוכר שכיון שעבר הלוקח על התנאי נתבטל המקח ואף שאח"ז מחל התנאי להמתין עוד חודש המחילה מהני רק קודם שעבר התנאי אבל לאחר הזמן כיון שכבר נתבטל המקח לא מהני מחילת התנאי (עי' בכלל ק' סי' ז' ובכלל קי"ג סי' ג' ד' הבאתי ד' הפוסקים בזה) וא"כ אין כאן קנין העורות ללוקח רק עתה כשקיבלם ועתה לא רצה המוכר ליתנם רק כשיתן לו גם העיסקא ע"כ אין זה רבית והוי כמו שמוכר לו ביוקר כעת:

ו אחד נתן לשנים מעות על עיסקא או למחצה ריוח ונכתב בשטר שהם ערבים קבלנים זה לזה או שמחויבים ברמ"ג ורמ"ג ואחר עבור הזמן תובע הנותן כל הקרן וחלקו ריוח מאחד מהם. עי' בדיני ערב כלל ע"ח סי' ב' וסי' ג':

ז עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' כ"ב ובמהד"ג ח"א סי' מ"ז בהוציא על היתומים גדולים וקטנים כת"י של עיסקות וחתימתן ניכר ויש מהם שכתוב בהם לא יאוחר זמן פרעון מזמן פלוני ומת בתוך הזמן ויש מהם שאינו כתוב בתוכם זמן פרעון כלל אי גובין מהקטנים:

ח מי שקיבל מחבירו מעות בתורת עיסקא והשכין לו ביתו בעד הקרן וכתבו כת"י על העיסקא ונכתב בו שהתפשרו שבעד חלקו ריוח ידור הנותן בביתו ומה ששוה שכירות הבית יהא בעד חלקי ריוח. ואח"ז מת הלוה ועברו כמה שנים והמלוה דר בביתו ועתה נגשו למשפט המלוה עם יורשי הלוה שיורשי הלוה טוענים שמא פרע לך אבינו המעות. וגם תובעים ממנו שכר דירה מהשנים שדר אחר מיתת אביהם. ע' בשו"ת חסד לאברהם חח"מ סי' כ"א. וזה אשר העלה. מה שטוענים היתומים שמא פרע לו אביהם. יפה הורה השואל דלא ענינין להו פרוע אף שמבואר בסי' ס"ט דנאמן לומר פרעתי על כת"י מ"מ בכת"י במשכנתא הואיל ולא הלוה לו המעות רק על משכון שהוא בטוח יותר משטר בעדים גם הלוה אינו מאמינו להניח הכת"י של המשכנתא אחר הפרעון. וגם בכת"י שנאמן לומר פרעתי כתב שם הרמ"א דאין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות ובשטר משכנתא נראה לכל מבין שאין דרך להניח הכת"י ביד המלוה אחר הפרעון בעוד שהמלוה דר בחצירו. ע"כ אינו נאמן לטעון פרעתי וממילא לא טענינין ליתמי. והביא סייעתא לזה מהרשב"א ז"ל:

אמנם מה שתובעים שכר דירה מעת מיתת הלוה הדין עמהם דכיון שמת בטלה העיסקא ואף שהחוו"ד ביו"ד סי' קע"ב ס"ק ב' נסתפק בנדון כזה ממש רק שהלוה חי ורוצה לשבע לא הרוחתי אם מחויב המלוה לשלם לו שכר דירה (עי' בשו"ת טוב טעם להגאון מהרש"ק מהד"ק סי' קצ"ז) או נימא דהוי כחצר דלא קיימי לאגר' כיון שהלוה לא היה יכול להשכירו לאחר כיון שהוא ממושכן אצל המלוה ופטור משכר דלא הבטיח לו רק הריוח ולא ליתן לו שכר מכיסו. פשיטא לי' להרב המחבר דודאי צריך לשלם לו שכר דירה כשנשבע הלוה על לא הרוחתי יעו"ש הטעמים שכ' בזה. ע"כ בנדון דידן הדין שריר וקיים שחייבים היורשים לסלק הקרן המגיע למלוה רק שינכו לו השכר דירה שדר בהבית אחרי מות הלוה ועמש"ל ססי' ד' ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' ק"נ ובח"ג סי' קס"ד שלא פסק כהחסל"א, ועי' בכלל צ"ג סי' ח' ועי' בשו"ת מהר"ח כהן חיו"ד סימן כ"ו וסי' כ"ז נדון כזה: ט המקבל מעות על עיסקא. ואחר זמן נתן שטר על הריוח. ואח"כ טוען טעיתי וסברתי שהיה ריוח. או שטוען היה לי חובות וחשבתי שיפרעו. וכעת שלא פרעו אינו מגיע לך ריוח. עיין בדיני טעיתי כלל מ"ד סימן ד': ועי' בשו"ת הב"ח בישנות סי' ס"ז שנשאל באחד שנתן ממר"ם על סך ארבעים זהובים ואח"כ טוען שלא קיבל רק עשרים זהובים ע"צ התע"ס ואחר כל זמן וזמן הוסיף על הקרן הריוח הקצוב ביניהם עד שנעשה ארבעים זהובים וטוען שלא הרויח כלל בהקרן ואינו חייב לשלם רק העשרים זהובים קרן. ופסק שם דאף לפי טענת המקבל. מ"מ מאחר שבכל פעם ופעם בהגיע זמן פרעון קרן וריוח הודה שהיה לו ריוח עד שנתן ממר"ם מחדש על ארבעים זהובים שוב א"י לחזור מהודאתו. וכל זה אם יכול לקיים חתימתו. אבל אם אינו יכול לקיים נאמן בטענתו במגו דמזויף עכת"ד. ועי' בשער משפט סי' פ"א ס"ק י"ט שתמה עליו דמה מהני לי' מגו דמזויף כיון שהודה פ"א שהרויח ונתן כת"י וקיי"ל שם סי"ז דבכת"י אינו נאמן לטעון משטה וכש"כ בממר"ם יעו"ש כי דבריו נכונים וכ"פ בשאלות ותשובות תפארת יוסף חחו"מ סימן ד':

יא מי שהוציא על היתומים שטר עיסקא משני מאות זהובים. ומודה שקיבל מאביהם מנה פסק בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קפ"ג דאינו גובה אלא נ' משום דמנה הנשארת הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואינו גובה אלא מחצה כמו בשאר שטר עיסקא היוצא על היתומים כמבואר דינו בחו"מ סי' ק"ח סעיף ד'. ועי' בשער משפט סי' פ"ב ס"ק ב' שהביא דבריו. וכ' דדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא:

יב בדין המבואר ביו"ד סי' קע"ז סעיף ל"א ובחו"מ סי' קע"ו דאם מת המתעסק בטלה העיסקא ויוכל הנותן לחזור מהעיסקא אף בתוך הזמן. כתב הרדב"ז ח"א סי' קל"ב דה"ה אם נתן מעות בתורת עיסקא לשני מתעסקים ומת אחד מהם בתוך הזמן שיכול הנותן לחזור בו ולתבוע מעותיו אף ממי שנשאר בחיים. דיכול לומר לשנים הייתי רוצה ליתן ולא לאחד. יעוין בשער דעה סי' קע"ז ס"ק י"ב:

יג כתב בשו"ת בית יהודה במנהגי שותפים סעי' א' דהא דקיי"ל ביו"ד סי' קע"ז סעיף ל"ו דמקבל עיסקא יכול לחזור בו באמצע הזמן כדין פועל. היינו דוקא אם המתעסק לא הטיל מעותיו כלום בתוך העסק דאז אין השעבוד של הנותן רק על גוף המקבל שנשתעבד לעסוק בגופו והו"ל דין פועל. אבל אם גם הוא הטיל מעות לכיס השותפות אף שהוא לבדו המתעסק לא הוי פועל. כיון שהנותן יש לו שעבוד על המעות שהטיל המקבל להשותפות. (וכה"ג חילק במהרי"ט ח"א סי' ק"מ הובא בשו"מ מהד"ג ח"ב סי' קמ"ז עיי"ש דבריו). עוד כתב שם דהא דיכול המקבל לחזור היינו אם המקבל לבד הוא המתעסק. אבל אם שניהם מתעסקים הנותן והמקבל אין שום אחד מהם יכול לחזור בתוך הזמן. עוד כתב דאף היכא שיכול המקבל לחזור בו באמצע הזמן. מ"מ מחויב ליתן להנותן מעות מזומן כמו שקיבל. ואינו יכול ליתן לו סחורות או חובות. כן קיבל ממורו ז"ל יעו"ש. ועי' בסמ"ע סי' ק"א ס"ק יו"ד. ועי' בשבות יעקב ח"ב סי' קפ"ד שפסק דבעיסקות שלנו אינו יכול המקבל לחזור בו באמצע הזמן כיון שאינו משתעבד לעסוק וליתן חצי ריוח לפי חשבון. רק שיכול למשתי בי' שיכרא. והוא נותן דבר קצוב לחודש או לשנה בין יעסוק בין לא יעסוק לא הו"ל פועל. ובזה תירץ דלא יסתרו ההלכות מסי' קע"ו סעיף כ"ג דמקבל עיסקא יכול לחזור באמצע הזמן. למ"ש הסמ"ע בסי' ע"ד ס"ק ז' בשם הש"ג. דאם הוקבע הזמן גם לטובת המלוה א"י להחזיר לו באמצע הזמן יעו"ש באורך. ועי' בנתיבות סי' ע"ד בביאורים ס"ק ד' שגם הוא ירד לחלק בין עיסקות שלנו מכח קושיא הנ"ל. אבל לא מטעמי' וכתב וז"ל ונראה דמיירי כעין העיסקא שלנו שמפשרין עצמם עם המקבל ליתן עשרה למאה לשנה. וכשחוזר בו נהי דיכול לחזור מלהתעסק. מ"מ מחויב ליתן כל דמי הפשר מכל השנה. וכשאינו רוצה ליתן לו כך. מחויב לשבע כמה הרויח בזמן הזה וליתן החצי ריוח. וא"י לומר אתן ריוח לפי ערך הזמן כיון שהזמן איקבע לטובת המלוה יכול המלוה לומר לא נתפשרתי בסך זה רק משום טובת קביעת זמן. ובשו"ת טור האבן סי' מ"ה הביא דבריו וכתב עליו ודפח"ח. שוב ראיתי בבית אפרים חחו"מ סי' י"ז בפיסקא המתחלת ואש"ר כתב"ת שגם הוא כתב כן. וביאר שם דיש חילוק דאם נכתב בהעיסקא זמן פרעון על שנה. והרווחים כתוב בו לשלם כו"כ לחודש או לרבע שנה אזי יוכל לחזור בו אף בתוך שנה. ואינו צריך ליתן הרווחים רק עד הפרעון או רבע שנה או חודש. וחזה הוית להרב שער דעה שבסוף ס' שער משפט בסי' קע"ז ס"ק ט"ו שפסק דאף בעיסקות שלנו יכול המקבל לחזור בו באמצע הזמן ולשלם רק הריוח לפי ערך אותו הזמן יעו"ש. ולדינא נלפע"ד שיש לפסוק כדעת כל גדולי האחרונים שהבאתי שהם דברים של טעם וכן פסק בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' קמ"ז שאינו יכול לחזור בשום אופן בתוך הזמן כלל. ועי' בפ"ת סי' קע"ו ס"ק כ"ז: יד המקבל עיסקא מחבירו לזמן קצוב עפ"י היתר. ונתעכב המעות ביד המקבל אחר זמן הפרעון ועסק בו. אם מחויב ליתן ריוח להמלוה אף ממה שהרויח אחר זמן הפרעון. פסק הט"ז ביו"ד סי' קע"ז ס"ק ל"א דכיון דעסק בסתם אדעתא דעיסקא עסק וחייב ליתן ריוח. וכן הסכים שם ביד אפרים. ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שטר שציין בזה לס' ברכות המים ועוד לאחרונים. ועיינתי בספר ברכות המים דף נ"ח ע"ב וראיתי שהאריך בשאלה זו הרבה ומסיק לדינא כהט"ז. ועיין בקונטרס הסמ"ע שפסק ג"כ כן לענין אם הרויח. אך אם הפסיד אחר זמן הקצוב כתב שצ"ע אם חל על הנותן חצי הפסד כמו בריוח. או נאמר דשאני ריוח דמסתמא זה שעסק עם המונות בלי רשות הנותן דעתו היה ליתן לו ריוח. אבל בהפסד יכול הנותן לומר מה לי כוונתך כיון דאחר הזמן שלא ברשותי עסקת ההפסד לעצמך כדין שליח ששינה והפסיד והכי מסתברא וצ"ע עכ"ד. והובא דבריו בשער דעה להרב שער משפט סי' קע"ז ס"ק ז' וציין לעיין בחו"מ ססי' של"ג ובאה"ע בב"ש סי' קי"ד ס"ק ט"ו. וע' בלבושי שרד בלקוטי ה' רבית שכתב דגם על הריוח יכול לומר קי"ל שאני פטור וצ"ע:

ועי' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' נ"ו. וע' באיגרא רמה בשו"ת סי' י"ח לענין ההפסד שאחר זמן הפרעון. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סימן קנ"ז ובח"ג ססי' קס"א. ובמהד"ב ח"ב סימן ע"ט כתב שהעיקר כהטו"ז ובפרט אם תבעו ולא רצה לשלם לו ודאי חייב בהעיסקא וכן פסק בתשובת בית שלמה חחו"מ סי' ל"ה כהט"ז:

טו אחד לקח מחבירו מעות על צד הית"ע ואחר ימים כשתבע המלוה הקרן עם העיסקא טוען הלוה כמדומה לי שפרעתיך הקרן בזמן פלוני עי' בשו"ת נוב"י מהד"ת חח"מ סי' כ"ג שפסק דהקרן חייב לשלם דהי"ל א"י אם פרעתיך. אבל מהעיסקא פטור מאותו הזמן שמסופק שפרע לו אז הקרן ופסק השותפות. ואף שבועה אינו צריך משום דנגד העיסקא הו"ל א"י אם נתחייבתי דשמא פרע לו אז הקרן ופסק השותפות ולא נתחייב כלל בריוח מאז ולהלאה. וגם התובע אין לו טענת ברי שהרויח במעותיו רק שתובע שבועת השותפות א"כ כיון שטוען א"י אם אני שיתף עמך פטור בלא שבועה כמו אם היה טוען בברי שפסק השותפות דפטור משבועת השותפות כמבואר בסי' צ"ג סעיף ט' דאין נותנים שבועה על שבועה וכעין נדון זה ממש מבואר בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סי' י"א לענין שותפים שאחד מהם טען כמדומה לי שכבר החזרתי לך הקרן שלך. ופסק ממש כדברי הנוב"י הנ"ל דעל הריוח הו"ל א"י אם נתחייבתי. הבאתיו בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סי' ו':

טז מי שקיבל מעות ע"צ הית"ע ובנה בית על הקרקע שלו בעד המעות שקיבל וטוען הנותן שזה הוי ריוח שבח הקרקע ע"י הבנין עי' באיגרא רמה בשו"ת סי' י"ט דפטור מריוח:

יז אם נאמן הלוה לטעון על הלואה הנעשית עפ"י הית"ע פרעתיך בתוך זמנו. עי' בשו"ת חת"ס חח"מ סימן קמ"ד בפיסקא המתחלת וע"ל השלישי"ת שרב אחד הורה דנאמן דעביד אינש דפרע גו זימני' כדי שלא יצטרך ליתן ריוח. והגאון שם דחה דבריו והוכיח דאינו נאמן ועיי"ש עוד מ"ש בזה: ועי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת בחחו"מ סי' ח' שהרב השואל רצה לחדש דלא אמרינן בזה חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הואיל ואין הלוה יכול לפטור א"ע מן הרוחים עד שישבע שלא הרויח י"ל דפרע תוך זמנו כדי לפטור א"ע משבועה והג' המשיב דחה אותו והביא שכתב בכנה"ג בהדיא בסימן ע"ח בהגהות ב"י בשם הראנ"ח דאין להסתפק דגם בשטר עיסקא שייך חזקה דא"א פורע בתוך זמנו ועי' בשו"ת מהר"ם אלשיך ס' קל"ז. ובתומים סי' ע"ח סק"ט הניח בצ"ע בשטרי עיסקא דידן אי יש בהם חזקה הנ"ל ואין ספיקו מוציא מידי ודאי של המחברים הנ"ל וכן עמא דבר והוא ברור עכ"ד. וכ"פ בתשו' שו"מ שהבאתי לעיל בסי' ז' במקומות הנ"ל ועי' בפ"ת סי' ע"ח סק"ג. ועי' כאן לקמן סי' כ"ה:

יח מי שהוציא שטר עיסקא על חבירו מסך מנה ומודה שקיבל נ' ותובע עוד נ' והמקבל טוען שפרע לו הכל. עי' זה בשער משפט סימן פ"ב סס"ק ב': יט אחד נתן לחבירו שהיה לו בן חתן מעות שיתן אותם עבור בנו להחברה הנקרא פעראיין עפ"י תקנותיהם שבעת הנישואין יתנו לו נדוניא בכפליים והתנה שבעת שיקבל המעות מהחברה יחלקו ביניהם הריוח לחצאין ולא התנה מהפסד כלל. ואח"כ נתקלקל החברה והופסד כל המעות ותובע הנותן חצי הפסד והמקבל טוען שלא הותנה מהפסד כלל. וגם שותף אינו מחויב לשלם מביתו. עי' במהר"ם שיק חיו"ד סי' שפ"ג דהוי כמו עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וחייב בהפסד. ועי' בכלל צ"ח סי' ל"ד וע"ש במהר"ם שיק בסימן שפ"ד עוד עניני טענות בעסק הנ"ל:

כ מי שנתן לחבירו מעות בעיסקא ונכתב בשטר עיסקא או שהתנו ביניהם בע"פ שכל האחריות מהפסד הקרן חל על המקבל והריוח יחלקו ביניהם. עי' בשו"ת ח"צ סי' קכ"ז שכתב בפשיטות דכיון דכל עיסקא הריוח וההפסד הוא בשוה על הנותן אם נתן שכר עמלה. א"כ זה שהתנה באיסור קרוב לשכר ורחוק מהפסד תנאי בטל ולא שבקינין לי' למעבד איסורא. ואם היה היזק הרשות ביד המקבל לומר טול אתה חצי היזק וכשיהיה ריוח נחלוק בשוה. ועי' בספר שער דעה להרב שער משפט סי' קע"ז ס"ק א' שהשיג עליו והוכיח בראיות דכל מקום שנעשה באיסור אז התנאי של הקרן קיים רק התנאי של הריוח בטל משום איסור רבית ונעשה הלואה גמורה וחל הפסד הקרן על המקבל כדין לוה וכפי תנאו ואם יהיה ריוח לא יתן כלום להמלוה כמבואר בסי' קע"ג סעיף ד' יעו"ש. ועי' א"ש בעובדא זאת בכלל צ"ח סי' ל"ח.

ועי' בכלל צ"ג סי' ח':

וע"ש באחד שהלוה לחבירו מעות על ג' שנים ברבית קציצה שלא ידעו שהוא אסור ואח"כ נתוודע להמלוה שאסור ותובע מעותיו בחזרה והלוה טוען שיעשה עמו מעתה עפ"י היתר עיסקא יעו"ש מ"ש בשם החוו"ד ותשו' חסד לאברהם:

כא הא דפירש בט"ז דברי המחבר בסי' קע"ז סעיף וא"ו דמיירי שהמקבל קונה מן הנותן חלק ריוח שלו שהוא בספק אם ירויח וקצץ לו דבר ידוע בעד הריוח אף אם לא ירויח ולכך אסור משום דמחזי כרבית עיין בשער דעה להרב שער משפט סי' הנז' ס"ק וא"ו שכתב דהיינו דוקא שקונה ממנו רק הריוח שלו והקרן נשאר על אחריות המקבל והנותן כמו בכל עיסקא. אבל אם המקבל קבל עליו כל האחריות של הפסד הקרן הוי רבית קציצה. ומזה יש לתמוה על הרמ"א בתשו' סי' פ' ע"ש:

כב בדין המבואר ביו"ד סי' קע"ז סעיף כ"ד דנותן מעות בעיסקא אסור לכתוב שטר על הקרן בתורת מלוה אם לא שכותב בו בפירוש תנאי העיסקא. כתב בשו"ת שב יעקב סי' ל"ה דה"ה אם כותב תנאי העיסקא למטה תחת השטר אף שהוא בענין שאפשר לחתוך תנאי העיסקא מן השטר וישאר בידו שט"ח סתם בהלואה מותר דהוי כהתנה בפני עדים ע"ש שהאריך בענינים אלו ועי' בזה בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' קל"ו ובמהד"ג ח"ב סי' קמ"ז מתיר אף בלא כתב הית"ע על הוועקסל רק בפני עצמו. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב בהשמטות סי' ט"ז דבהתנה בפני עדים כופין את הלוה לפרוע העיסקא אבל בלא עדים אין כופין כן נוהגין בכל תפוצות ישראל. ועיין בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' ל"ה:

וע"ש בדברי חיים סי' הנ"ל באפוטרופס שהלוה מעות יתומים בעיסקא וכתב שטר על הקרן לבדו וגם לא הותנה העיסקא בפני עדים והלוה מודה שפסק שחייב לפרוע העיסקא להיתומים עי' ביו"ד סי' ק"ס ברמ"א סעיף י"ח ובסעיף י"ט ובש"ך ס"ק כ"ט:

כג עיין בשער דעה להרב שער משפט סימן קע"ז ס"ק ג' שכ' דמדברי הש"ך שם יש סמך גדול למנהגינו בעיסקות שלנו שכותבים שאם יתן לו עשרה למאה לשנה יפטור מן הריוח ואין מדקדקין עכשיו אם נותן לו שכר עמלה. ולהש"ך והנלוים עמו ניחא דכיון דנפטר בעשרה למאה אף אם ירויח יותר בחלק הפקדון של המלוה המותר הוא שלו הוי זה שכר עמלו כמו מותר שליש בשכרך:

כד המקבל מעות עפ"י הית"ע כנהוג ונותן טראנוע על הקרן והעיסקא ביחד אם יש משום רבית. עי' יו"ד סי' קע"י סעיף כ"ב ועי' בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' ל"ה ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סימן קמ"ז:

כה מי שנתן לחבירו מעות בתורת עיסקא עד שילך המתעסק למצרים ויחזור אח"כ לעירו ומה שירויח יחלקו ביניהם. ומת המקבל במצרים והלכו שם כל סחורותיו לטמיון. ועתה הנותן תובע מהיתומים חצי היזק שחל על אביהם. עיין שו"ת התשב"ץ ח"ד בטור השני סי' י"ט. שפסק דהוי כמת בתוך זמנו דגובין אף מיתומים יעו"ש שהאריך בזה ומכאן סיוע למ"ש לעיל סי' י"ז בשם החת"ס ע"ש:

ועי' בשו"ת אבקת רוכל סי' קל"ו שהשיב הב"י בזה תשובה להאר"י זצללה"ה ולכאורה דברי האריז"ל תמוהים. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' קנ"ז שתירץ דעת האר"י שכוון יפה. דכיון שנפסדה הסחורה לאחר מיתת מקבל העיסקא אין שום חיוב על היורשים ליתן חצי הפסד:

כו עובדא בא לפני בשנים שנתעצמו בדין שהמלוה תובע עיסקא מן הלוה בשטע"ס שת"י הנהוג בינינו וכתוב בלשון זה מודה אני הח"מ שקבלתי מראובן סך (פלוני) על חצי ריוח ולהיפוך ח"ו. ואם אתן לו בכל חודש בעד חלקו רייוח כו"כ וכו'. והתנה בינינו שאם אטעון לא הרוחתי לא אהיה נאמן כי אם בשני עדים ובשבועה וכו'. והלוה טוען לא הרוחתי. ויש לדון בזה על שני פנים א' אם הלוה נאמן בשבועה שלא הרויח. ב' אם צריך לשבע דאפשר י"ל שאפילו מודה שהרויח א"צ ליתן ריוח כיון שמבואר בלבוש סי' קס"ז והובא שם בש"ך סק"א דאם התנה המלוה שיברר על הריוח בעדים דוקא הוי רבית דאורייתא ועיין בקונטרס הסמ"ע. א"כ לפי מה דקיי"ל דאם תנאי העיסקא נכתב באיסור אף רק באבק רבית ואף רק קרוב לשכר ורחוק מהפסד. הדין דתנאי הקרן קיים ותנאי העיסקא בטל ואם יש ריוח אסור למלוה לקבל ממנו יעוין ביו"ד סי' קע"ג ס"ד במוכר שט"ח לחברו וסי' קע"ז. סכ"ה ושם בהג"ה ובט"ז סס"ק ל"ג ומ"ש שם בדגול מרבבה על הש"ך ס"ק מ"ט. המעיין בגוף תשובת הרא"ש כלל פ"ח סי' ז' ובכלל פ"ט סי' ט' בפיסקא המתחלת יפ"ה כוונת"ם יראה להדיא דלא כדברי הדגמ"ר וכבר הרגיש בזה בפ"ת שם. ויעו"ש ברא"ש שכתב דאף אם הותנה בע"פ בדרך היתר מ"מ אסור לקבל ממנו הריוח דבתר שטרא אזלינן שנכתב באיסור. והנה לפן הא' יש לפשוט בפשיטות מדין הט"ז בחו"מ סי' ס"ט ס"ב דהיכא דיש לו מגו בעיקר הנאמנות נאמן ואף דהח"צ שם בהגהותיו דחה דבריו. מ"מ דברי הט"ז נכונים לדינא כאשר בארתי בכלל זה סי' ג'. א"כ גם בנ"ד דהוה עובדא שלא נמצא עדים לקיים חתימת הלוה נאמן הלוה בשבועה שלא הרויח במגו דמזויף ולא היה תנאי כלל. ולפן הב' אם הוא מחויב ליתן ריוח מצד שטר הנעשה באיסור. י"ל בנ"ד להיתרא כיון שלא כתוב בהית"ע לברר בעדים לבד אלא שהוסיף לכתוב בעדים ובשבועה יש לדמות להא דכתב הרשב"א בתשו' והובא ביו"ד סי' ט"ז ס"ז ברמ"א וסי' רכ"ח סעיף מ"ם במי שהשביע את בנו שלא ילוה מעותיו כי אם ברשות ראובן ושמעון דמותר להלות ברשות אחד מהם דקיי"ל כר"י וא"ו לחלק. א"כ גם בנ"ד י"ל דדיינין לי' להיתרא ויש במשמעותו בעדים או בשבועה וי"ו לחלק. אולם לדעת הרא"ם שהביא הש"ך בסי' רט"ז ס"ק כ"ב דכאן לא שייך פלוגתא דר"י ורי"ו כיון דבנדרים הולכים אחר לשון ב"א ובלשון ב"א וא"ו להוסיף אתי ולא לחלק. א"כ ה"ה בשטרות דקיי"ל בחו"מ סי' מ"ג סעיף כ"ז וססי' ס"א דבשטרות הולכים אחר לשון ב"א ולפי"ז גם בנ"ד הכוונה דוקא עדים ושבועה ביחד. והארכתי בנדון הנ"ל במכתב שאלה לגיסי הגאון מו"ה שלמה דרומיר נ"י האב"ד דק"ק סקאלא והסכים עמי לדינא דמחויב ליתן הריוח כאשר הוכיח בתשו' ושם נאמר טעמו ונימוקו (והוא בתשו' בית שלמה בחיו"ד ח"ב סי' א') אולם אם ישבע הלוה שלא הרויח נאמן במגו כאשר בארתי לעיל ועמ"ש בענין כזה בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' כ"ב. ועי' בענין וא"ו להוסיף או לחלק בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ב':

כז התובע הוציא שטר עיסקא חתום בח"י של המקבל ושני עדים חתומים וכתוב בו שקיבל סך חמשה מאות זהו' במזומנים עפ"י הית"ע ותובע הסך הנ"ל הקרן. והמקבל משיב ג' טענות. א' טוען שלא קיבל אלא ג' מאות זהו' קרן והשאר כלל העיסקא עם הקרן בשעת קבלת המעות על סמך שיעלה הריוח כ"כ שירויח בהמעות ועתה חשב עם שותפו בפני התובע ונמצא שיש היזק מהקרן. וטוען שישבע התובע שלא כלל העיסקא בסכום הנ"ל רק נתן לו קרן ה' מאות זהובים במזומנים. ב' טוען שהתובע היה בכל החשבונות ויודע שהיה היזק וישבע שאינו יודע מההיזק. ג' טוען שהתובע היה לו ערב בעסק אחד בשביל חתנו והיה שם היזק וחתנו אינו רוצה לשלם חלקו ההיזק ע"כ הוא מעכב מן הקרן של התובע בשביל הערבות והתובע מכחיש כל הנ"ל. עי' בשו"ת מהר"ם שיק חחו"מ סי' ט"ז שהעלה דטענה שנכלל בהקרן העיסקא אינה טענה ואף אחר הפרעון א"י להשביעו כמבואר בחו"מ סי' פ"ב סעיף יו"ד לענין טענת אמנה או רבית דכאן שמכחיש השטר אשר כבר הודה בח"י שנכתב בפירוש שקיבל הסך הנ"ל במזומנים אין אחר הודאתו כלום דכמאה עדי דמי שקיבל כמבואר בסי' ע"ט סעיף א'. ולענין קבלת חרם אחר הפרעון תלוי בפלוגתת הב"ח והש"ך בסי' ע"ט ס"ק ה' ובסי' פ"ב ס"ק י"ד. ועל טענה השני' שהתובע יודע שהיה היזק ג"כ אינו יכול להטיל על התובע לא שבועה ולא קב"ח לפי ההית"ע שלנו שלא יהא המקבל נאמן לטעון הפסדתי מהקרן אלא בעדים. ועל הטענה השלישית שתובע מהערבות זה לא נכלל בתנאי זה שלא יהא נאמן להפסיד מהקרן ע"כ כשיתברר עפ"י ד"ת שמגיע לו היזק מחתנו יוכל לטעון על התובע אשתבע לי שלא היית ערב אף קודם הפרעון כמו בכל שטר כמבואר בסי' פ"ב. וגם על הטענה השני' יוכל להשביעו אחר הפרעון שאינו יודע מההיזק באופן אם יברר ויסביר טענתו בפני הב"ד האופן איך יכול התובע לידע מההיזק:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה