אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל עה

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל עה

כללים - כלל עז

דיני ערב:

א אחד קנה מחברו חפצים בעד נ' זהובים שיתן לו החפצים לזמן פלוני ושילם לו תיכף דמי המקח ולוי נכנס לו לערב בעד המוכר ואח"כ לא נתן לו המוכר רק מקצת החפצים ותובע הקונה מהערב. והערב משיב אחרי שמקצת החפצים שוים הסך נ' זהובים שנתן הוא פטור ממותר החפצים ובא השאלה אם הערבות חל על כל שיווי החפצים או רק על המעות שנתן עפ"י הערב. עי' בדברי חיים ח"א חחו"מ סימן ט"ו. ועי' בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' פ"ד בזה ושם גם אם נתערב בעד חפצים בעד ק' זהו' ואינם שוים רק נ' ועי' בחוו"ד סוסי' ק"ע וברדב"ז ח"ג סי' תר"ט:

ב ראובן נתן לשמעון ולוי מעות למחצית שכר וכתב עליהם שטר ונכתב בו שהם ערבים קבלנים זה לזה ועתה תובע ראובן כל הקרן והריוח מלוי לאשר הוא ע"ק בעד שמעון. ולוי טוען שהוא אינו ע"ק רק על הקרן אבל ריוח יתבע מכל אחד חלקו.

עיין בשו"ת זרע יעקב סימן נ"ט שהוכיח ופסק דכיון דערבנים הם בקרן אפילו לא פירש הערבות על הריוח רווחא לקרנא משתעבד והוי ערב גם על הריוח:

ג ראובן נתן מעות לשמעון ולוי למחצית שכר שהוא יקח חצי מהריוח וממחצה השנית יקח שמעון ב' שלישים. ולוי שליש אחד ונכתב בשטר שקבלו עליהם ברמ"ג ורמ"ג ואחר שעבר הזמן פרעון תובע ראובן משמעון כל הקרן והריוח שמגיע למחצה שלו. עי' בשו"ת יריעת האוהל סי' א' שדעתו לזכות את שמעון מכמה טעמים. ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' קס"ב דחה דבריו: ד ראובן נתן לשמעון מעות על חצי ריוח או בעיסקא כנהוג ולוי נעשה ערב ותובע ראובן מהערב הקרן והריוח ובא השאלה אם הערבות הוא גם על הריוח שעתיד להיות ואם חל הערבות על הריוח ואם הערב טוען איני יודע אם היה ריוח אי הוי כא"י אם נתחייבתי עי' בט"ז וש"ך ביו"ד ססי' ק"ע ובש"ך חו"מ סי' קכ"ט סקי"ב ובקצוה"ח ס"ק ב' ובנתיבות שם ס"ק ז' ובקצוה"ח ונתיבות סוסי' פ"א ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' קי"ד. ובמהד"ד ח"א סי' מ"ה דף מ"ח ע"ג ובתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא חחו"מ סי' ע"ג וע"ד:

ה ערב קבלן שלקח המעות מיד המלוה ונתן להלוה דהדין שאין להמלוה על הלוה כלום רק על הערב שנו"נ ביד כמבואר בחו"מ סימן קכ"ט סעיף י"ט ועיי"ש בנתיבות מה שחילק בזה. ועי' בשו"ת אריה דבי עילאי חחו"מ סוסי' א' שחילק ג"כ בדין זה היכא שראינו שהמלוה תובע ללוה ויש לו כח לתבוע ללוה ג"כ לא מהני כו"כ ביד וגם לא הוי ערב קבלן מחמת שנו"נ ביד דקבלן בלישנא תליא מלתא ולא בקבלת המעות יעו"ש:

ו מי שתובע לחבירו שלה ערבת לי בערבות קבלנות עבור פלוני ואיני צריך לתבוע מן הלוה. והלה טוען לא הייתי אלא ערב סתם ויש נכסים ללוה ותגבה מן הלוה פסק בשער משפט סימן קל"א ס"ק ב' דהנתבע מחויב לשבע שבועת היסת שלא נעשה קבלן ולא אמרינן דלא הוי כפירת ממון כיון שיכול לגבות מן הלוה עצמו. דחסרון טרחא נמי הוי כממון גמור:

ז ערב שנשתעבד להמלוה על תנאי אם יהיה כך. אם צריך שיתנה בתנאי כפול באם לא יהיה כך אין אני ערב. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' פ"ח שכתב דא"צ תנאי גמור ודי בגילוי דעת. אולם בסמ"ע סי' קל"א ס"ק כ"א מבואר שצריך תנאי כפול. ועי' בשו"ת תורת חסד סי' קס"ח שחולק על הסמ"ע והסכים למהרשד"ם דכיון דערבות אינו רק חיוב שמתחייב על ספק סגי בגילוי דעת לבד כדי לבטל החיוב כמו שכתבו התוס' בפ"ב דקידושין דלא בכל המקומות בעינן תנאי גמור:

ח ראובן נתן לשמעון שטר ערבות בקנין על סך מנה עבור לוי שלא היה בביתו אך באופן שכשיבא לוי לביתו יעשה חשבון עמו ויברר שחייב לו. ואח"ז בא לוי לביתו ועשו חשבון ביניהם ונמצא שחייב לו מנה ועתה תובע המלוה מהערב עיין במהרשד"ם חחו"מ סימן פ"ח בסופו שכתב דאין כאן ערבות כיון דערב לאחר מתן מעות צריך קנין. ומבואר בסי' קצ"ה ס"ה דאם אמר קנה סודר זה ותקנה חפצך לי לאחר למד יום לא קנה דבשעה שיש לו להקנות החפץ כבר החזיר הסודר להקונה. נמצא גם בנ"ד באותו שעה שנכנס ערב עבור לוי לא נתחייב עדיין כיון שלא עשו ביניהם חשבון אם חייב לו לוי ולא חל הקנין רק אחר שנתברר החשבון שחייב לו ובאותו שעה לא היה קנין:

ט בדין המבואר בסי' קל"א סעיף ד' באם האריך המלוה הזמן להלוה אם נפטר הערב. ראיתי בשו"ת ח"צ סי' נ"א שפסק דבערב קבלן כ"ע מודי דאפילו האריך המלוה הזמן לא נפקע הערבות לעולם. רק בשידוכים בכה"ג נפטר הערב. ובערב סתם שאינו קבלן. לפי דעת החולקים על הרמב"ן (ע"ש ברמ"א) אפילו לא התרה הערב בזמנו להמלוה שיתבע חובו. מ"מ פטור הערב לאחר שעבר זמן הפרעון. ויכול הערב לומר קי"ל דלא כהרמב"ן ופטר עכת"ד ועיין בשער משפט סי' קל"א ס"ק ג' שהביא בשם מהרש"ך שכתב דאף להחולקים על הרמב"ן היינו דוקא כשהתרה הערב במלוה שיתבע חובו. והמלוה האריך הזמן ללוה. אבל בסתם בלא התראה לא יצא מן הערבות ובקבלן הסכים לדעת הח"צ דאף שהתרה בו כ"ע מודים דחייב הקבלן לשלם כיון דהמלוה יכול לתבוע מכל מי שירצה הו"ל הקבלן כלוה עצמו ומה מהני התראתו שיתבע אצל הלוה היה לו לפרוע בעצמו ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג ססי' קס"ב. שוב בא לידי כתבי הרב הגאון מו"ה מנחם מענדל שהיה אב"ד דפה וראיתי בחידו' על החו"מ לסי' הנ"ל שגם הוא כוון לדעת מהרש"ך והרבה להשיב על הח"צ והסביר בסברות נכונות לסתור הוכחות הח"צ. ומסיק שהוא ברור לדינא דבערב סתם אם לא התרה במלוה שיתבע חובו. והאריך המלוה הזמן לא נפטר הערב. והמעיין יראה כי דבריו נכונים ועי"ל סי' י"ב:

י ועיין בבית אפרים חחו"מ סימן י"ג תשובה ארוכה בנדון אם יכול הערב לומר למלוה כשהגיע זמן הפרעון הוציאנו מהערבות וגם אם יכול לכוף להלוה שיוציאנו מהערבות יעו"ש מה שהעלה בזה:

יא שמעון היה חייב לראובן מנה. ורצה שמעון לעקור דירתו מהעיר הזאת בשביל חובות שהיה חייב לעכו"ם וראובן לא הניחו לצאת עד שיפרע לו חובו. ובא לוי וקבל על עצמו בקנין ובשבועה איך שהוא זוקף עליו במלוה לשלם לראובן. ואח"ז מת לוי וחזר ראובן לתבוע חובו משמעון. ושמעון טוען כיון שלוי זקפם עליו במלוה נסתלקתי מן החוב לך אצל לוי בקבר וישלם לך. עי' בספר בני חיי סי' קכ"ו אות ד' שפסק דהדין עם ראובן דבמה שלוי זקפם עליו במלוה לא נסתלק שמעון מהחוב עד שיפטור אותו ראובן בפירוש:

יב ראובן הלוה לשמעון בשטר ולוי נעשה ערב ובהגיע זמן הפרעון התפשר המלוה עם הלוה והאריך לו הזמן ועשה לו שטר אחר ולא הזכיר הערב. עי' בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' צ"ד שכתב דבטל שטר הראשון ובטל הערבות. והובא דבריו בבני חיי סי' קל"א בהג"ה ב"י אות א'. ועי"ל סימן ט' מש"ש. ועי' בבאה"ט סימן קל"ב ס"ק ח':

יג שמעון נתערב לראובן בעד לוי ואחר זמן מה הלך ראובן אל יהודה ואמר לו אם רצונו להיות ערב עבור לוי והשיב לו הן ועשה לו שטר ערבות. ואח"כ מת הלוה. ובא ראובן להתפרע מן יהודה הערב. ונתפשר יהודה עם ראובן על החוב הנז' וזקף עליו במלוה בשטר. ואח"כ קודם שגבה מיהודה הלך ראובן אל שמעון לתבוע ממנו החוב מצד ערבות שלו. והשיב שמעון שכבר נפטר מהערבות כיון שזקף החוב על יהודה. עי' במהרשד"ם חו"מ סי' פ"ו שהאריך בראיות נכוחות ומסיק לדינא דהערב הראשין חייב ולא נסתלק מהערבות כיון שהשט"ח הראשון מהלוה עדיין קיים ביד המלוה. ומה שזקף החוב על הערב השני הוא כדי שיהיה בטוח יותר במעותיו ועי"ז לא פקע שעבוד הראשון. ובשו"ת שבסוף ס' עטרת צבי על החו"מ סי' קכ"ט השיג על מהרשד"ם ופסק דפקע הערבות הראשון יעו"ש. ועי' בבני חיי סי' קכ"ו אות ד' שהוכיח דהעיקר לדינא כדברי מהרשד"ם יעו"ש. ועיין בבאה"ט סי' קל"ב ס"ק ח':

יד איש אחד בא לחנות אחת ליקח סחורה בהקפה. והיה שם בחנות איש אחר. ואמר לבעל החנות בזה הלשון לדעת"י יוכ"ל להקי"ף לז"ה הסחור"ה ואים הי"ה ל"י סחורה היית"י כות"ן לו בהקפ"ה.

וביום מחר הקיף בעל החנות הסחורה לאיש הנז'. ולבסוף לא שילם לו האיש. ועתה בעל החנות רוצה לעכב המעות שחייב לאיש היועץ אותו להקיף באמרו שסמך עליו. עיין בשאלות ותשובות ספר יהושע להגאון מטארניפאל סי' ק"י שהציע שאלה זאת באורך לפני דו"ז בקצוה"ח. ושם בסי' קי"א תשובת דו"ז שהשיג עליו בכמה דברים. ולדינא הסכים עם הגאון השואל דבעל החנות חייב לשלם מה שחייב לאיש היועץ כיון דהפוסקים רובם ככולם מסכימים דצריך המקיף לומר חזי דעלך קא סמיכנא וזה לא אמר כן כמבואר בש"ך סי' קכ"ט ס"ק ז'. ומשיג על התומים שהכניס דין זה לספיקא דדינא:

ועי' בחות יאיר סי' ס"ד שיצא לחלק דבמראה דינר לשלחני ואמר לו שהוא טוב דעתי נוטה כדעת הרא"ש וסייעתי' דא"צ לומר חזי דעלך קא סמיכנא ודחה ראיות הש"ך בסי' ש"ו ס"ק י"ב. אבל במלוה לחבירו המבואר ברמ"א סי' קכ"ט ס"ב הדין דין אמת וצדק כדעת הש"ך דצריך לומר חזי דעלך קא סמיכנא דבלא זה לא נתחייב וע"ש בנתיבות ס"ק ב':

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ל"ו בראובן שרצה ללות מעות משמעון ולא רצה להלוות לו ואח"כ ראה לוי את שמעון ואמר לו מדוע אין אתה רוצה ללות לראובן הלא בטוח גדול הוא ושום מורא לא יעלה על ראשך. וכשמוע שמעין כן הלך והלוה לראובן על אופן שישלם לו תיכף כשיתבע אותו ואח"כ נתוודע שגם בשעת הלואה לא מצאה ידו די השב. ועתה שמעון מעכב מלשלם החוב שחייב ללוי על וועקסיל (טראטא) באמרי כי סמך עליו שאמר לו אשר ראובן הוא בטוח ולכן הלוהו ורוצה לנכות חובו מלוי מטעם דהוי ערב ודעת השואל לאשר כי הוא ספיקא דדינא בלא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא כמ"ש התומים הנ"ל ועי' בסי' ש"ו ס"ו א"כ יכול שמעון לומר נגד לוי קי"ל כדעת הרמ"א שבאמירת כי בטוח הוא נעשה ערב וחייב לשלם. והגאון המחבר השיג דאין לדונו כספיקא דדינא והעיקר דבלא אמר חזי דעלך קא סמיכנא לא נעשה ערב. ואף אם היה ספיקא דדינא העיקר כהש"ך בס' תקפו כהן סי' ק"ל והנתיבות בדיני תפיסה סימן י"ד דתפיסה לא מהני נגד שטר היכא דהספק בא מצד אחד ולא בשטר זה דאין כאן על השטר זה שום ספק אם נפרע או נתבטל השטר הזה. אמנם לפי דברי השואל שנראה לו שמוכח הדבר ששמעון סמך על לוי ושידע לוי ששמעון סומך עליו בכה"ג הדין עם שמעון שלוי הוי ערב כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ט סעיף ז'. ועי' בדיני תפיסה כלל קי"ב סי' ז' שהבאתי ד' האחרונים בדין תפיסה נגד שטר בספיקא דדינא:

טו שמעון רצה לקנות חפץ מראובן ולאשר לא היה לו מעות ביקש מראובן שידבר על לב אחיו שהוא יקנה החפץ עבורו וכן היה כי נתן אחיו טראטא על המעות ונתן המוכר החפץ לשמעון ואח"כ הבריח אחיו נכסיו ואומר שאין לו במה לשלם הטראטא רק יקח בחזרה החפץ משמעון או ישלם לו שמעון ורצה השואל לחייב את שמעון מהא דמבואר בסי' קכ"ו סעי' יו"ד.

ובשו"מ מהד"ג ח"א סי' תנ"ג דחה דבריו ופוטר את שמעון מטעם כי שמעון לא התחיל לכנוס בשום חיוב שיתחייב כעת:

טז מי שכתב בכת"י כל מי שילוה לשמעון מנה אני ערב קבלן עבורו. או אני אשלם עבורו. אם הוא משתעבד מדין ערב. עי' בש"ך סי' קכ"ט ס"ק ו' שכתב בשם מהרשד"ם דאינו משתעבד. ומבואר שם הטעם דכיון שלא אמר בלשון ציווי תן לו. ולא שעבד עצמו לאיש ידוע לא משתעבד. ומהר"א ששון בסי' קכ"ב חולק עליו יעו"ש בתשובה. וגם בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' צ"ז פסק דמשתעבד וע"ש מ"ש דו"ז בקצוה"ח.

ובנתיבות ס"ק א'. שוב נדפס כעת סי' גאון צבי על החו"מ. וראיתי שכתב בסי' הנ"ל לפסוק כמהרשד"ם והוכיח כן מדברי התוספות והרשב"א והרא"ש יעו"ש בקידושין דף י"ט ע"א בד"ה אומר אדם וכו'. וגם מסוגיא דר"פ המדיר יעו"ש והנה הרב מחנה אפרים בה' ערב סי' ג' כבר קדמו בזה וכתב דזה תלוי בפלוגתת הראב"ד והר"ן בפירושם שם באומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך שפירש הראב"ד הטעם משום דהוי כאלו אמר כל מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי דמקודשת מדין ערב. והר"ן ז"ל דחה פירושו וכתב דמשום ערבות לא שייך הכא שכל שאינו מתנה עם אדם ידוע לא גמר ומשעבד נפשי' וכן מוכח מפירוש התוס' והרא"ש שכוונו לזה. וכן נראה מדברי הריטב"א בחידושיו בפ' המדיר דבאומר כל הזן אינו מפסיד דשרי ה"ט משום דאמר דרך כלל ולא ייחד שום אדם לא מתחייב וכ"כ הרב בעה"ת בשער ס"ה. וע"ש שכתב דלפי"ז נראה דהאומר לבנו או לחבירו צא וקח מן השוק דבר פלוני ואני אשלם. לא משתעבד כיון דלא דיבר עם אדם ידוע. וההיא דכל השומע קולי יזון דמשמע דמשתעבד היינו משום דאמר בלשון ציווי יזו"ן דעשאו שליח. אבל כל שלא אמר בלשון שליחות לא משתעבד כל שלא אמר לאדם ידוע אולם לדעת הראב"ד הנז' נראה דאפילו בשאינו מדבר עם אדם ידוע. הר"ז משתעבד מדין ערב. וכן הוא דעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל שם בקידושין דף י"ט עכ"ד. הנך רואה מכל הנ"ל שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותאי. ותימה על הגאונים הנ"ל שהעלימו עין מכל זה. שוב ראיתי בשער משפט סימן הנ"ל ס"ק ב' שגם הוא הרגיש והוכיח מהרשב"א והר"ן והרא"ש הנ"ל דכל שלא אמר לאדם ידוע לא הוי ערב יעו"ש. ועיין מה שהעלה בזה בשו"ת שו"מ מהד"ה סי' ע"ט:

יז שמעון נעשה ערב קבלן לראובן בכל מה שיקיף ללוי. והקיף ראובן ללוי חתיכת כסף. ואח"כ טוען לוי שאינה אותו שנתן לו כסף סיגים. וראובן תובע משמעון ואומר דו"ד אין לי עם לוי. עיין בשו"ת ח"צ בנוספות שפסק שצריך ראובן לעמוד קודם לדין עם לוי ומת שיתחייב לוי ישלם שמעון כיון שלדעת הרבה פוסקים אם טוען הלוה פרעתי פטור הקבלן א"כ נאמן לומר לא נטלתי במיגו דפרעתי:

יח ראובן נעשה ערב לשמעון בעד לוי והלך לוי למדה"י ועתה שמעון תובע את הערב והערב טוען שמא הלוה פרע לך כיון שעבר זמן הפרעון. עי' בחו"מ סי' קכ"ט סעיף י"ב בשם הרמב"ם פכ"ו מהל' מלוה שפסק בסתם דבמלוה ע"פ אינו נפרע מן הערב דשמא כבר פרע לו הלוה ולא חילק בין ערב קבלן לערב סתם. ועי' בשו"ת הב"ח בישנות סי' ל"א שהביא דברי הה"מ ולחלק יצא דבערב סתם פטור כיון דאין החיוב על הערב עד שיתבע את הלוה בדין ולא יפרע. הו"ל הערב א"י אם נתחייבתי. אבל בערב קבלן דהחיוב חל עליו מתחלת ההלואה עד שיפרע הלוה או הוא. א"כ כל שאינו ברור שפרע הלוה. הו"ל א"י אם פרעתיך. וע"ש בבאר הגולה אות ט' שכתב דאף בקבלן פטור והוא דברי הרב מגיד משנה שם דין ה'. ועיין בש"ך סי' קכ"ט ס"ק ל"ב ל"ט. ושם בפ"ת ס"ק ח' ט' וס"ק י"ב:

מלוה שיש לו שט"ח על הלוה עם ערב שמבואר בסמ"ע סי' קכ"ט ס"ק כ"ח שאם בא לתבוע מן הערב צריך לישבע שלא נפרע מן הלוה. וכ"כ בקצוה"ח ונתיבות ובא השאלה באם הודה הלוה שלא פרע אם צריך המלוה לישבע עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' ז' שפסק דאם הודה הלוה א"צ לישבע. והמעיין בלשון הסמ"ע ובלשון הגאונים הנ"ל משמע דמיירי אף באם הודה הלוה וכ"נ מהראיה שהביאו ועיי"ש בפ"ת סק"ח:

יט לוי נעשה ערב קבלן לראובן בעד שמעון בעד סחורה שלקח שמעון מראובן. ועתה אחרי זמן פרעון תובע ראובן מהערב לשלם לו. והערב טוען כי כבר פרע לו שמעון בעד הסחורה שלקח ממנו על כתב הזה ואח"כ חזר ונתן לו סחורה על הכתב הזה והוי שטר שנמחל שעבודו. וראובן מכחישו. עי' בשו"ת מהרשד"ם סי' ל"ח שכתב דאם היה כת"י אזי נאמן הערב בטענתו והוי שטר שנמחל שעבודו ופטור. ואם היה שטר בעדים אזי מחויב הערב לברר בעדים שפרע שמעון פעם אחד והש"ך סי' קכ"ט ס"ק ו' רמזו בקיצור: כ בדין ערב לאחר מתן מעות דלא קני דקיי"ל בחו"מ סי' קכ"ט סעיף ג' דאם החזיר המלוה ללוה משכון עפ"י הערב דמשתעבד הערב. יש לעיין באם המשכון אינו שוה כנגד כל החוב. אם הערב יכול לומר דנגד המעות שלא שוה המשכון הוי ערב לאחר מתן מעות. הנה הרדב"ז ח"ג סי' תר"ט כתב דמסתברא שהערב חייב בכל החוב. והרב שער משפט סי' הנ"ל ס"ק ד' דעתו דאף כנגד שיווי המשכון לא נשתעבד הערב. וטעמו כיון דערבות אסמכתא הוא שסמך עצמו שיפרע הלוה. אלא משום הנאה דהמני' המלוה גמר ומקני. א"כ בנדון זה כיון דעל המותר משיווי המשכון לא שייך המני' כיון שהיה לאחר מתן מעות ולא על אמונתו הלוהו והוי אסמכתא. שוב י"ל דאף על שיווי המשכון הוי אסמכתא כמ"ש הרא"ש בפרק המקבל באמר אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דהואיל דאלפא זוזי הוא אסמכתא א"צ לשלם אף שיעור הפחות מה שהוביר דא"א לחלק דבריו ולומר שבזה גמיר ומקני. ובזה לא גמור ומקני וכל דבריו כמאן דליתנייהו דמי. וע' בסמ"ע סי' שכ"ח. וה"נ בנ"ד י"ל כן כיון דעל המותר משיווי המשכון הוא אסמכתא ולא גמר ומקני גם על שיווי המשכון לאסמכתא נתכוון וצ"ע את"ד שם.

ולפענ"ד יש לדחות דבריו עפ"י דברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' ר"ז מחודש מ"ו דאם התחייב עצמו בדבר שהוא אסמכתא ונתן ערבון על מחצה החיוב אין כאן דין אסמכתא כלל דכיון דחזינן דעל המחצה של הערבון גמיר ומקני ולא נתכוון לאסמכתא אמרינן דעל הכל גמיר ומקני. ומכח זה הוכיח המשל"מ פי"א מהלכות מכירה באחד שקנס א"ע אם לא יעשה דבר פלוני שיתן מנה מחציתו לצדקה ומחצה לצד שכנגדו דמחויב ליתן כל המנה דכיון דעל המחצה של הנדר לא הוי אסמכתא דנדר מסלק אסמכתא שוב לא הוי אסמכתא כלל. איברא דנעלם מהמשל"מ דברי הרשב"א בתשובה סי' רע"א והובא בד"מ יו"ד סי' רנ"ח ושם בט"ז ס"ק ו' באחד שאמר אם אשחוק אתן למלך כך וכך ולהקדש כו"כ ופסק הרשב"א דהואיל דהוי אסמכתא לגבי המלך גם ההקדש לא קנה. הרי מבואר היפוך דברי המשל"מ. ולכאורה דברי רשב"א אלו סותרים דברי עצמו שכ' בערבון. הנ"ל. אולם בשער משפט סי' ר"ז ס"ק א' כתב בשם אחיו לתרץ דברי הרשב"א דבהקדש שאני כיון דקיי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וכתב הר"ן הטעם משום דילפינן מקרא דכל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא שכל דיבורו יהא קיים. א"כ לשיטת הט"ז והש"ך בסי' ר"ז דנדר לא מסלק אסמכתא רק דחייב מכח הנדר שפיר פסק הרשב"א דכיון דנתבטל דיבורו להמלך מצד אסמכתא משום דחלק הנדר הוא ג"כ אסמכתא. שוב אינו חייב גם מצד הנדר כיון דלא נתקיים כל דיבורו. אבל בערבון שנתחייב הכל להדיוט וחלק הערבון מסלק האסמכתא שפיר אמרינן כיון דלא הוי אסמכתא במקצת לא הוי אסמכתא כלל ועל הכל גמיר ומקני. ולפי"ז אני אומר גם בנדון המשכון דכיון דכנגד שיווי המשכון הוי כמו ערב בשעת מתן מעות דקיי"ל דגמיר ומקני ולא נתכוון לאסמכתא. שפיר אמרינן גם על החוב שיתר על שיווי המשכון גמיר ומקני כמו בערבון. ומה שהביא השעמ"ש ראיה מהרא"ש באם אוביר ולא אעבוד דא"צ לשלם כלל אף מה שהוביר. הנה באמת דעת הרי"ף בפ' המקבל דמחויב לשלם במיטב מה דאוביר. אולם אף לדעת הרא"ש דפליג על הרי"ף ופסק דפטור אנו מוכרחים לחלק ולומר דהרא"ש מודה לדינא דהרשב"א בנתן ערבון על מחצה דאל"כ תקשי תרי הלכתא אהדדי דהב"י פסק בחו"מ בסי' שכ"ח כדעת הרא"ש הנ"ל באם אוביר ולא אעבוד דפטור מכלום. ובסי' ר"ז בערבון פסק כהרשב"א.

ואיך אחז הב"י החבל בתרין ראשין. אשר ע"כ נלפע"ד לחלק ביניהם. דשאני באם אוביר ולא אעבוד דאמר אשלם אלפא זוזי דכל דיבורו שיצא מפיו הוא אסמכתא. ושיעור לשלם רק במיטב לא הזכיר כלל בדיבורו. ואין לנו שום הוכחה על המקצת הזה דגמיר ומקני לשלם במיטב אדרבה הוא אמר אלפא זוזי נראה שרק לאסמכתא נתכוון. אבל בנדון הרשב"א בערבון דעשה מעשה שממנה מוכח דגמיר ומקני דהלא נתן ערבון שפיר אמרינן דלא פלגינן מחשבתי' ודאי על הכל נתכוון להקנות ויש לדמות קצת למה דקיי"ל מעשה מוציא מידי מחשבה.

ועיין בדיני מחילה כלל נ"ז סימן ה' שכתבתי באורך בשם המהרי"ט והרבה מאחרונים דמחילה בלב אף דלא מהני מ"מ היכא שיש אומדנא או עשה מעשה שמוכיח מהמעשה שמחל מהני. גם בנ"ד י"ל כיון דעשה מעשה ונתן ערבון על המחצה הוכיח מעשיו על מחשבתו דגמיר ומקני שוב לא פלגינין מחשבתי' משא"כ באם אוביר אשלם אלפא זוזי. אדרבה מדיבורו מוכח על מחשבתו דלאסמכתא נתכוון שוב לא פלגינן מחשבתו לומר דגמיר ומקני על המקצת לשלם בעד שהוביר דמזה לא הזכיר כלל. והוא חילוק נכון וישר לפע"ד. ולפי"ז גם בנדון השעמ"ש דהערב צוה למלוה להחזיר המשכון ללוה. דכנגד שיווי המשכון הוי כמו ערב בשעת מתן מעות דגמיר ומקני א"כ על אותו מקצת עשה מעשה דמוכח דגמיר ומקני שוב לא פלגינין מחשבתי' ודאי על כל החוב גמיר ומקני. זאת הנלפע"ד ליישב דברי הרדב"ז:

כא ראובן תובע את שמעון בכתב ידו שכתב בו איך שהוא חייב לו מנה ושהוא מחויב לשלם לזמן פלוני ושמעון משיב כיון שאני מעולם לא לויתי ממך מנה רק שנתתי לך הכת"י לערבות בשביל החוב שחייב לך לוי והוי ערב לאחר מתן מעות דלא נשתעבד בלא קנין. עיין בשבות יעקב ח"ג סימן קמ"ה שכתב דלכאורה היה נראה דמשתעבד בתורת חיוב כמו בכתב אני חייב לך מנה דמתחייב בלא קנין אף שלא היה חייב לו כלל כמבואר בסי' מ"ם דאדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ומכ"ש בנ"ד שעשו כן בשביל ערבות ממש. אולם ראיתי בתשו' רמ"א סימן ע"ב ובשו"ת חות יאיר סי' קל"ז שפסקו להיפך דהיכא דידעינן שבא חיוב זה בשביל ערבות לאחר מתן מעות בלא קנין אינו כלום ואין להוציא מידו עכ"ד. ועיון בש"ך סי' מ' ס"ק א'. ועמ"ש בדיני חיוב כלל מ"א סימן ט'. ובכלל צ"ה סימן ע"ז:

ועי' בתשו' מהריא"ז ענזיל סוסי' ל"ג שפסק כן אף בנתן טראטא (וועקסיל) על שמו אינו חייב לשלם וכן פסק בתשו' מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב סימן קכ"ה אף בנתן וועקסיל אך בעובדא דידי' שהמלוה אמר בפירוש בשעת קבלת הוועקסיל שהוא פוטר את הלוה שאין לו עליו שוב תביעה מחוב זה בכה"ג חייב אף בערב לאחר מתן מעות בלא קנין כמבואר בסימן קכ"ט סעיף ג' וע"ש בסעיף ה':

והנה עתה מקרוב נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' קכ"ט סעיף ה' בד"ה אפילו כתב לו שטר שהעתיק מספרי זה כלל מ"א סי' ט' דברי החות יאיר הנ"ל והרבה להקשות עליו למה לא יתחייב מכח קנין אודייתא כמו שכתב ברמ"א סי' ר"ז סעיף ט"ו שאם צוה לכתוב בשטר שקבל בקנין מהני הודאתו אף שלא קבל בקנין וכן בב"ב דף קמ"ט בעובדא דאיסר גיורא שמהני הודאתו שיודה בפני עדים שהממון הוא של רב מרי אף דידעינן שאינו של ר"מ מהני מכח קנין אודייתא וגם תמה על דו"ז בקצוה"ח סימן מ"ם סק"א. לכן הנני מוכרח להאריך קצת. הנה בתשו' רמ"א סי' ע"ב נשאל בכיוצא בזה שלוי היה חייב לשמעון ובהגיע זמן הפרעון לא היה לו לשלם וחתם ראובן עצמו לשמעון על שטר שהוא חייב לו סך פלוני ופסק דראובן פטור מלשלם וז"ל ברור הוא דערב שלא בשעת מתן מעות לא נשתעבד בלא קנין ואין חילוק בזה בין קבלן לשאר ערב וכו' גם אין לחלק בין נתן לו שטר בין ערב לו בע"פ דבכל ענין לא משתעבד בלא קנין כמ"ש הטור בהדיא וכו'. ולכן נראה דאם בעל השטר מודה שראובן אינו אלא ערב ושלא היה בשעת מתן מעות פשוט הוא דראובן פטור ואם יש כפירה ביניהם צריך בעל השטר לישבע ויטול עכ"ל בקיצור נמרץ וע"ש שכתב עוד טעם לזכות את ראובן נגד לוי שיטעון על לוי אתה לקחת כל המעות שבשטר זה ואני רק ערב במגו דפרעתי ללוי והביא ראיות דאמרינן מגו במקום שטר ומכ"ש כאן דאין שטר ללוי על ראובן והשטר הוא ביד שמעון ע"ש ותבין כי קצרתי הרי מבואר בשני הטעמים אף שחתם עצמו ראובן על שטר שהוא חייב לשמעון בסתם ולא נזכר כלל בשטר שהוא ערב בעד לוי ולכן פסק בטעם הראשון שאם בעל השטר כופר וטוען שראובן חייב לו ולא בשביל לוי ישבע ויטול. ועכ"ז פשיטא לי' דאם בעל השטר מודה שהחוב שבשטר הוא בעד לוי לאחר מתן מעות פטור מלשלם ולא חייבו מכח קנין אודייתא שהודה בשטר שהוא חייב לשמעון ומובן שאם יש עדים שהחוב שבשטר הוא בשביל לוי פטור כמו אם הודה בעל השטר ולדעת הע"ש סותר עצמו הרמ"א בתשו' זאת למה שפסק בחו"מ סימן ר"ז ועפי"ז פסק השבו"י בנדון דידי' שהובא כאן דאף שכתוב חיוב סתם אם ידוע שחיוב זה הוא בשביל ערבות לאחר מתן מעות פטור ונסתייע מתשו' הרמ"א ומתשו' חיות יאיר הנ"ל הרי שגם השבו"י הסכים לדינא להקוו"י ושם בחוו"י מבואר ששמעון נתן שטר לראובן איך שהודה שקיבל ממנו מנה והתחייב עצמו לשלם לו לזמן פלוני ובכל תורת נאמנות ופסק דאם השטר הוא בלא קנין ומפורסם לכל שנתן השטר בעד לוי דקיי"ל דבר המפורסים לכל כעדים דמי או שראובן מודה בזה רק שטוען אתה מחויב לשלם לי מאחר שהודית שקבלת ממני הממון והתחייבת עצמך לשלם לי. אין בדבריו כלום דמ"מ לא יצא מדין ערב קבלן דג"כ אומר אני אתן לך ואפילו מתחייב עצמו בכל ענין ותוקף האפשרי מ"מ אינו רק קבלן ואינו משתעבד כלל בלי קנין עכת"ד החוו"י. וגדולה מזו פסק בתשו' הגאון מהריא"ז ססי' ל"ג בחתם עצמו ראובן על טראטוע (וועקסיל הנהוג) עבור שמעון שחייב ללוי מקדם והשיב וז"ל לפענ"ד אין ראובן חייב כלום דאינו אלא ערב לאחר מתן מעות והיה צריך קנין ובח"י הטראטע לא משתעבד כמבואר בטוש"ע סי' קכ"ט דכל היכא דבעינן קנין ולא היה קנין אפי' כתב לו שטר אינו גובה אפילו מב"ח ור"ל שטר בעדים וכ"ש כת"י בעלמא וכו' ויעו"ש בש"ך ס"ק י"ב וכו' עכת"ד. הנך רואה שהשגת בעל ס' ע"ש לא לבד על החוו"י תלונתו כ"א על הרמ"א ושאר הגאונים הנ"ל (ומה שעמד שם על החוו"י יען שכתוב בהכת"י שהודה שקיבל ממנו מנה אבאר להלן בעזה"ש) אמנם לפענ"ד אין התחלה לקושייתו מרמ"א סי' ר"ז ולא מב"ב מעובדא דאיסר גיורא דהנה קנין אודייתא מהני רק דחשבינן כאלו הוא אמת כמו שהודה כגון בסימן ר"ז סעיף ט"ו דהתנאי צריך קנין ואם הודה בשטר שהיה קנין אף שבאמת לא היה קנין מהני הודאתו כאלו היה קנין וחייב לקיים התנאי וכן בב"ב בעובדא דאיסר גיורא שהממון לא היה ברשותו ואין בזה דרך איך להקנותו לרב מרי כי אם בקנין אודייתא שיודה איסר גיורא בפני עדים שהממון ההוא הוא של רב מרי ואינו שלו ושפיר מהני האודייתא דחשבינן עפ"י הודאתו כמו אם הוא אמת שהממון הוא של רב מרי וכן בקנין אודייתא בחו"מ סי' מ"ם בחיוב חדש אף שאינו חייב מהני שיודה בפני עדים שהוא חייב לו עפ"י האופנים שמבואר שם בחו"מ דמחשבינן הודאתו כמו אם היה אמת שחייב לו כמו שהודה. וזה שייך דוקא באם מחייב עצמו חיוב חדש במתנה שהם בעצמם וגם אנחנו יודעים שאינו חייב כמ"ש שם בטור ובש"ך ס"ק א' רק מחייב עצמו מרצונו חיוב חדש דזה מהני מצד קנין אודייתא וכמ"ש בכ"מ על הרמב"ם שלמד דין זה מעובדא דאיסר גיורא שהוא והכל ידעו שהממון הוא שלו ולא של רב מרי מ"מ מהני הודאתו כאלו הוא אמת שהממון הוא של רב מרי מצד קנין אודייתא. וכן בסי' ר"ז שהתחייב עצמו עפ"י תנאי רק שהתנאי בלא קנין לא מהני אם הודה שהתנאי נעשה בקנין מהני מכח אודייתא כאלו באמת היה קנין והתנאי קיים. כלל הדבר היכא שאם היה אמת כפי הודאתו סגי עפ"י ד"ת לחייבו כמו בכל גווני הנ"ל שאין הודאתו תלוי בשום טעם ואין דבר המנגד נגד חיוב הודאתו מהני מכח קנין אודייתא שנאמר כאלו האמת הוא כן כמו שהודה ואז אין שום זכות לפטרו בכל גווני הנ"ל. אמנם בעובדא דתשו' הרמ"א והגאונים הנ"ל מה מועיל הודאתו שכתב שהוא מודה שחייב לפלוני הלא על גוף ההודאה שוברו בצדו תינח אם הודה בתורת חיוב חדש שמחייב עצמו או שחייב מכבר חוב עצמו מהני האודייתא כאלו האמת כן אבל כאן אף שהודה בכת"י שהוא חייב בסתם הלא שוברו בצדו על גוף ההודאה שהמלוה מודה ועדים מעידים שהודאתו היתה שחייב בשביל חוב איש אחר לאחר מתן מעות ולא במתנה דלא משתעבד בלא קנין ולא גרע מאם כתב בשטר אני חייב לשלם לך מנה בשביל החוב שחייב לך לוי בלא קנין לאחר מתן מעות שהדין מבואר בטוש"ע סי' קכ"ט שפטור. כן באם כתב בסתם שמודה שחייב לו מנה ועדים מעידים או שהמלוה מודה שהחיוב הזה הוא בשביל איש אחר לאחר מתן מעות לא משתעבד דמה לי אם כתב כן בשטר בפירוש או שעדים מעידים. ועוד ראיה מדין המבואר בחו"מ סימן פ"ב סעיף י"ב שאם טוען הלוה שהשטר חוב נעשה על תנאי וקיים התנאי והמלוה מכחישו שלא היה שום תנאי אם השטר נכתב בסתם ולא נכתב בו תנאי אין הלוה נאמן ופסק שם הש"ך בס"ק כ"ז דהמלוה נוטל אף בלא שבועה כיון דטענת הלוה שהיה תנאי הוי כמו להכחיש מה שכתוב בגוף השטר כמו האומר לא לויתי שהוא היפך השטר דאינו נאמן ומבואר שם במחבר ז"ל ואם הודה המלוה או שיש עדים שהשטר נעשה על תנאי נפטר הלוה וע"ש בש"ך ס"ק ל"ג ובפ"ת ס"ק י"א. וכן שם סעיף א' פסק המחבר דנאמן הלוה בכל מה שיטעון על השטר אף שמבטל גוף השטר כגון שטוען אמנה היתה או כתבתי ללות ולא לויתי אם אין השטר מקוים נאמן במגו דמזויף ופשיטא דעדים ודאי מהני לבטל השטר דעדיפי ממגו והרי בכל שטר כתוב בו שלוה מפלוני מנה ושהוא חייב לשלם לזמן פלוני והוי הודאה או כתוב בפירוש שמודה שחייב לפלוני כמ"ש המחבר בסי' ס"ט סעיף א' נוסח זה בכת"י וכן בטענת תנאי שהוא לבטל גוף השטר כנ"ל ונחייבי' מצד ההודאה מכח קנין אודייתא שהודה בשטר שלוה מפלוני מנה ושחייב לו כמ"ש המחבר בסי' מ"ם סעיף א' אלא פשיטא דאין מקום לומר כן וכמ"ש לעיל דהתם בסי' מ"ם דחייב עצמו מרצונו בדבר שאינו חייב בתורת מתנה מועיל קנין אודייתא שיהא נחשב כאלו הוא אמת שחייב לו ואין שום טענה מנגד להודאה זאת אבל בסי' פ"ב דהחיוב הוא מצד שטוען המלוה שהלוה לו מעות בשטר הזה והלוה מכחישו וטוען שהודאתו בשטר הזה הוא אמנה שהאמין למלוה שיתן לו הממון או שכתב ללות ולא לוה או תנאי היה שאקיים ואפטור. ומביא עדים על טענתו או שהמלוה מודה מה מועיל כאן קנין אודייתא של הלוה הלא המלוה מודה ועדים מעידים שההודאה היתה אמנה ולא לוה או שהיה על תנאי לפטור וקיים התנאי ולא היתה הודאה של חיוב במתנה רק מכח שהמלוה טוען שהלוה לו ונגד הודאה זאת מהני שפיר הודאת המלוה או עדים שהיתה אמנה ושאר הטענות הנ"ל לפטרו. ואחר כ"ז זכינו לדין תשו' הרמ"א וחוות יאיר ושאר הגאונים הנ"ל שמבואר שם ששמעון נתן שטר זה בעד החוב של לוה אחר והמלוה מודה בזה או שעדים מעידים כן שהיה לאחר מתן מעות בלא קנין שפיר פסקו שפטור דלא שייך כאן קנין אודייתא שהרי האודייתא לא היה בשביל חיוב חדש על עצמו רק בשביל חוב איש אחר ושוברו בצדו עפ"י העדים והודאת המלוה. ובזה נסתלק קושית הס' ע"ש שכתב וז"ל ויותר צ"ע דברי החות יאיר מאחר שכתב שהודה שקיבל ממנו מנה יתחייב מכח אודייתא כאלו קבל באמת כמו בעובדא דאיסר גיורא ובסי' ר"ז הנ"ל עכ"ל ולפי הנ"ל לא קשה מידי דשם שייך לומר אודייתא משום דההודאה שהודה איסר גיורא שהממון הוא של רב מרי וכן בסי' ר"ז שהודה שהתנאי נעשה בקנין ליכא למתלי בשום דבר אחר רק הודה מרצונו בתורת מתנת חנם אבל בנדון החות יאיר שמבואר בהשאלה שלא רצה המלוה לפטור את שמעון הלוה מן המשמר עד שהעמיד לו את לוי לערב שיתן לו שטר על שמו שהודה שקיבל ממנו מנה הלא ההודאה זו גופא המלוה מודה ועדים מעידים שכתב כן בשביל חוב הלוה והוא לא קיבל פרוטה ולא משתעבד לאחר מתן מעות בלא קנין ועכ"פ לא גרע ואולי אף עדיף מאם טוען על שטר חוב אמנה היתה או כתבתי ללות ולא לויתי שמכחיש מה שכתוב בשטר שלוה ושהוא חייב וכן בטענת תנאי היה כמ"ש שם הש"ך מ"מ נאמן במגו דמזויף כמ"ש בחו"מ סימן פ"ב סעיף א' אף דטענת להד"ם אינו נאמן לטעון אפילו על כת"י כמ"ש בסי' ס"ט. מ"מ על טענות הנ"ל נאמן אף על שטר כיון שנותן אמתלא על טענתו שאומר אמנה שהאמין להמלוה שיתן לו או כתבתי ללות ולא לויתי נאמן במגו מכ"ש בנדון הגאונים הנ"ל שנותן אמתלא אמת עפ"י עדים והודאת המלוה שלא קבל מעות רק חתם עצמו בשביל לוה אחר דפטור. ומה דפשיטא לי' לבעהמ"ח ס' ע"ש שאם כתוב שהודה שקיבל ממנו מנה יתחייב מכח אודייתא כאלו קבל באמת ולא מהני טענתו שלא קיבל כיון שהודה בפירוש בשטר שקיבל מחויב מכח ההודאה. איברא דגם השבות יעקב בח"ב סי' קנ"ג כתב כיוצא בזה לענין טענת אמנה על כת"י דכיון שכתב בכת"י בפירוש קבלתי מפלוני סך מנה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומהאי טעמא אינו יכול לטעון להד"ם כמבואר בחו"מ סי' ס"ט ואע"ג שפסק שם דנאמן לטעון אמנה הוא במגו דפרעתי היינו אם אין כתוב בפירוש בכת"י שקיבל ממנו הממון אבל אם רוצה להכחיש מה שכתוב בפירוש בכת"י שקיבל ממנו הממון ודאי אינו נאמן לסתור דבריו מכח מגו דהוי כמו טענת להד"ם וראיה ברורה לזה מתשו' מבי"ט ח"א סי' רצ"ב וכו' ומתשו' מהרשד"ם חחו"מ סי' ל"ו עכת"ד השבו"י בטעם הראשון. אמנם אנכי הבאתי דבריו לעיל בדיני אמנה כלל י"א סימן א' ודחיתי סברתו וגם ראיותיו ואדרבה במהרשד"ם חחו"מ סי' צ"ז פסק להיפוך דאף שכתוב בכת"י קבלתי מפלוני סך מנה נאמן לטעון אמנה היתה ולא קבלתי הממון. ואני תמה על השבו"י ועל בעהמ"ח ע"ש איך העלימו עיניהם מהטור וש"ע סי' ס"ט שכתבו בסעיף א' נוסח הכת"י אני מודה שאני חייב לפלוני מנה וחתם למטה וכו' לפיכך הפתקות שהשותפים מוציאים זה על זה הואיל שהוא כתב ידם אפילו אין בו חתימה כלל אלא כתב קבלתי ביום פלוני סך כך וכך גובין בו מבני חורין ואינו נאמן לומר לא היו דברים מעולם. ואח"ז כתבו שאם טוען אמנה היתה הודאתי זאת אבל לא לויתי הלואה זו מעולם נאמן במגו דפרעתי הרי מפורש שאף שכתוב בפירוש קבלתי סך כך שאינו נאמן לטעון להד"ם להכחיש הכת"י ומ"מ נאמן לטעון אמנה הוא ולא לויתי כיון שנותן אמתלא לטענתו שהאמין למלוה שיתן לו הממון ולא נתן לו. וכן מפורש בב"ח על מ"ש הטור לפיכך הפתקות וכו' שכתוב בהם קבלתי סך פלוני אינו נאמן לטעון להד"ם ע"ז כתב הב"ח אבל אמנה היתה פשיטא דנאמן במגו דפרעתי הרי מבואר מכל הנ"ל דלא כהשבו"י. ונסתלק קושיית בעל ס' ע"ש על החוות יאיר שיתחייב מכח הודאתו שנכתב בפירוש בכת"י שקיבל מנה ולא קשה כלל דהלא הוא נותן אמתלא שלכך הודה בשביל חוב איש אחר שהוא ערב עבורו וכמו שנאמן לטעון אמנה אף שכתוב בפירוש קבלתי הממון כן מהני לטעון שהודאה זאת הוא בשביל ערבות אחר וכש"כ הוא מטענת אמנה ששם נאמן במגו דפרעתי וכאן הוא מברר טענתו בעדים ובפרט כשהמלוה מודה. עוד ראיתי שם בס' ערך שי שתמה על דו"ז בקצוה"ח סי' מ"ם סק"א שנסתפק אי מהני הודאת הערב לאחר מתן מעות שיאמר בפני עדים הריני מודה בפניכם שאני ערב דשמא לא עדיף משטר שאינו משתעבד לאחר מתן מעות הה"ד אודייתא לא מהני וכתב עליו בס' ע"ש וז"ל ותמה אני שלא זכר הקצוה"ח דברי הרמ"א בסי' ר"ז עכ"ל ואני תמה על תמיהתו ודבריו אין להם שחר כלל ואדרבה אני תמה על דו"ז למה כתב בלשון ונראה דאפילו ערב וכו' נמי אפשר דלא מהני האודייתא כי היכא דשטר לא מהני. ואני אראה ולא אבין למה כתב בלשון ונראה דלא מהני. לדידי פשיטא לי דלא מהני בערב אחר מתן מעות כי כל ספיקו הוא אחר שכתב שם לפני זה בדין שאמר הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שאמר הוו עלי עדים שחפץ זה הוא של פלוני ושניהם יודעים שאינו חייב לו ושהחפץ זה אינו של פלוני דמהני משום קנין אודייתא כמו בעובדא דאיסר גיורא וע"ז נסתפק אם גם בערב לאחר מתן מעות שישתעבד בהודאה מכח קנין אודייתא לכן כתב אפשר דלא מהני דלא עדיף האודייתא מאם נשתעבד בשטר לאחר מתן מעות דלא מהני. ובאמת לא דמי כלל להני קנין אודייתא שכתב לפני זה דשם הטעם משום שאנו מחשבין הודאתו כאלו כן הוא האמת שחייב לו וכאלו החפץ הוא באמת של פלוני ואם כן הוא האמת ודאי שייך החפץ לפלוני וכן מה שמדמה בע"ש דין הערב לדין הרמ"א בסי' ר"ז ג"כ אין דמיון כלל דשם אם אנו מחשבין שהיה קנין על התנאי כמו שהודה הלוה שהיה קנין. התנאי קיים עפ"י ד"ת וכן בעובדא דאיסר גיורא שהודה שהממון הוא של פלוני. אבל בערב לאחר מ"מ בלא קנין שהדין מבואר אף אם יאמר בפני ב"ד ויחתום בשטר שהוא ערב בעד פלוני לא משתעבד מה פועל יותר הודאתו שיאמר בלשון אני מודה שאני ערב הלא אף שאנו מחשבין הודאתו שהוא אמת שהוא ערב לאחר מ"מ לא מהני עפ"י הד"ת. ואם אומר אני מודה שאני ערב ושהיה קנין בדבר מזה לא דיבר הקצוה"ח כי זה פשיטא דמהני כמ"ש שם לפני זה בגווני הנ"ל ולא שייך להסתפק בזה כנלפענ"ד נכון:

כב ראובן נתן את שמעון במשמר עבור חובו שחייב לו או שגנב לו ויסרו אותו במשמר ביסורים גדולים. עד שלוי נתן לראובן שטר ערבות בקנין על החוב כדי להציל את שמעון מהמשמר. ומקודם מסר לוי מודעה על הערבות.

ע' במהרשד"ם חו"מ סי' פ"ח שפסק דהערבות קיים משום דאונס לא מהני רק אם הנתחייב הוא אנוס אבל מה שהתחייב עצמו עבור אונס הלוה שפיר מתחייב דאונס אחרים לא הוי אונס:

כג לוי נעשה ערב לראובן בעד שמעון. על החוב שנתחייב לו מעסק שהיה ביניהם ועשה ראובן שטר בקנין על הלוה והערב. ושמעון מסר מודעה מקודם איך שהוא אנוס ליתן שט"ח לראובן. ובהגיע זמן פרעון תובע ראובן מעותיו ושמעון הוציא המודעה באופן שפטור שמעון מלשלם. פסק מהרשד"ם סי' רי"ח דגם הערב פטור כיון שפטור הלוה מהחוב והוא פשוט:

כד ראובן נתן את שמעון במשמר עבור חובו שחייב לו ולא רצה לפוטרו עד שהעמיד לו את בן אחיו לערב על החוב דהיינו שהוצרך לתת לו שטר על שמו איך שהודה שקיבל ממנו ת"ק זהובים והתחייב עצמו לפרעם לזמן פלוני ובכל תורת נאמנות ובא ראובן לתבוע אותו בשטר הנ"ל וטוען כי הוא רק ערב ושיתבע את שמעון תחלה ועוד שאר טענות. עיין בדיני חיוב כלל מ"א סי' ט' מ"ש בשם החו"י דכיון שידוע שנתן השטר הזה עבור שמעון הוי ערב לאחר מתן מעות ולא משתעבד כלל. ועמ"ש לעיל סימן כ"א:

כה קהל שהתחייבו בשטר שכירות להרב. וחתמו כל הקהל. ועתה רוצה הרב לגבות כל השכירות משנים או שלשה אנשים עשירים והם טוענים שלא נתחייבו בערבים קבלנים. ע' בדיני רב כלל צ"ד סי' ט':

כו ישראל שנכנס לערבות בשביל עכו"ם יאי משתעבד. הנה בשו"ת הרא"ם סי' צ"ד כ' בשם רבינו שמחה ז"ל דלא משתעבד כיון דלא שייך הכא טעמא דאתמר בש"ס גבי ערב יעו"ש. ובשו"ת מהרי"ט ח"ג סי' קכ"ג כ' דס' ר"ש הוא יחידאה ואין לחוש לה והרב כנה"ג סי' קל"א בהגה"ט אות יו"ד כתב שאינו יחידאה ויכול הערב לפטור עצמו בטענת קי"ל. ועי' בשו"ת תורת חסד סי' רס"ו שכ' דכיון שהרי"ף ורש"י והרשב"א בתשובותיהם כתבו דמשתעבד הערב כמו שיראה המעיין בב"י על הטור סי' קכ"ט מחי' ט"ו ובטור סי' קל"א. וגם ראינו עוד פוסקים אחרים שכתבו כדבריהם בפשיטות אין לנטות מדבריהם. וע' להרב עדות ביעקב סי' כ"א. ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך ערב ע"ש וציין בזה ואם יש חילוק בין ערב סתם לערב קבלן. וסיים וע"כ היותר נכון שיכתוב הערב שקבל עליו סברת הפוסק המקיים הערבות מבלי שאוכל לומר שוב קי"ל יעו"ש ועיין בחו"מ סי' קל"א סעיף ה' שמבואר משם דמשתעבד:

כז ראובן תובע את שמעון שנכנס לו ערב בעד עכו"ם שקנה ממנו סחורה לשלם לזמן פלוני וברח העכו"ם. ושמעון טוען כי מתחלה התרה בראובן שלא יקבלנו לערב כי לא יאמר שהוא ערב רק בפני העכו"ם ולא נעשה רק ערב כזבן. והביא ראובן עד אחד שהיה במעמד כשמכר הסחורה לעכו"ם ונעשה שמעון ערב עבורו. עי' בשו"ת הב"ח בישינות סי' ל"א שהעלה דודאי אם היה אמת טענות שמעון. היה פטור מהערבות כיון שראובן היה יכול להשמיט עצמו בכמה אמתלאות שלא להקיף לעכו"ם לא היה לו לקבל הערבות. אך מצד זה חייב שמעון כיון שיש עד אחד על הערבות והוא אינו מכחיש להעד אלא שטוען שקודם שנעשה ערב בפני העד אמר לו שהוא ערב כזבן. הו"ל משויל"מ. ואם טוען שמעון בספק שמא פרע לך העכו"ם חילק בין ערב סתם לע"ק הבאתי לעיל סי' י"ח. וע' בחו"מ סי' קל"א סעיף ו' בדין ערב כזבן בשביל עכו"ם דמשתעבד הערב אף שהתרה בו הערב שלא יקבלנו. וע"ש בפלוגתת הסמ"ע ס"ק י"ב והש"ך ס"ק ח'. והחילוק מבואר שם בב"ח כדברי הש"ך ושכ"כ הרב בעה"ת דשם הטעם משום דהודה המלוה מקודם לעכו"ם שיקבל ערב ושוב לא היה יכול להשתמט עצמו יעו"ש:

כח ראובן נתערב לעכו"ם בעד שמעון בעד קרן ורבית שיעלה. והוכרח ראובן לפרוע לעכו"ם ושמעון דחה אותו מיום ליום. ואח"כ מת שמעון וראובן בא להוציא מהיתומים. עיין בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' כ"ח: כט ראובן בא ללות מעות ברבית אצל עכו"ם אחד על משכנות ולא רצה העכו"ם להלוות לו עד שנכנס שמעון ערב עבורו שבזמן הפרעון אם ימכור המשכנות ויחסר לו מהסך שחייב. הוא מחויב להשלים לו המותר.

ואח"כ בזמן הפרעון לא היה הלוה בביתו לפדות המשכנות. ונתן העכו"ם המשכנות ליד שמעון הערב שימכרם ויביא לו סכום החוב במילואו. וביני לביני מת העכו"ם. ועשה הערב פעולה באמצעות עכו"ם אחר אשר היה בידו פנקס החובות של העכו"ם המת ומחק כל החוב הנז' מהפנקס. ועתה שמעון מחזיק במשכנות הלוה עד שיפרע לו כל הקרן והרבית שעלה על החוב הנ"ל עיין במהרשד"ם חו"מ סי' כ"ו וכ"ז שפסק דהדין עם הערב וזכה בהמשכון עד. שיפרע לו ראובן הקרן והרבית ואע"ג שמבואר בתשובת מהר"ם (הובא בחו"מ סי' קפ"ג סעי' ח' ט') בראובן ששלח את שמעון לקנות לו בגד מעכו"ם בהקפה. וכשהגיע זמן הפרעון נתן לו ראובן המעות לפרוע לעכו"ם ונמצא ששכח העכו"ם מהחוב דמחויב שמעון להחזיר המעות לראובן. היינו מפני שהמעות באו ליד שמעון מיד ראובן. ואדעתא דהכי מסרם לו ליתנם להעכו"ם. וכל עוד שלא מסרם להעכו"ם ברשות ראובן קיימו. אבל בנ"ד שזה שמעון הערב לא קבל דבר מיד ראובן אלא מיד העכו"ם. פשיטא דלית דין ודיין שיחייב להערב להחזיר לו המשכון. וזכה הערב במה שבידו. ואף אם בשעת הלואה נתן ראובן המשכנות ליד שמעון שהוא ימסרם להעכו"ם. מ"מ כבר עשה שמעון שליחותו ומסרם להעכו"ם. ועתה בזמן הפרעון לא לקח מראובן כלום רק מהעכו"ם אדעתא שהוא ישלם לו כל החוב. ועוד שכפי הנראה לא העכו"ם שכח ולא היורשים רק זה גזל ועשה שימחק מהפנקס ובהא לפע"ד לכ"ע זכה הערב בהקרן והרבית שעלה עד זמן שמת העכו"ם עכת"ד. ורמזו הש"ך בסי' קפ"ג ס"ק י"ג יעו"ש. ועי' באות עכו"ם כלל ע"ז סי' כ"ג:

ל שמעון נתערב לעכו"ם בשביל ראובן והעליל על הערב בדבר דלא שכיח אם מחויב ראובן לשלם עי' בחו"מ סי' קל"א ס"ז ברמ"א. ועיין בשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' ס"ב:

לא אשה שנכנסה ערבנות בעד בעלה. עיין בזכור לאברהם אהע"ז ח"ב אות ה"א ערך היא תחלה והדר בעלה מה שציין בזה וע' חו"מ סי' קל"ב: לב עיין בשער משפט סי' קל"ב ס"ק א'. שהעלה דהיכא דאינו חייב מצד שליחות כגון. בדבר עבירה דאין של"ע. גם בערב כה"ג פטור דערבות הוא מצד שליחות שע"פ הערב נתן המלוה ללוה המעות ומטעם זה יש להסביר הא דמבואר שם במחבר דקטון שערב לא משתעבד משום דאין שליחות לקטן: לג ראובן נשבע שלא להיות ערב. ושוב נכנס לאחד לערבות. ואחר כך רוצה לפטור עצמו מן המלוה מכח השבועה שנשבע עי' להרב ראש יוסף למהר"י אישקפא שפסק דהערב חייב לשלם. ואיסור עשה במה שנכנס לערב ועיין כיוצא בזה להרב בית יעקב סי' ע"ד ובעיקרי הד"ט חיו"ד סי' כ"ג אות יו"ד. הובאו בספר זכל"א חו"מ ח"ג ערך ערב:

לד לוה שפרע החוב להערב והמלוה תובע חובו מן הלוה. עיין חו"מ סי' קכ"ט סעי' י"ב בהג"ה. ועיין בשו"ת התשב"ץ ח"ד בטור, השלישי ססי' כ"א שפסק דבמלוה ע"פ נפטר הלוה במה שפרע להערב. אבל במלוה בשטר לא נפטר: לה מלוה שיש לו שט"ח באופן שהשטר יש בו תיוהא שאינו יכול להוציא מן הלוה אא"כ תפס. או שיש לו כת"י כזה ולאשר שאין בנמצא מה לגבות מן הלוה הלך ותפס מן הערב אם מהני תפיסתו. עיין בדיני מכירת שטרות כלל ס"ו ססי' א':

לו ראובן היה צריך לשלוח סחורה למדינה אחרת. וקיבלה שמעון להוליכה לשם. ולפ' ששמעון לא היה בטוח בעיניו נכנס תחתיו לוי לקבל עליו אחריות הסחורה עד שתגיע למחוז חפצה. ונתן לוי לראובן שט"ח בסתם על שיווי הסחורה לשלם לו לזמן פלוני ע"ד המנהג כשתגיע הסחורה למקומה יחזיר לו השט"ח. ושמעון המוליך נתעכב זמן מה בביתו עד זמן מוכשר לצאת שלא יכשל בסכנת דרכים. ובינתיים שמע לוי שנתרבה סכנת הדרך ורצה לחזור מקבלת האחריות ושלח לראובן שישתדל להוציא הסחורה משמעון המוליך. ושלח ראובן אחר המוליך וביקש ממנו הסחורה בחזרה והשיב לו שכבר הלכה הסחורה לדרך ולבסוף נלכדה הסחורה מיד המוליך. ועתה תובע ראובן מלוי הערב סך השט"ח ולוי טוען הלא הזהרתיך להוציא הסחורה מיד המוליך כיון שנתרבתה סכנת הדרך וחזרתי מקבלת האחריות והיה לך לילך עמו בדינא ודיינא. ואני יודע בבירור שבעת ההוא היה עדיין הסחורה תחת ידו. וראובן טוען שלא היה מוטל עליו הטירחא ההוא מאחר שלוי נתן לו שט"ח על סך הסחורה ועליו סמך מתחלה כשנתן הסחורה להמוליך ואם לוי רצה לחזור מהאחריות עלי' דידיא רמיא לטרוח ולהוציא הסחורה מיד המוליך. ע' בבית אפרים חח"מ סי' ל"ה שהאריך בראיות והוכיח דלוי הערב מחויב לשלם דכיון שקבל עליו מתחלה כל אחריות עד שתגיע הסחורה ליד הבעלים לאו כל כמיני' למפטר נפשי' בטענה שהטיל הטירחא על ראובן להוציא מיד המוליך. ובפרט שזה טוען שטרח עמו בדברים ולא הועיל.

וללכת עמו ביד חזקה על לוי היה מוטל שעל פיו נתן לשמעון הסחורה והוא נתן לו השט"ח. ואם איהו לא טרח להוציא הסחורה איהו דאפסיד אנפשי' זהת"ד:

וע"ש בסי' ל"ד שפלפל בגוף דבר המנהג הנ"ל שאיש אחר מקבל עליו אחריות הסחורה ומשלמים לו בעד זה ונותן שט"ח על סך שיווי הסחורה באופן אם המוליך מביא הסחורה בשלום למחוז חפצה אזי יחזיר לו השט"ח. דלכאורה י"ל דהוי חיוב באסמכתא כיון שהוא נתחייב רק באופן אם יאבדה הסחורה בדרך. והעלה לדינא דמחויב לשלם וי"ל דהוי ערב קבלן כיון שבעל הסחורה אינו נותן הסחורה להמוליך בהקפה או על אחריותו רק עפ"י השט"ח מהמקבל אחריות א"כ זה השליח הוי רק שליח של המקבל אחריות להוליכה למקומה ואינו רק כבעל עגלה המוליך סחורה וטוענה על העגלות בשליחות הקונה מבית המוכר. ובעל הסחורה אין דינו עם המוליך רק עם המקבל אחריות ואין כאן ערבות רק קבלנות. ועוד נראה כיון שנותן שט"ח בסתם ואין מזכיר בו סחורה כלל רק סך כו"כ מעות שנראה שהענין נעשה ע"ד הקנאת חכמי ספרד שהוא מתחייב בסך כו"כ רק שתנאי הוא ביניהם שאם תגיע הסחורה ליד הבעלים אזי השט"ח מחול לו ואין כאן דין אסמכתא כלל:

לז מי שנתחייב לחברו בשבועה בדבר שלא בא לעולם וכיוצא שאין הקנין והחיוב מועיל רק מצד השבועה והעמיד לו ערב ע"ז. אם נתחייב הערב. עיין בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א שאלה ז' תשובה חי"ת בסוף פיסקא המתחלת ולפי"ז בנדו"ן שאלתינ"ו שלמד מדברי הריב"ש בסי' של"ה (הובא בחו"מ סי' ר"ט ס"ד ברמ"א) דאף שהמתחייב צריך לקיים שבועתו וכופין אותו על כך. מ"מ הערב פטור אם לא נשבע ואח"כ מצא הדבר במהרשד"ם סי' כ"ז:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה