דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל עב
סרסור ושתדלן:
א אחד שהיה סרסור שראובן ימכור ביתו לשמעון וקודם גמר המקח נתקלקל המקח ומכר ראובן הבית לעכו"ם. וחזר שמעון ולקח הבית מהעכו"ם ותובע הסרסור ממנו שכר סרסרות עבור שהוא התחיל לסרסר לשמעון אותו הבית. עי' בשו"ת מאמר מרדכי להגאון רמ"ז סימן כ"א שפסק דאין לסרסור כלום.
וחילי' מתשוב' הרא"ש כלל ק"ה הובאו דבריו בקיצור ברמ"א סי' קפ"ה סעיף ו' בראובן שהיה סרסור לשמעון למכור ביתו ללוי ולוי נתרצה לקנותו ושוב לא אבה שמעון למכור ללוי כי אמר שהוא שונאו ומכרו לאחר ותובע הסרסור מהמוכר דמי סרסרתו והשיב לא ידענו במה נתחייב לו ואף שבועה אין כאן וכו'. ודאי אם אחר שאמר לסרסור שאין רצונו למכרו ללוי. הלך ומכרו ללוי זה ודאי היה רמאות וצריך ליתן שכרו וכו' ע"ש מדבריו נלמד דכל שנתבטל הדבר שלא ברמאות ודאי אין לסרסור שום תביעה על המוכר. א"כ ה"ה בנ"ד שמכר לאחר ואח"כ קנה הלוקח ממנו ולא היה רמאות בדבר אין לסרסור שום תביעה על הלוקח. ואין לחלק בין מוכר ללוקח וכו'. וכ"כ בנוב"י מהד"ת סימן ל"ו. וגם בשו"ת שב יעקב חחו"מ סימן י"ג שלמדו כן מדברי הרא"ש הנ"ל. אמנם אם יברר הסרסור בעדים או שיודה לו הלוקח אשר מבלעדי השתדלותו ועתרת הדברים בענין המקח לא היה לוקח ונותן סך כזה בעד הבית אז יש לו חלק ששית משכר הסרסרות של הלוקח כדין המתחיל מצד אחד כמבואר שם בשב יעקב ואם לא יברר בעדים אין לו עליו כלום. ולכל היותר לפי ראות עיני הדיין יכול להטיל עליו חרם סתם עכת"ד:
ב ועיין בנוב"י מהד"ת סי' ל"ו שכתב על הרמ"א בסימן קפ"ה סעיף ו' באמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכור לו ואח"כ מכר ללוי ע"י סרסור אחר שחייב ראובן לשלם לסרסור הראשון סרסרותו. הכוונה שהסרסור לא אבד זכותו מכל וכל. אבל ודאי שגם הסרסור השני הוא שותף באותו סרסרות יעו"ש. וע"ש בפ"ת סק"ג:
ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' ז' באם פסק הלוקח שכר קצוב לסרסור שיקנה לו בית פלוני ונתקלקל המקח ומכר המוכר לאיש אחר ונתקלקל אחר הגמר. וחזר ומכר ללוקח ראשין ע"י סרסור אחר ותובע הסרסור הראשון מהלוקח כפי שפסק לו ואם מגיע לו עכ"פ כמו מתחיל:
ועי' בתשו' מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב בח"ב סי' ק"ג בסרסור שתובע שכר סרסרות מן בית שסרסר לראובן שקנה אותו וראובן מכחישו שלא דיבר עמו כלום ומודה לסרסור השני שהוא היה הסרסור וטוען שאינו מגיע לו השכר כפי המנהג כיון שאמר גמר המקח לא ביקש ממנו רק כ' זהובים הוי כמחל לו המותר והסרסור מכחישו והביא דברי הסמ"ע והש"ך ססי' י"ז באם רואה הדיין שמגיע להתובע יותר ממה שתבע הוי מחילה במה שתבע פחות מהמגיע לו רק דדעת הש"ך דאם טעה התובע בדין הוי מחילה בטעות ובנ"ד קשה לומר שהסרסור טעה כיון שידוע המנהג לשלם א' פראצענט ע"כ הוי מחילה וכיון שהסרסור מכחישו שלא תבע רק כ' זהובים הדין שהקונה ישבע ויפטור. אמנם לפי ראות עיני הדיין ששקר בפי הקונה דלמה היה לו לאחר גמר המקח למחול וגם י"ל שרצה לוותר רק קודם שהלכו לב"ד אבל עתה שהיה לו זילותא דבי דינא רוצה את כל המגיע לו כמ"ש הסמ"ע סוסי' י"ז ע"כ מהראוי לפשר כפי ראות עיניו עם מי האמת.
ואודות ההכחשה עם הסרסור הראשון תלוי בזה שאם יפסוק שלא יתן להסרסור השני את כל המגיע לו עפ"י המנהג הנ"ל אז מחייב הקונה לישבע נגד הסרסור הראשון שלא היה סרסור כמבואר בחו"מ ססי' פ"ז. ואם לא ירצה לישבע ויתחייב לשלם לו הכל אז אין כפירת ממון נגד הסרסור כיון שהקונה משלם הכל ואינו נוגע בדבר והדין בין שני הסרסורים. והקונה נאמן כעד אחד לפטור את הסרסור השני משבועה כנגד הסרסור הראשון. וע"ש בסי' קי"א שחזר והשיב להשואל והסכים עמו שמה שתבע ממנו פחות מהמגיע לו חוץ לב"ד לא הוי מחילה ר"ל מכח סברא הנ"ל דאולי לא רצה זילותא דב"ד. ועמ"ש השואל דהקונה הוא קרוב להסרסור השני לכן פסול להעיד להסרסור נגד הסרסור הראשון וחייב הקונה שבועה. תמה עליו דעכ"פ בע"ד לא מקרי כיון שמשלם כל המגיע לו ומסיק לדינא כנ"ל ויכול לפטור את הסרסור השני משבועה כנגד הסרסור הראשון אף שהוא קרוב יעו"ש טעמו עפ"י הרמ"א בסי' ע"ה סעיף כ"ג דעד קרוב יכול לחייב שבועה ומכ"ש לפטור את המוחזק משבועה ואף שהש"ך חולק על הרמ"א עכ"פ ספיקא דדינא הוי ואין משביעין מספק כמ"ש הש"ך סי' פ"ז ס"ק וא"ו עכת"ד. ועי' בדיני עד מסייע כלל ע"ה סי' א' שהבאתי בשם המח"א ועוד גאונים שס"ל דעד מסייע קרוב אינו פוטר משבועה. ועי' בדיני שידוכין כלל ק"ו מסי' כ"ז ואילך דינים הנוגעים לדין הסרסרות הנ"ל:
ג ראובן קנה צמר מעכו"ם ע"י סרסור לשלם לו שכר סרסרות מכל ככר צמר והביא העכו"ם הצמר. והטעהו ראובן במשקל ג' ככרים צמר. ותובע הסרסור שכר סרסרות גם מהג' ככרים צמר שהטעה לעכו"ם וגם חלק מההטעה עיין בדיני עכו"ם כלל ע"ז סי' י"ז:
ד ראובן ביקש את לוי להיות לו סרסור שישכיר לו שמעון החנות שלו וימכור לו הסחורה שבתוכה והבטיחו לשלם לו שכר סרסרות. והלך לוי והשתדל אצל שמעון עד שנגמר הדבר. וקצבו ביניהם יום מוגבל להיות נועדים יחד למסור לו החנות והסחורה וקודם שהגיע יום המוגבל נפטר ראובן וחל"ש ויורשי ראובן אינם רוצים בשכירות החנות הנ"ל. ועתה תובע לוי שכר סרסרותו מן היורשים. והיורשים משיבים שלא נתקיים הסרסרות כיון שאביהם מת. וגם לא היה עדיין שום קנין לא על השכירות ולא על הסחורה א"כ אינו נקרא גמר העסק. עיין שו"ת באר עשק סימן פ"ה שפסק דהיורשים מחויבים לשלם לו כל הסרסרות דאף דהם יוכלו לחזור מהשכירות מ"מ לוי השלים את פעולתו עכ"ד. ותימה איך לא זכר דברי עצמו בסי' מ"ח שנשאל בנדון כזה ממש ופסק דעל החנות שכבר עשה שטר שכירות. א"כ קנה ראובן החנות מחויבים היורשים לשלם הסרסרות. אבל על הסחורה שלא נגמר הקנין כיון שלא משך פטורים היורשים מהסרסרות כיון שמן השמים לא נסתייע לגמור הקנין עכ"ד. הרי הסתירה מבואר. ויש להביא קצת ראיה לדבריו שבסי' מ"ח מדין שדכן שמבואר בסי' קפ"ה עיי"ש בש"ך ס"ק י"ג ושם בנתיבות בחידושים ס"ק כ':
ה ועי' בשער אפרים סי' ק"ן שנשאל בסרסור שגמר המקח בקנין סטימתא כדרך התגרים. ואח"כ מחלו המקח זה לזה והסרסור תובע שכר סרסרותו. ופסק דהדין עם הסרסור מאחר שכבר גמר פעולתו כי המקח נגמר בקנין לא מהני מחילתם למחול חובו של סרסור כיון דהם היו בעצמם הגורמים יעו"ש. ועי' בזה בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך סרסור מ"ש בזה:
ו וע"ש בערך הנ"ל בנדון אם הסרסור גמר המקח בפיסוק דמים בלא קנין והקדימו לו שכר הסרסור ושוב חזרו בהם אם חייב הסרסור להחזיר שכרו שלקח. ואם גמר המקח ועד שלא פרע לו הלך המוכר וקיבל הדמים שלא במעמד הסרסור. ואם אחר שנגמר המקח חזרו בהם ושוב בבלי דעת הסרסור מכר המקח לאותו הלוקח עצמו ע"י אחר באותו הערך שגמרו הסרסור. ואם לא גמר המקח לגמרי רק שהלך ובא כמה פעמים. ושוב נגמר ע"י אחר או ע"י המוכר והלוקח עצמם. ע"ש בכל זה מה שהביא דעת האחרונים בתשובותיהם: ז ראובן ביקש משמעון להשתדל לו איזה השתדלות אצל השררה והבטיח לו עשרים זהובים. ושמעון עשה את שלו בטורח גדול והוציא ע"ז כמה הוצאות ולא עלתא בידו. ועתה מבקש מראובן שיחזיר לו ההוצאות ושיתן לו העשרים זהובים שהבטיח לו באמרו דאיהו דידי' עבד כמו שהרופא נוטל שכר פסיעותיו אפילו אם ח"ו מת החולה. עי' בשו"ת חות יאיר סי' קנ"ד שפסק דהוצאות ודאי דאינו נוטל בין עלתה בידו בין לא עלתה בידו אף אם ההוצאה יתירה על שכר הסרסרות. משום דהו"ל לסרסור להתנות שיחזיר לו ההוצאה. אמנם השכר שפסק עמו ליתן לו. ולא עלתה בידו יש לדמותו לירד להציל ולא הציל דמ"מ נוטל שכר הראוי כמו שכתב הרמ"א בסי' רס"ד סעיף ד':
וכן בסרסור ושדכן אם אמר לו שדך לי אשה פלונית.
או סרסר לי בית פלוני. ופסק לו שכר כך וכך. אם לא אמר לו לכשתגמר הדבר רק בסתם שילך לסרסר וזה טרח ולא עלתה בידו. הדין שנוטל מה שקצב עמו אם אינו סך גדול ורב מהראוי ליתן בעד טורח כזה שאז ודאי בין שתדלן בין סרסור אין לו רק הראוי לפי טורח ההוא ולפי האיש ההוא. ואפילו עלתה הדבר בידו אין לו יותר עכ"ד. ועי' בפ"ת סי' רס"ד סק"א וס"ק ז' וס"ק ח' ובתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' ק"ג. וע' בדיני שידוכין כלל ק"ו מסי' כ"ז ואילך. וע"ל סי' ט'. ועי' בשו"ת שבות יעקב ח"ג סימן קע"א שנשאל בראובן שהבטיח ליתן מתנה לשמעון ע"מ שילך אל השררה ולהשתדל עבורו בדבר מה. והלך ראובן והשתדל עבורו בכל יכלתו לפי טענתו רק שדבריו לא עשו פירות. ועכ"פ טוען שהוא קיים התנאי ותובע מראובן מתנתו. וראובן טוען אינו מאמינך ברר דבריך בראיה שעשית כך והשיב שהדבר פשוט וערוך לפנינו בחו"מ סי' רמ"א סעיף יו"ד האומר לחבירו הריני נותן לך כו"כ ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שעשה ואם א"ל ע"מ שלא תעשה דבר פלוני על הנותן להביא ראיה. וכתב הסמ"ע בטעמים דלעולם מוקמינין מסתמא שנשאר הדבר כמו שהיה מעיקר. ומי שטוען שנעשה ונשתנה מכמו שהיה עליו להביא ראיה. א"כ בנ"ד על שמעון להביא ראי' שהשתדל ועשה. וע"ש מה שהקשה על הרמ"א שסתם כדברי המחבר ובאה"ע ססי' ל"ח הביא שני דיעות די"א דאפילו בתנאי דקום ועשה נאמן כל שאין שכנגדו מכחישו. ותירץ לחלק בין גיטין וקידושין לענין ממון יעו"ש. וע"ש שסיים וכ"ז במתנה בע"פ. אבל אם כתב לו שטר מתנה עם נאמנות בכל ענין נאמן המקבל מתנה. עכ"ד. ומכלל דבריו נלמד כדברי הרב חות יאיר הנ"ל דאם לא אמר לו לכשתגמר הדבר רק בסתם שישתדל ויסרסר מחויב ליתן לו שכרו אף שלא עלתה בידו:
וע"ש בסי' קמ"ד שנשאל בראובן שמעכב תחת ידו כמה מאות זהובים משל שמעון באמרו שעשה לשמעון איזה פעולה והשתדלות בערכאות שלהם באיזה משפט עפ"י הפצרת שמעון שהבטיחו לשלם לו כל טרחתו ושמעון טוען שיברר לו כל טרחתו וישומו הטרחא בשומת ב"ד כמה יהי' שכרו. וראובן טוען כיון שעשה כן זה שנה שאינו זוכר לברר עכשיו אבל יודע בעצמו בברי שמגיע לו שכר טירחא כל הסך שמעכב בידו והשיב הרב המחבר שדומה לזה בא לפניו כמה פעמים ואין יכולת בידו להעמיד הדת על תלה כיון שהבעל דבר עצמו לא יוכל לבתר כמה מגיע לו שכר טירחא כיון שלא קצב עמו. ולאו כל כמיני' לשום לעצמו כמה שירצה אף שהוא מוחזק. וכן מבואר בסי' ד' וסי' י"ד יעו"ש בטור וב"י וד"מ (יעוין בחו"מ סי' י"ד ססעי' ה' בהג"ה) ועשיתי כל מה שאפשר לפשר הדבר. ואם א"א לפשר. נ"ל כיון שקשה להוציא ממון מיד המוחזק. וגם לסמוך על שומת עצמו ולשבע שמגיע לו כ"כ זה ג"כ קרוב לשבועת שוא. גם אדם קרוב אצל עצמו ושם לעצמו יותר ממה שמגיע לו. ע"כ אמרתי מאחר דמצינו בש"ס ופוסקים שמשלם לו דמי שעורים בזול דהיינו פחות שליש ממה ששוים כן בררתי לי דרך בזה לומר שישבע המוחזק בזה"ל הריני נשבע לפי ערך יגיעתי שיגעתי וטרחתי לפני פלוני שאם היו הב"ד יודעים כמה יגעתי שהיו שמין לי עכ"פ בשביל טרחתי לערך סך כך וכך ולפי שהב"ד פסקו לי לפחות השליש אני נוטל רק ב' שלישים שבודאי מגיע לי כ"כ וכן הסכימו עמי ב"ד שלי ועשינו מעשה כמה פעמים. ויש לדמות להא דמבואר בסי' י"ב סעיף ה' יש כח לדיין לעשות דין כמו פשרה וכו' עכת"ד:
ועי' בפ"ת במקומות הנ"ל ובתשו' מהרי"א הלוי הנ"ל שם ועי' בדיני שידוכין כלל ק"ו מסי' כ"ז ואילך:
ח מי שהבטיח לחבירו עשרים זהובים שכר שישתדל אצל קרוביו שיחתמו על קבלת רב אחד בעיר. והמשתדל היה חייב לו הסך הנ"ל ואח"כ טוען המבטיח משטה הייתי בך. עי' בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' ט"ו שפסק דאף שהמשתדל הוא מוחזק מ"מ יכול לטעון משטה כיון דהוי שהבטיחו לשלם בעד דבר מצוה יעו"ש:
ועי' בשו"ת דברי חיים ח"א חאה"ע סי' פ"ד והבאת' דבריו בדיני שידוכין כלל ק"ו סימן למ"ד:
ט ראובן נתחייב לשמעון בשטר ובקנין סך ממון באופן אם ישתדל שמעון שיתן לו השר המכס של עיר פלוני. וכן עשה שמעון והשתדל ועלתה בידו. ועתה טוען ראובן כיון שהחיוב הוא על תנאי אם יתנו לו המכס הוי אסמכתא. עיין מהרשד"ם חו"מ סי' כ"ח שפסק דחייב לשלם. וסוף דבריו כתב ובתנאי שיאמרו היודעים בדברים אלו שהוא סך ראוי ליתן למשתדל בדבר כזה אבל אם סך כזה הוא דבר גוזמא ודאי דלא קנה וע"ל סימן ז': י מי שעשה לחבירו איזה סרסרות בסתם ועבר זמן ולא שאל ממנו שכר. ואחר זמן שואל ממנו שכר סרסרות. וחבירו משיב מדלא שאל ממנו כ"כ זמן ודאי מחל לו. עיין בדיני פועל כלל פ"ב סי' ט"ז:
ראובן שהיה סרסור אצל שמעון שימכור שמעון העצים שלו וקודם גמר המכירה אמר שמעון שאינו רוצה לגמור המכירה רק באופן שלא יתן לו שכר סרסור עי' ברמ"א סימן רס"ד סו"ס ד' דמי שעשה טובה לחבירו לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי אלא צריך ליתן לו שכרו ועי' בתשו' מהרי"א בח"ב סי' קנ"א שהוכיח דבאמר לו בפירוש שלא ישלם לו שכר סרסור פטור דלא כמו שפסק בפר"ת סנ"ח דגם בכה"ג חייב ליתן לו שכרו:
יא ראובן הלוה מעות לישראל או לעכו"ם ע"י סרסור ושילם לו שכר סרסרות ואח"כ נתקלקל החוב וצריכים לטרוח לגבות או לפשר אם מחויב הסרסור לטרוח עי' בפ"ת לחו"מ סי' רצ"ד ס"ק ג' ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' ק"ס:
יב אם יכול סרסור דמתא למחות בסרסור דמתא אחריתא שלא לסרסר בעירו. עיין בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' מ"ד מה שהעלה בזה. וע"ש בנדון שני סרסורים שעשו שותפות ביניהם ואח"כ לא רצו ליתן לאחד חלקו יעו"ש: יג ועיין בדיני גרמא כלל ט"ו סי' ט' מ"ש בנדון ראובן סרסור שאמר לשמעון סרסור שב היום בביתך ואני אתן לך חלק ממה שארויח היום בסרסרות. וכן עשה שמעון וישב בביתו כל היום. ועתה חזר בו ראובן ואינו רוצה ליתן לו חלק יעו"ש:
יד בדין המבואר בסי' קפ"ה סעיף ה' דאם המשלח אומר בק' אמרתי לך למכרו והסרסור אומר בנ' אמרת לי למכרו דנשבע הסרסור ש"ד עיין בשער משפט על החו"מ סי' נ"ו סס"ק ג' שכתב דאפשר דמיירי בסרסור שנוטל שכר ולכך לא מחשיב כשליש כיון שנוגע בדבר למכור אף בזול כדי ליקח שכר סרסרות. אבל היכא שאינו נוטל שכר כלל אז הסרסור נאמן בלא שבועה משום דהוי כשליש דמבואר בסי' נ"ו ס"א דנאמן:
טו ראובן נתן טבעת לשמעון למכרו בעד ה' אדומים. והלך שמעון ומכרו ללוי בעד ג' אדומים. ובשעת המכירה אמר ללוי שראובן צוה עליו למכרו בעד ה' אדומים ועתה צועק ראובן. אם מחויב לוי להחזיר לו הטבעת. או מחויב שמעון להשלים לו ב' אדומים. עיין בשו"ת נאות דשא סי' ניו שמפלפל הרבה דאפשר דלוי יוכל לומר קי"ל ושמעון ג"כ יאמר קי"ל. (עיין שני הדיעות, בסי' קפ"ה סעיף ה'). בס' ע"ש סי' קפ"ה סעי' ה' יפה העיר כאן כי בנא"ד בסי' נ"ז תברי' לגזיזי' ומסיק דאם הלוקח יכול לומר קי"ל אזי הסרסור צריך לשלם לראובן השני אדומים. אם לא באופן דראובן רוצה שיהיה המקח קיים ובדין היה יכול לבטל המקח פטור הסרסור: טז נתן לסרסור חפץ למכרו בעשרה זהובים ומכרו הסרסור בחמשה והחפץ אינו שוה רק חמשה פסק בנתיבות סי' קפ"ה ס"ק ב' שחייב הסרסור לשלם עשרה. אולם בשו"ת מהריא"ז ענזיל אמצע סי' פ"ד משיג עליו ופסק שאינו חייב לשלם רק כמה שהיה שוה אולם בחפץ של בעה"ב שנתן למכרו דאין בו דין אונאה בזה מחויב הסרסור לשלם כל העשרה זהובים: יז כתב בתקנות ארבע ארצות אות כ"ב והיא בסוף ס' עטרת צבי על החו"מ.
וז"ל שכר סרסור טו"ג ממאה. (ר"ל ט"ו גדולים מן מאה זהובים כנ"ל) ומן צאביל ואבנים טובות א' זהב עכ"ל:
ועי' בתשו' מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב בח"ב סימן ק"ג שהשיג להשואל דמבואר בספרי האחרונים שבדברים כאלה הולכים אחר המנהג והמנהג במקומות אלו שהקונה בית או שדה נותן להסרסור א' פראצענט. וע"ש בסי' קי"א שכתב להשואל על מה שכ' שבעירו אין המנהג ידוע רק שהוא דינא דמלכותא שיתן הקונה א' פראצענט. שכר סרסור דבכה"ג שהמנהג כן בכל גלילותינו מוציאין ממון עפ"י דינא דמלכותא כמ"ש הרמ"א בסימן שנ"ו סעיף ז' בדין שהמלוה צריך להחזיר המשכון לבעלים אף אחר יאוש ושינוי רשות ע"ש:
יח ראובן היה מחזיק בשכירות המכס מקיר"ה ונתן כת"י לשמעון שאם אחר כלות זמן השכירות ישאר המכס בידו יתן לו סך כך וכך ואח"כ נשאר המכס בידו רק שהוסיפו עליו בדמי השכירות. ועתה טוען ראובן שאינו מחויב ליתן לשמעון כלום כיון שהוסיפו עליו עיין בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' כ"ו: