דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא
כללים - כלל ע
נחלות ודיני צוואה וירושת הבעל:
א אם חל ירושה לירש ממורישם דבר שאין בו ממש או רק טובת הנאה כגון חלוקת מעות מעשר וכגון שהיה לאביהם זכות מהאדון למכור יי"ש בביתו וכה"ג עי' בחו"מ סימן רע"ו סעיף וא"ו ברמ"א ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' ה':
ב איסורי הנאה אי הוי ממון להוריש ליורשיו עי' בנוב"י חאו"ח סי' כ' ובמקו"ח סי' תמ"ח. ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' א' ב' ג':
ג אם חלק כל נכסיו והעביר נחלה מיורשיו רק השאיר ליורשיו דינר אחד שהוא שיעור ד' זוזים יצא ידי ירושה דאורייתא וגם רוח חכמים נוחה הימנו כ"כ בתשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז ובעיטור אות מ' מתנה. ובשו"מ מהד"ב ח"א סי' א' הביא ראיה מכתובות דף צ"א ומאה"ע סי' קי"א סעי' ב': ועיין בתשו' מהר"ם שיק חחו"מ סי' מ"ג שכ' שנ"ל דהא דאמר שמואל בכתובות דף כ"ג לא תהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא היינו דוקא אם הברא בישא אינו אפיקורס ואינו מן האנשים שאינם שומרים הדת בכללה ומחללים שבת בפרהסיא. אבל אם הוא אפיקורס וכיוצא נראה דלא שייך לומר דלמא נפקי מיני' בנין דמעלי דמסתמא אינו מגדל את הבנים על דרך הטוב כמ"ש כיוצא בזה החת"ס חיו"ד סי' ועוד אם הירושה ההוא שדות וכרמים וכיוצא בהם והוא מחלל שבתות ויעבוד אותם בשבת אפשר דבאופן זה לא אמרו חז"ל כן נראה לפענ"ד:
ד הא דקיי"ל ביו"ד סימן רס"ז דכל מה שקנה עבד קנה רבו. אם גם ירושה שנפל לו מאביו קונה רבו. עי' בשפתי חכמים פ' בראשית בשם הנחלה יעקב ובשו"מ מהד"ב ח"א סי' כ"ו:
ה אחד נפטר בלא בנים רק יש בני אחותו וכ' צוואה איך שמינה את אשתו לאפוטרופס על כל אשר לו ושיש לה רשות וכח לעשות בכל אשר לו כרצונה. ועתה הבני אחיות תובעים כל העזבון בירושה והאלמנה טוענת שהיא אין רצונה ליתן לבני אחיות. עי' בשו"ת ברכת יוסף חו"מ סימן י"ט ששייך להיורשים וגדולים א"צ לאפוטרופס. ועי' בבאה"ט אה"ע סי' ק"ז ס"ק ג': ועי' במהר"ם שיק חחו"מ סי' מ"ד שנשאל בעזבון שנשאר אלמנה ובן קטן ובת אחת נשואה לת"ח ומחמת חמלה ולטובת היתום עשו הב"ד פשרה ופסקו לבן ולבת שליש וגם להאלמנה הכנסה משליש כל ימי חייה אף שלא היה לה תוס' כתובה ונתנו את הקטן לגיסו שיגדל אותו לתורה ועבודה. ועתה נתגדל ונזדמן לו שידוך הגון באופן שיהיה לו מעות מזומן והאלמנה נשאת לאיש ומעכבת מלמכור באמרה שאין מוכרין קרקעות בנכסי אביו עד עשרים שנה. וגם מחמת דמהיכן תגבה שליש הכנסה. והיתום וגיסו טוענים הלא מצד הדין לא היה מגיע לה כלל דהרי אף על עיקר הכתובה הוצרכה לישבע רק הב"ד עשו לטובת היתום שתהא משגיח עליו נוסף על השגחת גיסו ועתה כי נשאת לאיש למה יתעגן היתום עבור הכנסת שליש שלה שהוא שלא מן הדין וגם מבואר בסימן ר"צ סעיף י"ג דלטובת היתום רשאים למכור ברשות ב"ד. והעלה שם דהדין עם היתום כיון שהוא בן י"ג שנה וגיסו הוא אפוטרופס שלו ומרוצה למכור מבואר במבי"ט ח"א סי' קכ"ב דרשאי למכור. וגם מטעם שברשות ב"ד רשאי למכור כמ"ש שם במבי"ט והה"מ סוף הל' נחלות בשם הרמב"ן והרשב"א והנמק"י בגיטין דף כ"ב. וגם מה שטענה לעכב מחמת הכנסה שלה אינה טענה כי הב"ד פסקו לה ההכנסה לטובת היתום דאל"כ אין מועיל הפשרה שלהם נגד היתום והוי ב"ד שטעו. וכיון דנשאת לאיש שוב אין לה השגחה על היתום ואין מגיע לה ההכנסה. ע"ש כי קצרתי:
ו אחד עשה צוואת שכ"מ בפני שלשה ואח"כ מת אחד מהשלשה והשנים עשו שטר צוואה ויש יורש קטן וגם גדולים ומינו אפוטרופס והאפוטרופוס תפס מהעזבון עבור הגדולים שלפי הצוואה נגרע חלק הקטן. ויש מערערים שכיון שלא נשאר רק שנים הוי רק עדי צוואה ואין גובין עדי צוואה על יורש קטן. והאפוטרופס טוען בשביל הגדולים קי"ל שגובין עדי צוואה על קטן עי' בשו"ת ברכת יוסף חחו"מ סימן כ':
ז בדבר שהותרה הרצועה שהבת תירש בשוה עם האחים כיון שכן הוא בנימוסיהם ונתפשט המנהג לפשר ביניהם עי' בשו"ת ברכת יוסף חחו"מ סי' כ"ב חלילה לרב להיות בעזר למנהג זה. וע' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ג'. ועי' בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סי' קי"ד שח"ו להוציא מהבנים ע"י ערכאות:
ח בדין בעל יורש את אשתו אם עדיין לא נתן לו חותנו הנדוניא או בית אשר הבטיח לו ונתן לו שטר ע"ז ואח"כ מתה בתו אם הוא יורש, כל הדינים הנוגעים לזה עי' בדיני שידוכין כלל ק"ו סי' כ' ועי' מדינים אלו בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' קל"ד ובכלל זה:
ט בדין ירושת הבעל אם הוא מדאורייתא עי' בשו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד ססי' שפ"ז שנעלם מהב"ח בתשובה סי' כ"ד תשובת הרשב"א ח"ב סי' רכ"א ותשו' הרא"ש כלל נ"ד ונ"ה שמבואר שהוא מדאורייתא. ועי' פלפלא חריפתא מס' ב"ק דף מ"ו ובשו"ת משאת בנימין:
י אחד מת והניח בנים ובנות וגם קרקעות וירשו הבנים כל הקרקעות כד"ת ומבקשים שטר מהבנות שיחתמו עצמם שאין להם חלק בהקרקעות למען יוכלו לכתוב הקרקעות על שמם לבדם בפנקס הערכאות הנקרא גרונדבוך או טאבילאציע כי זולת השטר יש להבנות חלק בירושה כמו הבנים לפי נימוסיהם.
והבנות אינם רוצים לחתום בחנם ומבקשים חלק מה או מעות עבור חתימתם אם מחויבים לחתום משום כופין על מדת סדום עי' בכלל ק"ב סי' מ"ג ובסוף הפ"ת לחו"מ בנחלת צבי סי' רע"ו ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' א' וח"ג ססי' ק"מ ובמהד"ג ח"א ססי' ע"ח וסימן רס"ה. ובח"ג סי' מ"ה ובפ"ת לחו"מ סי' ק"ע בשם הנוב"י. ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' כ"ח כ"ט. ועי' בתשו' מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב ח"א סי' ד' שהביא מתשו' פני משה ח"ב סי' ט"ו ס"ו שנחלקו בזה הגאונים מהר"י באסאן והמהרי"ט שדעת המהר"י באסאן דאינה מחויבת לחתום על שטר סילוק מהירושה בדיניהם והמהרי"ט נחלק עליו וסובר שמחויבת לחתום חנם וכפי הנראה דעת הפני משה שם נוטה לדעת מהר"י באסאן. ומאחר שגם המכתב מאליהו סי' ט"ו סובר כן שאין לכופה לחתום נראה לפענ"ד שאין יכולים לכופה מספק ומחויב הבן לפשר עמה כפי ראות עיני הדיין עד שתחתום עצמה ועי' בח"ב ססי' ס"א שהביא ג"כ כנ"ל ושם הביא ראיה מהש"ך בסי' ס' ס"ק ל"ד בשם מהרש"ל ששמעון מחויב ליתן שטר על שם ראובן דכופין על מדת סדום וסיים בכל זאת אין בידו להכריע. ועי"ל בסי' י"א מ"ש בשם התפארת יוסף:
וע"ש בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' קכ"ז שנשאל כיוצא בזה בבן נגד אביו שאביו כתב באונטאבאלאציע חצי ביתו על שם אשתו ואח"כ מתה אשתו ועפ"י ד"ת הבעל יורש את אשתו ובדיניהם הבן הוא היורש ותובע האב את הבן שיתן לו שטר על חצי הבית מאמו שמכרו לאביו. והבן אינו רוצה ליתן השטר הנ"ל. והביא גם כן המחלוקת הנ"ל בבת בין הבנים והעלה דבנדון הבן נגד האב דחייב לכבדו עכ"פ משל אב ואף דאין כופין על מצוה זו שמתן שכרה בצדה מ"מ אם רצו הב"ד יכולים לכוף כמ"ש התוספת בב"ב דף ח' בשם הריצב"א וכן פסק הרמ"א בחו"מ סי' צ"ז סעיף ט"ז (ע"ש בש"ך ובפ"ת סקי"ז) ובש"ך יו"ד סימן ר"מ ס"ק וא"ו. ומכ"ש שאין הב"ד כופין את האב לשלם לבנו תביעותיו עד שיקיים מצות כיבוד אב ויתן לו כתב בנימוסיהם על חצי הבית עכת"ד. ועי' בפ"ת לחו"מ סי' י"ב סק"ו שהביא דעת הב"ח שדעתו להלכה כהיש חולקים שם ברמ"א דכופין לעשות לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות ושכן נוהגין בכל ב"ד שבישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון אעפ"י שאין הדין כך וע"ש שהביא דיעות באופן הכפי'. ועיין בשו"ת השיב משה מהגה"ק מאוהעל סוסי' מ"ח שכ' דדברי הב"ח הללו תורה הם כניתן מסיני. ועי' בתשובת בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ק"ח וק"ט שהאריך להוכיח שהוא בכלל כופין על מדת סדום ומחויבת הבת מדינא לחתום עצמה על שטר סילוק מירושתה:
יא אחד הניח אחריו שני בנים וששה בנות נשואות וגם בתולות ונשאר בית ופעל בן אחד אצל שלשה בנות כתב שמכרו לו חלקם בהבית שמגיע להם ירושה בדיניהם ושאר הבנות אינם רוצים ליתן כתב. ותובע הבן השני שאחיו יתן לו סעסיא בדיניהם שחצי ממה שכתבו לו הבנות הוא שלו. ואחיו טוען שהוא הציל חציו שמגיע לו עפ"י ד"ח. עי' בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' ט"ז. שלא היה כח ביד הבנות למכור חלק הבן השני כי אין מגיע להם כלום עפ"י דת. ע"כ מחויב ליתן לאחיו סעסיא על חציו:
יב דינים הנופלים בין בכור לפשוטים עיין בדיני בכור כלל י"ב: היאך נקרא מוחזק לבכור עי' בתשובת בית שלמה להגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סוסי' נט שכתב עיין בלשון הרמב"ם פרק ד' מהלכות נחלות ובמהרי"ק שורש קמ"ה והארכתי בתשובה (הוא שם בסי' ק"י וקי"א) והעליתי דכל שהוחזק לבכור בעיני שלשה בני אדם הוי הוחזק לבכור. ועי' בחו"מ סי' רע"ז ובאחרונים ובפ"ת שם:
אחד נפטר והניח בן בכור ופשוט ובת אחת שמגיע לה עישור נכסי ונשאר בעזבון מוחזק וראוי וטוען הבכור לגבות עישור נכסי מהראוי וממילא יטול הוא מהמוחזק ב' חלקים. ובן הפשוט אומר שהבת תגבה העישור נכסי מהמוחזק ומהמותר יטול הבכור ב' חלקים במוחזק והוא יטול חלק שלישי. ואת הראוי יחלקו ביניהם בשוה כי אין הבכור נוטל בראוי פ"ש. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סוסי' ק"י שפסק שהבת תיטול עישור נכסי מהראוי וממוחזק כפי ערך עד"מ אם נשאר מוחזק ב' מאות זהובים וראוי מאה זהו' ס"ה ש' זהו' תטול הבת שליש בראוי וב' שלישים במוחזק ומה שישאר במוחזק יטול הבכור ב"ח והפשוט ח"א. והראוי יחלקו בשוה ועי' בכלל י"ב סי' ד':
חזקת כפר ורחיים שנשאר בעזבון ונשאר בן בכור ופשוטים אם החזקה הנ"ל הוי מוחזק ונוטל הבכור פי שנים או הוי ראוי וחולקים בשוה. עי' בכלל י"ב סי' ו"ו ובכלל מ"ח סי' י"ח בחזקת אוראנדא שהבאתי בשם השו"מ ותשובת מהרי"א הלוי דהוי ראוי. ועי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' מ"ז שפסק בחזקות הנ"ל בזמנינו כיון שאין איש אחר רשאי לשוכרו חוץ ממנו הוי מוחזק:
יג איש אחד השיא את בתו בחייו ונתן לה נדוניא סך מסוים. ואח"כ מת האב והניח אחריו הבת הנשואה הנ"ל ועוד בן אחד ובת אחת פנויה. ואחר שנתיים מת הבן ונפלה הירושה לפני שתי הבנות ועתה הבת הפנויה טוענת ליקח קודם מנכסי העזבון כשיעור שהוציא האב לנישואי הגדולה מצד עישור נכסין. והמותר יחלקו ביניהם. והגדולה טוענת שכיון שלא גבתה העישור נכסין בחיי הבן.
עתה שמת הבן הם שוים בירושה כי אין עישור נכסין אלא לבת בין הבנים. עי' שו"ת התשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור הראשון סי' נ"ב שפסק דהדין עם הגדולה. ויחלקו הנכסים בשוה. ועי' באהע"ז סי' קי"ג סעיף ח' וסעיף ט' ובאחרונים:
יד ראובן מת וחל"ש והניח בן זכר ושתי בנות אחת נשואה. ויש לה שטח"ז. ואחת פנויה ומגיע לה פרנסת נדן. ולפי אומד שהשיא הראשונה מגיע לה יותר מן עישור נכסין איך יחלקו ביניהם. עי' בשו"ת חתם סופר חו"מ סימן קפ"ג:
טו מי שעשה התקשרות תנאים עבור בנו ופסק לו סך לנדן. או שפסק נדן לבתו ומת האב קודם הנישואין ועתה רוצים היורשים לסלק הנדוניא מחלק ירושתה עי' בדיני שידוכין כלל ק"ו סימן כ"ב:
טז מי שמת ואח"כ מתה אשתו והניח רק בית אחד. ואחד הראה שט"ח על אביהם והיורשים טוענים שכיון שמתה אמם באחרונה הם יורשים כתובתה. ולא יוכל הבע"ח לגבות חוב אביהם מהבית. ואף שלא נשבעה על כתובתה אומרים שהשבועה היא לטובתם וא"א בתקנת חז"ל אנו מוחלים לה השבועה. עי' ב"ש אה"ע סי' צ"ו ס"ק ב' בשם הש"י. ועי' שם בפ"ת ס"ק ג'. ומה שתמה הישועות יעקב מתשו' מהר"ם בר ברוך כבר קדמו בשו"ת שבסוף ס' עטרת צבי על החו"מ בסי' רע"ח ומסיק שם לחלק בין מטלטלים דהדין עם היורשים לקרקע דהדין עם הבע"ח כיון דעדיין היורשים הם מחוסר גוביינא יעו"ש. וגם חילק שם דאם הבן הוציא שט"ח על אביו ודאי דאין יכולים שאר היורשים לומר א"א בתקנת חכמים שהצריכו שבועה. יעו"ש כי קצרתי באומר:
ועי' בשו"ת חסד לאברהם חאה"ע סי' כ"ג באם נשאר מטלטלים ולא שום קרקע ואירע נדון הנ"ל ויש בן גדול וב' בנות קטנות שמגיע להם מזונות. ועי' בשו"ת אמרי אש אה"ע סימן מ"ה שנשאל קושיות חמורות על הב"ש הנ"ל מהש"ס וש"ע ותירץ כולם. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ק חיב סי' קי"ג בד"ה ודר"ך אגב ובד"ה והנ"ה בע"ת:
יז בחו"מ סי' ס"ב סעיף א' באחד מהאחים שנו"נ בתוך הבית ויש שטרות עשוים על שמו ואומר שלי הם עליו להביא ראיה ואם מת והניח יתומים על האחים להביא ראיה. כתב הרמ"ה בפ' ח"ה סי' ר"י מסתברא דהיינו דוקא אם מת קודם שחייבוהו ב"ד אבל אם חייבוהו ב"ד להביא ראיה ולא הביא לזמן שקבעו לו ומת על יורשיו להביא ראיה וקם ממונא בחזקת האחים: עוד כתב הרמ"ה בתשובה סי' רפ"ז דאם הקרקע נקראת על שמו בחזקת שהוא שלו הוי כאלו שטר מקנה יצא על שמו וכיון שמת הרי הוא בחזקת הבאים מכחו ועל האחים להביא ראיה:
ומ"ש בחו"מ סעיף הנ"ל ואם היו חלוקים בעיסתם או בשום דבר על האחים להביא ראיה דאימור מעיסתו קימץ. עי' בס' תמים דעים להראב"ד סי' נ"ז שכתב אבל צריך לשבע שבועה חמורה כדין שותף ויכולים לגלגל עליו אם גנב משל אביו דחיי אביו ולא ידע אביו שמחל לו:
יח מי שצוה בחוליו ואמר מעט המעט מן נכסי לראובן והשאר לשמעון. ושאל השואל כמה יהיה זה השיעור מע"ט המע"ט עי' בשו"ת הרשב"ש סי' ק"ח שהעלה אחרי שמבואר פלוגתת הראשונים באומר תנו לפלוני חלק בנכסי. שי"א שיטול חלק מששה עשר וי"א רביע. וי"א כל שהוא (מבואר בחו"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ד) ואם היתה צוואתו ונכסי לשמעון ויטול מהם ראובן מעט המעט. אז היה ראובן כמוציא משמעון ועליו הראיה ולא היה נוטל אלא חלק אחד מן רנ"ו. לפי שהמע"ט. לפי סברא הוא חלק ששה עשר ומע"ט המע"ט הוא חלק ששה עשר מן חלק הנ"ל. נמצא ט"ז פעמים ט"ז הוא רנ"ו. אבל הוא צוה ואמר יטול ראובן מע"ט המע"ט והשאר לשמעון ואין לשמעון אלא מה שמשייר ראובן. ולפיכך דנין רביע כדעת הרי"ף ז"ל שחלק המע"ט הוא רביע. ועתה שאמר מעט המע"ט הוא רביע מן רביעית ויטול חלק מששה עשר. ולפי סברת האומרים שאין לו חלק אלא כ"ש אין למע"ט המע"ט שיעור. אבל כיון שהרי"ף והרמב"ם ז"ל סוברים חלק רביע. מע"ט המע"ט הוא חלק ששה עשר: יט ראובן נפטר והניח עזבון אחריו שדות ובית חומה. אך הם מוכתבים ומשעובדי' להקיר"ה עבור קאפציע זה זמן רב והבנים לא חלקו ביניהם כלום לאשר לא ידעו סוף הדבר איך יפול עם הקיר"ה.
וברבית הימים נמכרו השדות והבית עפ"י ליציטאציע. ולאשר הבנים בקשו מהאנשים שאצל הליציטאציע שלא יעלו עליהם בדמים. קנה בן אחד על שמו. ושילם מחירם בזול גדול. ועתה האחים טוענים כי גם להם משפט הירושה באשר שעדיין לא חלקו ויש להם זכות בהקניה. עיין שו"ת שואל ומשיב ח"א סי' כ"א. ובשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' למ"ד ועי' בכלל כ"ז סי' מ"ג: כ בענין מתנת שכ"מ אם חל למפרע או רק לאחר מיתה. ואם מועיל בדשלב"ל. ע' בדיני מתנה כלל נ"ג סי' י'. ועיין בדין צוואת שכ"מ בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' פ"ה ובסי' מ"ו:
כא וע"ש בססי' פ"ו באחד שחילק נכסיו במתנת בריא ועשה שטר המתנה בערכאותיה'. ומחמת שלא יכול לחתום עשה ג' עגולים לסימן והערכי חתם את שם המקנה יעו"ש:
כב בכור או פשוט שמחל או סילק עצמו מחלק ירושתו בחיי אביו אי מהני. עי' בדיני בכור כלל י"ב סי' ה':
כג בדין המבואר בחו"מ סי' רנ"ג סעיף י"ב בצוה ואמר פלוני לנסוב ברתי והבו לי' ד' מאה זוזי. אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל. אם כבר נתנו לו המעות ולא נסיב אם מחויב להחזיר המעות. עי' בדיני מתנה כלל כ"ג סי' י"ד:
כד ראובן שכ"מ צוה ואמר שיפרישו סך אלף זהובים מנכסיו עבור חמותו לאה וכל זמן שתהיה לאה בחוץ לארץ יתנו לה הפירות מהסך הנ"ל והקרן יהיה קיים. ואם תרצה לילך לא"י אז יתנו לה האלף זהובים ואח"כ נפטרה לאה בח"ל. ויורשיה תובעים הסך הנ"ל. ויורשי ראובן אומרים שלא זכתה בהמעות כיון שלא הלכה. עי' מהרשד"ם חו"מ סי' תל"א שפסק דהדבר פשוט דלא זכתה בהם לאה כיון שלא הלכה. והדבר ק"ו מהדין המבואר בחו"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ח באמר אם תלד אשתי זכר ורמזו הש"ך שם ס"ק ל"ו וע"ל בכלל כ"ג סי' י"ג:
כה רב העיר נפטר ונדבו אנשים ליתן סכום מעות לצורך נישואי בניו ובהגיע תור הנישואין של הבת קיבץ אחד מהאחים הנדרים הנ"ל וגם קיבץ מאנשים אחרים שלא נדרו אז ובתוך שנה לנישואין מתה אחותם והחזיר הבעל מהנדוניא כתקנת שו"מ. וטען האח המקבץ ששייך לו כל המעות. והאחים טוענים שהנדרים שייך לכל היורשים. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"א ססי' כ"ז שפסק שזכו כל היורשים לחלק ביניהם:
כו ראובן צוה לפני מותו ובתוך צוואתו היה שיתנו מנכסיו לנכדתו לאה סך אלף זהו' וחלק רביעית מהחצר שלו. ופירש דבריו שלא תזכה בהם עד שתכנס לחופה. אבל אם ח"ו תמות לאה קודם שתכנס לחופה יחזרו המעות וחלק החצר לבנו. ובא השאלה על הריוח מהמעות וחלק החצר הנ"ל שיעלה עד שתכנס לאה לחופה. אם תזכה בהם מעתה. או נאמר שאין לה חלק בריוח עד כניסתה לחופה. עי' מהרשד"ם חו"מ סי' ת"כ שפסק דהוי כמתנה לאחר שלשים יום דפשיטא שלא זכה המקבל לא בקרן ולא בריוח עד שיגיע הזמן. כן בנ"ד הנכסים יהיו הכל ביד בניו. ואין ללאה שום זכות בקרן וריוח עד שתכנס לחופה:
ועי' במהר"ם שיק חחו"מ סי' מ"ם באחד שצוה בצוואה ליתן לבת בתו חמשה מאות זהובים לכשתנשא ובת בתו מרוצת לתת את המעות הנ"ל לאביה אם יש בזה משום מצוה לקיים דברי המת שלא ליתן לה אלא לכשתנשא. וכתב דרצון בת בתו אינו מעלה ולא מוריד דעד הנישואין אין לה שום תביעה כמ"ש הרשד"ם סי' ת"כ וכיוצא בזה בסי' תל"א והפירות הם של היורשים וא"כ אם היורשים אינם רוצים ליתן לה המעות עד שתנשא בודאי הדין עמהם אמנם אם היורשים רוצים לוותר וליתן לה מיד אין הספק אלא אם רשאין לשנות מאמר אביהם דמצוה לקיים דברי המת והביא דברי הרמ"א בחו"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ז והתומים סי' ס' ס"ק ט"ו ודברי החת"ס בחיו"ד סי' רל"ח שהסכים בנדרה עבור יתומה להשיאה דאפילו נתנה כבר ומתה צריכין להחזיר דאומדנא דאדעתא דהכי נתנה וע"ש מה שהעיר עליו מהשטמ"ק ולדינא פסק דכיון דקפיד ואמר בצוואה לכשתנשא כוון גם לטובתה שלא יופסד המעות ותוכל להנשא ע"כ חל עליהם מצוה לקיים דבה"מ כמו שפסק הש"ך בסי' רכ"ב דאם צוה ליורשיו גם בלא השליש אמרינן מצוה לקיים דבה"מ ואסור להיורשים ליתן המעות לאביה רק באופן שאביה יתן על המעות ערבות ובטחון שיש בו סמיכה שישלם במילואו לכשתנשא. ועי' בתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סי' פ"ו פ"ז. וע"ש שהסכים כמ"ש בתשו' ר"ע איגר חיו"ד סי' ס"ח דאף היכא דלא אמרינן מצוה לקיים דה"מ מ"מ יש בזה משום מצות כיבוד אב ומחויבים לקיים דברי הצוואה בכל פרטי'. ועיין בכלל כ"ג סי' כ"ב: כז כתוב בצוואה מקומי שיש לי בביהכנ"ס נתון לבני ראובן ולהיות שהוא ממלא מקומי במקום קדוש חייב הוא או ישכור ת"ח שילמוד בכל יאצ"ט על מקום הנ"ל ויעמיד נר שעוה. ועתה ראובן מחזיק גם במקום בעזרת הנשים בטענת ברי שנתן לו אביו שני המקומות. ושמעון טוען שלשון הצוואה שכתוב בה מקומ"י ומקו"ם קדו"ש מורה על מקום בעזרת אנשים ועוד טענות בזה עי' בשו"ת מהרי"א אסאד חאו"ח סימן ל"א:
כח שכ"מ כתב בצוואה שכל הספרים שלו יתנו לבני. אפס מהספרים שיש לבנו כמותם מכבר יתנו לחתנו. והנה יש לבן הרבה ספרים מקנת כספו שיש כמותם בעזבון האב וגם יש לו ספרים שנתן לו האב בחייו ויש גם כמותם בעזבון וטוען חתנו שכוונת המצוה היה אף על הספרים שיש לבנו כמותם מקנת כספו יתנו לחתנו. והבן טוען שכוונתו היה רק על הספרים שנתן לו האב בחייו ונמצא כמותם בעזבון. עי' בחת"ס ח"ש סי' נ"ג שפסק מכמה טעמים שהדין עם הבן שאין לחתנו רק הספרים שנתן כמותם האב להבן מכבר ולא ממקנת כספו:
כט רב אחד צוה בצוואה שימכרו כל ספריו ולהדפיס במחירם ספרי חידושיו שהניח אחריו. ולאשר כי לפי שעה אין בנמצא מתעסק להדפיס החידושים אם מותר למכור הספרים וליתן הקרן ביד בטוחים על עיסקא ומה לעשות בהעיסקא. עי' בחת"ס ח"ש סי' נ"ח:
ל מי שצוה קודם מותו שבתו פלונית תנשא לפלוני. ובנו פלוני ישא פלונית. אם מצוה לקיים דבריו (ע"ל סי' ס"ד) ועי' בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ק"ל שכתב שאם אמר כן כמצוה לבניו מצוה לקיים דבריו וכופין על מצוה זו כמ"ש הרמב"ן בחידושיו פ"ק דגיטין שכופין על מצוה ולקיים דברי המת והוכיח כן מהתוספתא וירושלמי ואם אמר ישא בני פלוני את פלונית ויטול כך וכך. או להיפך יטול כך וכך וישא פלונית דמי לדין הבו לי' ד' מאה זוזי ולנסוב ברתי (מבואר בסי' רנ"ג סעיף י"ב). ועי' בחו"מ סי' רנ"ב סעיף ב' בדין מצוה לקיים דברי המת ומש"ש דו"ז ובקצוה"ח ס"ק ג' ה' לענין אם כופין אותו על מצוה זו. ועי' בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קנ"ז שהאריך בזה וע"ש במהד"ב חיא סי' א' ובמהד"ג ח"א סי' ע"ה ובח"ב סי' קפ"ג ובתשו' מהר"ם שיק חו"מ סי' מ"ם ובתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סי' פ"ו פ"ז וע"ש בסי' פ"ו שהביא דברי הר"ן פ"ק דגיטין דביתומים קטנים לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת. ועי' בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז אמצע סי' ס"ז ע"ש חילוק שתלוי בלשון המצוה אם כופין:
לא שכ"מ שצוה מחמת מיתה ואמר בלשון לע"ז אני עוז"ב לבתי בית פלוני. ועתה טוען הבן כי עוז"ב הוא לשון ירושה ואין לבת במקום הבן כלום.
עי' שו"ת התשב"ץ ח"ב סי' רנ"ז שפסק דעוז"ב בלשון ב"א הוא מתנה ולא ירושה. וכן הסכים ע"י נכדו בח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור הראשון סימן כ"ג:
לב ועי' בחתם סופר חו"מ סי' קמ"ה שנשאל כעין זה באחד שכתב צוואה וחילק נכסיו קרקעות ומטלטלים לחמשה חלקים. והשוה הבכור עם הפשוטים ובתו ואשתו הכל חלק כחלק בשוה ובא השאלה דלכאורה הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה וציואתו בטלה. ופסק הגאון המחבר דכיון דכתוב בצוואה בלשון לע"ז (איך פערלאססע דאס בית אין חמשה חלקים) ר"ל אני מני"ח ביתי לחמשה חלקים. ומני"ח הוא לשון מתנה ולא לשון ירושה כמבואר בחו"מ סימן רנ"ג סעיף ב'. וא"כ מהני צוואתו. וגם באמצע הצוואה שכ' אצל המעות ומטלטלים יות"ן לז' מרת פלונית סך כך וכך והשאר יחולק לשלשה חלקים חלק אחד לבני וכו' הוי כאלו אמר חלק אחד יות"ן לבני דלעולם אמרינן דדיבור הראשון מושך עצמו ואחרים עמו עד סוף כל הדיבורים. כן ה"נ דיבור יות"ן סובב על כל החלקים והוי מתנה: לג שכ"מ שצוה ואמר בלשון לעז אללע קינדיר זאללין גלייך זיין ואחי יהיה האפוטרופס, והאיש הניח אחריו ג' בנים וג' בנות מה משפט הבנות ואם כוונתו היה שהבנות ירשו בשוה עם הבנים הרי הוי מתנה על מ"ש בתורה והצוואה בטלה עי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' ל"ח שפסק כהרמ"א בחו"מ סי' רמ"ז סוף סעיף ג' דאם אמר יתמי גם הבנות בכלל ונראה ברור דבלשון קינדער נכלל הבנים והבנות. אך הצוואה בטלה מטעם הנ"ל ע"כ יורשים רק הבנים:
ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סימן ס"א סיב שנשאל בנשאר עזבון ויש בנים ובנות. ובת אחת דרה בבית אחד מן הבתים שנשאר מאביהם והבת טוענות שיש לה חזקה ג' שנים וגם טענה שאמרו לה שאביהם צוה שיחלקו הבנים והבנות בשוה. ורצה הנברר של הבת לזכות אותה מכח דטענינן עבורה שכן צוה אביהם וגם כיון שהיא נשואה ובעל בנכסי אשתו לוקח הוי א"כ טענינן ללוקח כל מה שהבת מצי למטען והגאון הנ"ל דחה דבריו ע"ש בגוף התשובה כי קצרתי:
לד מי שצוה מחמת מיתה ואמר נכסי קרקעות ומטלטלים הכל ביד אמי ושמינית החצר לאחותי. אם לשון בי"ד אמי הוא לשון מתנה או לשון אפוטרופסת עי' בשו"ת התשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור הראשון סי' כ"ג שכתב שיש ללמוד מלשון ושמיני"ת חצ"ר לאחות"י שגם הראשון הוא לשון מתנה יעו"ש:
לה מי שצוה שאשתו תהיה גברת הבית או שליט אי הוי לשון מתנה או לשון אפוטרופסת עי' בחת"ס ח"ש ססי' ס"ג שפסק דאין לה אלא דין אפוטרופסת ואף אם משמעות גביר או גברת משמעותו גם על שיהי' שלו קיי"ל יד בעל השטר על התחתונה:
ועי' בתשו' מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב סימן ס"ג שנשאל באשה שמת בעלה והניח בן קטן וכשהגדיל תובע אותה לד"ת על נכסי עזבון אביו שהיה הכל תחת ידה והוציאה צוואה כתובה בלשונם והועלה בערכאות וכתיב בה שכל המעות ונכסים ומטלטלים הכל שלה בלי שום שיור וגם יש לה רשות ליתן ולמכור לאחרים וחתום עלי' עדים ישראל וגם בעלה חתום במסה"ק מחמת חולשתו. והבן טוען שודאי לא היה כוונת אביו רק לעשותה אפוטרופסת ומה שכתוב בצוואה שהכל שלה לא כתב אלא לכבודה כדי שלא יומסר העזבון לדייני הערכאות שיהיו הנכסים תחת השגחתם וממשלתם ושלא תצטרך ליתן להם חשבון בכל שנה ושנה. עי' בחו"מ סי' רמ"ו סעיף ד' בכותב נכסיו לבנו בכתב שיש לו רשות למכור וליתן. ומה שכ' השואל דכיון שהורגלו לכתוב כן הוי רק שופרא דשטרא. עי' בטור אהע"ז סי' ק"ז בד"מ בשם הנמ"י ובחו"מ בש"ך סוסי' מ"ב בשם הרשב"א מוכח להיפוך דדוקא באשה מברחת בעינן שתאמר בפירוש וכו' ועיין בחו"מ סי' ע"א סעיף י"ד ובסמ"ע ס"ק כ"ז ובש"ך ס"ק ל"ג והוא תלוי במחלוקת. ועי' בחו"מ סימן רמ"ו סעיף ה' היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה על המקבל להביא ראיה. ועי' בב"ש אהע"ז סי' ק"ז סק"א בבעיא דלא איפשטא מועיל תפיסתה א"כ כ"ש בנ"ד במחלוקת הפוסקים אי אמרינן בזה דנכתב לשופרא דשטרא ודאי מועיל תפיסתה ואין מוציאין מידה. וגם כיון שנעשה הצוואה בערכאות והיא מוחזקת יכולה לומר קי"ל כדעת היש חולקין ברמ"א חו"מ סי' ס"ח שהשטר כשר מכח דינא דמלכותא. ס"ד מסיק לדינא שאין להוציא מיד האשה: לו אחד צוה מחמת מיתה ליתן כל ספריו לבנו ולא היה לו בן כלל רק בן אשתו הוא צורבא מרבנן ואומר שעליו כוון המצוה. ובן בנו טוען שהוא היורש ודאי עליו נתכיון. עי' בשבות יעקב ח"א סי' קס"ט שכתב דלכאורה יש לזכות להאי צורבא מרבנן אע"פ שאינו ראוי ליורשו מהאי דאמר נכסי לטוביה ובאו שני אנשים ששמם טובי' דהדין מבואר בטור סי' רנ"ג דאם א' מהם הוא ת"ח הת"ח קודם אפילו השני הוא קרוב וראוי ליורשו (הובא בחו"מ סי' הנ"ל סעיף כ"ט). אולם מ"מ בנ"ד הדין עם בן בנו כיון דבן אשתו אינו נקרא בנו כלל כיון דהוא אחר ממש. ואין לו שום קורבה עמו. ואף בן בנו אינו נקרא בן אלא היכא דאין לו בנים. אבל אם יש לו בן אז בן בנו אינו נכלל בכלל בני לנחלה כדאיתא בב"י סי' רמ"ז בשם הנמ"י ובתשו' הרא"ש כלל פ"ב. א"כ בנ"ד שאין לו בן ודאי כוונתו היה אבן בנו ולא אבן אשתו שאינו נקרא בן כלל. וכן כתבו התוספת בפשיטות בפסחים דף נ"ד ע"א ד"ה אלה בני שעיר וז"ל ועוד לא מצינו בכל התורה שיקרא לבן אשתו בנו עכ"ל. וע"ש בפסקי תוספת שכתבו וז"ל בן אשתו אינו קורא אותו בנו. בן בנו קורא אותו בנו מכ"ל. וכ"כ המהרש"א בב"ב דף קט"ו בפשיטות. ע"כ הדין ברור בנ"ד שהספרים שייכים לבן בנו עכת"ד: לז ועיין בנוב"י מהד"ת סימן מ"ח שנשאל בצוואה מאלמנה שנמצא כתוב בה כל המטלטלים והתכשיטים שלי יהיו שייכים לבת בתי טריינלא ויש לה שתי בת בתה ששמם טנורייכלא ויש ספק לאיזה טריינלא נתכוונה האלמנה ע"ש מה שהעלה:
לח מי שהיתה אשתו מעוברת וצוה קודם מותו ואמר אם יהיה הזרע של קיימא. יזכה בכל נכסי. ופלוני שהוא שותפי יהיה אפוטרופס עליו עד אשר יגדל. ואם לא יהיה זש"ק כל נכסי הם במתנה לפלוני שותפי. ואח"כ ילדה בן זכר וחי לערך שנה ומת ונשאל מי זכה בנכסים אם יורשי הבן כיון שנפל פעם אחת הירושה לפניו. או נלך בתר אומדנא שהיה כוונתו בצוואתו שיהי' זש"ק שיגדל ויהיה לאיש. ואם ימות בעודו קטן יהיה הכל לפלוני שותפו עיין זה בשו"ת התשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור הראשון סימן ל"ג:
לט מי שהיה לו בן אחד ובנות הרבה. וצוה לפני מותו שאשתו תשלוט בכל נכסיו כל ימי חייה. ואחר מותה יקח בנו שני חלקים מהנכסים. והמותר יקחו בנותיו ובניהם. ואח"כ מתה בת אחת בחיי אמה. ואח"כ מתה אמם. ובא הבעל של הבת ורוצה לזכות בירושת חלק הבת מצד הבעל יורש את אשתו. עיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' מ"ד שפסק דכיון דהבת מתה בחיי אמה ואז לא היה חלקה ראוי לגבות כפי הצוואה. א"כ אין הבעל יורש רק במוחזק ולא בראוי. ולענין לשון בניה"ם אם הוי הבנות של הבת שוה ליטול חלק כמו הזכרים של הבת כיון שנכללו כולם בתיבת ובניה"ם מפלפל בזה בש"ס ב"ב דף קמ"ג ע"ב באמר נכסי לבני והיה לו בן ובת אם הבת בכלל יעו"ש מה שהעלה. וצ"ע בתוס' ב"ב דף קט"ו ע"ב ד"ה מלמד שכתבו דענה נקבה היתה ושם נאמר ובני שעיר וכו' צבעון וענה. ועיין סימן רמ"ז ס"ג. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סימן כ"א שנשאל עובדא דא והביא דברי החסל"א הנ"ל ומשיג עליו וכן עובדא דא ממש במהד"ד ח"ג סי' קי"א ומשיג עליו:
מ אחד צוה לתת ביתו לפלוני. ויש שם בבית חניות המושכרים למוכרי קמח וגם מרתף תחת הבית. אם הם בכלל הבית או לא.
עיין בזה בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' ל"ב וסי' ל"ג. ועי' בפ"ת לחו"מ סי' רי"ד ס"ק א' ובכלל ס"ה סימן ל"ד:
צוואה שכתוב בה שכל הכלים כלי כסף וכלי זהב יתנו לבן פלוני ובא השאלה אם הכלים הקבועים בהם אבנים טובות ומרגליות, הם בכלל כלי כסף וכלי זהב. עי' באהע"ז סימן ק"ט סעיף ד' ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' פ"ז שהוכיח בכמה ראיות שהאבנים טובות בטלים לגבי הכלי א"כ הם בכלל הכלי כסף וכלי זהב הנאמרים בצוואה:
מא אחד צוה לפני מותו שכל הספרים שלו עם הארגז שהם בתוכו הוא נותן להקלויז פלונית והם ילמדו אחריו משניות. וגם צוה שיתנו בניו הספרים הנ"ל להקלויז טרם שישאו אותו לקבורה. וכן קיימו בניו ומסרו הספרים אחר פטירתו לאנשי הקלויז. ובעת המסירה אמר להם אחד מהיורשים באם תמצאו מעות בהספרים כי כן היה דרכו להחזיק מעות בהספרים תחזירו לנו. וכן היה שביום מחרת נמצא בספר אחד קאווערט ובתוכו נייר ממאה רוביל. ותובעים היורשים להחזיר להם ואנשי הקלויז טוענים שגם המעות שייך להם. עי' בתשו' שאילת שלום מהד"ת סי' רכ"ט שפסק מכמה טעמים שהמעות שייך להיורשים:
מב מי שצוה לפני מותו לחלק מנכסיו סך חמש מאות זהובים לעניי קרוביו. ובא השאלה עד כמה הוא גדר הקורבה ליטול חלק באותו ממון. עי' בשו"ת חתם סופר חו"מ סימן קכ"ו וקכ"ז שהשיב דשיעור הקורבה הוא כל שהם פסולי עדות כמבואר בב"י לטח"מ סי' רמ"ז בשם הנמ"י בשם הריטב"א (ועיי"ש בקצוה"ח ובנתיבות). אולם בנ"ד שלא נמצא לו קרובים פסולי עדות רק ב' או ג' אשר עפ"י אומדן דעת לא נתכוון המצוה ליתן סך רב כזה לב' או ג' קרובים רק להמרובים. ע"כ הדין שיחלק אף לקרובים והכשרים לעדות.
והוכיח כן מהגהת מרדכי דב"ק סימן ר"ג וגם בסדר הגט איתא דרביעי ברביעי נמי נקראו קרובים בלשון בני אדם. ולענין קרובי אשתו כתב שהדבר פשוט שאין אלו בכלל קרוביו ואין להם חלק בממון זה. וע"ש בסי' קל"ט שנשאל במי שצוה להחזיר השטרי חובות לקרוביו וריעיו בחנם ומוחל להם כל חובותם. ונמצא אחד שהוא גיסו של בן בנו של המצוה. וטוען שגם הוא בכלל קרוב. ועוד שהוא בכלל ריעו. והאפוטרופס טוען שאין קרוב אלא שאר בשר ואין ריע אלא אהובו. והשיב הגאון המחבר שאין דין קורבה אלא אלו הפסולים לעדות כאמור. וגם ריע לא נקרא אלא ריעו ואוהבו ממש ריע כאח. ע"ש מ"ש סמך לזה:
מג שכ"מ שאמר בעת חוליו ליתן להקדש עניים כל נכסיו. ואח"כ חזר בו וצוה לחלקם לאנשים אחרים. ואח"כ מת אם מהני חזרתו. כי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עיין בחו"מ סימן ר"ן סעיף ג' בהג"ה. ובסמ"ע ס"ק י"א ובאחרונים שם. ועיין שו"ת שואל ומשיב ח"ב סימן צ"ח מה שהעיר בזה. ועי' בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סימן מ"ה שנשאל בשכ"מ שצוה ליתן כל ספריו לבהמ"ד ואח"כ חזר בחליו וצוה ליתן הספרים לקרוביו אם מהני חזרתו.
והביא דברי הנתיבות בסי' ר"ן. ומסיק לדינא דאינו מה יכול לחזור יעו"ש באורך ועי' בכלל נ"ג סי' י"א ובכלל ע"ד סי' ה': ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' כ"ד באשה שהקדישה בצוואת שכ"מ קודם מותה כל נכסיה להקדש ביהכנ"ס ואחותה שמעה צוואתה ושתקה ואחר מותה מחזקת בכמה חפצים של אחותה הנ"ל באמרה שמגיע לה ממנה שכר דירה ובעד עצים ומה ששתקה לצוואתה היה שלא להכעיסה ואין עדים וראיה על החפצים. יעו"ש שפלפל בדין המבואר בחו"מ סימן ר"נ סעיף ג' ובאהע"ז סי' צ"ג סעי' כ' בחמ"ח וב"ש שם ס"ק ל"ג ובדברי הראשונים והאחרונים בענין זה יעו"ש מה שהעלה לדינא. וע"ש באהע"ז בפ"ת ס"ק י"ב וס"ק י"ג:
מד צוואת בריא או שכ"מ שהקדיש מנכסיו או נדרם בצדקה לעניים ומת אם מחויבים היורשים דהא קיי"ל בחו"מ סי' רנ"ב דנודר ומת אין יורשיו מחויבים לקיים נדרו ע' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' א' ובקצוה"ח סי' ר"נ ס"ק וא"ו ובנתיבות בביאורים ס"ק ד' ובקצוה"ח סי' ר"ל ס"ק ג' ובנתיבות ס"ק ה' ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג האחרון חיו"ד סי' י"ח: ועי' עוד דיני צוואת ומתנות הנוגעים לדין לי ולא ליורשי אתה ולא יורשיך בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה ובדיני תנאי כלל קי"ג ובדיני מתנה כלל כ"ג:
מה אשה אחת יש לה נכסים וחלתה. ורצתה להעביר נחלה מקרוביה הראוים ליורשה והקדישה נכסיה לעניים או לביהכ"נ. וקרובה הראוי ליורשה הוא עני ויש לו בת צריכה להנשא וגם בנים בני תורה ואין לו במה לפרנסם. ע' בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ק"צ שדעתו נוטה שאין לחוש להקדשה דהוי כמו שכ"מ שצוה לעשות עברה מנכסיו שאין שומעין לו כמ"ש הרמב"ם בפינו מה' זכיה ומתנה וגם בנ"ד יותר היה ראוי ללמד תלמידים ולפרנס עניים מבנין ביהכ"נ והוא בכלל וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות כמבואר בירושלמי זרעים סוף מס' פאה. ע"כ הקדש זה בטל הוא וירשנה קרובה עכת"ד. בתשב"ץ הקטן למהר"ם מרוטינבורג סימן תקל"ג הביא בשם ר' שמואל מבונבערג ראיה מירושלמי הנ"ל שיותר טוב ליתן צדקה לצורך ללמוד נערים תורה מליתן צדקה לבית הכנסת. ועיין בשו"ת מהרי"א אסאד חחו"מ סימן רמ"ג: מו בעל בנכסי אשתו אם דינו כלוקח או כיורש עי' בש"ך סימן ק"ג ס"ק י"ט וסי' קי"ב ס"ק ו' ובב"ש אהע"ז סימן צ"א ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' ק"ט:
מז אלמנה ויתומים והיא ואחי' הם אפוטרופסים על נכסי היתומים שנשאר מאביהם והשיאה האלמנה בת אחת ונתנה לה יותר מעישור נכסין המגיע לה ואח"כ מתה הבת והבעל רוצה לירשה והיתומים טוענים שמה שנתנה לה יותר מעישור נכסין הוא שלהם ואין הבעל יורשה כי שלא כדין הוסיפו האפוטרופסים ליתן לה עי' בשו"ת אמרי א"ש אה"ע סי' כ"א השאלה באורך: מח בנפל ירושה לאשתו אחר הנישואין מאבי' או מאחר אולם לא בא הירושה ליד האשה כי השלישו הירושה או שהוא ביד אפוטרופס ואח"כ מתה אשתו אם הוי ראוי ואין הבעל יורש בראוי. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סימן קל"ה שאינו יורש וחילוקי דינים שם:
מט א' נשא אלמנה ולה שני בנים מבעלה הראשון וכעת מתה האשה ונשאר ממנה תכשיטין וגם מרגליות. והבעל רוצה להחזיק בתכשיטין מצד הבעל יורש את אשתו. והבנים שלה טוענים כי אבי אביהם נפטר אחרי מות אביהם ונשאר ממנו מעות וחפצים ולקחה לעצמה וקנתה בהם תכשיטין וא"כ הוא מירושתם. והבעל טוען שאינו יודע מזה כלום. וגם טוענים היורשים שקרובים שלה שלחו לה מעות על מנת שאין לבעלה רשות בהם ויש להם עד על זה. והוא הוציאתו בתוך הבית של בעלה השני. ובעלה טוען שא"י על מה נתנו לה הקרובים ומי יודע אם שלמה חובותיו וגם אם שלמה מי ביקש מידה. וגם טוען הבן הגדול שפעם אחד לותה אמו ממנו סך מה וקנתה בגד לבת בעלה הגדולה ואומר שיש לו עד אחד שראה ההלואה וקניית המלבוש. והבעל טוען שא"י אם לותה. וגם שלא היה לעשות המלבוש לבתו שאינה מוטלת עליה. עיין בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סימן ג' מה שהעלה בזה: ועי' בדיני כתובה כלל מ"ח סי' ח' ובכלל ב' סי' י"א מ"ש בנדון כזה שהכניסה האלמנה לבעלה האחרון מנכסי עזבון בעלה הראשון עבור כתובתה. ולא נשבעה על כתובתה. ועתה מתה האשה והבעל יורשה. והיתומים מבעלה הראשון טוענים שבל מה שהכניסה לו לא היה לה בהם זכות כיון שלא נשבעה על כתובתה יעו"ש:
נ אחד כתב בחוליו שטר במתנת שכ"מ שהוא נותן כל הונו לאשתו וגם יש ביד אשתו שטר הודאה שהודה שהכל הוא של אשתו ואח"כ נשאת לבעל שני והכניסה לו כמה אלפים ומתה והנה יורשי בעלה הראשון תובעים לבעלה השני כי מה שהכניסה לו הכל של אביהם והמתנת שכ"מ היה באונס כי לא כתוב בגווה כתבוהו בשוקא וכו' ובעלה השני טוען מצד המתנה וגם הביא כתב פשר שהאלמנה התפשרה עם בעל הבת היורשת של בעלה הראשון והבת טוענת שבעלה התפשר שלא בהסכמתה. עיי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סימן כ"ח:
נא אלמנה שהתפשרה עם בני' ונתנו לה כל נכסי אביהם שיהיו שלה ונישאת לבעל שני והיתה נו"נ בנכסיה וילדה ממנו ג' בנות ומת בעלה והתפשרה עם בני בעלה שהיו לו מאשתו הראשונה ונתנו לה פטורין שכל הנכסים שלה רק מחויבת לגדל ולהשיא הבנות וכן קיימה ומתה האלמנה. ובא הספק אם הבנים שלה מבעלה הראשון הם היורשים נגד הבנות של בעלה השני דאולי נתחייבה האלמנה שבועה על הנכסים נגד הבנים והבנות של בעלה השני ולא נשבעה ואין יורשיה מבעלה הראשון נוטלים כלום עיין בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' ל"א:
נב ראובן נפטר והניח בן קטן. ואחר שנה נפטר הבן וצוה בפני עדים איך שכל הנכסים שירש מאביו הוא נותן לאמו במתנה גמורה לבד חלק א' בשדה אחת הוא מניח ליורשיו שלא להעביר נחלה מהם. ועתה יורשיו טוענים לבטל הצוואה מצד שנשי העדים הם קרובים שני בשני. וגם מצד שהבן קטן ואין מתנתו מתנה. עיין שו"ת התשב"ץ ח"ד המכונה חוט המשולש בטור השני סימן ג' מה שהעלה בזה. ועיין בחו"מ סי' רל"ה:
נג שכ"מ שצוה לתת לבתו האחת ק' זהובים ולבתו האחרת ק' זהובים ולאמו כמו כן ולאשתו יותר על כתובתה כמו כן ולהקדש גם כן ב' מאות זהובים. באמרו שיש לו מעות מזומן החצי מהסך שיעלה כל הנ"ל וחצי בחובות ואחר שנפטר בקשו למצוא הנכסים ולא מצאו החצי ממה שאמר. ובעלי ההקדש והמתנות מבקשים כל אחד חלקם במושלם עי' שו"ת תומת ישרים סימן נ"ז שם תשובה מר' אברהם ן' יעושן שפסק שכל הצוואה בטלה כיון שהנפטר גילה בדעתו שיש לו כ"כ נכסים הוי צוואה בטעות יעו"ש:
נד אורח שהפקיד נכסיו ליד בעה"ב ומת ולא צוה כלום ולא נודע לו שום יורש ולא מקום דירתו. עי' בש"ך חו"מ סי' רפ"ה ס"ק ז' שרימז לשו"ת מהר"ם מלובלין סי' י"ב שפסק שהב"ד מוציאין ממנו העזבון ומעמידים אפוטרופס עד שיבואו יורשים או עד שיבוא אליהו. וע' בשאילת יעב"ץ סימן קמ"ב שדחה כל ראיותיו ופסק שאין הב"ד נזקקין כלל וע' בשו"ת חתם סופר חו"מ אמצע סי' קכ"ב וססי' קכ"ט שהסכים עם הגאון יעב"ץ. ויצא לחלק שאם תפס לאחר מיתה גם הגאון הנ"ל מודה שהב"ד מוציאין ממנו יעו"ש:
נה בענין אם מומר יורש את אביו. ואם הוא יורש מדאורייתא או מדרבנן. הוא מחלוקת בין הראשונים. ועיין בחו"מ סימן רפ"ג שהב"י פסק כדעת הרמב"ם דמומר יורש את אביו. וע' במהרי"א סימן רע"ג ובמהרש"ך ח"א סי' קל"ו וח"ג סימן ק"ב. ומהראנ"ח ח"א סימן מ"ו ופ"ו. ועיין מהרד"ך בית כ"א שהאריך ופסק בנ"ד שאחות המשומד הוא היורשת חלק ירושתו. ומהרשד"ם חו"מ סימן שט"ו הביא דבריו והסכים עמו לדינא. ועי' שו"ת עדות ביהוסף סימן כ' שאסף כל דעת הפוסקים והעלה גם כן לדינא בעובדא שנשאל שראובן מת ואחד מבניו היה מומר שאם יש בן למומר יתנו חלק המומר לבנו כמ"ש הרמב"ן והסמ"ג והרא"ש והיא הלכה פסוקה ופשוט וברור עכ"ד. ועיין בחו"מ סי' רפ"ג בהג"ה:
נו אשת איש שהמירה דתה ואח"כ מתה אם הבעל יורשה עי' באה"ע סי' צ' ס"ג שפסק הב"י בשם אבי העזרי דהבעל יורשה וע' בחו"מ סימן צ' ס"ג שפסק הב"י בשם אבי העזרי דהבעל יורשה ועי' בחו"מ סי' רפ"ג בהג"ה וססי' רפ"ה:
ומצאתי בשו"ת גאוני קדמאי דפוס ישן נושן סי' קל"ח שפסק דאין הבעל יורש את אשתו מומרת ולא הביא שום ראיה ומקור לזה. ואנו אין לנו אלא כמו שקבע מרן בש"ע:
נז אשה שהיא נו"נ בנכסי היתומים אחרי מות בעלה והרויחה בהנכסים אם תטול חלק בהריוח או כל הריוח ליתומים. עי' בדיני כתובה כלל מ"ח סי' כ"ח:
נח יעקב שהוא שכ"מ צוה שאחר מותו ירשו נכסיו שלשה בניו ראובן שמעון ולוי. וגם צוה שלוי בנו הקטן ידור עם אמו כל ימי חייה ואם לא ידור עמה לא יהא לו חלק כלל בנכסיו אלא ראובן ושמעון יירשו נכסיו לבדם והנה אשתו של לוי אינה רוצה לדור עם חמותה. ולסבה זאת הוכרח לוי להלוך אחר עצת אשתו שלא לדור עם אמו וטוען שאין ממש בצוואה זו שאין לאביו כח לעקור ירושתו שהיא מדאורייתא. עיין שו"ת תורת חסד סימן רמ"ה שפסק דנקטינן כהרמ"ה וה"ה וב"י (מבואר בחו"מ סימן רפ"א ס"ג וע"ש בנתיבות ס"ק ד') דאם אמר ראובן בני לא יירש. ושמעון יירש. הכל דבריו קיימים. ה"ה בנ"ד דסלקו ע"י תנאי שאם לא ידור עם אמו לא יהא לו חלק בנכסיו אלא ראובן ושמעון יירשו נכסיו לבדם הרי עשה אותם ליורשים ודבריו קיימים:
ועי' בשו"ת זרע אברהם חח"מ סי' ט' להרב מוה' אברהם יצחקי שנשאל בכעין זה בצוואת בריא. ונשבעו בחייו לקיים הצוואה והאריך הרבה ופסק דכיון דרוב הפוסקים ס"ל דבריא שהוסיף לאחד ומיעט לשני בירושה אין הצוואה קיימת (עיין בסי' רפ"א סעיף ה') דכתיב ביום הנחילו את בניו. שהוא רק שכ"מ. אי יכול היורש לומר קי"ל דאני בחזקת יורש דאורייתא ואין הצוואה קיימת ועל מה שנשבע לצאת לדור במקום אחר יתירו לו שבועתו ע"י פתח חרטה שאומר שלא שכיחא לי' שם מזונותיו ושאשתו אינה רוצה לצאת. יעו"ש כי קצרתי:
ועי' בשו"ת נטע שעשועים סי' נ"ב בצוואה שכתב בה שהיתומים קטנים יסולקו מן הבית ולא יהיה להם חלק רק בהמטלטלים ומעות והבית וכל עזבונו יהיה לבניו הגדולים. ורצו לבטל הצוואה מצד לשון יסולקו היינו לא יירש והוי מתנה על מ"ש בתורה ופסק דכיון שסיים והבית יקחו בניו הגדולים זיכה להם מכחו בירושה או במתנה יעו"ש:
נט ראובן נתן במתנת בריא כדינו לשני בניו קרקע וכל הבנינים שעליה. וחילק הבנינים לשניהם. לאחד בית אחד ולשני בית שני והתנה שלא ימכור שום אחד חלקו עד שלשים שנה. ויש לראובן בן שלישי שלא נתן לו אביו כלום מחמת שהיה עשיר. ואח"כ מת ראובן. ועבר אחד מהם ומכר חלקו ועתה בא בן השלישי ותובע מהאחים שיתנו לו חלקו בהבית מחמת ירושה כי מאחר שעבר על התנאי המתנה בטלה ומגיע לו שליש ירושה. עיין שו"ת בית יעקב סי' י"ד שפסק שאם היה התנאי נעשה בדיני תנאים המבוארים בחו"מ סימן רמ"א ובאה"ע סי' ל"ח. אם לא נתקיים התנאי המתנה בטלה ע"ש קצת באורך. אמנם אותו הבן שלא עבר על התנאי מתנתו קיימת. ובית השני חולקים ביניהם בתורת ירושה כיון דבטלה המתנה דדמי להא דמבואר בחו"מ סי' רמ"א סעיף י"א בראובן שנתן לשני בניו והטיל תנאי ע"מ שלא יוכל אחד מהם למכור וכו' יעו"ש:
ועי' בזה בדיני תנאי כלל קי"ג סי' ל"ג במכר או נתן בתנאי זה ועבר אם בטל למפרע. ועיין בכלל נ"ג סי' י"ז:
ס אם נכתב בשטר מתנה בתנאי שלא ימכור הבית לשום איש והשכירו לאיש אחר אי נימא דשכירות ממכר הוא והמתנה בטילה. עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' כ"ט דלא עבר:
סא מתנת שכ"מ על תנאי אי בעינן שיהיה במשפטי התנאים דוקא עיין בש"ך סימן רנ"ג ס"ק ט"ז דאין צריך דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי ועי' בסי' רמ"א סעיף י"א ז"ב ולפי פירוש הסמ"ע שם ס"ק כ"ד דמיירי במתנת שכ"מ מבואר להיפוך. ועיין בזה בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' פ"ה ועי' בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' פ"ג בסיף ד"ה שוב עיינתי שמסיק לדינא שא"צ למשפטי התנאים:
סב ראובן צוה מחמת מיתה שהחנות ומערה שיש לו הוא נותן במתנה לגיסו שמעון שהוא ת"ח בתנאי שלא ימכרנה שמעון כל ימי חייו בעבור תברכהו נפשו כל הימים אשר הוא חי ויוכל ללמוד בלי צער דאגת פרנסה ושמעון החזיק בהחנות והמערה כמה שנים. והנה עתה שמעון צריך להשיא את בתו אשר כבר עברה פרק הנישואין ורוצה להשיאה לבעל לפי כבודו. ואין לאל ידו להשיאה אם לא ימכור החנות והמערה הנ"ל. ע' שו"ת תורת חסד סימן רמ"ד שפסק דכיון שהוא מוכר לצורך מצוה כמבואר בהגהת מרדכי דקידושין סי' תקכ"ו שיש מצוה לאב לתת נדוניא לבתו ולהשיאה לראוי לה והביא ראיה מדברי הקבלה. וכ"כ ר"י נתיב כ"ב לא עבר שמעון על דעת הנותן דלמצוה כזאת לא התנה וגדול יהיה חסדו האחרון מן הראשון:
סג כל היכא דקים לן באומד הדעת שדעת המצווה היה כן מקיימין כן אף לעקור ירושה דאורייתא כ"כ בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ה סי' א' בשם מהרשד"ם חחו"מ סי' שמ"א ועיין בתשו' מהר"ם מלובלין סימן ק"ח ובחו"מ סימן רנ"ג וביו"ד סי' רנ"ג סעיף ז' באם צוה להשיא יתומה ומתה:
אחד צוה לפני מותו שהבית והחנות ישאר לקרן קיימת והריוח יתחלק לדבר מצוה. וחלק עשירית מן הריוח ינתן לאיש פלוני וכן נתן לו האפוטרופס כמה שנים. ואז בשעת מיתת הנותן היה האיש הנ"ל מוחזק לאיש כשר וירא ה' וכעת יצא קול רינון על האיש הזה ואינו רוצה האפוטרופס ליתן לו כיון שאפשר אמת דבר הקול ועל אופן זה לא היה דעת המצוה ליתן לו.
עיין בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' פ' שפסק דאין יכולים לבטל המתנה בשביל אומדנא זאת והרי עכ"פ מצוה לפרנסו כמ"ש ביו"ד סימן רנ"א וכיון שהמתנה ברורה ואנו מסופקים אם הקול אמת או שקר או הרהר בתשובה בכה"ג מוקמינן בחזקת המקבל מתנה כמ"ש הרשב"א בתשובה סימן ב':
סד אשה אחת קראה לבניה ולבנותיה קודם מותה וצותה שאם יהיה ביניהם מריבה בעסק עזבונה שידון הכל ע"פ אחד מקרוביה. ובהפצרתה נתנו כולם ת"כ ליד אותו פלוני. ואחר מותה אחד מהבנים אינו מרוצה לדון בפניו מפני שהוא עם הארץ. וטוען שנתן ת"כ כדי שלא תטרף דעתה עליה. עין בשבות יעקב ח"א סי' קס"ח. שכתב דמצד מצוה לקיים דברי המת אין עליו חיוב דאחר העיון נ"ל דלא אמרינן מצוה לקיים וכו' אלא דוקא בנכסיו וירושתו אבל בשאר מילי לא (עיין בתשב"ץ ח"ג סי' ק"ל שמבואר שם דלכל מילי כופין על מצוה לקיים דברי המת) ולא מצינו זאת בשום פוסק שמצוה לקיים וכו' בשאר מילי ע"ש שהאריך בזה. אולם מצד הת"כ אף שיש מקום לטענתו כדי שלא תטרף דעתה וכמבואר ביו"ד סימן רל"ב סעיף י"ז בהג"ה. נ"ל דיש לחלק דהיינו דוקא במי שאינו חייב לשמוע למצותו כלל רק מכח השבועה אז יכול לומר שנשבע כדי שלא תטרף דעתו אבל בצוואת אביו או אמו שמחויב לקיים עכ"פ מצד לפנים משורת הדין וכופין ע"ז בדברים כמ"ש לעיל. א"כ אם עשה ת"כ על זה איך נמצא לו היתר בדבר שאנחנו מחויבים לכופו בדברים שלא יעבור וכו' וכן משמע קצת מדברי המרדכי שהובא בחו"מ סי' פ"א סעיף ב' בהג"ה ובסמ"ע ס"ק ח' יעו"ש. ועיין בש"ך חו"מ סימן ר"ז ס"ק כ"ז בשם מהרי"ו ודו"ק. ועי' בשו"ת מהר"י אסאד חאה"ע סי' מ"ד מ"ח שדחה כל דברי השבו"י וראיותיו.
וגם בכל מילי מצוה לקיים דברי המת ועי' לעיל סי' למ"ד:
סה מי שצוה לפני מותו ליתן לפלוני מנה עבור שגזלו כל כך. והיורשים טוענים אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן שגזלו עי' בשו"ת חות יאיר סימן רל"א. ועי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק"ע שכתב דהדבר פשוט מכמה סוגיות שאדם יכול לחייב עצמו בהודאת פיו אף. שמשים עצמו רשע יעו"ש. ועי' בדין הנ"ל בשו"ת שו"מ מהד"ד. ח"א סי' ל"ו. ובכלל מ"ו סי' כ' בשם מהרי"א אסאד:
סו אחד מהיורשים שמוחזק במטלטלים של המוריש ואינו רוצה ליתן לאחיו חלקו מחמת שאביו אמר לו שאחיו חייב לו סך מה עיין בנוב"י מהד"ת סימן מ"ג שפסק דאינו יכול להחזיק מחמת שהוא בעצמו אינו יודע בבירור שחייב. ומ"מ לענין זה הוי טענת ברי דהוה כמו הבא בהרשאה מאביו שאביו יודע בברי שחייב לו. ומחויב אחיו לשבע שבועת היסת שאינו חייב וגובה חלקו ירושה:
סז אחד כתב בצוואה שנתן לפלוני כל המטלטלי' וקרקעות וכל משכנות וחובות הן של ישראל והן של עכו"ם הן חובות בשטר הן שבע"פ. עיין בנוב"י מהד"ת סימן מ"ה שפלפל בדבר אם יכול להקנות חובות של עכו"ם במתנת שכ"מ.
ופסק דאפילו הוא מוחזק אינו מועיל תפיסתו. ועיין בחתם סופר חו"מ סי' ק"ן שהאריך בזה יעו"ש מה שהעלה. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סימן כ"ז:
סח שטר מתנת שכ"מ שנכתב בקנין ובלשון הודאה. ונמצא כתוב בו דברים שאינם שלו. ורצה השואל לומר דכיון דאין הקנין חל על המעות שאינו נקנה בחלופין. וגם אינו חל על הדברים שאינו שלו. לא חל ג"כ על הקרקעות כיון שנכתב בקנין אחד ודמי לקני את וחמור עי' בנוב"י מהד"ק סימן כ"ז כ"ח. ובתניינא סי' מ"ז שהאריך הרבה בנדון זה. ועיין מזה מ"ש בדיני מתנה כלל כ"ג סי' י' ובדיני דשלב"ל כלל כ"ד סימן י"א וסי' כ"א. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סימן כ"ז ובתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סימן מ"ד:
סט וע"ש בנוב"י מהד"ק סימן כ"ו כ"ח על ענין שטח"ז שנכתב בו שמקנה לו מנכסיו שיש לו ושיהיה לו אז בשעת מיתה דלכאורה הוי כמקנה דשב"ל עם דשלב"ל בקנין אחד. וחידש שם דמה שאין אדם מקנה דשב"ל עם דבשב"ל הוא רק היכא שיודע שיבא הדבר לרשותו אחר זמן. דאז אמרינן שתלה הקנין דוקא זה בזה ולא חל. אבל כאן דהוא ספק פן לא ירויח ולא יוסיף בנכסיו אז ודאי דלא תלה זה בזה. וחל הקנין על דשב"ל. ועיין בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' י"ד שמשיג עליו בזה. וע"ש בסימן מ"ה וסי' רי"ז. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סימן כ"ז ובתשו' מהרי"א הלוי ח"ב סי' מ"ד:
ע שכ"מ שנתן כל נכסיו מהיום וקנו מידו ואח"כ עמד מחוליו. אם יכול לחזור מהמתנה. עיין בדיני מתנה כלל נ"ג סי' י"א:
עא עיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' מ"ג על ענין הצוואה שנשאל שפסלה מכמה טעמים א' שכתוב בה בלשון מתנת בריא ולא נכתב בה קנין דלא מהני. ועוד שלא נכתב בה מהיום ולאחר מיתה. ועוד שלא בא הצוואה ליד היורש מחיים. ואף אם אמר קודם מותו שיש צוואה ופקד לקיים הצוואה מ"מ כיון שלא אמר מקום הצוואה אינו ידוע אפשר. היה לו עוד צוואה מאוחרת. ועיין בחתם סופר חו"מ סי' קל"ז שכתב ג"כ בענין צוואה הנמצאת באמתחת כתבים של השכ"מ. וגם נמצא כתוב צוואה בפנקסו. ופסק דכולם בטלים כיון שלא הוציא הצוואה מתחת ידו למסרו לאחד ממקבלי המתנה בחייו או לאחד מהנצבים עליו כמבואר בחו"מ סי' ר"ן סעיף כ"ה וע"ש מה שהעלה לענין מה שצוה השכ"מ בע"פ ליתן לאשתו איזה סך וגם לבנותיו יעו"ש:
ועי' בתשו' השיב משה סי' ק"ד בצוואה שעשה בעודו בריא ולא נכתב יפוי כח ואח"כ בחוליו צוה להעדים שלא ישתנה מצוואה הנ"ל כלל והיה פקפוקים בשטר הצוואה ולא הגיע השטר צוואה ליד המקבל בחיי הנותן ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' פ"ו פ"ז:
עב בעל שנתן בית לאשתו והעלה בפנקס הטאביליאציע על שמה. וקודם מותה עשתה צוואה בערכאות שהיא נתנה הבית ליורשיה וסילקה הבית מירושתו. ונכתב הבית בטאבילאציע על שם יורשיה. עיין בחתם סופר חו"מ סימן קמ"ב שפסק דאינו מועיל לסלק הבעל כי אפי' הבית הוא שלה הוא יורש אותה.
ואף שהיורשים הם מוחזקים מחמת שנכתב בטאבילאציע על שמם הוא חזקה בגזלנותא. וגם לא שייך בזה לומר דינא דמלכותא דינא. דבשלמא לענין שטרי קנין כיון דהמלך נוטל מכתיבת השטר לא מהני קנין אחר רק שטר כיון שהדבר נוגע למס המלך. אבל בנ"ד אף שהמלך נוטל חלק מירושה הלא אין אנו דנין על חלק המלך רק על שאר הירושה והמלך יטול חלקו בין אם יהיה הבית להבעל כד"ת בין יהיה ליורשיה:
עג אחד מת והניח בן ובת נשואה ודרו הבת ובעלה בבתים של המוריש והחזיקו אותו כי היה סומא כמה שנים ואחר מותו הוציאו הבת ובעלה שטר מכירה וגם שטר מתנה על כל הבתים ועל כל המטלטלים חתום בח"י אביהם וגם חתמו עדים איך שנקרא לפניו השטרות קודם חתימתו וגם הערכי חתום עלי' והבן טוען כי בודאי אביו לא העביר נחלה מבנו ורק חתנו רימוהו ולא קראו לפניו ומה שכתב בחו"מ סימן מ"ה סעיף ג' וססי' ס"ח דמועיל אף שלא קראוהו לפניו הוא רק בשטרי הלואה וחיוב ולא בשטר מכר ומתנה ע"כ רוצה שיחקרו אחר העדים ולהשביעם אם אמת הדבר. וגם שטר העשוי בערכאות לא הוי במה שהערכי בא לבית המוריש וחתם שם כיון שלא היה במקום מושב הערכאות בהאמנו שלהם עי' בשו"ת מהריא"ז ענזיל סימן מ"ט כ' שזיכה את הבן ומבואר קצת בדיני שטרות כלל קיב סי' ב':
עד עני אחד מקבץ. מת ואחר מותו בא אחד והודה מעצמו שהיה להעני אצלו ק"נ זהו' ובחליו לקח ממנו שלשים זהו' ועל המותר צוה אותו שיתן לרב פלוני נ' זהובים ולרב פלוני כ' זהובים והמותר יחלק למי שירצה רק לבנו יחידו לא יתן פרוטה. ועתה הבן טוען שאינו מאמין שאביו צוה לחלק לאחרים ירושתו וגם אינו מאמין שפרע לאביו השלשים זהו' הנ"ל ע' בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סי' ר"ח שהלוה נאמן על הכל במגו מטעם שליש ליתן למי שצוה ליתן אולם בהנותר שתלוי בדעתו ליתן למי שירצה כיון שמעביר נחלה בזה אין מצוה לקיים דברי המת ע"כ יתנם להרב והרב יתנם להיורש: עה מי שמת ולא היה לו שום יורש. וחילק כל עזבונו לאנשים במתנת שכ"מ ואח"כ הוציא אחד חילוף כתב על הנותן ועיקל כל המתנות אצל הגבאי דח"ק. עי' בחתם סופר חו"מ סימן קכ"ח שפסק דח"כ נהגו בכל בתי דינין שהוא כשטר בעדים ולא מצד דינא דמלכותא. רק כיון דדינא דמלכותא הוא שאינו נאמן לטעון פרעתי נגד ח"ב אין אדם מניח שטר פרוע כזה ביד המלוה ומסיק לדינא כיון דקיי"ל הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומקבלי מתנת שכ"מ כיורשים שוויה רבנן. ע"כ ישבע ויגבה חובו תחלה. ובהמותר יחלקו ביניהם: