אור ברסלב
דברי גאונים כללים - כלל סה

דברי גאונים· רבי חיים אריה כהנא

כללים - כלל סה

כללים - כלל סד

משמעות לשונות שבשטר ושבע"פ:

א שטר שכתוב בו שנתחייב לפרוע אחר כמה שנים. מתי מחויב לשלם. עיין בבית אפרים חחו"מ סי' ע"ה באמצע פיסקא המתחלת תשוב"ה דב"ר פשו"נט:

ב מי שנתחייב לחבירו לשלם לו אחר ירי"ד פלוני. עיין שו"ת עדות ביעקב סי' מ"ד והובא בס' ערך השלחן על חו"מ סי' מ"ג אות כ"א שכתב דדינו כדין המבואר בח"מ סי' מ"ג סעיף כ"ט בכתוב בשטר עד אחר הפסח. ורואים כמה ימים יש בין ירי"ד לירי"ד וי"ל מחצית ימים שבנתיים:

ג שטר שכתוב בו שמחייב עצמו ליתן המעות מי"ד בבואו לעיר פלוני. פסק בשו"ת צ"צ סי' ק"כ דמי"ד כל היום במשמע ע"ש ראיותיו לזה. שוב אח"ז נדפס פ"ת לחו"מ וראיתי בסי' ע"ג ס"ק י"ד שהביא את הצ"צ ומקצת ראיותיו ומפקפק באמר בלשון אשכנז (באלד) אי הוי בכלל זה. ועי' במג"א סי' א' ס"ק ג' ובב"י על הטיו"ד ססי' ק"צ בד"ה ומ"ש בשם הרמב"ן: ד אומנים שהסכימו ביניהם שלא ישיגו גבול איש לרעהו. שכל אחד יעשה מלאכתו רק לאנשים המיוחדים לו. וגם שלא יוזילו מן השער שקצבו ביניהם. ולא קצבו שום זמן להסכמה הנ"ל. וכן בכל עניני תנאים שבין אדם לחבירו בלי קציבת זמן אף סתם רק פעם אחד במשמע או לעולם משמע. עי' בדיני תקנות והסכמות כלל קי"א סי' כ"ב:

ה אב שהתפשר עם בנו שידור בנו בחנם בביתו בלי קציבות זמן אי לעולם משמע או לאו עי' בדיני תקנות כלל קי"א סי' כ"א:

ו מי שמכר לחברו סחורה עד"מ מאה מדות יי"ש והתנה המוכר שאם יהיה יותר הוא ג"כ מכור לו במחיר הקצוב ביניהם ואח"כ נמצא יי"ש יותר מכפל אם זה הוי במשמעות מלת יות"ר ומחויב הלוקח ליקח או דילמא המותר צריך להיות עכ"פ פחות מהסכום המדובר בשעת המקח. ועד כמה הוא השיעור. עיין בשו"ת רמ"ץ או"ח סי' כ"ט שמסיק דהולכין בזה בתר לשון בני אדם וכוונתם:

ז כ"מ שנאמר בין ובין כגון בין חתיכה ובין שלימה דרך הפוסק לומר הפשוט קודם ובין השני הוא החידוש כ"כ במשל"מ ספ"ב מהלכות תרומות ועיין בסמ"ע סימן ע"ב סק"ז שכתב להיפוך. ועיין בשאלות ותשובות מהרי"א אסאד חיו"ד ססי' קמ"ט:

ח ראובן השכיר בית לשמעון בשטר בעדים ונכתב בהשטר שהשכיר לו הבית עד עולם. ואחרי מות ראובן רוצים יורשי ראובן להוציא את שמעין מן הבית. ושמעון טוען שהקנה לו לדור בו לעולמי עד כיון שכתוב ע"ד עול"ם ע' שו"ת בית יעקב סי' וא"ו שפשט שאלה זו מהא דפ' הכותב דתנן הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם. ע"ש בגמ' פירי פירותיהן דוקא או עד עולם דוקא. וע"ש פלוגתת רש"י ותוס' דלדעת רש"י הוו עד עולם כל ימי חיי האשה. ולדעת התוס' הוו אחרי מות האשה. וא"כ בנ"ד לא מבעיא לדעת התוס' אפילו אם מת שמעון זכו יורשיו בהבית. ואף לדעת רש"י עכ"פ בחיי שמעון אין ליורשי ראובן עליו כלום ועיי"ש שהביא דעת מהר"א ששון שפירש לדעת רש"י הוה לשון עד עולם משמעותו רק שתי שנים ודחה דבריו בשתי ידות:

ט שטר שכתב בו ע"ד היו"ם הז"ה אם משמעותו עד עולם או עד התחלת היום או עד סוף היום עיין בש"ך סימן מ"ג ס"ק מ"ה. ועיין בשואל ומשיב מהדורא בתרא חלק ג' סימן ע"ח חילוקים בלשון המקרא ונביאים ובלשון בני אדם:

י תיבת צרי"ך שכתוב בש"ס ופוסקים אם משמעותו רק לכתחילה או לעכב אף בדיעבד עי' בטו"ז או"ח סי' תרפ"ט וביו"ד סי' רע"ד ס"ק ה' ובשערי דעה שם. ובמג"א סי' ל"ב ס"ק מ"ז ובב"ח או"ח סי' רי"ט סעיף ג' בלשון צריך עשרה ע"ש בט"ז סק"א ובב"ח וא"ר שם ובש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק י"ח וברש"י ברכות דף ט"ו ע"א וע"ב וברא"ש דף מ"ט גבי ברית ותורה ובכלם אם לא אמר לא יצא ושם כתוב רק לשון צריך עי' בשו"ת מהרי"א אסאד או"ח ססי' נ':

ועי' במס' גיטין דף ט"ו ע"א על המשנה דפריך בגמרא הא תו למה לי. ומשני הו"א צריך ואי לא אמר כשר. וע"ש בתוס' דף ד' ע"ב בד"ה אי מההיא וכו' וע' בש"ך ביו"ד סי' ע"א ס"ק ט' ד"ה צריכין מליחה ובסי' רע"א ס"ק א' ועי' בטו"ז ביו"ד סי' רע"ד ס"ק ה' שהוכיח מש"ס גיטין הנ"ל דצריך אינו משמע אלא לכתחילה. ועי' בברכי יוסף יו"ד סי' רע"ו אות ב' בד"ה איבר"א שכתב וז"ל ומה שהכריח (הרב מהר"י זיי"ן) דלשון צריך לכתחילה משמע. לאו מילתא פסיקתא הוא וכמה דיו נשתפך בהאי כללא אי צריך לכתחילה משמע וכבר האריך בזה הרב בית דוד באו"ח סי' צ"ב וביו"ד סי' קל"ג. ועמש"כ בחוות יאיר והרב משאת משה ח"ב יו"ד סי' ט' יו"ד ובפמ"א ח"א סי' ס"ו ובס' יד אהרן או"ח סי' ל"ב עכ"ל וציין לעיל בברכי יוסף חאו"ח סי' תרל"ו ושם אות א' דיבר מפרט זה ואח"ז בד"ה ואח"ר זמ"ן כתב שנזדמן לו תשובו' הרדב"ז כת"י וכתב שם וכבר ידעת דאיכא דוכתא דלשון צריך הוא לעיכובא ואיכא דוכתא דלא הוי לעיכובא אלא למצוה מן המובחר וזה דעת הר"ן אבל לשון הטור משמע לעיכובא וכו' ע"ש כל הענין בדין סוכה ישינה:

יא מלת בתו"ך אם משמעותו באמצע דוקא כמ"ש בתרגומים ורש"י והרמב"ן פ' בראשית עה"פ ועץ החיים בתוך הגן באמצע הגן. וכן אם אמר אם לא אבוא בתוך שלשים יום אם משמעותו באמצע השלשים וכה"ג. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' קל"א שהאריך בזה:

יב תיבת מקץ כגון שכתוב מקץ שלשה שנים אם משמעותו בתחילת שנה השלישית או בסוף השלשה שנים. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"א סי' י' דף ה' ע"א והביא מש"ס ערכין ל"ג ע"א מקרא דירמי' ל"ד מקץ שבע שנים. ותימה שלא העיר מרש"י שפירש שם בירמי' מקצה שבע מתחילת שבע:

יג תיבת מהיו"ם כגון שכתב מתנה מהיו"ם ולאחר מיתה אי מאותו שעה במשמע או מסוף היום. ונ"מ אם מת באמצע היום ע' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג סי' ע"ז בד"ה והנ"ה נסתפקת"י:

יד לשון זמן מרובה מבואר ברא"ש נדרים דף ג' ע"ב דשלשים יום הוי זמן מרובה. וזמן מועט מבואר ביערות דבש ח"ב סוף דרשה ג' דשבעה ימים הוי זמן מועט:

מקום שאמרו חז"ל תיבת רגי"ל או תמי"ד כגון שכתוב בחו"מ סי' ע"ב סעיף י"ט בדין כלים העשוים להשאיל ולהשכיר שכתוב ברמב"ם סופ"ח מה' טוען ונטען שהוא משכירו או משאילו תמיד ובחו"מ שם כ' שיהיה בעל החפץ רגיל להשאיל כליו. וכן בסי' רצ"א סעיף כ"ו לענין שומר שמסר לשומר אם דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני דפטור ועיי"ש בסמ"ע ס"ק מ"ו מ"ש על האי תיבת תמיד. ועמ"ש בדיני שומר שמסר כלל צ"ז סי' ד' מחלוקת הפוסקים אם צריך להשאיל או להפקיד וכיוצא ובזה ג' פעמים אז הו"ל דין רגיל או תמיד או סגי בפחות מג"פ או צריך יותר יעו"ש: טו מלת יו"ם אם משמעותו גם הלילה עמו כי בדרשות חז"ל נמצא לפעמים יום ולא לילה ולפעמים אף לילה בכלל עי' בשו"ת מהרי"א אסאד או"ח סי' ק"צ באורך:

מלת שעה אם הוא דוקא שעה או אף זמן מועט. עיי"ש במהרי"א הנ"ל בסוסי' ר"ח שציין הרבה מקומות שלאו דוקא שעה:

סז רופא אחד עשה עם נער משרת אחד התקשרות בכתב וכתוב בו שיהא משכורתו או מחצית שכר הגילוח או סך כך וכך לשנה. ובכלות השנה נתעצמו בדין הברירה ביד מי. ע' בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' ע"ה דעובדא דא איקלע לפני דודו הגאון ר' סענדר זללה"ה ודימה דין זה להא דמבואר בה' רבית סי' קע"ז סעי' כ"ו דאם כתוב בשטר דיהיב מארי עיסקא למקבל פלגא באגר ובהפסד משמע דבנותן תליא מילתא למיהב לי' מה דבעי ואם כתוב בי' למשקל פלגא באגר ובהפסד משמע דבמקבל תליא מילתא למשקל מה דבעי וכן נחזי אנן בנ"ד אם כתוב בשטר שיתן לו מחצית שכר הגילוח או כו"כ לשנה. אזי הברירה ביד הרופא ליתן מה שירצה. ואם כתוב שיקבל משכורתו מחצית שכר הגילוח או כו"כ לשנה אזי הברירה ביד המשרת עכת"ד:

יז ראובן הוציא שטר שכתוב בו שנתחייב לו שמעון לתת לו מזונות כמה שנים או סך כך וכך לשנה. ושמעון אינו רוצה לתת לו מזונות רק שני שנים. וגם זאת אינו רוצה ליתן לו מזונות רק רוצה לשלם לו כפי הסך הכתוב בשטר. וראובן טוען שמחויב ליתן לו עכ"פ ששה שנים כדרך העולם וגם רוצה דוקא במזונות ולא בתשלומין. באמרו שכוונתו היה שהוא מחויב לתת לו איזה דבר שיבור לו אם מזונות או דמיהן עי' בבית אפרים חחו"מ סי' ע"ה מ"ש בזה והבאתי דבריו בדיני מזונות כלל כ"ה סי' י"ד. ובענין הברירה ביד מי. פשט מנידון שהבאתי בשמו בסי' הקודם:

יח האומר שטרות בין שטרותי פרועים ונמצא בידו עשרה שטרות על איש אחד אם הם כולם בחזקת פרועים. או נאמר מיעוט שטרות שנים עי' בדיני שטרות כלל ק"ב סי' ל"א:

יט שכ"מ שצוה יעקב בני יטול מע"ט המע"ט מנכסי. והשאר ליהודה כמה הוא שיעור מעט המעט. עיין בדיני נחלות כלל עי"ן סי' י"ח:

כ עיין שו"ת תורת חסד סי' קמ"ד שכתב דפשיט דאף שאין כתוב בשטר נאמנות נגד יורשין הלוה. מ"מ כיון שכתוב בסוף השטר והכ"ל באחריות וחומר שקיבל עליו החייב ועל יורשיו אחריו. תיבת הנ"ל מרבה לכל מה שהזכיר למעלה וקאי גם על הנאמנות יעו"ש:

כא ראובן כתב בצוואה שהבית שלו לא יומכר לעולם רק יקרא על שם בניו.

כול"ם שיי"ם לטובה. ועתה טוענים היורשים נגד הבכור שאביהם השוה אותם בהשתמשות הבית בכתבו וכול"ם שוי"ם לטוביה. עי' בדיני בכור כלל י"ב סי' י"ד:

ועמ"ש שם דמלת כל או כולן או כולו או כולכם גם הרוב במשמע וע' בהשמטות לתשובת בית שלמה חחו"מ שהביא ראיה מהרשב"ם ב"ב דף קי"ח ע"ב בד"ה לכולא ארעא ובחידושי מהרש"ל על הרשב"ם הנ"ל:

כב כל מקום שנאמר ירוק סתם הוא יותר במשמע מראה געהל ואם כתוב ירוק ככרתי הוא מראה גרין. כן הוכיח בשו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' ר"מ מהתוס' ורא"ש ורשב"א:

כ"מ שנאמר בדברי חז"ל איש אמוד מה פירושו ואיך שיימינן לי' עי' בחו"מ סי' קע"ה סעיף כ"ה ובסמ"ע שם ושם בנווב"י מחו' מ"א:

שטר פשרה מהנבררים שכתוב בו ששמעון מחייב ליתן לראובן מאה זהו' עד ר"ח תמוז וישבע על השאר וזמן השבועה עד ר"ח אב ואם לא ישבע עד יום הנ"ל אזי מחויב שמעון ליתן לראובן מאה וחמשים זהו'. אך אם ר' צבי ור' יוסף יאמרו שלפי ראות עיניהם אינו ראוי לקנוס את שמעון אז לא יצטרך ליתן הקנס. ונעשה בקנין אג"ס באופן המועיל. ועבר שמעון ולא נשבע בזמן הנ"ל. ובא השאלה אם אחד משני האנשים. הנ"ל יש כח בידו לפטור את שמעון מהקנס או בעינן דוקא שניהם יחד. ע' בתשו' חסד לאברהם חחו"מ סי' ב' דאין לדמות נ"ד להא דפסק הרשב"א (והובא ביו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ם וע"ש בט"ז ובפ"ת) באב שהשביע את בנו שלא ילוה כי אם ברשות ראובן ושמעון דרשאי להלות ברשות אחד לבד דקיי"ל כר' יונתן עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. דהיינו דוקא התם שלא נזכר בלשונו לשון רבים ברשות"ם כ"א לשון יחיד ברשו"ת אבל בנ"ד שכתבו בלשון רבים אם פלוני ופלוני יאמר"ו לפי ראות עיניה"ם לב"ע בעינן שניהם יחד כמ"ש בתשו' מהרי"א סימן ע"ג ועיין בשו"ת חכ"צ סימן ד' שהאריך בזה. ובזה הולכים אחר לשון בני אדם ואינו דומה ללשון תורה. ולשון בני אדם הוא שניהם דוקא. ושוב האריך בפלפול בדברי הפוסקים בכ"מ בענין זה ומסיק שבירור הלכה זו דכל שנאמר בלשון חיוב לעשות ולא בענין שלילה שלא לעשות אינו יוצא י"ח עד שיעשה שניהם יחד ולא סגי בחד. ע"כ בנ"ד מלבד הטעמים הנ"ל הרי החיוב בקום ועשה שיאמרו פלוני ופלוני אין ספק דבעינן שיאמרו שניהם וגם אין הנבררים נאמנים לפרש כוונתם שהיה על אחר מהם שהוא נגד לשון הברור שנכתב בפסק הפשרה. ועמ"ש בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' כ"ו, ועי' בס' ישרש יעקב על מס' יבמות מגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בדף י"א ע"ב בתוס' ד"ה לאו תרוצי שציין בענין וא"ו להוסיף שניהם דוקא או משמעותו או זה או זה להרבה מקומות בש"ס ולתשובות הגאונים ועיין בכלל צ"ה סי' נ"ז בנדון כזה:

כג ראובן צוה מחמת מיתה שחנות ומערה אחת הוא נותן לגיסו ישמעון במתנה בתנאי שלא ימכרנה ולא יוציאנה מרשותו כל ימי חייו ושמעון החזיק במתנה הנ"ל כמה שנים. ועתה יש לשמעון בת אחת גדולה שעברה על פרק הנישואין. ורוצה למכור המתנה הנ"ל לצורך נישואי בתו ע' בדיני נחלות כלל עין סי' ס"ב:

כד אחד מת וחל"ש בלא בנים. ונמצא כתוב בצוואתו ר' יוסף יאמר קדיש ויתנו לו חמשים זהובים כסף. ותיכף אחר מותו נתנו הקרובים הסך הנ"ל לר' יוסף והתחיל לומר קדיש. ובאמצע השנה נפטר ר' יוסף הנ"ל וכעת תובעים הקרובים מיורשי ר' יוסף שיחזירו להם המעות אחרי שלא נתקיים התנאי. והיורשים טוענים שלא כתוב בצוואה משפטי התנאי בודאי היה כוונתו בתורת צדקה. עי' שו"ת שואל ומשיב ח"ג סימן קנ"ב דמדמה זה לדין המבואר בחו"מ סי' רנ"ג סעי' י"ב דיש חילוק בין אם אמר הבו לי' ד' מאה זוזי ולנסוב ברתי. לאמר לנסוב ברתי והבו לי' ד' מאה זוזי דאי נסיב ברתא שקיל ואי לא נסיב לא שקיל. ה"נ בנ"ד כיון שכתוב בצוואה יאמר קדיש ויתנו לו חמשים זהו' אם אמר קדיש יקח ואם לא אמר לא יקח. וא"ל דכיון שמת באמצע השנה הו"ל אונס ופטור. דז"א דכבר נודע דניהו דאונסא כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דעביד. וכמ"ש הש"ך בסי' כ"א בחו"מ.

ובטו"ז יו"ד סי' רל"ו:

אמנם אחר העיון נ"ל ברור דבנ"ד כיון שכבר נתנו לו המעות אין יכולים להוציא מהם דכל מה שנאמר בש"ס ובחו"מ סימן רנ"ג סעיף הנ"ל הוא דוקא כל שלא נתנו לו עדיין הזתים אבל אם כבר נתנו לו פשיטא דא"צ להחזיר. ע"ש טעם הדבר וצ"ע ועי' בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' מ"ו שנשאל בנדון כעין זה הבאתיו בדיני פועל כלל פ"ב סי' י"ח:

כה מי שמכר חפץ לחבירו בקנין המועיל ונתן לו מקצת המעות והשאר זקף עליו במלוה לזמן. ובהגיע הזמן תבע המוכר מעותיו ואמר לו הקונה החזיר לי מעותי ומכור החפץ דלא החזיר לו המוכר המעות ומכר החפץ ואח"כ בא המוכר להחזיר לקונה מעותיו. והקונה טוען שמה שאמר החזיר לי מעותי ומכור החפץ הוי משמעותו בתנאי שיחזיר לי קודם המעות ואח"כ ימכור עי' בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סי' ל"ט:

כו ראובן היה מחזיק בשכירות את המכס מהקיר"ה. ונתן כת"י לשמעון שאם אחר כלות הזמן הנ"ל ישאר המכס בידו. יתן לו סך כך וכך. ואח"כ נשאר המכס בידו רק שהוסיפו עליו בדמי השכירות. ועתה טוען ראובן שאינו מחויב ליתן לשמעון כלום. שכוונתו היה רק אם ישאר בידו כמקודם בלי הוספה. עי' בדיני חיוב כלל מ"א סי' י"א:

כז הנותן מתנה לחבירו בית שיש לו ביד המלך לכשיחזיר לו המלך. ולא החזיר לו המלך הבית רק החזירו להשר והשר החזירו להנותן. ורוצה הנותן לבטל המתנה מצד שהמלך לא החזיר לו עי' בס' בני חיי על החו"מ סי' כ"ו בהגה"ט אית וא"ו שהביא בשם הרשב"א והובא בב"י הלכות מתנה מחודש י"ג דלשון מסופק הוא והמע"ה:

כח ראובן כתב בשטר לאשתו בשעת נישואיה שקיבל עליו להאכיל ולהשקות לבן אשתו הנ"ל ולא כ' לזונו עי' בשו"ת הרשב"ש סי' קכ"ב שפסק שכיון שלא כ' לזון ולפרנס אלא להאכילו ולהשקות שבמשמע הוא שיתן המזונות לתוך פיו ויש גם במשמע שיקנה לו מזונות ויכניס לו כדאמרי' במסכת קידושין גבי כיבוד אב ואם מאכל ומשקה וקמבעיא להו משל מי משל בן או משל אב. וכיון דמאכיל משמע הכי ומשמע הכי יד בעהש"ט על התחתונה. ופטור הבעל מלזונו משלו. ואף אם כתב בפירוש להאכילו משלו צריך שישעבד עצמו ונכסיו לזה ועי' בכלל מ"א סי' ט"ז:

כט מי שקיבל עליו להלביש את חבירו. אם גם מנעלים לרגליו הוא בכלל מלבוש. ע' בשו"ת שער אפרים סי' קכ"ד שכתב דיש להביא ראיה ממשנה סנהדרין פ' ד' מיתות שאין המנעלים בכלל מלבוש. ואח"ז כתב דיש לדחות. ועי' בס' כרם שלמה שהביא ראיה דמנעלים בכלל מלבוש ממס' שבת דף ק"כ ולובש כל מה שיכול ללבוש וחשיב שם ושני מנעלים. ועי' בשבות יעקב ח"א סימן כ"ד שהביא תשובת הרשב"א והרא"ש מפורש שמנעלים בכלל מלבוש ונעלם כ"ז מהגאונים הנ"ל ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"א סי' יו"ד דף ה' ע"ד וכ' שבחיבורו יד שאול סי' ר"מ ס"ק ה' האריך בזה. ואין ס' הנ"ל תח"י לעיין שם:

ל מי שאמר קודם מותו אני מניח את בתי אצל פלוני או אני מניח את בני אצל בני הגדול כלום הוי לשון אפוטרופסת. עיין בדיני אפוטרופס כלל ז' סימן ז' ח':

לא מי שצוה ואמר נכסי הכל ביד אמי ושמינית החצר לאחותי. אם לשון ביד אמי הוא לשון מתנה או לשון אפוטרופסת. עי' בדיני נחלות כלל ע' סי' ל"ד:

אם מי שצוה ואמר אני עוזב לבתי בית פלוני אם עוזב הוא לשון ירושה או לשון מתנה. עי' בדיני נחלות כלל ע' סי' ל"א:

לג צוואה שנכתב בה מקומי שיש לי בביהכנ"ס הוא נתון לבני ראובן וטוען שמעון שרק המקום בעזרת אנשים נתן לו ולא בעזרת נשים כי לשון מקומ"י הוא לשון יחיד ועוד טענת בזה עי' בכלל ע' סי' כ"ז:

לד צוואה שנכתב בה שצוה השכ"מ שיתנו הבית שלו לבנו פלוני. ונפל הפרש בין היורשים על החנות שאצל הבית אם הוא בכלל הבית. הוכיח בשו"ת תורת חיים למהרח"ש סי' ד' שהדבר פשוט שהחנות אינו בכלל הבית יעו"ש ועי' בכלל ע' סי' מ"ם:

לה עי' בב"י על הטור סי' ר"ז בשם הרשב"א והריטב"א ז"ל דאומר ע"מ שתתן אתה לי דמשמע אתה ולא יורשיך לי ולא ליורשי וע' בחו"מ סי' רמ"א סעי' ז' ברמ"א ובפ"ת סק"ז ועי' באיגרא רמה בשו"ת סי' יו"ד ובכלל קי"ג סי' כ"ז כ"ח:

שכ"מ שצוה בצוואה השני מקומות שלי אני נותן לבתי פ' ובאופן שבעלה הוא חתני יאמר אחרי קדיש כבן וילמוד משניות ויחלק בכל יארצייט ששה זהובים ללומדי משניות וארבעה זהובים לעניים ואחר פטירתו נפטרו הזוג הנ"ל הבעל עם אשתו ונשארו יתומים קטנים ובא האפוטרופס לשאול אם גם על היתומים מוטל החויב לחלק הסך עשרה זהובים הנ"ל לעניים והשואל רצה לדמות להא דכתב הרמ"א בסי' רי"ב סעיף ז' באמר שכר בית זה לעניים דיורשיו פטורים עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' פ"ג שדחה זה דשם הטעם משום דנדר על דבר שלבל"ע אבל בנ"ד שנתן עבור זה השני מקומות שלו הוי כמו שאמר שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי בכל שנה סך כו"כ או שתתן לפלוני או לעניים סך כו"כ בכל שנה שודאי מחויב בעד השדה ליתן הסך בכל שנה כפי התנאי דקיי"ל דתנאי חל אף על דבר שלבל"ע כמ"ש בחו"מ סי' ר"ט ס"ח. ואח"ז האריך בפלפול אם לזכות היתומים משום שהתנאי לא היה תנאי כפול וגם המעשה קודם לתנאי שהדין שהתנאי בטל והמעשה קיים ומסיק דז"א אחר שהוכיח לדינא דבמתנת שכ"מ א"צ למשפטי התנאים. אמנם יש לזכות את היתומים מטעם אחר שפטורים מחיוב הנ"ל והאריך בדין לי ולא ליורשי. תתן ולא יורשיך ברמ"א סי' רמ"א סעיף ז' והאריך בפלפול ומסיק דאף להסוברים לי אף ליורשי במשמע. ותתן אף יורשיך במשמע היינו דוקא בהתנה לזמן קצוב אבל אם אין השנים קצובים כמו בנ"ד ודאי דאין יורשיו במשמע וכיון שבלשון הצוואה כתוב שחתנו יחלק בכל שנה ושנה אין יורשיו במשמע ופטורים אליבא דכ"ע יעו"ש ועי'. בפ"ת לחו"מ סי' רי"ב סק"ז וסק"ח וסק"ט ובפ"ת בסי' רמ"א סק"ז ועי' בספר כסא אליהו על החו"מ סימן ר"ז אות ד' שכ' וז"ל ויש לי ללמוד מדברי הריב"ש סי' תפ"א דבאומר אני מתחייב לך בחוב זה בתנאי כשתעשה אתה לי דבר זה אפרע לך החוב. ומת המקבל. דכיון דהיורש זוכה בנכסי אביו ובא מכחו. כשיעשה היורש הדבר ההוא הו"ל כאלו עשאה אביו. אעפ"י שאמר אתה. והוא נלמד ממ"ש שם בסוף הטענה הראשונה. וגדולה מזו אני אומר שאף לפי לשון הראשון וכו' יעו"ש. ועי' לרב בית יהודה בסימן ע"ט. ועיין בספר קול אליהו ח"א חחו"מ סימן ז' עכ"ל:

לו אחד נתן לחבירו שטר קנין על בית או שטר קנין אחר כדינו ונכתב תנאי שאם יתן הח"מ לחבירו ק' זהובים אזי בטל הקנין והשטר ומת החתום על השטר ורוצים יורשיו לסלק המעות ולבטל הקנין פסק באיגרא רמה בשו"ת סי' יו"ד דכיון שכתב אם יתן הלו"ה או הח"מ ק' זהובים הוי כמו שנכתב אם תתן את"ה דמשמע אתה ולא יורשיך ועי' בכלל קי"ג בדיני תנאי סי' כ"ז כ"ח:

לז אם הבטיח לחבירו לתת לו מתנה ונשבע או נתן ת"כ או שהיה קנין המועיל או שנתחייב עצמו לחבירו ליתן לו כו"כ בכל שנה ומת המקבל אם מחויב ליתן ליורשיו עי' באהע"ז סימן קי"ד בטו"ז ס"ק ז' ובב"ש ס"ק ט' ובשו"מ מהד"ה סימן פ"א וביו"ד סי' רנ"ג סעיף ז' ובקצוה"ח סימן ר"ז ובשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' כ"ז:

ועי' בענין לי ולא ליורשי בחו"מ סי' ר"ט סעיף ז'. ושם בב"י שהביא שיטת הגאונים בזה. ועי' מה שחידש בזה בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' ל"ז כמה חידושי דינים. ועי' שו"ת שואל ומשיב ח"ב סימן ד':

לח ראובן נתחייב לשמעון לתת לו מנה באופן אם יודה לוי שאין לו עליו שום זכות ומת לוי. ויורשיו מודים שאין להם על ראובן שום זכות מ"מ לא זכה שמעון בהמנה. עי' בדיני חיוב כלל מ"א סימן י"ב:

לט נאמן של השותפים מחזיקי האוראנד"א שנתן כתב על שמו לאיש אחר על חוב שחייבים לו מחזיקי הראנדא. ונכתב בו וועקסיל עלי הח"מ על סך כך וכך לשלם מתיבת מעות הראנדא. הוי כמו שהתנה שהוא אינו חייב לשלם מכיסו רק ממעות הראנדא ואם נסתלק מנאמנותו אינו מחויב לשלם מכיסו ופרטי דין זה עי' בדיני שליח כלל צ"ה סימן ע"ז:

מ אשה שהתחייבה עצמה בשטר התנאים לילדה אחת לתת לה ששים זהובים כשתמכור הבית. ובין כך מתה האשה ולא מכרה הבית. אם אותו החיוב חל על הבנים של האשה די"ל כיון שלא התחייבה עצמה רק כשתמכור הבית וכיון שלא מכרה לא נתחייבה כלל. ע' בשו"ת שואל ומשיב ח"א סימן מ"ה עמוד ג' יעו"ש כי קצרתי בגוף השאלה:

מא מי שהתחייב עצמו בשטר להחזיר מעות היתום לכשיהיה היתום בר מצוה. ומת היתום עד שלא הגיע לבר מצוה. אם מחויב תיכף להחזיר המעות ליורשיו או יכול לעכב המעות ת"י עד הזמן שהיה ראוי להיות בר מצוה אם היה חי. עי' בדיני זמן לפרעון כלל ל"ב סימן ד':

מב שנים שיש ביניהם דו"ד על קרקע פנוי שיש בין הבתים שלהם. והוציא אחד מהם פס"ד מפשרנים שפשרו בימים קדמונים בין אבותיהם בעסק דו"ד שהיה ביניהם על ענין אחר הנוגע לקרקע ההוא. ובתוך הפס"ד הנ"ל נזכר הקרקע ההוא על שם אביו של אחד מהם. ומחמת זה טוען היורש שהקרקע הנ"ל הוא של אביו לבדו ולא בשותפות. עי' שו"ת שואל ומשיב ח"ג סימן ל"ח שפסק דבדבר שאינו נוגע לעסק פשרנותם ולא עלייהו רמיא לדעת של מי הוא הקרקע אין שום ראיה ובירור מל' הפשרה יעו"ש וכן פסק בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' י"ז. ועי' בכלל ל"ז סימן ה' ובשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' כ"ה. ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סימן קמ"ה:

מג עי' בבני חיי סימן ר"ז בהגה"ט אות י"ט בשם מהרש"ך ח"ג סי' ז' ומהרי"ט ח"א סי' מ"ו דלשון מעתה הוא כמו מעכשיו והוא פשוט: מד אם כתב קבלתי עלי לעשות. או ליתן דבר פלוני לפלוני הוי לשון חיוב. ומהני אף לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ואף בדשלב"ל יעוין בדיני חיוב כלל מ"א סימן ט"ז:

מה מי שצוה שלא יפחידו את אשתו. כ' בשו"ת הרשב"ש סימן תע"ז שזה הלשון פוטרה משבועה. שא"ן לך פחד גדול משבועה. והובא דבריו בס' ערך השלחן על חו"מ סי' ע"א אות כ"ה:

שותפים בעסק ראנדא וכדומה ויש להם נאמן בהעסק שמוכר וקונה וכותב החשבונות וכתבו בשטר השותפות שביניהם שאין הנאמן צריך להראות שום חשבון רק לשני אנשים הנבחרים מהשותפים. או שנכתב שאינו צריך להראות חשבון לשום אחד מהם ואח"כ היה הפסד רב בהעסק. ואחד מהשותפים חושדו שהעלים ותובע שהנאמן ישבע שלא העלים ובא השאלה אם בלשון זה שנכתב שא"צ להראות חשבון הוי כאלו האמינוהו ופטרו אותו משבועה. עי' בדיני טענת ספק כלל מ"ג סימן י"ג:

מו מי שנתחייב לחבירו בשטר ליתן לו סחורה טובה. ועתה בא ליתן לו סחורה בינונית. ושכנגדו טוען דטובה הוא דוקא מובחר. עיין בשו"ת צ"צ סי' י"א שהוכיח בראיות דלשון טובה משמעותה רק בינונות שלא תהיה רעה. ועיין בשו"ת פרי הארץ חחו"מ ססי' ה' שמסיק לדינא דאם דמי המקח הם ביוקר מכפי שומת סחורה בינוני. אזי הדמים מסייעים את הלשון. ומחויב ליתן לו סחורה טובה. ואם השער קרוב מטובה לבינונית. בהא יד בעל השטר על התחתונה יעו"ש:

מז סוחר אחד היה לו הרבה נושים ורצה לברוח למלכות אחרת כדי שיתפשרו אח"כ הנושים עמו. ונושה אחד ידע מזה והלך אליו בשעת הבריחה. והגזים עליו שיעכב בריחתו אם לא יפרע לו. ומחמת זה נכנס אחד מבניו לערבות בעד פרעון אביו ונתן לו כתב יד בזה הלשון על מה שחייב אבי לפלוני אני כהיום ערב פרען עבורו. ואח"כ התפשר אביו עם הנושים. עיין שו"ת שתי הלחם למהר"ם חאגיז סי' למ"ד שפסק דהבן אינו מחויב לשלם כי אם כפי ערך הפשר שהתפשר אביו עם שאר הנושים. שתיבת כהיו"ם הנכתב בכת"י מוכח שלא רצה להתחייב עצמו על עיקר החוב אלא כמו שהוא שוה היום דהיינו חוב רעוע נשבר ונדכה עכ"ד. ולכאורה גוף דינו שחייב אותו לשלם צ"ע דהלא הוא ערב לאחר מתן מעות ולא נשתעבד אף שנתן כט"י כאשר הארכתי בזה בדיני ערב כלל ע"ח סי' כ"א מכ"ש הכא שכתב בפירוש בכת"י שהוא ערב בעד אביו. וצריך לדחוק וליישב דמיירי שהבן קיבל בקנין על הערבות. והגאון הנ"ל השיב רק לענין דאינו מחויב לשלם רק כפי הפשרה ולכן לא העתיק בהשאלה מהקנין וצ"ע:

מח ראובן שכתב לשמעון בשטר שאחרי שיקיים שמעון התנאי הזה קבל עליו ראובן שלא לבקש משמעון הסך הנזכר. הוכיח בשו"ת שתי הלחם סי' ל"ג דאין זה לשון מחילה. רק אם קנו מידו אז מהני ומתקן את הלשון כאלו אמר לא אבקש ממך מפני שמחלתי לך. ועי' בדיני מחילה כלל כ"ז סי' י': מט כת"י שכתוב בו בלשון וועקסי"ל עלי הח"מ על סך כך וכך. הוי לשין חיוב להתחייב בדבר שאינו חייב. עיין בדיני חיוב כלל מ"א סי' י"ז ובדיני שליח כלל צ"ה סי' ע"ז:

נ בע"ד שקבלו עליהם נבררים לעשות ביניהם פסק. וכתב בשטר הבירורין שיעשו הפסק עד ב' סיון והנבררים כתבו הפסק ביום ב' סיון. ועתה אחד מהבע"ד מערער על הפסק ואומר שאין בו ממש שלא היה להם כח לפסוק רק עד יום ב' סיון. ועד ולא עד בכלל. עיין בשו"ת איתן האזרחי סי' ד' שפסק דהדין עם המערער כמבואר בתשובת הרא"ש כלל ע"ו סימן ד' ופסקו בחו"מ סי' מ"ג סעיף כ"ז דבנדרים ובממון הולכים אחר לשון בני אדם דעד לא ולא עד בכלל:

נא מי ששכר אוראנדא מהקיר"ה על שמו. ואח"כ נשתתף עם שמעון. והחזיר לו שמעון חלק מהקאפציע שנתן להקיר"ה. והמותר לתשלום חלק הקאפציע נשאר חייב לו. ואח"כ תבע השוכר את שמעון כמה פעמים להשלים לו הקאפציע וגם שיתן מעות לקניית יי"ש ודחה אותו שמעון בלך ושוב. עי' שו"ת שואל ומשיב ח"ב אמצע סי' יו"ד שכתב בשיטפא דלישנא שהמנהג דהקאפציע מוחלט ולא כתב טעם. ונ"ל טעם להמנהג כיון דקיי"ל בחו"מ סי' מ"ג סעיף כ"ז דבנדרים ובממון הולכים אחר הכוונה שבלשון בני אדם. ובלשון בני אדם מלת קאפציע הוא לבטחון שאם יחזור בו יהא מוחלט. והוי כמו שאמר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך שמבואר בחו"מ סי' ר"ז דלא הוי אסמכתא יעו"ש ועיין בחו"מ סימן קע"ו סעיף מ"א:

נב ראובן ושמעון היה להם בתים בשותפות וחלקו ביניהם ונתן ראובן זכות לשמעון באם שירצה להשכיר את חלקו לאחר אזי שמעון קודם לשכור בדמים הללו. ועתה רוצה ראובן להשכיר חלקו לבנו. ובא השאלה אם בנו הוא בכלל אחר. עיין בשו"ת עטרת חכמים להגאון ר' ברוך תאומים חחו"מ סי' ה' שהוכיח ופסק דאין הבן בכלל אחר יעו"ש:

נג ראובן ואשתו נתנו במתנה לשמעון חתנם דירת חצי ביתם לדור בו ט"ו שנים בחנם ואח"כ מת ראובן והוצרכה האלמנה למכור חצי בית. ומכרה חצי של אותו בית סתם לחתנה הנ"ל לצמיתות ולחלוטין ולא פירשה איזה חלק מכרה. ואח"כ בקשה האלמנה למשכן חצי הבית הנשאר לאיש אחר. וחתנה מוחה באמרו שהוא קנה חצי הבית שדר בו ראובן חמיו. והחצי השני יש לו לדור מכח המתנה עד כלות ט"ו שנים. והאלמנה משיבה כי לא מכרה לו רק החצי שיש לו לדור במתנה שיהא שלו לחלוטין ובחציה השנית אין לו שום זכות. עיין שו"ת גאונים בתראי סי' כ"ח שהוכיח שם בראיות שהדין עם האלמנה. דכיון שלא נכתב בשטר מכירה ואוסיפו לך על מה שקני לך מכבר רק נמכר סתם. על הלוקח להביא ראיה להוציא הקרקע מחזקתו. וע' בשו"ת עבודת הגרשוני שנשאל בנדון דא ממש. והאריך בראיות וטעמים שהדין עם שמעין חתנה שמן הסתם מכרה גוף ופירות כאחד. שו"ר בשו"ת שאגת אריה וקול שחל סי' ג' שחולק על עה"ג ופסק שהדין עם האלמנה יעו"ש:

נד ראובן ושמעון עשו ביניהם איזה מסחר. וכתבו ע"ז שטרות עפ"י התנאים שבינם שטר אחד ביד ראובן ושטר אחד ביד שמעון וגם שטר אחד ביד שליש. ואח"כ נמצא בהשטרות שהתנאים מחולפים ולא נכתבו השטרות בסוג אחד. כי הסופר טעה באחד מהם בכתיבתו. ובא השאלה אחר איזה שטר נלך עיין בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' שנ"ג והובא בכנה"ג סי' נ"ה בהגה"ט ס"ק כ"ו דפסק דאם שני שטרות הם שוים הולכים אחר הרוב. ואם אין כאן רק שני שטרות ויש חילוק לשונות בהם אז הממע"ה. ועיין בשער משפט סי' מ"ב ס"ק ג' שכתב דלפי מה שפסק הרמ"א בסי' רצ"ב ס"י. ובסי' רל"ב סעיף כ"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב אף ברובא דאיתא קמן א"כ גם בנדון השטרות אין הולכין אחר הרוב דמ"ש יעו"ש שהניח בצ"ע:

נה שטר עיסקא שכתב בה שלא יהא המקבל נאמן לטעון לא הרוחתי כי אם שיברר בשני עדים ובשבועה. שהדין מבואר באחרונים שאסור לכתוב כן. אם נדון להיתירא שמשמעותו וי"ו לחלק בשני עדים או בשבועה. עיין בדיני עיסקא כלל ע"ט סי' כ"ו:

תוכן העניינים

דברי גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה